אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות מ

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות מ

אות ל

קע

משיכה דהוי פלוגתא דר"י ור"ל בפרק הזהב משיכה דלר"י דבר תורה מעות קונות ומשיכה מדרבנן גזיר' שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ור"ל ס"ל דמשיכ' מפורשת מן התור'. כתב הרב בס' א"ז שם משם התוס' שהקשו דלר"י מתנה במה נקנית מן התור' ותירצו דמוד' ר"י במתנה דקונה מן התור' ומשם הרמב"ן הביא שם דלר"י אפי' מתנה משיכ' מדרבנן דמן התור' נקנית מדין חצר או קנין חליפין או אגב עכ"ל אה"ב לע"ד ס' התוס' הנז' היא מפורשת בתוס' בפ"ה דע"ז דע"א ד"ה פרדשני וז"ל דורונו' ולא הדר בהו אלמא. קנינהו במשיכ' ל"א מתשו' הגאונים כו' פי' בקונט' זה עיקר דלישנא קמא קניא במתנ' והוא בא לומר דמשיכ' קונה במקח וממכר ואור"י דאפי' למ"ד אינ' קונה כר"א בסמוך ה"מ כגון דאיכא כספא אבל במציאה ומתנ' דליכא כספא כ"ע מודו דקנו במשיכ' או בהגבהה עכ"ל הרי מפורש דלדעת רש"י והתוס' לפי התוס' שכתבו דפי' הקונטר' הזה עיקר שם ס"ל דלמ"ד דגוי אינו קונה במשיכ' אלא בכסף במתנ' דליכא כסף מודה וא"כ ה"ה בישראל לר"י והריטב"א בחי' שם הביא דברי התוס' וחלק עליהם וכתב ואין זה נכון דהא לקמן פשטינן לה לדאמר דמשיכ' קונה בגוי מגזילו של גוי דקניא במשיכ' והתם ליכא מעות עכ"ל אלמא דס"ל דמתנה ומכר שוים הם והתוס' שם דע"ב ע"א ד"ה ומאי לא ניתן כו' הקשה להם מה שהק' הריטב"א דמה ראיה מייתי מגזל ותי' וז"ל וי"ל דס"ל דאי אינ' קונה בנכרי במקח אף בגזל נמי לא תקנה דלא דמיא למציאה ומתנ' דבהיתרא אתי לידיה אבל גזל דבאיסור אתי לידיה אי לא מהניא משיכ' במקח לא מהני אפי' בגזל עכ"ל, וי"ל קצת על ס' הריטב"א דא"כ בגזל שגזל ישראל מישראל לא קנייה להתחיי' באונסים במשיכ' מן התור' כי אם מדרבנן ומאי דאמרי' בפ' ואלו נערות דף ל"א ע"ב גבי הגונב כיס בשבת כו' דמוקי לה דאפקי' לי' לצידי ר"ה דלענין מקנה קני מדין משיכ' יע"ש. וכן מתבאר עוד בפ' מרוב' דף מ"ט ע"א במתני' הי' מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב אלמא דקני הגנב בהגבה' ומשיכ' עכ"ל דאינו אלא מדרבנן ויקש' ע"ז שהרי התו' כתבו שם בד"ה אי דאפקי' לר"ה איסור גניב' ליכא וז"ל ואע"ג דאמ"ד דד"א קונות לו לאדם אפי' בר"ה ה"מ גבי מציאה דלא ליתא לאצנויי ובגט משום עגונא אבל לגנב לא תקנו שיקנו לו ד"א עכ"ל. ומדברי התוס' נרא' דס"ל דלא תקנו ד"א כי אם במציאה דשייך טעם דלא ליתו לאצנויי אבל במתנ' ומכר דאיכא דעת אחרת מקנה ולא שייך טעם זה לא תקנו וה"ה לגנב דלא שייך טעם זה אבל לדעת הסוברים דתקנו נמי במתנ' ומכר כמו שהוא דעת הריטב"א הביא דבריו הרב בס' א"ז בפ"ק דב"מ על דף י' יע"ש עכ"ל דה"ט דלא תקנו ד"א בגנב כדכתב הרב בס' א"ז בכתובות שם דבמקום איסורא לא תקנו רבנן להביא את האדם לידי איסור שאם תאמר קנה לו ד' אמותיו הרי עביד איסורא עד דלא עביד שום דרך מדרכי הקניה ובהכי לא תקנו רבנן מידי שאין זו תקנ' אלא תקל' עכ"ל. וכן כתב עוד הרב משם הריטב"א שם בפ"ק דמציעא דאחר שכתב דבמתנה נמי תקנו קנין ד"א כתב וז"ל וכן נרא' קצת דעת התו' שהקשו מהא דאמרי' בכתובות גבי הגונב כיס בשבת כו' דאמאי הא ד"א קונות לו בכ"מ אפי' בר"ה כו' ותירצו דבגניב' דעביד איסורא דכ"ע לא תקנו לי' ד"א עכ"ל. הרי מפורש כדברי הר"ב ומדברי הר"ב שם בכתובות נרא' דס"ל דאם כונת התוס' שם בכתובות הוא משום דבמקום דעביד איסורא לא תקנו דאפשר לפרש דבריהם באופן זה, ולע"ד דיש פנים לומר הכי שהרי הריטב"א בחידושיו המודפסי' לכתובות כתב כדברי התוס' ממש ועכ"ל דכונתו משום דעביד איסור' וכ"כ י"ל להתוס' דהעיקר הוא דבמקום דעביד איסורא לא תקון וכעין חילוק זה כתב הר"ן בתשו' סי' מ"ט גבי מאי דאמרינן בנכסים מועטים דאם קדמו ומכרו היתומי' מה שמכרו מכרו כתב הוא ז"ל דהיינו דוקא יתומים גדולים דמ"מ ומ"מ מדאורייתא אבל אם היתומים קטנים אפי' אם מכרו אין מכירתן מכיר' דכיון דמ"מ ומ"מ אינו אלא מדרבנן במקום איסורא לא תקנו רבנן והאי איסורא הוא כדאמר אביי דהוי רשע ערום עכ"ד אלא די"ל מההיא דאמרינן בפ"ק דב"מ די"ב ע"א אמרינן גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואמר שמואל דה"ט משום דבשעה דמוצאה מריצה אצל אביו ופריך למימרא דס"ל לשמואל קטן ליתן לי' זכיה מן התור' והתניא השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו אי אמרת בשלמא קטן אית לי' זכיה מן התור' כי קא מלקט לנפשי' קא מלקט ואבו' מיני' הא זכין אלא א"א לית לי' זכיה לנפשי' כי קא מלקט לאביו קא מלקט ואבוה עשיר הוא ונמצא אביו גוזל את העניים ע"כ ואם איתא דכל מקום דתקנו רבנן זכיה במקום איסורא לא תקנו מה ראי' מייתי הש"ס מדרבי יוסי דס"ל דלית לי' זכיה לנפשיה מדאורייתא נימא דהא דקאמר ר"י דאפי' הוי עשיר דמלקט בנו אחריו היינו משום דלא אמרינן לכ"ע יד הבן כיד אביו במציאה וכיוצא אלא במקום היתרא אבל במקום איסור בכה"ג דגוזל את העניים לא תקנו רבנן דיהא יד הבן כיד אביו ומש"ה ילקט בנו אחריו ויש ליישב ודוק:

באופן דלמ"ד דתקנו ד"א אפי' במתנ' טעמא דגנב דלא תקנו הוא משום דבמקום דעביד איסורא לא תקנו דאין זה תקנ' אלא תקל' וא"כ לדעת הריטב"א דאף במתנ' וכן בכל דבר דלא שייך בי' דמים משיכ' מדרבנן היא א"כ אמאי קנייה הגנב במשיכ' בלבד כיון דמלתא דאיסורא הוא ומן הראוי הי' דלא ליקני הגנב הגניב' כי אם עד שיביא אותה לרשותו דקני אות' מדין חצר שהוא מן התור' לגניב' נמי כדדרשינן מקרא דאם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו וחצירו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ כדאמרינן בפ"ק דב"ק דף י' ע"ב ואם נאמר דדעת התוס' נמי לומר דבמקום דעביד איסורא לא תקנו גם לסברתם דס"ל דמשיכ' במתנ' הוי מן התור' קשה שהרי כתבו לישב ההיא דגזל הגוי דכל דבאיסורא אתא לידי' אי לאו דמהניא משיכ' במקח לא מהני אף בגזל כמ"ש לשונם לעיל דא"כ בישראל שגנב אמאי קני במשיכ' כיון דלא שייך לומר דתקנו רבנן כיון דעביד איסורא. ואולם ראיתי להתוס' שם בע"ז גבי הא דמייתי מגזל בד"ה ואי ס"ד כו' שכתבו גזל גוי הא לא קניא וכל היכא דאיתי' ברשותי' דישראל הוא וקשה דהא ישראל נמי לא קנה הגזיל' להיות שלו ואפ"ה קנייה להתחייב באונסים החיוב דשייך בי' וה"נ יש לנו לומר בבן נח שקנאו כו' וי"ל דודאי אי גזל שוה פרוט' דהוי ממונא לגבי ישראל וחסרו אית לן למימר כדפי' אבל פחות מש"פ שלא חיסר הישראל דלאו ממונא הוא וגם ממון הנכרי לא נתרב' שהרי לא קנאה מש"ה פריך אמאי נהרג עכ"ל דלפי תי' התוס' יוצא דלא פריך הש"ס אלא מגוזל פמש"פ דבהכי אם אנו אומרים דמשיכ' קונה קונה הגוי קנין גמור לא להתחייב בחיובו בלבד דכיון דלאו ממונא הוא וישראל מחיל הרי שפיר זוכה בו הגוי קנין גמור ובכה"ג הוא דכתבו התוס' דלקנות קנין גמור אי לאו דמשיכ' קונה במקח ל"מ אפי' לגזל כיון דבאיסורא אתא לידי' אבל במשיכ' דגנב ישראל שאינו קונה קנין גמור כי אם להתחייב באונסים שפיר קונה במשיכ' מן התור' אף דבמקח אינו קונה כי אם בדמים אך דברי התו' אלו קשים בעיני במה שהקשו דהא ישראל נמי ל"ק הגזיל' כו' דנרא' מדבריהם דס"ל דלענין קניה להתחייב באונסים אינו צריך שיעשה הגזלן שום הקנאה מדרכי ההקנאה וזהו תימא דבהדיא אמרינן בכתובות בסוגיא הנז' דל"ק אלא בדאפקי' לצידי ר"ה שהוא סימטא דבהכי קונה במשיכ' דלקנותו להתחייב באונסים צריך שיעשה אופן מדרכי ההקנאות כקונה קנין גמור וכן מתבאר בפרק מרוב' דס"ט ע"א במתני' וכמ"ש התוס' שם בד"ה או שהוציאו מרשות הבעלים כו'. וכתבו שם דלמ"ד התם בכתובות דאפי' אפקי' לר"ה קנה הגניב' עכ"ל דפליג אאביי ורבא דס"ל דמשיכ' אינו קונה בר"ה דאין סברא לחלק בין קנית הגנב שאינו אלא להתחייב באונסים לשאר קניות מדדרשינן גבי גנב אין לי אלא ידו כו' משמע דלא מחייב אלא במקום שראוי לקנות וכן כתבו התוס' ז"ל בכתובו' ד"ה וברשות הרבים כו' משם ריצב"א שאין לגנב להתחייב אלא במשיכה הראויה לקנין ואף דמשם ר"י כתבו שם דאפשר דלא פליג רבינא אאביי ורבא דהא דקני הכא היינו להתחייב באונסים אבל, אינו קונה שיהא שלו לגמרי יע"ש ונאמר דהכא התוס' בע"ז הוא כס' ר"י הנז' מ"מ אף לפי סברא זאת לא שייך להק' מה שהק' התוס' דהא ישראל נמי ל"ק הגזיל' אלא הכי הוה להו להק' דמה מייתי מגזל שאינו קנין גמור כיון די"ל דאף דמשיכ' אינה קונה בגוי בקנין גמור לענין להתחייב באונסים דאינו קנין גמור משיכ' קונה כדאמרינן דמהניא משיכ' בר"ה ובאמת שלדעת ר"י שכתבו התוס' בכתובו' דרבינא לא פליג אאביי ורבא אלא דמחלק בין קניה דגניב' לשאר קנינים הוא קושיא אלימתא דהא הכא רבינא עצמו הוא דמייתי לומר דמשיכה בגוי קונה מההיא דגזל ולפי סברת רבינא הא י"ל דשאני קנין שהוא להתחייב דבקל נקנה דאפי' בר"ה דאינו מקום קנין קני ומש"ה משיכה בגוי קונה משא"כ בבא לקנות קנין גמור אבל התוס' לא נחתו להק' קושיא זאת כלל כאשר מבואר למעיין בדבריהם ואופן קושייתם אין לה שחר כלל דנרא' מדבריהם דלענין גזיל' וגניב' כל שאינו, בא לזכות בקנין גמור כי אם להתחייב באונסים אין אנו צריכים לשום דרכי ההקנאה ואין הדבר כן דודאי צריך שיעשה הקנאה ומש"ה מייתי ראי' דאי משיכה א"ק אמאי נהרג כיון דליכא שום קנין מדרכי ההקנאה כדי שיתחייב בחיובו והנה לס' התוס' דס"ל דאפי' לר"י מודה במתנה דמשיכה מן התורה כיון דליכא דמים י"ל מההי' דאמרי' בפ' השואל דצ"ט אמר"א כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכ' בשומרים וכתבו התוס' שם בד"ה כך תקנו כו' דלענין חזרה קאמר דשואל ושוכר מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולים עוד לחזור וכן כתבו עוד בפ' מרובה בדף הנז' בד"ה תקנו כו' ואם איתא דמתנה קונה במשיכה מדאורייתא א"כ בשאלה נמי דינא הוי הכי דקונה מן התורה במשיכה כיון דליכא דמים וכמתנה דמי וא"כ מאי תקנת חכמים איכא דקאמר דתקנו משיכה כיון דמן התורה קני במשיכה שוב ראיתי להריטב"א בחי' לקדושין גבי מאי דמייתי התם הש"ס דמ"ז הא דרב הונא דאמר השואל קורדם מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו שכתב וז"ל תמיה מלתא דהא שאלה מתנה ליומא הוא על מנת להחזיר ואמאי לא קניא שואל במשיכה כמתנת מטלטלין דעלמא דהויא לזמן דמקניא במשיכה כו' תי' לי רבינו נר"ו דלהכי לא מקני כלי בשאלה במשיכה משום דשאלה לא מקני לי' גוף הכלי כלל אלא תשמיש שבו ואין התשמיש ההוא ראוי לקנות במשיכה כו' יע"ש באורך. ואע"ג דמדברי הריטב"א בפ' השואל בדף הנז' מתבאר דחילוק זה לא ניתן ליאמר אלא בהניח דר"ה ס"ל דמשיכה אינה קונה במטלטלין מדאורייתא ורבנן הוא דתקון שהרי כתב הריטב"א שם הביא דבריו הר"ב בס' א"ז, וז"ל וטעמא דרב הונא משום דס"ל דמשיכה אינה במטלטלין מדאוריי' ורבנן הוא דתקון וכי תקון דוקא במכר או מתנ' שהוא קנין הגוף אבל בשאל' דלית בה לשואל [אלא] קנין פירו' לא תקנו לה משיכה עכ"ל. הרי מבואר דטעם חילוק זה הוא אם משיכ' במכר ומתנה תקנה דרבנן הוא אבל אי משיכה דאורייתא הוא במתנה א"כ הוא הדין בשאלה דדומ' למתנ' מ"מ לדעת התוס' ע"כ צ"ל דאפי' משיכה במתנה מדאוריי' מ"מ בשאלה דהוא קנין פירות בלבד אינו נקנה במשיכה מן התורה ומש"ה תקנו חכמים דליקני במשיכה אף שאינו מן הדין. והנה מדברי התוס' ברפ"ב דבכורות די"ג ע"א בד"ה מיד עמיתך כו' מתבאר ג"כ דבמציאה משיכה מן התור' שכתבו שם וז"ל וא"ת מנ"ל שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינים דקרא בהכי י"ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציא' והפקר עכ"ל. הרי דלעיקר קושייתם דהקשו דלר"י דדרשינן עמיתך בכסף הא לנכרי במשיכ' מנ"ל שקנין משיכה חשוב קנין כלל דמוקמינן דיוקא דלעמיתך לומר דלגוי במשיכה כיון דלא מצינו קנין זה בתורה. ותרצו דהא מצינו במציאה והפקר אלמא דס"ל דר"י מודה במציא' והפקר ופשיטא דלאו דוקא מציא' דה"ה מתנה דהא מתנה עדיף טפי דאיכא דעת אחרת מקנה שמכוין להקנות במשיכה ולע"ד לס' הרמב"ן והריטב"א הנז' דס"ל דלר"י אפי' במתנה משיכה אינ' קונה מן התורה דפשיטא דלדידהו כ"ש במציאה והפקר דליכא דעת אחרת מקנה ולדידהו לא יזכה במציאה והפקר. כי אם מדין חצר א"כ מה יענו לקושיא זאת שהקשו התוס' דמנלן דקנין משיכה חשוב קנין דמוקמינן קרא דלעמיתך לומר דגוי קונה במשיכה מאחר דלא מצינו קנין זה בשום מקום. וי"ל ע"פ מה שראיתי למורי הרב בספר מ"א בה' משיכה סס"י ב' שהביא דברי הרמב"ן הנז' דס"ל דבמתנה נמי משיכה מדרבנן ובסוף הספר בלוח הטעיות, דקדק על דברי הרמב"ן דא"כ איך כתב דמתנה קונה מדין חצר מן התורה הא חצר מדין יד אתרבאי וכתב דאה"נ דאם הוא חפץ קטן ונכנס כולו בתוך יד המקבל קנה מן התור' כדין חצר שכל החפץ בתוך החצר ולא כתב הרמב"ן כן אלא בדברים כבדים דאי אפשר אלא במשיכה והגבהה ולא ליקח החפץ בידו יע"ש. וכיון דמה"ת מצינו קנין כזה דאם נכנס כולו בתוך יד המקבל קנה הרי יש קצת סמך דקנין משיכה או הגבהה אף בדברים כבדים דאינם נכנסים כולם ביד המקבל ומוקמינן קרא דלעמיתך לומ' דגוי קונה במשיכ' או הגבהה כיון דהוי קרוב לקנין יד שנכנס כולו בתוך ידו. ואולם כפי זה אפשר דלהרמב"ן והריטב"א דס"ל דלמ"ד דאין משיכה קונה בגוי אפי' במתנה ומציאה והפקר ל"ק שייך לומר דהיינו דוקא במשיכה והגבהה בדברים הכבדים אבל בחפץ קטן דנכנס כולו ביד הזוכ' כל שקבלו כולו בתוך ידיו אפי' בגוי קנה וא"כ הוא קשה דאיך דחה הריטב"א ס' התוס' מהא דמייתי מגזילו של גוי דקונה במשיכה אף דאין שם מעות ואם איתא הא י"ל ולטעמיה מי ניח' דאכתי יש להקשות דמה מייתי מההיא דגזילו של גוי הא י"ל דבגוזל פחות מש"פ מיירי בדבר קטן שנכנס כולו לתוך ידו של גזלן דבהכי לכ"ע קנה מדין יד ועוד די"ל דההיא דגזילו של גוי מיירי כשהגזלן הביא הגזילה לביתו ולרשותו דקונה הגזיל' מדין חצר כדדרשינן מקרא דאם המצא תמצא בידו כנז'. הן אמת דצריך לחקור אי דין קנין חצר איתיה בגוי או לא. ולכאורה נראה פשוט דלפי מה שמתבאר בפ"ק דמציעא דף י' דחצר דגברא מדין שליחות איתרבאי ומש"ה קטנה יש לה חצר וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שם יע"ש א"כ כיון דחצר דגבר' מדין שליחות איתרבאי פשיטא דגוי אין לו חצר כיון דקי"ל דאין שליחות לגוי אלא די"ל דאף דגוי אין לו חצר ידו קונה לו אם הוא דבר הנכנס בתוך ידו ואכתי אמאי לא דחי הש"ס הא דגזל הגוי. ואולם יש לעמוד בזה דהרי אמרינן התם בשמעתין דע"ז דעלה דמייתי רב אשי לומ' דמשיכ' אינו קונה בגוי מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו תמר' לנכרים כו' ומוקי לה בדלא נקיט לי' נכרי לכלי דידי' אלא מנח אארעא פריך ותקנו לי' כליו ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר ל"ק לוקח ע"כ ומדפריך הכי ש"מ דכליו של גוי קונין לו ולפי האמור דאין לגוי חצר כיון דאין שליחות לגוי אם כן אין לו דין כלים כיון דהא דכליו של אדם קונות לו מדין חצר הוא כמו שמתבאר בפ"ק דב"מ ד"ט ע"ב גבי משוך בהמה זאת וקני כלים שעליה דפריך והא חצר מהלכת הוא יע"ש וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שם הביא דבריהם הרב בס' א"ו שם יע"ש וא"כ אם למדנו דכליו של גוי קונות לו ה"ה דחצירו של גוי קונה לו ולדעת הרי"ף והר"מ ודעמייהו דחצר דגברא מדין שליחות אתרבאי צריך טעם אמאי יש לו חצר כיון דאין שליחות לגוי ועיין במכילתא בפ' בא בקרא דמשכו וקחו לכם רבי יצחק אומר בא הפסח ללמדך על בהמה דקה שהיא ניקנית במשיכה ולמ"ד דבמתנה לכ"ע משיכה מן התורה א"ש דרשא זאת אף אם נאמר דלאו אסמכתא הוא הואיל מיתורא דקרא דמשכו קא דריש. והנה בפ"ק דקידושין דכ"ב ע"ב אמרינן אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו ובא אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו ואמרינן עוד אמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי ואם קראו ובא אצלו קנאו ואמרינן עוד דנקנה בהגבהה דאם הגביה רבו לעבד קנאו באופן דדין העבד כדין מטלטלין דנקנין במשיכ' והגבהה ויש לחקור דמאחר דעבדים הוקשו לקרקעות דמשום הכי נקנים בכסף ובשטר ובחזקה כקרקע כדאמרינן התם א"כ אמאי נקנים במשיכה והגבהה כדין מטלטלין הא קרקע אינו נקנה במשיכ' ובהגבה' דאע"ג דבקרקעי דלא ניידי לא שייך קניני' אלו מ"מ בקרקע דנייד דהיינו עציץ נקוב דקי"ל דדינו כקרקע כיון דנייד ושייך בי' קנין משיכה והגבא' אמאי אינו נקנה בהם דמ"ש מעבד דאע"ג דהוקש לקרקע לכל מילי כיון דשייך קנין זה בו נקנה בו ובפ"ב דגיטין דכ"ב ע"א מתבאר דעציץ נקוב אינו נקנה במשיכ' ובהגבה' דאמרי' התם עציץ של א' וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה מכר בעל הזרעים לבעל עציץ ל"ק עד שיחזיק בזרעים הרי בהדי' דזרעים דע"נ לא מקנו במשיכ' וכן כתבו התוס' שם דכ"א ע"ב סד"ה יצא זה כו' יע"ש וא"כ מ"ש מעבד. שוב ראיתי דלק"מ דהא לא אתקש עבד לקרקע כי אם למילי דאוריי' לענין אונאה ושבועה וכיוצא אבל במילי דרבנן עבדא כמטלטלי וכמו שכתבו התוספו' והרא"ש ושאר פוסקים בפ"ק דב"ק די"ב דלענין גביית חוב ופרוזבול ואגב דהוי דרבנן עבדא כמטלטלי יע"ש. וא"כ מאחר דקיי"ל כר"י דאמר דב"ת מעות קונות ומשיכה מדרבנן היא א"ש בעבד דכיון דתקון רבנן במטלטלין דנקנין במשיכ' עבדים נמי בכלל התקנה הם דלכל מילי דרבנן דינם כמטלטלין וכיוצא לזה אמרינן התם בשמעתתא דב"ק הנז' בעבדים נקנין אג"ק בצבורים בתוך הקרקע אע"ג דקי"ל דאין קרקע נקנה אג"ק וה"ט כיון דתקנו רבנן דמטלטלין נקנין אג"ק ה"ה עבדים וכן לענין משיכה. איברא דלפי זה שמואל ורב אשי דס"ל בשמעתין דעבד נקנה במשיכ' והגבאה צ"ל דס"ל כר"י דמשיכה מדרבנן. וקש' שהרי התוס' בפ' השוכר את הפועל דע"א ע"א ד"ה רב אשי כו' נראה מתוך דבריהם דס"ל רב אשי ס"ל כר"ל דמשיכה מן התור' ומש"ה ס"ל דמשיכ' בגוי אינה קונה יע"ש. וכ"כ קשה דמדברי המרדכי בפ' הנזיקין גבי מאי דאמרינן התם אמר שמואל נכסי יתומים הרי הם כהקדש דלא מיקנו אלא בכספא נראה דשמואל נמי סבירא לי' כר"ל שמשיכ' מן התור' שכתב וז"ל פי' ר"י דהך סוגיא אתיא אליבא דמ"ד משיכ' מן התור' כו' ומש"ה קאמר הרי הם כהקדש אבל אליבא דמ"ד דדבר תורה מעות קונות הול"ל גבי יתמי אוקמוה אדאוריי' כדאמרינן לעיל גבי זבורית עכ"ל. אף דלע"ד ק"ק דאין כל כך הכרח לומר הכי מלישנא דנקט שמואל הרי הם כהקדש מאחר דלמ"ד דבר תור' מעות קונות מהקדש יליף לה דכתיב ביה ונתן הכסף וקם לו ומיני' ילפינן לנכסי הדיוט כמ"ש רש"י ז"ל בפ' הזהב דמ"ו ע"ב וכ"כ עוד בבכורות די"ג ע"ב והתוס' שם בד"ה דבר תור' כו' כתבו בשם ר"י דיישב דברי רש"י אלו יע"ש. אלמא דס"ל כוותי' דמהקדש ילפינן וכיון דעיקר קנין מעות מהקדש ילפינן לי' שפיר שייך לומר הרי הם כהקדש כלומר דאף דלגבי הדיוט עקרו חכמים קנין מעות יתומי' הרי הם כהקדש כדין תורה מ"מ לפי ס' ר"י שמואל ס"ל כר"ל דמשיכ' מן התור' וכיון דשמואל ורב אשי ס"ל בעלמא דמשיכה מן התורה אמאי ס"ל דעבד נקנה במשיכה כיון דעבד הוקש לקרקע לכל מילי דאוריי'. ועוד דאפי' אם נאמר דס"ל בעלמ' כר"י דמשיכ' מדרבנן ומש"ה עבד נקנה במשיכה דלמילי דרבנן עבדא כמטלטלין דמי מ"מ קש' דהא עיקר מה שתקנו משיכה במטלטלין ה"ט משום שלא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעליה כדאמרינן בפ' הזהב בשמעתין יע"ש. וא"כ הכא גבי עבד כיון דתקנו משיכה ע"כ שייך טעם זה דשמא יאמר כו' דאע"ג דלגבי עבד ליכא למיחש לשריפ' דבר דעת הוא ואיהו גופי' מציל עצמו מ"מ הא איכא למיחש דסתם עבד מבקש לברוח מתחת שעבוד רבו ובעבד קטן דלאו בר דעת הוא להציל עצמו מן הדליק' איכא למיחש לשריפ' ואפי' אם נאמר דליכא למיחש לשריפ' אפי' בעבד קטן דמסתמא טרח ומציל לי' דמרח' עליו מ"מ הרי איכא למיחש בעבד קטן שמא יבואו ליסטים ויטלוהו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"מ דין ה' דלאו דוקא לשריפה חיישינן כי יש לחוש נמי שמא יבואו ליסטים ויטלוהו יע"ש ומש"ה תקנו משיכה וא"כ אמאי עבד נקנה בכסף לחוד כדין קרקע כדקתני במתני' עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר כו' כיון דעיקר תקון קנין משיכה הוא לעקור קנין מעות שלא יאמר המוכר נשרפו כו' והכא נמי אי כסף לחודא קני אינו משגיח המוכר לשמור את העבד שלא יברח או שלא יגנבו אותו וכיון דתקנו משיכה בעבדים כדין שאר מטלטלין אמאי לא תקנו לעקור קנין מעות כמו שעקרו קנין מעות גבי שאר מטלטלין ואם נאמר דבעבד גדול כיון דליכא למיחש כי אם שמא יברח מילתא דלא שכיח הוא שיברח דמרתת מרבו ולא חששו חכמים לכך ואוקמוה אדין תורה דנקנה בכסף בלבד וכן בעבד קטן מלתא דלא שכיח הוא שיבואו לסטים ויגנבוהו ולא חשו חכמים לכך לעקור קנין מעות מ"מ קשה דא"כ אעיקרא דמילתא אמאי הוצרכו חכמים לתקן קנין משיכה בעבד נוסף על קניני תורה דנקנה בכוב"ש ובחזקה יכול על מגן ולזה יש לומר דכיון דלעולם עבדים הם כמטלטלין בתקנת חכמים כיון דתקנו חכמים משיכה בשאר מטלטלין מטעם שמא יאמר נשרפו כו' ה"ה גבי עבדים דנקנין במשיכה דלא פלוג רבנן בתקנתם ואף דגבי עבדים לא שייך טעם דשמא נשרפו כו', מ"מ כיון דכב' תקנו קנין משיכה לשאר מטלטלין דשייך בהו טעם זה ה"ה עבדים. ואולם לע"ד נרא' דוחק בעיני לומ' דמאי דלא עקרו קנין מעות גבי עבדים הוא משום דלא שכיח שיברח העבד גדול או יגנבו עבד קטן דמה טעם לומ' הכי ומאן לימא לן דמלתא דלא שכיח הוא שיברח העבד מאחר דהעבד דרכו בכך לברוח מתחת שעבוד רבו ומה גם בעבד קטן אמאי לא חששו חכמים לגניב' כשא' מטלטלין הא עבד קטן כבהמה דמי וכמו שבבהמה עקרו קנין מעות מחששת גניבה ה"ה בעבד קטן וליתקנו קנין משיכה בעבדים כדין מטלטלין לגמרי דעקרו קנין מעות ועוד ק' דהתינח לס' הרמב"ן שכתבנו לעיל דס"ל דלר"י אפי' במתנה דליכא מעות משיכה מדרבנן אבל לדעת התוספות דס"ל דמודה ר"י במתנה דקונה מן התורה במשיכה אם כן גבי עבדים אמאי נקנה העבד במשיכה אפי' במתנה כיון דעיקר משיכה במתנה בשא' מטלטלין היא מדאורייתא ולכל מילי דאורייתא עבד הוקש לקרקע וגבי עציץ נקוב קי"ל דבמתנ' נמי ל"ק בהגבאה או במשיכה וכמ"ש התוספות בפ"ק דגטין דכ"א ע"ב בד"ה יצא כו' הנז"ל יע"ש ואין לומר דכיון דתקנו גבי מכר דליקני במשיכה כשא' מטלטלין לא פלוג רבנן בין מתנה למכר דכשם דבמכר נקנ' במשיכה במתנה נמי נקנה במשיכה שהרי לדעת הרמב"ן דס"ל דבמתנ' נמי משיכה מדרבנן ע"כ צ"ל דאע"ג דבמתנה לא שייך לתקנ' דשמא נשרפו חטיך כיון דהוצרכו לתקן לענין מכר לא פלוג רבנן ובמתנ' נמי תקנו משיכה וה"ה הכא דהא ליתא דלדעת הרמב"ן שפיר שייך לומר דתקנו משיכ' במתנ' משום דלכל הדברים השוו חכמים בתקנותיהם מתנה למכ' מטעם דמתנה חשיב כמכר דאי לאו דעביד לי' נייח נפשיה לא יהיב לי' וכדאמרי' בפ' הנזיקין ד"ן ע"ב גבי אין נפרעים מנכסים משועבדי' במקום שיש ב"ח דאסיק הש"ס התם דאפי' במתנה דליכא פסיד' דלקוחות עבוד רבנן תקנתא דכיון דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה כי פסידא דלקוחות דמי כמו שכתבו הפוסקים שם יע"ש דמהאי טעמא נמי קי"ל לענין הפעוטות מ"מ ומ"מ במטלטלין משום כדי חייו דה"ה מתנתם מתנה כדאיתא בח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם סק"ה יע"ש וכן לענין תקנ' השוק כדאיתא בסס"י ס' בטור ח"מ יע"ש וא"כ הכא נמי תקנו משיכה במתנה דמאי דעבד ליה נייח נפשיה כדי שיתן לו מתנה חשיב דמים ושפיר תקנו משיכה כי היכי דלא ליהוי ליה פסידא למקבל מתנה ממה שההנאו לנותן אבל הכא גבי עבד דמעיקרא במכר ליכא שום צורך לתקן שיקנה במשיכה אם נאמ' דשמא יברח העבד אי יגנב מלתא דלא שכיח הוא ולא תקנו משיכה בעבד אלא כדי שלא תחלוק במטלטלי' בין עבד לשאר מטלטלי' אחרים וא"כ במתנה דלדעת התוספות בשאר מטלטלין הויא מן התורה אמאי הוצרכו לתקן בעבדים דליקני במשיכה כיון דבדאורייתא שוה לדין קרקע. ולמה שהקשינו דלמה לא עקרו חז"ל קנין מעות לגמרי בע"כ כמו שאר מטלטלין עלה על דעתי לומר דאח' דחדית לן שמואל בסוגיי' דתקנו משיכה בעבד סתמו כפי' דכשם דתקנו משיכה בשאר המטלטלין עקרו קנין מעות דמן התורה ה"נ גבי עבד ומתני' דקתני דהעבד נקנה בכסף ובשטר כו' לאו היינו לומר דבכסף בלחוד נקנה דהא ודאי הרי עקרו חכמים קנין כסף אלא הכונה לאשמועינן דלא מבעיא דנקנה בשטר לבדו או בחזקה לבדה בלא נתינת כסף דהתם ודאי כיון דאתקש לקרקע שפיר נקנה כיון דליכא למיחש שיתמהמה המוכר בגניבה או בריחה להציל כיון דעדין לא קבל המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות וכמ"ש התוס' בפ' הזהב דמ"ו ע"א בד"ה ש"מ מטבע כו' דמהאי טעמא מטלטלין ניקנין בקנין סודר בלא משיכה משום דכיון דלא קבל המעות טרח ומציל יע"ש אלא אפי' נתן המעות כל דבהדי מעות איכא קנין אחר דכתב לו את השטר או החזיק קנה דאע"ג דהשתא דקבל המעות אינו טורח להציל מ"מ לא עקרו חכמים כי אם קנין מעות לבד אבל מעולם לא עקרו ב' קנינים מן התורה דהא ודאי לדידן דקי"ל דמטלטלין נקנין בקנין סודר ה"ה נמי אם נתן את הדמים בהדי סודר וזה פשוט והשתא מאי דקתני במתני' דקנה בכסף ובשטר כו' הכונה בכסף ובשטר או בחזקה דבהצטרף עם הכסף שטר או חזקה קנה ואע"ג דלא נפקא לן מידי בקנין הכסף דבלאו הכי קונה מדין שטר י"ל דנקט מתני' בכסף לומ' דנקנה בכסף מדין תור' כי היכי דלא ניטעי דעבד אינו נקנה בכסף אפי' מן התור' ונפק' מינה טובא לכהן שמכר את עבדו ולקח הדמים דאף ע"פ שעדיין לא משך הלוקח הרי זה אסו' להאכילו תרומה כיון דמן התורה מעות קונות וכמ"ש הרמב"ם בס"פ י"ו מה' תרומות לענין כהן שמכר פרתו לישראל יע"ש ומאי דאמרינן בסוגיין עלה דשמואל מלתא דליתא במטלטלין קתני כו' ר"ל דל"ק במתני' קנינין המועילין אפילו מדרבנן אלא כגון שטר וחזקה דליתנהו במטלטלין אבל מאי דקתני דנקנין בכסף לאשמועינן דנקנה מן התורה לא שביק למתניי' ליה אף דאיתיה במטלטלין. ולע"ד יש לדקדק כן מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' מכירה שכתב וז"ל עבד כנעני הרי הוא כקרקע לקניה ונקנה בכסף ובשט' או בחזקה דבאין לשון הזהב דקדק לומ' בכסף ובשט' או בחזקה לרמוז דהכסף לחוד אינו קונה בלא שטר או חזקה דאי לאו הכי כיון דנחית לחלק ביניהם לאשמועינן דוי"ו לחלק ולא בעינן שלשתן אמאי לא כתב נמי בכסף או בשטר כמ"ש גבי חזקה וכמ"ש לעיל ברפ"א גבי קרקע ולמה שינה כאן ואין לומר דאתא לאשמועינן דבמקום שכותבין את השטר ל"ק בלא שטר וכן במוכר עבד שלא מפני רעתו דל"ק בשטר עד שיתן את הדמים בכמו שכתב גבי קרקע משא"כ בחזקה דחזקה לחודא קונה בלא דמים או שטר וכן ראיתי למרן הכ"מ שם שכתב כן דלע"ד מאיזה טעם רצה לרמוז דין זה כאן כיון שכתב דנקנה כקרקע והדין שפי' לעיל גבי קרקע ה"ה בעבד והרי מדוקדק כן בדברי הרמב"ם שם בפ"ו דבדין החזקה לא חלק כלל נראה דס"ל כדעת הסוברים דחזקה לחודא בלא כסף ובלא שטר קנה וכמ"ש מרן לעיל בפ"א דין ח' יע"ש ועוד דאיך קא פסיק ותני דהעבד נקנה בכסף ובשטר דמשמע ב' יחדיו בעינן ולא חלק דדוקא במקום שכותבין את השטר או מוכר שלא מפני רעתו ומדכתב סתם נראה לע"ד דכונתו לומר דבכל גוונא אינו קונה בכסף לבדו כי אם בהצטרפות שטר או חזקה ואף ע"ג דבכה"ג נמי משתמע דשטר לחודיה ל"ק לא אכפת ליה להרמב"ם דסמך על מ"ש הרי הוא כקרקע לקניה ומלתיה דקרקע כבר אמורה דלפעמים קונה שטר לבדו והכא לא נחית להכי וע"כ צ"ל הכי שהרי בסוגיין אמר רב אסי עבד קטן הרי הוא כבהמה וכתב הרמב"ם בדין ד' דהיינו דנקנה במשיכה כמשיכ' דבהמה ונקנה ג"כ בדברים שקונים בהם העבדים וכתב ה"ה דיצא לו מההיא עובדא דאמרי' התם רב יאודה הנדואה כו' דנראה משם דנקנה בחזקה יע"ש ומדנחית ה"ה להביא ראיה להרמב"ם דקטן נקנה בדרך הגדול נראה דהוה קס"ד לומר דר"א דאמר דינו כבהמה היינו לגמרי ואינו נקנה כגדול ואם היה אפשר לומר כן א"כ מנ"ל לומר דנקנה בכסף לחוד דהתינח שטר דדומ' לחזקה דליכא חששא שמתעצל המוכר בהצלתו אבל בכסף אפשר דדינו כבהמה אחר שתקנו חכמים משיכה ומדלא הוצרך לפרש זה כלל ש"מ דאפילו בעבדים גדולים ל"ק בדמים לבד. שוב ראיתי דאפי' אם נוכל לדחוק סוגיין עפ"י האמור מ"מ נראה דאין האמת כן שהרי בב"ק די"ד ע"ב אמרינן עלה דמתני' דשום כסף שוה כסף אמר מר שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ופריך מאי משמע ומשני אמ"ר ב"ע דבר הנקנה בכסף ופריך עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף ע"כ הרי בהדיא דעבדי' דינ' כקרקע ממש וקונה בכסף לבדו דדוחק לומר דסתמא דתלמודא פריך אליבא דר"ל דס"ל דמעות אינן קונות מן התורה דלדידיה עבדים נקנין בכסף כיון דלא קי"ל כותיה ולפחות הו"ל לפרש ולומר התינח לר"י אבל לר"ל מאי איכא למי' ועוד דמדברי הפוסקים נראה בפי' דעבד כנעני נקנה בכסף בלבד כמ"ש מדברי הריטב"א בחי' לע"ז בשמעתא דמשיכה בגוי קונה דמייתי ראיה מההיא דפרדשני שכתב דקונה לגוי כפועל בכסף בלבד מידי דהו' יע"ש ובחי' קדושין לא נודע למי מקדושים הוא בשמעתין דע"כ גבי מאי דאמרי' מלתא דליתיה במטלטלין קתני כתב וז"ל ואפי' לר"י דאמר מעות קונות מ"מ בתר דתקינו רבנן משיכה כסף ליתא במטלטלין עכ"ד משמע דבעבד כנעני איתיה בכסף אף בתר דתקינו משיכה וכן מתבאר מדברי מרן הב"י בתשו' בה' כתובות סימן ו' יע"ש והנה בעיקר פלוגתא דר"י ור"ל כתב רש"י בפ' הזהב דנפקא מינ' לענין איסורא כגון אם קדש בו את האש' לר"י הוי קדושין דמדאורייתא קניא ודידיה הוא ולר"ל לא הוו קדושין עכ"ל דס"ל לרש"י דאף דרבנן עקרו קנין מעות מ"מ לענין איסור' לא העמידו דבריהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ט דה' תרומו' וז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אע"פ שעדין לא משך הלוקח הרי זה אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אעפ"י שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך עכ"ל הרי דס"ל דלא העמידו רבנן דבריהם לענין איסורא אלא דס"ל דהיינו דוקא להקל אבל להחמי' העמידו דבריהם ומשה"כ מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל בתרומה להחמיר כיון דמדרבנן לא קנה הכהן עד שימשוך אבל הריטב"א בחי' הביא דברי רש"י שכתב דנ"מ לענין איסורא וכתב וז"ל ואינו מחוור דכיון דמדרבנן מעות אינן קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר"י אם קדש במעות אינה מקודשת וגדולה מזו כתב הריטב"א בפ' השואל גבי הא דרבי אמי המשאיל קורדום של הקדש מעל לפי ט"ה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה וכתבו התוס' בפ' מרובה דע"ט בד"ה תקנו כו' דלרבי אמי משיכה דשואל מדאורייתא הוא יע"ש וכן כתב הרא"ש הביא דבריו הרב בס' א"ז שם בפ' השואל דאי ס"ל דמשיכה בשומרים מדרבנן איך מעל ואיך חבירו מות' לבקע בו לכתחילה אבל משם הריטב"א כתב שם וז"ל וי"ל דאפילו ס"ל מדרבנן איכא מעילה דהפקר ב"ד הפקר וקנין דרבנן כקנין דאורייתא חשיב לענין זה עכ"ל ונראה דבנדון זה דבשואל עסוקים הויא רבותא טפי ס' הריטב"א דהא עיקר כח ב"ד יפה הוא דהתור' נתנה להם רשות להפקיר ממון מבעליו כדאמרי' בפ' השולח דל"ו דילפינן לה מקרא דוכל אשר לא יבא כו' יחרם כל רכושו ולפי זה לא יש להם כח להפקיר אלא באופן דהבעלים יכולים להפקיר וזה פשוט דהפקר לא חשיב הפקר עד שיפקיר כשמיטה שהוא הפקר גופא ופירי אבל אם הפקיר הגוף ושייר הפירות לא הוי הפקר וכמו שמתבאר מדברי הרשב"א בחי' לגיטין על דף ע"ב שהביא הירוש' דהמפקי' מעכשיו ולאחר ל' יום דהוי ס' תנאה ספק חזרה וכתב דאף בהפקר אי אפשר שיהיה מופקר ופירותיו לבעלים עד כאן לשונו. ולעד"ן דהטעם פשוט דכיון דעיקר דין הפקר משמיטה ילפינן לה בעינן דומיא דשמיטה ממש דהוה הפקר גמור וכמו שכבר כתבתי זה באורך באות התי"ו בדין תוך כ"ד יעויין שם. ואם כן ה"ה במפקיר פירות בלבד ושייר הגוף לבעלים לא הוי הפקר וא"כ במשאיל קרדום דאינו אלא קנין פירות לא שייך הפקר בבעלים וא"כ איכא למימר דה"ה לב"ד לא שייך למימר הפקר ב"ד הפקר אבל נר' דהריטב"א לא סל"ה דהא בפ' השולח אמרי' דר"י מייתי לה מקרא דכל אשר לא יבא וגו' דלפי ילפותא זאת אין כח לב"ד אלא להפקיר וא"כ כל דבר דלא שייך הפקר בבעלים ה"ה בב"ד אבל עוד מייתי התם דרבי אלעזר פליג אר' יצחק ומייתי לה מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו כו' אלעזר כו' ראשי האבות כו' מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים לעם כל מה שירצו ולפי ילפותא זאת יש כח ביד ב"ד להוציא מזה וליתן לזה אפי' שלא מדין הפקר כדין האב שמנחיל לבניו ואפי' דלא שייך דין הפקר יש בידם לעשות וס"ל להריטב"א דלענין הלכה קי"ל כילפותא דר"א וכן נראה מדברי רש"י גבי מאי דאמרינן התם רבא אמר הפקר ב"ד הפקר וכ' רש"י דרבא קאי אף למ"ד שמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא דתקן הלל דלא תשמט מטעם הפקר ב"ד אף דבכה"ג אי אתינן מדין הפקר אי אפשר שיעשו את שאינו זוכה כזוכה כיון דאין להם כח אלא להפקיר וא"כ איך יזכה המלוה בהפקר זה להוציאו מהלוה בדין אלא עכ"ל דרבא ס"ל דהלכה כר"א וא"כ יש להם כח להוציא מזה וליתן לזה ועשו את שאינו זוכה כזוכה וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם כס' רש"י ז"ל דרבא אף אקושיא קמייתא קאי וכתב ומינה שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו כו' יע"ש. אלא דאני תמיה דאם איתא דרבא ס"ל כר"א דיליף לה מקרא דראשי האבו' ומש"ה כח ב"ד יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה דדברי רבא קאי נמי לקושיא קמייתא א"כ בפ' אלו מגלחין דף ט"ז דאמר רבא התם ומנ"ל דמפקירין נכסי דכתיב וכל אשר לא יבא כו' יחרם כל רכושו אמאי לא הביא מקרא דמייתי ר"א דראשי אבות כיון דלענין הלכה נ"מ טובא דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה וי"ל ודוק. ויש לעמוד בס' הריטב"א דקנין דרבנן כקנין דאורייתא דמי והעמידן דבריהם אדין תורה אף דעיקר תקנתם לא באה ע"ז כי אם לעשות שא"ז כזוכה מההיא דאמרינן בירוש' ברפ"ח דשביעית הלכ' א' עלה דמתני' כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חשב עליו לאוכלים הרי הוא כאוכלים חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים תני המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלים ופריך במה אנן קיימין אי כשנתן לו מעות ואח"כ משך דמי עצים נתן ואי כשמשך ואח"כ נתן לו מעות דמי אוכלין נתן לו ומשני כן אנן קיימין בשנתן לו מעות ואח"כ משך ובפלוגתא דר"י ור"ל ע"ד דר"י דאמר המעות קונין דבר תורה דמי אוכלין נתן לו ע"ד דר"ל דאמר אין המעו' קונין דבר תורה דמי עצים נתן לו עכ"ל ואע"פ שבירוש' הגירסא היא ע"ד דר"י דאמר המעות אין קונין דבר תורה לא מפני זה נהפוך הגירסא לומר דצריך לגרוס בתחילה ע"ד דר"ל כו' דמי אוכלין נתן לו דבהכי ישתנה הדין אלא העיקר דעיקר הגירסא הוא דע"ד דר"י קאמר תחילה וצריך לגרוס דאמר המעו' קונין דבר תורה וכן הוא גירסת מהר"ש סירילייו בביאורו כ"י ובאופן זה פי' כונת הירוש' הרב אליהו בביאורו יע"ש הרי מפורש דלר"י דאמר דבר תורה מעות קונו' כיון דמן התורה משעת קבלת המעו' קנה הלוקח מחשבת הלוקח עיקר להחשיב אותם כאוכלין ודמי אוכלין נתן לו ודמיו נתפסין בקדושת שביעי' ועכ"ל דה"ט דבמקום איסורא לא העמידו דבריהם כס' רש"י והר"מ דלא כהריטב"א ולפי דעת הר"מ קשה דנהי דלהקל לא העמידו חכמים דבריהם ומש"ה לר"י דדבר תורה מ"ק אף דמדרבנן עקרו קנין מעות אמרינן דדמי אוכלים נתן כיון דמדאורייתא קני מ"מ הי' לנו לפרש דהיינו דוקא להחמיר לאסור הדמים אחר זמן הביעור שדמי שביעית אסורים וצריך להשליכם לים המלח כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' שביעית דין ז' וח' יע"ש אבל מ"מ כיון דמדרבנן דעקרו קנין מעות דמי עצים נתן אמאי לא נחמיר מדרבנן לענין קדושין דאם קדש אשה בדמים אלו הויא מקודשת ודוחק לומר דדוקא לחומרא הוא דאמרינן דמי אוכלים נתן לו וסתמו כפי' ודע דמהירושלמי הנז' יש ראיה למ"ש הרשב"א בספר ת"ה הביא דבריו הרב מ"א בה' קנין מעות סי' י"ב דישראל שמכר ע"ז או יין נסך לגוי דאם נתן הגוי הדמים ואח"כ משך דלמ"ד משיכה בגוי קונה ולא דמים דאותם הדמים מותרים וה"ט דאע"ג דלא נקנים המעות לישראל עד שימשוך ויגמר המקח מ"מ כיון דמשע' ראשונה אית ליה רשות לאפוקינהו דסתמא דמלתא להוציאם יהבינהו כזכה בהם מעיקרא לגמרי דמי ואותה שעה כל עוד שלא משך הגוי ולא נקנה לו המקח לאו דמי יין נסך וע"ז נינהו דאין ההתפסה תלויה אלא בשעת יציאת כל דבר מרשות חבירו ובאות' שעה ראוי לחול האיסור על חליפיו אבל כל שזכה הישראל בדמים מקודם שימשוך הגוי ויקנה שוב אינו נתפס האיסור על הדמים אלו תורף דבריו אבל התוס' והטור ס"ל דהדמים אסורים כמ"ש הרמ"א בסי' הנז' ולסברת התוס' והטור קשה שהרי אמרו הכא לענין שביעית תופסת דמיה דאם נתן דמים ואח"כ משך לר"ל דאמר דאין המעות קונות דבר תורה דדמי עצים נתן אינו נתפס קדושת שביעית על הדמים ולפי סברתם אמאי אינו נתפס קדושת שביעית על הדמים וע"כ צ"ל דה"ט דאף דלא נגמר המקח מן התורה עד שימשוך מ"מ כיון דמסתמא אית ליה רשות להוציא המעות כזכה בהם משעת נתינה דמי ואותה שעה כל עוד שלא משך הלוקח ולא נקנה לו המקח לאו דמי אוכלים הוא אלא דמי עצים וצ"ע. והנה לס' רש"י דס"ל דלא העמידו חכמים דבריהם לענין איסורא איכא למידק מההיא דאמרי' בפ' החובל דף פ"ט ע"ב לימא תקנת אושא תנאי היא דתני חדא עבדי מלוג יוצאים בשן ועין לאשה ולא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומשני לא דכ"ע אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ע"כ. ודבר זה פשוט דהא דבעל יש לו פירות נ"ט ועשאוהו רבנן כלוקח הכל הוא מדרבנן דמדאורייתא אין לו לבעל פירות דרבנן תקנו לו תחת פרקונה ועיין במה שמתבאר מתוך דברי התוס' והרשב"א בחי' בפ' השולח דמ"ח ע"ב ד"ה ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי' כו' יע"ש וע' בפ"ק דקדושין דכ"ד ע"א גבי אשה שפודה מעשר ב' דנ"מ בזוזי דבעל כמ"ש הרמב"ן ושאר מפרשים בחי' דמדברי כולם פשוט דקנין פירות אינו אלא מדרבנן וא"כ למאי דמוקי הש"ס דלמ"ד לא לאשה ולא לאיש היינו משום תקנת אושא ק' דנהי דחכמים יש להם כח לעשות את שאינו זוכ' כזוכ' דהפקר ב"ד הפקר ושפיר ע"ר לבעל כלוקח לטרוף מהלקוחות ולחזור ולהשתעבד בעבד אף דיצא לחירות מדין שן ועין דאשה מ"מ התינח לענין ממונא אך לענין איסורא איך העמידו דבריהם במקום איסורא שהרי כיון דיצא לחירות מדאורי' הרי הוא אסור בשפחה ומותר בב"ח וקדושיו קדושין והרי הוא כישראל בכל דבריו והמקדש או המגרש בפניו כמקדש ומגרש לפני עדים כשרים הוא והשתא דאמור רבנן דכלוקח הוי והפירות שלו ואינו משוחרר בשן ועין דאשה מתירין אותו בשפח' ואם קדש אין חוששין לקדושין ואם קדש ישראל בפניו אין חוששין לאותם קדושין דכמקדש בלא עדים דמי דעבד פסול לעדות ולפי ס' רש"י אמאי הכא העמידו חכמים דבריהם אף במקום איסורא וי"ל דהכא כולה סוגיא אזלא כמ"ד בפ"ק דקדושין דהיוצא לחרות בראשי אברים צריך ג"ש וכיון שכן נמצא דמ"ה נמי מעוכב ג"ש הוא ואכתי לא פקע מיניה איסורא דעבדות מעליו ומן התור' אין קדושיו קדושין ואין ראוי להעיד ונמצא דלא העמידו דבריהם במקום איסורא. הן אמת דהתינח אם נאמר דמעוכב ג"ש כגון המפקיר את עבדו מותר בשפח' אך אי מעוכב ג"ש אסור בשפחה הרי העמידו דבריהם במקום איסורא דהעמידו אותו בחזקת עבד גמור להתירו בשפח' ודעת רש"י בפ' השולח דל"ט ע"ב ד"ה אותו עבד אין לו תקנה אלא בשטר כתב דמעוכב ג"ש אסור בשפח' ועיין במ"ש התוס' שם ד"מ ע"א ד"ה אותו העבד כו' יע"ש. וא"כ הכא בשן ועין דמעוכב ג"ש הרי אסור בשפחה ולדעת רש"י איסור שפחה בב"ח מדאורייתא הוא דלא כהרמב"ם כמו שיבא במקומו. עוד יש לעמוד בס' הריטב"א דקנין דרבנן כקנין דאוריי' דמי והעמידו דבריהם אדין תורה אף דעיקר תקנתם לא באה ע"ז כי אם לעשות שאינו זוכה כזוכ' מההיא דאמרי' בנדרים דמ"ד ע"ב דפריך הש"ס עלה דמשני ר"ל דבריי' דהמפקיר את שדהו אינו יכול לחזור דאחר ג' ימים דאתיא כר"י וה"ט דמדרבנן הזוכה אחר ג' ימים אחר חזרתם של בעלים זוכה משום דלא לישתכח תורת הפקר ופריך אבל דאורייתא לא הוי הפקר ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפיטור דמדפריך הכי ש"מ דאף דמדרבנן הוי הפקר מ"מ כיון דמדאורייתא לר"י לא הוי הפקר חייב מן התורה במעשרות וכמ"ש הר"ן שם וז"ל דאף דמדרבנן הוי הפקר מ"מ כיון דמדאורי' לר"י לא הוי הפקר חייב מן התורה במעשרות דנהי שהיו יכולים לפטרו משום דהפקר ב"ד הפקר אפ"ה לא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב מן התור' עכ"ל. הרי מבואר מדברי הר"ן דאף דביד ב"ד לעקור דבר תורה אפי' במקום איסו' מטעם הפקר, ב"ד הפקר דמשום איזה סייג ותקנה יכולים להפקיר תבואתו של אדם ושיהא פטור ממעשרו' כדין הפקר אם עיקר התקנה הוא ע"ז לפטור פירות אלו ממעשר מ"מ אם עיקר התקנ' הוא ע"ז לפטור פירו' אלו ממעשר מ"מ אם עיקר התקנ' לא באו אלא לעשות את שאינו זוכה כזוכה וכההיא דאחר ג' ימים דתקנו חז"ל דאפי' חזרו הבעלים שיזכה הזוכה כדין הפקר לא בשביל זה העמידו דבריהם במקום איסור תורה לפטור פירות אלו ממעשר דכיון דמן התור' חייבים הם אין לפוטרם דלענין זכיה אמרו ולא לפטור וכן הוא סברת הרשב"א בחי' שם על דברי ר"ל דכיון דמדאוריי' אינן הפקר לא פטרוהו לגמרי יע"ש וכן דעת הרא"ש שם בפי'. ואולם ראיתי לה רא"ש שם שפי' פי' אחר וכתב וז"ל ואפשר לפרש אליבא דר"י כיון דתקון רבנן דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור הפקר ב"ד לענין ממון הפקר והזוכה בו הוא שלו אפי' לקדש בו את האשה ולכך פטור מן המעשר לגמרי דהפקר גמור הוא עכ"ל ולפי פי' זה פי' במאי דפריך הש"ס אבל דאוריי' לא הוי הפקר ודלמא אתי לעשורי כו' וז"ל ולהך פירוש שפירשתי דלר"י נמי פטור מן המעשר לגמרי משום דהפקר ב"ד הפקר איכא לפרש מתוך שהוא יודע שאינו הפקר אלא מדרבנן איכא למיחש שמא יעשר ממנו על ע"ן אן מע"ן עליו עכ"ל והריטב"א ע"כ צ"ל דס"ל פי' זה וראיתי בירושלמי ברפ"ה דפאה גבי מתני' גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעת בארץ הרי הוא של עניים דאמרינן רבי אמי בשם ר"ל דב"ש היא דב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וכב"ה עניים מעשרים ואוכלים אמ"ל ר"י שמענו שהוא פטור מן המעשרו' ד"ה משום קנס שהפקר ב"ד הפקר דכתיב וכל אשר לא יבא כו' וצריך להבין בסברת ר"ל דלא ימנע אי ס"ל דהפקר שהוא ע"י הפקר ב"ד לא חשיב כאלו הפקירו הבעלים עצמם לפטור מן המעשר א"כ אפי' לב"ש אמאי פטורים מלעשר הא מדין הפקר ב"ד זכו העניים בע"כ של בעלים ואי ס"ל דהפקר ב"ד חשיב כהפק' של הבעלים א"כ לב"ה נמי הא אפשר לומר דלדידהו הפקיר' ב"ד כל הנוגעו' בארץ לכל העולם הפקר גמור אפי' לעשירים ומש"ה פטור ממעשר ויש לומר דבהא פליגי ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דעיקר מאי דאמרינן הפקר בית דין הפקר הוא מקרא דמייתי ר"א מקרא דראשי אבות כנז"ל דבהכי ודאי הכא כיון דעיקר התקנה הוא כדי שיזכו העניים בחלקם בלקט שנשאר תחת הגדיש לא שייך לומר שיפקירו בית דין אף לעשירים דלמה יפקירו לעשירים יכול על מגן כיון דלעיקר תקנת העניים די להם בשיפקירו לעניים דוקא כיון דיש להם כח להפקיר בכה"ג דאף לב"ה הפקר בכה"ג דאינו לכ"ע אינו הפקר היינו בהפקר של בעלים אבל בהפקר של ב"ד יש להם כח בכל גוונא דיכולים לעשות שאינו זוכה כזוכ' כדילפינן מקרא דראשי אבות וא"כ לענין פיטור מעשר לב"ה אין הפקר זה שהוא לעניים בלבד פוטר דלפטור ממעשר בעינן הפקר גמור ור"י דס"ל דאף לב"ה פטורים העניים מלעשר היינו משום דס"ל כר' יצחק דמייתי מקרא דוכל אשר לא יבא ומש"ה דייק שפיר דמייתי ראיה להפקר ב"ד הפקר מהאי קרא דלפי סברתו אין כח לב"ד להפקיר יותר מן הבעלים ולב"ה דס"ל דלעניים לא הוי הפקר כלל בהפקר בעלים ה"ה בהפקר ב"ד וא"כ הכא גבי גדיש שלא לוקט תחתיו ע"כ לב"ה צ"ל דמדין הפקר ב"ד נגעו בה שהפקירו אותם אף לעשירים וממילא זוכים העניים בלבד דכיון דתחת הגדיש מעורבים שבולים של לקט ושבולים של בע"ה אינם יכולים העשירים לזכות בהם דאיכא משום ספק גזל עניים באותם של לקט וכיון דלב"ה הפקר לכל הוא פטורים ממעשר והנה כי כן נמצינו למדין מהירוש' הנז' דלכ"ע ואפי' ר"ל מודה דאי הוה הפקר ב"ד אף לעשירים אף לב"ה היו העניים פטורים מלעשר אף דבכה"ג לא נחתו ב"ד להפקיר כדי לפטור מן המעשר כי אם משום שיזכו העניים ולא אמרינן דלא באו חכמים להקל לפטור מן המעשר וזה הוא כפי' הב' של הרא"ש ז"ל שהוא ג"כ סברת הריטב"א ודלא כפירוש האחר שפי' הרא"ש וגם הרשב"א והר"ן בסוגיא דנדרים הנז' וי"ל ודוק:

קעא

מכת מרדות דרבנן. לכאור' הי נר' דכיון דקי"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון כשם דבמלקות דאורייתא אין מלקין אא"כ מתרין הוא הדין ג"כ במ"מ דרבנן דבעינן התרא' והיה נ"ל להביא ראיה מההיא דאמרינן בסנהדרין דף פ"ט ע"ב דהכוב' נבואתו לוקה ופריך מאן מתרי בי' ומשני חביריו הנביאים וכתבו שם התוס' בע"א ד"ה הכובש דהאי מלקות דקאמר לאו מלקות ממש אלא מ"מ הרי דאף במכת מרדות בעינן התרא' כעין מלקות של תור'. שוב ראיתי דהא לא מכרע ולא מידי דהכא שאני דהוי כעין מצות עשה שמחויב הוא להגיד נבואתו ובמצות עשה אמרי' עשה סוכה ואינו עוש' מכין אותו (והנ"ד) והכי דייקי דברי התו' שכתבו כמו עשה סוכה שלכאור' נרא' שפת יתר אבל אי אמרינן דבעבר איסור דרבנן דמכין אותו מ"מ בלי התרא' דבריהם באו בדקדוק. שוב ראיתי להרב בני חיי בחי' על סנהדרין דמר סבר להביא ראיה מדברי התוס' אלו וכאמור ומוהרח"א ז"ל דחה לו דמאן מתרי דקאמר הש"ס לאו התרא' ממש קאמר אלא פי' הוא מי מודיע הדבר והרב ז"ל כתב עליו דמלישנא דעשה סוכה שכתבו משמע שצריך להתרות יע"ש. ולעד"ן לי דאפי' אי אמרינן דמאן מתרי בי' דקאמר תלמודא היינו התרא' ממש אכתי אין להוכיח מכאן למי שעבר איסור דרבנן דלבעי התרא' מאחר דכאן הוי מ"ע וכדכתיבנא. ומה שהקש' עוד הרב שם ע"ד התוס' אשתמיט לי' מ"ש רש"י ספ"ק דעירובין יע"ש. ומצאתי להר"ב ש"ך והסמ"ע בח"מ סי' ע"ג ס"ק י"ו שכתבו בפשיטות דמ"מ לא בעיא התרא' ולא ידעתי מנ"ל והאיר ה' את עיני ומצאתי להתשב"ץ ח"ב סי' נ"א שכתב דמ"מ היא מספר ארבעים כעין של תור' וראיה מההיא דפרק זה בורר גבי חשוד על העריות עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר דההוא מדרבנן הוא שכ"כ רש"י ז"ל מ' בכתפי' חייב מלקות הוא אע"פ שאין בו התרא' עכ"ד הרי מוכח בהדיא דלרש"י ס"ל דמ"מ לא בעיא התרא' כעין מלקות דאוריית' אלא כל שעבר איסור דרבנן אפי' שלא התרו בו מלקין אותו מ"מ. שוב ראיתי להרשב"ש בסי' תר"י שעמד בחקיר' זאת וכ' דמדברי רש"י הנ"ל מוכח דמ"מ ל"ב התרא' וכן הוכיח מדברי הרמב"ם ע"ש בדבריו שאסף וקבץ כל המקומות שהזכיר בהם הרמב"ם מ"מ. ובסוף דבריו כתב וז"ל והנה נתבאר שבכמה מקומות נזכר בדברי ר' ז"ל מ"מ ולא נזכר בזדון זולתי בה' מקומות שתים בה' שבת וג' בה' א"ב ע"כ ותמהני שגם בה' חו"מ פ"ו כתב שהאוכל מצה בערב פסח במזיד מכין אותו מ"מ ובפי"א מהלכו' תרומות ה"ב כתב זר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים במזיד מכין אותו מ"מ. ועיין במ"ש הרשב"ש עצמו בסי' רי"ג ועיין במ"ש התשב"ץ שם בסנ"א דלרש"י בפ"ג דיבמות מ"מ שיעורו י"ג מכות וחפשתי ולא מצאתי ומשלטי הגבורים פ' יש נוחלין על המרדכי יחס ס' זו לר"ת ולרש"י אין לה קצבה יע"ש:

קעב

מכת מרדות דרבנן. כתב מרן הכ"מ וז"ל פ"ט מהל' כלאים דין ו' כתב שם בסוף לשונו וז"ל ועוד דאף מכת מרדות דרבנן אין מלקין על הספק. ושמעתי מקשים ע"ד בשם הר"ר יעקב ששון ז"ל מהא דכתב הרמב"ם בה' א"מ פ"ו דין ג' דהמקדיש יין פסול למזבח הרי הדבר ס' אם דומה לבעל מום בבהמ' ולוקה או אינו כבעל מום לפיכך אינו לוקה ומכין אותו מ"מ ע"כ. הנה מפורש יוצא מדברי הרמב"ם דדוקא מלקות דאוריי' אין מלקין מס' אבל מכת מרדו' דרבנן מכין על הס' ע"כ שמעתי ובנדפס כתבתי דתמהו עליו ממ"ש הרמב"ם ספ"ג מה' ביאת מקדש שכתב במזיד אינו לוקה בשוגג אינו מביא קרבן מפני שהדבר ס' אבל מכין אותו מ"מ. וכעת מצאתי להרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה הי"ח שכתב כל ס' שחיט' הרי הוא ס' נבלה והאוכל ממנ' מכין אותו מ"מ:

קעג

משיכה דרבנן. כתב בס' מוצל מאש ח"ב סימן משיכה מ"ב דאפי' במקום מצוה העמידו דבריה' מדאמרי' בשלהי פ' חלון דנותן אדם מעות לנחתום כדי שיזכה לו עירוב דלרבנן דקי"ל כותייהו לא זכו לו מעותיו מטעם דעד דלא משך לא קנה וחזינא לי' להרמב"ם פ"ו מה' עירוב פסקו אפי' לענין עירובי תחומין והרי עירובי תחומין אין מערבין אלא לדבר מצוה כמ"ש הטור סי' תט"ו אלמא דאפי' במקום מצוה העמידו דבריהם ז"ל:

קעד

מגו כתבו התוס' בב"ק דק"ז ע"א דהוי מדאורייתא אלא דגריע מעדים ע"ש:

קעה

מגו מצאתי להרב הנמק"י ז"ל בפ' זה בורר עלה דמתני' דהוסיפו עליהם החמסנים כו' כ' דמגו מאיסור דרבנן לאיסור דאוריי' לא אמרי' ע"ש:

קעו

מגו דהעזה דלא אמרי'. כתב מהריב"ל ח"א דכ"ז ע"ד דהיכא דהוי מילת' דתקנתא דרבנן אמרי'

קעז

מספר קומי דאמרי' בס"פ מרוב' דפ"ג ע"א תניא המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי מפשט הש"ס נראה דאין איסורו אלא מדברי סופרים דקתני תו התם אבטולמס בר ראובן התירו לו לספר קומי מפני שהוא קרוב למלכות ואם איסורו דבר תורה היאך התירו לו איסור תורה משום היותו קרוב למלכות אם לא דאין איסורו כי אם מדרבנן וכן נראה שהיא דעת התוס' שם בד"ה התירו יע"ש שכתבו דמתחלה לא גזרו ואי מדאורייתא ל"ש לשון גזרו אבל דעת הרמב"ם ברפי"א מה' ע"ז שהוא דאורייתא ולוקה עליו וכן היא דעת הטור בי"ד סי' קע"ח וכבר מרן הב"י נרגש בדעת הרמב"ם דהיאך מתירין איסור תורה מפני היותו קרוב למלכו' ותירץ ב' תירוצים יע"ש בדבריו אבל הרב היפה מראה בר"פ במה אשה כתב וא"ת היאך התירו חכמים מפני כבוד מלכות איסור תורה י"ל דהא דאמרו הרואה במראה אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה אסמכתא בעלמא היא ומ"ש דמספר קומי נמי אסמכתא בעלמא היא דלא אסרה תורה אלא חקי ע"ז ומאי דשייך לזה ובב"י סי' קע"ח תירץ בע"א ולא נהירא עכ"ל ודבריו אינם אלא לפי דברי התוס' שכתבנו אבל לדעת הרמב"ם והטור שכתבו לוק' לא אהני ולא מידי ואכתי קושית מרן במקומ' עומדת וע' לרבינו המאסף בחי"ד סי' קנ"ו אות ג' להגב"י דאשתמיט לי' דברי הרב היפה הללו ועיין בנדפס:

קעח

מתנה ע"מ להחזיר דבכולהו קנה לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין מתבאר מדברי הר"ן רפ"ק דקדושין שכתב דרבינו האיי גאון ז"ל גריס גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין כו' נראה דלדידיה ז"ל הא דאין אשה מתקדשת במתנה ע"מ להחזיר גזיר' דרבנן היא ומדאוריי' קדושיו קדושין אבל מדברי הרמב"ם פ"ב מה' אישות נרא' שהוא מפרש דכל מתנה ע"מ להחזי' לגבי אשה כחליפין הוא ובמתנה ע"מ להחזי' לא מקניא נפשה נראה דלהרמב"ם מן התור' נמי אין קדושיו קדושין:

קעט

מוסר דאמרי' בפ"ק דגיטין גבי מר עוקבא דום לה' והתחולל לו דמשמע דאפי' במקום צער אסור למסור כתב בתשו' מהר"ם מינץ סי' צ"ז דהיינו מדרבנן ממדת חסידות אבל דבר תור' במקום צער שרי למסור וע' בתשו' תמים דפים ס' ר"ד:

קפ

מתוך שאינו יכול לישבע משלם הוא תקנתא דרבנן ומשום הכי לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם בשבועה דרבנן כן יש להוכיח מדברי התוס' בגיטין דנ"א ד"ה והאי בכוליה ובפ"ק דמציעא דף ג' ד"ה בכוליה ושם ד"ה תקנתא וע' בפרק השואל דצ"ז ד"ה ה"נ כגון שיש עסק וע' הלכות קטנות סי' י"ב לח"א שכ' שבקונטריסו האריך להוכיח שהוא דרבנן ואולי שדקדק כן מדברי התוס' הנזכר אבל הרואה יראה דיש לדחות דאין ראיה מדברי התוס' ואדרבא מפשט דברי הגמ' דשבועות דמ"ז דמוקי לה מקרא דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים ש"מ דהוי מן התור' ודוק וע' במהרש"ך ה"א דקס"ח במ"ש על דברי התו' בד"ה תקנתא הנז"ל ודוק:

קפא

מתנה על מה שכתוב בתורה דקי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים כתב בעל העיטור אות ח' דהיינו דוקא לגבי דבר המפורש בתור' כמו שאר כסות כו' אבל במלתא דהויא דרבנן תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואף דהרא"ש והטור ושאר רבוותא פליגי כמ"ש בטא"ה סי' צ"ב היינו לענין אם התנ' קודם שתכנס לחופ' אבל התנה אח"כ לכ"ע אין בדבריו כלום וע' בזה בתשו' מעיל שמואל סי' ט"ו דכ"ו ע"ד וד"ל ע"ד ועוד עיין בשורש כלל זה במהרימ"ט ח"א סי' קל"ד במתנה בנזירות שמשון ע"מ שיהי' לו התרה אי הוי כמתנה עמ"ש בתורה ויעשה כמו שהתנה:

קפב

מצות צריכות כונה נסתפקנו בזה אי מיירי מדרבנן או מצות או מדאורי' נמי צריכות כונה ולא מצאתי בספרים גילוי בזה ושוב ראיתי בתשו' חדשות ספר שמש צדקה בחלק א"ח סי' כ"ט דל"ו ע"ד עמד ע"ז ועלה בהסכמה דמצות צריכות כונה מדאורייתא.

קפג

מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד של קלוח ואחר שנפל לארץ לא מתסר אלא מדרבנן וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב דשותת נמי מדאוריית' שרי ולא מתסר אלא מדרבנן ע"ש פ' מ"ש:

קפד

מסייע אין בו ממש כ' הט"ז א"ח סי' שכ"ח סעיף י"ז דאפי' במלאכ' דאורי' אמרי' מסייע אין בו ממש ע"ש וכתבו התוס' בשבת דצ"ד דאם אין הגוי יכול לעשות' בלתי הישראל אסור ע"ש:

קפה

מומר לחלל שבתות בפרהסיא דאינו כישראל לבטל רשות מפורש בערובין דף ס"ח בדברי התוס' ז"ל שם דאפי' אינו מחללו אלא באיסור דרבנן הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות אא"כ אינו מחלל אלא בצנעא ואפי' מחללו באיסור דאוריית' הרי הוא כישראל ומבטל רשות ע"ש:

קפו

מלאכה ביט"ב לחולה אפי' שאין בו סכנ' דשרי אפי' ע"י ישראל כתב ה"ה בפ"א דהלכו' י"ט דהיינו דוקא שבות דרבנן דומיא דמכחל עינא אבל אב מלאכ' אסור לישראל לעשות אפי' בי"ט ב' ע"ש:

קפז

מלאכה בי"ט ב' דמנדין למי שמזלזל בו כתב מהר"א ששון סי' קנ"ו דאפי' במלאכה דרבנן ואפי' ע"י גוי מנדין אותו ע"ש:

קפח

מלאכה להולך במדבר ואינו יודע מתי הוא מלאכה שבת דמונה ז' ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש הז' ומותר לילך בו בכל יום אפי' ביום שמקדש בו כתבו התוספות והרא"ש ז"ל שם דהטעם דהתירו לו הילוך הוא כדי למהר לצאת מן המדבר וכתב הרב מ"א ז"ל סי' רמ"ח דמדבריהם נשמע דשאר איסור דרבנן אסור לו לעשות ואף על גב דקי"ל ספקא דרבנן לקולא מ"מ כיון דחל עליו שבת אסור בכל כמו בי"ט ב' דהוי נמי ספיקא דרבנן ואסור אפילו באיסור שבות:

קפט

מפי השמוע' דאמרינן בכל דוכתא בהרמב"ם ז"ל כתב הרב מגילת אסתר שורש ב' ולא מצינו באותה מצוה שאמרו עליה כי מפי השמוע' קבלו שזה פשט הכ' הנה הרב אזיל לשיטתי' שכתב בהקדמתו לס' זרעי' כי כל התור' כולה נתפרש' לנו ממרע"ה אבל מחכמת התורה הכתובה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא וא"כ מאחר שמרע"ה פי' לנו כל התורה נוכל לקרא כל פי' שאומרים לנו חכמים באיזה הפי' שיהיה מפי השמועה ובלבד שלא יהיה בו מחלוקת כי בהיות בו מחלוקת הוא מהדינים שהוציאוהו החכמים ע"ד הסברא כי בקבלה לא נפלה מחלוקת ומה שהשריש הרב ז"ל בשור' הב' שאם החכמים בעצמם לא יאמרו על הדבר הנלמד מי"ג מדות כי הוא גוף תורה אין למנותו זהו בדבר שאין בו פי' יורה עליו אבל אם היה בו פי' והם פירשוהו באופן מה ולא נפל בו מחלוקת יש לנו לקבל אותו הפי' כאילו שמענוהו מפי מרע"ה כי האמת כן הוא ועל זה שייך באמת לומר מפי השמועה למדו ע"כ:

קצ

מכירי כהונה דאמרי' בפי"ן דקכ"ג דהבכור נוטל פי שנים במתנות במכירי כהונה ובפרק כל הגט ד"ל ע"א גבי המלוה את הכהן דמוקי לה במכירי כהונה כתב הריטב"א בחי' שם בפ' כל הגט דהא דמכירי כהונ' חשבינן ליה כאילו זכה בהם אינו אלא תקנתא דרבנן יע"ש:

קצא

מתנות כהונה דאמרינן בפ' הזרוע דאין נותני' מתנות לכהן ע"ה מפורש יוצא בפ' כל הבשר חלת ח"ל נותן לכל כהן שירצה וכתב רש"י אפי' לכהן ע"ה משום שהיא מדרבנן ולא אסרו אלא בחלת א"י דהוי מן התור' ואינ' ניתנת אלא למחזיקים בתורת ה':

קצב

מזוזה בשוכר בית דחייב במזוזה אף דאין גוף הבי' שלו הוא מדרבנן כן כתבו התוס' בפ"ק דע"ז דכ"א ד"ה הא אמר וכן כתב בס' א"ז בפ' השואל דר"ב ע"ב משם הריטב"א והרא"ש יע"ש וכן מתבאר מדברי הרשב"א בפ' ר"א דמילה על דף קל"ב רע"ב יע"ש:

קצג

מצוה אשכחן לשון חכמים דקרו לרבנן בשם מצו' בפ' כל הבשר דק"ו נט"י לחולין משום סרך תרומ' ועוד משום מצוה ובעי הש"ס מאי מצוה כלומר דבכל דוכתא ל' מצוה לא שייך אלא במצו' דאורייתא ונט"י דרבנן ומשני אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. וכן ביבמות ד"ך אמתני' דאיסור מצוה שניות מד"ס ומפרש אביי אמאי קרי ליה איסור מצוה משום מצוה לשמוע דברי חכמים ומיהו אין הכונה שיהא נקרא בשם מצוה ולמנותן בכלל התרי"ג אבל הכונה דהוי מצות התורה לשמוע אל אשר יגזרו החכמים עלינו כמ"ש לא תסור כו' וכמו שהאריך בזה בס' מגילת אסתר:

קצד

מצות שחידשו רבנן או נביאים כגון נר, חנוכה ומ"מ כתב הרמב"ן בס"ה שורש א' דאף ע"ג דכל מילי, דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור מ"מ מצות שחדשו חכמים אינן באות באסמכתא זו והא דאמרי' בפ' במה מדליקין בהדלקת נ"ח לברך אשר קב"ו להדליק כו' ושאלו והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור ור"ן אמר שאל אביך ויגדך כו' הנה ר' אויא ר"ל כשם שהגזירות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כענין כלאים שלהם כנז' בפ' מי שמתו כך המצות שחידשו נ"ח ומ"מ סומכים על אותו לאו עצמו ור"ן אמר שאין סמך באותו לאו אלא לדבריהם שיש בהן עיקר בתור' אבל המצות המחודשות מהם אין להם סמך אלא בפ' שאל אביך ויגדך כו' והטעם בזה ברור לפי שהדברים שהם מוסיפים במצות התורה עצמה כמו כעין פי' התורה הוא שהם ז"ל אומר' כל צמר ופשתים הוא כלאים וכל שבות הוא מלאכה וכיוצא בזה שאלו היה דעתם כן היינו חייבים להאמין אותם מזה הלאו בודאי שהוא מחייב אותנו להאמין בתורה כפי הפי' שיפרשו הם בה אבל כשאמרו' הדליקו נ"ח אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום מנין שאין זה בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ויגדך שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על הכלל ע"כ וע"ש במגילת אסתר:

קצה

מכירה כתב הרמב"ם ספי"ו מה מכירה המוכר דבר לחבירו שאיסורו מד"ס אם היו הפירות קיימין מחזירן ונוטל את דמיו ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מד"ת בין מד"ס מחזירן את הדמים ואין בהם דין מכיר' כלל ובמוכר דבר שאסור מן התורה בין שהוא איסורו בכרת בין שיהיה איסורו בלאו בלבד מה שאכל הלוקח אכל ויחזר' המוכר את דמיו:

קצו

ממזר דרבנן כתב הר"מ גלאנטי ז"ל בתשו' סימן ק"ך דלא אמרו דהולד שנולד בין נישואין דב' לגירושי ראשון היכא דהגט היה בטל דהולד ממזר אלא דוקא בכה"ג אבל גירשה הראשון והב' וחזר הא' או הב' ולקחו' וילדה אין הולד ממזר אפי' מדרבנן ומותר לבא בקהל והרב כנה"ג א"ה סי' ק"י כ' ז"ל ולא זכר שהתו' והרא"ש בפ' האשה רבה והטור סימן י"ז ס"ל דאפילו אחר הגירושין הוי ממזר מדרבנן ובשלמא בהחזיר' הא' אפשר לומר דדעת התוספות והרא"ש והטור לפסול הולד דוקא בלא גירשה הב' אבל אם גירשה הב' אפי' מדרבנן לא הויא ממזר וכמ"ש בסי' י"ז אבל בבן הנולד מב' אחר גירושי ראשון בפי' כתבו התו' וסיעתם דהוי ממזר מדרבנן ע"ש באורך בהגהת הטור אות א'. ובתשו' הרלנ"ח סימן י"א מענין זה:

קצז

ממזר דרבנן דעת הרי"ף ז"ל דאפי' בגט פסול מדרבנן אם נשאת הולד ספק ממזר כתב מהריב"ל ח"א כלל ג' סימן י"ז דף י"ט דהיינו דוקא בגט אבל בקידושין דרבנן אם נשאת לא תצא אפילו לדעת הרי"ף זולת בתרי ותרי:

קצח

ממזר זקוקה ליבם שנשאת וילדה דעת מהרש"ך ח"ב סי' רכ"ג שבניה ספק ממזרים מדרבנן ותצא מזה ומזה וע' במהרח"ש סימן ל"ג דכ' דהולד כשר לגמרי ועיין במהרשד"ם א"ה סימן קט"ו:

קצט

מים שאין להם סוף שאמרו אם נשאת לא תצא כתב בתשובות דרכי נועם סימן ט' דהיינו במים שאל"ס שאמר העד ששהא שם שיעור יציאת נשמה והוכיח מפ' בתרא דיבמות מההיא עובדא דרבי בב' בני אדם הכמרים מכמורים בירדן כו' ע"ש דמשמע דלפי ששהא הו"ל איסורא דרבנן דעלה קאמר כמה גדולים דברי חכמים דמלשון זה וכיוצ' בו בהני עובדי משמע דדוקא בכה"ג ששהא שם ליכא איסורא דאורייתא ע"ש. וע' בהמבי"ט ח"א סימן קפ"ו ובתשו' מרן דף קכ"ג ובתשו' מהרח"ש סימן ר':

ר

מצות יבום דקודם למצות חליצה כ' הרדב"ז בתשו' הנדפסות מחדש ח"ב סימן נ"ו דאין קדימה זו אלא מדרבנן דאי מדאורייתא לא היו חוזרים לומר מצות חליצה קודמת ובסוף התשו' צדד לומר דקדימת מצות יבום מדאורייתא וחזרו לומר מצות חליצה קודמת לפי שיש כח בהם לעקור ד"ת בשב וא"ת:

רא

מחלוקת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כתבו התוס' בפסחים דף נ"ב דדוקא שהמנהג אין בו איסור מן התורה אז אל ישנה מ"ה אפי' להקל אבל כשעובר על ד"ת אם לא ישנה ממקומו אז ישנה וז"ל ומיהו אם מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת אל יעבור ע"כ:

רב

מלך דאסור לו להעיד וכמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה"ע מוכח בהדיא בפ' שבועת העדות דל"א ע"א דאיסורו דבר תורה ועיין בס' עץ החיים למוהרח"א בלשונו' ד"ד ע"ג:

רג

משפטי התנאים אי הוי דאורייתא או דרבנן משפט במחלוקת היא שנויה דלהרמב"ם ס"ל דהלכה כר"מ והן מדאורייתא ולהרי"פ וסייעתו ס"ל דאין הלכ' כר"מ ומדרבנן הוא דמצריכנן משפטי התנאים בגיטין וקדושין להחמיר:

רד

מלקין על לא טובה השמוע' עיין במ"ש במ"א סי' שצ"ח והרשב"ץ ח"ב סי' נ"א ובנו הרשב"ש סי' רי"ג תקנ"ג תר"י ומהר"י באסאן סימן כ"ה סרכין תלתא כתבו דהוי מדרבנן:

רה

מופלא הסמוך לאיש דנדרו נדר והקדשו הקדש דקי"ל דהוי דאורייתא מתבאר מדברי הרמב"ם בפי"א מה' נדרים דין א' דתרי גוונא מופלא סמוך לאיש יש האחד בתוך הזמן דהיינו בשנת י"ג לבן ושנת י"ב לבת דנדריהם נבדקים אם יודעים לשם מי נדרו והב' דנדריהם קיימי' ואע"פ שאמרו אין אנו יודעים ואע"פ שלא הביאו ב' שערות ואינם גדולים לכל דבר. אה"ב ראיתי לעמוד בענין זה לבאר הדבר יותר בארוכה והילך דברי הרמב"ם בפ' הנז' וז"ל קטן בן י"ב שנה ויום א' וקטנה בת י"א שנה ויום א' שנשבעו או נדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקין אותם אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהם קיימין והקדשם הקדש כו' ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום א' והבת בת י"ב ויום אחד אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהם קיימים והקדשם הקדש ונדריה' קיימי' ואף על פי שלא הביאו ב' שערות וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהם קיימים אף על פי שלא הביאו סימנים ועדין לא נעשו גדולים לכל דבר ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר כו' עכ"ל ודין זה מפורש במשנה בפ' יוצא דופן דמ"ה ע"ב וקתני התם אחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו דבריהם קיימים כו' ומפשט מתני' היה נראה דאחר הזמן הזה מיירי בהביא ב' שערות נמי דהוי גדול לכל דבר והרמב"ם חדש לנו דמיירי אע"פ שלא הביא ב' שערות דס"ל להרמב"ם דתרי גווני מופלא סמוך לאיש יש הא' בתוך הזמן דהיינו י"ג לבן וי"ב לבת דנדריהם נבדקין אם יודעין לשם מי נדרו והב' אחר הזמן דנדריה' קיימין ואף על פי שאמרו אין אנו יודעים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות ואינם גדולים לכל דבר ובכל מקום המוזכר בש"ס מופלא הסמוך לאיש סתם הוא כולל לתרי גווני הנז':

ונראה ודאי דמ"ש הרמב"ם דדבר זה מן התורה הוא כולל על הנהו תרי גווני דאף בתוך הזמן אם יודעי' לשם מי נדרו נדריהם קיימין דבר תורה וכן מוכח בהדיא מתוך שמעתין דפ' יוצא דופן דמ"ו ע"ב דפריך התם למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא מההיא דתניא יתומה שנדרה בעלה מפר לה א"א בשלמא מס"ל דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אא"א דאורייתא אתי נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא ע"כ ואם איתא דלמ"ד דאורייתא אינו אלא בסוג הב' שהוא גדול בשנים דהיינו אחר זמן אבל בתוך זמן אינו אלא מדרבנן מאי קו' הא הכא מיירי ביתומה דנדר' בתוך הזמן דאינו אלא מדרבנן ומדפרי' הכי ש"מ דמס"ל דאמרי ר"י ור"ל דהוי מדאוריי' הוא כולל אפי' על מופלא דתוך זמן ונראה דנפקא לן הכי מקרא דאיש כי יפליא האמור גבי נזיר או גבי ערכין דכולו מיותר דמילת איש נמי מיותרת ודרשינן דמילת איש לרבות בן י"ג ויו"א אתא דאע"פ שלא הביא ב' שערות ואינו יודע להפליא נדריו קיימים והכי אמרינן בברייתא דמותיב ר' זירא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן בשמעתין איש כי יפליא לנדור נדר מה ת"ל איש לרבות בן י"ג וי"א שאעפ"י שאינו יודע להפליא נדריו קיימים ולדעת הרמב"ם מיירי אע"פ שלא הביא ב' שערות ונמצא דממילת איש יתירה מרבינן ליה ומקרא דכי יפליא דרשינן לתוך זמן דאם יודע לשם מי נדר נדרו נדר וכמ"ש רש"י בשמעתין דמ"ו סע"א וז"ל כי יפליא מיניה מרבינן מס"ל מופלא יודע לפ' לשם מי נדר עכ"ל ולדעת הרמב"ם בשם מופלא ס"ל שם רמז לב' סוגי' הנז' דמופלא היינו על מי שהוא תוך זמן שעיקר קיום נדרו תלוי לפי שיודע להפלות הסמוך לאיש הוא על מי שהוא אחר הזמן דהוא סמוך לאיש הגדול בשנים כאיש נחסר לו הבאת ב' שערות. ויש קצת סעד לזה דסתם מס"ל המוזכר בש"ס הוא על ב' סוגים הנז' וממילא איש יתיר' ומכי יפליא מרבינן להו מההיא דאמרי' בנזי' דס"ב ע"א ופריך הש"ס איש כי יפליא דערכין ל"ל כו' ומשני אלא האי איש מבעי ליה לאתויי מס"ל ואם איתא דעיקר מס"ל אינו אלא סוג א' דהיינו ביודע להפלות בתוך זמן הזה וזה נלמד מקרא דכי יפליא מאי משני הש"ס למאי דפריך איש ל"ל דודאי על מילת איש קא פריך נמי שהוא מיותר וכמו שנראה מפשט הש"ס והתוס' בד"ה כי יפליא כתבו וז"ל ומיהו איש לא דריש ושמא איידי דאיצטריך למכתב כי יפליא כתב נמי איש יע"ש הרי מפורש מדבריהם דהש"ס התם מהדר לומר מילת איש ומילת כי יפליא למאי אצטרכו ואם כן מאי משני דאצטריך למס"ל ונהי דנוכל לומר דאיידי דאיצטריך למכתב כי יפליא כתב נמי איש כמ"ש התוס' מ"מ הרמב"ם לא ניחא ליה בהכי ולפי סברתו שפיר משני הש"ס דאיצטריך למס"ל דהוו ב' סוגים ואצטריך איש וכי יפליא כאמור. דבהכי ניחא דפריך הש"ס עוד שם הניחא למ"ד בני ישראל נערכין כו' אלא למ"ד בני ישראל מעריכין ואין הכותים מעריכין יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש כי יפליא ל"ל ומשני אמ"ר אדא בר אהבה למעוטי כותי גדול דאע"ג דגדול הוא אינו יודע להפלו' וכתבו התוס' בד"ה לאתויי דאע"ג דגבי ערכין קיימינן ואפילו כותי גדול ויודע להפלות אינו מעריך י"ל דאם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים וי"ל דכיון דאינו ענין לערכין אמאי הוצרך רב אדא לחדש תי' אחר הא אפשר לומר דקרא אתא למס"ל דישראל למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן איצטרך למס"ל דגוי כמו שתירצו למ"ד הכותי' מעריכין ואמאי נייד רב אדא מזה ואולם לפי האמור א"ש דהא ודאי פשוט הוא דהא דמתרץ הש"ס לאתויי מס"ל דגוי דאורייתא הוא דוחק גדול דדבר תימ' הוא דבישראל ליתיה ובגוים איתיה אלא דלמ"ד מעריכין ולא נערכין ע"כ דחיק תלמודא הכי שהרי לדידיה מילת איש וכי יפליא דערכין יתירי דהא כיון דילפינן מנדרים דאיש איש לרבות דהגוים נודרים נדרים ונדבות סברא הוא דמעריכין מידי דהוה לשאר נדרים שנודרים להקדש ובכן ע"כ צ"ל דאתא קרא לב' סוגים מס"ל דישראל או דגוי אבל למ"ד דנערכין ולא מעריכין מילת איש איצטריך לאתויי דנערכין דל"ד לענין נדרים שהם עצמם נודרים להקדש אבל שיהיו נערכין מנין לנו כי אם ממילת איש והכי דייק לישנא דש"ס דפריך אלא למ"ד דנערכין כי יפליא ל"ל ולא הזכיר מילת איש כמו שהזכיר עד עכשיו והנה כי כן כיון דלא אייתר לן כי אם כי יפליא לא דחיק רב אדא לאוקומי במס"ל גוי אלא מוקי דלמעוטי גוי גדול דאינו יודע להפלות איצטריך כי יפליא. אלא דלפ"ז ק' דלמאי דקי"ל כמ"ד דגוים נערכין ואין מעריכין כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ערכין וקי"ל מס"ל דאורייתא מילת איש איצטריך לרבות דגוים נערכין וכי יפליא לרבות תוך זמן שיודע להפלות בן י"ג וי"א שאינו יודע להפלות מנ"ל וי"ל דנפקא מן מקרא דאיש כי יפליא דגבי נזיר דאיש יתירה איצטריך להכי והכי דייק לישנא דש"ס בשמעתא דנזי' דבתר הכי פריך אלא כי יפליא דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי מכדי הא אתקש נזירות לנדרים כי יפליא ל"ל דדייק הש"ס שלא להזכיר מילת איש דהא איצטריך לרבות בן י"ג שאינו יודע להפלות ולא הביא ב' שערות דנהי דלמ"ד דגוים מעריכין הא נמי ילפינן מערכין מ"מ למ"ד דאין מעריכין לא ילפינן מערכין דהא מלת איש דערכין איצטריך לגוים נערכין ומש"ה דייק הש"ס לומר כי יפליא למה לי ולא הזכיר איש דבהכי הוי מלתא דשויא לכ"ע ובכן נמצא דממלת איש דנזירות ילפינן לבן י"ג שאינו יודע להפלות והכי דייק לישנא דברייתא דמייתי רבי זירא דשמעתין שמביא קרא דנזיר, אברא דכ"ז למאי דחדית לן הרמב"ם דאחר זמן אפילו לא הביא ב' שערות ואפי' אינו יודע להפלות דנדרו נדר הם דקדוקי דברים וצריך לחפש עיקר שורש דין זה מאין יצא לו לרבינו ונראה דהרב עצמו באין לשון הזהב שלו גילה לנו מקום שורש ד"ז שכתב וז"ל וזו הוא עונת נדרים האמורה בכל מקום הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהם קיימים דכונתו לרמוז לנו דעיקר דין זה הוא נלמד מההיא דאמרינן בפרק התקבל דס"ה ע"א אמר רבא ג' מדות בקטן הגיעו לעונת נדרי' נדריה' נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ופי' רש"י דעונת נדרי' היינו בתוך זמן דנדריו נבדקים וכנגדן בקטנה אם הביאה ב' שערות בשנת י"ב חולצות וכל הראשו' דחו פי' רש"י דהא רבא גופיה ס"ל בפ' יוצא דופן דהלכתא תוך זמן כלפני זמן דשערות דתוך זמן שומא נינהו והתוספות כתבו בשם ר"ת דרבא אליבא דר"י דס"ל דקטנה חולצת קאמר ליה ולית הלכתא כותיה ומשם ר"י כתבו דהכא גרסי' רבה בה"א ולא רבא באל"ף יע"ש ומיהו כתב הרשב"א בחי' דמדברי הגאונים אינו נראה לא כפירוש של ר"ת ולא כדברי ר"י לפי שהגאונים כתבוה לזו סתם ואף הרי"ף כתבה בהל' להלכה והרמב"ן והרשב"א כתבו דדעת הגאונים והרי"ף כפירש רבינו שמואל שפי' דלעונת נדרים של קטן קאי שהוא בן י"ב ויום א' דנדרי' נבדקים והלכך בקטנה כנגד' שהביא' ב' שערות והגיעה לי"ב שנה וי"א גדולה היא וחולצת ואמנם אף לפי' זה ק' דא"כ עונת נדרים האמור הכא היינו בתוך זמן דאמרי' במתני' דנדריו נבדקים אם יודע אם לא ואם כן איך קפסיק ותני רבא הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשן הקדש נדריה' נבדקים הול"ל כלישנא דמתני' אשר ע"כ נראה דעיקר הפי' דס"ל להגאונים והרי"ף ז"ל הוא מה שפי' בעל ה"ג ז"ל בה' מיאון דס"ג ע"א שהביא הא דרבא וז"ל הגיעו לע"ן קטן בן י"ג וי"א וקטנה בת י"ב ויום א' נדריהם נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מחלץ לא חלצה עד דהויא בת י"ב שנה וי"א והיא דאתיא ב' שערות עכ"ל ומדלא פי' דהא דנדריהם נדר ולא צריך בדיק' אם יודעין להפלות דמיירי בהביאו ב' שערות כמו שפירש גבי קטנה לענין חליצה והיא דאתיאת ב' שערות ש"מ דס"ל דכיון דהגיעו לשני הגדולים הוו כגדולים לענין נדרים כדעת הרמב"ם ועוד דע"כ עיקר פירושו הוא דמיירי בלא הבאת ב' שערות דאי מיירי בהביא ב' שערות נמי א"כ אמאי קרי ליה ע"ן דמשמע דגדלות זה אינו אלא לענין נדריהם וזה אינו דלכל הדברים גדול הוא לקדושין וכיוצא אלא עכ"ל דעיקר הפי' הוא דעונת נדרים דקאמר רבא הוא בהגיעו לשני הגדולים אפי' בלא שערות דבכה"ג נדריהם נדר והקדשם הקדש אעפ"י שאומרים אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו וזה הפי' הנכון בפשט השמועה בלי שום פקפוק וכמ"ש הרשב"א בחי' יע"ש וכיון דהגאונים והרי"ף ז"ל הכי ס"ל נגרר הרמב"ם אחריהם ומש"ה פסק הכא דאחר שהגיעו לשני הגדולים בלא שערות נדריהם נדר אפילו אינם יודעים להפלות ובאר לנו מקום שורש ד"ז במ"ש וזה עונת נדרים האמור' בכ"מ לרמוז על ההיא דפ' התקבל הנז' דעיקר הפירש כפירש בעל ה"ג ז"ל ולפי פי' דינא הכי ופי' זה בדברי הר"מ קיימתיהו מסברתי שוב ראיתי הדבר מפורש בסמ"ג בה' נדרים לאוין רמ"ב דף ע"ג ע"א שכתב וז"ל ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה וי"א אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו' ואע"פ שלא הביאו ב' שערות וזו היא ע"נ האמורה בפרק התקבל ובכ"מ כו' כך פי' בהלכות גדולות בה' מיאון אבל רש"י פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלות כו' עכ"ל הרי מפורש כמ"ש. אברא דנהי דנראה ברור דדעת הרמב"ם כס' בעל ה"ג ושורש גדול מצא לדין זה מ"מ חל עלינו חובת ביאור דמתוך שמעתין דפ' יוצא דופן נראה הפך דין זה. דעלה דפלוגתא אי תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן אמרי' מתיב רב המנונא אחר זמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעים כו' הא תוך זמן כלפני זמן א"ל רבא אימא רישא קודם הזמן הזה כו' הא תוך זמן כלאחר זמן ולא היא רבא קא טעי הוא סבר רב המנונא ממשנה יתירה קא דייק ואדדייק מסיפא לידוק מרישא ולא היא ר"ה מגופא דמתני' קא דייק הא לאחר זמן היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי ב' שערות וטעמא דלאחר זמן כו' הא תוך זמן כלפני זמן ע"כ ואם איתא דכיון דהגיעו לשני הגדולים נדריהם קיימים אפי' בלא שערות מאי מייתי רב המנונא הא מתני' דאחר זמן איירי אפי' בלא שערות וכן מתבאר ממאי דמותיב רבי זירא עוד מהא דתניא איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג וי"א כו' היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא כו' ואם איתא מאי תיובתא איכא וכבר תמה ע"ז הסמ"ג שם יע"ש וראיתי להרב מ"ל שהק' על הרמב"ם כן ולא ראה שדבר זה נפתח בגדולים ונלע"ד דלפי האמור דס"ל להרמב"ם כס' בה"ג דרבא ס"ל בפרק התקבל דכיון דהגיעו לכלל שני הגדולים אפילו בלא שערות, נדריהם קיימים יש ליישב הענין דבשמעתין נמי מוכח דרבא אזיל לשיטתיה דאמר בפ' התקבל דלכאורה תמיה מלתא דאיך טעי רבא לומר דרב המנונא ממשנה יתירה קא דייק בדבר פשוט כזה דזיל קרי בי רב הוא דמגופא דמתני' קא דייק אמנם לפי האמור א"ש כיון דרבא אזיל לשיטתיה דס"ל דלאחר זמן אפי' לא הביאו ב' שערות נדריהם קיימים קא טעי בדעת ר"ה ודן לו' דודאי ר"ה הכי ס"ל נמי וע"כ מיתורא דמתני' קא דייק דמגופא ליכא למידק כלל דהאי לאחר זמן מיירי אפי' בלא שערות משא"כ תוך זמן ומאי דקאמר תלמודא ולא היא רבא קא טעי כו' לאו למימרא דח"ו רבא טעה ממש בזה אלא הכונה דגילה לנו הש"ס דרבא נוטה בדעת רב המנונא וסבר לומר דר"ה ס"ל כותיה ומש"ה ס"ד לומר דמיתורא קא דייק ולא היא דאיך אפשר דרב המנונא דייק מיתורא דסיפא ולא דייק מרישא איפכא וזה טעות גמור וע"כ צ"ל דר"ה פליג ארבא בזה וס"ל דאפילו אחר זמן אם לא הביא ב' שערות קטן הוא ובכן דייק שפיר מגופא דמתני' וכן ר' זירא דמותיב, מברייתא דאיש כי יפליא כו' פליג נמי ארבא וס"ל כר"ה דאחר זמן נמי כל שלא הביא ב' שערות קטן הוא ואנן בדידן אף דר"ה ור"ז פליגי עם רבא דקי"ל כרבא דבתרא הוא דקי"ל הל' כבתראי ואף אם נאמר דאף דרבא לגבי ר"ז בתרא הוא מ"מ לגבי ר"ה האחרון שהוא תלמיד ר"ח ורב יוסף כמ"ש בס' הליכות אלי באות רי"ש יע"ש שוים הם בזמן עם רבא יש לומר דעכ"ז קי"ל כרבא דהוי מאריה דתלמודא טפי מר"ה ומה, גם דר"י וריב"ל דאמרי תוך זמן כלאחר זמן ע"כ כי היכי דלא תקשי להו מתני' וברייתא דמייתי ר"ז ס"ל כרבא דאחר זמן אפי' בלא שערות נדריהם קיימים ואע"ג דמסיק הש"ס הא דר"י וריב"ל בתיובתא וקי"ל בכ"מ דמסיק בתיובתא הוא דליכא תירוצא ומש"ה כיון דאיתותב ליה הלכתא כוותיה ואם איתא דאיכא הא סברא דרבא אחר זמן לא בעינן ב' שערות אמאי איתותב וי"ל דכבר כתב בס' כריתות כלל ש"ג דכל תיובתא אין עושין כאותה תיובתא ופי' המגיה דהכונה דלפעמים מקשה סתם המקשן תיובתא לפי סברתו דאין בו תי' ואינו כן וכדאמרינן בב"ק די"ד ע"ב תיובתא והלכתא ומשני משום דאיכא לתרוצי והיינו כל היכא דליכא אלא פעם א' תיובתא דנר' שהם דברי המקשן דסבר הכי אבל היכא דאיכא ב' פעמים דהיינו תיובתא דפ' תיובתא אין הלכה כאותו פ' דמסקנת הש"ס הוא דאיתותב שהרי תיובתא הראשון הוא לשון שאלה מהמקשן כלומר נימא דהוי תיובתא ומשני אה"נ דהוי תיובתא עיין בקיצור כללי הגמ' הנדפס בס' זרעים יע"ש וא"כ הכא בשמעתין דליכא אלא חדא תיובתא לא מקרי תיובת' שהם דברי ר"ז דלפי מה שהוא סובר כרב הממונא דאפי' לאח"ז בעינן ב"ש תיובתא גמור' הוא. ואולם לרבא לאו תיובתא היא וע"כ צ"ל דהכא לאו תיובתא גמור' היא שהרי בפ' בא סימן דמ"ח ע"ב לפי פירש"י שם ור"ת שכתבו התוס' בדמ"ט ע"א ד"ה ואי בעית כו' מפורש יוצא דר"י ור"ש דפליגי בברייתא אי תוך הפרק כלאחר הפרק או לא היינו דפליגי בפלוגתא דתוך זמן כלאחר זמן או לא דרבי יאודה ס"ל ת"ז כלאחר זמן ור"ש ס"ל ת"ז כלפני זמן יע"ש וא"כ כיון דפליגי תנאי בכך אמאי איתותבו ר"י וריב"ל כיון דאפשר לאוקמי מתני' ובריי' כר"ש דת"ז כלפני זמן וע"כ צ"ל דלאו תיובתא גמור' היא מטעם האמור וכיון דבלא"ה ע"כ צ"ל דלאו תיובתא גמורה היא שפיר י"ל נמי דמטעם ס' רבא דס"ל דאחר זמן לא בעי' ב"ש אין כאן תיובתא ובכן נוכל לומר דקי"ל כרבא בהא דלא כר"ה ור"ז ומלבד טעם האמור דודאי ראוי לפסוק כרבא בהא יתר על כן י"ל טעם אחר והי' בהניח דעיקר טעמיה דרבא דס"ל דאחר זמן לא בעינן ב"ש היינו משום דלטעמי' אזיל דאמרי' בשמעתין ובסוגיית פ' בא סימן דאמר רבא קטן וקטנה שהגיעו לכלל שנותיהם חזקה הביאו סימנים דמהאי טעמא איפסיקא הלכתא בשמעתין דחוששין שמא נשרו וקטנה שהגיע' לכלל שנותיה ולא הביאה ב"ש ובא עליה בעלה אחר שגדלה דהשתא איכא ספיקא דאוריי' חיישינן שמא נשרו ואינה ממאנת וא"כ לענין נדרים והקדשו' דהוי איסורא דאוריי' בן י"ג וי"א דגדר נדר איסר או נדרי הקדש אף דלא הביא ב"ש ראוי להחמיר ונדרי והקדשו קיים מספק שמא גדול הוא וכבר הביא ב"ש ונשרו דהא ודאי בנדרי איסר זה פשוט דקי"ל ספק נדרים להחמיר וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' נדרים הלכה ו' יע"ש. ונרא' דה"ה לנדרי הקדש דאם נדר כו"כ להקדש או אמר הר"ז הקדש ואיכא ספיקא אי חל הנדר וההקדש או לא דאזלינן לחומרא כשאר איסורי תורה דאזלינן בספיקן לחומרא ואין לומר דנדרי הקדש שאני דההקדש בא להוציא ממון מיד המוחזק ואדרבא י"ל דאין מוציאין ממון מספק דאוקי ממונא בחזקת מריה וכמו שנרא' מהני בעיי דאיבעיא לן בפרק מי שמת הקדיש כל נכסיו מהו כו' וסלקא בתיקו ופסק הרמב"ם בפ"ט מה' זכיה שאם עמד חוזר בכל וכ' מרן הכ"מ שהטעם פשוט דכיון דעלו בתיקו אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה די"ל דהתם שאני דכיון דמספקא לן הוא אי גמר ומקני אפי' אם יעמוד או"ל אמרי' איהו קים בנפשי' שלא גמר להקנו' אם יעמוד וכיון דהוא חוזר ואומר שמעולם לא הית' כונתו להקדיש אם לא ימות נאמן על עצמו ודומה למאי דאמרי' סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל דאם הוא מפרש שלא נתכוון לאיסור נאמן. אבל היכא דלא ידע בנפשי' והדבר ספק בינו לבינו ג"כ צריך להחמיר וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' מ"ע דהנודר לצדק' ואינו יודע במה נדר מרבה ליתן עד שיאמר לא לכל כך נתכונתי. וזה למדו הרמב"ם מדין הקדש וכמו שהאריך בחילוק זה מהרש"א ז"ל בסי' ל"ה יע"ש. ובנדרי הקדש מפורש יוצא בדברי הרמב"ם בפ"ב מה' ערכין הל' י' וז"ל האומר הרי עלי כסף או זהב ולא הזכיר מטבע יביא לשון של כסף וזהב יהיה משקלה עד שיאמר לא לכך נתכונתי. וכן אם פי' המשקל ושכח כמה פירש יביא עד שיאמר לא לכך נתכונתי עכ"ל ואם איתא דבנדרי הקדש כל שאינו ברור אין מוציאין מידו אדרבא לא היה לנו לחייבו אלא היותר מעט דהמוציא מחבירו עליו הראי' והי' לנו לומר שפוחת והולך עד שיאמר לא לכך מעט נתכונתי וכל שאינו ברור לו אין מוציאין מידו אלא ודאי נראה דבדבר דאיהו לא ידע אזלילן לחומרא. וכ"נ מדברי הר"מ שם בה' ערכין ספ"ה ה' י"ט דבספיקא דדינא בבעיא דסלקא בתיקו דדנין בה להחמיר ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה יע"ש וכן ראיתי להרמב"ם בפ"ב מה"ע הל' ח' שכתב וז"ל האומר עסדי עלי כו' כל אלו ספק ומביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכונתי ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות עכ"ל. ונראה דכוונתו פשוטה דגבי דידיה פסק שמביא עד שיצא הספק מלבו ויאמר לא כך נתכונתי דכיון דאיהו נדר איסורא דנדר רביע עליה וכל שיש לו ספק אזלינן לחומרא אבל לגבי יורשים דלא נדרו הם ואינם חייבים לקיים נדר מורישם וכמ"ש הריב"ש סי' של"ה ואינם חייבי' לקיים נדר מורישם וכמ"ש הריב"ש סי' של"ה ואינם חייבים לפרוע להקדש אלא מכח מה שנשתעבדו נכסי מורישם לנדרו ונמצא דלא רביע עלייהו איסורא פסק הר"מ לגביה דידהו כדין ספיקא דממונא דאין מוציאין מיד המוחזק ומש"ה נותנים פחות שבלשונו'. וראיתי למרן הכ"מ שם שכ' וז"ל ופסק רבינו לגבי יורשים כדין ספיקא דממונא דהוי לקולא. אבל לגבי דידי' פסק שמביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכונתי כיון דאפשר לברר כוונתו ע"פ דבריו עכ"ל. ודבריו משוללי הבנה דנראה דכוונתו לומר דגם לגבי דידי' אם א"א לברר כוונתו ע"פ דבריו דנין בו כדין היורשים דמ"ש הרמב"ם מביא עד שיאמר כו' ר"ל שפוחת והולך עד שיאמר לא לכך מעט נתכונתי וזה תימא דמלבד דפשט דבריו אינו נראה כן ואדרבא כונת הרמב"ם לומר איפכא שיוסיף ויביא עד שיצא הספק מלבו מהטעם דהוי ספק איסו' נדר להחמיר יתר על כן שכבר הוכחנו מדברי הרמב"ם בספ"ה דה"ע דס"ל בהדיא הכי דבספיקא דדינא אזלינן לחומרא ולא אמרינן ספיקא דממונא לקולא. וכן מתבאר עוד ממ"ש הרמב"ם בפט"ז מהל' מעה"ק ה"ט וז"ל וכן הנודר עולה מן הבקר וקבע נדרו ושכח מה קבע אם שור אם עגל ה"ז יביא שור שכח מאיזה מין בהמה קבע עולתו יביא שור ואיל ושעיר ואם נסתפק לו שמא קבע עולתו בעוף יוסיף תור או בן יונה ע"כ. הרי בהדיא דכל דמספקא ליה לנודר עצמו צריך להחמיר לצאת ידי ספק. ומ"ש הרמב"ם שם בה' ג' וז"ל אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפי' לעולת העוף מביא פרידה אחת תור או בן יונה כו' ע"כ ולכאורה קשה דכיון דדרך המקום לקרו' עולה סתם לעולת בהמה נמי אמאי לא יביא שור שהוא הגדול מספקא י"ל דהכא מיירי דהנודר אין לו ספק דהוא אומר דכונתו היתה לעולת העוף אלא דאשמועינן דתלוי במנהג המקום דאם דרכן שאין קורין עולה סתם לעולת העוף אפי' שהוא אומר שכיון לעולת העוף לאו כל כמיני'. וכן צ"ל במ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ע הלכה ך' וז"ל אמר הרי עלי ערך ולא פי' ערך מי אלא ערך סתם נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים עכ"ל דר' מיירי דהנודר אומר דכיון לפחות שבערכין אבל אם מספק' ליה ודאי צריך שיתן עד שיצא הספק מלבו וע' במ"ש מרן הב"י בי"ד סי' רנ"ח על דברי הרמב"ם לענין צדקה הנז' ותראה איך ס"ל בפשיטות במ"ש הרמב"ם דיביא עד שיאמר לא לכך נתכונתי הוא לחומרא דירבה להביא עד שיצא הספק מלבו באופן דדברי מרן הנז' לא הבנתים כלל. איך שיהי' נמצינו למדין דדעת הרמב"ם דבין בנדרי איסר ובין בנדרי הקדש אזלינן בספיקא לחומרא כל דהנודר עצמו מספקא ליה והנה כי כן בבן י"ג ויום א' שנדר והקדיש אף דלא הביא ב' שערות חיישינן שמא נשרו ומספקא ראוי להחמיר ואפשר שזה הוא דעת רבא דס"ל דילפינן מקרא דאיש יתירה דבן י"ג וי"א אפי' שלא הביא ב"ש נדרו והקדשו קיים דכיון דאיכא חזקה דודאי הביא ב"ש ומן הדין איכא למיחש לשמא נשרו ונדרו נדר מספק שפיר מסתברא לומר דיתורא דאיש דקרא בא לומר דלענין נדרים והקדשות ידונו אותו כגדול ממש ולא מתורת ספק ודוקא להחמיר אלא אפי' להקל דינו כגדול ורב המנונא ור"ז דס"ל דאפי' אחר זמן בעינן ב"ש היינו משום דלא ס"ל חזקה דרבא דס"ל דהלכתא כר"ש דאמרינן בפ' בא סימן דמ"ט ע"א דר"ש לית ליה חזקה דרבא ולדידיה אפי' אחר זמן לא חיישי' שמא נשרו דבין בתוך זמן לר"י ובין לאחר זמן לר"ש כיון דליכא חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו וכמ"ש התוס' בשמעתין דפ' בא סימן דמ"ח ע"ב בד"ה א"א ר"י כו' יע"ש ומש"ה לא מסתבר להו דרבי קרא לענין נדרים דלהוי כגדול גמור הואיל לענין שאר דברים דינו כקטן גמור ואפי' מתורת ספק לא מחמירנן עליה ובלא"ה ע"כ צ"ל הכי דאל"כ מאי דייק רב המנונא מגופא דמתני' דת"ז כלפני זמן הא אפשר לומר דאחר זמן דמתני' איירי בלא הביא ב"ש ועכ"ז נדריהם והקדשם קיימים דהא כיון דאחר זמן איכא חזקה דרבא חיישי' שמא נשרו ומספקא נדריהם קיימים משא"כ בת"ז דכל שלא הביא ב"ש כיון דליכא חזקה דרבא לא חיישינן שמא נשרו כאמור. וכן ר"ז מאי מייתי מברייתא דאיש כי יפליא כו' הא אפשר לומר דלעולם דמיירי בלא הביא ב"ש ונדריו קיימים מספק שמא נשרו משא"כ ת"ז דליכא למיחש שמא נשרו ולעולם דאפי' ת"ז אם הביא ב"ש הוי גדול ועיקר קרא אתא לאשמועינן דכל שהוא גדול לכל דבר והיינו אם הביא ב"ש בין בתוך זמן ובין לאחר זמן נדריו קיימים. ובכן ה"ה דהוה מצ' למנקט תנא הך דינא בתוך זמן והביא ב"ש אלא דנקט ד"ז באחר זמן לאשמועינן דהשתא דחדית לן קרא דכל שהוא גדול שהביא ב"ש אע"פ שאינו יודע להפליא נדריו קיימין לדידן דקי"ל דס' איסור דאורייתא לחומרא ולדעת הרמב"ם מדרבנן הוא דאזלי' לחומרא. ואפש' דבנ"ד זה לכ"ע הוי מדרבנן דהא קי"ל דכל ס' דאיכא חזקה דהיתרא וכגון בס' מקודשת דאיכא חזקת פנויה ספיקו מדרבנן וה"ה הכא דאוקי גברא בחזקתי' שלא היה נדור מקודם או אם הקדיש דבר אוקי דבר אחזקתי' ובחזקת חולין הוא עומד עד השתא אחר זמן אפי' לא הביא ב"ש נדריו קיימים דחיישינן שמא נשרו משא"כ בתוך זמן דליכא חזקה דרבא ומדמייתי ראי' מהכא ש"מ דר"ה ור"ז ס"ל כר"ש דלית ליה חזקה דרבא ולדידיה ת"ז ולאחר זמן דא לדא אחת היא. וכיון שכן יכולין אנו לומ' נמי דטעמיה דרבא בעיק' ד"ז דס"ל דאח"ז אפי' בלא שערות גדול הוי לענין נדרים היינו משום דלטעמיה אזיל דאית ליה חזקה וחיישינן שמא נשרו. ור"ה ור"ז דפליגי עליה היינו משום דלא ס"ל הך חזקה. ואנן בדידן דקי"ל כרבא דאיכא חזקה וחיישינן שמא נשרו וכמ"ש הר"מ בפ' י"א מה' גירושין ממילא קי"ל כרבא נמי בהא ואח"ז אפי' לא הביא ב"ש דינו כגדול לענין נדרים באופן דלע"ד מאי דחדית לן הר"מ דין זה דאפי' לא הביא ב"ש נדריהם קיימים טעמו ונימוקו עמו ואין שום סתירה עליו משמעתין במה שהק' מהר"י רוזאניס עליו והניח הדבר בצ"ע. ואולם לע"ד י"ל על הרמב"ם מההיא דאמרי' בריש ערכין עלה דמתני' דהכל מעריכין דפריך הש"ס הכל מעריכין לאתויי מאי ומשני לאתויי מס"ל כו' ופריך עוד הכל נודרים לאתויי מאי ולא אשכח תלמודא הכל נודרים גופיה לאתויי מאי ומשני דנידרין אצטריך ליה. ואף זה שינויא דחיקא היא דמסיק דנידרין אצטריך לאתויי מאי דבהדיא קתני להו לקמן דתנא והדר מפרש ואם איתא לדעת הרמב"ם דתרי גווני מס"ל איכא הא' ת"ז דנדריו נבדקים והב' אח"ז בלא ב"ש דנדריו קיימים אמאי לא משני הכל מעריכין והכל נודרין אצטריכו לגופייהו לאתויי תרי גווני מס"ל הנז' דאי קתני הכל מעריכין בלבד הו"א דלאתויי יודע להפלות דוקא הוא דאתא אבל בן י"ג וי"א דאינו יודע להפלות ולא הביא ב"ש אין נדריו קיימים קמ"ל הכל נודרין לאתויי דהאי גוונא נמי נדריו קיימים. הן אמת דבלא"ה קשה דבשמעתא דנזיר הנז"ל אמרינן דלמ"ד מס"ל לאו דאוריי' היינו דוקא מס"ל דישראל אבל דגוי הוי דאוריי' וכ"ש למ"ד מס"ל דאוריי' דבין דישראל ובין דגוי הוי דאורייתא וא"כ אמאי לא משני דהכל מעריכין והכל נודרין איצטריכו לגופייהו לאתויי מס"ל דישר' ודגוי דאי קתני הכל מעריכין בלבד הו"א דמתני' כמ"ד דגוים אין מעריכין וע"כ הכל מעריכין לאתויי מס"ל דישראל דמעריך אבל מס"ל דגוי דדינו כישראל לענין נדרים מנין קמ"ל הכל נודרין לאתויי מס"ל דגוי דנודר ואע"ג דבסוגיא דנזי' נראה דיות' מסתב' לומ' מס"ל דגוי דאורי' טפי ממס"ל דישראל דאפי' למ"ד לאו דאוריי' במס"ל דגוי מודה הרוא' יראה דמלתא דתמיה היא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובגוי איתיה מדאוריי' דאיפכא מסתברא וכבר עמדו התוס' בנזיר בד"ה הניחא כו' ע"ז וכתבו וז"ל ופי' ר"י דודאי ישראל דלא הוי בכלל בל יחל עד דהוי גדול וכי הוי גדול מיהא איתיה בבל יחל הלכך דרשי' כל דאיתיה בבל יחל ליתיה בהפלא' וממעטי' מס"ל דישראל אבל כותי שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי עכ"ל ולסברא זאת אדרבא י"ל איפכא דישראל דאתי לכלל עונשין דלכשיגדיל איתיה בבל יחל איכא למימ' הואיל ואיתיה בבל יחל לכשיגדיל איתיה בהפלאה משא"כ גוי דלא אתי לכלל עונשין אפי' לכשיגדיל דאיכא למידרש כל שאינו בבל יחל אינו בהפלאה ודוקא בגוי גדול דרבי ליה קרא דאיש איש אמרינן דנודרין ונדרין דישראל אף דליתיה בבל יחל והבו דלא לוסיף עלה וכיוצא לזה אמרי' בפ"ק דתמורה ד"ב ע"ב גבי מאי דבעי רמי ב"ח קטן מהו שימיר כו' כמו שיבא לקמן לפנינו בס"ד יע"ש.

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה