קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות י
קנא
ירושת הבעל. לדעת הר"מ פי"ב מה' אישות הויא מדרבנן ולהראב"ד הויא דבר תורה וכתב מהרשד"ם בא"ה סי' קכ"ה דאפי' להרמב"ם ז"ל דהויא דרבנן הוי כדאורייתא ובכל ספק שיפול בה הבעל מוחזק ע"ש:
יונק חלב בפיו בשבת מפורש בכתובות פ' אע"פ ד"ס דיונק מפרק כלאחר יד הוא ואין איסורו אלא מדרבנן
קנב
יראת ת"ח. כתב מהראנ"ח סי' ס"ט יראת החכמים היא דאורייתא אליבא דבעל הלכות גדולות ואם שהרמב"ם ז"ל חלוק עליו כמו שכ' בספר המצות והרמב"ן ז"ל בס"ה הסכים לדברי בה"ג שכל דבר הנלמד מדרשא מדאוריי' הוא כמו שהאריך שם בזה וכל שכן שכבר העלה הרשב"ץ ז"ל בספר זוהר הרקיע שאין דעת הרמב"ם לומר בכל דבר הנלמד מדרשא שהוא מדרבנן אלא לענין זה לבד אמר שאינו מן התור' שאינו נמנה מכלל המצות אבל מ"מ לכ"ע יראת החכמי' מדאוריי' הוא והולכים בספיקו להחמיר ואין שבועה חלה עליו לכ"ע דאפי' להר"ן ז"ל דס"ל דכל מידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מן התור' כיון דליתיה בתור' מפורש בהדיא שבועה חלה עליו היינו דוקא לעבור באיסו' תור' או במצותי' [בשב] וא"ת ת אבל לעבור בקום עשה לא מבעיא בדבר שהוא מן התור' אלא דליתיה מפורש בקרא אלא אפי' דבר שהוא מדרבנן בעלמא אין עושי' אותו דבר לעבור על דברי חכמים בקום עשה כדי לקיים השבועה שחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה כמו שמבואר להרשב"א ולהר"ן ז"ל בתשובה ע"ש:
קנג
יבום וחליצה דקי"ל דמצות יבום קודם למצות חליצה כתב הרדב"ז בתשו' החדשות סי' נ"ו על מי שנשבע שלא ליבם אי חלה שבועה זו או לא כיון דקי"ל מצות יבום קודם למצות חליצה והשיב דשבועה זו חלה דאפי' למאן דפסיק דמצות יבום קודם למצות חליצ' האי קדימה לאו מדאו' היא תדע דחזרו לומר מצות חליצ' קודמת למצות יבום ואי קדימ' זו מן התור' לא הוי חוזרים לומר מצות חליצה קודמת וכיון דקדימ' זו מדרבנן אתי שבועה דאוריי' וחיילא על מצות דרבנן כו'. ובסוף דבריו כתב ז"ל ומיהו איכא למימר דקדימת יבום למצות חליצ' מן התור' היא דכתיב ואם לא יחפוץ האיש כו' וחזרו לומר מצות חליצ' קודמת שיש בהם כח לחכמים לעקור דבר תור' בשב וא"ת ומ"מ לפי דעתי שקדימ' זו מדרבנן ולפיכך היו מבטלים אותה כפי הזמן ע"כ:
קנד
ירושה דקי"ל דמשומד אינו יורש אביו. כ' בתה"ד סי' שמ"ט דאיכא מ"ד דמשומד אינו יורש אביו אפי' מדאוריי' ע"ש:
קנה
יאוש כדי דקני אי מדאוריי' או מדרבנן. ע' באורך בס' גט פשוט סי' ק"ך ס"ק ו':
קנו
יבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן. כ"כ התוס' פ"ק דקידושין די"ט ד"ה מדאורייתא כו':
קנז
יחוד בעריות בגמ' יליף מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית ולא בן אב אלא רמז בן מתיחד עם אמו ואמרינן בפ"ב דע"ז דל"ו דהוי מן התורה ורש"י והתוס' ז"ל כתבו בפ"ק דשבת דף י' ע"א יחוד מדאוריי' אסור וכ"כ הטור באה"ע סי' כ"ב והרמב"ם בפ"ב מה' א"ב כת' דאיסור יחוד מן הקבל' דאינו אלא רמז מן התור':
קנח
יין ופריעת ראש והפירום בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה ממש דדעת הרמב"ם אפי' בכניסה למקדש בזמן העבודה הרי אלו באזהרה מן התור' ולדעת הרמב"ן ז"ל בכניסה בלבד אינן אלא גזירה מדרבנן ואינן באזהרה מן התורה רק כשהם עושים עבודה ממש עיין זה בס"ה במל"ת מצוה ע"ג:
קנט
יאוש בקרקע דקי"ל דקרקע אינה נגזלת וכן הדין בעבדי' דעבדא כמקרקע וכדאמרי' בפ' הגוזל עצים דף צ"ו ע"ב דרב אמר הלכתא כר"מ דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וכן העלה שם הרא"ש וכן דעת רוב הפוסקי' צריך לדעת אם היינו דוקא דאינו נגזל כדין מטלטלין לאוקמי ברשות הגזלן לשלם כשעת הגזיל' אבל אם נתיאשו הבעלים ממנו יש יאוש לקרקע וה"ה לעבד דיאוש הוא כהפקר וחשיב כהפקר מן התור' או לפחות יש יאוש מדרבנן או אין יאוש לקרקע ולעבד אפי' מדרבנן והנה לענין עבד מפורש יוצא בפ' השולח דף ל"ח ע"א אמתיה דמר שמואל אשתבאי פרקוה לשום אמתא ושדרוה לי' שלחו לי' אנן כרשב"ג סבירא לן את אי נמי כרבנן ס"ל אנן לשום אמהתא פרקינן לה ניהלה ואינהו סבור לפני יאוש הוה ולא היא לאחר יאוש הוה ושמואל ל"מ דאשתעבודי לא משתעבד בה אלא גיטא דחרותא נמי לא אצרכא שמואל לטעמי' דאמר שמואל המפקיר את עבדו יצא לחירות ואינו צריך ג"ש ע"כ הנה מסוגיא זאת מפורש יוצא דיש יאוש לעבד דיאוש הוי כהפקר ומשה"כ אמרי' הכא דכיון דשמואל נתייאש ממנ' ל"מ דאשתעבודי לא משתעבד בה אלא גיטא דחרותא נמי לא אצרכ' כדין המפקיר את עבדו ואע"ג דקי"ל דיאוש כדי לא קני וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' גזיל' היינו דוקא לגבי הגזלן דאף דיאוש הפקר הוא מ"מ כיון דבאיסורא אתא לידיה וחייב בהשבה לא קני לי' לפטור עצמו בדמיו אבל לעולם דמשעה שנתייאש הפקר גמור הוא וכל המחזיק בגזיל' חוץ מהגזלן זוכה בה מן ההפקר ונגזל אינו יכול לתובעה ממנו כיון דבהיתרא אתא לידיה וכמו שכתבו התוס' בפ' מרוב' דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו עניים כו' יע"ש וא"כ ה"ה הכא דמשעה שנתייאש זכה העבד בעצמו כיון דבהיתרא זוכה בעצמו אחר שנתייאש ממנו וכן מתבאר עוד ממאי דמוקי רבא לעיל בשמעתין מתני' דעבד שנשבה ופדאוהו כו' דלאחר יאוש מיירי ודוקא לשם עבד ישתעבד לרבו ב' לשם ב"ח לא ישתעבד לא לרבו א' ולא לרבו ב' וע"כ ה"ט דאע"ג דשבאי קונה למעש' ידיו מדין תור' וביאוש רבו לא מצי העבד לזכות בעצמו כיון דכבר קנה השבאי משעה ראשונ' מדין חזקת מלחמ' מ"מ כל שפדאוהו לשם ב"ח הרי השבאי מחל שעבודו ושוב לא מצי רבו א' להשתעבד בו כיון דכבר נתייאש ממנו ובשעה שהשבאי מחל שעבודו זוכה העבד בעצמו מדין הפקר אלמא דיאוש מועיל בעבד אף דאינו נגזל וכן מתבאר עוד ממאי דאמרי' בפ"י יוחסין דף ע"ב ע"ב עלה דאמר שמואל מישון לא חשו לה משום עבדות דקאמר הש"ס דאפי' תימא דס"ל לשמואל דעבדים נשתלחו למישון האי דקאמר דלא חשו משום עבדות לטעמיה אזיל דס"ל דהמפקיר עבדו יצא לחירו' ואינו צריך ג"ש ופירש"י שם דהכא נמי מאחר שגזלום מהם ונתיאשו מהם זהו הפקירא כדאמרינן בגיטין נתיאשתי מפ' עבדי ומשום לשון הפקר נקט לה דכיון דאתיאש לה מיני' פקע לי' רשותי' עכ"ל הרי בהדיא דיש יאוש לעבד אעפ"י שאינו נגזל ומכל זה מתבאר דיש יאוש לעבד מן התור' דהא לשמואל חשיב ליאוש כדין מפקיר דאינו צריך ג"ש וב"ח גמור הוא להתירו בבת חורין וכיוצא ולפי זה נר' פשוט דכיון דעבד דינו כקרקע לענין גזיל' כיון דמצינו גבי עבד דשייך יאוש גביה ה"ה בקרקע דאם גזל קרקע ונתיאשו הבעלים יש יאוש בקרקע, אמנם ראיתי להתוס' בפ' לולב הגזול ד"ל ע"ב בד"ה וקרקע אינ' נגזלת שכתבו וז"ל כלו' אינ' קנויה לגזלן בשום יאוש דלעולם היא בחזקת בעלים דמקראי נ"ל בהגוזל בתרא כדפי' בקונט' והדין עמו דאי יאוש מועיל לקרקע מאי נ"מ במאי שאינ' נגזלת אי קודם יאוש אפי' הית' נגזלת ל"ק ואי לאחר יאוש הרי קונה ביאוש עכ"ל ונרא' דמ"ש התוס' אינו קנויה לגזלן בשום יאוש לאו בדוקא לגזלן דלגזלן עצמו הא קי"ל דאפי' מטלטלין יאוש כדי לא קנה אלא הכונה דלא שייך יאוש בקרקע לומר דכיון דנתיאש הויא הפקר אצל אחרים שלא גזלוה והכריחו שפיר דהדין כן דאלת"ה אמאי אמר להם להנהו אוונכרי דלא ליגזזו אינהו מטעם דקרקע אינה נגזלת דאי קודם יאוש אפי' הית' נגזל' לא מצי לגזוזי אינהו דכיון דלא נתיאשו הבעלים חשיב שהם גוזלים מהבעלים דהא קי"ל דהגוזל מהגזלן רצה מזה גובה רמ"ג כל שגזל ממנו קודם יאוש וכדאמרי' בר"פ הגוזל ומאכיל ואי לאחר יאוש נהי דהגזלן לא קנא' דיאוש כדי לא קני משום דבאיסורא אתא לידיה קודם יאוש מ"מ אוונכרי אמאי לא ליגזזו בידיהו כיון דלגבי דידהו בשעה שגוזזים בהיתרא גוזזים דכבר נתיאשו הבעלים ומהפקר קא זכו דלגבי אחריני יאוש הוי כהפקר וכל המחזיק זכה בה כדין הפקר וכמ"ש התוס' בפ' מרוב' כאמור לעיל ומדקא מזהר להו דלא ליגזזו אינהו ש"מ דלא מועיל יאוש בקרקע ובמחובר לקרקע ואי ליגזזי אינהו חשיב כגוזלים מהבעלים עצמם והוצרכתי לבאר זה לפי שראיתי להר"ב כפות תמרים ז"ל שהוקשה לו בדברי התוס' אלו דהא קי"ל דיאוש כדי ל"ק וליישב זה דחק לומר דכוונת התוס' לומר דלא מהני יאוש בקרקע ונ"מ שאפי' מכרה הגזלן דאיכא נמי שנוי רשות ל"ק ועפ"י פי' זה תמה עמ"ש התוס' עוד בא"ד ויש לדקדק מהא דתניא בחזקת הבתים כו' ודחו וז"ל וכי תימא משום דקא סבר יאוש כדי ל"ק ושינוי רשות לא שייך בקרקע כו' ולישב דבריהם דחק עצמו שם יע"ש. ולפי מ"ש בכונת דברי התוס' פשוט' ואין אנו צריכין לכל מה שהאריך הרב כמו שמבואר למעיין ולע"ד במ"ש התו' הכא גבי ההיא דפ' חזקת וז"ל הא טעמא דיאוש ל"ק משום דבאיסורא אתו לידיה והכא גבי קרקע נמי הרי נתיאש קודם שהחזיק בה הלוקח הב' עכ"ל גילו דעתיהו דאזלי בשיטה זאת דלא שייך לומר דיאוש כדי ל"ק כי אם גבי גזלן אבל לגבי אחרים כהפקר דמי וכל המחזיק זכה ועפ"י שוטה זאת אזלי התוס' בתחיל' דבריהם, ועפי"ז הכריחו דאי יאוש מהני במחוב' לקרקע אמאי לא ליגזזו אינהו כיון דמהפקר קא מגזזי. איך שיהי' המורם מדבריהם דלדעת רש"י והם שהסכימו לדבריו ס"ל דיאוש לא מהני בקרקע דכיון דמקרקע (דכיון) דמקראי ילפינן דאינ' נגזלת אין יאוש בקרקע ונרא' דה"ט דאע"ג דאדם יכול להפקיר קרקעו והמחזיק בו זכה בו מ"מ היינו דוקא הפקר מדעת דניחא ליה, בהפקרה אבל יאוש דמפקירו בע"כ דטפי הוה ניחא ליה דלא לגזלוהו מיניה דוקא במטלט' חשיב הפקר משום דילפינן ממציאה דהתורה התירה ביאוש כיון דבהתירא אתא לידי' דהמוצא וכדאמרינן בפרק מרובה דף ס' ע"א דה"ה גבי גזילה דלגזלן עצמו לא קנה ביאוש משום דבאיסורא אתא לידיה ולא דמי לאבידה ולאחרים שזוכים בה אחר יאוש בהיתרא שפיר זכו ודוקא במטלטלי דרבי קרא אבל בקרקע דלא רבי קרא כיון דחידוש הוא להוי הפקר בע"כ הבו דלא לוסיף עלה ודוקא מטלטלין. ולפי מ"ש דיש יאוש לעבד ק' טובא דכיון דעבדא כמקרקעי דמי לכל דבר אמאי יש יאוש לעבד טפי מקרקע. ולפי מ"ש דה"ט דס"ל להתוס' דאין יאוש בקרקע משום דיאוש ל"ד להפקר כיון דהוי בע"כ דטפי הוה ניח' לי' שלא להתיאש ממנו. עוד יש להוכיח דיש יאוש לעבד מההיא דאמרי' בירוש' בפ' שור שנגח דו"ה הלכ' ט' תני שור שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין ר"י אמר כל הקודם בו זכה ר"ל אמר יאוש טעות הוא וכן עבד היוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין ר"י אמר זכה בעצמו ר"ל אמר יאוש טעות הוא ע"כ וקי"ל כר"י וכן פסק הרמב"ם בפ' י"א מה' נ"מ גבי שור היוצא ליסקל יע"ש. הרי דאפי' ביאוש טעות ובע"כ מתיאש חשיב הפקר וזוכה העבד בעצמו. והיותר תימא למה שראיתי להרשב"א בחי' בשמעתין דהשולח גבי מאי דאמרי' שבאי גופיה קני לי' למעש' ידיו שהכריח דהאי דמוקי רבא מתני' לאחר יאוש לאו משום חלוקה לשם עבד ישתעבד דאפי' לפני יאוש ישתעבד לרבו ב' דשבאי קונה מדין תור' אפילו בלא יאוש בחזקת מלחמה דחזקת מלחמה ל"ד לגזל דאלת"ה איך אמרי' עמון ומואב טהרו בסיחון הא קי"ל דקרקע אינ' נגזל' ולא מהני בה יאוש יע"ש במה שהאריך והדבר קשה איך לא שת לבו דבעבד גופיה דאתקש לקרקע אמאי מהני יאוש כיון דפשיט' לי' דבקרקע לא שייך יאוש דבכול' סוגי' נרא' דבעבד שייך יאוש ועוד דאמאי לא הכריח סברתו מעבד עצמו דע"כ לאו ביאוש תלי' מלת' דאין יאוש לעבד אם לא דע"כ ס"ל דיש יאוש לעבד ומ"ש מקרקע. שוב ראיתי להתו' בפ' חזקת הבתים דמ"ד ע"א ד"ה דוקא מכר כו' שכתבו משם ר"י דבירושלמי אמרינן דיאוש מועיל בקרקע דאעפ"י שאינ' נגזלת מ"מ מהני בה יאוש וגבי עבד משמע בהשולח דמהני בי' יאוש אע"ג דתקש לקרקע עכ"ל ומדכתבו משמע בהשולח נרא' דלא מוכח בהשולח כי אם משמעות בעלמ'. ונרא' דכוונו לההי' דאמרי' התם דל"ט ע"ב אמרו לפני רבי נתיאשתי מפ' עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר וכן כתב הרא"ש בהדי' שם בפ' ח"ה שכתב כדברי ר"י והביא דבעבד נמי משמע כן מההי' דנתיאשתי מפ' עבדי וכתבו דמשמע כן משום דמהתם ליכ' הוכח' גמור' שהרי התם מיירי בעבד שהוא תחת ידו שלא גזלוה ממנו אלא בא להפקירו מדעתו ונקט לשון נתיאשתי במקום לשון הפקר וכמו שנראה ממ"ש רש"י ופשט' דשמעתת' משמע הכי ואם כן אין ראי' משם ליאוש דגזל דמיאש מיני' בע"כ אלא דכונת' לדקדק דאם איתא דיאוש אינו מועיל בעבד בבא להפקירו מדעתו אמאי מועיל לשון יאוש כיון דענין יאוש בעבד לא שייך וכיון דהפקר זה הוציאו בלשון יאוש כונתו שלא יהי' הפקר אלא כדין יאוש וכיון דיאוש לא שייך אינו מופקר וכן מוכח מדברי רש"י בפ"י יוחסין כתבנו לשונו לעיל דמייתי מההי' דנתיאשתי מפ' עבדי באופן זה יע"ש. והדבר קש' דלמה להם להביא משמעות בעלמ' בהיות שהדבר מפורש בפ' השולח בסוגי' הנז' וכדמוכח בהדי' בפ"י יוחסין שכתבנו. וכן מתבאר עוד מההי' דאמרי' בנזיר דס"ב ע"ב עלה דמתני' עבר מכנגד פניו ר"ע אומר לא ישתה ור"י אומ' ישתה לימא בדשמואל קא מפלגי דאמ' שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך ג"ש כו' וכתבו התוס' שם בד"ה לימא וז"ל דהשת' קס"ד דכיון שהעבד ברח מכנגד פניו מסתמא נתיאש ממנו האדון והיינו הפקר כו' עכ"ל. הרי מוכח בהדי' דיש יאוש לעבד דאע"ג דדחי הש"ס במסקנ' דכ"ע אית להו דשמואל לאו משום דהכא לא שייך לדשמואל דאין יאוש לעבד אלא דדחי לומר דמתני' מיירי בלא נתיאש האדון וכמ"ש התוס' שם בדבור הנז'. הן אמת די"ל דלפי מאי דקי"ל דיאוש כדי ל"ק והטעם משום דבאיסורא אתא לידיה דגזלן מעיקר' א"כ אפי' יאמר דיש יאוש לעבד איך קס"ד דש"ס התם לומר דקא מפלגי בדשמואל כיון דיאוש כדי ל"ק דכיון דבשעה שברח העבד וגזל את עצמו באיסור' ברח אף דאח"כ נתיאש רביה מיני' אינו זוכה בעצמו ביאוש ואפי' אם נאמר דס"ד דש"ס לומר דהכא כ"ע ס"ל יאוש כדי קני ופליגי בדשמואל מ"מ במאי דמסיק דכ"ע אית להו דשמואל אמאי הוצרכו התוס' לומר דלפי זה מוקי לה למתני' בלא נתיאש האדון בהיות דאפשר לומר דמיירי אפי' בנתיאש וקיימו אליב' דהלכת' דיאוש כדי לא קנה. והנה התוס' בר"פ לולב הגזול בדבור הנז' אחר שהכריחו מסוגי' דהתם דאין יאוש לקרקע הוקשה להם ההיא דאמרי' בירושלמי בפ"ז דכלאים עלה דתנן אנס שזרע את הכרם כו' מאימתי נקרא אנס משישקע אמ"ר אחא נשתקעו הבעלים אסורים דבר תורה נתיאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורים מד"ס ופריך ויש קרקע נגזלת ומשני אמ"ר לוי אעפ"י כן יש יאוש לקרקע דנראה בהדי' דס"ל להירוש' דיש יאוש לקרקע. ותי' דלעולם אין יאוש ולאסור מדרבנן משום כלאים הוא דיש יאוש וכתבו דכונת הירוש' הכי הוי דפריך ויש קרקע נגזלת כלומר אפי' לאסור מדרבנן ומשני דיש יאוש לאסו' מדרבנן משום כלאים אבל מדאוריית' אין יאוש מדלא אסר מדאוריית' עכ"ל וצריך להבין בדבריהם ודקארי לה מאי קארי לה והלא התי' הוא פשוט דההי' דירוש' הוא מדרבנן דבהדי' קאמר אסורים מד"ס וי"ל דהתוס' ס"ד דכשתרצו בירוש' יש יאוש לקרקע ר"ל דאפי' מדאורייתא יש יאוש כדין מטלטלין דאם באו לידו בהיתר אחר יאוש זוכה ומאי דקאמ' דאסורים מד"ס דוק' היינו משום דס"ל להירושלמי דיאוש כדי לא קנה כ"א, מדרבנן מפני תקנת השבי' וכדמבעיא לי' לרבא בפ' מרובה אי מאי דאמרו יאוש כדי קני. אי הוי מדאורייתא כדין אבידה או אינו אלא מדרבנן. וכן נראה דס"ל לאביי התם דיאוש קני מדרבנן מדמותיב לי' לרב יוסף מההיא דעורות של בעה"ב כו' ואביי גופיה מותיב לי' לרבה התם מהא דקרבנו ולא הגזול והוי תרתי דסתרן ועכ"ל דמההי' דקרבנו ולא הגזל מייתי לומר דודאי ליכא לאסתפוקי אי קונה מן התורה ומההיא דעורות מייתי דמדרבנן מיהא קני וכן כ' הרשב"א בחי' שם דאביי הכי ס"ל דיאוש קנ' מדרבנן ובכן היה אפשר לומר דהירוש' ס"ל הכי ומשה"כ קאמר דאין איסור' כי אם מד"ס דמדאורייתא יאוש כדי ל"ק ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו לאפוקי פי' זה באו התוס' לפרש דכך משני יש יאוש לקרקע לאו כדין מטלטלין קאמ' דאם באו לידו בהיתר קונה מן התורה אלא מדרבנן דוקא יש יאוש אפי' אם היה בא לידו בהיתר והכריחו הדבר שכן הוא מדלא אסר מדאוריי' כלומר דאפי' נאמר דס"ל להירושלמי דיאוש כדי קני דוקא מדרבנן במטלט' נמי אמאי לא אסר מדאוריי' דהא קי"ל דהפקר, ב"ד הפקר מן התורה וכיון שחכמים תקנו דיאוש קני הרי מדאוריי' נמי ברשות האנס הוא ובכן אסורים מדאוריי' הוו דהתו' ס"ל כס' מ"ד דבדבר שתקנו חכמים מטעם הפקר ב"ד הפקר מהני אפי' לצאת י"ח מדאוריי' דאם קנה אתרוג במשיכה בלא מעות יצא מדאורייתא נמי דכיון דהפקר ב"ד הפק' מן התורה הוא הרי נמצא דקנוי לו מן התורה וכן מוכח דס"ל להתוס' בפ' לולב הגזול שם דף ל' סמוך ונראה לדבו' אשר לפנינו ד"ה שינוי החוזר כו' יע"ש. וכמו שכתב מורי הרב ז"ל בסי' מ"א בה' משיכה סי' ב' שכתב ששמע מהרב מ"א שיש ללמוד כן מדברי התו' הנז"ל יע"ש ובשיטה זאת אזלי התוס' הכא ועפי"ז הכריחו דודאי מאי דקאמ' דיש יאוש לקרקע ל"מ דמן התורה אין יאוש כלל אפי' בא לידו בהיתר אלא אפי' מדרבנן אין לומ' דחכמים תקנו דיש יאוש לקרקע לכל מילי וא"כ כיון דהפק' ב"ד הפקר והם תקנו לכל הענינים דיש יאוש לקרקע אמאי לא אסר מדאורייתא אלא הכוונ' דמאי דקאמ' יש יאוש לקרקע מדרבנן אינו לכל מילי אלא לאסור כלאי הכרם שזרע האנס דמדרבנן החמירו באיסור כלאי' ואסרו הפירות אמור מעתה דס"ל להתוס' דגם הירוש' מסכים הולך עם הש"ס דילן דאין יאוש לקרקע אפי' מדרבנן זולת בדבר איסו' מצד חומרא בעלמ' ואיכא למידק על זה מההי' דאמרינן בירוש' בפ"ק דבכורים הלכה ב' עלה דמתני' דהגזלן אינו מביא משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך וקא מבעי' לן בגמרא עד כדון בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה או אפי' בנתיאשו הבעלים אינו מביא סברין אמרין נשמיענ' מן הדא הרי אלו בתרומ' ובמעשר משא"כ בבכורים כלום צריכ' לא בגזיל' שנתייאשו הבעלים ממנה אבל בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה אפי' בתרומ' לא עשה כלום כו' אמ"ר יוסי עד כדון אנן קיימין בגזילה שלא נתיאשו הבעלים ממנה ולדא מי לא אנן תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר משא"כ בבכורים אפש' לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשרות אבל בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה עד כדון צריכה ע"כ. הרי מפורש דקא מבעיא לי' אי הא דגזלן אינו מביא הוא אפי' אחר יאוש דכיון דקרקע אינה נגזלת ה"ה דאין יאוש לקרקע ולא קרינן בי' בכורי אדמתך וסבר למפשטא ממתני' דמה שאין כן בבכורי' ודחיא לה רבי יוסי וקאמר דעד כדון צריכ' ובעיא דלא אפשיט' היא אם אחר יאוש מביא או לא דכל הישר הולך ראה יראה דפשט הירוש' הוא דבעיא זו לא אפשיטא כמ"ש הרב שדה יאושע והרב אליהו בביאורם יע"ש. ואין לומר דמאי דקא מבעיא לן אי אחר יאוש מביא לאו בגזל קרקע מיירי אלא בגזל פירות תלושין ואחר כך לקח הגזלן אותו הקרקע שגדלו הפירות בו ואח"כ נתיאשו הבעלים מהפירות דבכה"ג אי לאו דהפירו' עצמם גזולים היה מביא כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' בכורים דין י"ד הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיו ע"כ. ודברי הרמב"ם הם מהירוש' דפ"א דבכורים כמ"ש מרן הכ"מ וכ"כ הרדב"ז שם וכתב דס"ל דאע"ג דבשע' קנית הפירות הי' פטור כיון דלא הי' הקרקע שלו מ"מ כיון דבשעת הבאתן יש לו קרקע מביא וקורא יע"ש. ולע"ד מהירוש' הזה קש' למ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"ז ע"ב ד"ה מתה כו' דכתבו שם ועוד דהוה לי' כקונה פירות בשוק ואח"כ קנה שדה דאינו קורא כדאמרינן במס' בכורים עכ"ל. דמלבד דבמתני' דפ"ק דבכורים אין כאן רמז מזה יתר ע"כ דמדברי הירוש' נראה איפכא וצ"ל דס"ל להתוס' דלא אמרו בירושל' כן כי אם לומר שמביא אבל אינו קורא ודלא כמ"ש הרדב"ז בדבריו דמביא וקורא באופן דמדברי הירושל' מבואר דאם קנה פירות תלושין ואח"כ קנה קרקע מביא וא"כ אפשר דקמ"ל אה גזל פירות ואח"כ קנה קרקע ואח"כ נתיאשו אם מביא דבכה"ג לא נגע ולא פגע בדין אם יש יאוש לקרקע דהא ודאי אי אפשר לומ' הכי דהא אעיקרא דמילת' אינו מובן מאי קמ"ל אי אחר יאוש מביא הא לרבנן דס"ל דהוקשו בכורים לקדשי הקדש אפי' אחר יאוש עכ"ל דאינו מביא כיון דהפירו' הם מקרקע גזולה ומאיסי לגבוה דלעיל מזה אמרינן התם בירושל' עלה דמתני' עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטע' ולא דמים הוא חייב אלא צריכ' לרבנן מצות כגבוה הן או לאו כגבוה הן אין תימר כגבוה הן אינו מביא ואין תימר אינם כגבוה מביא ופירש הרב שדה יאושע דמיירי בגזל זמורה ונטעה ונתייאשו הבעלים ממנה דהשתא איכא יאוש ושינוי השם וקמ"ל דאע"ג דקנאה ודמים הוא חייב מ"מ כיון דלענין קרבן אפי' כה"ג פסול א"כ בבכורים נמי אי דינם כגבוה אינו מביא יע"ש. ולפי מאי דמסיק התם לענין אי מביא מאשר' שבטלה דתלוי בפלוגת' דרבנן ור"י דלר"י דהוקשו לקדשי הגבול מביא ולרבנן דהוקשו לקדשי המקדש אינו מביא א"כ לרבנן גם בבעיא ראשונה בגזל זמורה אינו מביא דכיון דפשיט' לי' להש"ס דלענין קרבן גזול פסול אפילו אחר יאוש ושינוי השם שקנאו וצדד לומר דאין תימר כגבוה הן אינו מביא אם כן לרבנן דכגבוה הן ודאי דאינו מביא ומאי קא מבעיא ליה עוד בעיקר גוזל קרקע אם נתיאשו הבעלים אם מביא דאם נאמר דעיקר הבעיא הוא אליבא דרבי יאודה דהוקשו לקדשי הגבול אם כן מאי מייתי ממתני' הרי אלו כתרומה וכמעש' משא"כ בבכורים כיון דיש לדחות בקל דמתני' אתיא כרבנן דס"ל דהוקשו לקדשי המקדש ועכ"ל דעיקר הבעיא הוא בגוזל קרקע ריקם והגזלן נטעו באילנות ויצאו פירות דע"ז קמ"ל דאחר יאוש מביא כיון דעיקר הפירות שהוא מביא אין גופן גזולות אלא דינקו מקרקע גזול' וע"כ לא אמרינן בגזל זמורה דלרבנן אינו מביא היינו דומי' דקרבן דאם גזל בהמה לא יביאנה לקרבן דגוף הקרבן גזול וה"ה בגזל זמורה דהוי בכה"ג דהיינו דגזל זמורה מלאה פירות שלא נתבשלו כל צרכם וצריכים הם לקרקע ונטעה בקרקע שלו ונגמרו הפירו' דבכי האי גוונא מאיסי לגבוה דהפירות עצמם הם גזולים אבל כשהפירות עצמן אינם גזולים מבעיא לן ובעיא זאת לא שייך אלא בגזל קרקע ולפי זה אדרבא י"ל דעיקר הבעיא אינו אי יש יאוש לקרקע או לא דפשיטא לן דיש יאוש לקרקע אלא דקא מבעיא אי בכה"ג נמי דאין גוף הפירות גזולים אמרינן דמאיסי לגבוה כיון דדין קרבן יש להם וע"ז הוא דלא איפשיטא אבל בעיקר סברא זאת אי יש יאוש לקרקע לא קמ"ל וזה הפך מ"ש התוספות על ההיא דירושלמי דמסכת כלאים. והנה התוספות והרא"ש בפ' ח"ה כתבו דיש יאוש לקרקע והביאו ראיה מהירוש' דכלאים שהביאו התוס' ולפי זה צ"ל דמ"ש דיש יאוש לקרקע הוא מדרבנן דוקא ואינהו ס"ל דמאי דמשני הירוש' גבי כלאים יש יאוש לקרקע ר"ל דחכמים תקנו דיש יאוש לקרקע לכל מילי ולאו דוקא לאסור הכלאים שזרע האנס אלא לכל הענינים יש יאוש לקרקע מדרבנן וכן כתב הרב כפות תמרים יע"ש אשר ע"פ זה מינח ניחא לי דלכאורה קשה דמה יענו התוס' והרא"ש ז"ל לשמעתין דלולב הגזול דמוכח בהדיא דאין יאוש לקרקע כמ"ש התו' אמנם לפי האמור א"ש דאינהו ס"ל דיש יאוש לקרקע מדרבנן דוקא ומש"ה אמר להו ר"ה להנהו אוונכרי דלא ליגזזו אינהו בידייהו דס"ל כמ"ד דאפי' בדבר שתקנו חכמים מטעם הפקר ב"ד הפקר לא מהני לצאת י"ח מדאורייתא ואם קנה אתרוג במשיכה לחודא אינו יוצא בו מן התורה וכמ"ש הרב מחנה אפרים בה' משיכה סימן הנז"ל שזה הוא דעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות לולב דין ו' שכתב ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו' ע"כ דמדקדק לכתוב מן התורה ש"מ דסבירא לי' להר"מ דאפי' בקטן שהגיע לעונת הפעוטות מיירי דאף ע"ג דהפעוטות מ"מ ומ"מ מדרבנן מ"מ כיון דקונה מן התור' דס"ל להרמב"ם דקטן זוכה מן התורה בדעת אחרת מקנה כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' מכירה אין חזרתו חזרה כי אם מדרבנן וקנין דרבנן לא מהני לצאת י"ח למצוה דאורייתא ואף ע"ג דמדברי מרן הכ"מ שם ובב"י א"ח סימן תרנ"ח נראה דס"ל דהרמב"ם מיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות כדעת הר"ן ז"ל כב' חזר בו מרן בס' ב"ה והגיה שם דמדברי הרמב"ם נראה דאפי' בקטן שהגיע לעונת הפעוטות מיירי יע"ש והנה כי כן י"ל דדעת התוספות והרא"ש בפ' ח"ה הוי כדעת הרמב"ם ומש"ה הזהיר ר"ה להנהו אוונכרי דלא ליגזוזו אינהו בידייהו כיון דיאוש בקרקע ל"ק אלא מדרבנן ל"מ לצאת י"ח מדאורייתא דכיון דמן התורה אין יאוש בקרקע חשיב גזול ויש לעמוד בס' הרמב"ם הנז' דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא מההיא דאמרינן בגיטין דנ"ה ע"א עלה דמתני' ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי ל"ק ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבים כו' ורבי יאודה אמר דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא אמרו מזבח אוכל גזלות ופריך מתיב רבא גנב והקדיש כו' ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת וא"א יאוש כדי לא קנה כרת מאי עבידתיה ומשני כרת שע"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עלה ע"כ ואם איתא דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא אמאי חייב כרת בחטאת שלא נודעה דנהי דרבנן אוקמוה ברשותי' דליקני ביאוש כדי לומר שמכפרת מפני תקון המזבח והפקר ב"ד הפקר מ"מ כיון דמדאורי' ל"ק ועיקר תקנת חכמים שתקנו דליקני אינו אלא כדי שתכפר כרת מאי עבידתיה אם לא שנאמר דכיון דהפקר ב"ד הפקר מן התורה הוא הרי קנוי לו מן התורה וממילא חייב כרת בשוחט בחוץ כדין קרבן שלו לגמרי ונראה פשוט דהא לק"מ שהרי כתב רש"י וז"ל אוקמוה רבנן ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה וקנס הוא דקנסוהו לגזלן עכ"ל דלע"ד דעת רש"י כס' הרמב"ם דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא ומש"ה פירש דה"ט דהכא דמלב' מה שתקנו חז"ל דליקני לענין כפרה תקנו נמי שיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ משום קנס ושפיר יש כח ביד חכמים לזה משום דהפקר ב"ד הפקר הוי מן התורה וע"כ לא אמרינן דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא אף דאיכא טעמא דהפק' ב"ד הפקר אלא בדבר דלא נחתו חכמים לתקן בדבר הנוגע לדאורייתא כענין הקנאת הקטן בלולב אבל בדבר דנחתו חכמים בפירוש לתקן לדבר הנוגע לדאורייתא יש כח ביד ב"ד לתקן מטע' הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש לעיל באות אלף אפטרו' והכא נמי כיון דנחתו ב"ד לתקן משום קנס דליחייב כרת ש"ד דהפקר ב"ד הפקר מן התורה הוא. אברא דראיתי להתוס' שם בשמעתין בד"ה כי היכי דלחייב עלה שכתבו וז"ל פירש בקונט' דקנסוהו רבנן כו' וק' דמי לא עסקינן דאפי' שחטה אחר בחוץ דחייב אלא כיון דלא נודע' לרבים אוקמוה רבנן ברשותיה שלא יהו כהנים עצבי' וממילא מחייב השוחטה בחוץ עכ"ל ולפי דבריהם אלו נראה דס"ל דקנין דרבנן כיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל כקנין דאורייתא ומהני אפילו לדאורייתא וכמ"ש לעיל דהכי ס"ל להתוספות בפ' לולב הגזול. והנה הר"מ בפ"ג מה' איסורי מזבח כ' וז"ל הגונב או הגוזל והקדי' אם נתיאשו הבעלי' הקרבן כש' ומפני תקנת מזבח אמרו שחטאת שנודעה לרבים אינה מכפרת כדי שלא יאמרו כו' עכ"ל. הנה מפורש יוצא דפסק כרב יאודה דאמר ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת דיאוש קני ואע"ג דבפ"ב מה' גניב' פסק דיאוש כדי ל"ק כבר עמד ע"ז הרב ל"מ בפ"ב דה"ג ותי' דשאני הקדש דאיכא נמי שינוי השם ואולם הוקשה לו עוד ממ"ש הרמב"ם בפי"ח מהלכות מעה"ק גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' והדבר קשה דלא אמר בגמרא טעמא דהעמידוה ברשותו אלא לעולא דאמר דיאוש ושינוי השם קני מן התורה חייב כרת מן התור' ולא שייך לומר דרבנן העמידוהו ברשותו ותי' הוא ז"ל לזה דס"ל להרמב"ם דרב יאודה דאמר דיאוש ושינוי השם קונ' בהקדש הוי מדרבנן דמדאורייתא אפילו יאוש ושינוי השם ל"ק אלא דרבנן הוא דאמרי דקני וכיון דהפקר ב"ד הפקר מן התורה הוא מש"ה אמר רב יאודה ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת דכיון דחכמים תקנו בעלמא לענין ממון דיאוש ושינוי השם קני ממילא ה"ה הכא כאן גבי קרבן מכפר' דלא חיישינן למצוה הבא' בעביר' דידיה הוי כהפקר ב"ד הפקר ונמצא לפי זה דאפילו לרב יאודה שייך לומר טעמא דהעמידוה ברשותי' כי היכי דלחייב זהו תורף דבריו יע"ש והדבר ק' דלפי מ"ש דס"ל להר"ם דקנין דרבנן ל"מ לצאת ידי דאורייתא ואם משך אתרוג ולא נתן דמיו לא יצא מדאורייתא כיון דלא נחתו לתקן לענין מצוה כי אם לענין ממון דעלמא א"כ הכא אמאי חשיב לה לחטאת גזולה דתקנו רבנן דלקני לענין ממונא בעלמא דקנין דאורייתא לצאת י"ח דאורייתא ואף דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה והכא נמי יש בידם לומר שתכפר ולא יביא אחרת בשב וא"ת כמ"ש רש"י בשמעתין בס' עולא מ"מ רב יאודה לא אתי עלה מטעם זה אלא מטעם דכיון דתקנו חז"ל בעלמא דיאוש ושינוי השם קני דבר תורה מקרי ונעשה כקנין תורה לכל דבר מטעם הפק' ב"ד הפקר ומש"ה מכפרת. ולע"ד אי לאו דמסתפינא הוי אמינא דמאחר דבדין זה דחטאת גזולה גילה לנו הרמב"ם דס"ל דכל קנין דרבנן קנין תורה מיקרי כיון דהפקר ב"ד הפקר א"כ אפש' לומר דמ"ש בפ"ח מה' לולב דקטן קונה ואינו מק' מן התורה מיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות כס' הר"ן ומ"ש מן התו' ר"ל שאינו מקנה כלל אפי' מדרבנן דחשיב כמן התורה ואגב אורחיה רצה לרמוז לנו דטעם דמהני קנין דמדרבנן לצאת י"ח דאורייתא היינו משום דחשיב כשל תורה דהפקר ב"ד הפקר וצ"ע: