קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ל
קסד
לאו דלא תשקצו דאמרינן בפ' אלו הן הלוקין אמר רב ביבי האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום בל תשקצו וכן המשהה נקביו עובר משום ולא תשקצו מדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דלאו זה הוא מדבריהם שהרי כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות אסרו חכמים לאכול ולשתות בכלים הצואים והאוכל מאכלו' אלו מכין אותו מכת מרדות הרי מפורש יוצא דאין איסורו אלא מדרבנן ותמהני מהרב ט"ז בסימן קט"ז לי"ד ס"ק ו' שכתב בטור כתב בשם הרשב"א בזה דמכין אותו מכת מרדו' וא"ל למה לא יהא חייב מלקו' גמור ונר' דהאי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללו בו וכל לאו שבכללו' אין לוקין עליו וכדאמרינן פ' ד' מיתו' ב"ד עכ"ל והנה מה שכתב דבטור כתב משם הרשב"א אינו ובטור כתוב משם הרמב"ם והרמב"ם ז"ל כבר כתב בפירוש דאיסור זה הוא מד"ס וא"כ האיך ילקה מלקו' וגם בתירוצו שכתב דה"ט דלא לקי להיותו לאו שבכללו' ק' דא"כ גם מ"מ לא לילקי שהרי בההיא דפרק ד' מיתו' גופיה שהביא הוא ז"ל פסק הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה"ב דאסור לאכול, מן השחיט' כ"ז שמפרכסת ואם אכל עובר בל"ת והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ע"כ ולא כתב אבל מכין אותו מ"מ וכן בפי"ג מה"ס לא כתב דאם אכלו הב"ד מכין אותו מ"מ והלא לאמונה חדוש גדול הוא בעיני לומר דעל לאו שבכללו' דאינו לוק' דמ"מ מיהא מלקינן ליה וא"כ איפוא כן יהי' הדין בלאו שאין בו מעשה ובלאו הניתק לעשה וכל כי האי הו"ל להרמב"ם לבאר בפי"ח בה"ס ואע"פ שמדברי התוס' בסנהדרין דף פ"ט ע"א ד"ה הכובש נבואתו דמתבאר מדבריהם לפום ריהטא דבלאו שאין בו מעשה אע"ג דאינו לוקה מכת מרדו' מיהא מ"ל כבר הם ז"ל כתבו דהכא הוי כמו עשה סוכה ואינו עושה וא"כ ליכא למילף ולא מידי וע' במ"ש מרן הב"י דאפשר דכולהו הני מילי דדרשינן מבל תשקצו הוו דאוריי' אלא דקים להו לרבנן דאינו לוקה עליהם כמו חצי שיעור דהוי מן התורה ואינו לוקה ולא ידעתי מי הכריחו לזה מאחר שכ' הר"מ במז"ל בפי' אמרו חכמים דמוכח בהדיא דהוו דרבנן וע' במ"ש הרמב"ם בפי"ח מה"ס ה"ה ובפ"א מה' חמץ ומצה הלכה ז'. שוב ראיתי להרמב"ם פי"ח מה' עדות ה' ו' שכתב דבלאו שניתן לאזהר' מיתת ב"ד דאף דאין לוקין עליו דמכין אותו מ"מ ולא ידעתי אמאי לא כ"כ בה"ס גבי לאו שאין ב"מ ולאו שבכללו' ומרן הכ"מ כתב שם בה' עדות דפשוט הוא וע' להרשב"ש דף קכ"א סע"ד וע' במ"ש הב"י בח"מ סי' א' משם המרדכי דהמאנ' את חבירו בדברים דלוקה וכ' הוא ז"ל דלוקה דקאמר המרדכי היינו מ"מ מדרבנן דאלו מלקו' לא לקי כיון דהאי לאו שאב"מ וכ"כ בי"ד סימן שע"א על מ"ש הכלבו דכיון שנכנס בשוגג בבית הקברות והתרו בו אם שהה כדי השתחוא' דלוק' כתב מרן ונ"ל דהאי לוקה לאו מדאוריי' הוא דהא לאו שאין בו מעשה, הוא וע' במ"ש במענה ל' ח"ב ובל"ח באות למ"ד סימן:
קסה
לא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא מתבאר מסוגיא פ"ק דחולין דף ד' דאפי' באיסורא דרבנן אמרי' הכי וכ"ש באיסורא דאוריי' דל"ש היתרא ואכיל איסורא דאוריי' ועיין להרדב"ז ח"א סי' רצ"ז שכ' דאע"ג דעביד איסורא דרבנן מ"מ ל"ש היתרא דאורי' ואכל איסורא:
קסו
לאו דבל תוסיף כתב הרב לח"מ בפ"ב מה' ממרים הל' ט' שדעת הרמב"ם דאף במצות דרבנן אם עושה אותן ואומר שמדין תורה הוא עושה כן עובר על בל תוסיף אבל הראב"ד ז"ל ס"ל דכיון דרבנן חייבו את האדם באות' מצוה הרי הוא כדין תורה ולפיכך העוש' אותה וכונתו שכן הוא מדין תור' ליכא משום בל תוסיף כלל וע' במ"ש מרן הב"י בא"ח סי' ק"ז משם הרשב"א דנרא' דס"ל דאפי' בתפיל' שהיא דרבנן אם חזר והתפלל איכא משום ב"ת ולפי שיש קצת כללים בזה הלא אבארם פה לתלמידי דבי רב הי"ו. בפ"ג דר"ה דף כ"ח ע"ב איכא ב' סברות בזה לרבא דמעיקרא אמר רבא מצות אינו עובר עליהן על בל תוסיף אלא בזמנן אבל שלא בזמנן לא ופריך עליה ומסיק אלא אמר רבא מצות לצאת לא בעי כוונ' דבלא מתכוין נמי יוצא י"ח לעבור על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה. וכתב רבינו ירוחם נ"ג ח"ג דהיינו דוקא לרבא דס"ל דמצו' אין צריכו' כוונ' בזמנו א"צ כונה אבל לדידן דקי"ל כמ"ד מצות צריכו' כוונה אפי' בזמנו אינו עובר עד שיכוין ע"כ וכן נרא' מסוגית הש"ס בערובין דף צ"ה ע"ב וע' במ"א וט"ז א"ח סי' תרנ"ח ס"ק כ"ז ובסי' תרס"ו ומה שהשיגו על מרן הב"י ז"ל עלה וגם צ"ע על דברי הרא"ש בפרק לולב הגזול. דאין אוגדין את הלולב אלא במינו ע"ש. בפ' הנחנקין דפ"ח גבי כל המוסיף גורע אמרינן דאי סבירא לן לולב א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וליכא משום בל תוסיף וכן ביאר הסוגיא ה"ה ז"ל בה' לולב פ"ז אבל מצאתי לרבותינו בעלי התוס' בסוכה דף ל"א ד"ה הואיל כו' שכתבו וז"ל והא דקאמר בסנהדרין למ"ד א"צ אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף ע"כ מפורש יוצא מדבריהם דס"ל דאף דהאי לחודיה קאי עובר בבל תוסיף וההיא דפ' הנחנקין היינו לומר דידי מצוה יוצא י"ח אבל אה"נ דעובר בבל תוסיף וכן מצאתי בתשו' הרשב"א סי' תקל"ה דס"ל כדעת התוס' ע"ש וע' בט"ז א"ח סי' ל"ד ס"ק ב' כ' דאף למ"ד דאפי' למאן דמפרש האי לחודיה קאי דליכא משום בל תוסיף היינו מדאורי' אבל מדרבנן איכא משום בל תוסיף ע"ש בישוב הסוגיות. כת' הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג ריש הל' מגילה ז"ל היכי מצי רבנן לחדש מצוה ולא חיישי משום בל תוסיף י"ל דאיסור בל תוסיף לא שייך אלא כשהמחדש המצו' אומר שהי"ת צוונו להוסיף אותה על מצות התור' אבל הכא במצו' מגילה דקאמר בהדיא משום פרסומי ניסא לא וכ"כ הסמ"ג במצות בל תוסיף והרמב"ם בהקדמת חבורו הגדול יע"ש וכ"כ ריא"ז בשה"ג בר"ה דף שי"ד ע"ג דליכא בל תוסיף אלא כשמתכוין להוסיף על המצו' ע"ש. עוד חילק הרא"ש שם דאע"ג דלא אסר קרא איסור בל תוסיף אלא כשמתכוין שכן ציוהו ה' מ"מ מצוה דאגידי כגון ציצית כיון שמשתנית המצו' מצורתה אף שמוסיף מדעתו עובר ע"ש וע' בתוס' מנחו' ד"מ ע"ב ד"ה ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין אפי' למ"ד דלעבור משום בל תוסיף לא בעי כונה מ"מ הכא מודה דליכא בל תוסיף כיון דלבטולי קא מכוין ע"כ משמע דאף בציצית דאגיד כל דלא מכוין שכך ציוהו ה' ליכא משום בל תוסיף וכ"כ הרא"ש בפרק לולב הגזול דס"ו ע"ג עלה דמתני' דאין אוגדין את הלולב ז"ל אם הוסיף מין אחר לנוי אפי' דרך גדולתו אין בו משום בל תוסיף כיון דלא נתכוון אלא לנוי ואע"ג דבזמנו לא בעי כוונה לבל תוסיף היינו בסתם אבל אם כיון לנוי לא ע"ש אלמא ס"ל להרא"ש דאפי' דאגיד כל דלא מכוין שכן ציוהו ה' אלא משום דבר אחר ליכא משום ב"ת ולכאורה צריך להתישב לדעת התוס' והרא"ש הנהו דמייתי הרא"ה דציצית וברכת כהנים דאמרי' בהדיא בספרי דאיכא משום בל תוסיף אם הוסיף הכהן מדעתו ברכה א' אע"ג דלא עביד אלא מדעתי' כדמוכח לשון הספרי דקאמר מנין לכהן שלא יאמר הואיל וניתן לי רשות לברך אוסיף ברכה א' משלי ת"ל לא תוסיפו אלמא איכא איסורא אף במוסיף מדעתיה בלתי ציווי ה' ועכ"ל דשאני התם דאגידי כמ"ש הרא"ם אבל לדעת התוס' והרא"ש שלא חילקו בהני צ"ע ויש ליישב בדוחק. כ' הרא"ם שם ז"ל ומתקיעת שופר דתוקעים כשהם יושבים ותוקעים כשהם עומדים אע"ג דזמניה הוא דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר תקע לא קשיא משום דבעשית מצוה ב' פעמים אין כאן בל תוסיף אפי' בזמנו אבל היכא דזמני' הוא ומוסיף דבר חדש כגון יוסף ה' עליכם הא ודאי אסור ע"כ והן הן דברי התוס' ז"ל בר"ה פ' ראוהו ב"ד דף כ"ט ע"ב ד"ה ומנא תימר כו' ע"ש באורך. יש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל במוסיף על המצו' דאיכא בל תוסיף אי יוצא י"ח המצוה או לא דהרמב"ם פ"א מה' ציצית דין ט"ו ובפ"ז מה' לולב דין ז' דכל דהוסיף פסל ג"כ המצוה ולא נפיק י"ח. והראב"ד השיגו בזה וס"ל שאין המצוה נפסלת משום בל תוסיף עיין עליהם וכן הוא דעת התוס' בסוכה דל"א ד"ה הואיל ובריש פ' התכלת ד"ה התכל' ע"ש. וראיתי להרב מגדל עוז פ"א מה' ציצית כתב דעה ג' בזה וז"ל ור"י השיב בתשו' דעת אחרת בחילוק שאם נעשית המצוה כהלכתה ואח"כ הוסיף עליו בכונה המוסיף עובר אבל המצוה לא נפסלה אבל אם בתחלה כיון ועשאה בתוספת מיעבר עבר ומצוה גופה נפסלה עכ"ל. ואין להקשו' לדעת הראב"ד מהא דקי"ל דהו"ל מצוה הב"ע. דהא כתבו התוס' ריש פ' לולב הגזול דשאני לולב הגזול דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה וזה פשוט. כ' בשלטי הגבורים פרק ראוהו ב"ד דף ש"ד בשם ריא"ז ז"ל ומה שאנו יושבים בסוכ' ביום ח' וכן תוקעין שופר ביום ב' של ר"ה ואוכלים מצה בליל ב' של פסח אע"פ שיש לומר שהוא מוסיף על המצוה אינו מכוין להוסיף שאין עושים כן אלא משום ספק אינו עובר משום בל תוסיף ע"כ ודבריו הם משנה בהדיא פ"ח דזבחים שנותנים במתן ד' במתנה א' כו' א"ל ר"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמ' ומשמע דהכי קי"ל לר"י דא"ל לא נאמר בל תגרע אלא בעצמו ע"ש אלמא דדוקא כשדם הוא בעצמו ולא מיערב בדם אחר שייך בל תוסיף אבל כשמעורב ומזה הזאות יתירות לצאת י"ח ליכא בל תוסיף כיון דלא עביד הכי אלא מפני הספק לצאת ידי מצותו ע"כ וכן מצאתי לרש"י בעירובין דף צ"ו ע"א ד"ה ועוד הישן כו' ע"ש וצ"ע ממ"ש הטור א"ח סי' ל"ד ז"ל וכתב א"א הרא"ש לפי שנחלקו גאוני עולם כו' לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה ד' זוגות תפילין ויניח שניהם כו' ואין כאן בל תוסיף שלא מקרי בל תוסיף אלא כשעושה ה' בתים ע"כ וק' דתיפוק ליה דכל דלא עביד אלא מפני הס' אין כאן בל תוסיף כמו ששנינו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אבל כשהוא מעורב ואיכא ס' מזה הזאות יתירו' מפני הס' וה"נ כיון דלא מנח ב' זוגי אלא מפני הס' כמאן הלכתא ליכא משום בל תוסיף וע' בט"ז סי' ל"ד ס"ק ב' מה שהק' עוד על טעם הרא"ש ולא השיגו מהא אבל האמת יורה דרכו דהיא היא מ"ש הרא"ש דיכוין לרצועו' בעלמא מס'. דעת רש"י ז"ל בערובין דצ"ו ע"א ד"ה ולא מיחו בידו חכמים דכל הפטורים מן המצוה ועביד לה עבר על בל תוסיף וכ"כ בר"ה דל"ג ע"א ד"ה הא נשים מעכבים דפטורות לגמרי דמ"ע שהז"ג היא וכי תקעי איכא בל תוסיף ע"כ ובעלי התוס' חלקו עליו שם בערובין וכתבו דליכא בהא משום בל תוסיף ע"ש. וכ"כ ריא"ז בשלטי הגבורים שם בפ' ראוהו ב"ד שכתב שישראל שבירך ברכת כהנים וכן אם מניח תפילין שלא במקומם לא עבר בבל תוסיף ע"ש. וכן ראיתי להסמ"ג בה' שופר מ"ע מ"ב וכ' הרא"ם הטעם דבל תוסיף נופל על המצו' לא על הגופו' וע' בתשו' ידי אליהו סי' י"ט בענין כלל זה. כתב הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ט ז"ל מהו זה שהזהירה תורה ב"ת ובל תגרע ממנו שלא להוסיף על ד"ת ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם שהוא, מן התורה כו' והראב"ד ז"ל השיג עליו שם וכתב ז"ל ולא תמצא איסור מוסיף אלא במ"ע כגון לולב ציצית ותפילין וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה והמעיין שם בדברי מרן יראה דחלוקים הרמב"ם והראב"ד בג' דברים הא' דלהרמב"ם ס"ל דאפי' במצות ל"ת איכא בל תוסיף ולהראב"ד אין איסור בל תוסיף במל"ת. הב' דלהרמב"ם לעבור על בל תוסיף בעי' שבא לחדש מצוה מדעתיה ומוסיף אותה על דברי תורה וקובע אותה הדבר לעולם עובר על בל תוסיף אבל כל שחידש אותה לפי שעה על ד"ת לא עבר. ולהראב"ד עובר על בל תוסיף אפי' במוסיף ומחדש מצוה לפי שעה. הג' דלהרמב"ם לא עבר על בל תוסיף עד שיאמר שאותה הוספה שמוסיף שהוא מדין תורה ולהראב"ד לא בעינן שיאמר שדעתו על הוספתו שהוא מדין תורה אלא אפי' הוסיף מדעת עצמו שרצה להוסיף וכ"ש אם הוסיף מד"ת דעבר על בל תוסיף ע"ש היטב:
קסז
לאו דבל תשחית כ' הרמב"ם פ"ו מה' מלכים דאינו לוקה אלא הקוצץ אילן מאכל מצאתי בפסקי התוס' פ' מקום שנהגו דהקוצץ אפי' אילן סרק אינו רואה סי' ברכה ובל תשחית מתבאר מעובדא דר' פנחס בן יאיר פ"ק דחולין דאמר רבי על פרדותיו קטילנא להו והשיבו ר' פנחס איכא משום ב"ת דאפי' בדבר המזיק איכא משום ב"ת וע' בט"ז י"ד סס"י קי"ו מ"ש בשם רש"י ז"ל ומצאתי בתשו' חוות יאיר סי' קצ"ה שכתב דודאי כל דבר המזיק לית ביה משום בל תשחית ושאני פרדות דכ"ע ידעי בהו וזהירי בהו ומש"ה כתב איכא בהו משום בל תשחית:
קסח
לאו בל תשקצו דילפי' מיני' בפרק אלו הן הלוקין אזהרה למשהא נקביו. כ' בתה"ד סי' ט"ז דהיינו דוקא במשהה לגדולים או לקטנים אבל להפחה לא:
קסט
לאו דלפני עור כתבתי בנדפס משם התוס' דאף באיסור דרבנן נאמר לאו זה וכן מצאתי שהיא ס' הרא"ש בפ' א"נ דס"ח ע"ב גבי רב עילש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא ספי כתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דאב"ר הוא ומדרבנן מ"מ אית ביה אסור דל"ע ע"כ הרי דס"ל דאפי' בדרבנן איתנהו ללאו זה אלא דק"ל דלדבריו ר"ע גב"ר ואיסו' לא הוה עביד הו"ל לש"ס לומר כיון שהוא ג"כ על ול"ע קא עבר ועיין הרשב"א סי' תתקל"ח מוהרי"ט חי"ד סי' מ' הרדב"ז בחדשות ח"ב סי' רט"ו ללשונות הרמב"ם כנה"ג חי"ד סי' נ"ה הגב"י אות פ"ט: