אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות נ

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות נ

אות מ

רו

נשיאות כפים לכהן שהרג את הנפש כתבו התוס' בסנהדרין דף ל"ו ד"ה שנא' כו' דנשיאות כפים דפסול חומרא דרבנן היא דהא מן התורה כהן שהרג את הנפש כשר לעבודה ע"ש וע' להתוס' בפ"ק דיבמות ד"ז ע"א ד"ה שנאמר:

רז

ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצוה מממוניה דאמרינן בפסחים גבי השוכר בית בחזקת שהוא בדוק ראיתי בתשו' בית יעקב סי' ן' שכתב דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצוה מממוני' אלא דוקא במצוה דאורי' אבל לא במצוה דרבנן ובהכי ניחא ליה קושית התוס' בפ"ק דפסחים ר"י עלה דאמר התם ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או א"צ בגופיה אטרחוה רבנן בממוניה לא אטרחוה רבנן וק' דהא אמרי' דניחא ליה לאיניש דתמ"מ והם ז"ל תי' שם דלא אמרי' ניחא ליה לאיניש כו' אלא במצוה ודאית אבל בס' מצוה לא אמרו דשמא הנחש יוציאנו או יאכלנו והוא ז"ל תירץ דההיא דככר בפי נחש מיירי בשכבר ביטל דאז הבדיקה אינה אלא מדרבנן וההיא דמשכיר בית מיירי בשלא ביטל דהתם ודאי אמרינן ניחא ליה לאיניש דתעביד מצוה דאוריי' בממוניה ובהא ניחא ליה ההיא דשלהי פ' אלו מציאות גבי השואל ס"ת שהקשו הראשונים ז"ל ובהא ניחא דהתם השאלת ספריו מצוה דרבנן בעלמא דאסמכוה אקרא דעושה צדקה בכל עת זה המשאיל ספריו ובקונטרס מ"ח השגתי עליו ע"ש באות נון:

רח

נדרים דאורייתא לא הוי אלא במתפיס בנדר וסתם נדרים שלנו אין מתפיס בשום דבר והוו נדרים דרבנן ואזלינן בספקייהו לקולא בית יעקב סי' קנ"ד בשם רש"ל ז"ל:

רט

נשים דאינם מוזהרות בלאו דהקפת הראש וכתב הרמב"ם בפי"ב מה' ע"ז הל' ה' דאסורות לגלח פאת הראש האיש ואפי' קטן כ' הראב"ד שם דאינו אלא איסור מדרבנן וע' במ"ש מרן הכ"מ שם:

רי

נדרים כתב הרשב"א בחי' לנדרים דף קמ"ג ע"א בד"ה באומר הנאת תשמישך עלי כו' דהא דקי"ל דאדם אוסר דבר שלב"ל עליו אפשר דמדאורי' אסר והביא שם ראיות אלא שדחא ולבסוף כ' וז"ל ומ"מ אסור סתם לא משמע מדרבנן אלא מדאורייתא יע"ש:

ריא

נדוי נראה מדברי תשו' הריב"ש סי' קצ"ה דמשוי נדוי לחרם דזה וזה עיקרן של תורה וז"ל ואף אם בלשון היה ספק היה ראוי להחמיר מפני חומר הנדוי והחרם שקבלו על ההסכמ' ההיא שהולכים בו להחמיר כמו בשאר נדרים כו' ע"כ הנה כי דן דינייהו כאחד דספקייהו להחמיר ככל ספקא דאורי' ובסי' שכ"ה כתב דאף דעיקרו של נדוי דאורייתא מיהו הדברים שצריך לנהוג בהן מילי דאבלות ודכוותן א"א מדרבנן ע"ש. אמנם ראיתי בתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' ע"ה הביא דברי הרמב"ם בס' תורת האדם שכתב ז"ל ועוד אני סומך על דברי הגאונים ז"ל דמשמע בכל מקום דענין הנדוי כדין אבלות הוא ובגמ' משמע שאבלותו של מנודה הוא מן התורה מדאמר מנודה מהו שישלח קרבנותיו וא"ר יוסף ת"ש כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר מנודים היו לשמים והיו משלחים קרבנותיהם כו' ואי מדרבנן אכתי לא תקון אבלות דנדוי וכ"ש דהתם לבטל כל ישראל מקרבנותיהם ליכא לתקוני אלא משמע דאורי' נהוג אבלות וכ"ש באבל עצמו ע"כ ע"ש באורך ובתשו' סי' ס"ב וע' בס' אדרת אליהו ז"ל סי' ד' דף כ"ג באורך וע' בסוף ס' מוצל מאש דת:

ריב

נתוק לרעיה כתבו התוס' בפ"ק דזבחים ד"ה ד"ה חוק הגהה דנתוק לרעיה מדרבנן הוא:

ריג

נשבע לבטל את המצוה כתבתי בנדפס סי' תכ"ו דיש להסתפק אי הא דאין נשבעין לבטל את המצוה אם הא דלא חיילא היינו אפי' מדאורי' או"ד מדאוריי' חיילא אלא מדרבנן אמרו דלא חייל וצריך למודעי דשוב ראיתי דהדבר פשוט דהוי מדאורי' ומעיקרא לא נכנס בכלל ספק כלל ועיקר דבהדיא אמרי' במתני' בפ"ג דשבועות דכ"ט ע"א נשבע לבטל את המצוה זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ע"כ ובפ"ב דנדרים דט"ז ע"ב אמרי' אמר שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא לחפצי שמים וכו' ופריך ושאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה מהתם נפקא ליה דתניא יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה כו' ומשני חד קרא למפטריה מקרבן שבועה וחד למפטריה מן לאו דשבועה ע"כ הרי מפורש דאיכא תרי קראי לפטור מקרבן ומלאו דשבועה בנשבע לבטל את המצוה. אה"ב ראיתי לכתוב פה מה שעמדתי ע"פ סוגיא זאת דמתבאר ממנה דצריכי תרי קראי חד למפטריה מקרבן וחד למפטריה מלאו דשבועה מההיא דאמרינן בנזיר דף ס"ב ע"ב ת"ר למה רבו כופו לנזירו' אבל לא לנדרים ולערכין ופריך מ"ש גבי נזיר דאמ"ר לאסו' איסר ע"נ במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו א"ה אפי' נדרי' נמי כו' ומשני אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות וא"צ לכפותו לנדרים ולשבועה מ"ט דא"ק להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו ע"כ. והן קדם צריך להבין דאמאי אצטריך קרא דלהרע כו' לומר שנדר ושבועה של עבד לא חל כלל הא אמרינן לעיל שם דף ס"א דאצטריך ואמרת גבי נזירות לרבות עבדים דאי לאו דרבי להו קרא הוה ממעטינן להו מקרא דלאסור אסר ע"נ האמור גבי נדרים א"כ בנדר ושבועה דליכא ריבויא אמאי לא ממעטין להו מהאי קרא. ונראה פשוט דמאי דאצטריך להביא דמה הטבה רשות כו' היינו משום דמקרא דלאסור איסר וגו' ליכא למשמע כי אם שביד רבו לכפותו לעבור על נדרו אבל אם רבו ניחא ליה בנדרו ושבועתו או דנשתחרר אח"כ דברשות עצמו קאי מחויב לקיים נדרו ושבועתו דהא כיון דדין זה ליתא אלא בנודר ונשבע ואוסר עליו דברי עינוי נפש המעכבים המלאכה דוקא ע"כ לא דרשינן ליה לקרא דלאסור איסר כו' בדרך גזיר' דאתא לומר כל דנפשו קנויה לו איתיה בתורת נדרים וכל שאין נפשו קנויה לו ליתיה בתורת נדרים דא"כ אפי' בדברים שאינם מעכבים את המלאכה כיון דגזרת הכתוב הוא אלא דרשי' טעמי' דקרא דמשום דמעכב ליה ממלאכה הוא ומש"ה בדברים שאינם מעכבים את המלאכה איתיה בנדרים ומינה נמי בדניחא ליה לרבו או דנשתחרר דמחוייב לקיים נדרו דאף דהעבד לא פי' לומר שאוסר עליו אם ירצה רבו או אם ישתחרר אלא דנדר סתם דמשמע בכלל אפי' אם לא ירצה רבו ולא ישתחרר וזה אין בידו מ"מ אפשר היל"ל שיחול הנדר במקצת שאם ירצה רבו או ישתחרר קאי בבל יחל ע"כ מייתי קרא דלהרע או להטיב דילפי' מיניה בעלמא דשבועת ביטוי בעינן דומיא דהטבה דברשותו הוא לגמרי אף הרעה דאיתיה ברשותו לגמרי ומיניה ילפינן דהנשבע לבטל את המצוה לא חלה שבועתו כיון דאינה ברשותו דמשועבד למצוה וכ"נ ילפינן מיניה דהאומר שבועה שיזרוק פ' צרור לים להבא או בכל דבר שהוא לאחרים אינו חייב משום ביטוי וכמו שמפורש בדברי הר"מ בפ"ה מה' שבועות והר"ן בפ"ג דשבועות גבי מאי דאמרינן התם במתני' כיצד אמר שבוע' שאתן לפ' כו' כתב וז"ל וא"ת ואמאי חייב משום ביטוי הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל והו"ל כאומר יזרוק פ' צרור לים דפטור משום ביטוי וי"ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל א"נ י"ל דסתם נמי כמפרש דלא נשבע אלא על מה שבידו לעשות כלו' שאם ירצה חבירו לקבל יתן עכ"ל דנר' מדבריו בהדיא דבאינו מפרש אם ירצה אי הוה משמע סתם בין ירצה בין לא ירצה לא חלה השבועה כלל ולא אמרי' דנהי דלא חל למה שאינו בידו מ"מ חלה על מה שבידו שאם ירצה חבירו לקבלה ומהדר אחריה דאיתיה בשבועת בטוי וע"כ היינו טעמא דבעינן שיהא בידו לגמרי וכל שאינו בידו ליתן אם לא ירצה לא חלה כלל וה"ה הכא גבי עבד דאמרינן מה הטבה רשות לגמרי אף הרעה רשות לגמרי לאפוקי עבד דנהי דבידו לאסור עליו אם ירצה רבו או לכשישחררנו מ"מ כל דאמר סתם דמשמע אפי' שלא בדעת רבו דהא לא דמי לשבועה שאתן שכתב הר"ן לתי' הב' אפי' באמר בסתם אמרי' דכונתו אם ירצה לקבל דהתם שאני דאין הענין תלוי בדין ועכ"ל דכוונתו ליתן אם ירצה לקבל אבל הכא הענין תלוי בדין אפשר דלא ידע העבד ד"ז שרבו יכול לעכב בידו ודעתו לאסור עצמו בלא רשות רבו מהשתא כיון שלא פי' והנה כי כן אפי' אם ירצה רבו או ישחררנו מותר דמדין שבועה ילפינן נמי לנדרים דכל דנדר סתם לא חל כלל ומאי דאמרי' לעיל דאי לאו קרא דואמרת הו"א דאפילו נזירות לית ליה הכא קאמר לה אחר האמת דליתנהו בנדרים ושבועות מקרא דלהרע או להטיב דאי לאו קרא דואמרת הוה אמינא דה"ה נזירות דהוקש לנדרים אבל השתא דאמר קרא ואמרת חדית לן קרא דחל הנזירות ואילו רצה רבו או נשתחרר חייב להשלים אבל אם לא רצה רבו יכול לכופו לבטל נזירותו דכיון דמקר' דלאסור איסר כו' ילפינן לנדרים ושבועה דאין בידו לישבע לידור שלא מדעת רבו וה"ה נזירות דלהכי מיהא אהני לן הקשא דנדרים לנזירות ואמרינן דקרא דואמרת אינו אלא לאם רצה רבו או נשתחרר דתפסת מועט תפסת כיון דהא קי"ל דהוקשו נדרים ונזירות לכל דבר ולא אתא קרא דואמרת כי אם לומר שחל נזירותו לחצאין לאם ירצה רבו או ישתחרר. ולענין הלכה סלקא בידן דבענין נדרים ושבועות אם נדר או נשבע סתם אינו חל כלל ואפילו רצה רבו או נשתחרר לא חלה השבועה והנדר כלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' נזירות הלכה ח"י לענין נדרים ובפי"ב מה' שבועות הלכה ו' לענין שבועות יע"ש וכ"פ הרא"ש ז"ל בנדרים בסו' נערה המאורסה יע"ש וכ"כ הטור בי"ד סי' רל"ד ורס"ח יע"ש ונראה לע"ד דיש ללמו' מתוך ד"ז דהנודר או נשבע לקיים דבר אם לא חל נדרא או שבועה אמקצתו משום שהוא משועבד לאחרים גם אמה שאינו משועבד לאחרים לא חייל דאין הנדר והשבועה חל לחצאין דמש"ה לא אמרינן הכא דליחול שבוע' או נדר העבד אם ירצה רבו או אחר שחרור ולא חלה כלל דחשיב כנדר שהותר מקצתו דהותר כולו ויש לדקדק ע"ז מההיא דאמרינן בנדרים דפ"ה מה שאני עושה על פיך אינו צריך להפ' ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו ולכאור' נראה דמתניתן מיירי אפילו באומרת סתם דמשמע דמהשתא אוסרת עליו ואם כן לפי האמור לריב"ן אמאי יפר שמא יגרשנ' הא כיון דנדרה בכולל בעודה תחתיו ולאחר גרושין ובעודה תחתיו לא חייל כיון דמשועבד' היא לו אפי' אחר גרושין נמי לא חייל דכל דלא חל הנדר כולו לא חל מקצתו ונראה פשוט דלא דמי כלל דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אפי' מהשתא דריב"ן סבר קונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאמרי' התם בסו' הסוגיא ואפי' אם את"ל דלא חייל השתא דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל י"ל דכי אלמוהו היינו כל היכא דקיימא קמיה אבל לאחר הגרושין חייל ולא אמרינן כיון דהשתא לא חייל לאחר גרושין נמי לא חייל כיון דס"ס מדינא מהשתא נמי חייל כמ"ש הר"ן שם משא"כ הכא דלא שייך לומר קונמות מפקיעין מד"ש כיון דגופו קנוי לגמרי לרבו ולא אמרו אלא בשעבוד בעלמא ועוד דבלאו הכי הא מוקמינן לה התם דהא דריב"ן מיירי באומרת יקדישו ידי לעושיהן לכי מגרשה יע"ש:

והנה בר"פ המדיר עלה דמתני' דהמדיר את אשתו מלהנו' לו כו' פריך הש"ס וכיון דמשועב' לה היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם שאיני עושה לפיך א"צ להפר מפני שהיא משועבדת לו ואם איתא נימא נעשה כמי שאמר' איני ניזונת ואיני עושה ע"כ וצריך להבין דמאי פריך נימא דהתם שאני משום שאסרה לעשות לבעל' כל מלאכה ולאו כל כמינה לומר איני ניזונת ואיני עושה להפקיר עצמה מאותם שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה כדתנן בפ' אע"פ דנ"ט ע"ב והכא כיון דאסרה כל הנאתה על בעלה ועל כל אותם ששה מלאכות חוץ ממלאכ' עשיית בצמר שהיא בכלל מעשה ידיה לא חייל נדר' שאין בידיה להפטר מהם אמעשה ידיה נמי לא חייל דכיון דלא חל אכוליה לא חייל אמקצתיה דהא ודאי אפי' אמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה להפקיע עצמה אלא ממלאכה שמרוחת בה כעושה בצמר אבל שאר מלאכות שהן צרכי הבית חייבת כמי שהיא ניזונת וכמ"ש ה"ה בפי"ב מה' אישות הלכה י"ב משם המפרשים והרשב"א ז"ל וכ"כ הר"ן בפ' אע"פ גבי ההיא דאמרינן התם דס"ג ע"א המורדת על בעלה כו' ריב"ח אמר מורדת ממלאכתה יע"ש ואף דהתוס' שם בד"ה ר"ה כו' והרא"ש בפסקיו דח' ס' זו וס"ל דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה מכל המלאכות יע"ש מ"מ לדעת הרשב"א ז"ל ודעמיה ק' וי"ל דכיון דאמרינן בסו' דנדרים הנז' ובפ' אע"פ דנ"ט ע"ב דה"ט דריב"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל ומש"ה יפר שמא יגרשנה דלא אלמוהו אלא בדקיימא קמיה ה"ה די"ל דת"ק דהתם דמייתי הכא בהמדיר דס"ל דאינו צריך להפר מסתמא ס"ל נמי קונמות מפקיעין מד"ש אלא דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה ס"ל דלגמרי אלמוהו ולא חייל כלל אפי' אחר גרושין דכיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל או דס"ל דהפרה לא מהני לאחר גרושין וכמ"ש הר"ן ב' הטעמים לדעת הת"ק בסו' דנדרים הנז' יע"ש ואם כן י"ל דמש"ה פריך הש"ס הכא מהתם דאע"ג דלענין ששה מלאכות לא חייל נדר' מ"מ לענין מעשה ידיה אמאי לא חייל כיון דמדינא חייל נדר אפי' אששה מלאכות ולאו חלות הנדר לחצאין הוא ואין לתמוה דאם כן דת"ק דהתם נמי ס"ל קונמות מפקיעין מד"ש מדינא מאי פריך הש"ס אמתני' דהמדיר כו' והא משועב' לה כיון דקונמות מפקיעין מד"ש ושאני התם דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל די"ל דכי היכי דאלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל דאית לי' עלה אלמוהו לשעבודה דאית לה עליו דכי הדדי נינהו וכ"כ התוספות בפ' אף על פי דנ"ט ע"ב בד"ה קונמות וכ"כ הר"ן בר"פ המדיר בשמעתין וכ"כ בס' א"ז משם הרשב"א ושאר מפרשים יע"ש. אברא דראיתי להר"ן בר"פ המדיר שכתב לישב דברי הר"מ במז"ל בפי"ב מה' אישות דס"ל דלא מצינו דאלמוהו רבנן לשעבודא דאשה כי אם שעבודי' דבעל ומש"ה מפרש דהש"ס מק' הכא מסתם מתני' דהכא לסתם מתני' דהתם דלת"ק אינו צריך להפר דס"ל דקונמות אין מפקיעין מד"ש מדינא דלא אמרי' הכי אלא לריב"ן אבל ת"ק פליג וס"ל אין מפקיעין מדינא ומש"ה פריך שפיר דסתם מפני' דהכא לא אתיא כתנא דסתם מתני' דהתם אלו ת"ד. ולפי שיטה זאת קשה דמאי פריך שאני התם דכיון דלא מצי חייל נדרה באותן ששה מלאכות שהאשה עושה לבעלה מדינא אף למעשה ידיה לא חייל כאמור דאין נדר חל לחצאין ואם נאמר דס"ל להר"מ כדעת התוס' והרא"ש ז"ל דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה מפקעת עצמה מכל המלאכו' א"ש. אמנם ראיתי למרן הב"י באה"ע ס"ס פ' דקדק מדברי הר"מ דס"ל כדעת הרשב"א ושאר מפרשים דס"ל דלאו כל כמינ' להפקיר עצמה מחיוב שאר מלאכות יע"ש ולפי זה קשה כאמור וראיתי להרב בעל מ"א בה' שבועות סי' ח' שעבוד בזה וכתב דלענין נדרים ודאי נדר שלא חל כולו לא חל מקצתו ומעיקרא סבר להביא ראיה מההיא דריב"ן דנדרים שכתבנו ודחה אותה בב' ידים מטעם האמור ולבסוף כתב דממקום אחר יש ראיה גמורה מההיא דפרק המדיר שזכרנו יע"ש. ונוראות נפלאתי דראיה זאת אינה ראיה כי אם למ"ד דהאומרת איני ניזונת ואיני עוש' אינה יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות. אבל למ"ד דיכולה להפקיע עצמה אף משאר מלאכות אין כאן שום ראיה ואף למ"ד דא"י יש לדחות דס"ל דכמו שאלמוה רבנן שעבודיה דבעל כך אלמוהו לשעבודא דאשה נמי ובכן כמו שנדחית הראיה ראשונה מטעם זה כן נדחית מעצמה ראיה אחרונה כאמור ואין כאן שום ראי' כי אם לדעת הרמב"ם לפי מאי דס"ל למרן הב"י ז"ל דס"ל כדע' הרשב"א ודעמיה וכל כי האי הו"ל לפרש ומה גם דאיך לא שת לבו לסוגיא זאת דנזיר אשר ממנה יוצא מפורש דאפילו בענין נדרים לא חל הנדר לחצאין, אברא דלזה י"ל דאה"נ נדר בכולל מב' דברים כההיא דמה שאני עושה לפיך שכולל בנדרה מעשה ידיה ושאר מלאכות מסתבר לומר דאעפ"י דאינו חל לענין שאר מלאכות חל אמעשה ידיה משום דהם ב' דברים מחולקים אבל הכא גבי עבד דבאותו דבר שנדר יש זמן דמצי חייל נדריה ויש זמן דלא מצי חייל דברצון רבו או אחר שישתחרר חייל ושלא ברצון רבו בעודו עבד לא חייל דנמצא דלא חייל כולו וחייל מקצתו הוא בדבר א' ואינו בדברים מוחלקים וי"ל דה"ט דבכה"ג לא חייל לחצאין דבשלמא אם אמר יאמר העבד בפי', לאחר שאשתחרר או לאחר שירצה רבו אף דהוי דבר שלא בא לעולם כיון דגופו קנוי לרבו ואינו ברשות עצמו לאסור עצמו מהשתא בלא רשות רבו מ"מ הא קי"ל דאדם אוסר על עצמו דבר שלב"ל כמו שאוסר פירות חבירו עליו כדאמרינן בסוגיא דנדרים הנז' ובפרק השותפין דנדרים בבעיית דבעי רמי ב"ח התם יע"ש אבל באומר סתם דמסתמא משמע מהשתא בלא רשות רבו כיון דלא חייל השתא לא חייל אחר כך דהא מפורש בכמה דוכתין דאפי' למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל היינו דוקא במפרש שיחול לאחר שיבא לעולם ובפרק האומר דקדושין אמרינן דאף ע"ג דהאומר פירות ערוגה זו מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו דהוו תרומה דכל שבידו לאו כמ"מ דמי מ"מ אם לא אמר לכשיתלשו אינה תרומה דכיון דמשמע דקורא להם שם תרומה מהשתא וא"א אף לאחר שיתלשו אינה תרומה וכן אמרינן בסוגיא דנדרים הנז' גבי מאי דפריך הש"ס עלה דמתני' קונם מה שאני עושה לפיך והא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ומוקי לה התם הש"ס באומרת יקדשו ידי לעושיהן ופריך וכי אמרה הכי קדשי והא משעבדן ידיה לבעל וכתב הר"ן שם וז"ל אפי' למ"ד אדם מקדיש דבר שלב"ל פריך דכה"ג לא דאפי' איהו לא קאמר אלא באומר בפי' שיחול אותו דבר באותו זמן שאפ' לו לחול אבל סתמא ודאי מהשתא משמע עכ"ל. הן אמת דדין זה דאמרינן גבי תרומה וגבי נדר דכל דרצה שיחול מעכשיו לא חייל אפי' באותו זמן דאפ' לו לחול עכ"ל דה"ט דכל דבר שעושה האדם בכולל כל דלא חל כולו לא חייל מקצתו ומש"ה כל שקרא שם תרומה מעכשיו לא חיילא אפי' לכישתלשו דאי לא"ה הוי כהלכתא בלי טעמא דכיון דהוא כיון לעשותם תרומה לעולם וכיון בדעתו שיחול אפילו מעכשיו איך מפני שא"א לחול מהשתא לא יחול בזמן שאפשר לחול כיון דניחא ליה בכך אלא ודאי דע"כ לומר דכל דבר שעושה האדם כל דלא מצי חייל כולו לא חל כלל דדעת האדם אכולו ולא אמקצתו ואל תתמה לומר דהתינח גבי נדר וגבי תרומה דדינא כנדר הואיל ואיתי' בשאלה כנדר דהוי דינא הכי דנדר שלא חל על כולו לא חייל אמקצתו אבל בשאר דברים המפורש בפ' האומ' דס"ג דאמרינן דאפי' לר"מ דאמר אדה מקנה דבר שלב"ל ה"ד באומר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי דבכולהו דוקא באומר שיחולו הקדושין באותו זמן דאפשר להם לחול אבל אם אמר סתם אפי' לר"מ אינה מקוד' דהתם מאיזה טעם הוא די"ל דהתם נמי מזה הטעם עצמו הוא דכיון דדעתו לקדשה מעכשיו וא"א אפי' באותו זמן שאפ' א"מ דכל דבר שאינו חל על כולו לא חל אמקצתו וכיוצא לזה אמרינן בפ' הא"מ עלה דמתני' דמעש' בה' נשים ולקט א' כלכלה של תאנים כו' דפריך הש"ס אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא ומשני באומר הראויה מכם. והר"מ בפ"ט מה' אישות פסק דדוקא בא ומר הראויה מכם והר"ן ז"ל הקשה דהא קי"ל דקני את וחמור קנה מחצה וכתב דהכא שאני דמקדש זה קנה אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא הקנה להם אלא כדי שיזכה בכולן וכשם שהלוקח ממוכר א' יכול לומר כל מקחו אני צריך שאין דעתו שיקנה זה בלא זה כו' יע"ש. הרי דבקדושין נמי איכא הקפדה כמו לוקח דמקח שנתבטל מקצתו בטל כולו וה"ה הכא דכיון דקדש אדעתא שתתקדש מעכשיו ולא אפש' יכול לומר כל מקחי אני רוצה וראיתי למהרימ"ט בח"ג סי' ב"ן דס"ה ע"ד שעמד בענין זה דכל דבר שנתבטל במקצתו או נתבטל כולו באורך והעלה שאין להקנאה מקום שתתבטל כולי' בהתבטל מקצתה אם לא בא' מב' דרכים או שנאמר הואיל וכלל בה דבר ברור וידוע שאינו נתפס בקנינו משטה היה בו כדברי הראב"ד או שנאמר שיש קפידא לקונה שיהא כל הקנאתו קימת ולא מקצתה כדברי הר"ן ושאר רבוותא שחלקו בין מסיק להו בחד כלל למסיק להו בתרי פרטי אינם יוצאים מב' הטעמים אלו או מטעם הקפדה או מטעם השטאה בדבר הברור דאם באנו לומר כי להני רבוות' אין הטעם אלא כיון דכיילינהו כחדא אינו זה בלא זה הא ליתא דמאין הרגלים לומ' הלכתא בלי טעמא דאין קנין לחצאין דהיכן מצינו דדבר שא"א להתקיים בכולו שלא יתקיים במקצתו אלא מעתה קדש אשה שחציה שפחה וחב"ח נימא דכיון דלא פשטו קדושין בכול' לא נתפשטו במקצתה וגבי הקדש נמי תנן בפ' אע"פ המקדיש מעשה ידי אשתו הר"ז עושה ואוכלת המותר רמ"א קדש הרי שההקדש חל במקצת כו' ולענין שבועות כי אמר שבועה שאוכל נבילות ושחוטות מי אמרי' מתוך דלא חייל שבועתו אנבילות לא ליחול אשחוטות הא ליתא אלא אשחוטות מיהא חיילא כדמוכח בדברי התוספות בפ' שבועת ב' כו' ותנן נמי קונם שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר כו' הרי שאעפ"י שאין הנדר חל על מעשה ידיה מ"מ חל הוא על העדפה ועל מה שלאחר הגרושין עכ"ל ולפי טעם דמשטה שכתב הראב"ד דכל דבר הברור וידוע דינן שאינו חל לחצאין צ"ל בההיא דקדושין בענין דבר שלב"ל הנז"ל דכ"ע דינא גמירי וידוע דלא מצי חייל מהשתא והי"ל לפרש שיחול באותו זמן שראוי לחול ומדקאמר סתם דמשמע מעכשיו ש"מ דלא ניחא לוה דליחול אפי' בזמן הראוי לחול כמו שאינו ראוי לחול עכשיו ומשטה הוא וזה אי אפשר דכבר כתב הרב שם דלא אמרינן טעם זה דהשטאה כי אם בדבר ברור וידוע לכל כההיא דקני את וחמור וכיוצא אבל בשאר הדברים לאו כ"ע דינא גמירי ומסתמא אמרי' מטעא טעי ולא היה משטה ואם כן אם איתא דלא מצינו דבר שא"א להתקיי' בכולו שלא יתקיים במקצתו לדעת הראב"ד כי אם משום השטא' אמאי אינה מקודשת באותו זמן שראוין הקדושין לחול ולטעם הר"ן דהדבר תלוי בהקפדה ניחא ועוד דלכל הטעמים קשה מתרומה ונדר דאמרינן דכיון דלא מצי חייל השתא לא חייל כלל ואמאי הא לא שייך בהו לא טעם הקפדה ולא טעם השטא' ולפי מה שהעלה הרב דכל דלא שייך ב' טעמים אלו חל לחצאין נהי דלא מצו חיילי השתא ליחול באותו זמן שראוין לחול והא אין לומר דמ"ש הרב כן דחל לחצאין אינו אלא בדברים מוחלקים שאפי' לא חל בכולו חל אמקצתו אבל בדבר דבאותו דבר עצמן שעשה יש זמן דמצי חייל דנמצא דלא חייל כולו וחייל מקצתו הוא בדבר א' ואינו בדברים מוחלקים אינו כן דא"כ איך מייתי בכלל ראיותיו ההיא דקונם מה שאני עושה על פיך דריב"ן אומ' צריך שיפר שמא יגרשנה שאעפ"י שאינו חל בעודה תחתיו חייל אחר שיגרשנה כיון דהתם שאני דהוי בדבר א' ובכה"ג עכ"ל דלא חייל לחצאין ועוד ק' דכבר כתבנו לעיל דאין ראיה מהתם דהתם שאני דמן הדין קונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל כמש"ל ומה שהביא עוד מההיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו כו' ק' שהרי כתב רש"י במתני' וז"ל והמותר הקדיש את המותר כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן עכ"ל הרי דס"ל לרש"י דלא קאי ארישא אלא שהקדיש המותר לבד ולא הוי הקדש לחצאין וע' בס' א"ז להר"ב גבי מתניתן שהביא משם הרא"ש ושאר מפרשים דפליגי על רש"י וס"ל דארישא קאי ולדידהו ראית הרב שפ"ד גם מ"ש דלענין שבועות אף ע"פ דלא חלה אנבילות חלה אשחוטות כמ"ש מדברי התוספות לע"ד לא מצאתי בדברי התוספות שום הוכחה ע"ז כמבואר למעיין בדברי התוספות בדף כ"ד ע"א ד"ה אלא יע"ש. אברא דמה שנראה מדברי הרב דמייתי מההיא דקונם מה שאני עושה על פיך דלא ס"ל לחלק כמש"ל וכמ"ש הרב ע"א דשאני התם דמן הדין קונמו' מפקיעין מד"ש אלא דאלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל לע"ד נראה דיש להביא ראיה דאין לחלק הכי דכיון דמדרבנן אלמוהו לשעבודי' ולא חייל מקצת הנדר הרי נמצא חל הנדר לחצאין ומ"ל אם מן התורה חל כוליה נדרא ס"ס מדרבנן מיהא לא חייל שהרי בפ"ק דגיטין ד"ח ע"ב פריך הש"ס התם לרבא דאמר דפלגינן דבוריה דתנן הכותב נכסיו כו' והאמר ר"ן הלכה כר"מ כו' ואם איתא דיש לחלק הכי מאי פריך לימא דשאני התם דכיון דלא פירש מאי שייר ל"ק הקרקעות מדין תורה וכיון שנתבטל חצי דבורו מן הדין לא פלגינן דבוריה ואינו מתקיים לחצאין לא כן בעבד שהביא גיטו דכיון דמן התורה עצמו ונכסים קנה דקי"ל דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וקיום שטרות דרבנן ונמצא דנכסים ל"ק מדרבנן דוקא שפיר י"ל דפלגינן דבוריה והנה ראיתי לרש"י ז"ל בר"פ המדיר שכתב דהמדיר הנאתו על אשתו גם הנאת תשמיש אסר עליה אבל לא חייל נדרו לתשמיש כיון דמשועב' לה והתו' וכל הראשונים הקשו על רש"י כמה קו' וכולם לא הרגישו מזה דא"כ כיון דלא חייל אתשמיש משום דמשועב' לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואע"ג דמצי אמר לה צאי מעשה ידיך תחת מזונותיה ונראה דס"ל דנדר חייל לחצאין אם לא שנאמר דיש לחלק דהכא שאני דמדינ' חייל כולו אלא דאלמוהו רבנן לשעבודא דאשה כשעבו' הבעל כמו שהוא סברת רוב הפוסקים כאמור לעיל וראיתי להר"ב בס' א"ז בר"פ המדיר דכתב על דברי רש"י הנז"ל וז"ל ועוד היה נ"ל לפרש דכי קתני' במתני' המדיר את אשתו מלהנות לו לאו בדקאמר הכי סתם דכיון דלא חייל אהנא' תשמיש כו' גם אהנא' מזונות לא חייל כו' דלא פלגי' דבוריה בכה"ג עכ"ל וי"ל דאיך היה אפשר לומר כן דלא פלגינן דבוריה הא מלבד דמסקינן בסוגיא דגיטין הנז' דרבא ס"ל דפלגינן דבוריה וה"ה הכא לענין נדר זאת ועוד אחרת דמתניתין דמייתי תלמודא בסוגיא זאת דהמדיר נראה איפכא שהרי במתני' דקונם מה שאני עושה לפיך אמרי' דלכ"ע יפר מפני העדפה ולריב"ן יפר שמא יגרשנה אלמא חייל נדרא לחצאין דאפי' שאין הנדר חל לעיקר מעשה ידיה חל על העדפה ועל מה שהוא לאחר גרושין ואילו ס"ל לחלק דהתם שאני דמדינא חייל כל הגדר ה"נ מדינא חייל אפי' אתשמיש כאמור איך שיהי' נחזור לעיקר שמעתין דודאי קרא להרע או להטיב דמייתי הש"ס הוא ללמוד ממנו דנדרים ושבועות דעינוי נפש או שיש בהם ביטול מלאכה דעבדים לא חיילי כלל אפי' אם ירצה רבו או ישתחרר העבד כיון דעיק' שבועתו להרע לאחרים הוא דאילו מקרא דלאסור איסר ע"ן בלבך הו"א דדוקא שלא ברצון רבו ובעודו עבד אבל ברצון רבו חל אבל מדברי התוספות בסוגיין בד"ה יצא להרע כו' שכתבו וז"ל ולכך יחול נמי נזירות העב' כל זמן שלא ימחה אדון אבל ודאי אם מיחה הרב לענין זה נדרוש לאסור איסר ע"ן כו' שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות עכ"ל נראה מדבריהם דס"ל דמאי דאצטריך קרא דלהרע כו' הוא כדי שנלמו' ממנו דנדרים ושבועות אינם חלים כלל ואינו צריך למחות דבהכי אייתר לן קרא דלא"א על נפשו ושדינן ליה באם אינו ענין לנזירות דאי לאו קרא דלהרע כו' ללמוד ממנו דין שבועה ונדר דלא חיילי ועיקר קרא דלאסו' איסר על נפשו אצטריך לומר דנדר ושבועה דעבד לא חייל הו"א דבנזירו' חל הנזירות אפי' אם מיחה בו רבו מקרא דואמרת דאף דהוקשו נזירות ונדרים מ"מ שאני הכא דגלי קרא דואמרת דנזי' אין דינו כנדר נענין זה ולכל הפירושים צריך להבין דמה מייתי, מקרא דלהרע כו' הרי אפשר לומר דהתם דוקא לענין שאינה שבועת ביטוי לחייבו קרבן אבל אפשר דקאי בבל יחל וכדאמרי' בסוגיין דנדרים הנז' דלענין נשבע לבטל את המצוה איצטריכו ב' קראי חד למפטריה מקרבן וחד למפטריה מלאו דשבועה וה"ה הכא י"ל דאע"ג דלענין קרבן בעינן דומיא דהטבה מ"מ ליכא למפטריה מלאו דבל יחל. והיותר קשה לפי מה שמתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות לפי הנראה מדבריו שה דס"ל דהנשבע על דבר שתלוי ביד אחרים אעפ"י דאינ' שבועת ביטוי לענין קרבן מכלל איסור לאו דשבועת שקר לא יצאת ואינה שבועת שוא שאפשר שיזרוק פ' ונמצא שלא נתבטלה שבועתו ולכן אינו לוקה משום שבועת שוא שדעתו ז"ל שחיוב זה תלוי ועומד שאם יזרוק פ' נתקימה שבועתו למפרע ואם לא יזרוק נתבטלה למפרע וכיון שכן אינה בכלל שוא שאין שוא אלא לשעבר אלא דאינו לוקה משום שקר משום דהוי התראת ספק ולכן אם קיימו אותם אחרים את שבועתו הרי אלו משובחין ומהריק"ו בשורש ב"ן למד מדברי הרמב"ם אלו דאם נשבע ליש' אשה פ' דשבועה זאת תלויה ביד אחרים דאפשר שלא תאבה האשה להנשא לו דבכה"ג אף דאינה שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן מ"מ איסור שבועת שקר רביע עליה דאם תרצה הוא להנשא צריך שישא אותה לקיים שבועתו שלא תהיה שבועתן למפרע לשקר יע"ש ולפי סברא זאת דס"ל להרמב"ם ק' דהכא אמאי א"צ לכפותו לנדרים ושבועות הא נהי דבעי' דומיא דהטבה שהוא רשות לאפוקי הכא שאינו ברשותו דאפשר דאינו רוצה רבו מ"מ היינו דוקא לענין קרבן אבל מידי איסו' שבועת שקר לא נפיק דכיון דאפשר שירצה רבו לקיים שבועתו לא חשיבא שבועת שוא אלא שבועת שקר וכל דניחא לי' לרבו איסור שבוע' רביע עליה. אברא דראיתי לר"ע גבי מתני' דהעבדים יש להם נזירות שכתב וז"ל ובשאר נדרים שיש בהם ע"ן או ביטול מלאכה אין הרב צריך לכוף את העב' אלא הם בטלים מאליהם דכתיב לאסור איסר ע"נ וכן השבועות כולם שנשבע העבד בין שיש בהם ע"ן בין שאין בהם ע"נ אין רבו צריך לכופו שמאליהם בטלים שהרי אין לו רשות לעצמו אבל נדרים שאין בהם ע"ן ואין בהם ביטול מלאכה לרבו חייב העבד לקיימם ואין רבו יכול לכופו עליהם לבטלם עכ"ל הרואה יראה דדברי ר"ע קשים לפי גי' הש"ס אשר לפנינו דגרסינן ולא לשבועות דכתיב להרע או להטיב שהיא גי' רש"י והתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל בנדרים ס"פ נערה דלפי גירסתם שבועות ונדרים שוים הם דדוקא בדברי עינוי נפש או בדברים שיש בהם ביטול מלאכה אינם חלים עליו אבל בשאר דברים שאין בהם ע"ן וביטול מלאכה עליו חלים אמנם נראה דגי' אחרת היתה לר"ע בהש"ס דלא גריס כלל סיום זה דמייתי הש"ס מקרא דלהרע או להטיב ועיקר ילפותא הוא מקרא דלאסור איסר ע"ן דמשמעותיה דקרא הוא דדין נדרים ושבועות ליתיה אלא במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו ואינו ברשות עצמו לאסור עצמו בשום דבר ואפילו בדברים שאין בהם נזק לרבו אינם חלים עליו דעבד אינו בתור' נדרים ושבועות ולפ"ז מן הראוי היה דנדרים ושבועות שוים הם דאפי' בנדרים ובדבר שאין בו נזק לרבו לא חייל עליו ואולם מצד דאיכא סברא אלימתא לחלק בין נדרים לשבועות דנדרים הוו איסור חפצא עליו ושבועות אוסר עצמו על החפץ מסתבר לומר דקרא דעל נפשו דאתא למעטי עבד לגמרי לא קאי אלא אשבועה דכיון דאין נפשו קנויה לו לאו כל כמיניה לישבע ולאסור עצמו על החפץ מאחר דחלות וחיוב השבועה הוא על גופו וגופו אינו שלו אבל בנדרים דאיסור חפצא הוא דמהאי טעמא חיילי ע"ד מצוה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מסתברא דלא מטעם קרא לגמרי כי אם מנדרי עינוי נפש דאיכא נזק לרבו וחשיב כאוסר פירות אחרים עליהם דלאו כל כמיניה אבל בנדרים שאין בהם נזק לרבו לא מעט קרא וכ"כ הרב תוספת י"ט ז"ל יע"ש ולע"ד מדברי הרמב"ם בפי"ב מה' שבועוח נראה דס"ל כס' ר"ע ז"ל שכתב שם וז"ל עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו ונאמר בשבועו' לאסו' איס' ע"ן מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא זה כמו שנשבע על נכסי אחר עכ"ל דמרב' עבד שנשבע סתם ולא חילק בין שבוע' דע"ן לשבועה שאין בה ע"ן כמו שחלק לענין נדרים בה' נזירות ש"מ דס"ל דלענין שבועה ל"ש כדעת ר"ע והיינו דלא מייתי כי אם קרא דלאסור איסר כו' ולא מייתי קרא דלהרע או להטיב כו' משום דג' כגי' ר"ע ז"ל ולע"ד מ"ש הראב"ד בדין זה שם כוונתו להשיגו ע"ז שכ' וז"ל פי' אם נשבע שיתענה א"צ לכפותו שיאכל לפי שלא חל עליו הנדר שנא' להרע או להטיב מה התנה רשות יצא זה ששבועתו להרע לרבו עכ"ל דנראה פשוט דכוונתו לחלוק בס' הרמב"ם דלא חילק כלל בין שבועה דפ"נ לשבועה שאין בה ע"ן דאינו כן דדין השבועה כדין הנדר ודוקא אם נשבע שיתענה שהוא ע"נ אבל שאר שבוע' לא והכריע כן ממאי דאמרי' דה"ט דכתיב להרע או להטיב ובאמת דלפי גירסתו השגה גמורה היא אבל נרא' דהרמב"ם לא גריס הכי. וראיתי למרן הכ"מ שם שהביא דברי הראב"ד וכ' עליהם וז"ל ואין כאן השגה על רבינו שהרי כתב רבינו בפ"ב דנזירות דין עבד שנדר בנזירות עכ"ל ודבריו תמוהים באשר נראה שהבין דעיקר השגת הראב"ד היא דאמאי לא חילק בין שבועה לנזירות דנזירות צריך לכפותו ועל זה כתב דאין כאן השגה שכבר באר ד"ז בהל' נזירו' ולע"ד אינו כן דאיך יעלה על הדעת דראב"ד ישיג ע"ז כיון דדין נזיר אין מקומו הכא וכבר ביארו בהל' נזירות אלא נראה פשוט דכונתו להשיג השגה גמורה לפי גי' כאמו' ומ"ש הראב"ד בסוף דבריו אבל אם נדר בנזיר צריך שיאמ' לו רבו שתה דרך הודעה בעלמא כ"כ ולא בדרך השגה. באופן דס' הר"מ הוא כס' ר"ע ז"ל וכן מתבא' מדבריו בפי' המשניות להר"מ גבי מתני' יע"ש. אשר ע"פ זה יתיישב מה שהקשינו לעיל מדברי הרמב"ם דפ"ה מה' שבועות מהא דמייתי מקרא דלהרע דמעיקרא להר"מ לא גריס הכי. וצ"ל דדעת רש"י והתוס' דגרסי הכי לא ס"ל לס' הר"מ שכ' מהריק"ו. ולדידהו כיון דאינה שבועת ביטוי לענין קרבן ה"ה לענין איסו' שבועת שקר דס"ל דהנשבע ע"ד שהיא ברשות אחרים היא שבועת שוא ולוקה עליה משום שוא אף אם קיימו אחרים את דבריו וכמו שהיא ס' רש"י שהביא מרן הכ"מ ברפ"א מה' שבועות יע"ש וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ז ודוק. ואולם יש לעמוד לפ' הר"מ לרבינו עובדיא ז"ל מסוגיא דנדרים הנז' בראש אמי"ר די"ג דעלה דאמר שמואל מנין שאין נשבעין לעבור על המצו' ת"ל לא יחל דברו דברו לא יחל אבל מחל הוא חפצי שמים ופריך מ"ש נדרים דחלים ע"ד מצוה משום דכתיב איש כי ידור נדר לה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה' דלה' דקרא אהשבע שבועה נמי קאי ומשני דסברא הוא דלה' לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול ע"ד מצוה לפי שהוא אוסר החפץ עליו דסתם נדר איסו' חפצא הוא ואין מאכילין את האדם דבר האסו' לו אבל לשון שבועה הוא אוס' עצמו מלעשות המצוה ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה יע"ש וא"כ ה"נ נהי דקרא דלאסו' איסר ע"נ חדית לן לומ' למעוטי עי שאין נפשו קנויה לו מ"מ נימא דקרא לא אתא למעוטי עבדים אלא לענין שבועה דוקא דסברא הוא דכיון דשבועה היא אוסר עצמו על הדבר לאו כל כמיני' להפקיע עצמו משעבוד רבו אבל בנדרים לא מעטינהו קרא דכיון דנדרים אוסר חפצא עליה שפיר חל נדרו אף דבהכי מפקיע שעבוד רבו כיון דגוף החפץ אינו משועבד לרבו וכדאמרינן לענין מצוה דמהאי טעמא על דבר מצוה חל ומפקיע שעבוד המצוה מעליו דאע"ג דקרא דלאסו' איסר קאי אנדר ואשבועה מ"מ הרי התם דאף דקרא דלה' קאי אתרוייהו לא מוקמינן ליה אלא אמאי דמסתבר וה"ה הכא ועוד דשפיר אפש' לומ' דאע"ג דקרא קאי נמי לנדרים היינו דוקא בנדרים דאסר נפשיה אחפצא כגון עבד שאמר קונם פי לדבורי וידי למעשיהם ורגלי להלוכן ועיני נשנתי וכיוצא דבכל אלו משכחת לה עינוי נפש ועכוב מלאכה לרבו ודומין לשבועה דאוס' נפשי' אחפצא דבכה"ג מסתב' לומ' דלאו כל כמיניה לאסו' גופיה כיון דמשועבד לרבו דבכה"ג אפש' לומ' דלענין נדרים דחלים ע"ד מצוה נמי לא אמרינן אלא בנדר שאוס' החפץ עליו אבל בנדר דאסר נפשיה לחפצא וכגון שאומר קונם פי מלקרות ק"ש ושאר מצות התלויות בדבו' או קונם אני מלשמוע קול שופר וכיוצא לא חייל נדרא כיון דדומה לשבועה דאסר נפשיה אחפצא וכדמשמע מתוך סוגיא דנדרים המ' דמוקי תלמודא הא דנדר חל על דבר מצוה באופ' החפץ עליו דוקא דמשמע דבאוסר עצמו אחפצא דדמי לשבועה לא חייל וכמו שנר' מדברי רש"י בריש נזיר גבי מאי דאמרינן התם יזיר לאסו' יין מצוה כיין רשות הביא דבריו הרב מ"א בה' נדרים סי' א' ולמד הרב מדבריו דהאומ' קונם פי מלקרות ק"ש לא חייל נדרא יע"ש אף דלע"ד אין כל כך ראיה מדברי רש"י דכונתו לומ' דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר להכי דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה מ"מ הו"א דוקא באות' החפץ על עצמו אבל נדר דבענין נזיר דאסר נפשיה אחפצא לא חייל ת"ל קרא דחי' לאשמועינן דאפי' בכה"ג חייל על דבר מצוה וה"ה בנדר דעלמא נמי דאפי' אוס' עצמו אחפצא חייל דילפינן מנזי' מהקשא דהוקשו נדרים לנזיר והתוס' בשבועות דכ"ה ע"א בד"ה חומר כו' כתבו טעם זה דאצטריך קרא בנזיר לפי שאוס' עצמו על היין והו"א דלא חייל דנדרים גופייהו כשאוס' עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל והרב מוה' יחיאל באסאן כתב בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' ד"ן בסוף התשו' דכונת התו' במ"ש בנדרים גופייהו כו' לא חייל בכלל האי הו"א שכתבו הוא אבל בתר דגלי קרא בנזיר ה"ה בנדרים דחיילי אפי' באוסר עצמו על המצוה יע"ש וכן נאמר בדברי רש"י ז"ל ועוד כתב הרב שם דבהכי יתישב שפיר, מה שפי' רש"י בר"פ המדיר את אשתו מלהנות לו כו' וז"ל אבל הנאת תשמישו לא נאסר דהא משועבד לה והק' עליו דמשמע שיש בלשון זה איסו' אלא שאינו נאס' משום דמשועבד לה א"כ כי פריך בגמ' והא משועבד לה כו' מגופה דמתני' הו"ל למפרך דלא נאסר בתשמיש משום דמשועבד לה אבל לפי מ"ש א"ש דהנאת תשמיש שאוסר גופו עליה הא ודאי לא חייל דמושבע ועומד מה"ס אבל הנאת מזונות שאוס' נכסיו עליה בהנאה אין הנכסים מושבעים עכ"ל, ואני שמעתי ולא אבין דכיון דלדעת רש"י יש בל' הנדר איסו' תשמיש ע"כ מיירי באומ' קונם הנאתי עליך דמשמע דאוס' גופו עליה כקרבן מלהנות ממנו ומש"ה איסו' תשמיש בכלל ולא מיירי באוס' נכסיו עליה דא"כ אין תשמיש בכלל. ועוד דאפי' אם ת"ל דמתרצינן דבוריה ולענין מזונות לא אסר גופו כי אם הנאת מזונות מנכסיו אסר עליה מ"מ לא אפשר לומ' הכי דא"כ דמיירי באוס' נכסיו אמאי קתני במתני' עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא יכול לזונה מנכסים שירויח אח"כ דהא האוס' נכסיו אינו אסו' אלא באותם הנכסים שהיה לו בשעת הנדר כמ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים דל"ז ע"א בד"ה לוקח בפחות ואפי' בנכסים שהיה לו באותה שעה הא אפשר להחליפן בנכסים אחרים ותהא ניזונת מהם דהא באוס' נכסיו על חברו אי אסו' בחילופיהן בעיא דלא איפשיטא בנדרים דמ"ז היא ואם איתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דמדלא אשכח תקנתא דחליפין ש"מ דחליפין אסורים ועכ"ל דמתני' מיירי באוסר הנאתו עליה דכה"ג חל הקונם על, גופו ואיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתי' בעולם ונאסרה אפי' בנכסים שירויח אחר הנדר וגם בחלופיהן וכמ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים בסוגיא הנז' יע"ש וכיון דמיירי בהכי אכתי ק' דמ"ש מתשמיש דלא חייל מטעם דמושבע ועומד ה"נ כיון דאיסור חל על גופו לא חייל כיון דמושבע ועומד לזונה. באופן דלענין דינא נראה דהעיק' דאפי' בנדר דאסר נפשיה אחפצא חייל ע"ד מצוה וכמ"ש הרב שם משם הרשב"א וא"כ ה"ה גבי עבד דאפי' דנדרים. דאסר נפשיה אחפצא אמאי לא חייל ואפי' נאמר דשאני נדרים דילפינן מנזיר דאפי' באוסר נפשיה אחפצא חייל ע"ד מצוה משא"כ בעבד דאזלינן בתר סברא דנדר דאסר נפשיה אחפצא דמיא לשבועה ואין נפשו קנויה לו דהיאך יקדיש ויאסור גופו שאינו שלו בדבר שמזיק לרבו שנחלש ומבטל ממלאכתו דחשיב כאוסר פירות אחרים עליהם התינח בנדרים דאסר נפשיה אחפצא אבל בנודר ואוסר חפצא עליה מנ"ל לומר דלא חייל הרי לא יהיה כח רבו ושעבודו יותר משעבודו ית' על המצות ואמרינן דהנדר חל דאין מאכילין לאדם דבר האסו' לו והרי אמרו בפ"ב דנדרים דט"ו עלה דמתני' קונם שאיני משמשך כו' דפריך הש"ס והא משועבד לה ומשני באומ' לה תשמישך עלי שאין מאכילין לו דבר איסו' וכ' הר"ן ז"ל שם דכיון דמדאוריי' משועבד לה אי אסר גופיה עילוה לא. מהני דהוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו אלא מיירי באוסר גופיה עליה דידיה דהרשות בידו יע"ש וא"כ ה"נ אף דהעבד משועבד לרבו כל שאינו אוסר גופו המשועבד אמאי לא חל כיון שגוף החפץ הרשות בידו לאסרו עליו. ואף דלזה יש לדחות דהתם שאני דמן הדין אפי' באומר תשמישי עליך חל הנדר דק"ל קונמות מפקיעין מד"ש אלא דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה כלוקח כמ"ש הר"ן שם וכיון דמן הדין לא הויא כלוקח שפיר חל באוס' תשמישה עליו משא"כ גבי עבד דגופו קנוי לגמרי כדין לוקח מ"מ עדיין קשה ממ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' נדרים הל' ט' וז"ל האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על חבירו בעל הפירות כו' אבל אם אמרה לו הנאת תשמיש' אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר אסו' לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו עכ"ל,. ונראה דס"ל להרמב"ם דבאומרת הנאת תשמישי עליך מדינא לא חייל האיסו' על בעלה שהרי בדין שאח"ז כתב וז"ל אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאס' במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו שהקדש מפקי' השעבוד חכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו מפני שהוא מדבריהם עכ"ל משמע מדבריו אלו דקונמות מפקיעין מד"ש זולת במידי דדבריהם מפני שצריכין חיזוק. וא"כ מ"ש בדין ט' דאם אסרה תשמישה על בעלה דא"צ להפר ואע"פ דשעבודא דאורייתא הוא שהאשה משועבדת לבעלה מן התורה עכ"ל דה"ט כמ"ש דדמי לאוסר פירות חבירו על חבירו דגופה קנוי לו לכך דלא דמי למעשה ידיה דאין ידיה קנויות לו ונמצא דלדעת הרמב"ם האומרת הנאת תשמישי עליך מדינא לא חייל האיסור דבעל לגבי אשה כלוקח גמור הוי לענין תשמיש וכ"כ הרב מ"א בה' נדרים סי' כ"א יע"ש ועכ"ז כתב הרמב"ם דאם אמרה תשמישך אסורה עלי דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. לכן נלע"ד דלדעת הרמב"ם דין זה דעבד ליתיה בנדרים מיירי בנדרים דאוסר נפשיה אחפצא דלפי המסקנ' דא"צ לכפותו נדרים דקתני הברייתא דומיא דנזירות הם ומה נזירות דאיסור גברא הוא דאוסר נפשיה אחפצא דהאומר הריני נזיר גזר עלינו הכתוב דסתמו חשיב כאלו פי' יאסר פי לשתות יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת. ורגליו ליכנס באהל המת כמ"ש מהר"י באסאן בתשו' הנז' יע"ש כן נדרים דקתני הם נדרים דכיוצא לנזירות דאוסר נפשיה אחפצא כגון אומר קונם עיני בשינה וכיוצא דבכה"ג אפי' אם נאמר דלענין מצוה באוסר נפשיה אמצוה נמי חייל. מ"מ גבי עבד דגופו קנוי לרבו כיון דנדרים כהקדש דמי דאוסר חפצא כהקדש כיון דאין גופו שלו היאך יכול לאסור גופו שאינו שלו דנהי דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו מ"מ הכא באוסר עצמו בנדרי עינוי נפש וביטול מלאכ' הוי נזק לרבו וחשיב כאוסר פירות חבירו על בעל הפירות כיון דמטי לי' נזק לרבו ממה שאוסר על עצמו וכן נראה מדברי הרמב"ם בס"ג מה' נזירות שכתב וז"ל נדר העבד שאר נדרים שיש בהם ע"נ או שמעכבים את המלאכה כו' אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קנויה לו ולא יחול עליו הנדר למה הדב' דומה לאוסר פירות אחרים עליהם עכ"ל דלפי האמור טעם זה לא שייך באוסר חפצא עילויה ועכ"ל דס"ל דמיירי באוסר נפשי' אחפצא דומיא דנזירות והיינו דנקט דין זה גבי נזירות דלכאור' אין מקומו הכא כ"א בה' נדרים כמו שהביא דין שבועה דעב' בפי"ב מה' שבועות ולא הביאו הכא אבל נראה דכונתו להביא דין זה סמוך לדין נזירות לרמוז דדין נדרים דאינו חל כלל הוא בנדר הדומה לנזירות דאוסר נפשיה אחפצא מ"מ דוחק גדול נראה בעיני דכל כי האי הו"ל לפרש ואיך כתב נדרים סתם דמשמע בכל גוונא אפי' באוסר חפצא אנפשיה:

והנה התוס' בסוגיין בד"ה יצא כתבו משם ר"י דה"ט דנזירות חל על העבדים משום דנזירות חל אפי' על דבר שאין הרשות בידו כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזי' כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין רשות אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך יחול נמי נזירות העב', כ"ז שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מחה לענין זה נדרוש לאסור איסר ע"נ מי שנפשו קנוי' לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות עכ"ל ולכאורה דברי התוספות צריכין ביאור דאמאי הוצרכו לטעם דנזירות חל על המצות ת"ל דאיכא קרא יתירה דואמרת לרבות את העבדים לנזירות וכ"כ רש"י ז"ל ועוד דאי קרא דואמרת לא אהני כלל בהאי טעמא לא סגי דא"כ בנדרים נמי נימא הכי כיון דקי"ל דנדרים חלים על דבר מצוה ונראה לע"ד דהתוס' נמי ס"ל כמ"ש לדעת הר"מ במז"ל דהכא מיירי בנדרים דאסר נפשי' אחפצא כמו קונם עיני בשינה וכיוצא וס"ל דבכה"ג בעלמא אינו חל על דבר מצוה דאם אמר קונם פי מלקרות ק"ש לא חל כיון דגופו משועבד למצוה וכמ"ש הרב מ"א בה"נ סימן א' דאיכא מ"ד הכי יע"ש ומש"ה כתבו דה"ט דנזירות חל על העבד משום דחייל על דבר מצוה דאף בהיותו כעין שבועה דנזירות אוסר נפשיה אאיסורי נזיר הוא כאמור עכ"ז חל ע"ד מצוה וה"ה דמטעם זה מסתבר דרבי קרא דואמרת נזירות לעבד משא"כ בנדרים דאוסר נפשיה אחפצא דלא מסתבר לומר דחייל כיון דבכה"ג בעלמא אינו חל ע"ד מצוה והוצרכו לטעם זה כי היכי דלא תיקשי כיון דהוקשו נדרים לנזירות כדאמרינן בפ"ק דנדרים והוקשו נדרים לשבועות מ"ש דמקשינן להו לשבועות לקולא לומר דאינם חלים כלל ולא מקשינן להו לנזירות לחומרא לומר דחייל מיהא כשירצ' רבו או ישתחרר כדין נזירות דהא קי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן אבל לפי טעם זה א"ש דמסתברא דנדרי', מקשי' לשבועות הואיל בכה"ג דאוסר נפשיה אחפצא, לא חייל אדבר מצוה ול"ד לנזירות דחייל אדבר מצוה ומסתברא דה"ה לנזירות דעב' דחייל עוד יש לעמוד בסוגיין דלכאורה נראה דלפי מאי דמשני אביי דאינו צריך לכפותו קתני בברייתא. א"כ בערכין דקתני בברייתא בכלל הכי הוי דאם העריך העבד את עצמו או את אחרים לא חל הנדר כלל ואפילו ניתן לו ממון ע"מ שאון לו לרבו רשות בו אפי' נשתחרר אינו מחוייב ליתן וכ"נ מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הר"מ בפ"ב מה' נזירו' אמנם התוספות כתבו דהא דקתני אבל לא לערכין לא הוי דומי' דאבל לא לנדרים שלא תועיל מחאת הרב לערכין כלל כי אינו מפסיד אם אמר העבד ערכי עלי ולכשישתחרר או יתנו לו במתנ' ע"מ שאין לרבו רשות ישלם להקדש ובאמת דס' התוס' דחוק' עד מאד. בפשט הברייתא כיון דכייל להו לנדרים וערכין בדבור א' אברא דלדעת הר"מ ורש"י צריך להבין מאיזה טעם לא חייל נדרו כיון דאינו מפסיד לרבו כלל ולפי מ"ש דדעת הר"מ כס' ר"מ דבשבועה שאוסר ומתחייב גופו אפילו בדבר שאין בה נזק לרבו לא חיילא א"ש לדעת הר"מ דהא נדר דערכין הוא חיוב על גופו דמכי אמר ערכי עלי מתחייב גופו להקדש מידי דהוה למתחייב כו"כ להדיוט מחדש בלא שום חוב דמתחייב בקנין והחיוב חל על גופו כן הקדש החיוב חל על גופו וכיון דגופו קנוי לאו כל כמיניה להתחייב בנדר אף דאינו מזיק לרבו מידי דהוה אשבועה דגזרת הכתוב היא דעב' לאו בר שבועה דחל על גופו דאין נפשו קנויה לו. אך קשה דבריש ערכין תנן הכל מעריכין ונערכין נשים ועבדים כו' הרי מפורש דהעבדים מעריכין וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' ערכין הלכה ז' וז"ל ועבד נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר עכ"ל וצ"ע. ודע דלעד"ן להביא ראיה לס' ר"ע והר"מ דס"ל דבשבועה אפי' בדבר שאין בו נזק לרבו לא חלה מהא דאמרי' עוד בשמעתין עלה דמתני' עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ורי"א ישתה לימא, בדשמואל קא מפלגי דא"ש המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך ג"ש ר"מ אית ליה דשמואל ר"י לית ליה לדשמואל עכ"ל דלפי דברי התוספות ורש"י ודעמייהו דס"ל דאפי' בשבועה דוקא בנשבע להרע לרבו דהיינו עינוי נפש דקא מכחיש עצמו ומתבטל ממלאכתו אבל שאר דברים שבועתו שבועה קשה דאיך קס"ד דש"ס לומר דר"י דאמר ישתה ה"ט משום דס"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש דנהי דצריך ג"ש מ"מ כיוו דעיקר טעמא דמצי לכופו לנזירות הוא משום דאיכא הפסד לרבו דמכחיש עצמו מעשית מלאכתו הרי כיון דהפקירו אינו תחת שעבודו ואינו זוכה במעשה ידיו דמלתא דפשיטא הוא דמעוכב ג"ש פקע מיניה שעבודא דממונא לגמרי ולא פש גביה כי אם איסורא דעבדות שצריך ג"ש להתירו בבת חורין ואם כן אמאי ישתה הא ברשות עצמו הוא ואי מכחיש אין לרבו שום נזק ואולם לדעת ר"ע והרמב"ם א"ש והיה בהניח דלדידהו נדרים דהוו איסור נפשיה אחפצא כגון קונם עיני בשינה וכיוצא אפי' באופן שאין בו ע"נ ונזק לרבו לא חל דכיון דהאיסור חל על גופו דמי לשבועה דלא חלה אפי' בדבר שאין בו ע"נ דגזרת הכתוב הוא מי שנפשו קנויה לו כו' ואפי' אינו מזיק לרבו וא"כ בנזירות דהוי איסור נפשי' אאיסורי נזיר כמש"ל משום מהרי"ב א"ש דאפי' במעוכב ג"ש יכול לכפותו אע"פ שאין לו שום נזק לרבו וה"ט דכיון דצריך ג"ש עדיין גופו קנוי ולא קרינן בי' מי שנפשו קנויה לו דהא לענין תרומה קמ"ל בפ' השולח דמ"ב ע"ב אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או אינו אוכל קנין כספו אמר רחמנ' והאי לאו קנין כספו הוא או"ד כיון שמחוסר ג"ש קנין כספו קרינן ליה ולא איפשיטא והתוס' שם בד"ה מעוכב כו' כתבו וז"ל הך בעיא לא אתיא אליבא דר"ל דריש פ"ב דכריתות דמסיק אליבא דרבנן דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה א"נ יש לחלק דהתם במעוכב ג"ש ע"י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כדפרשית לעוג והכא איירי בחציו עבד וחב"ח עכ"ל ונמצא דלפי דברי התוספות לפי תי' הא' מאחר דקיי"ל כר"ל התם כמ"ש כל הפוסקים ודאי דבעיין דהכא אפשיטא אליבא דר"ל ובין מעוכב ג"ש מחמת הפקר ובין מחמת שחרור חציו אוכל בתרומה ולפי תי' הב' מי שחציו עבד הוי ספק כיון דהוי בעיא דלא אפשיטא ומעוכב דהפקר אוכל בתרומה ולשיטה זאת דודאי כיון דקי"ל כר"ל קי"ל דמעוכב ג"ש דמחמת הפקר אוכל אזלי התוס' נמי בר"פ אלמנה לכ"ג דס"ו ע"א בד"ה אלמנה כו' ובד"ה ועבדי' שקנו עבדים כו' יע"ש והריטב"א בחי' לגיטין כ' וז"ל איבעיא להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ולא אפשיטא הכא ומיהו בפ' המביא אשם תלוי בכריתות אסיקנא דת"ק דפליג עליה דרשב"ג ס' מעוכב ג"ש אוכל בתרומה עכ"ל הרי דס"ל דאע"ג דבעיין לא איפשיטא הכא אפשיטא התם בכריתות דאוכל וכ"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין בחי' גבי הא דפשיטא לן התם דהני כהני שלוחי דרחמנא כו' יע"ש וכן הרשב"א בחי' לגיטין בפ' השולח דמ"ה ע"א בד"ה משום דוחקא דצבורא יע"ש הרי נמצא דקי"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה דכיון דמעוכב ג"ש קרינן ביה קנין כספו וה"ה הכא לענין נזירות העבד דכל דמעוכב ג"ש לא קרינן ביה מי שנפשו קנויה לו דעדין היא קנויה לרבו. אמנם ראיתי להרמב"ם בפ"ט מה' תרומות הלכה ה' שכתב דהמעוכב ג"ש הרי הוא אסור לאכול בתרומה דנראה דמשום דבעיין לא אפשיט' פסק לחומרא דלא יאכל, וק' דמ"ש הכא בשמעתין דפשיטא ליה להש"ס דמעוכב ג"ש לא קרינן ביה מי שנפשו קנויה לו דעדין קנוי לרבו, ואף דהפקירו כל דמעוכב ג"ש לאו בר שבועות ונזירות הוא כעבד גמור ומ"ש התם לענין תרומה דקא מב"ל ולא איפשיטא. ועוד ק' דאיך פ' לחומרא הא אף דהכא לא איפשיטא בעיין הא איפשיטא בכריתות דאליבא דר"ל דקי"ל כוותי' וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' זכיה הלכה ג' יע"ש אסיקנא דרבנן דרשב"ג סברי המפקיר עבדו צריך ג"ש ומעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי ס"ל כדעת התו' דבעיין דהכא מיירי במי שח"ע וחב"ח אם כן אמאי לא חלק דמעוכב מחמת הפקר אוכל ולע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם דס"ל דדבר תימא הוא דהתם פשיט' לן אליבא דרבנן דמעוכב ג"ש מחמת הפקר אוכל בתרומה ואילו הכא קא מב"ל ולא הזכיר כלל הא דלרבנן עכ"ל דאוכל לכן ס"ל דדין זה תלוי במאי דאיפליגו תנאי בפ' חזקת הבתים ד"ן המוכ' עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי רי"א שני ישנו בדין יום או יומים דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ור"א אומר שניהם אינם בדין יום או יומים ואמרי' התם מ"ט דר"א אמ"ק כי כספו הוא המיוחד לו נמצא מתוך סוגיא זאת דעבד דשותפין דלזה הגוף ולזה פירו' תלוי בפלוגתא דלר"מ ור"י לא בעינן כספו המיוחד לו לגוף ולפירות ובכן תלוי אי קנין פירות כקנין הגוף דלר"מ כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי בעל הפירות כספו קרינן ביה ולר"י כיון דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי בעל הגוף כספו קרינן ביה אך לר"א אינו תלוי בזה דבין דק"ס כק"ה או לא בעינן כספו המיוחד לו וליכא ומ"ה שניהם לא קרינן בהם כספו ואינם בדין יום או יומים וקי"ל כר"א כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח יע"ש והנה כי כן לענין תרומה נמי ישראל שמכר את עבדו לכהן ע"מ שישמשנו כו"ך זמן ונמצא דבת"ז שיורי הפירות לישראל המוכר והגוף לכהן לר"מ ור"י דלא בעינן כספו המיוחד לו לגוף ולפירות ה"ן בתרומה דאע"ג דכתיב קנין כספו כו' לר"י דאית ליה וקי"ל הכי דק"פ לאו כק"ה דמי אוכל בתרומה דהכהן שהגוף שלו קנין כספו קרינן ביה אך לר"א דבעינן כספו המיוחד לו לגוף ולפירו' ל"ק ביה קנין כספו ואינו אוכל דלענין תרומה נמי בעינן כספו המיוחד, לו דמהאי טעמא אמרינן בת"כ בפ' אמור פ"ה ס"ג וז"ל אוציא את ע"ע שאינו כספו ולא אוציא את של שותפין ת"ל כספו הוא פרט לשחציו עבד וחב"ח ע"כ דלע"ד ה"ט משום דבעינן כספו המיוחד לו אמור מעתה דלפ"ז י"ל דההיא דאמרי' התם בכריתות דלרבנן דרשב"ג ס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה היינו כר"מ ור"י דדין יום או יומים דלא בעי כספו המיוחד לו לגוף ולפירות ואליבא דר"י דק"פ לאו כק"ה דמי בעל הגוף קרינן ביה כספו וה"ה הכא דמעוכב ג"ש חשיב כקנין הגוף דהגוף קנוי לו לכהן והפירות לעבד וכמ"ש מדברי התוס' בר"פ אלמנ' לכ"ג בד"ה אלמנה כו' הנז"ל יע"ש והנה כי כן שפיר ס"ל לרבנן דאוכל כיון דקנין פירות לאו כק"ה דמי ולא בעינן כספו המיוחד לו לגוף ולפירות אמנם לדידן דקי"ל כר"א דבעי' מיוחד לו לגוף ולפירות קא מבעיא לן בהשולח דאפשר דאפילו לר"א דבעינן מיוחד לו לגוף ולפירות היינו בשותפין דלזה הגוף ולזה פירות דנמצא דאפי' קנין האיסור אינו מיוחד לגמרי לכהן בעל הגוף שהרי כיון דיש לישראל ק"פ אם רוצים לשחררו להתירו בב"ח לא סגי אם לא שישחררו אותו שניהם כמ"ש הפוסקים בדין עבדי מלוג דכיון דיש לבעל פירות צריך שישחררו אותו בשותפו' הבעל ואשתו וכן בשותפין בגוף ובירו' דאמרי' דאינו אוכל משום דהשותף ישראל יש לו נמי קנין איסור וב' צריך שישחררו אותו וכן מי שח"פ כהן וחב"ח דאמרי' בת"כ דאינו אוכל הא נמי משום דהאיסור אינן של הכהן לגמרי כיון דשחרר חציו הרי אותו חצי כבר הוא כב"ח ממש דבהאי טעמא מי שח"ע וחב"ח אסור בשפחה מפני צד נזירות שבו משא"כ במפקיר עבדו ומעוכב ג"ש דמותר בשפחה כמ"ש התוס' בפ' השולח בדבור הנז' אבל במעוכב ג"ש כגון המפקיר עבדו דקנין איסור דאית ביה מיוחד לו לגמרי כיון דמהאי טעמא מותר בשפחה דלענין איסורא לא פקע מיני' מידי כיון דקי"ל דק"פ לאו כק"ה דמי קרינן ביה כספו המיוחד לו כיון דמיוחד לו בק"ה לענין קנין איסור לגמרי ואע"ג דלר"א לענין דין יום או יומים אפשר דס"ל דמעוכב ג"ש אינו בדין יום או יומים כיון דאינו מיוחד לו וכמו שנראה מדברי התוס' בפ' ח"ה בסו' הנז' בד"ה ר"א אומר כו' שכתבו דלאמימר דאמר התם איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו כלום וללישנא בתר' דהתם דכר"א דין יא"י אתיא צ"ל דברייתא דמייתי' בפ' החובל דמי שח"ע וחב"ח אינו יוצא בראשי אברים לר"א לאו היינו שח"ע ממש אלא למעוכב ג"ש וכגון שנתן כל דמיו ומעוכ' ג"ש קרי ליה ח"ע וחב"ח יע"ש הנה מלבד דאנן קי"ל כלישנא קמא דהתם דאמימר לא קאמר בשמכרו ב' ביחד דלהאי לישנא מי שח"ע דקתני בברייתא כפשטי' וכמ"ש הלח"מ בפ"ה מה' עבדים בדין עבדי מלוג אי יוצאים בראשי אברים יעש"ב ומה גם דדברי התוס' הכא שכ' כגון שנתן כל דמיו ובכן מעוכב ג"ש הם תמוהים דאמאי הוצרכו לדחוק לישנא דברייתא ולאוקמה דלא כהלכתא דהא קי"ל דכסף גומר וא"צ ג"ש בהיות שאפש' לאוקומי במי שח"ע ממש ולמשנה אחרונה דדין מעוכב ג"ש יש לו וכ"כ התוס' עצמם בפרק השולח דמ"ב ע"א ד"ה בעבד של ב' שותפין יע"ש. והנה כי כן אפי' ללישנא בתרא אינו אלא למי שח"ע למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה הרי פקע מיני' קצת איסור' נמי מיניה ואינו מיוחד כל הגוף לו לענין איסורא אבל במעוכב ג"ש דמחמת הפקר כיון דלא פקע מיני' שום דבר מקנין האיסו' דמותר בשפחה מיוחד לו הוי יתר ע"כ דאפי' נאמר דלענין דין יום או יומים ס"ל לר"א דאפי' מעוכב ג"ש מחמת הפקר אינו בדין יום או יומים קא מבעיא ליה לתלמודא דאפשר דלענין תרומה שאני שהרי אשת כהן אוכלת מקרא דכהן כי יקנה נפש כו' דאשתו נמי קנין כספו הוא וכמו שאמרו בת"כ וכיון דלגבי אשתו חשיב ליה קנין כספו אף דאין לו קנין ממון בה כי אם קנין איסור דק"ה יש לו בה לאוסרה אכ"ע הה"נ בעבד דכיון דיש לו ק"ה לאיסורא דמחמת שעבודי' אסור בב"ח חשיב קנין כספו ואוכל בתרומה. אמור מעתה דעיקר בעיין הוא במפקיר את עבדו ומעוכ' ג"ש דלא פקע מיניה שום קנין איסור אבל במי שחציו עבד וחב"ח למשנה אחרונה דמעוכב ג"ש הוא לא קא מבעיא לן דודאי לא קרינן ביה קנין כספו דבהכי ניחא לי מאי דק"ק דאמאי לא הביא הש"ס ראי' לבעיין מהברייתא השנוי' בת"כ הנז' דאמרי' דכספו הוא פרט למי שח"ע וחב"ח דכה"ג מייתי הש"ס לאידך בעיא דאיתא התם לעיל מזה אי מעוכב ג"ש יש לו קנס מברייתא דמי שח"ע וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וקאמר מאי לאו למשנה אחרונה ודחי לא למשנה ראשונ' וה"ן נימא הכי דהכי אורחא דתלמודא דחוזר ומביא כעין ראיה הראשונה אף שאפשר לדחותה כמו שדחה ראיה הראשונ'. אמנם לפי האמור א"ש דאפי' אי מיירי למשנה אחרונה אינה ענין לבעיין באופן דלפ"ז שפיר מתיישב מה שפסק הרמב"ם דבכל גונא דמעוכב ג"ש בין מחמת הפקר ובין מחמת ששחרר חציו דאינו אוכל בתרומה דכיון דבעיין לא איפשיטא נקטינן לחומרא ולעד"נ דמתוך שמעתין תבלין יש לסברא זאת שצדדנו דאפי' לר"א דבעינן מיוחד לו לגוף ולפירות מודה במעוכב ג"ש דמחמת הפקר כיון דעדין לא פקע מיניה כלום מאיסורא דאית ביה דאפשר דקנין גוף כזה אלים שהרי למאי דס"ד דתלמודא לומר דר"מ ור"י בדשמואל דאמ' המפקיר עבדו אינו צריך ג"ש קמפלגי דר"מ אית ליה דשמואל ור"י לית ליה דשמואל ק' דהא בברייתא דדין יום או יומים ס"ל לר"מ דבעל הפירות ישנו בדין יום או יומים דק"פ כק"ה דמי וקרינן ביה כספו הוא וא"כ הכא אפי' אי לא ס"ל לר"מ כשמואל אלא דס"ל דצריך ג"ש אמאי ישתה הרי ק"פ שיש לעבד כק"ה דמי ושפיר קרינן ביה מי שנפשו קנויה לו כמו דקרינן ביה כספו הוא לענין דין יא"י אמנם לפי האמור א"ש דאפי' למ"ד ק"פ כקה"ג היינו דוקא בק"פ דמצד קנין הפירות זוכה נמי בקצת איסור שבו שאם באים לשחררו צריך שישחררוהו ב' בעל הגוף ובעל הפירות אבל במעוכב ג"ש דיש לרבו ק"ה דאיסו' לגמרי קנין כספו קרינן ביה וממנו נקח לר"א דיש מקום לחלק הכי ולהכי קא מבעיא לן בש"ס. והנה התוס' בר"פ אלמנה לכ"ג בד"ה אלמנה כתבו וז"ל עבדי מלוג לא יאכלו אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון דאין הגוף שלו כו' וקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר ק"ה דבריש פ"ב דכריתות אמרי גבי המפקיר עבדו יצא לחירות דמעוכב ג"ש אוכל בתרומ' אע"פ שאין לרבו פירות אלא הגוף ואפי' למ"ד ק"פ כק"ה דמי אתיא עכ"ל. וק"ק דמה מייתי מהתם לומר דבתרומה אזלינן בתר קנין הגוף ומש"ה לא אכלי עבדי מלוג שאני התם דכיון דק"ה שלו אלים דקנוי לו לגמרי לענין איסו' לא עדיף מיניה ק"פ וכדאשכחן דל"ד גבי תרומה אמרינן הכי שהרי הוכחנו משמעתין דנזיר דאפי' לר"מ דאמר ק"פ כקה"ג דמי קנין הגוף דמעוכב ג"ש אלים ולא אמרי' דק"פ עדיף אבל גבי עבדי מלוג דקנין הגוף שיש לאשה אינו לגמרי לענין איסור שהרי צריך שישחררו אותו שניהם כאמור גרע וק"פ דשייך קצת באיסורא דאית ביה אפ' דכקנין הגוף דמי ושמא לזה כתבו וקצת יש להביא ראיה ודוק. ועוד יש לעמוד בעיקר סוגיא זאת דנזיר בקצת דברים אגב אורחין דאמרינן התם בדף וס"א ע"א גבי מתני' הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות ואמרינן בגמ' מנה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ולא לגוים ואמרת אליהם לרבות את העבדים כו' וכתבו התוס' בד"ה מנה"מ דכותים אין להם נזירות אלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וה"נ נדר הוא עכ"ל. וי"ל שהרי כתבו התוס' לקמן בדס"ב ע"א עלה דמשני הש"ס לאתויי מופלא סמוך לאיש דנכרי דהא דגוים נודרים נדרים ונדבות לאו למימר' דדינם כישראל ואית בהו משום בל יחל וחייבים לקיים נדרם דהא ודאי גוים ליתנהו בבל יחל ומאי דאיצטרך קרא דאיש איש הוא משום דסד"א דמגוים לא נקבל קמ"ל יע"ש וא"כ אמאי אצטריך קרא דבנ"י למעט נכרים מנזירות אי לאשמוע' שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין בכל איסורי נזיר הא בלא"ה פשיטא דמותרין כיון דאינם מוזהרים בשאר נדרים לקיים נדרם ה"ה בנדר דנזירו' ואי לאשמועינן דאם קיימו נדרם ונהגו נזירות כדין דאין מביאין קרבנות הא פשיטא לן מקרא דלעולה פרט לנזירות כדאמרינן לקמן בדף זה ע"ב יע"ש וי"ל דמ"ש התו' דהגוים בנדרם ליתנהו בבל יחל היינו השתא דחדית לן קרא בנזירות דאפילו באיסורי נזיר ליתנהו דכיון דהוקשו נדרים לנזירות כדאמרי' בפ"ק דנדרים ד"ג ילפינן מהקשא דאע"ג דאיתרבו גוים מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות לא רמיא חיובא עלייהו לקיים נדרם ולא אצטריך קרא כי אם להתיר לקבל מהם אבל מקמי הכי הו"א דגוים איתנהו בבל יחל כישראל ומש"ה אצטריך קרא למעט. אך קשה דבגמ' פריך עלה דנימא דאיש כי יפליא דנזיר לאתויי דגוים שנדרו בנזיר אסורים באיסורי נזיר ומעוטא דבני ישראל הוא לומר שאין מביאין קרבן ומשני רבא התם דע"כ מעוטא דבני ישראל אפי' לאיסורא דלקרבן הא ילפינן לה מקרא דלעולה פרט לנזירות. ולפי האמור דאי לאו קרא דב"י הו"א מסברא דגוים איתנהו בבל יחל כישראל ומה גם לפי מ"ש התוס' בפ"ק דע"ז ד"ה עלה דאמר"א מנין למחוס' אבר שאסו' לבני נח כו' דגוים איתנהו בבל יחל הפך ממה שכתבו הכא גבי נזיר וכבר עמד על דבריהם מהרי"ר בה' מלכים דפ"ז ע"ג יע"ש אכתי ק' דנימא דמעוטא דבני ישראל הוא דגוים אם נדרו בנזירות אינם מוזהרי' בלאו דנזיר דבל יאכל ובל ישתה האמורים בענין ורבויא דאיש לרבות דמ"מ איתנהו בבל יחל כשאר נדרים ואם עבר על הנזירות עובר על בל יחל בלבד ולא כישראל דלוקה ב' משום בל יחל ומשום בל תאכל ובל תשתה כדאמרינן בריש נדרים ד"ג דמהקשא ילפינן דנזירות עובר בבל יחל יע"ש והנה עוד משני הש"ס דה"ט דאי אפש' לומר דיתורא דאיש הוא לרבות דגוים נמי איתנהו באיסורי נזיר דא"ק לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא כותי שאין לו אב למאי אילימא לענין ירושה והא דבר תורה נכרי יורש את אביו ומשני אלא אמ"ק לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא כותי שאין לו טומאה רב אחא בר"י אמר שאני הכא דאמ"ק והתנחלתם אותם לבניכם כל שיש לו נחלה יש לו טומא' וכל שאין לו נחלה אין לו טומאה ופריך אי הכי עבדים נמי לא ע"כ ופרש"י והתוס' שם דה"ט דנכרי אינו מוריש עבדו לבניו דאין לנכרי קנין בגוף עבדו כדאמרינן בפ' השולח אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם הם קונים זה מזה ואינו קונה אלא למעשה ידיו ע"כ וכוונתם לע"ד דכיון דאינו קונה למעשה ידיו עו' אם מק"ו דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו נכרי בנכרי לכ"ש דקונה למעשה ידיו כדאמרינן בהשולח יע"ש דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכשם דע"ע נמכר לנכרי אינו מורישו לבניו כדאמרי' בפ"ק דקדושין די"ז ע"ב ה"ה נכרי בנכרי אינו מורישו לבניו דבהכי ניחא מאי דאמרינן ביבמות דמ"ו ע"א אמ"ר איויא ל"ש אלא בלוקח מן הנכרי אבל נכרי גופיה קני דכתיב וגם מבני התושבים מהם תקנו כו' למאי אי למעשה ידיו אטו נכרי לא קנה לישראל למעשה ידיו אלא לאו לגופיה דקאמר אתם קונים מהם אפי' גופיה ע"כ ולפי פשט דברי רש"י והתו' דנראה דענין ירושה תלוי באם גופיה קנוי או לא וסתם קנין למעשה ידיו אינו מורישו א"כ אמאי הוצרך ר"א להדורי דגופיה קני משום דלמעשה ידיו אפי' גוי לישראל קונה ת"ל דאיך אפשר דקרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ויהי' קנינם למעשה ידיו דוקא אך לפי האמור א"ש דהא ודאי ענין ירושה אינו תלוי בקנין הגוף דאפי' למעשה ידיו מסתבר לומ' דמורישו והיינו דאצטריך קרא דוחשב עם קונהו ולא אם יורשי קונהו דאמרינן בפ"ק דקדושין שם דמיניה ילפינן דגוי אינו מוריש ע"ע לבניו וא"כ שפיר י"ל דאפי' נכרי גופיה ל"ק אלא למעשה ידיו ועכ"ז מורישו לבניו ואין לומ' דאכתי נימא דל"ק כי אם למעשה ידיו ואצטריך קרא ללמד דאפי' למעש' ידיו מורישו דהא ליתא דלישתוק קרא מיניה. ובלא"ה מסברא אמרינן הכי דלמה יגרע קנין מעש' ידיו לבלתי הורישו לבניו ואי לאשמועינן דאין נכרי קונה כי אם למעשה ידיו ואינו מורישו הא ילפינן לה מקרא דוחשב עם קונהו ובמאי דפריך הש"ס א"ה עבדים נמי לא פי' רש"י ותוס' דהכי פריך דנימעיטו מנזירות מהך דרשא דגם העבד אינו מוריש לבניו עבד שניתן לו ע"מ שלא יהיה לרבו רשות עליו דהא אמרי' ולא הם קונים זה מזה ועבד נמי אינו קונה עבד אחר קנין הגוף כיון דלאו ישראל הוא ע"כ נראה מדבריהם דס"ל דעבד דינו כנכרי דדוקא אם נתנו לו עבדים ע"מ שאין לרבו רשות אינו מוריש לבניו כיון דלא קני ליה אלא למעשה ידיו כגוי אבל אם נתנו לו שאר ממון מורישו לבניו כדין נכרי דקי"ל דגוי יורש את אביו. ויש לתמוה דמדברי התוס' בפ' מי שמת דק"ט ע"א ד"ה כל דאיתיה בירושה כו' נראה בהדיא דס"ל דעבד אינו בתורת ירושה כלל אפי' בשאר ממון שכ' וז"ל נ"ל דאם היו לגר בנים איתיה במתנת ש"מ אע"ג דהמקבל גר דליתיה בירוש' דעל הנותן הוא דאיכא קפידא ולא על המקבל וראיה לדבר בפרק נושאין את הארוסה שיש בן מוכר את אביו דמוקי בש"מ וכן ההיא שכ' כל נכסיו לעבדו כו' ועבד ליתיה בירושה ע"כ ואין לומר דכונתם לומר דלא משכחת לה תורת ירושה בעבד הואיל מה שקנה עבד קנה רבו דהא משכחת לה שפיר בשהקנו לו ממון ע"מ שאין לרבו רשות ובשלמא מההיא דנושאין את הארוסה שהביא י"ל שהרי התם מוקמינן הך ברייתא דמוכר את אביו כר"מ דאמר מטלטל' דיתמי משתעבדי לכתובה יע"ש ור"מ אית ליה בפ"ק דקדושין דכ"ג דאין קנין לעבד בלא רבו ואע"ג דרב ששת מוקי לה התם דהיינו דוקא באומר ע"מ שאין לרבך רשות דלדידי' מודה ר"מ במיחד לו דבר כגון ע"מ שתצא לחירות בהם או ע"מ שתאכל בהם ותשתה בהם כמ"ש התוס' שם בד"ה ור"א כו' יע"ש. וא"כ לדידיה אפילו לר"מ משכחת לה ירושה בנתנו לו ע"מ שתאכל ותשתה בהם ומה שתותיר בהם תורישם ליורשיך ולא יזכה בהם רבך דבכה"ג הרי יחדה לו לאכילה ולירוש' ואפי' ר"מ עודה דלא קנה אותם הרב ושפיר משכחת לה ירושה בעבד י"ל דהיינו דוקא לר"ש אבל לר"א דפליגי התם דס"ל דאפי' באומ' ע"מ שתצא בהם לחירות ס"ל לר"מ קני אותם עבד וקני אותם רבי לא משכחת לה כלל ולר"א איך מוקמינן ברייתא דיש מוכר את אביו כו' כר"מ אלא דזה יש לדחות דהא איכא לישנא אחרינא התם בסוגיא דמוקי לברייתא דלא כר"מ דאמרי' התם ואב"א הא קמ"ל עבדא כמקרקעי דמי ולר"א שפיר י"ל דמוקי לברייתא הכי דלא כר"מ. ובפרט דמצינו בב"ק די"ב ע"א דאמר עולא משמיה דר"א דהלכתא גובין מן היתומים דעבדי כמקרקעי וע"כ מוקי לברייתא הכי. ועוד דמה מייתי מההיא דאמר רב נחמן דהכותב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים כו' הא אפשר לומ' דהר"ן ס"ל כר"ש דמודה ר"מ במיחד לו דבר ובכן שפיר משכחת לה אופן ירושה דעבד ומה ראיה מייתי מהתם אלא ודאי דס"ל דדין עבד אינו כדין נכרי ואפי' אם ימצא אופן ממון בעבד אינו מוריש לבניו ולענ"ד יש להוכיח כן מהא דאמרי' בירושלמי דיבמו' ר"פ אלמנה לכ"ג הלכה א' ר"י בר אחא רבי הילא בשם ר"א עבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהא לרבו רשות בהם ומת העבד כל הקודם בהם זכה ע"כ דלעד"נ דמסתמא מיירי אפי' כשיש לו יורשים דאי מיירי דאין לו יורשים פשיטא דכל הקודם בהם זכה כדין דהא ודאי כיון דהתנה ע"מ שאין לרבו רשות ולא זכה בהם בחייו פשיטא דכל הקודם זכה דלאחר מיתת העבד נמי אינו זוכה. אלא נראה דע"כ דאפי' בשיש לו יורשים מיירי ואשמעינן דכל הקודם זכה כדין גר דעבד לאו בר ירושה הוא ואפי' אה יש לו בנים שנולדו לו לאחר שטבל לש"ע לא חשיב כבנים של גר שנולדו שהורתם ולידתם בקדושה דיורשים את אביהם דשאני עבד דאינו גר גמור וגם אין דינו כנכרי דיירש את אביו כיון דהא מיהא על וטבל לש"ע ומש"ה ליתנהו בירושה. ואין לומ' דאדרב' מהתם יש לדקדק בהפך דא"כ אמאי נקטו בירוש' מציאות דין זה בקונה עבדים ולא נקטו לה בשקנה איזה ממון שיהיה ומדנקטו מציאות זה ש"מ בדוקא בקונה עבדים דאין קנינו קנין הגוף דדין העבד כדין הנכרי דאינו קונה כי אם למעשה ידיו דמ"ש התוס' אינו מורישם לבניו אבל שאר ממון דקונה קנין הגוף שפיר מורישו לבניו דהא ליתא דאדרבא מהירוש' הנז' איכא נמי תברא להך ס' שכ' התוס' דאין העבד קונה עבד אחר קנין הגוף דאם איתא דאינו קונה קנין הגוף ומהאי טעמא אינו מורישו לבניו א"כ אמאי כל הקודם זכה כדין עבדים של גר שמת דקי"ל דגדולים קנו עצמם ב"ח וקטנים כל הקודם בהם זכה הא התם שאני דגר קונה בהם קנין הגוף ואי היה לו יורשים היה מורישם להם אבל בעבד דאינו קונה בהם כי אם למעשה ידין ומש"ה אין יורשים זוכים בהם אמאי יזכו בהם אחרים הא לא יהיה כח הזוכה בהם טפי מיורש גמור אלא ע"כ לומר דהעבד קונה עבדים קנין הגוף כמו שקונה האשה קנין הגוף ומש"ה כל הקודם בהם זכה בהם אלא דלפ"ז יש לדחות ולומ' דאין ראיה מכאן לומ' דאין העבד מוריש דאפש' דהכא מיירי כשאין לו בנים והא קמ"ל דהעבד קונה עבדים קנין הגוף ושפיר י"ל דיזכה בהם כל הקודם לזכות. אלא דלע"ד זה דוחק דא"כ הוא דאתא לאשמועינן הא אמאי לא נקט לה במציאות דיש לו יורשים ולישמועינן דבניו ירשו אחריו וע"כ היינו מטעם דקונה קנין הגוף ועוד דהא דעבד קונה עבדים קנין הגוף הנה הוא בידינו מהברייתא דמייתי התם בירוש' לעיל מזה והובא בש"ס דילן בר"פ אלמנה לכ"ג דע"ו ע"א מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדי' שקנו עבדים שיאכלו בתרומה ת"ל וכהן כי יקנה כו' אף קנינו שקנה קנין אוכל ומוקי לה התם בירוש' דמיירי בעבד שקנה עבדים ע"מ שאין לרבו רשות בהם וכ"כ רש"י והתוס' בש"ס דילן יע"ש ואם איתא דעבד אינו קונה עבדים קנין הגוף כיון דלאו ישראל גמור א"כ אמאי יאכלו תרומה מכח העבד הא לענין תרומה העיקר תלוי בקנין הגוף וכמ"ש התוס' שם בר"פ אלמנה לכ"ג בד"ה אלמנה דאפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דאי לא חשיב כקנין פירות קנין כספו כיון דאין הגוף שלו יע"ש וא"כ כוון דעבד אינו קונה כי אם למעשה ידיו אמאי יאכלו בתרומה וזו היא שקשה נמי לדעת התוס' בשמעתין דס"ל דעבד אינו קונה עבדים קנין הגוף. ודע דאמרי' בפרק השולח דמ"ג ע"א עלה דאיבעיא לן התם מי שחציו עבד וחב"ח שקדש ב"ח מהו מייתי ת"ש המית מי שח"ע וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת אין קדושיו קדושין יורשים מנ"ל ע"כ. ולכאורה היה נראה ללמוד מהכא דסתם עבד כיון דלאו בר קדושין אין בנו מתיחס אחריו כלל ואינו יורש את אביו הפך ס' התוס':

שוב ראיתי דאינו ענין כלל דודאי י"ל דעבד גמור שהי' לו בנים מן השפחה בימי עבדותו שפיר יורשים את אביו דאע"ג דעבד לאו בר קדושין הוא לא גרע מגוי דלאו בר קדושין הוא ועכ"ז יורש את אביו. וה"ה עבד ושאני מי שחציו עבד וחב"ח דממ"נ אין לו מציאות יורשים דאם היה לו בנים בעודו חציו עבד חב"ח הא קי"ל עבד הבא על בת ישראל הוולד כשר וולדה כמותה והוא ב"ח גמור וכיון דאביו חציו ב"ח דראוי לקדושין לצד חירות שלו וגם אמו ב"ח שהיא בת קדושין וצד שהוא חציו עבד אין קדושיו קדושין ואינו ראוי לקדושין בשום אופן אין בנו מתיחס אחריו משא"כ בעבד גמור דכולי' לאו בר קדושין ודמי לנכרי דעכ"ז יורש את אביו וכן אם היה לו בנים דבעודו עבד גמור ואותם בנים נשתחררו לגמרי או חציים עבד וחב"ח דאביהם לאו בני ירושה נינהו דאע"ג דבאים לירש חצי כופר דהב"ח דהוי כמותם מ"מ חשיב כגוי ובנו שנתגיירו ב' שאין הבן יורשו דקי"ל דאין בן הגר יורש את אביו הגר וכמ"ש הר"מ בפ"ו מה' נחלות דה"נ בנשתחררו נעשים כגרים גמורים וכן אם היו לו בנים דבעודו עבד גמור ולא נשתחררו כלל לאו בני ירושת כופר הם דהא חצי כופר מחב"ח ואין העבד יורש את אביו ב"ח גמור כמו שאין הגוי יורש את אביו הגר כמ"ש הר"מ שם יעש"ב אך קשה דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמאי דפריך הש"ס בשמעתין אי הכי עבדים נמי לא הוא משום דאין עבד קונה עבדים קנין הגוף ומש"ה אינו מוריש אותם הא שפיר אפשר לומ' דעבד גמור מוריש לבניו אפי' עבדים דקונה אותם קנין הגוף ומאי דפריך הש"ס הוא דהא קתני מתני' סתם דעבדים איתנהו בנזירות ומסתמא פשיטא דמי שחציו עבד וחב"ח איתיה בנזירות ואמאי הא לא קרינן ביה לאביו ולאמו לעניו ירושה דמי שח"ע אין לו יורשים וי"ל דכיון דבעיא דלא איפשיטא הוא הא דמי שח"ע שקידש את בת ישראל אי קדושיו קדושין ואי אמרינן דקדושיו קדושין יש לו יורשים איך אפשר לומר דפריך בפשיטות כאילו פשיטא לן והנה בפרק הגוזל עצים דק"ט אמרינן ת"ש דתניא איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר המושב הרי כאן ב' א"כ מה ת"ל איש איש אתה צריך לחזור אחריו אם יש לו גואלים אם לאו קטן אי אתה צריך לחזו' אחריו בידוע שאין לו גואלים ע"כ ויש לדקדק דא"כ משמע דדוקא קטן כיון דלאו בר אולודי הוא א"צ לחזו' אחריו אבל גדול בכל גוונא צ"ל אחריו דלא שכיח גדול דבר אולודי הוא שלא יהיה לנו ספק אם יש לו יורשים ואם איתא דעבד לאו בר ירוש' הוא נהי דבגר גדול לא משכחת לה הא משכחת לה בעבד גדול שאין צ"ל אחריו דמסתמא אין לו יורשים דכיון דחדית לן קרא דדין זה דגזל הגר איתיה בגיורת נמי ה"ה דאיתיה בעבד כנעני דדינו כאשה לכל המצות ואם גזל את העבד מממון שניתן ע"מ שאין לרבו רשות בו ויחד לו דבר ע"מ שיאכל וישתה מהם דבכה"ג לר"ש אפי' ר"מ מודה דל"ק אותו רבו הנשבע לו ומת העבד חייב בקרן וחומש לכהנים ואינו צ"ל אחריו אם יש לו בנים או אב או אחים עבדים כיון דאינם יורשים לו וכיון דאשכחן איש גדול נמי דאצ"ל אחריו איך יתכן לומר דיתורא דאיש בא למעט קטן כיון דבאיש גופיה יש מי שאצ"ל אחריו ויש ליישב וק"ל. ועוד י"ל על דברי התוס' ורש"י מההיא דאמרי' בפ' החובל דף פ"ח ע"א דמר בריה דרבינא יליף דעבד פסול לעדות מדכתיב לא יומתו אבות על בנים ולא ימתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים דאי ס"ד כדאמרי' לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ליכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש"מ שלא יומתו ע"פ אבות שאין להם חייס בנים ע"כ הרי דעבד אין לו חייס ואין בנו מיוחס אחריו וא"כ שפיר י"ל דהכי פריך הש"ס אי הכי עבדים נמי לא דכיון דדייק לאביו ולאמו לומר דכל דלא שייך ביה אביו ואמו אינו בנזירות א"כ עבדים נמי אינו מתייחס כלל שם אביו עליו משא"כ בנכרי דהוצרכנו לטעם דליתיה בנחלה משום דיש לו חייס ומתייחס בתר אביו וכמ"ש רש"י שם בפרק החובל בסוג' הנז' אבל בעבד אין אנו צריכין לומר לגביה דלא שייך אביו ואמו גביה מטעם ירושה דבלא"ה אין העבד מתיחס ע"ש אביו. הן אמת דלפ"ז ק' דאמאי לא פריך הש"ס מגרים דודאי איתנהו בנזירות מדלא קתני במתני' כי אם גוים דליתנהו בנזירות ואמאי הא גבי גרים לא שייך לומר אביו ואמו דהא גר אין לו חייס למעלה דאינו מתייחס על שם אביו הגוי או הגר כדאמרינן החם בהחובל בסוג' הנז' ועוד דגר לא שייך ביה ירושת אביו דהא גר אינו יורש את אביו גוי מן התורה וגם את אביו גר כמ"ש הרמב"ם בה' נחלות בפ' הנז"ל עוד כתבו התוס' בשמעתין ד"ה א"ה עבדים נמי וז"ל וה"ה דאשינויא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך עכ"ל נראה מדבריהם דס"ל דעבד דינו כגוי דאין לו טומאה וזה תימא דמנ"ל זה דהא קיימא לן דגמר לה לה מאשה וכל מצות שהאשה חייבת העבד חייב וכיון דאשה חייבת יש לה טומאה ויש לה טהרה ה"ה עבד נמי דינו הכי ואף אם נאמ' דעבד שנטמא ונכנס למקדש לא מחייב כרת דהא שפיר יש למעט אותו מכרת מקרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרת' הנפש ההיא מתוך הקהל דמשמע מי שיש לו קהל יצא מי שאין לו קהל כדאמרי' בשמעתין לענין גוי וה"ה בעבד דכיון דאינו ראוי לבא בקהל אין לו קהל חשיב מ"מ דלמא כרת הוא דלא מחייב אבל אטמויי מטמא כדדחי הש"ס לענין גוי ומייתי מהיקשא דיטמא ולא יתחטא והיינו דוקא גבי גוי דפשיט ליה להש"ס דגוי ערל אין לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה אבל בעבד דדינו כאשה ישראלית יש לו טהרה ויש לו טומאה ובהדיא אמרי' בספרי בפ' מטות והביאו רש"י ז"ל בפי' החומש על פסוק כל הורג נפש תתחטאו ביום הג' וביום הז' אתם ושביכם וז"ל תתחטאו במי נדה כדין שאר טמאי מתים אתם ושביכם לא שהנכרים מקבלין טומאה וצריכין הזאה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיכנסו לברית ויטמאו צריכין הזאה ע"כ והכונה פשוטה דאתם ושביכם דבא ללמד דשביכם מקבלים טומאה לאו למימרא כשיכנסו לברית וישתחררו לגמרי דהא פשיטא דגרים מקבלים טומאה כישראל ועוד דפשט הלשון דכשיכנסו לברית נראה דאינו אלא עד שיכנסו לברית שימולו ויטבלו לשם עבדות דאי לא"ה איך קרי להו שביכם כיון שאינו אלא אחר שחרור גמור אלא הכוונה דכיון דנכנסו ומלו דהיינו דמלו וטבלו לש"ע ויש להם דין עבד כנעני ומקבלים טומאה וצריכין הזאה ובכל דוכתא בתלמוד קרו לעבד כנעני בן ברית כדאמרי' בגיטין מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לכלול דאף דעבד במילתא דאיתי' נעשה שליח יע"ש וכ"ן ממאי דאמרי' בפ"ק דב"ק דט"ו ע"א גבי מתני' עפ"י עדים ב"ח ובני ברית דמדאיצטרך למעט בפי' ב"ח ש"מ דעבדים הם בכלל בני ברית יע"ש. אברא דאמרי' בריש ערכין ד"ג ע"א הכל מטמאין בט"מ לאתויי מאי לאתויי קטן סד"א איש אשר יטמא כו' איש אין קטן לא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ואם איתא דיש טומא' לעבדים אמאי ל"ק הש"ס דלאתויי עבדים הוא דאתא דסד"א מתוך הקהל כתיב מי שוש לו קהל יצא עבד שאין לו קהל קמ"ל דאינו אלא למעוטי מכרת אבל לטמויי מטמא. והנה בשמעתין דמיהדר מהיכן ילפינן דגוי אינו מקבל טומאה יש תימא אמאי לא מייתו מקרא דאתם ושביכם דדרשינן בספרי מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית למעוטי גוים וצ"ע. והא דאמרינן בשמעתין דהא דעבדים איתנהו בנזירות ילפינן לה מקרא דדבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ואמרת אליהם לרבו' את העבדים י"ל דאמאי לא דרשי' האי ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים כדדרשינן בקרא האמור ואמרת אליהם להזהי' גדולי' על הקטנים דלא לטמאו להו בידים כדאמרינן בפרק חרש דקי"ד ע"א וה"ה הכא די"ל דלהכי הוא דאתא דהא קי"ל דמס"ל דאוריי' ומס"ל דנדר בנזיר חל עליה נזירות אבל כיון דקי"ל כר"י ור"ל דאמרינן בפ' יוצא דופן דמ"ו דמס"ל שהקדיש ואכלו אחרים לוקין אבל הוא עצמו שאכל אינו לוקה דלאו בר עונשין הוא וכמ"ש הר"מ בפי"א מה' נדרים יע"ש ה"ה בנזירות דאע"ג דחל הנזירות עליו לשאם נהג נזירותו עליו דמביא קרבנות נזירות מ"מ אם עבר על אחד מאיסורי נזיר אינו לוקה ואתא קרא להזהיר גדולים עליהם דלא ליספו להו בידים כל ימי נזירותו וי"ל דכיון דגלי קרא בטומאת כהנים ובשרצים דהגדולי' מוזהרי' על הקטני' כדאמרינן בפ' חרש ילפינן מנייהו לכל התורה כולה במה הצד דאף דאיכא למפרך מה לטומאת כהנים שכן רבה עליהם מצות יתירות דם או שרצים יוכיח וכי פרכת מה לדם ושרצים דם שכן כרת שרצים שכן במשהו טומאת כהנים יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם ואם כן לא איצטריך קרא בנזיר דאע"ג דאמרי' דמלתא דאתיא מביניא טרח וכתב לה קרא וכמ"ש הריטב"א בחי' בפ"ק דקדו' גבי מאי דאמרי' התם דל"ה עלה דמתני' דכל מל"ת נשים חייבות מנה"מ אמר"י אמ"ר [א"ק] איש או אשה כי יעשו כו' דבי ר"א תנא אמ"ק אשר תשים לפניהם דבי חזקיה תנא אמ"ק והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש ועביד תלמודא התם צריכותא אמאי הוצרכו הנך תלתא קראי והק' הריטב"א ז"ל דלפי צריכות הש"ס נהי דחדא, מחדא לא אתי ליתי חדא מתרתי במה הצד ותי' ז"ל דכיון דליכא למדר' אמרי' דמלתא דאתיא במה הצד טרח וכתב כדאמרינן בעלמא וכולהו שארא אתו מהני מביניא עכ"ל מ"מ היינו דוקא היכא דליכא למדרש אבל אי איכא למדרש דרשי' ומשו"ה בנזי' דאיכא למדרש לרבות את העבדים דרשי'. אשר עפ"י דברי הריטב"א הנז' מתישב שפיר מה שהקשה הרא"ם ז"ל בר"פ אמור גבי אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים שהק' הוא ז"ל דלמה לן דגלי קרא בטומאת כהנים ובדם ובשרצים דלישתוק קרא מחדא מדם או משרצים ותיתי חדא מתרתי במה הצד והניחה בצ"ע יע"ש ולפי ס' הריטב"א א"ש דכלל זה בידינו דכל דליכא למדרש יכילנא למימר מלתא דאתי' מביניא טרח וכתב לה קרא וה"ה הכא. איברא דאיכא למידק בס' הריטב"א מההיא דאמרינן בזבחי' דק"ז ע"א והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ"ל ומהיכי תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכלן בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מביניא א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מביניא להכי כתיב קרא למימר דלא אתי מביניא ע"כ. ואם איתא דמלתא דאתיא מביניא טרח וכתב לה קרא א"כ היכי אמרינן דקומץ ומקבל דמים לא דרשי' להו מביניא משום דזורק אתי מביניא ואפ"ה רבי לה קרא אימא דזורק אע"ג דאתי מביניא טרח וכתב לה קרא ולעולם קומץ ומקבל דמים רבינן להו מביניא וצ"ע. ועיין במה שכתבתי באות מ"ם בענין מס"ל בס' ר"ה דאפשר ללמוד מתוך הספרי דפ' נזיר ומתוך סוגיא דפרק יוצא דופן דלענין נדר ושבועה דמס"ל לא ילפינן מהנך להזהיר גדולי' על הקטנים דשאני טומאת כהנים ודם, ושרצים דאיסור הבא מאליו הוא לא באיסור נדר ושבועה דאיסור שבדה מעצמו ולא ילפינן מינייהו ולפ"ז א"ש נמי דלא דרשי' דבר ואמרת להזהיר גדולים, על הקטנים והנה כתב הרא"ם בר"פ אמור גבי דרשת אמור ואמרת להזהיר גדולים עה"ק וז"ל דאף על גב דגם דבר ואמרת דרשו במכילתא דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק הנ"מ כשהא' בלשון דבור והא' בלשון אמירה שהלמוד של פעם א' נקרא דבו' והלמוד של פעם ב' נקרא בלשון אמירה אבל כששניהם בלשון אמירה א"א לומר אמור ותחזור ותאמר להם דאם כן דבר ואמרת מבעי ליה עכ"ל ודבריו תמוהים מאשר נראה דס"ל דליכא תנא דדריש דבר ואמרת לדרשא לרבות איזה דבר כי אם לענין שיחזור ויאמר להם או לפי תי' ב' שתי' שם שהדבור מור' על הכללות ולשון אמירה מורה על הפרטות וזה תימא שהרי הכא דרשי' ואמרת יתירה לרבות את העבדים וכיוצא לזה אמרי' בסוטה דכ"ד, ע"א מנה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי וכן אמרי' עוד בסוטה דכ"ו ע"א עלה דמתני' אשת גר ועבד משוחרר ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא דבר אל בני ישראל ולא גרים קמ"ל ופריך ואימא ה"ן ומשני ואמרת רבויא הוא וכיוצא לזה איתא בת"כ בפרשת ויקרא פ"ב יכול לא יסמכו על העולות כו' אבל יסמכו על השלמים ת"ל ואמרת אליהם לרבות כל האמור בענין כשם שאין סומכין על העולות כך אין סומכין על השלמים ע"כ וכן אמרי' בירוש' בפי"א מיבמות סוף הלכה ג' רבי פנחס אמר עבד שבא על אמו חייב חטאת ואמרת, אליהם לרבות את העבדים וכן אמרי' בת"כ בפ' זבים פ"א אי ב"י אין לי אלא ב"י גרים ועבדי' מנין ת"ל ואמרת אליהם וכן אמרי' בת"כ בפ' בחוקותי פ"ג בפ' ערכין אי ב"י אין לי אלא ב"י מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם הרי מפורש מכל הני דוכתין דגבי דבר ואמרת נמי דרשי' מיניה ועכ"ל דתנא דמכילתא סבר דלא אתא לדרשא אלא לשיחזור ויאמר להם כל פרק ופרק מ"מ הני תנאי סברי דאתו לדרשא ותנא דדריש אמור ואמרת להזהיר גדולים כו' ס"ל כותייהו ובכן י"ל דדרשת אמור ואמרת אינו לאפרושינהו ממש אלא דלא ליטמו להו בידים כדעת הרמב"ם ודעמי' ואע"פ שלא הוזכר זה בכתוב מ"מ מדברי האזהרות של אמור ואמרת שפי' תזהיר ותחזור להזהיר למדנו שהיא אזהרה חמור' וצריך להחמיר עליה שיהיו מוזהרין על הקטנים דלא ליטמויינהו בידים כדדרשו בכל הני ברייתות כמה דרשות מרבויא דואמרת דהתם עכ"ל ומרבוי אזהרות של דבר ואמרת למדנו איז' חידוש וה"ה הכא ודלא כמ"ש הרא"ם שנאמר דלדעת הרמב"ם ודעמיה דס"ל דגם בטומאת כהנים אינו אלא דלא ליטמויי' להו בידים אינו מתישב שפיר פי' אמור ואמרת יע"ש. והנה עלה דהך ברייתא דאמרי' דקרא דואמרת לרבות את העבדים פריך הש"ס למ"ל קרא דואמרת הא כל מצות שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ומשני אמ"ר שאני הכא דא"ק לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא קמ"ל ויש לדקדק דנראה פשוט דמדקתני במתניתין דגוים אין להם נזירות דדוקא גוים אימעיטו מנזירות מקרא דבני ישראל אבל גרים איתנהו בנזירות ועוד דאם לא כן איך אפשר דעבדי' דגריעי טפי איתנהו וגרים ליתנהו והנה כי כן צריך לדעת מאיזה ריבוי מרבינן להו לגרים דהא בכמה דוכתין דכתיב ב"י הוצרך ריבויא לרבות את הגרים דבלא"ה הוה ממעטינן ליה מב"י כדאמרינן במנחות דס"א ע"ב גבי תנופה ב"י מניפין ואין הנכרים מניפין ואין לי אלא ב"י גרים ועבדים משוחררים מנין ת"ל המקריב וכן בפ"ק דכריתות ד"ז ע"ב ת"ר ב"י אין לי אלא ב"י גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה ומייתי לה בפ' הערל דע"ד ע"ב וכתבו התוספות שם בד"ה ושפחה מנין דגרסי' ושפחה משוחררת ומיהו שאינה משוחררת נמי טמאה ליד' מיהו תימא היכא מתרביא שפחה מקרא דאשה כיון דאיצטריך לגיור' ומשוחררת ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה עכ"ל הרי מבואר דכל מקום דכתיב ב"י יש למעט גרים ועבדים בין משוחררים ובין שאינם משוחררים וכיון דאיכא חד רבויא לרבו' גרים אמרינן דה"ה עבדים שא"מ דילפינן לה לה מאשה אבל כל דליכא רבויא כלל ממעטי' מבני ישר' אחד גרים ואחד עבדים שא"מ. והתוס' בפ' אלו הן הנחנקין דפ"ו מ"א בד"ה ב"י כו' הוכיחו מהני סוג' הנז' דמב"י ממעטי' גרים והוק' להם לפ"ז גבי גונב נפש וגבי סמיכה וגבי ערכין וגבי טומאת זיבה דכתיב בני ישראל ובכולהו ממעטי' ב"י ולא נכרים ולא ממעטי' גרים ועבדים משוחררים ותי' דשמא בכל הני יש שום ריבוי דמרבינן גרים וע"מ ע"כ וי"ל בדברי התוספות דאיך כתבו בדרך שמא דיש בכל הני ריבוי לרבות גרים מאחר דלע"ד מפורש בדברי רז"ל דבכל הני איכא ריבוי' דלענין גונב נפש לכ"ע מרבינן גרים דאי לרבנן דאמרינן התם דמאחיו לאפוקי עבדים לא משמע להו דהא אחיו הוא במצות ואיכא תרי מעוטי מב"י ב"י למעוטי עבד מב"י למעוטי מי שח"ע וחציו ב"ח כיון דאיכא תרי מיעוטי ע"כ דגרים לא ממעט להו דאי ממעט להו אמאי איצטריך מיעוטא למי שח"ע וחב"ח ת"ל דלא עדיף מגר וע"כ לומר דלא ממעט גרים ומשה"כ איצטרוכי ב' מעוטי כי היכי דלא נימא דמי שח"ע דינו כגר ולא מעט קרא דבנ"י כי אם עבדים גמורים ועוד דהא לרבנן מאחיו דקרא יתירה הוא דהא לא ממעטי' מיניה עבדים. ואפשר דלרבות גרים דאחיו הם במצות הוא דאתא וכן לר"י דאמר התם דמאחיו ממעטי' עבדים ומב"י מרבי' מי שח"ע ותב"ח דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לדידי' נמי מאח' דאיכא תרי מעוטי ע"כ צ"ל דלא אימעיטו גרים דלא עדיף חציו גר מכולו גר דהא ליכא למימר דב' מעוטי דקרא חד למעט מי שח"ע דא"כ לישתוק קרא מתריי מעוטי ולא ליכתוב כי אם ב"י חד מעוטא וממילא ממעטינן עבדים גמורים ומי שח"ע וגר וגבי סמיכה אמרי' בת"כ בר"פ ויקרא פ"ב סי' ג' וז"ל אדם לרבות הגרים מכם להוציא את המומרים ומה ראיתה לומר כן אמור אדם לרבות את המומרים מכם להוציא את הגרים והרב קרבן אהרן שם הק' דאמאי איצטריך קרא לרבות גרים דמביאין קרבנות הא לא גרע מגוים דמרבינן להו מקרא דאיש איש שנודרים נדרים ונדבות ותי' הרב בדוחק יע"ש. ולע"ד אפשר לומר דעיקר קרא אתא לרבות גרים לסמיכה כי היכי דלא נמעוט קרא להו מב"י כגוים דאע"ג דלפי מאי דס"ד דתנא לומר מה ראית לומר כן אמור מכם להוציא את הגוים ע"כ דקס"ד דאימעיטו גרים מהקרבת קרבן לגמרי דאם לא כן לשתוק קרא מאדם וממכם וסתם ב"י לא הוה ממעטי' מומרים והו' ממעטי' גרים מסמיכ' מ"מ היינו דוקא אם אנו אומרים דקרא דמכם להכי הוא דאתא וע"כ נדחוק עצמינו לומר דגזרת הכתוב הוא דגרים גריעי מגוים אבל השתא דחדית לן תנא דהא לא אפשר עיקר ריבויא דאדם הוא לרבות גרים לסמיכה וגבי ערכין נמי בהדיא אמרינן בת"כ בפ' זבין אין לי אלא בנ"י גרים ועבדים מנין ת"ל ואמרת יע"ש באופן דזה מוסכם דכ"מ דאמ' קרא בנ"י ממעטים גרים וגוים ועבדים אם לא דאיכא ריבוי לגרים דהתם מרבינן נמי עבדים ולא מרבויא גופיה דגרים אלא דילפינן לה לה מאשה וה"ט דגבי ערכין וטומאת זיבה אמרי' גרים ועבדים מנין ת"ל ואמרת דלכאורה ק' איך ילפי' גרים ועבדים מחד קרא אך לפי האמור א"ש דהכונה דעבדים ילפינן להו מג"ש דלה לה דאי לאו דאיכא ריבויא לגרים ה"ה דהיינו ממעטים נמי עבדים ובכן בדאיכא ריבויא לגרים חשיב כאיכא רבויא לעבדים וכמ"ש התו' בפ' הערל כנז"ל והנה כי כן קשה דמאחר דהכא איצטריך קרא לרבות עברים דמג"ש דלה לה לא מצינן לרבויינהו כיון דאיכא מעוטא דלאסור איסר ע"ן א"כ איך אנו לומדים מקרא דואמרת גרים ועבדים לימא דקרא אתא לרבות גרים דוקא ועבדי' ליתנהו בנזירות כשאר נדרים ובפ"ד דסוטה דכ"ו ע"א עלה דאמרינן אשת גר ועבד משוחר' פשיטא ומשני מהו דתימא דבר אל בני ישראל ולא גרים קמ"ל ופריך ואימא ה"ן ומשני ואמרת ריבויא והתוספו' שם בד"ה ואמרת כו' כתבו וז"ל תימא והא אפיקתיה לעיל לרבות אנוסה ושומרת יבם לקינוי עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דלא יתכן לרבות ב' דברים מריבויא דואמרת וא"כ הכא מ"ש וי"ל דהכא מרבינן גרים מקרא דאיש כי יפליא דמלת איש יתירה לרבות את הגרים משמע כל דהוי איש ואפי' גרים כמ"ש רש"י בערכין ד"ה ע"ב גבי הא דתניא בנ"י מעריכין כו' יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש יע"ש ואין לומר דא"כ מאי פריך הש"ס הכא דלימא דגוים לא נמעטו כי אם מהבאת קרבנות אבל ישנן באיסורי, נזי' מיתורא דאיש כדאמרינן גבי ערכין כיון דאיש דהכא איצטריך לרבות גרים די"ל דמאי דפריך הכי לאו למימרא דמיתורא דאיש אימא הכי אלא הכונה דכיון דאיתרבו גוים מאיש איש דנודרים נדרים ה"ה נדר נזירות דאם נדר חל עליו איסורי נזי', דב"י דלא ממעט ליה כי אם מקרבן והא דנקט תלמודא דמאיש נילף הכי ל"ד אלא אסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא לרבות גרים אתא וכה"ג נקט תלמודא גבי ערכין דמאיש ילפינן דנערכין או מעריכין ואסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא אתא לאתויי מס"ל דמשמעות דאיש כי יפליא מרבינן ליה דכונת הכתו' לומר דמי שהגיע לעונת הפלאה כאיש גדול מיקרי מס"ל נדרים ונמצא דאיצטריך מלת איש ומלת כי יפליא ולמ"ד מס"ל דרבנן איצטריך למעוטי גוי גדול שאינו יודע להפלות דמשמעותי' דקרא הוא דאפי' בהיותו איש גדול כל שאינו יודע להפלות אין נדרו נדר ואיצטריך מלת איש וכי יפליא וכמ"ש התוס' בשמעתין דס"ב ע"א בד"ה לאתויי כותי גדול כו'. הן אמת דראיתי להתוס' בסוגיא הנז' בד"ה כי יפליא כו' שכתבו וז"ל ומיהו איש לא דריש ושמא איידי דאיצטריך למכתב כי יפליא כתיב נמי איש עכ"ל ולפי האמור שפיר י"ל דאיש דנזי' קא דריש לרבות גרים ודוק. והנה אגב אורחין ראיתי להרב מ"ל בה' מלכים דפ"ח ע"ד שהק' עצמו לפי הכלל שכתב הוא ז"ל דכל היכא דנתמעטו הנשים מגזרת הכתוב לא הוקשו עבדים לנשים מהא דאמרינן דעבדים ליתנהו בסמיכה דהא מה שנתמעטו נשים מסמיכה הוא מדרשא דב"י וסמך ולא. בנות ישראל וא"כ אמאי ממעטינן עבדים מסמיכה מהיקשא דלה לה מאחר דנשים לא נתמעטו מסמיכה כי אם מגזרת הכתוב זהו תוכן דבריו יע"ש ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דמי הגיד לו דעבדים אימעטו מסמיכה מהיקשא דלה לה הא מפורש יוצא מכל הני דוכתי הנז"ל דכ"מ דכתיב ב"י ממעטי' אפי' גרי' גמורים כ"ש עבדים דלאו גרים גמורים נינהו וא"כ מגופיה דקרא דבנ"י נמעטו עבדים דדוקא גרים איתנהו בסמיכה משום דאיכא ריבויא דקרא דאדם כי יקריב מכם כאמו' או איזה ריבוי אחר כמ"ש התוס' דודאי איכא ריבויא לרבות גרים לסמיכה אבל עבדים דליכא ריבוי' נשארו במעוטם דבנ"י דמשמע ולא עבדים ליכא לרבויינהו מאשה מהיקשא דהא אשה נמי ליתא בסמיכה וצ"ע:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה