קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ט
קמא
טומאה דהלכה היא כל הטומאות כשעת מציאתן כתבו התוס' בנדה דף ד' ד"ה שכל כו' דבדאיכא חזקה בהדי שעת מציאתן הוא מדאורייתא ואפילו לקולא אבל בעלמא הוא מדרבנן לחומרא:
קמב
טבילה ערל ישראל אינו צריך טבילה אפי' מדרבנן וערל גוי צריך טבילה מדאורייתא. ובני המשומדים צריכים טבילה מדרבנן אבל אינה מעכבת בהם ואם הם אנוסים דינם כערל ישראל דמה לי ערל אנוס ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ומ"ל אונס אחר ואם אמו גויה אע"פ שאביו ישראל צריך טבילה הרדב"ז תשו' כ"י סי' תע"ו וכתב שם בשם ר' שמחה דכל בעלי תשובה צריכים טבילה ומיהו אינה מעכבת:
קמג
טומאת טהרות דמטמאה למפרע מעת לעת דרבנן היא דאלו דאורייתא העמד אשה על חזקת' וזה ברור במס' נדה דף ו' א"ר הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה כו' לישנא אחרינא אר"ה מע"ל שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ומפלוגתא דפליגי אי מטמאה תרומה או לאו מוכח להדיא דטומאת מע"ל חששא דרבנן היא וכן מתבאר בעירובין פ' י שהוציאוהו דף מ"ז:
קמד
טעם כעיקר כתב הפר"ח בה' פסח דט"ז ע"ב דדעת הרב בני שמואל ז"ל שלדעת הרמב"ם ז"ל טעם כעיקר דאורייתא והוא ז"ל חלק עליו והעלה דלהרמב"ם ז"ל טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וע"ש בריש הסימן בזה:
קמה
טבול יום ששנינו עזרת נשים מקודשת ממנו שאין יום נכנס לשם הוא מדרבנן כדאמרינן בפ"ק דיבמות ד"ז החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרי' טבול יום אל יכנס למחנה לויה וכן הא ששנינו החיל מקודש ממנו שאין גוים וט"מ נכנסים לשם אינו אלא מדרבנן דמן התורה נכנס אפי' למחנה לויה כמו שנתבאר בגמרא דסוטה פ"ק ד"ב ועיין בזה להרמב"ן בס"ה מל"ת סי' ע"ג ובמצוה קס"ג:
קמו
טרפיות כתב הרמב"ם פ"ה מה' שחיטה אע"פ שהטרפיות הלכה למשה מסיני הואיל ואין לך בפי' בתור' אלא דרוסה החמירו וכל ספק שיסתפק בה אסור ושאר טרפיות יש בהן ספיקות מותרין ע"כ. ועיין בתשו' הריב"ש ז"ל סי' קס"ג שהאריך בדבריו וכן הרמב"ן ז"ל בס"ה בשורש הב' ועיין בס' לב שמח דף מ"ד ע"א:
קמז
טומאת מגע באדם שנטמא במת. כתב הרמב"ם פ"ה מהל' ט"מ אדם שנטמא במת כו' ה"ז השני טמא טומאת ערב כו' זהו דין תור' אבל מד"ס הנוגע במת ונוגע באדם אחר כו' שניהם טמאים טומאת ז' כו'. ושם כתב עוד בסמוך כלים הנוגעים במת כו' טמא טומאת ערב בד"א לענין תרומ' וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש אינו חייב אלא הב' בלבד אבל הנוגע בכלים פטור שהדברים הללו אע"פ שהן קבלה אינו דין תור' שלא נתפרשו בתור' ע"כ:
קמח
טומאת עצם כשעורה כתב הר"מ פ"ב מה' ט"מ דטומאת עצם כשעור' כיון שהיא הלכה היא דין תור' ולא ד"ס:
קמט
טומאת נבלת עוף טהור'. כ' הרמב"ם בפתיחתו לסדר טהרות בביאור המשנה בח' אבות הטומאה מהן מן התור' ומהן מד"ס כתב שנבלת עוף טהור אין לו טומאה מן התור' ולכן מצינו אותה בכלל אבות מדרבנן והתאמת אצלי שהיא אב של תור' ואם לא בא בביאור וראית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש וסמכו לזה לאומרו ית' נביל' וטריפ' לא יאכל וכן פסק בס' הי"ד בפ"ו דאבות הטומאה כמו שנתאמת אצלו דטומאת נבלת עוף טהור הויא מן התור' ושם בסוף דבריו מנה אבות הטומאות דרבנן ע"ש באורך ושם נתבאר דדבר שהוא אב הטומאה מד"ס אף דהוא מד"ס ספיקו טמא אף דשאר ספיקות בטומאה דרבנן טהורים וכ"כ בפ"ד דטהרו' שכל טומאה מדרבנן ואינה אב ספיק' טהור ומה"ט האריך בפתיחה הנז' לבאר אותן שהן אבות הטומאה מדאוריי' או מדרבנן משום שכיון שהן אבות שוין הן לטומאה דאורייתא בספיקן:
קנ
טומאה דמחלקינן דזה אחר זה טהורים ובבת א' טמאים דעת הדרישה בי"ד סי' ק"ץ דדוקא במידי דרבנן אמרינן כן אבל לא במידי דאורייתא והרב ט"ז סי' ק"ץ בי"ד ס"ק י"ז כתב ולא דק בזה דאפי' במידי דאורייתא אמרינן כן בפ"ק דפסחים לענין ב' שבילין והלך באחד מהם וכן בפ"ב דכתובו' לענין היתר אשה לבעלה אמרי' לסברא זו והטעם דאוקמינן אחזקת היתר שהית' לפני זה ע"כ: