קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ס
רטו
ספק בממון ויש בו ג"כ ספק איסו' מדרבנן או מדאורייתא אין לדונו האיסו' כשאר ספקי איסורי דעלמא לומ' ס' דרבנן לקולא ודאורייתא לחומרא לבא למרע כח המוחזק כגון בס' אבק רבית דאיסורו דרבנן לבא ולדון לקולא כדי שיבא המלוה להוציא ממון מיד הלוה וכן בס' רבית דאורייתא כגון רבית קצוצה לבא ולדון לחומרא כדי שיבא הלוה להוציא מיד המלוה שכבר לקחו ותפוס בידו. אלא דיינינן ליה אממונא כשאר ס' דממונא דעלמא דיהבי' קולא לנתבע וחומרא לתובע ואע"ג דעי"ז אתה מחמיר בס' דרבנן ומקל בס' דאורייתא הפך משאר ספיקי איסורא דעלמא כן הסכימו רובא דרבוותא בתראי ז"ל כמו שבא בארוכה בכנה"ג ח"מ סי' כ"ה אות ס"ו דף י' ע"ד ודלא כמהרשד"ם בח"ד סי' ס"ב. וע' עוד בפרט הלז בתשובות אדרת אליהו י"ד סימן ב' באורך ושם העל' דהיכא דמייתי הש"ס ב' לישני אם הוא בענין ממונא או איסור' דרבנן הלכתא כלישנא בתרא בין לקולא בין לחומרא ובאיסור דאורייתא הלכתא כלשון המחמיר והיכי דקיימי הני ב' לישני במידי דאית ביה איסורא דאורייתא ודרבנן וחד לישנא מקל בין על ההוא דאורייתא בין על ההוא מידי דרבנן וחד לישנא איפכא דמחמיר בשתיהן אז דיינינן להו אאיסורא דאורי' ופסקינן כלשון המחמיר במידי דאורייתא ודרבנן הגם שיהיה לישנא קמא ע"ש דף י':
ריו
סימנין ללישנא דאמרינן בגמ' דסימנין דרבנן. דבר ברור הוא דאין לסמוך עליהם באיסו' דאורייתא הריב"ש סי' שמ"ט וע' בתה"ד סי' רל"ט והר"מ אלשקאר סי' כ"ה דף נ"ט. ובתשו' משאת בנימין סי' ס"ג כתב דאפי' למ"ד סי' דרבנן ולא סמכינן עלייהו היינו דלא סמכינן אכל חד באפיה נפשיה אבל לאצטרופי מצרפינן להו וחשבינן להו לסי' גמורים דדבר זר הוא דחבור סי' הללו ימצא באיש אחר וע' בתשו' בני יעקב סי' ט' האריך למעניתו בפרט הלז וסוף דבר הביא דברי מהר"י אלפאנדרי דהא דאיבעיא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן היינו דוקא על אותן סי' התלויים במקרה כגון מדה ומשקל ונקב סתם כו' וכיוצא בהן ועל סי' הללו הוא דפסקו דלא סמכינן לענין איסורא ודאי משום דדילמא אתרמי סי' כסי' אמנם גבי סי' התלויים בידי שמים כגון רבה גבנותיה וכיוצא לא שייך למימר אתרמי והו"ל כשאר סי' בהמה ועוף דכתיבי באורייתא ואלו כ"ע קרו להו סי' דאורי' כלומר קסבר דהני סי' דהכא דהוא דבר התלוי בידי שמים דהוי דאוריי' דאי ס"ל דהוו דרבנן לא הוו שרו אפומייהו ודייק חילוק זה מדברי הרא"ש והר"ן וכן בזה ישב לשון רש"י כמין חומר ע"ש וע' ברא"ם סי' ע"ד והריב"ל ח"א סי' ח' ומהרשד"ם סי' נ"ב והרש"ך ח"ב סי' קנ"א ומרא"ש סי' ו' ופ"מ ח"ב ץ' וח"א דף ל"ו ותשו' מר"ן דף קי"א וכתב מהריב"ל ח"א סימן ח' ז"ל כ' הריטב"א בשם רבו הרשב"א דסימנין דאורייתא וסברת יחיד היא ועיין בשה"ג בב"מ דף צ"ב ע"ב:
ריז
ספק דאורייתא לחומרא יש להסתפק היכא דאיכא ס' דאורייתא ואיכא כנגדו חזקה כגון חזקה דגופא וכיוצא אי אזלינן בתר חזקה ולא אמרינן ספק דאוריי' לחומרא. וע' בתוס' פ"ק דכתובות דף ט' עלה דס' תחתיו זנתה. שכתבו בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דמוקמינן לה אחזקת בתולה שהוא חזקת הגוף ע"כ דנראה דאף בחד ס' דאורייתא לא הוה אסרי' לה מחמת ס' דאורייתא לחומרא אי הוה מוקמינן לה אחזקת כשרות וכן יש לברר מסוגיי' דפ' האומר בעובדא דינאי מלכא דאמרי' אי דאתו תרי כו' מאי חזית דסמכת אהני כו' וכתב רש"י ז"ל ואי אמרו אוקי ב' בהדי ב' ואוקי אתתא אחזקתא הנ"מ אי הות קמן והיתה באה לב"ד כו' ע"כ נראה דכל דבאתה לב"ד לדון עליה מהני חזקה אף היכא דאי' ס' דאורייתא ועיין בפרט זה בתשו' שאגת אריה דל"ג ע"א וע"ג באורך:
ריח
ספק מוקצה כתב ה"ה פ"ב מה' י"ט הל' ו' עמ"ש דספק חול ס' י"ט הוי דבר שי"ל מתירין וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו להחמיר ז"ל ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה מפני שהוא דשיל"מ כו' והרשב"א חלק ואמר כיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספקו להקל והרב ז"ל דחה דברי הרשב"א שם:
ריט
ספיקא דרבנן לקולא יש ללמוד מסוגיא דפ"ב דש בת דף ל"ד ע"א דהקלו בספיקן אפי' בדברים הסותרים זה את זה דאמרי' א"ל ב' צא וערב עלינו לא' ערב עליו מבע"י ונא' ערב עליו בין השמשות זה שערב עליו מבע"י נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב בה"ש נאכל עירובו משחשיכה ב' קנו עירוב ופריך מה נפשך אי בה"ש יממא הוא בתרא ליקני קמא לא ליקני ואי בה"ש לילה הוא קמא ליקני בתרא לא ליקני ומשני ביה"ש ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא כלו' זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שם וע' בתוס' פ"ק דב"ק די"א ד"ה שליא:
רכ
סייג דעבדי רבנן הוא פלוגתא דר"ג וחכמים דלר"ג לא עבדינן סייג ולחכמים עבדינן סייג להרחיק את האדם מן העבירה כדאיתא בפ"ק דברכות גבי ק"ש עד חצות כו' וכתב מר"ן בא"ח סימן רל"ה דאע"ג דהלכה כר"ג דיקרא ק"ש עד עמוד השחר מ"מ לענין סייג אין הלכה כר"ג וכמ"ש הרמב"ם כו' ע"ש:
רכא
ספיקא דיומא דעבדינן לא עבדינן אלא במידי דאורייתא אבל במידי דרבנן לא עבדינן כמפורש בהדיא במנחות דס"ח ע"ב רב פפא ורב הונא אכלי חדש באורתא די"ו נגהי שיבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. וזה טעם ושורש דברי הרא"ם ז"ל בתו' בה' חנוכה שכתב בפשיטות דמאי דלא עבדינן ט' ימי חנוכה מספיקא היינו משום דחנוכה דרבנן. ונוראות נפלאתי על הרב עץ החיים ז"ל בלשונות דף ד' שכתב על דברי הרא"ם ז"ל וליתא דמגילה נמי הוי מדרבנן ואפ"ה נתן טעם המרדכי ז"ל דמאי דלא עבדינן תרי יומי משום דכתיב ולא יעבור דמשמע הא לא"ה הוה עבדינן תרי יומי. והוא פלאי דאדרבא הי"ל לדחות דברי המרדכי ז"ל מדברי הגמ' במנחות דקאמר בהדיא דספיקא דיומא לא עבדינן במלתא דהויא מדרבנן ודברי הרא"ם מוסכמים מדברי התלמוד דידן בהדיא והוא ז"ל נהפך עליו אל הרודף כאלו הרא"ם מפי עצמו אמרן. ועל דברי המרדכי י"ל דהיינו טעמא דלא אתא עלה מטעמא דמגילה הוי מדרבנן משום דמגילה דברי קבלה היא ואני בער למדתי מדברי המאור ז"ל דהא דבדרבנן לא עבדינן ספיקא דיומא היינו היכא דחיובו לעולם מדרבנן כגון חדש דאפי' בזמן הבית בח"ל אינו אלא מדרבנן אבל במילתא שעיקרו מדאורייתא אע"ג דהשתא הוי מדרבנן צריך לבקש טעם אמאי לא עבדינן ס' דיומא. וזה ממה שחקר בעל המאור ז"ל אמאי לא עבדינן ס' דיומא בספירת העומר והוצרך לתרץ דלא עבדינן ס' דיומא כי היכי דלא ליזלזלו בעצרת. ולא אתי עלה מטעמא דספירת העומר בזמן הזה דרבנן ועל כרחיך היינו טעמא משום דשאני עומר שעיקרו מן התורה בא"י. א"ה ראיתי להמרדכי בפ"ק דמגילה דנתן טעם אחר למה במגילה אין קורין בי"ד ובט"ו מספק כדין י"ט משום בל תוסיף דהא זימניה הוא אי מתרמי ליה מבני המוקפין והיה יכול להוציאם י"ח יע"ש וי"ל שהרי בירוש' אמרינן ברפ"ב דמגילה בן עיר מהו שיוציא בן כרך י"ח ויבא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ע"כ הרי מפורש דבן עיר אינו מוציא לבן כרך בט"ו וא"כ איך כתב דזמניה הוא אי מתרמי ליה להוציא מבני המוקפין וצ"ע:
רכב
ספק חסרון ידיעה לא הוי ספק כתב בס', בית שמואל אה"ע סס"י קנ"ה ס"ק ל"ד דאפילו חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כס' דרבנן וכ' עוד שם דאפי' ספק שאין תקנה לדבר אין מקילין וע' בט"ז י"ד סי' צ"ח וע' בקונטרס ארעא דרבנן אות ס' סי' תמ"ח ומההיא סוגיא דעירובין לענין הגשמים שהבאתי שמה צ"ע דנראה הפך דברי הבית שמואל הנז' ואי אמרת בשלמא דיש חילוק בין חסרון ידיעה דידן לח"י דכ"ע ניחא דשאני ההיא דעיבי דהוי ח"י לכ"ע אך לדברי הב"ש דאפי' ח"י לכ"ע לא חשיבא ספק קשה מההיא סוגיא דחשיב ליה ספק לחסרון ידיעה להקל בדרבנן:
רכג
ספיקא דאורייתא לחומרא כתב מרן הכ"מ פ"י מה' כלאים הלכה כ"ז עמ"ש הראב"ד ע"ד הרמב"ם דהקלו בבגד שאבד בו כלאים בצביעה, שאין הצמר והפשתים עולין בצבע א' והקלו בספק לפי שכל איסור ספיקות מדברי סופרים והוק' לו דהא קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא ותירץ מרן ז"ל שם דחז"ל שהם אמרו ס' דאוריי' לחומרא הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מלתא דלא שכיחא ע"כ ונוחים בזה הרבה מקומות:
רכד
ספיקא דרבנן לקולא כתב מרן הכ"מ ז"ל בהלכו' עכו"ם הלכה י"א דהיכא דאיכא ב' לישני ובלישנא קמא פשיטא לן לחומרא ובלישנא בתרא מספקא לן אפי' במידי דהוי דרבנן לא דחינן פשיטות לישנא קמא ואזלינן לחומרא ע"ש היטב:
רכה
ספיקא דרבנן לקולא כתב מהריב"ל בח"ג סי' נ' דבדיקת הריאה אע"ג דהויא דרבנן אזלינן בה לחומרא כיון שכתב רבינו ברוך בפ' החולץ דאשכחן כמה ספיקי דרבנן להחמיר וע"ש בתשובותיו ס"א כלל ד' ומהראנ"ח ח"א סי' כ"ו דף פ"ז ע"א ובתוס' נדה דל"ג ד"ה ורמינהו שכתבו דאין להשוות גזרות חכמים דפעמים דאפי' בס"ס החמירו וצ"ע במהראנ"ח ח"א סי' ס"ח דקי"ב דנראה מדבריו שבכל ס"ס הקלו ומהרשד"ם בי"ד סס"י ץ' כתב דאי איכא רוב אין להקל בספק דרבנן גם מסקנת רב אשי בפ"ק דביצה ד"ד ע"א דבדבר שיש לו מתירין אפי' בספיקא דרבנן ספיקו לחומרא דכי היכי דמחמרינן בביטול דדבר שיל"מ אין לו ביטול ברובא אפי' באיסורין דרבנן מה"ט נמי מחמרינן בספיקא דרבנן מטעמא דדשיל"מ והתו' ז"ל בפ"ק דב"ק דף י"א ד"ה שליא כו' כתבו דכל דאסור מדרבנן משום גזירה אזלינן בספיקו לחומרא ואפי' בס"ס לא שרי:
רכו
ספיקא דרבנן לקולא כתב הרדב"ז ח"א סי' רצ"ז דלא אמרינן דרבנן לקולא היכא שהס' נפל מצד עצמו דלא ידעינן היכי הוה עובדא אבל היכא שהספק נולד מחסרון ידיעתנו דלא ידעינן כמאן הלכתא לא אזלי' בכה"ג לקולא וזה נכון ומוסכם כנ"ל:
רכז
ספק ידים להקל כתב מרן הב"י בה' נט"י משם הר' מנוח דהוי ספיקו להקל משום דנט"י הוי מדרבנן וספקן לקולא:
רכח
ספק אבילות, להקל מצאתי בתשו', מקור ברוך ז"ל סי' ל"א דהיינו אפי' ביום א' דהוי דאוריי':
רכט
ספק דרבנן לקולא. מצאתי בשלטי הגבורים אשר סביב, המרדכי פ' האשה רבה כתב עלה דאמרי' גבי ד' כוסות דמספקא לן ומסקינן דכולהו בעי היסבה וקשה דמאי שנא מההיא דמגילה דכרך שהוא ס' אם הוקף או לא הוקף דקורין בי"ד שהוא יום ראשון וי"ל דבד' כוסות מש"ה בעי כולהו היסיבה אע"ג דהוא ס' דרבנן משום דהוא ס' מחוסר ידיעה דלא ידעינן מאי אמרו קדמאי משא"כ במגילה אע"ג דה"נ הוי חוסר ידיעה חוסר ידיעת המציאות אפשר דלא דמי ע"ש ועיין להרב מ"ל סוף הלכות מגילה:
רל
ספק דרבנן לקולא בספר ארעא דרבנן כתבנו בסי' תנ"ג בשם מהרי"ר ז"ל שהעלה דל"ש באין לו עיקר מן התורה למלתא דרבנן די"ל עיקר מן התורה לעולם ספקו להקל ועתה מצאתי בתשו' מהרשד"ם י"ד סי' קל"א שכתב דמלתא דרבנן די"ל עיקר מן התורה ספקו להחמיר ועמ"ש בריש אות זה בשם המאור דנראה דס"ל דכל שעיקרו מן התורה ס' להחמיר:
רלא
ספיקא דאורייתא לחומרא דוקא לענין איסור אבל בס' דאורייתא דממונא לא דהא קי"ל ברחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים הואיל ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון ומת א' מהם אין לכהן כלום שהאי ספק הוא והמע"ה וכדאיתא בפ"ב דבכורות די"ז הרי דס' בכור שהוא ס' דאורייתא ואפ"ה אין לכהן כלום והטעם בזה דבממון אם באנו להחמיר יהיה ג"כ ביד האחר ס' איסור דאורייתא מש"ה אמרינן היכא דקיימא תיקום וע' בס' בני דוד דף ס"ח ע"ד:
רלב
סחורה דאסור לסחור במאכלות אסורות דלדעת רוב הפוסקים איסור זה מדאורייתא הוא כאשר כתב הרב א"א בנדפס ויבא לפנינו בס"ד יש לחקור אי איסו' זה שייך באיסו' הבא ע"י עצמו כגון מי שנשבע או נדר ואסר עליו אכילת דבר פ' וכן באיסורי נזיר אי אסו' לעשות סחורה בהם ולע"ד יתבא' זה מההיא דתנן בשביעית פרק כלל גדול לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים כו'. וראיתי להר"ש במתני' דשביעית שכתב דה"ט דאין עושים סחורה בתרומות ובכורות דלמא אתו בהו לידי תקל' אבל מדאורייתא שרי וכתב דאפי' איסורא דרבנן ליכא בשחוט וכן כתב רבינו עובדי' ז"ל דמטעם זה הוא ובשחוט אפי' מדרבנן מותר וי"ל על טעם זה דא"כ בשלמא בבכור שייך איסור זה בין בכהן ובין בישראל דבב' שייך לומר דדלמא משהי להו ואתי בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה אבל בתרומות לא שייך דין זה אלא בישראל דדלמא אתי בהו לידי תקלה דכיון דמשהי להו אפשר שיאכלו אנשי ביתו דהוו זרים אבל בכהן מה תקלה שייך ביה וכ"כ מהריק"ו בפי"ב מתרומות דלפי טעם הר"ש לא שייך אלא בישראל אבל בכהן לא יע"ש ואני תמיה דאם מתני' מיירי בישראל א"כ אין הטעם משום תקלה ומדרבנן אלא מדאורי' מידי דהוי לנבילות וטריפות וכל דבר האסו' באכילה דאסור לעשות סחור' בהם מדאורי' לרוב הפוסקים דכיון דישראל מוזהר על אכילת תרומה הוי כשאר איסורים דאסו' לסחור בהם וצ"ל דס"ל להר"ש ור"ע ז"ל דאפי' דאיסו' סחורה באיסורים הוא מן התורה מקרא דכתיב, טמאים יהיו לכם כדאמרינן בירוש' או מדאמרי' בפ' כ"ש דאמ"ק יהיו בהוייתן יהיו לא ילפינן מהתם לאסור סחורה אלא באיסו' הבא מאליו כשרצים וכיוצא דה"ה דילפי' משם דכל איסו' הבא מאליו אסו' בסחורה אבל באיסו' דלאו איסו' הבא מאליו הוא כתרומה דאין איסורה בא מאליו שע"י שמפרישין אותה חל עליה קדושת תרומה לא ילפינן משם דאיכא למפרך מה להנך שכן איסו' הבא מאליו הוו ומש"ה אסירי בסחורה משא"כ באיסו' הבא ע"י עצמו וכיוצא לזה אמרי' בפרק העור והרוטב דק"ך ע"ב דפריך התם הא דתניא דהקדש היוצא ממנו כמותו דמנ"ל וכ"ת לגמו' מהנך מה להנך שכן איסו' הבא מאליו לא כן הקדש ומשני דילפינן הקדש מתרומה וחד מהנך או בכורים וחד מהנך ע"ש הרי מפורש דאי לאו דאיכא ילפותא מתרומה או בכורים דגלי קרא דהיוצא מהן כמותן לא מצינן למילף מהקדש מהנך מחלב וחמץ ונבילה דאיכא למפרך מה להנך שכן איסו' הבא מאליו הוו ואם כן ה"ה הכא דא"א ללמוד תרומה משא' איסורין דהוי איסו' הבא מאליו ולפ"ז יוצא לנו לענין דינא דה"ה מי שנשבע או נדר ואסר עליו אכילת דבר פ' מותר לעשות סחורה באותו דבר האסו' עליו מן התורה וכן נזי' מות' לעשות סחורה ביין ובכל אשר יוצא מן הגפן כיון דלא הוי איסו' הבא מאליו דומיא דתרומה שוב מצאתי הדב' מפורש בספרי פ' נשא דאמרי' התם על פ' מיין ושכר יזיר וז"ל יזיר אין נזירה בכל מקום אלא פרישה יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו ת"ל מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו וברפואתו ע"כ. ופירש רבינו הלל בביאורו כ"י וז"ל שומע אני כלומר כיון דכתיב יזיר שהוא לשון פריש' שומע אני שיזיר ויפרוש אפילו מסחורתו ורפואתו שלא יסחור ביין ולא יתרפא ביין ת"ל מיין ושכר דמשמע מיין גופי' יזיר דלא ישתה אבל מותר הוא בסחורתו ורפואתו עכ"ל. למדנו מספרי הזה דאיסורי נזיר מותר לסחו' בהם דהא בפי' קתני דמותר בסחורתו וע"כ ה"ט דאיסורי נזיר כיון דלאו איסור הבא מאליו הוא לא ילפינן משאר איסורין כמו שצדדנו גבי תרומ' ואף דגבי תרומה אמרינן הכי אף דליכא גילוי דקרא להתיר כי אם מסתמא אמרי' דמותר כיון דאין ללמוד לאיסורו משאר איסורין והכא גבי נזיר איצטריך קרא דמיין ושכר להתיר י"ל דהכא איצטריך קרא להתיר דכיון דכתיב יזיר שהוא לשון פריש' הו"א שצריך שיזיר ויפרוש עצמו אפי' מסחורתו דאע"ג דאמרי' בפ' כ"ש דכ"ג דאפי' לרבי אבהו איסורי נזיר מותרים בהנא' דשאני התם דאמ"ק נזרו נזרו שלו יהא מ"מ הו"א דהיינו דוקא לשאר הנאות אבל לענין סחורה אסור כיון דכתיב יזיר שהוא לשון פריש' ומשמעותיה שיפרוש מלעשו' סחורה מהם וכיוצא לזה כתב הרמב"ם בפ"א מה' נדרים דין כ"ג דהאומר מופרשני ממך בלבד אסור במשא ומתן עמו ואינו אסור בהנאתו כמ"ש מרן הכ"מ שם שזה הוא דעת הרמב"ם יע"ש. וא"כ ה"ה הכא דהו"א דיזיר שהוא לשון פריש' הוא לענין משא ומתן שלא יסחור בהם ואע"ג דשאר הנאות מותר מ"מ בסחור' אסור מידי דהוה לשאר איסורין דמותרים בהנאה ואסורים בסחורה. הן אמת דלפי זה דנמצא דעיקר דרשת הספרי אינו ללמוד היתר הנאה דהיתר הנאה נ"ל מקרא דנזרו כדאמרינן בגמ' אלא בא ללמד היתר סחורה צריך להבין מאי האי דקאמר דמותר בסחורתו וברפואתו דמשמע דהיתר רפואה נמי נפיק מהאי קרא דלא ימנע האי רפואה היכי דמי אי דמותר לשתותו לרפוא' ומיירי בחול' שיש בו סכנה הא פשיטא דהא קיי"ל דכל איסורין שבתור' נדחין במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' יסודי התור' ואי בחולה שאין בו סכנ' הא קיי"ל דבתולה שאין בו סכנ' אינו מותר להתרפאות כי אם שלא כדרך הנאתם כמ"ש הר"מ שם בה' יסודי התור' ומ"ש נזיר ואי מיירי ברפוא' שאינ' בשתיה כי אם הנאה בעלמא כגון לעשות מרחץ מיין כדרך שעושין לרפואה א"כ הא פשיטא לן מקרא דנזרו דמותר בהנא' אפי' לבריאים כ"ש לחולה וי"ל דלעולם דמיירי ברפואה שאינ' בשתיה ומיירי ברפוא' שלא כדרך הנאתו כגון לעשות רטיא מענבים או מיין ושכר ע"ג מכתו ואע"ג דקי"ל דשלא כדרך הנאה מותר מן התור' ואפי' לבריא וליכא אלא איסור' דרבנן ולחולה שאין בו סכנה מותר י"ל דדין דשלכ"ד הנאתם דמותר מן התור' היינו דוקא למאי דקי"ל כרבנן דכל האיסורין אין לוקין עליהם אלא בכזית דסתם אכיל' בכזית דלדידהו כיון דבעינן אכיל' חשוב' ה"ה דאכיל' שלא כדרכ' לא חשיבה אכיל' אבל לר"ש דאית לי' בעלמא כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן אפי' שלא כדרך הנאתם לוקה מן התור' וכמו שמתבאר מדברי התוס' בשבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי כו' שכתבו שם ועוד דמצי לאוקמוה שלכ"ד הנאה כו' עכ"ד (הצ"ל). וק' דא"כ אמאי פוטר ר"ש במתני' באוכל נבילות וטריפות וע"כ צ"ל דס"ל להתוספות דלר"ש דכ"ש למכות ה"ה שלוק' אף שלכ"ד הנאתו וכ"כ מהריב"ל בחי' וכ"כ הר"ב חידושי הלכות בכונת התוס' שם יע"ש:
והנה כי כן כיון דקי"ל דסתם ספרי ר"ש הוא הך ברייתא דספרי היא דאמר כ"ש למכות ולדידי' ה"ה דשלא כדרך הנאתן נמי אסור מן התור' וע"ז איצטריך קרא דמיין ושכר יזיר נמי רפוא' דשלא כדרך הנאה כאמו' דאע"ג דמקרא דנזרו ילפינן היתר הנא' ואפי' הנא' כדרכ' וכ"ש שלכ"ד הנאה י"ל דהוצרכו תרי קראי לר"ש להיתר הנאה ללמד זה על זה דאי הוה כתיב נזרו בלבד הו"א תפסת מועט תפס' ולא התיר כי אם הנאה דשלא כדרכ' ואע"ג דלר"ש לענין איסורי הנא' שלכ"ד הנאה וכדרך הנא' הכל שוה ודא ודא א' היא מ"מ אין ספק דאפי' לדידי' מסתבר טפי לאסור כדרך הנא' משלא כדרך הנא' ת"ל קרא דמיין ושכר להתיר שלא כדרך הנא' ואייתר לן קרא דנזרו להתיר אפי' כדרך הנא' ונרא' דמאי דיליף התנא מקר' דמיין ושכר היתר רפוא' אע"ג דאיצטריך להיתר סחורה י"ל דמיתור' דמיין ושכר קא דריש ואמרי' בספרי לעיל מזה מיין ושכר יזיר והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תור' ב' לשונות כיוצא בו אתה אומר שחיט' היא זביח' כו' יע"ש. ולתנ' דידן דהכ' ס"ל דמאי דכתיב בב' לשונות לאו משום דדבר' בב' לשונות אלא אצטריכו תרוייהו ללמד על היתר סחורה ועל היתר רפוא' דמשמעות ב' הלשונות הוא דמיין גופי' או משכר דהיינו יין גופיה יזיר דלא ישתה אבל מותר בסחורתו ורפואתו דחד לישנ' להתיר סחורה וחד להתיר רפוא'. באופן דנמצינו למדין מתוך הספרי הנז' דאיסורי נזיר מותרים בסחורה לנזיר מן התור' כמו ששיערנו לדעת ר"ש ור"ע בדין תרומ' וא"כ ה"ה באיסור שבוע' ונדר דמותרים בסחורה מן התור' אבל נראה דמ"מ מדרבנן אסורים בסחור' מידי דהוה אתרומה דמדרבנן מיהו אסור' בסחורה שמא יבא לידי תקלה ובפ' הפועלים דצ"ב ע"א אמרי' דפועל נזיר שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעים לו משום לך לך נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכ' רש"י וז"ל קנסא הוא דקנסיה שימנע עצמו מלהשכיר לענבים הרי דאפי' להשכי' עצמו לעשות מלאכה בענבים אסור וע"כ מדרבנן בעלמ' הוא שמא יבא לאכול מהן וא"כ כ"ש בסחור' דמדרבנן אסור. ולענין מאי דקתני במתני' דאין עושין סחור' בנבלות וטריפות וכן בכל איסורי מאכל רוב הפוסקים ס"ל דאיסור זה מדאוריי' הוא וכמו שהעלה בס' שי למורא סי' י"ז והרב פ"מ ח"א סי' ג' והכנה"ג סי' קי"ז והרפ"ח סי' קי"ז וכתבו דס' תה"ד שכ' בתשו' דמצא גליון בתו' דאיסור זה אינו אלא מדרבנן וקרא דיהיו בהוייתן יהיו אינו אלא אסמכת' ס' יחידאה היא ודבריו תמוהים מסוגי' דפ' כ"ש דכ"ג דמתבאר ממנ' דהוי דאוריית' יע"ש. ואף דמדברי הרשב"א בתשו' שהביא מרן הב"י בסי' קי"ז שכ' דטעם האיסור הוא גזירה שמא יבא לאכול מהם נר' דס"ל דמדרבנן הוא כבר כתב הרב שי למורא בסי' הנז' ליישב דברי הרשב"א באופן דגם הרשב"א ס"ל דהוי מדאוריי' יע"ש, אלא שאני תמיה דבתשו' הרשב"א הנדפסות מחדש בסי' רכ"ג הובאה תשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בארוכה ושם בתחילת דבריו כ' וז"ל והשאל' השניה שאמרת שנשאלת אם החזיר, מותר בהנאה במה שהתרת ליקח אותו בחובו יפה התרת חדא שהוא בעצמו אינו אסור בהנאה דבר תורה ואפי' לעשות סחור' אלא מדבריהם כו' עכ"ל. הרי מתבאר בפי' דס"ל דאיסור סחורה אינו אלא מדבריהם. והדבר ק' דלפי דברי הרשב"א בחי' בפ' מרובה הביא דבריו הרב שי למורא מתבאר דס"ל דהוי מדאוריי' היפך ממ"ש בתשו' הנז' וצ"ע. והנה בדברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להם הכרע אי סבר דמדאוריי' הוא או מדרבנן וקרא דיהיו אסמכת' בעלמ' וכ"כ התוי"ט ז"ל אבל הפר"ח והרב מ"ל שם כתבו דדעת הרמב"ם דמדאוריית' הוא שהרי כ' חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכ' ע"כ. ואי איסור סחורה הוי מדרבנן מאי האי דקאמר חוץ מן החלב מאי אריא חלב והלא כולהו מילי נמי שרי בסחור' מן התורה דומיא דחלב אלא ודאי דסבר הרב ז"ל דאיסו' הסחורה הוי מן התורה יע"ש. ולע"ד יש לדחות ראי' זאת בהקדים מ"ש התוס' בפ"ב דחגיגה דח"י ע"א ד"ה חולו של מועד כו' שכתבו דאיסור מלאכה בחול המועד מדרבנן הוא ומאי דפריך הש"ס התם אלא מעתה חג האסיף כו' אלא בחולו של מועד חולו של מועד מי שרי לאו משום דלא משתרי מלאכה מדאוריי' אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למתסר לא מסתב' ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל. מפורש יוצא מדבריהם דס"ל דכל איסו' מדבריהם דסמכו אותו חכמים אקרא כאיסו' מלאכה בחה"מ דאיכא אסמכתא א"א לומ' דקרא מתיר אותו בפי' הפך האסמכתא דהסמיכו חז"ל וא"כ הכא י"ל דלעולם דס"ל להר"מ דאיסו' סחורה בכל האיסורין הוא מדרבנן מ"מ כיון דהסמיכוהו חז"ל לקרא דיהיו בהוייתן יהיה ובדרך אסמכתא למדו משם לכל האיסורים דאסורים בסחור' עכ"ל דלא אסרו כן בחלב דאם אסרו חז"ל גם בחלב מכח האסמכתא דיהיו א"א דקרא דיעשה לכל מלאכה מתיר בסחורה בפי' הפך האסמכתא אלא עכ"ל דמכח דהתיר קרא בפי' גבי חלב לא אסרו חז"ל סחורה בחלב מכח האסמכתא דהתר בקרא בפי' הפך האסמכתא לא מצינו ועכ"ל דחז"ל מכח קרא דיעשה לכל מלאכה לא למדו איסו' סחורה בחלב מאסמכתא דיהיו כשא' איסורים דעל חלב ודאי לא נאמרה האסמכתא ואדרבא לפי דברי הר"מ דס"ל דקרא דיעשה לכל מלאכה דחלב משמע היתר סחורה גמורה ואפי' שלא בהזדמן נלע"ד דיש להביא ראיה דאיסו' סחור' הוא מדרבנן מסוגיא דפרק כ"ש דאמרי' התם לימא כתנאי יעש' לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מות' למלאכת הדיוט יהא אסו' ת"ל לכל מלאכה ר"ע אומ' שיכול למלאכת הדיוט יהא טהו' למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה כו' ומשני דכ"ע לא תאכלו משמע בין איסו' אכילה ובין איסו' הנאה והכא במאי קמפלגי ר"י הגלילי סבר כשהות' נבילה היא הותרה חלבה לא הותרה ור"ע ס' חלבה נמי הותרה מתבא' מזה דכ"ע ס"ל דאי אמרינן דכשהותרה נבילה הותרה חלבה עמה לא אצטריך קרא דבכל מלאכה להיתר הנאה אלא לטומאה וטהרה אצטריך ואם איתא דקרא דלכל מלאכה בא להתיר סחורה נימא דעיק' קרא להתיר סחורה הוא דאתא ולא לטומאה וטהרה ועכ"ל דלדעת הר"מ איסו' סחורה בכל האיסורין אינו אלא מדבריהם ומש"ה לא שייך למימר דאתא קרא להתיר סחורה דא"כ הוא יתחייב מזה דשא' האיסורים המותרים בהנאה אסורים בסחור' מדאורייתא דמדאיצטריך קרא להתיר סחורה בחלב בפי' ולא סגי ליה לקרא בהית' הנאה בלבד ש"מ דכל האיסורים אף שמותרים בהנאה אסורים בסחורה אבל השתא דעיקר קרא לא אתא אלא לענין טהרה שהוא טהו' לגבוה וממילא מתוך משמעותי' דקרא משמע דמות' בסחורה תן ליכא למילף מיניה דשאר איסורים אסורים בסחורה דהא עיק' קרא לא אצטריך להכי. ועוד דבזבחים דק"ו ע"ב אמרינן דאמאי הזהיר בחלב תיתי מק"ו דנבילה ומשרצים ודאי דמה לנבילה שכן מטמא ומה לשרצים שאיסורן במשהו ואם איתא דאיסו' סחורה בכולהו מדאורייתא חוץ מחלב אמאי לא דחי דמה לנבילה ושרצים דאסורים בסחורה משא"כ בחלב דהכי דחי התם לערלה וכלאי הכרם מטעם דאסורי בהנאה יע"ש. והנה אעיק' דמלתא בס' הפוסקים דס"ל דבכל האיסורים אסורים בסחורה מדאורייתא יש לחקו' דמנ"ל הא אי משום סוגיא דפ' כ"ש דדריש מקרא דשקץ יהיו לכם בהוייתם יהא דבא לאסו' סחורה בהם לכתחילה הא אפילו אם נאמ' דהוי דרשה גמורה מ"מ היינו דוקא בשרצים דג"ק דיהיו לאסו' סחורה בהם אבל בשא' איסורים כגון חזיר ונבילות וטריפות וכיוצא מנ"ל ואין לומ' דילפינן מבנין אב דשרצים דהא איכא למפרך דמה לשרצים שאיסורם במשהו דהא בשרץ המים ובשרץ הארץ דשכיחי שרצים פחות מכזית וכל שהוא בריה מחייב אפי' במשהו משא"כ בשא' איסורים דבעינן כזית וכיוצא לזה עבדינן פירכא דאין ללמוד משרצים טהורים בזבחים דף ק"ו ע"ב דאמרינן התם דאין ללמוד חלב משרצים טהורים דמה לשרצים שאיסורם במשהו וכתבו התוס' שם ד"ה מה כו' דכל שהוא דהכא בבריה קמיירי דבכ"ש מחייב משום בריה יע"ש וכן אמרי' ביבמות ס"פ חרש דקי"ד ע"ב גבי להזהיר גדולים על הקטנים יע"ש וכן אמרי' בחולין דק"ך יע"ש. וזה נראה שהוא ס' הרשב"א בתשובה הנז' שכתב דאיסו' סחור' בנזי' הוא מדרבנן כנז' משום דס"ל דאף דנאמ' דבאיסו' שרצים הוא מן התור' לא ילפי' שאר איסורי' מינייהו כיון דאיכא למפרך מה לשרצים דבמשהו כאמו'. ובעיק' דרשת הש"ס בהא דשרצים בפ' כ"ש יש לעמו' דפריך הש"ס והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים כו' דנרא' דמאי דפריך והרי שרצים ומייתי קרא דשק' הוא לא יאכל האמו' בשרץ האר' כדכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ ש"ה לא יאכל הוא כדי להקשות לחזקיה נמי אבל אה"נ דלר' אבהו פריך נמי משרץ המים כדכתיב וכל אשר אין לו סנפי' וקשקשת כו' לא תאכלו וע"ז נקט והרי שרצים לכלול נמי כל מיני שרצים וי"ל דהא אמרינן בפ' אלו הן הלוקין די"ו ע"ב אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה ופרש"י לוקה ארבע ב' לאוין כתובים בשרץ המים כו' וב' לאוין כתובים בשרץ סתם ולא תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ארבע עכ"ל הרי מפורש דבלאו דשרץ סתם נכללו שרץ המים ושרץ הארץ וכיון דנכללו שניהם בלאו אחד חשיב הקש ושייך לומר דהוקשו אהדדי וכיון דכתיב לכם בשרץ המים להתיר בהנאה ה"ה בשרץ הארץ דנילוף בהקשא וכיוצא לזה אמרינן בפ' המדי' דע"ד ע"א דפריך והא ביאה דלא אפש' לקיומיה ע"י שליח כו' ומשני משום דאיתקש הויות להדדי וכתב רש"י וז"ל והיתה לאיש אחר כל הויות קדושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקדושי כסף ושט' מהני נמי בביאה ע"כ. הרי כיון דנכללו כל ההויות בדבור א' חשיב הוקשו אהדדי וה"ה הכא אלא דצריך להבין לפי זה מאי דפריך הש"ס ולחזקיה ל"ל למכתב לא יאכל. ומייתי לכם למשרייה לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם דהא מעיקרא כיון דלא כתיב לכם בשרץ הארץ כי אם בשרץ המים ולחזקיה בשרץ המי' כיון דכתיב לא תאכלו בלאו הכי מותר בהנאה דאיסו' אכילה דוקא משמע לא אצטריך לכם להתר הנאה ושרץ הארץ דכתיב לא יאכל דמשמע איסו' הנאה יליף מהקשא משרץ המים מקרא דשרץ סתם כאמור וכיון דיליף מהקשא לא קשיא מידי דלא ליכתוב לכם דלחזקי' לא דריש לכם לכך כי אם ממשמעות דלא תאכלו דשרץ המים קא יליף ושרץ הארץ בהקשא וי"ל דכונת הש"ס לומר דע"כ לחזקיה נמי אצטריך לכם בשרץ המים למשרי הנאה דבלאו הכי הו"א שאסורים בהנאה דילפי' מקרא דשרץ סתם דהוקשו אהדדי שרץ המים ושרץ הארץ והו"א דכיון דשרץ הארץ כתיב ביה לא יאכל ואסור בהנאה ה"ה שרץ המים דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וכיון דכתיב לכם בשרץ המים למשרי בהנאה ע"כ ה"ה בשרץ הארץ כיון דהוקשו אהדדי וע"ז מקשה הש"ס לא ליכתוב לא יאכל כו' ולפ"ז נראה פשוט דאפי' לחזקי' דלא תאכל איסור אכילה דוקא משמע ס"ל הך דרשא דדריש הש"ס מקרא דיהיו בהוייתן יהיו לאסור סחורה לכתחילה דאין לומר דדרשא זאת לא שייך כי אם לרבי אבהו דס"ל דאיסור הנאה נמי במשמע דלדידיה א"ש משמעו' הדרשא דכונת הכתוב לומר דלענין סחור' יהיו בהוייתן כמו שהיו במשמעות לא תאכלו דאפי' בהנאה אסורים דלענין הנאה בהזדמן הוא דהותר מקרא דלכם אבל לענין סחורה אכתי איסורו בהוייתו אבל לחזקיה לא שייך לומר הכי כאשר ראיתי מי שרצה לומר כן דלפי האמור גם לחזקיה שייך למדרש הכי דהא לפי ההקש שרץ המים נמי בכלל איסור הנאה היה ואהניא קרא דלכם. למשרי בהנאה בהזדמן אבל לענין סחורה יהיו בהווייתן ובאיסורו יהיו כאשר היה לאסור בהנאה גמורה מהקשא ודוק. וכתב הרשב"א בתשובות החדשות בסי' הנז' דאחר שהביא דיש בחזיר ושאר בהמות טמאות אזהרה דלא תאכלו כ' וז"ל אלא שהחזיר ושאר בהמות טמאות וכן בעופות הטמאים והדגים הטמאים נאמר בהם לכם ודרשינן בכולם לכם יהיו וכמו שאמרו שם בפ' כ"ש והרי שרצים כו' ואמרו שאני התם דאמ"ק לכם שלכם יהא הרי שכלל בזה כל הנאמר באותה פרש' לא תאכלו והתר הנאתן במה שנאמר לכם בחיה ועופות ודגים לפיכך לא הוצרך להק' בחזיר וכגמל ובשאר הנכללין באותה פרשה בכל אחד וא' בפרט שהקושיא הזאת כוללת כולם והתשו' כוללת היתר הנאת כולם עכ"ל:
ולפ"ד צריך? להבין אמאי לא הקשה הש"ס לחזקיה דלא תאכלו איסור אכילה דוקא הוא למה אצטריך לכם בחזיר ובגמל ובשאר הנכללין באותה פרשה דבכולה כתיב לכם ולחזקיה לא בעינן לכם להיתר הנאה כיון דלא כתי' בהו לא יאכל או לא יאכלו ובת"כ בפ' שמיני פ' ב' ס"פ ד' אמרינן טמאים לאסור צירן ורוטבן ואת הקיפה שלהם הם פרט לשאין בהם בנותן טעם לכם מותרים הם בהנאה ע"כ הרי מפורש דלכם דחזיר וכל הנכללין באותה פרשה הוא להתר הנאה וע"כ האי תנא כרבי אבהו ס"ל וכתב הרב ק"א על דרשא זאת וז"ל ולזה אמרו שהוא מלתא בפני עצמה כו' שהם אסורים באכילה והם לכם להנאתכם להסתחר בהם וליהנות מהם עכ"ל. ודבריו תמוהים דאמאי כתב בפשיטות דהיתר הנאה דלכם הוא אפילו להסתחר דמשמע דכל הנכללים בפרש' זאת מותרים בסחורה והא ליתא דהתינח בגמל וכיוצא העומדים למלאכה אבל בחזיר וארנבת וכיוצא שראוים לאכילה בכלל איסור סחורה הם ואולי דנקט הרב האי לישנא דלהסתחר משום דס"ל דלחזקי' ע"כ לכם דחזיר וכל הנכללים בפרשה זאת היא להתיר סחורה דאילו היתר הנאה בעלמא בהזדמן לא צריך קרא ותנא דבריית' כחזקיה אתיא דהכי נראה דסתם ספרא נראה דס"ל כחזקי' כדאמרי' שם בר"פ ה' לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת"ל לא תאכלו הא כיצד בהנאה מותרי' באכילה אסורים ע"כ וכמ"ש הרב ק"א שם דע"כ כחזקיה ס"ל וכן יש ברייתא אחרת שם בפ' שמיני בר"פ ח' יע"ש ואף ע"ג דאמרינן שם בת"כ גבי שרץ המים בפ"ד הלכה ח' וז"ל שקץ הם לכם שקץ לאסור את צירן ורוטבן ואת הקיפה שלהם והם פרט לשאין בהם בנותן טעם לכם מותרים הם בהנאה עכ"ל והתם עכ"ל דהיתר הנאה בהזדמן קאמר ולא איסור סחורה דהא קתני התם הלכה י"א שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה והוא דדריש קרא דכל אש' אין לו סנפיר כו' במים שקץ הוא לכם דבמקום דרשת הש"ס בפ' כ"ש דדריש איסור סחורה מיהיו בהוייתן דריש הת"כ מקרא יתירה ואם כן ע"כ קרא דלכם קמא הוא להתר הנאה בהזדמן דוקא והא אתיא כרבי אבהו מ"מ לפי האמור לעיל לכם קמא דשרץ המים אצטריך להיתר הנאה דבלאו הכי הו"א דכיון דהוקשו אהדדי בקרא דשרץ סתם אפילו שרץ המים אסור בהנאה כאמור. ואגב אורחין ק"ק דאמאי שביק הש"ס דרשא דת"כ דאיסור סחורה יליף מקרא יתירא וילך לדרוש ממשמעות בעלמא דיהיו בהוייתן יהיו באופן דנמצינו למדין דכולהו ברייתות דת"כ סתמייהו כחזקיה וא"כ אף זאת דחזיר וכיוצא הוא אליבא דחזקיה ולחזקיה ע"כ לא אצטריך לכם לכל הני כ"א להתיר סחורה והא דנקט התנ' בת"כ לכם מותרים בהנאה ע"כ מותרים בהנאה לגמרי קאמר אפי' להסתחר דלהנא' דהזדמן לא צריך קרא אשר עפי"ז יש לתרץ תירוץ ב' לס' הרשב"א בתשובות החדשות דכתב דאיסור סחורה בחזיר מדרבנן הוא די"ל דהרשב"א ס"ל דפלוגתא דרבי אבהו וחזקיה הלכה כחזקיה וכמ"ש הרשב"א בת"ה בית א' שער ג' שכתב שם בשם הרמב"ן דליתא לדר"א במקום חזקיה רביה ע"ש גם מרן הכ"מ ס"פ ח' מה' מ"א הביא דחכמי לוניל השיבו על הרמב"ם דאין הלכה כר"א אלא כחזקיה יע"ש וכיון דקי"ל כחזקיה ע"כ לכם דכתיב גבי חזיר וכל הנכללים באותה פרשה הוא להתיר סחורה ולא הנאה בלבד ואיסור סחורה אינו אלא מדרבנן אשר ע"פ זה יש לישב סתירת דברי הרשב"א מתשובות הנז' למ"ש בחי' בפ' מרובה שהביא הר"ב שי למורא כנז' דהתם הקשה הרשב"א ז"ל על מתניתן דלא יגדל חזירים דתפוק ליה משום שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים והחזיק שם הקושיא יותר ממאי דאמרי' בפרק כ"ש דאסור דבר תורה מקרא דיהיו וכונתו להק' דלרבי אבהו ע"כ הוא מן התורה ומה יענה למתניתין דלא יגדל חזירים אבל בתשובה כ' שהוא מדרבנן דלענין הלכה לא קי"ל כר"א אלא כחזקיה דלדידיה הוי מדרבנן ועפ"ז אפשר לישב קצת סברת רבינו אבי העזרי ז"ל שהביא המרדכי בפרק כ"ש שכתב דמות' לעשות סחורה בדב' טמא והביא ראיה מפכ"ה מים ראשונים האכילו בשר חזיר ואכסנאי יאודי הי' ע"כ ודבריו תמוהי' טובא ולפי חומר הענין י"ל דדב' טמא דקאמ' היינו כיוצא דבש' חזיר כדמייתי מההיא דהאכילו בשר חזי' דהיינו כל אותם הטמאים הנכללים בפרשה גבי חזיר ועליהם אמר דמותרים בסחורה והיה בהניח דס"ל כס' הרב ט"ז בי"ד סימן קי"ד שכתב וז"ל דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתור' להיתר ואין כח ביד חכמים להחמי' אלא במקום שאין בו לא איסו' ולא הית' מפורש בתורה כו' עכ"ל וכ"כ הרב פרי תוא' שם יע"ש וא"כ נוכל לומר דדעת אבי העזרי ז"ל הוא כהרשב"א דהלכה כחזקיה לגבי ר"א ומאחר דלחזקי' חזי' וכל הני דכתיב בהו לכם ע"כ להתי' סחורה היא דאתיא כאמור וכיון שמפורש בתורה בפירוש היתר סחורה אין כח ביד חז"ל לאסו' ומש"ה כתב דמות' אפי' מדרבנן דבמתני' דשביעית לא הוזכ' חזי' וכל אלו דלא הוזכר כי אם שקצים ורמשים דאלו נוכל לומ' דאיסורייהו הוא מן התורה כדילפינן מקרא דיהיו וגם נבילות וטרפות דלא כתיב בהם היתר סחורה בפירוש ואפש' שהם מן התורה דילפי' משרצי' ואפש' דאינם אלא מדרבנן דלא ילפינן משרצים דאיכא למפרך מה לשרצים דבמשהו ואדרבא יש ללמוד מחזי' וכל הני דהתיר בהם סחורה אבל מ"מ כיון דלא כתיב בהו היתר בפירו' אסרו רבנן סחורה בהם אבל בחזי' וכל הני לא אסרו חז"ל כיון דכתיב היתר בפי' וכלל זה שכתבו הט"ז והפ"ת נוכל לומ' דאבי העזרי א"ל הכי אבל לע"ד התוספות בחגיגה דח"י גבי איסו' מלאכה דחה"מ שכתבנו לשונם לעיל לא ס"ל סברא זאת דלא סבירא להתוספות כן אלא באיסו' שאסרו חכמים ואסמכוהו אקראי דבכה"ג לא מסתבר שיהא היתר בתורה בפי' הפך האסמכתא כמש"ל אבל באיסו' דליכא אסמכתא לא שייך לומר זה ודברי התוספות הוי תיובתייהו ודוק. והנה מדברי התוספות פ"ג דמעילה די"ג בד"ה אתיא כו' יש ללמוד דאיסו' סחורה מן התורה שהרי כתבו שם ויש מפרשים דכי אסר רחמנא חלב פסולי המוקדשין היינו באכילה דכתיב ואכלת בשר ולא חלב אבל בהנא' שרייא והתוספות שם חלקו על היש מפרשים וס"ל דאף בהנאה אסו' יע"ש ולכאורה קשה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות ד"ה דמייתי התם היתר לחלב דמדגלי רחמנא דפסולי המוקדשים בשר ולא חלב הא דחולין שרי ודחי ואימא דחולין אסו' באכילה ושרי בהנאה דקדשים בהנאה נמי אסו' ואם איתא דחלב פסולי המוקדשין מותר בהנאה מן הדין כדעת היש מפרשים א"כ אמאי הוצרך לדחות דאימא דקדשים בהנאה מה שאין האמת כן דאי משום ליתן הבדל באיסו' חלב בין חולין להקדש הא יש לומר דחולין מות' בהנאה ובסחורה ובהקדש אסו' בסחור', דוקא ומות' בשא' הנאות אך אי אמרינן דאיסו' סחורה בכל האיסורי' מדאורייתא הוא אי אפש' לדחות באופן זה דאם נאמר דחלב חולין אסו' באכיל' ה"ה דאסו' בסחורה וא"כ מה הפרש יש בין חולין למוקדשיו וגם התוספות שם במעילה דחלקו על היש מפרשי' מדלא דחו סברתם מסוגיא זאת ש"מ דס"ל דאיסו' סחורה מדאורייתא ומסוגיא זאת דבכורות דדחי התם הני קרא דמייתי להתר חלב ודחי דלמא לסחורה דקדק הרב תי"ט דאיסו' סחורה אינו מדאורייתא והרב פ"ח וה' מ"ל כבר ישבו הענין והוא פשוט ואולם לע"ד י"ל קצת מסוגיא זאת דאמרינן התם וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אילימא מדאס' רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ולימא חלב לחודיה אסו' באכילה ומות' בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור ופריך ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בשוליה ע"כ ואם איתא דאיסו' סחורה הוא מן התורה אמאי דחיק הש"ס לשנויי שינוייא דחיקא כי האי לר"ש דלכאורה הוא דוחק גדול דהא לר"ש איסור אכילה דבשר בחלב אית ליה מג"ש דקרא כי עם קדוש אתה לה' כו' וכתיב ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסו' באכילה אף כאן אסור באכילה כדאמרי' בפ' כל הבשר דקי"ב והוא כס' איסי בן יאודה אלא דלר"ש ס"ל דמות' בהנאה כי התם דאין ג"ש למחצה משא"כ איסי ב"י דאוסר בהנאה מק"ו וכמ"ש התו' שם יע"ש ואם כן איתא דאיסו' בשר בחלב לא אצטריך דלא למלקי על בשולו למה לן ג"ש לאסו' אכילה הא לענין בישול הא כתיב לא תבשל ולענין איסו' אכילה תיפוק ליה דאפילו חלב לחודיה אסו' ואמאי לא משני הש"ס בדרך מרווח יותר דאצטריך קרא לאוסרו באכילה כדי שיהא אסו' לעשות סחורה בבש' בחלב כגון להסתח' בנרות שעושין מחלב וחמאה דהוי בשר בחלב ואע"ג דאי אמרינן נמי דחלב לחודי' אסו' בסחורה נמי אסו' כשא' כל האיסורין מ"מ מאח' דלא מצינו לר"ש למה אצטריך איסו' אכילה בבש' בחלב יש ללמוד קצת דלר"ש אף דחלב לחודיה נמי אסו' בסחור' מות' מדאצטריך איסו' אכילה בבש' וחלב ואם כן אף לר"ש אין לנו היתר אכילה בחלב לחודיה כי אם הית' סחורה ועיק' מאי דמהד' הש"ס הוא לבקש מנ"ל היתר אכילה בחלב דהא דחי בהנך קראי ודלמא לסחורה וה"ה לר"ש די"ל דמות' בסחורה כיון דגלי קרא דבב"ח אסו' באכילה דאי חלב לחודיה אסו' נמי בסחורה למה אצטריך איסו' אכילה בבשר בחלב. והנה כבר כתבנו בראש אמי"ר דמאי דתנן דאין עושין סחורה בתרומות ובכורות לדעת ר"ש ור"ע הוא מדרבנן דלמא משהי להו לגבי' ואתי בהו לידי תקלה וכתבו דדוקא בבכו' חי גזרו אבל שחוט שרי למוכרו אפי' מדרבנן בלבד שלא ימכרנו באיטלי' ובוודאי דכוונתם לומ' דאפי' לקנות בכורות כדי לשוחטן ולמוכרם שחוט בדרך סחורה מותר דלא אסו' סחורה בבכורות אלא לקנות ולמכו' חיים דדילמא משהי להו למוכרן חיים דאי כונתם לומ' דכהן או מי שנזדמן לו בכו' יכול למוכרו שחוט הא בכה"ג כיון שהוא בהזדמן אפי' חי יכול למוכרו וכדתנן התם לקח בכו' למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מות' למוכרו. ונראה דמדלא קתני הכא אלא בכורות ש"מ דלא עבוד רבנן מעלה שלא לקנות ולמכו' חיים בדרך סחורה כי אם בבכו' אבל פסולי המוקדשי' כמו שנמכרי' באיטליז ונמכרי' בליטרא מפני שהנאתן להקדש דכיון דנמכרים באיטליז כו' טפי ופריק מעיקרא כדאמרינן בבכורות בר"פ כל פסולי המוקדשי' כ"כ נמי יכולי' לעשות סחורה בהם למוכרם חיים דבהכי איכא הנאה להקדש דמעיקרא כיון דיכול לעשות סחורה בהם הפודה מוסיף דמים בפדיונו והנה כי כן י"ל דאמאי לא קתני במתני דכל פסולי המוקדשי' עושין סחורה בהם חוץ מן הבכו' כדקתני דין מכירה באיטליז ובליטרא דיש חילוק בין פ"ה לבכור וראיתי למהד"ש שירילייו ז"ל בביאורו על הירושלמי כ"י דכתב במתניתן דשביעית וז"ל ולא בתרומות דכתיב בהו נמי אכילה בפ' אמור וכולהו דרשות דדרשי' גבי שביעית מדכתיב לאכלה ולא לסחורה כו' ה"נ תני ר' חייא גבי תרומות כולהו דינין דתני גבי שביעי' בתוספתא דשביעית פ"ו תני בתוספתא דתרומות פ"ט וק' לי דאמאי לא תנא נמי מעש' שני דמ"ב שוה לשביעית וי"ל דכיון דתני לכולהו דיני במסכתא דיליה לא תני ליה הכא ולא בבכורו' דכתיב וכי יהיה בו מום בשערי' תאכלנו ודרשינן ולא בסחורה עכ"ל מבוא' מדבריו דס"ל דתרומות ובכורות נמי מדאורייתא הוא כדין שביעית מטעם דאכילה כתיב בהו ודרשי' לאכיל' ולא לסחורה כשביעית ולפי סברתו צריך לומ' דמאי דאמרי' במתני' בר"פ כל פסולי המוקדשים דבכו' לא מזדבן באיטליז אבל בביתי מזדבן היינו כשנזדמן לו כגון כהן שנתנו לו בכור או ישראל שקנה בכו' ולא צריך לו דמות' למוכרו כיון דלאו דרך סחורה הוא אבל לקנות ולמכו' בדרך סחורה אפי' שחוט אסו' דכל המכוין מלאכתו בכך לקנות בכורות לשוחטן ולמוכרן להרויח בהם דתאכלנו אמר רחמנא ולא לסחורה ובאמת דיש לתמו' דמנין לו דבר זה ומאיזה ראיה סתר פי' הר"ש ור"ע ופי' פירוש זה ועוד דאיך אפש' לומ' דבר זה בבכורות הא כפי זה ה"ה פסולי המוקדשין דקדים הקדשם למומ' דאמרי' בפ"ב דבכורת דט"ו ע"ב דאח' פדיונן אסורים בגיזה ועבודה כללו של דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם ואין לך בהם אלא הית' אכילה דכתיב תזבח ואכלת פשיטא דיש לומ' דלא הותרו אלא לאכילה ולא לסחורה ובמתני' קתני דפ"ה נמכרים באיטליז כו' ואין לומ' דבהזדמן דוקא ולא בדרך סחורה דהא אמרינן בגמרא דה"ט דהנאתם להקדש דכיון דנמכרים באיטליז ונשקלין בליטרא טפי ופרי' מעיקרא דמדקאמ' הכי ש"מ דהפוד' אותם יכול לפדותם כדי למכו' אותם באיטליז בדרך סחורה דאי מיירי בהזדמן לא שייך טפי ופריק מעיקרא ואין לומ' דמתני' מיירי בפסולי המוקדשין דקדם מומם להקדשם דהוו אחר פדיונם כחולין לכל דבריהם דא"כ אדתני חוץ מן הבכור ליתני חוץ מפ"ה דקדם הקדשם את מומם דאין נמכרים באיטליז כו' ועוד דאי בפ"ה נמי דינם כדין הבכו' לענין סחורה א"כ אמאי לא תני במתני' דשביעית כי אם בכורות ולא פסולי המוקדשין ומדלא קתני ש"מ דלא דרשי' הך דרשא דואכלת ולא לסחורה וא"כ ה"ה בבכו' דלא דרשינן הכי ועוד דמדקתני במתנו' כל פ"ה נמכרין באיטליז כו' חוץ מן הבכו' משמע דבגוונא דפ"ה דנמכרין באיטליז דמיירי אפילו בפודה כדי למכו' בדרך סחורה כאמו' כן אסו' למכו' באיטליז בבכו' הא בבית מות' אפי' בכה"ג שהוא בדרך סחורה ועכ"ל דבקונ' למכו' שחוט ליכא משום סחורה כס' הר"ש והר"מ ז"ל כאמו':
רלג
ספיקא דאורייתא לחומרא כתבתי בס' ארעא דרבנן דדעת הרמב"ם דהוי לחומרא מדרבנן מדאוריי' כל ספק שרי ובמ"ב שם סי' קס"ו כתבתי די"ל לדעת הרמב"ם מההיא דפ' רבי ישמעאל דפריך הש"ס כל דבהדי עגל ליתסרו כו' ומשני מאן מוכח וכתבתי לישב שם דהכ' גבי אשרות שאני דאיקבע איסורא וכתב' שם אח"ז אלא דקשה דהא כתבו התוס' בחולין דמדאורייתא לא מיקרי קבוע אלא כשהאיסו' ניכ' לעצמו וההית' ניכ' לעצמו והכא באשרו' לא ניכרו מעולם לכן נראה לומ' לדעת הר"מ כו' עכ"ל מכאן מודעא דטעו' נפל בהעתק וחסר לשון הרב' וכך צריך להיות אלא דקשה בלאו הכי דאף דהוקבע איסורא באסרות מ"מ כיון דקי"ל דכל הדברים בטלים ברוב מן התורה ואפי' ע"ז ותשמישיה כו'. א"ה כמ"ש התוס' בזבחים דע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא כו' יע"ש אם כן כיון דמסתמא האשרו' דבהדי עגל הוו מיעוטא לגבי רוב האשרו' דהנך דמעיקרא והנך דמכאן ואילך נשתרו כולם כיון דמן התור' חד בתרי בטיל דליכא למימ' דלא שייך ביטול ברוב הכא כיון דהאשרו' הם קבועו' וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דהא כתבו התוס' בחולין כו' ועפי"ז מ"ש אח"כ לכן נראה לדעת הר"מ כו' טעות הוא וצ"ל ועוד נראה לומ' לדעת הרמב"ם אה"ב לפי דברי א"א הראש הכא מבוא' דמה שתירץ לומ' דשאני אשרו'. דהוקבע איסורא הוא תירוץ יפה ושרי' וקים אבל לע"ד אכתי יש לצדד קצת בתירוץ זה דהא דין זה דישראל שזקף לבינ' ובא גוי והשתחוה לה דנאס' ומייתי לה מקרא דואשריה' תשרפון באש הלכתא היא וכמו שפסקה הרמב"ם בפ"ח מה' ע"ז יע"ש וא"כ ע"כ אליבא דהלכתא הוא והא אנן קי"ל כרבנן דפליגי אר"י בר יאודה דס"ל דקרא דואשריהם תשרפון באש מיירי באילן שנטעו מתחילה לעובדו אבל בנטעו לפירות ואח"כ עבדו אינו נאס' ואפי' בנטעו כשהוא אילן ולא גרעין וכמ"ש התוס' בע"ז דמ"ה ע"ב ד"ה והכא באילן כו' וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח דה' ע"ז ונראה מדבריו שם דס"ל כס' התוס' הנז' דאפי' נטעו אילן כל שלא נטעו לשם כך אינו נאס' דלא כס' רש"י דס"ל דס' רבנן היינו כשנטעו גרעין יע"ש וא"כ הכא מאי מייתי מהא דאשריהם תשרפון באש הא אליבא דרבנן דקי"ל כותייהו ע"כ צ"ל דהא דא"י ירושה היא להם מאבותיהם לא חשיבא מוחזקת בידם כדי שנאמר אין אדם אוס' דבר שאינו שלו דאם איתא דשייך לומ' הכי אלא התם היינו טעמא מדפלחו לעגל גילוי דעתייהו כו' א"כ לא נאסרו כי אם האשרות שנטעו לשם ע"ז באותו זמן שפלחו לעגל קודם שעשו תשובה אך מה שנטעו אח"כ שעשו תשובה אמאי נאסרו ומאי משני הש"ס משום דמאן מוכח והא ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ודוקא בדהוקבע איסורא כגון חתיכה מב' חתי' הוי ספיקא דאורייתא ומש"ה מביא אשם תלוי אבל בדלא הוקבע איסורא אינו אלא מדרבנן והכא לא הוקבע איסורא דמי יימר שנטעו אילנות לשם ע"ז בהמשך זמן מועט שפלחו לעגל אפשר שלא נטעו מחדש אלא אותם הימים עבדו לאשירות שהיה להם מקודם ואות' אשירו' אינם נאסרות לרבנן דקי"ל כוותייהו דאפי' דאותם אשירות היו דנטעו אותם קודם העגל לשם ע"ז מ"מ כל דאכתי נא פלחו לעגל לא נאסרו בנטיעתן ועבדות' דאין אדם אוס' דבר שאינו שלו ואח"כ שפלחו לעגל ושליחותייהו דישראל קא עבדי לא נאסרו דלגבי ישראל חשיב כנטעו ולבסוף עבדו ואם כן אפי' שנאמר דהוקבע שם איסורא והיו שם בשעת העגל אשירות דנטעם לשם כך ומסתמא אותם הימים עבדו אותם יום ביום כמשפטם מ"מ אות' אינם נאסרות כיון דלגבי ישראל חשיבי כנטעם ואח"כ עבדם ואין מציאות ליאסו' ע"י שגילו דעתייהו ישר' כי אם באשיר' שנטעו לשם כך באותם הימים קודם שיעשו תשובה ומי יימר לנו שנטעו באותו זמן מועט כדי שנאמ' הרי הוקבע איסורא ומש"ה אסר' תורה כולם מפני הספק אפש' שלא נטעו כלל וכיון שכן ליכא למימ' הוקבע איסורא והוי ספק וכיון דבעלמא הא דאזלינן לחומרא בספק הוי מדרבנן איך אסר' תור' והזהירה ואשריהם תשרפון באש וי"ל בדוחק דהאמת כן היה שהקב"ה יודע שנטעו אשירה לשם ע"ז בשעה שפלחו לעגל ומפני זה אסר לנו כל האשירות כדין כל דבר הנודע לנו דהוקבע איסורא דאסו' מן התורה אלא דהכא שלא היה נודע לנו דהוקבע איסורא היינו מתירין מן התורה והקב"ה שיודע האמת דהוקבע איסורא שם אסר לנו כדין כל הוקבע איסורא עוד יש לדקדק לס' הרמב"ם דאיסו' הספיקות מדרבנן מההיא דאמרינן בפ"ק דב"מ ד"ז ע"א דפריך התם גבי הא דתניא הספיקות נכנסים לדיר להתעש' מאי ספיקות אלימא ספק בכורות יהיה קדש אמר רחמנא ולא שכב' קדוש ע"כ ואם איתא לס' הרמב"ם, דאיסור הספיקות מדרבנן הוא א"כ בספק בכו' נמי מדאורייתא לא חייל קדושה עליה כלל ומות' בגיזה ועבודה ומות' לאוכלו בלא מום וא"כ איך יש למעט ספק בכו' מקרא דיהיה קדש ולא שכב' קדוש כיון דמן התורה שפיר קרינן ביה יהיה קדש ולא שכבר קדוש דמן התורה קודם שיעשרנו חולין גמו' הוא ואף דקרא דיהי' קדש ולא שכב' קדוש לא אצטריך להכי דהא אמרינן בר"פ מעשר בהמה דנוהג בחולין אבל לא במוקדשין ומוקי לה בגמר' בשלמים אליבא דר"י הגלילי דממון בעלים הוא ועכ"ז אינו נוהג מ"ב בהם משום דכתיב יהיה קדש ולא שכב' קדוש מ"מ כיון דספק בכו' מן התור' אינו קדוש כלל לדעת הר"מ שפיר קרינן יהיה קודש ולא שכבר קדוש דכיון דעיק' מה שתקנו חז"ל לאסור הספיקות לא נחתו לענין זה כי אם לאסו' הספק משום חומרא מאיזה טעם נאמ' דכיון דקדוש מדרבנן ממעטי' לי' לספק בכו' ואמרי' פרט לזה שכב' קדוש דזה פשוט דכל דבר אשר תקנו חז"ל לא עקרו דבר תורה כל היכא דמעיקר' אינ' מעל' ואינ' מורדת לתקנת' וכמו שמתבא' בכמה דוכתין דבפ' כסוי הדם דפ"ו ע"א מתבא' דהנוח' עוף אי אמרי' דאין שחיטה לעוף מן התור' אלא מדרבנן חייב בכסוי כיון דמדאורייתא ראוי לאכילה וקרינן ביה אשר יאכל אע"ג דמדרבנן בעי שחיטה ואסור' באכילה וע"כ ה"ט דכיון דאפי' אי אמרי' דבעי כיסוי לא מעקרא בהכי תקנתא דרבנן דהצריכו שחיטה ובפ' מרובה דע"א אמרי' דשחיטה שאינה ראויה לא שמא שחיטה לענין תשלומי דו"ה ומתבא' התם דאי מעשה שבת אסורה מן התורה השוחט בשבת שחיטה שאינה ראוי' קרינן ביה ופטו' ואי שחיטת שבת אסורה מדרבנן השוחט בשבת קרינן ביה וטבחו כיון דמן התורה שחיטה ראויה היא יע"ש. והרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הלכה ח' כתב וז"ל השוחט כו' אע"פ שחולין בעזרה אסורין בהנאה הואיל ואיסורם מדבריהם הר"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל הרי שאם היה איסורו מן התורה הוה פטו' משום דלא הוה קרינן ביה וטבחו ועכשיו שהוא מדרבנן לא ממעטי' מקרא דוטבחו ומדברי הרמב"ם אלו למד הר"ב מ"ל בפ"ז מה' תרומות הלכה א' דטמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן חייב כרת דכיון דתרומה זו טהורה מן התורה שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו יע"ש וא"כ ה"ה הכא דכיון דמדאורייתא קרינן ביה יהיה קדש אע"ג דמדרבנן שאסרו הספיקות כבר הוא קדוש מצד קדושת הבכור' מ"מ כיון דאפי' נאמר דנכנס לדיר להתעש' לא מיעקרא בהכי תקנתא דרבנן דאסרוהו מדין בכו' דאם מקדיש אותו לשם מעשר אכתי בקדושתו קאים דקדושת בכו' ומעש' שוים הם ואדרבא אם הוא תם עכשיו שחל עליו שם מעש' יכול להקריבו משא"כ בעודו ס' בכו' דאינו יכול להקריבו ואם ספק בכו' זה הוא של כהן אוכלו הוא עצמו ואם הוא של ישראל אוכלו הכהן כדין חומ' בכו' דהבכו' נאכל לכהנים ואם הוא בע"מ במקדישו, לשם מעשר ליכא שום עקירה בתקנתייהו דרבנן וא"כ אם איתא דאיסו' הספיקות הוא מדרבנן אמאי אינו נכנס לדיר להתעש' כיון דמן התורה קרינן ביה יהיה קדש דלמה יעקרו חז"ל מצות מעש' דאם לא היה לו כי אם ע' וזה הספק אם אנו אומרים דאינו נכנס לדיר יתבטל מצות מעש' מהם דא"ל לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם וכמ"ש התו' שם בפ"ק דמציעא בד"ה ותשעה לאו בר עשורי כו' כיון דאינה מעלה ומוריד לתקנתם וכעין קו' זאת ראיתי להר"ב בני יעקב בתשו' סי' ב' דקפ"ה ע"א שהקשה על ס' הרמב"ם מסוגיא דבכורות דל"ד ע"א ע"פ יסוד זה הנזכר. ולענ"ד יש להביא קצת סמך לס' הרמב"ם ממה שמצאתי בירוש' בפ' אלמנה לכה"ג הלכה ג' גבי מתני' בת ישראל לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדים בתרומה מפני חלקו של עובר וזה לשונו היו שם זכרים מאכילין היו שם נקבות אין מאכילות היו שם זכרים מאכילין שהם שני ספקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק לאו בן קיימא וספק דדבריהם להקל היו נקבות אין מאכילות שהוא ס' אחד וספק מדברי תורה להחמיר מה נפשך זכר הוא כולה דידיה נקבה היא נסבא חולקה עמהון וה"פ דאם היו זכרים נולדים בהדי עוב' מאכילין את העבדים כיון דאיכא תרי ספיקי ספק הא' שמא העובר נקבה ואין לה חלק עם הזכרים ואת"ל העובר זכר ספק אינו בן קיימא ונמצא דאיכא ס"ס אם יש לעובר חלק בעבדים או"ל ומש"ה מותרים העבדים לאכול בתרומה מפני הנולדים וקא יהיב טעמא מ"ט אמרינן דס"ס לקולא משום דהוי הספק הב' ספק דדבריהם כלו' דכיון דמאי דאמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן א"כ בדאיכא עוד ספק ב' אזלינן לקולא כדין ספק בדרבנן דאזלינן לקולא דה"נ כיון דמצד ספק הא' לא נאסר כי אם מדרבנן בבא ספק הב' נעשה כספק בדרבנן דלקולא נמצא יוצא לנו מהירושלמי הנז' דמאי דאמרי' ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן ולמדנו עוד דה"ט דאמור רבנן דס"ס להקל דהספק הב' חשיב כס' בדרבנן דלקולא והוי כדעת הרמב"ם. ואפש' לדחות דהתם שאני די"ל דמוקמינן לעבדים בחזקתייהו דעד השתא בחזקת קנין כספו דכהן הוא ובחזקת היתר אכילת תרומה הוא וכל דאיכא חזקה לכ"ע ספקו מדרבנן וראיתי להר"ן בתשו' סי' נ"ו גבי הא דאין מתירין את הנדר עד שיחול הנדר ומספק"ל לענין דינא אם חל הנדר היום א"ל חל כי אם למחר ונסתפק הר"ן שם אם יכול להתיר היום מטעם דכיון דספק דאוריי' לחומרא הרי מספיקא צריך שינהוג הנודר איסו' מהיום וא"כ חל הנדר מקרי או"ד ס"ס כיון דמחמת ספק הוא אינו יכול להתיר מהיום אא"כ חל הנדר וכ' דמסתברא דדין זה תלוי במאי דאמרינן ספיקא דאוריי' לחומרא אי הוי מדאורייתא או מדרבנן דלדעת הר"מ דהוי מדרבנן יש לדון בנ"ד דאע"פ שהוא מחוייב מהיום מספק כיון דמדאורייתא לא מחייב לא מקרי חל הנדר אבל למ"ד דספק דאורייתא לחומרא מן התור' הוא כיון דמדאורייתא מחייב מהיום חל הנדר מקרי ויכול להתיר מהיום יע"ש הרי דבר הלמד מדברי הר"ן דס"ל דאי ספקא דאורי' הו"ל כחל הנדר מהיום בודאי כיון דעכ"פ חל איסו' נדר עליו מהיום מן התורה ולא אמרינן ס"ס מצד ספק הוא ודלמא קושטא דמלתא הוא דלא חל מהיום אלא אין אנו דנין על עיק' האיסו' שהוא משום ספק אלא על מאי דקמן שהרי נאס' מהיום וכן ראיתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"ז מה' אישות דין י"ד גבי מ"ש הרמב"ם שם וז"ל האומ' ליבמה הרי את מקודשת לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זאת מקודשת הואיל ואלו קידשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק ע"כ וכתב ה"ה ז"ל דלדעת הר"מ הויא ספק מקודשת משום דאפש' דאין קדושין תופסין ביבמה ואם כן זה שקדשה לאח' שיחלוץ לה יבמה א"מ דומיא דמקדש אשה לאחר שיגרשנה בעלה דאינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה ואפש' דקדושין תופסין ביבמה והויא מקודשת ודאי ומש"ה הויא ספק מקודשת אך מרן הכ"מ שם כתב דלדעת הר"מ הויא מקודש' ודאי משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קדושין מספק לא הוי דשלב"ל וכיון דחשיב דשב"ל כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לה ש"ד יע"ש, ומהרי"ט ז"ל בחי' לקדושין והרב מ"ל בדין הנז' תמהו על דברי מרן אלו דאיך יתכן לומ' שתהי' ודאי מקודשת ואם בא אחר וקדשה דאין קדושין תופסין בה מאח' דאם האמת הוא דאין קדושין תופסין ביבמה א"מ כלל יע"ש. ולע"ד ס' מרן אינה כ"כ דחיקא דמי לנו גדול מהר"ן ז"ל דאזיל בשיטה זאת דכל דמחמת הספק חל האיסו' מהיום דנין אותו כאלו חל מהיום על צד הודאי ולא משגחי' לומ' דאיך יתיר מהיום מאחר דאם האמת דלא חל נמצא דמתיר הנד' קודם שיחול וה"ה הכא דכיון דמחמת ספק אם קדשה מהיום הויא מקודשת מספק דנין אותה כאלו היא ראויה לקדושין מהשתא לגמרי ואם קדש' לאח' שתחלוץ לה כדשב"ל מיקרי ואם יש לתפוס על מרן הוא דסברא זו דהר"ן לא שייכא אלא בדבר דאמרינן דאסו' מדאוריי' מספק כההיא דכתב הר"ן אבל הכא בקדושין דלא מבעיא לדעת הר"מ דס"ל דכל ס' לחומרא א"א מדרבנן דה"ה הכא דאפי' דתפסי קדושין ביבמה מס' אינו אלא מדרבנן אלא אפי' למ"ד בעלמא דאיסו' ספק הוי מן התורה מ"מ היינו דוקא במקום דליכא חזקה אבל בספק קדושין דאיכא למימ' אוקי אשה אחזקתה דפנויה היתה לא הוי כי אם מדרבנן ובכה"ג איך יתכן לומ' דהויא מקודשת גמורה כיון דאפש' דאין קדושין תופסין בה. באופן דדברי מרן תמוהים כמ"ש הגאונים הנז' ולפי האמו' סברת ה"ה לא הויא הפך סברת הר"ן דהכא גבי קדושין שאני דספקו מדרבנן ובפרט לסברת הר"מ דעלמא דס"ל דכל ספק א"א מדרבנן אבל בכל ספק דהוי איסורו מן התורה אזיל ומודה לס' הר"ן דחשיב כודאי לענינו. ובס' הר"ן יש לדקדק דאיך כ' דבנ"ד דנדר שייך פלוגתא דספק דאורייתא אי הוי מן התורה א"ל הא בכל מקום דאיכא למימר אוקי מלתא אחזקתיה כדין ס' קדושין לכ"ע אינו אלא מדרבנן וה"נ לענין נדר דמספקא לן אם חל הנד' מהיום א"ל חל עד למחר לכ"ע מדרבנן דהא איכא למימ' אוקי גברא אחזקתיה שמעיקרא לא היה נדור ועל קיום שאנו מסופקים אי חל הנדר בו או"ל אנו מעמידים אותו בחזקת שלא נדר ולא חל עדיין וע' בדברי הר"ב מחנה אפרים בהלכות נדרים סס"י י"ב שכתב כן לענין נדר ודוק. ועוד י"ל על ס' הר"ן דהא אמרי' בחולין דכ"ח דהשוחט ונתנבלה פטו' מלכסות ופרש"י דה"ט דאשר יאכל כתיב ובפ' כסוי הדם בדף הנז"ל במתני' דחש"ו ששחטו בינם לבין עצמם לרבנן אף דמספקא אסו' באכיל' חייבים בכסוי דאית לן למיזל לחומרא ופרש"י במלתא דספיקא לחומרא ע"כ ולדעת הר"ן תקשי לדעת הסוברים דכל הספיקות אסורים מן התורה חש"ו ששחטו ה"ז ספק נבילה ומדאורייתא אסורה ולא קרינן אשר יאכל וא"כ חשיב מן התורה כודאי נבילה דכיון דלא קרינן בה אשר יאכל פטו' מכסוי ובספקא אמאי חייבו חז"ל בכסוי ועכ"ל דאף דמדאורייתא מחמרינן בספק לא מפני זה נעשה כודאי איסו' דס"ס מפני הספק אזלינן לחומרא לכל הצדדין דאסרינן לה באכילה מן הספק ומחייבינן ליה בכסוי שמא שחיטתן כשרה היתה וא"כ בנדון הר"ן נמי אמאי כתב דלמ"ד דספק אסו' מן התורה יכולין להתי' הנדר מהיום כיון דס"ס מצד ספק הוא ודלמא קושטא דמלתא הוא דלא חל מהיום ונמצא דהותר הנד' קודם שיחול דמספקא ראוי לילך לחומרא לכל הצדדין כההיא דכסוי הדם ויש לישב ודוק. והנה ע"פ דברי הר"ן הנז' יש להביא ראיה למה שנסתפקתי בההיא דאמרינן בפ' לולב הגזול דבעינן אתרוג הראוי לאכילה דלכם הראוי לכם לאכילתכם דרשינן לכ"ע ומש"ה אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול יע"ש אם נתערב אתרוג א' מאלו שאינם ראויים לאכילה באתרוג כשר הראוי לאכילה ואינו ניכר מי מב' הכשר אם יוצא י"ח אם יטול ב' בזאח"ז דממ"נ יוצא בכשר שבהם דאע"ג דלא ידע באיזה מהם יוצא מ"מ לית לן בה דקמי שמיא גלי מי הוא הכשר והראוי לאכילה מידי דהוה למ"ש הפוסקים לענין תפילין דר"ת ורש"י דיניח ב' בזה אח"ז ויוצא ממ"נ וכן כתבו לענין נתינת ב' גיטין שאם יפרש בפירוש המגרש בכשר שבב' ש"ד אף דאינו יודע באיזה מהם מגרש וה"ה הכא או"ד שאני הכא דעיק' הפיסול הוא משום דבעינן ראוי לאכילה וליכא וא"כ כיון דמן התורה אסו' לאוכלם ב' מספק דהא אפילו לדעת הר"מ דס"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן מ"מ בהוקבע איסור' הוי דאורייתא דמטעם זה בחתיכה של שומן וחתיכה של חלב ואכל א' מהם דחייב אשם תלוי כיון דהוקבע איסורא דודאי א' מב' אסו' וה"ה הכא דכיון דהוקבע איסורא דודאי א' מהם אסו' באכילה הרי ב' אסורים באכילה מן התורה ובב' לא קרינן בהו לכם הראוי לאכילתכם. והנה כפי דברי הר"ן דכל דאסור מספיקא מן התורה חשוב כודאי איסו' תורה וכאלו חל הנדר בודאי דנין אותו כיון דעכ"פ מצד הספק אסו' מן התורה ולא אמרי' ס"ס מצד הספק הוא ואיך נחשיביה ליה כודאי להקל אפשר דה"ה בנ"ד דאף דמצד הספק דוקא הוא איסו' שניהם וא"כ היה שייך לומ' דכיון דנוטל ב' יוצא בא' מהם ממ"נ מ"מ הרי למדנו דכיון דאחר האמת מצד הספק ב' אסורים באכילה מן התורה הו"ל כודאי איסור וב' חשיבי שאינם ראויים לאכילה ולא קרינן בהו לכם. שוב ראיתי דיש להביא ראיה מפורשת מההיא דאמרינן בפסחים דף פ"ח ע"ב גבי מתני' שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט גדי ועלה ויאמר כו' שכח רבו מה א"ל ב' יצאו לבית השריפה ופטורים, מלעשות פ"ב אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזריק דם הוי חזי לאכילה אבל שכח קודם זריקה חייבים לעשות פ"ב וצריך להבין דאמאי אם שכח קודם זריקה חייבים הא כיון דאכיל' לא מעכבא אלא דבעינן דבשעת זריקה יהי' ראוי לאכיל' כל דעכ"פ אחד מב' ראוי לאכיל' הוא אלא דמחמת הספק דאינו יודע איזה הוא אינו אוכלו יפטור עצמו בא' מב' ממ"נ דקמי שמיא גלי' וצריך לומר דה"ט דכיון דמצד הספק אסור לאכול מב' מן התור' שהרי הכא דהוקבע איסורא דאיכ' אחד מב' דהוי שלא למנויו לכ"ע הוי איסורו מן התור' הרי חשיב כודאי אינו ראוי לאכיל' ולא קרינן בב' איש לפי אכלו דמצד הספק הרי ב' בשעת זריק' אינם ראוים לאכיל' וה"ה הכא גבי אתרוג דאינו יוצא אפי' אם נטל ב' כיון דס"ס מספקא אסורים ב' באכיל' מן התור' ולא קרינן בהו לכם. אברא דיש לעמוד ולהבין ההיא דתנן בפסחים דצ"ח ע"ב חבורה שאבד פסחה ואמרו לא' צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט א' הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו משלו ואם שלהם נשחט ראשון כו' ואם אינו יודע איזה מהם נשחט א' או ששחטו ב' כאחד הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו ושלהם יצא לבית השריפ' ופטורים מלעשות פ"ב ע"כ. והדבר ק' דמ"ש מההיא דאמר אביי דאם שכח קודם זריקה דחייבים לעשות פ"ב מכיון דכי דאיזריק הדם לא הוי ראוים לאכילה דהכא נמי באינו יודע איזה נשחט ראשון אמאי פטורים מלעשות פ"ב ואף דבחלוקת אינו ידוע איזה נשחט אי אפשר לומר דהכא מיירי בשהיה ידוע בשעת זריקה ואחר הזריק'. שכחו איזה נשחט א' מ"מ בחלוקת או ששחטו ב' כאחד מאי איכא למימר הא אפי' נאמר דבידי אדם א"א לצמצם שנשחטו ב' כאחת ממש מ"מ ע"כ איירי באופן דא"א למיקם עלה דמלת' איזה נשחט א' מדקתני נשחטו כאחד ואם כן כיון דמשעת שחיטה הי' ספק נמצ' דבשעת זריקה לא היו ראויים לאכיל' דאף דמצד ס' לא היו ראויים לאכיל' הא אמרינן התם דחשיב כודאי כיון דמן התור' אסורים לאכול מב' ומ"ש הכא דהא ודאי מלת' דפשיט' הוא דהא דבעינן שיהא ראוי לאכילה בשעת זריקה לאו דוקא כי התם דכל המנויים אינם ראוים לאכיל' וקרבן פסח נשרף לגמרי אבל אי חד מהמנויין ראוי לאכילה ש"ד. וא"כ י"ל דשאני הכא כיון דמספקא לן איזה נשחט א' ואם שלו של השליח נשחט א' הרי אינו יצא לבית השריפה שהרי הוא אוכל ממנו אף דאם שלהם נשחט ראשון נמצא דיוצא לשריפ' לגמרי ואין בו אוכלין מ"מ מספק' פטורים מפ"ב כדי שלא יביא חולין בעזרה דהא ודאי לית' דכל דאיהו גופיה אינו ראוי לאכיל' בשעת זריקה אף דשאר המנויין ראוין לאכילה וכגון חולה וזקן ששחטו עליו בחבורת אחרים ואינם ראוים לאכילת כזית חייבים בפ"ב כמו שמתבאר שם בפסחים ד"פ ע"ב וכן מתבאר ממתני' דפרק האשה דף צ"א והחולה והזקן שהם יכולים לאכול כזית שוחטין עליהם יע"ש וזה פשוט. וראיתי להתוספ' במתני' שכתבו בד"ה ופטורין כו' וז"ל לא דמי להא דאמרינן לעיל שכח לפני זריקה חייבים לעשות פ"ב עכ"ל. ולפי האמור לא ידעתי אמאי לא דמי וכן תמה הר"ב חדושי הלכות על דברי התוס' יע"ש. ולע"ד לפי חומר הענין י"ל דכונת התוס' לומר דל"ד לההיא דשכח קודם זריקה דהתם שאני דבתחילת מנויים בק"פ אין אנו יודעים על איזה מהם נמנה וכיון דלכל אחד וא' איכא חד דלא נמנה עליו והרי הוקבע איסור' עליו הוי כדין חתי' מב' חתיכות דלכ"ע מדאוריי' אסורי' וכיון דמן התור' ב' אינם ראוים לאכיל' ולא קרינן בהו איש לפי אכלו חייבים לעשות פ"ב אבל הכא מעיקר' נמנו כל החבור' על פסח ראשון שנאבד על צד הודאי וקודם שקדמו הם ושחטו את הב' ונולד הספק כל החבור' היו בחזקת מנויים על הא' וא"כ השת' נמי שקדמו ושחטו אחר ונולד הספק איזה נשחט א' ועיקר הספק הוא אם הב' נשחט א' ובכן נמצא שמשכו ידיהם מהא' מספק כזה מדאוריי' אמרינן אוקי דבר אחזקתי' דעד השתא בחזקת מנויים על הא' ומדאורייתא חשיב כודאי מנויים והא' מכח חזקה ראשונה ומותרים לאכול מהראשון ולכ"ע כל דאיכ' חזקה להקל אזלינן בתר חזקה וספקו מותר מן התורה כדאמרינן בספק קדושין דאמרינן דספקו מדרבנן דמן התור' מוקמינן לה אחזקה ראשונ' דבחזקת פנוי' היתה עד השתא והכא נמי דכוותא דמן התור' מותרים לאכול מהראשון דמוקמינן לי' בחזקתייהו הראשונ' שתחלה היו מנויים על הא' וכיון דמן התורה ראוים לאכיל' הוי אף דמדרבנן אסירי לאכול מחמת ספק קרי' בי' איש לפי אכלו דכיון דעיקר אכיל' לא מעכבא אלא דבעינן לבד שיהי' ראוי לאכיל' בשעת זריקה כל הראוי לאכיל' מדאוריי' סגי וכיוצא לזה אמרינן בסוכ' דכ"ג ע"א דסוכה שעשאה על גבי בהמה ואילן לר"מ כשרה דאף דאין עולין לה ביום טוב ולא קרינן בי' סוכה הראוי' לשבעה מ"מ כיון דמדאוריי' מחזא חזיא לז' דאין עולין לה בי"ט א"א מדרבנן כשר' וה"ה הכא כיון דמדאורייתא מחזי חזי לאכיל' ש"ד. אשר עפ"י חילוק זה דכל דמדאוריי' מחזי חזי ש"ד לענין ק"פ יתיישב אצלי ההיא דאמרי' בפ' תמיד נשחט דנ"ט ת"ר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בערב הפסח כו' ומפורש שם דה"ט דמחוסר כפורים דאתי עשה דפסח דכרת ודחי עשה דהשלמ' וי"ל דמאחר דקי"ל דלכ"ע שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים כדאמרי' בפ' האשה ד"ץ ע"א אמאי דחינן עשה דהשלמה ומקריבינן לי' לקרבן דמחוסר כפורים הא אכילת ק"פ לא מעכב' דאף דלענין שיהי' ראוי לאכילה בשעת שחיט' וזריק' מעכב' מ"מ אם ראוי לאכיל' אף שלא אכל פטור מפ"ב והכא אף דאינו ראוי לאכיל' בשעת זריקה הא אמרי' בפ' אלו דברים דס"ט ע"ב עלה דאמרי' דר"א ס"ל דהזאה דמ"מ שחל ז' שלו בערב פסח דאינו דוחה שבת אמר רבא קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת בז' שלו הזאה למאי לאכיל' אכילת פסחים לא מעכב' ופרכינן א"כ נמצא פסח נשחט שלא לאוכליו ומשני שלא לאוכליו לחולה ולזקן דלא חזי אבל האי מחזי חזי הוא תקוני הוא דלא מתקן הרי מבואר דכל דשוחטין וזורקין על ט"מ בז' שלו קודם הזא' אף דחל ז' שלו בשבת ואיסור' דשבת רביע עלי' דלא מצי עביד הוא' ונמצ' דבשעת שחיט' לא חזי לאכיל' מחמת איסור הזאה שפיר שוחטין עליו ופטור מפ"ב וע"כ ה"ט משום דלא דמי לטמא דטמ' אין בידו לתקן עצמו משא"כ בטמא מת שחל ז' בשבת שלו דבידו לתקן אלא דמחמת איסור הזאה בשבת הוא דאינו יכול לתקן עצמו ואילו עבר על איסו' הזאה ועשה הזא' שפיר נתקן וחזי לאכיל' וכמ"ש התוס' שם בד"ה אכילת פסחים כו' יע"ש. וא"כ ה"ה הכא במחוס' כפורים כיון דבידו לתקן עצמו בהבאת הקרבן ואין בו שום עכוב מצד עצמו כי אם איסו' עשה דהשלמ' מעכבו מלהקריב קרבנו אמאי אין שוחטין עליו ויצא י"ח פסח בלי שידחו עשה דהשלמה כיון דראוי לאכיל' מצד עצמו הוא וכשם דלא דחינן התם איסו' הזא' מטעם זה כך לא ידח' הכא עשה דהשלמ' מטעם זה. אמנם לפי האמור א"ש דהא ודאי כל שאינו ראוי לאכיל' בשעת זריק' אף דמצד עצמו ראוי הוא כיון דמצד איסו' אחר דרביע עלי' אינו ראוי לא קרינן בי' איש לפי אכלו היינו דוקא במעוכב מצד איסורא דאוריי' כההיא דאיסור עשה דהשלמ' דמשום הכי אמרי' דדחינן עשה דהשלמ' במחוס' כפורים וההי' דהזא' שאני דכיון דמדאוריי' מחזי חזי דיכול ליטהר עצמו בהזא' דאיסור הזאה בשבת אינו אלא שבות מדרבנן שמא יעבירנ' ד"א ברה"ר כדאמרי' התם בפ' אלו דברים אף דמדרבנן אסרו הזא' בשבת שפיר קרינן בי' דכיון דעיקר אכיל' לא מעכבא אלא דבעינן לבד שיהי' ראוי לאכיל' בשעת זריק' כל דראוי לאכיל' מדאוריי' סגי כאמור אברא דלפי חילוק זה קש' מהא דאמרי' עוד בשמעתין דפ' האש' איכ' דמתני לה אבריית' ה' שנתערבו עורות פסחיהם זה בז' ונמצאת יבלת באחד מהם כולם יוצאים לבית השריפ' ופטורים מלעשות פ"ב אמר אביי ל"ש אלא שנתערבו אחר זריק' כו' אבל נתערבו קודם זריקה חייבים ע"כ. ואם איתא דכיון דמדאוריי' מחזא חזי ש"ד א"כ הכא בה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת בא' מהם מדאוריי' כולם כשרים הם וראוים לאכיל' דמן התור' אין לך דבר שאינו מתבטל ברוב וכמ"ש התוס' בר"פ החערובות עלה דאמרי' התם גבי מתני' דכל הזבחים שנתערבו בחטאו' המתו' כו' דפריך הש"ס ליבטלו ברוב' ומשני רבא גזיר' שמא יקח מן הקבוע כו' וכתבו התוס' דלאו למימר' דאם יקח מן הקבוע אסו' מן התור' דכל דאין האיסו' ניכר כעין ט' חניות לא חשיב קבוע מן התור' דחד בתרי בטל וא"כ ה"ה הכא דאף דה"ה קרבנות שחוטים הם קבועים בעזר' ומדרבנן לא בטל האחד שהוא בעל מום משום דהוי חתיכ' הראוי' להתכבד ואפי' באלף לא בטל מ"מ מדאוריי' שפיר נתבטל ברוב וכולם כשרים וראוים לאכיל' הם וכל דמדאוריי' מחזי חזי לאכיל' אמאי חייבים לעשות פ"ב ומ"ש מההי' דאמר רבא גבי הזא' דכיון דאיסו' הזא' א"א מדרבנן קרינן בי' איש לפי אכלו ואף שנאמ' דאביי פליג על רבא בסבר' זאת דס"ל דכיון דמדאוריי' מחזי חזי ש"ד מ"מ לדידן דקי"ל כאביי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מק"פ, קשה כיון דסברת אביי הויא דלא כרבא וע"כ צ"ל דהפי' לרבא היינו דוק' גבי הזא' דגופא חזי ובידו לתקן עצמו אלא דאיסו' היא דרבנן מעכבו ואילו רוצה לעבור אדרבנן בידו לתקן עצמו אבל גבי ה' שנתערבו פסחיהם דגוף סק"פ לא חזי לאכיל' מדרבנן ואין בידו לתקן לעשותו ראוי לאכיל' מודה רבא דאפי' מדרבנן לא קרינן בי' איש לפי אכלו דחילוק זה ניתן ליאמר מצד עצמו ותבלין יש לחילוק זה ממ"ש התוס' בר"פ לולב הגזול דמתני' דהיו ענביו מרובין מעליו והושחרו מאתמול דאין ממעטין בי"ט ואם מעטן כשר דאע"ג דהושחרו מאתמול לא חשיב דחוי מעיקרו דכיון דיכול למעטם בי"ט אלא דאיסור' הוא דרביע עלי' דאין ממעטין בי"ט לא חשיב דחוי דכל דבר דמצד עצמו ראוי ואיסו' אחר מעכבו חשיב ראוי וה"ה הכא גבי הזא' דאיסו' הזאה מעכבו ומצד עצמו ראוי הוא לתקן עצמו ואם איסור הזאה אינו אלא מדרבנן דלא דמי לההי' דמחוסר כפורים דדחינן עשה דהשלמה אף דחזי לאכיל' מצד עצמו ואיסו' עשה הוא דרביע עלי' כיון דמ"מ עשה דהשלמ' הוי' מדאוריית' משא"כ בהזאה דאיכ' תרתי דראוי מצד עצמו והאיסו' דרביע עלי' ומעכבו א"א מדרבנן אבל כל דגופ' לא חזי כההי' דה' שנתערבו עורות פסחיהם כו' מודה רבא דכל דמדרבנן מיה' לא חזו לאכילה חייבים בפ"ב, ואולם אם כנים אנחנו במ"ש לדעת התוס' דכונתם לומר דלא דמי הא דחבורה שאבדה פסחה הנז"ל להא דשכח קודם זריקה דהכא שאני דמדאו' חזו לאכילה בק"פ הראשון אף דמספק' לן איזה נשחט ראשון דמוקמינן לי' לראשון בחזקתי' דעד השת' היו נמנים עליו וכל דמדאוריית' חזי לאכילה ולא משגחינן אמדרבנן אף דמדרבנן אסרוהו מספק' ומצד עצמו אינו ראוי לאכילה א"כ קש' דמ"ש בה' שנתערבו פסחיהם כו' דחייבים לעשות פ"ב כיון דאיסור אכילתם אינו אלא מדרבנן. הן אמת דבלאו דברי התוס' י"ל דהתם אמרי' גבי הא דאמר אביי מאן דמתני אמתני' כל שכן אבריית' מאן דמתני אבריית' אבל אמתני' לא דאיך אפש' לומר דמאן דמתני אמתני' כ"ש אבריית' הא במתני' לא חזי לאכילה מן התורה שהרי גדי וטלה שחט והספק שקול ביניהם וליכ' רוב' דליבטל מן התורה דחד בחד לא בטיל ואף למאן דאמר דספק דאוריית' לחומר' אינו אלא מדרבנן מכל מקום בהוקבע איסור' לכ"ע הוי מדאוריית' כמש"ל ושפיר י"ל דכל דשכח קודם זריקה חייבים כיון דמדאוריית' לא חזו לאכילה בשעת זריקה מה שאין כן בנדון הבריית' דה' שנתערבו עורות פסחיהם דמדאוריית' חזו לאכילה דבטיל ברוב. ואפשר דיסבור אביי דכיון דמדאורייתא מחזא חזי סגי כדאמרינן לענין סוכה דאף דקפיד קרא חג הסוכות תעשה לך ז' ימים דבעינן סוכה הראויה לז' עכ"ז כל דראויה לז' מדאורייתא סגי כאמו' וה"ה הכא ומנ"ל לומ' דיסבו' אביי בברייתא נמי הכי ודוחק לומ' דמאי דאמרי' מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא הכונה לומר דכ"ש דקאמ' אביי הכי בנדון הברייתא שהוא איסו' בגוף הקרבן אם יהיה המציאות דנתערבו חד בחד דומיא דמתני' דהיינו ב' שנתערבו עורות פסחיהם דליכא רובא דמשמעות הענין דכ"ש קאי לנדון הברייתא לגמרי דאף אם יהיו חמשה דאיכא רובא אמר אביי הכי. ודע דהרא"ש בס"פ גיד הנשה העלה דדין חתיכ' הראוי' להתכבד דלא בטיל היינו אפי' בחתי' חיה שאינ' מבושלת ואפי' בכבש שלם בין כבשים אחרים דלדידיה א"ש הא דאביי גבי ברייתא דה' שנתערבו כו' דאף דהוו כבשים שלמים וחיים יש להם דין חתיכ' הראוי' להתכבד ולא בטיל ואף לס' מ"ד שכתב הרא"ש שם דס"ל דבכבש שלם לא חשיב ראוי' להתכבד וזו היא סברת הרשב"א והר"ן ז"ל הביא דבריהם מרן הב"י בי"ד סי' ק"א יע"ש א"ש דעיק' סברתייהו הוא מטעם דאינו ראוי להתכבד בו בפני האורחים דאין דרך להניח כבש שלם לפני האורחי' די"ל דהיינו בכבש דעלמא דחולין משא"כ בק"פ דעיק' מצותו הוא שלם דצולהו, שלם ומניח לפני החבורה שלם והוא כבודו היותו שלם דודאי חשיב כדין חתיכה הראויה להתכבד ולא בטיל ואול' לאידך סברא שכתב הרא"ש שם דאיכא מ"ד דחתיכ' חיה שאינ' מבושר' אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד קשה דאם כן לפי סברא זאת, אפי' שנתערבו קודם זריקה אמאי חייבים לעשות פ"ב ואמאי יצאו לבית השריפה דכיון דלא חשיב כדין חתי' הראויה להתכבד אפי' מדרבנן בטיל ברובא כדין יבש ביבש דכב' כתבנו דאף ע"ג דכל הה' קבועי' במזוזה ליכא למימר כל הקבוע כמע"מ דמי דלא אמרי' דין קבוע אלא בדבר שהאיסו' קבוע דניכ' במקומו כדין ט' חניות דהוי קבוע מן התורה וכן אפי' באיסו' שאינו ניכר במקומו וקבוע ואינו בטל מחמת חשיבותו כדין חתיכ' הראויה להתכבד דהוי קבוע דרבנן אבל כל דבר דבטיל ואינו ניכר איסורו לא חשיב קבוע אפילו מדרבנן וכמו שמתבאר מדברי הרשב"א שהביא הטור בסי' ק"י גבי נמצא טריפה במקולין שכתב דהא דאסור ליקח משם אחר שנודע הטריפ' היינו בחתיכה הראוי' להתכבד אבל כל שאר חתיכות מותרות אף שהם קבועות במקולין ואף שכתב הרשב"א שם דראוי להחמי', ולאסו' כל החתיכות שנשארו במקולין מטעם שאין הכל בקיאין כו' מ"מ אינו אלא חומרא בעלמא ואיך אפש' לומר דמשום חומרא יצאו לבית השריפה ואף ע"ג דהטור ז"ל כתב על דברי הרשב"א אלו וז"ל ואיני מבין להתי' בחתי' שאינם ראויות להתכבד מן הדין שנראה שאסורים מן הדין ולא מטעם חומרא דכל קבוע כמע"מ דמי ע"כ כבר הפליא לתמוה ע"ד הטור מרן הב"י שם וכתב שדבריו דברי תימה הם דזה פשוט כמ"ש דבאיסו' שאינו ניכר אין בו דין קבוע אפי' מדרבנן אם לא באיסו' דלא בטיל וכן כתבו התוספות בפ' גיד הנשה ר"פ ע"א ד"ה בריה כו' יע"ש וזה פשוט שוב ראיתי דאף לס' הרא"ש דבכבש שלם חי שייך דין חתיכה הראויה להתכבד ק' משמעתין דכיון דעיקר טעם חתיכה הראוי' להתכבד היא משום דחשיבה הראוי' להתכבד בה לפני האורחים דמחזיקין לו טובה לבעל הבית אם כן בק"פ לא שייך זה דכל בני החבור' הם בעלי הקרבן ואינם אורחים ואינם מחזיקים טובה זל"ז וק"פ לאורחים לא חזי דאינו נאכל. אלא למנוייו ודמי למ"ש הרא"ש בפרק גיד הנשה דה"ט דאמרינן בפרק הערל דחתיכת חטאת טמאה שנתערב' עם חתיכות חטאת טהור' שתעלה ולא חשיבא חתי' הראויה להתכבד כיון דלא חזי אלא לכהנים והכהנים משלהם הם אוכלים שכולם שוין דלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו כתיב ואין מחזיקין טובה זה לזה וכן כתבו התוספות שם בפרק ג"ה ד"ק ע"א ד"ה שאני יע"ש ולזה י"ל דהכא בבריי' מיירי באופן דבני החבור' מחזיקין לו טוב' והיינו בגדול המשפח' שקנה ק"פ בעד כל המשפחה כדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות וקנה במעותיו וזכה במעותיו לכל החבורה דבכה"ג איכא אחזוקי טוב' לגדול המשפח' שיצאו י"ח כל החבורה במעותיו של זה דאף על גב דלענין ק"פ באחד שקונה לכל התבור' צריך שיהי' במעות כל החבורה כדי שיזכו בני החבורה בלקיחתו של זה דאילו במעות של זה לא מצי לזכות להם דאין אדם זוכ' לחבירו אפי' במה שקונה מאחרים במעותיו וכמ"ש ר"י הביאו מרן הב"י בח"מ סימן קפ"ג והן הן דברי הרא"ש בפ' הגוזל קמא וכמ"ש הרב מ"א בה' שלוחין סי' ת"י באור' יע"ש והדבר פשוט שצריך שיזכו בגוף הקרבן כל אחד וא' מבני חבור' בלקיחתו של הקונ' וכדמוכח בר"פ הא"מ דאמרי' דמקרא דויקחו להם איש שה כו' ילפינן דאיש זוכה ואין קטן זוכ' דקטן דקנה בעד החבורה לא זכה להם אלמא דבעינן זכיה וא"כ ע"כ צ"ל דלענין ק"פ בעינן דליזכו כולם במעותיהם והנה כי כן ליכא שום אחזוקי טובה י"ל דשפיר י"ל דמיירי בגדול המשפח' שקנה במעותיו ומיירי שזיכה לכל בני החבור' במעותיו ע"י אחר דהיינו שזיכה המעות או השה עצמן על ידי אחר ובהכי זכו כולם ושפיר איכא אחזוקי טובה לגדול המשפח' אלא דלפי זה קצת דוחק דקתני בברייתא סתם דיוצאין לבית השריפה ולא פירש דמיירי בהכי באופן דחשיב כדין חתיכה הראוי' להתכבד כיון דעיקר דין זה תלוי בזה ואולם למ"ד דחתיכה חיה אין בה דין חתיכה הראויה להתכבד קשה טובא כמ"ש והא אין לומר דלמ"ד הכי ס"ל דהכא ה"ט דיוצאים לבית השריפה מטעם דהקרבן דנמצא בו מום כיון שהוא שלם דעדיין לא נקרבו האמורין יש לו דין ברי' דקיי"ל דלא בטיל מדרבנן דהא לכל החילוקים שאמרו הפוסקים בדין בריה לא בטיל לא שייך הכא דלדעת רש"י והר"ן דדין בריה לא שייך אלא בעוף טמא וגיד הנש' וכיוצא שתחילת ברייתו הוא באיסור לאפוקי שור הנסקל ונבלת עוף טהו' וכמ"ש מרן הב"י דבריהם בסימן ק' ה"ה הכא דאף אם נאמר דנולד במום זה מ"מ איסור אכילה לא חל עליו בעודו חולין עד שהופרש לק"פ ובכה"ג לא חשיב בריה וכן לחילוק התוס' והרא"ש שהביא מרן שם דס"ל דה"ט דשור הנסקל דלא חשיב בריה אלא בדבר שאסרו הכתוב כמות שהוא אפי' בכל שהוא פחות מכזית דומיא דעוף טמא וגיד הנשה משא"כ בשור הנסקל דלא אסר הכתוב בו אלא בכזית ממנו דהכא נמי איסור אכילת ק"פ פסול אינו אלא בכזית ובכה"ג לא חשיב בריה באופן דס' זו דבחיה לא שייך דין חתי' הראויה להתכבד היא תמוה מברייתא זאת: