קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ח
קכ
חשד כתב מהראנ"ח ח"ב סי' מ"א דחשד היא חששא דאוריי' כדמשמע בפ' המקבל דס"ל לר' טרפון אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכני' אותם דדריש טעמא דקרא משום דמשכים ומעריב בביתה ומשיאה שם רע, ועוד הביא תשו' הרד"ך ז"ל שגם הוא עלה בהסכמה דחששא דאוריית' היא מאותה ששנינו מפני מה אמר' תור' להניח פאה בסוף שדהו מפני החשד אלא דחששא דאאא י התור':
קכא
חשוד על השבועה דפסול לעדות מתוך דברי מרן הב"י ריש סימן צ"ב לטחה"מ מוכת דהוי מדרבנן וכבר הרב מורה צדק תמה עליו הביא דבריו הרב כנה"ג שם:
קכב
חשוד על השבועה שאין מוסרין לו שבועה מוכח מדברי התוס' דבבא קמא דק"ח ע"א ד"ה תרי כפלי דאינו אלא מדרבנן כתבתי דבריהם בנדפס אות ע"ח למ"ב וכן היא דעת המרדכי בשבועו' דף שמ"ג אבל הר"ן בפ' כל הנשבעין כתב שהוא דאוריי' הביא דבריו הרב תי"ט שם:
קכג
חרישה בשביעית לר"ש ז"ל פ"ב דשביעית דאיסורו חרישה מן התורה והרמב"ם ריש הלכות שמיטה כתב דאיסור חרישה מד"ס ואין לוקין עליה ע"ש ובתי"ט פ"ב דשביעית מ"ב:
קכד
חרש דקי"ל בח"מ סי' רמ"ג דזכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. היינו במילי דאורייתא משא"כ בשתופי מבואות דרבנן כמפורש בגמ' גיטין פ' התקבל סוף דס"ד וכ"כ הר"ן שם וכן מתבאר בטור א"ח סי' שס"ו יע"ש:
קכה
חליצה איפליגו אמוראי בפ' מצות חליצה ד' ק"ו חליצה דלר' סחורה ודעמיה חולצין ואפי' שאין מכירין את היבם והיבמ' שבאו לחלוץ ואין אנו מכירי' בה שהיא יבמ' נזקקין להם ב"ד וחולצין ורבא אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין. וכתבו התוס' שם ד"ה ורבא דידיה אמר כו' ז"ל והקש' הרב ר' יאוד' מדתניא בתוספתא חולצין לאשה אע"פ שאין מכירין אותה ותקש' לרבא ותירץ דהתוספת' מיירי מדאוריי' ואמוראי דהכא פליגי אי חולצין נמי מדרבנן ע"כ. ועיין בתשו' מהריב"ל ס"ג סק"ב בחקיר' הה' מה שיש להסתפק בכוונת דברי הר"ר יאוד' לענין דינא:
קכו
חשד דחששו חכמים דילמא אתי לאיחלופי. כתב הרדב"ז בתשו' סימן קצ"ט דלא נתנו חכמים דבריה' לשיעורים לחלק בין עני לעשיר דכולהו חשידי לאיחלופי:
קכז
חשד לענין ברכה בדברים שהוא תקנ' חכמים מפני החשד דעת הר"ן בפ' במה מדליקין עלה דחצר שי"ל ב' פתחים דכיון דאינו מדליק אלא משום חשד לא מברך אלא אחד פתחא. והפר"ח בחי"ד סימ' י"ג ס"ק ה' כתב דכיון דמדרבנן צריך להדליק אע"ג דלא הצריכו להדליק אלא משום חשדא דעלמא מצוה דרבנן היא וחייב לברוכי בב' פתחים וכן בכל מצוה דרבנן דגזרו משום חשדא:
קכח
חזן העובר לפני התיב' להוציא את הרבים י"ח כתב הרשב"ץ ח"ב סי' קס"ג שהיא מ"ע מן התור':
קכט
חייב לענין איסורי שבת. מצאתי לרש"י ז"ל בפ' המוציא בשבת דף פ"א ע"ב עלה דפרפיסא דהיינו גבשושית של עפר שעלו בו עשבים שהי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש. כתב רש"י ז"ל ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור מדרבנן משום דדמי לתולש דאי חייב משום תולש קאמר היכי שרו חכמי' לצורך קינוח איסור כרת וסקיל' ע"כ. וכן אמרו בפ' כירה ד"מ ע"ב אמר רבינא המבשל בחמי טברי' חייב מאי חייב מ"מ:
קל
חכמים עקרו דבר תורה בשב וא"ת. כתב הרדב"ז בתשוב' כ"י סי' תקנ"ט דהא דעקרו ד"ת בשב וא"ת היינו דוקא ודאי דדבריהם אבל ספק דדבריהם כגון דהוי מלתא דהויא פלוגתא דרבוותא אין עוקרין אפי' בשב וא"ת. ועיין בתשו' מהריב"ל סי' נ"ד ס"ג שנסתפק בהך כללא אי הוי דוקא בגדולים מן הדור בכל דור ודורו יפתח בדורו כו' או אם נאמר דבכל עיר ועיר מדינ' ומדינ' יש כח ביד העיר במעמד אנשי העיר לעקור בשב וא"ת. או אם נאמר דאפי' גדולי הדור אין כח בידם דדוקא ב"ד דר' אמי ור' אסי הוא שיש להם כח בזה ע"ש ובס"ב בפסק האחרון. ובתשו' ספר מקור ברוך סי' ח"ן כתב בהא דאמרינן בכל דוכתא חכמים עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה דלא אמרינן הכי אלא דוקא היכא דאומ' כן בהדיא בגמ' לא בכל מקום ע"ש
קלא
חתימת העדים בגט שלא לשמה לא פסול אלא מדרבנן. תוס' פ' קמא דגיטין דף ד' ד' ד"ה מודה. ועיין בספר גט פשוט סי' ק"ך ס"ק פ"א:
קלב
חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. כתב מר"ן ז"ל בא"ה סי' י"ז בשם א"ח וז"ל, על הא דאמרי' דהאשה שאמר' לבעל' גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעל' דהיינו באיש ואשה דאתו מעלמא ואין עדות ברור' שהיא אשתו אלא בחזקה דאתיא חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא דאתי דרבנן ומבטל דרבנן אבל אי ידעינן בעדו' שהיא אשתו ליתא להאי חזקה דאין אשה כו'. וכ' מרן וז"ל שאין דבריו נראין לו דהאי חזקה לאו דרבנן היא אלא דאורייתא וגם כל הפוסקים חלוקים עליו ע"כ. ועיין בפ' המגרש דף פ"ט ע"ב בההיא דשלחו ליה מבי רב לר' שמואל יצא עליה קול כו'. ועיין בס' בני דוד דף י"א ע"ד:
קלג
חמץ נוקשה. כתב הרב מ"א סי' תמ"ז דמהרא"י ז"ל ס"ל דאיסורו מדאוריי' ועיין בהרב פ"ח הל' פסח סי' תמ"ז ס"א דהעלה דא"א מדרבנן:
קלד
חמץ במשהו. מדברי מרן הכ"מ ז"ל איסור משהו מדאוריי' מריבוי דכל מחמצת. והרב פר"ח סי' תמ"ז ס"ב תמה עליו והוכיח דאינו אלא מדרבנן:
קלה
חזקה דאמרינן גדול' חזקה מסקינן בפ"י יוחסין דהא דמהני חזקה היינו בתרומה דרבנן דכהנים אוכלים בחזקה גרידתא אבל בתרומ' דאוריי' אין אוכלים אלא בראיה גמור'. והתוס' כתבו בפ"ב דכתובות דף כ"ו ד"ה אנן אחתינן כו' ובפ' ח"ה ד"ה אנן אסקינן ליה דכל תרי ותרי ס' דרבנן ונהי דאמרי' מדאורייתא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא בחזקתה מ"מ מדרבנן יש לפוסלו והכא לענין תרומ' דרבנן הקלו להתיר ולאוקמא אחזקתה:
קלו
חולב ומחבץ ומגבן בשבת. תניא בפרק המצניע החולב כו' כגרוגרת והמכבד והמרבץ והרוד' חלות דבש שוגג חייב חטאת דברי ר"א. וחכ"א א' זה וא' זה אינו אלא משום שבות ואפליגו רבוותא ז"ל בביאור בריית' זאת מקצתן ס"ל שחכמי' נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות ומקצתן ס"ל שלא נחלקו חכמים אלא מהמכבד ואילך וזה דעת הרמב"ם פ"ח דשבת וע"ש בה"ה ז"ל:
קלז
חצי שיעור דאורייתא. כתב בתשו' חוות יאיר דכ"ב ע"ב ז"ל אין ענין חצי שיעור בדבר שאין לו עיקר מן התור' כלל בלאו כגון כל שיעור טומאת אוכלים ומשקין ומת ונבלה ושרץ וכיוצא בהם דאסמכינהו אקרא דארץ חטה דאין דברי' בענין אסור רק כך אמרו ע"פ הסכמתם וקבלתם הלכה למ"מ ובפחות ודאי לא וכי אמרינן חצי שיעור אסור היינו כההיא דפרק יה"כ דיליף ר"י מקרא דכל חלב לכל איסורין שבתורה דהיינו שעיקר איסורן מדאוריי' ורבנן קבעו בהם שיעור דמלקות ולקרבן בכזית אסור בחצי שיעור דלא נתנו בהם חכמי' שיעור רק למלקו' או לקרבן אבל חצי שיעור אסור ע"כ. ולענין שבועה שנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית הוא פלוגתא דרבוותא דלהרמב"ם ולהר"ן ז"ל אסור מן התור' לאכול פחות מכזית ככל שאר האיסורין ולרמב"ן ז"ל מותר לכתחל' לאכול פחות מכזית ואפילו איסור דרבנן ליכא ועיין בזה בס' משנה למלך ריש פ"ד מהל' שבועות ובתשו' חוות יאיר דכ"ג ע"א. אה"ב חצי שיעור כבר נודע דקי"ל דאסור מן התור' ויש לחקור לענין מצות עשה מה דינו דמי שאין לו אלא כחצי זית מצה בליל פסח אי מחויב מדאורייתא לאוכלו דנהי דאינו מקיים מצות עשה לגמרי מ"מ כיון דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התור' לענין איסורין ה"ה במצות עשה דחצי שיעור נמי איכא איסור מן התור' אם ישנו בידו ואינו אוכלו או"ד במצות עשה לא שייך דין חצי שיעור וקודם בואי לבאר דין זה צריך לעמוד בעיק' דין חצי שיעור לענין איסורין. והנה עיקרא דהאי מילתא הויא פלוגתא דר"י ור"ל בר"פ יוה"כ חצי שיעור ר"י אמר אסור מן התור' ר"ל אמר מותר מן התורה רי"א אסור מן התור' כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל ר"ל אמר מותר אכילה אמר רחמנא וליכא אתיביה ר"י לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב ודחי ליה ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ. וי"ל קצת מההיא דאמרי' שם בפ' הנז' דף פ' ע"א אמר"י שיעורין של עונשים הלכ' למשה מסיני תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הלמ"מ ע"כ דאמאי לא הביא ר"י סיעתא לסברתו דס"ל דח"ש אסור מן התור' מהך ברייתא דמדקתני שיעורין של עונשים ולא קתני שיעורין של איסורין ש"מ דלא אתיא הלכתא אלא ליתן שיעור לעונשים דוקא דבחצי שיעור ליכא עונש אבל לענין איסורא לא אתיא הלכת' ליתן שיעור דבחצי שיעור נמי איכא איסורא מדאורייתא. עוד אמרינן התם בדף פ' הנז' אר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירב' בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי בקרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשנ' בשגג' ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו וכתב רש"י ז"ל והתניא כו' כלומר וכי אתי ב"ד אחר ומחדש הלכ' מי מחויב האי דאכל קודם שנתחדש' הלכה והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל לי' עכ"ל וי"ל קצת דאמאי לא משני דר"א ס"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התור' וכיון שכן האי דאכל קודם שנתחדשה ההלכ' שב מידיעתו קרינן בי' דאי הוה ידע דחלב הוא לא הוה אכיל לי' כיון דחצי שיעור נמי אסור מדאורייתא ואף דליכא עונש לא מפני זה אינו נמנע מלאוכלו ודוק. ועל קו' הראשו' י"ל דמאי דלא הביא ר"י מההיא ברייתא דשיעורין לעונשין הלמ"מ היינו משום דיש לדחות דההיא ברייתא ר"ש הוא דס"ל דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן כדאמרי' במכות די"ו ע"א יע"ש דלר"ש ע"כ צ"ל דס"ל דהלכ' למ"מ דשיעורין לא נאמר' כי אם על העונשים המפורשים בתור' שזדונו בכרת ושגגתו בחטאת כחלב וכיוצא דהעונש מפורש בתור' על האזהר' עצמ' דאתיא הלכתא לומר דאין חייבים עליהם כי אם בכזית אבל שאר איסורין דלוקין עליהם דאין עונש ומלקות מפורש על האזהר' עצמ' לא אתיא הלכתא לומר דבעינן כזית דבהכי לר"ש נמצא דסתם אכילה שבתור' היא בכ"ש אלא דלענין עונש כרת וקרבן אתא הלכתא ואפיקתיה מעונש דאינו חייב אלא בכזית ואם כן מש"ה קתני בברייתא שיעורין לעונשים ולא שיעורין לאיסורין דאי תני הכי משמע דאתא הלכתא לומר דסתם אכילה דאיסורין הוא בכזית ואפילו למלקות ואינו כן אבל לעולם דלרבנן דפליגי אר"ש וס"ל דליכא מלקות בכ"ש י"ל דלדידהו הלכ' למשה דשיעורין על האיסורין סתם נאמרו ואתא הלכתא לומר דסתם אכיל' האמור' באיסורין היא בכזית וא"כ י"ל דאפי' איסורא מדאורייתא ליכא בחצי שיעור אלא דיקש' ע"ז דמה מייתי ר"י מברייתא דכל חלב לרבות חצי שיעור הא יש לדחות ולומר דהאי תנא ר"ש הוא והא דר"ש ס"ל דהלכתא זו שנמסר' בלשון הזה כזית לעונשין הוא לעונש כרת המפורש באזהר' עצמ' ולא למלקות נפקא לי' מקרא דכל חלב דבא להזהיר על כ"ש בלאו ומיני' ילפינן לכל האיסורין לענין מלקות ולא נאמר' הלכ' למ"מ כי אם לעונש כרת וכיוצא ואי לאו האי קרא דכל חלב לא הוה ס"ל הכי אלא הוה ס"ל דאפי' לעונש מלקות אתא הלכתא כרבנן דהא ליכא למימר דפלוגתייהו דרבנן ור"ש בעיקר הלכ' למ"מ איך נמסר'. פליגי דלרבנן על סתם עונשים נאמר' ומסתמא עונש מלקות בכלל עונשים הוא ולר"ש על עונשים דעונש כרת וקרבן דוקא נאמרא בפירוש דא"כ נמצא דפליגי בעיקר ההלכ' איך נמסר' וכלל זה מסור בידינו דבהלכ' למ"מ ליכא מחלוקת כלל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ובהקדמ' פי' המשניות דבכל הל"מ לא שייך מחלוקת יע"ש אלא ע"כ לומר דלא פליגי רבנן ור"ש בעיקר הל"מ איך נמסר' דלכ"ע על סתם עונשי' נאמר' אלא דלר"ש מאיז' דרשא יליף לומר דסתם עונשים הנאמר בהל"מ אינו אלא בעונש כרת וקרבן ושפיר י"ל דמדרש' דכל חלב יליף לה ורבנן דס"ל דאפי' לעונש מלקות נאמרה הל"מ לא דריש כל חלב להכי וא"כ שפיר י"ל דהאי תנא דברייתא ר"ש היא וע"כ לומר דהכי מייתי ר"י מהך ברייתא דאפי' את"ל דר"ש היא מ"מ מדר"ש נשמפ לרבנן דאף רבנן לא ס"ל למדרש מקרא דכל חלב לומר דהלכתא לא אתיא לעונש מלקות מ"מ לענין איסורא דאורייתא ודאי דילפינן מכל חלב דבלאו הכי כל חלב ל"ל וע"ז דחי לי' ר"ל לומר דאפו' את"ל דרבנן היא מדרבנן הוא ואסמכתא בעלמא הוא ורבנן י"ל דכל לא דרשי וכדאמרי' בפ' אלו עוברין דמ"ג ע"ב דרבנן דהתם לא דרשי כל בקרא דכל מחמצת יע"ש ולפי האמור סלקא בידן דלר"י לא נחלקו רבנן ור"ש בעיקר ההלכ' איך נמסרה דלכ"ע על סתם עונשים נאמר' כיון דלא שייך מחלוקת בהלכ' למ"מ כאמור אלא דלר"ש לא נאמר' כי אם על עונש כרת וקרבן ומקרא דכל חלב יליף לה ולרבנן אפי' על עונש מלקות נאמר' וקרא דכל חלב לאיסור בעלמא אתא ולא למלקות ולפי זה לכ"ע סתם אכילה שבתור' היא בכ"ש דלא אתא הלכתא אלא לעונש אבל לר"ל דח"ש מותר מן התור' וס"ל סתם אכילה בכזית ע"כ צ"ל דס"ל דפלוגתייהו דר"ש ורבנן בעיקר ההלכ' הוא איך נמסר' דלר"ש לא נמסר' כי אם על העונשים ומקרא דכל חלב ילפינן דדוקא עונש כרת ולרבנן לא נמסר' על העונשים כי אם על האיסורים דסתם אכיל' האמור' במאכלות אסורות בכזית ומש"ה אפי' איסור ליכא בפחות משיעור דכל חלב לא דרשינן וההיא בריי' דאמרי' שיעורין על העונשים הלכ' למ"מ הנז' אתיא כר"ש כמו ששיערנו לעיל ובאמת דלר"ל קשה דא"כ מצינו דשייך פלוגתא בהלכ' למ"מ כיון דעיקר פלוגתייהו הוא על עיקר ההלכ' איך נמסר' אי על עיקר האיסורין או על העונשין וזה נרא' דלא כסברת הרמב"ם הנז' ויש ליישב ודוק. ולענין הלכ' קי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התור' וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' שביתת עשור ושאר פוסקי' וכתב הר"ם בפ"א חמץ ומצה דין ז' וז"ל האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מן התור' שנאמר לא יאכל עכ"ל ומרן הכ"מ תמה על דבריו דלמה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל האיסורין שבתור' קי"ל ח"ש אסור מ"ה ותו דאי מקרא הו"ל למילף מיני' דלא יאכל שיעור אכיל' משמע וראיתי להרדב"ז בח"ב מתשו' החדשות בלשונות הרמב"ם סי' קמ"ג שעמד על דברי הר"מ אלו דהלכות חמץ וכתב וז"ל אבל רישא דכתב האוכל כ"ש הר"ז אסור מ"ה אפי' מעורב קאמר והיינו דאצטריך קרא שנא' לא יאכל דלא אשכחנא פלוגתא דר"י ור"ל אלא באוכל חצי שיעור בעיני' אבל חצי שיעור מעורב לא אשכחנא לה מפורש דפליגי ולפיכך מייתי קרא דלא יאכל כו' יע"ש וי"ל דבפ' גיד הנש' דף צ"ח ע"א גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא דסבר מר בר ר"א לשעורי' בל' פלגי דזיתא אמ"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן ועוד דאמר ר"י חצי שיעור אסור מ"ה ע"כ לא משמע הכי ודוק. וראיתי להרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ה' חמץ שכתב וז"ל והאוכל חמץ בפסח כ"ש כו' שנא' לא יאכל חמץ ואכיל', כ"ד משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותיה אבל לאיסורא כדקאי, קאי ואעפ"כ אינו חייב קרבן או כרת אע"ג דלענין איסורא אמרינן דאכילה כ"ד משמע לענין כרת וקרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותי' עכ"ל וסברת הרב הנז' דס"ל דלר"י סתם אכיל' הוא בכ"ש הוא ע"ד מה ששיערנו לעיל ובאמת דברייתא דשיעורין על העונשין הנז' משמע כוותיה דלא נמסר' הלכ' אלא לענין עונשין אבל לאיסורא פשט אכילה כדקאי קאי דסתם אכיל' בכ"ש דלר"י הך ברייתא כרבנן נמי היא דלא פליגי בעיקר ההלכ' דלכ"ע על העונשים נאמרה וכשם דלר"ש סתם אכיל' שבתור' כ"ש לענין מלקות כן ה"ה לרבנן לענין איסור' דאפושא פלוגתא לא מפשינן. איברא דיש לעמוד מהא דאמרינן בפ"ב דזבחים ופסקו הר"מ בפי"ד מהלכות פסולי המוקדשין דהמחשב בקרבן לאכול חוץ לזמנו הזבח פיגול ואם חשב לאכול חוץ למקומו הר"ז פסול ואינו פיגול ואין אכילה פחות מכזית ולא הקטר' פחות מכזית לפיכך המחשב לאכול פחות מכזי' או שחשב להקטיר פחות מכזית בין במחשבת הזמן ובין במחשבת מקום הזבח כשר עכ"ל ולפי ס' הרא"ם דאפי' לרבנן סתם אכיל' בכ"ש מנ"ל דבפחות מכזית ליכא פיגול הא עיקר דין זה מקרא דאם האכל יאכל דמפי השמוע' למדו דבמחשב הכתוב מדבר כמ"ש הר"מ שם בפי"ג דבב' אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם וא' אכילת מזבח וע"כ ה"ט משום דסתם אכיל' בכזית ואם איתא דסתם אכילה שבתורה היא בכ"ש מנ"ל להכשיר מחשב פחות מכזית ועיין במ"ש התוס' בפ"ה דמנחות דף ח"ן ד"ה אביי עיין בס"ד ודוק. ומהרלנ"ח בתשו' סי' י"ז עמד על דברי הרמב"ם דה' חמץ הנז' ותי' דאיסור חמץ ל"ד לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור משום דחלב אסור לעולם ולא הי' לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו בחמץ לאסור חצי שיעור וכתב עוד דלמד הרמב"ם כן בחמץ מקרא דלא יאכל דכתיב בצירי דסתם אכילה, בכזית כשתולה התורה הדבר באוכל שאמר לא תאכל בפת"ח וצריך כל חלב לרבות חצי שיעור אמנם כשאומר לא יאכל בציר"י ותולה הדבר בנאכל אפי' פחות מכזית יקרא נאכל ואסור. וכתב עוד ואם זה אמת י"ל דבי"ד משעה ו' ולמעלה אין איסור תורה פחות מכשיעור עכ"ל וגם על מהרלנ"ח קשה מההיא דפיגול דהא עיקר דין זה הוא מקרא דאם האכל יאכל כאמור והתם לא תלה התורה באוכל דלא כתיב אם תאכל ביום השלישי כי אם כתיב אם האכל יאכל דב' הלשונות תולה הדבר בנאכל ולא באוכל וכל כה"ג אפי' פחות מכזית משמע ואמאי פחות מכזית הקרבן כשר. עוד יש לעמוד בדבריו דאם יש סבר' לחלק בין חלב דאיסורו איסור עולם לחמץ דיש לו שעת הכושר א"כ מנ"ל להרמב"ם לומר דלר"י ח"ש אסור מה"ת אפי' בחמץ דהיה לו שעת היתר אפשר דר"י לא קאמר אלא באיסור דומה לחלב דוקא וז"פ דבהדיא אמרינן בשמעתין דר"פ יוה"כ דפריך עלה דמתני' דקתני יוה"כ אסור כו' אסור ענוש כרת ומשני לא צריכא לח"ש לר"י דאמר אסור מה"ת הרי מפורש דאף דאיסו' אכיל' ושתיה אינו איסור עולם עם כ"ז חצי שיעור אסור מ"ה לר"י אלא דהרמב"ם ס"ל דדין זה דיום הכפורים לא יליף לה ר"י מכל חלב דאין ללמוד מכל חלב אלא דומיא דחלב דאיסורו איסור עולם אלא אית ליה לר"י קרא אחרינא ללמוד ממנו אפי' לאיסורין שיש להם שעת היתר והוא האי קרא דלא יאכל בציר"י דחמץ ומיני' ילפינן לשאר איסורין שיש להם שעת היתר כאיסור יוה"כ וכאיסור שבועה דס"ל להרמב"ם בפ"ד מהלכות שבועות דאם נשבע שלא אוכל אסור נמי בחצי שיעור כשאר איסורין אף דאיסור שבועה קודם שנשבע הי"ל שעת היתר אלא דילפינן מחמץ כיון דחדית לן קרא בחמץ דאפי' שיש לו שעת היתר אסור ח"ש ה"ה בשאר איסורין דכוותיה דכשם דילפינין מכל חלב שאר איסורים דאיסורם איסור עולם ולא אמרינן שאני חלב דגלי קרא כן נמי ילפינן מחמץ שאר איסורין דהוו דכוותי' ואין לומר דא"כ תרי קראי ל"ל לישתוק קרא דכל חלב ונילף כל האיסורין דאסורין איסור עולם מחמץ מק"ו די"ל דאי הוה כתיב קרא דחמץ לבד לא הוה אתי חלב מיני' דשאני חמץ שלא הותר מכללו וכדאמרי' בחולין דק"ך ע"א גבי המחהו וגמעו דעביד צריכותא דאצטריך קרא לחמץ וחלב דחלב לא אתי מחמץ שכן לא הותר מכללו וחמץ לא אתי מחלב שכן לא הית' לו שעת הכושר אך קשה דכפי זה נביל' ושאר איסורין דאינם ענוש כרת איך ילפינן מחלב וחמץ כיון דאיכא למפרך מה להנך שכן ענוש כרת ומתוך חומרא דידהו אסורים בכ"ש משא"כ בנבילה וכיוצא כדאמרי' התם גבי המחהו וגמעו דאצטריך קרא בנבילה נמי מהאי טעמא יע"ש זה נרא' פשוט דעת הרב ז"ל. עוד יש לעמוד בדברי הרב שכתב שכל שתלה הדבר בנאכל ולא באוכל אמרינן סתם אכילה בכ"ש מההיא דאמרי' בפ"ג דשבועות עלה דמתני' האומר שבועה שלא אוכל דלרבנן אינו חייב בכ"ש ובגמרא עלה כ"ב אמרינן אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכ"ש מ"ט קונמות נמי כיון דלא מדכר שמא דאכילה כמפרש דמי ופריך מתיבי קונמות מצטרפין כו' ואי ס"ד חייב בכ"ש צירוף למה לי ומשני דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין תולה הדבר באוכל לתולה הדבר בנאכל באומר אכילה מזו עלי קונם תולה הדבר בנאכל היא ומשמע אפי' כ"ש כלישנא דקרא דלא יאכל בצר"י דלא דמי לנשבע שלא אוכל דס"ל לרבנן דאינו חייב בכ"ש דהתם שאני דכיון דתלה הדבר באוכל משמע בכזית בלשון תורה דכל דהזכיר אכילה ותלה הדבר באוכל הוא בכזית אבל באומר אכילה מזו קונם דתולה הדבר בנאכל אמאי צריך כזית הא בלשון תורה נמי בכה"ג הוא בכ"ש וא"כ בקונמות בכל גוונא אסור בכ"ש אפי' במזכיר אכילה מזו ודוק. עוד י"ל במ"ש דלפי זה חמץ בי"ד מו"ש ולמעלה אינו אסור מן התורה בכ"ש והוא דבר תימא דלשאר איסורין דיש להם שעת, היתר כיוה"כ ושבועה ילפינן מחמץ כאמור ואיך לא נלמוד לאיסור חמץ מו' שעות ולמעלה ובפ' כ"ש דכ"ח ע"ב אמרינן דר"י ס"ל דתלתא קראי כתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו וכתבו התוס' שם בד"ה וחד לפני זמנו וז"ל וא"ת ולחזקי' מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואומר ר"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנא' לא נחלק ביניהם עכ"ל וכיון דהרמב"ם פסק כר"י בלפני זמנו א"כ כשם דלחזקי' לענין איסור הנאה אמרינן דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם לדידן נמי דלא יאכל בציר"י בעינן לי' לאסור בכל שהו כיון דגילה קרא בחד קרא ה"ה בקרא דלפני זמנו דאסור בכ"ש ולא נחלק ביניהם. עוד יש לעמוד בס' הרא"ם דס"ל דסתם אכילה שבתור' היא כל שהוא אלא דאתיא הלכתא ואפיקתי' לקרא ממשמעותיה לענין עונשין מההיא דאמרי' בפ"ד דמעילה די"ו ע"ב אמ"ר יאודה אמר רב אכילת שרצים לוק' עליו בכזית מ"ט אכיל' כתיב בהו מתבאר מדברי התוס' שם בד"ה אמר רבא כו' דע"כ רב במובדלין מיירי והא קמ"ל רב דלא נימא דאפי' בחייהן בכעדש' דמה טומא' אכיל' בכעדש' אף אכיל' בכעדש' דהא הוקש אכילה לטומאה קמ"ל דלא הוקש אלא במיתתן דאי רב מיירי באין מובדלין מאי רבותי' דקמ"ל פשיטא דבעי כזית מידי דהוה אכל איסורין שבתור' יע"ש ואם איתא לס' הרא"ם דסתם אכילה כ"ש מאי מייתי רב מטעם דאכילה כתיב בהו וכתבו רש"י והתוס' דסתם אכילה אינה פחותה מכזית הא קי"ל איפכא דסתם אכילה בכ"ש אלא דאתא הלכתא ואפיקתי' לקרא ממשמעותי' לעונשין וא"כ י"ל דהכא דיש לנו היקש דהוקש אכילה לטומאה שפיר י"ל דלוקה אפי' בכעדשה ואי משום סתם אכילה שהיא בכזית אדרבא נהפוך הוא דמשמעותי' דקרא בכ"ש. וכן יש להקשות מההיא דאמרינן בפ' גיד הנשה דק"ב אמר רב אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא ביה וכתב רש"י וז"ל אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאיתרבאי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה פחות מכזית עכ"ל ולפי ס' הרא"ם קשה דכיון דיש פנים לומר דכיון דתרי קראי כתיבי לאבר ולבשר י"ל דאתא קרא לומר דשיעורו של זה לאו כשיעורו של זה א"כ אכתי נימא הכי ואי משום דאכילה כתיבא ביה אדרבא סתם אכילה בכ"ש ודוחק לומר דרב בההיא דמעילה ובההיא דפרק גיד הנשה ס"ל כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה דלר"ל ודאי אפי' לס' הרא"ם סתם אכיל' שבתור' בכזית כמו ששיערנו לעיל וכמ"ש הרב משנה למלך בפ"א מה' חמץ ומצה דין ז' יע"ש שהאריך דא"כ מאחר דמס' רב נרא' דאי לאו דאכילה כתיב ביה דסתם אכילה בכזית הו"א דמדפלגינהו קרא לאבר מ"ה ובשר מ"ה ש"מ דלא בעי כזית כלל אפי' מצירוף עצמות וגידין א"כ לר"י דס"ל בעלמא סתם אכילה בכ"ש מנ"ל דאבר מן החי בעינן כזית וזה פשוט דלר"י נמי בעינן כזית כמו שמתבאר בפ' גיד הנשה דק"ג ע"ב גבי חלקו מבחוץ כו' יע"ש ועוד דמאי פריך בההיא דמעילה מהא דתני ר"י בר רבי חנינא קמיה דרבי יוחנן כו' וקלסיה ר' יוחנן וקשיא לדרב הא י"ל דרב כיון דס"ל בעלמא דחצי שיעור מותר מן התורה ולדידי' סתם אכילה שבתור' בכזית מש"ה ס"ל דע"כ היקש טומא' לאכילה אינו אלא במיתתן דבהכי מתקיים קרא דכתיב בהו אכיל' דסתמא בכזית לחייהן אבל לר"י דס"ל דח"ש אסור מן התורה ולדידי' סתם אכילה שבתורה בכ"ש י"ל דס"ל דמהיקש טומאה לאכילה ס"ל דאפי' בחייהן איסורא בכדעשה כיון דלשון אכילה דנקט קרא אינו סותר זה דאדרבא משמעות הכתוב הוא דסתם אכילה בכ"ש. והנה בההיא דאמ"ר דאבר מן החי צריך כזית מסיק הש"ס דלא בעינן כזית בשר אלא משהו בשר וגידין ועצמו' משלימין לכזית וכתב רש"י דלהכי פלגינהו קרא לאבר מ"ה ובשר מ"ה דמחייב אאבר אע"ג דאין שיעור בשר ונרא' פשוט דדין זה דאבר מ"ה עצמות וגידין משלימין לכזית הוא לכ"ע דאפי' לר"ל דס"ל התם בדף הנז' ע"ב דאמ"ה ובשר מ"ה מחד קרא נפקא מלא תאכל הנפש ע"ה דלדידי' ליכא תרי קראי לומר שיעורו של זה לא כשיעור' ש"ז מ"מ כיון דבחד קרא פלגינהו רחמ' ואשמועי' קרא תרתי אבר ובשר דהכי משמע לא תאכל הנפש שהוא אבר מ"ה ולא תאכל הבשר כ"ז שזה ע"ז וכמ"ש רש"י שם בס' ר"ל יע"ש ומדאצטריך קרא לאשמועינן תרתי ש"מ דשיעור של אבר אינו כשיעור של בשר ועכ"ל הכי לר"ל נמי דאל"כ קשה לר"ל ממתני' דפריך הש"ס לרב דקתני אכל אבר מ"ה ממנה אינו סופג את המ' ואין שחיטתה מטהרתה דאי ס"ד בעינן כזית בשר תיפוק ליה דקאכל כזית טמא ולוקה וזה פשוט וכן מתבאר מדברי התוס' שם בג"ה שאין בו כזית כו' יע"ש וכן מתבאר מדברי רש"י והתוס' שם דק"ג ע"ב גבי הא דבעי ר"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו יע"ש. והנה כי כן י"ל לס' ר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה מהא דמייתי הש"ס שם בדק"ב ע"א הא דתניא אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה שנאמר רק חזק לבלתי אכול הדם כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו דברי ר"א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים שנא' לא תאכל הנפש עם הבשר לחודי' כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו כו' ע"כ ולפי האמור דאבר מן החי חייב אפי' אין בו כזית בשר דעצמות וגידין משלימין לכזית הא לס' ר"ל דחצי שיעור מותר מן התור' שפיר י"ל דקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר אפי' בטמא משתעי קרא אלא דכיון דאיסור אבר לא בעינן כזית בשר שפיר קאמר קרא לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה דבכה"ג דליכא כזית בשר מותר לאוכלו מן התורה וליכא משום איסור טמא דבכה"ג אם אין דם הנפש עמו מותר לאוכלו והיכי ילפי רבנן מהאי קרא דאינו נוהג בטמאין ויש ליישב ודוק עוד יש לדקדק לס' ר"א דנוהג בטמאין ויליף לה מהיקש דדם דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו דלפי ס' ר"ל דח"ש מותר מ"ה הא שפיר י"ל דהיקשא דדם אהני לומר דאבר מה"ח נמי נוהג בטמאה באבר שאין בו כזית בשר דכה"ג מצד מה שהוא טמא היה מותר אבל באבר שיש בו כזית בשר דבלא"ה הי' אסור משום טמא אה"נ דאינו חייב משום אבר דאין איסור חל על איסור וזה פשוט דלק"מ דאי עיקר ההיקש אתא לאבר שאין בו כזית בשר פשיטא דנוהג בו איסור אמ"ה כיון דמותר גמור הוא ולמה לי היקשא אם לא לאשמועינן דאפי' באבר שיש בו כזית בשר נוהג בטמא. ואולם לר"י דס"ל דחצי שיעור אסור מן התור' אכתי איכא למידק דנימא דעיקר ההקש לא אתי אלא לאבר שאין בו כזית בשר דכיון דאסור מיהא מן התור' משום טמא והו"א דאף דאין לוקין על חצי שיעור כיון דאיסורא איכא אין איסור חל על איסור ואשמועינן ההיקש דבכה"ג דאבר שאין בו כזית בשר דליכא מלקות משום טמא איסור אבר חל על איסור טמא אבל לעולם דבאבר שיש בו כזית בשר דבלא"ה לוקה משום טמא אין איסור אבר מ"ה חל עליו ובשלמא לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות דס"ל דהנשבע שלא לאכול חצי שיעור מאיסור חלה השבוע' עליו כיון דאין לוקין על חצי שיעור וכן דעת התוס' לחד תירוצא בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כדברי הכל כו' יע"ש ובדכ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא כו' י"ל דכיון דבלאו הקשא מסברא אמרינן דשבועה חלה על חצי שיעור כיון דליכא מלקות א"כ ה"ה דאיסו' אבר מ"ה חל על חצי שיעור דאיסור טמא וא"כ אמאי צריך הקשא דדם לזה אם לא ללמדנו דאפי' באבר שיש בו כזית בשר חייל איסור אבר על איסור טמא אבל למ"ד דאין שבועה חלה על חצי שיעור כיון דאסור מדאורייתא וכמו שהוא ס' התוס' בשבועות במקומות הנז' לחד תירוצא יע"ש וכן דעת הרשב"א בתשו' סי' תרי"ו יע"ש א"כ י"ל דהיקשא דדם לא אתיא אלא לומר דנוהג באבר שאין בו כזית בשר דאף דבעלמא אין איסור שבועה חיילא על חצי שיעור מ"מ חדית לן דלענין איסור אבר מ"ה חייל על חצי שיעור דאיסור טמא אבל מ"מ י"ל דתפסת מועט תפסת ודוקא כה"ג דאבר שאין בו כזית דלענין איסורא דטמא ליכא אלא איסורא בעלמא ואין לוקין עליו רבי קרא דאיסור אבר מן החי חייל עליו אבל באבר שיש בו כזית בשר דאיסור טמא איסור חמור הוא דלוקין עליו אה"נ דאיסור אמ"ה לא חייל עליו דכיון דעינינו הרואות דיש סברא לחלק בין דבר שאין בו מלקות לדבר שיש בו מלקות כמו שהיא ס' הר"מ לענין שבועה ה"ה לענין איסור אמ"ה דיש סברא לחלק ויש ליישב והוא פשוט. והנה ראיתי להר"מ בפ"ט מה' מלכים דלא נאמרו שיעורים לבני נח וחייבים בכל שהוא וכן ראיתי להמאירי כ"י בפ' גיד הנשה שכתב בפשיטות כדעת הר"מ דבן נח חייב בכ"ש אמנם מדברי התוס' בחולין דל"ג ד"ה אחד נכרי כו' שכתבו וז"ל וי"ל דמ"מ אבר מ"ה דידהו אסור משום דבעיא שחיט' אע"ג דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצמות וישראל לא מתסר אלא בכזית בשר הא אמרינן דחצי שיעור מן התור' עכ"ל דמדדקדקו לומר דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצמות ש"מ דס"ל דבן נח נמי אינו עובר על אבר מ"ה על פחות מכזית כישראל אלא דעצמות וגידים משלימים השיעור נרא' דלא ס"ל כהר"ם והמאירי דאם איתא דבן נח חייב בכ"ש למה להם להאריך ולומר הכי ובאמת דזה תימא דהא אמרי' שיעורין הלכ' למ"מ וכיון דהלכה נתחדשה לישראל מאין לנו לומר דה"ה בבן נח ואולי דהרמב"ם והתוס' בזה פליגי בס' הרא"ם הנו' דלהרמב"ם ס"ל דסתם אכילה בכ"ד אלא דאתיא הלכתא ואפקי' ממשמעותי' לענין עונשין אבל לאיסורא כדקאי קאי דאפי' בכ"ש וא"כ כיון דלא נתחדש' ההלכ' אלא לישראל סתם אכילה האמור' בב"נ הוא בכ"ש וחייב נמי על כ"ש כיון שלא נתחדשה ההלכה לגבי דידהו אבל התוס' ס"ל דענין ההלכ' לא באה על העונשין אלא כך נמסר' דסתם אכילה שבתור' בכזית וכיון שכך אף באזהרת ב"נ דהויא בלשון אכילה הוא בכזית דכיון דנתחדש' ההלכה דמשפט לשון אכילה בכזית בכל התור' ה"ה באכילה האמור' בב"נ הוא בכזית זה נראה ליישב קצת. והנה ראיתי בירוש' בפ"ב דבכורים גבי מתני' התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים וז"ל מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור ובפ"ק דחלה משנה ט' הביאו הירושלמי הנז' ר"ש ור"ע ופי' וז"ל כלומר לר"י דאמר בפרק בתרא דיומא ח"ש אסור מן התורה ויתכן כי האי שינויא דמתני' דהכא ומיהו לר"ל דלית ליה חצי שיעור אסור צ"ל כדפרשינן ע"כ והרב תי"ט שם תמה עליהם דהא לר"ל נמי אפשר לאוקמא בחצי שיעור ואסורים מדרבנן קאמר דהא אמרינן דמודה ר"ל דמדרבנן אסור יע"ש ואני אומר דאף דנאמר דס"ל לר"ש ור"ע דדוחק לומר דאסורים לזרים מדרבנן קאמר הא אפשר לאוקמיה לר"ל בחצי שיעור ואסורי מדאוריי' קאמר די"ל דלר"ל מתני' כאבא שאול דאמרינן בפ' כל שעה דל"ב ע"ב ת"ר האוכל כזית תרומה משלם קרן וחומש אבא שאול אומר עד שיהא בו ש"פ ומסיק התם דלאבא שאול כיון דאית ביה ש"פ אף דאין בו כזית כגון שנת בצורת חייב בחומש יע"ש וע"כ לומר דלאבא שאול לר"ל אף דבעלמא שאר איסורין חצי שיעור מותר מ"ה באוכל תרומ' במזיד אסור מן התורה בכל שהוא דכיון דגלי קרא ונתן את הקדש דבשיעור נתינה שהוא ש"פ תליא מילתא ולא בעינן כזית לחיוב חומש ע"כ דאיכא איסור תור' בחצי שיעור במזיד דאי ליכא איסור תורה איך א"ל דבשוגג חייב חומש בח"ש כיון דעיקר חומש לכפרה הוא דאתא על מה שאכל דמש"ה אם מחלו הכהן אינו מחול כיון דהוי לכפרה כמ"ש התוס' בפ' אלו נערות ד"ל ע"ב יע"ש ואי במזיד ליכא איסורא מה כפרה שייך אלא עכ"ל דלאבא שאול אסור בחצי שיעור במזיד וא"כ י"ל דמתני' דאסורים לזרים כאבא שאול אתיא לר"ל. הן אמת דהדבר קשה הוא לומר דאבא שאול בעלמא ס"ל כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה ובתרומה ס"ל דחצי שיעור אסור מן התור' דאי ס"ל הכי בעלמא מנ"ל לומר דבתרומ' חצי שיעור אסור אי משום דכתיב ונתן ואין נתינה פחות מש"פ הא שפיר אנו יכולים לקיים שניהם דצריך שיהי' בו כזית וש"פ ובעינן תרתי דבהכי ניחא קרא דיאכל וקרא דונתן ואדרבא מסברת אבא שאול קשה לס' ר"ל דאם איתא דחצי שיעור מותר מן התורה בשאר איסורין מ"ש תרומה דס"ל דחייב חומש אפי' פחות מכזית דליכא איסור ולא בעי כפר' ואין לומר דר"ל יסבור בסברת אבא שאול דבעי תרתי כזית וש"פ כדס"ד לרב פפא התם בפ' כ"ש דהא בגמרא שם הכריחו דאי אפשר לומר דאבא שאול בפי תרתי אלא מכיון שיש בו ש"פ אף דאין בו כזית ואף ר"פ הדר ביה יע"ש ולומר דבהא פליגי ת"ק ואבא שאול דלת"ק בעינן כזית דבלאו הכי מותר ולאבא שאול חצי שיעור אסור הוא דוחק גדול דנמצא דס' ר"ל דחצי שיעור מותר תנאי היא. ונרא' דע"כ צ"ל דלר"ל אבא שאול ס"ל כר"ש דאית לי' בעלמא כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן דלר"ש אינו צריך כזית כ"א בדבר שזדונו בכרת ושגגתו בקרבן דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית אבל שאר איסורי בכ"ש וזר שאכל תרומ' אף למ"ד דחייב מיתה בידי שמים לא דמי לכרת ולא בעינן כזית ומש"ה אתי שפיר דבפחות מכזית חייב חומש דבמזיד נמי חייב בחצי שיעור ומה שהקש' בגמרא שם בפ' כ"ש לאבא שאול דבעינן ש"פ מקרא דונתן הא כתיב יאכל היינו אליבא דהלכתא דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה דבהכי אין צ"ל דאבא שאול ס"ל כר"ש וע"ז פריך שפיר דהא כתיב יאכל ואפי' אם נאמר דלר"ש כשם דבאיסור כרת בעי כזית כמו כן באיסור תרומה דחייב מיתה בידי שמים י"ל דר"ל ס"ל כס' רב בסוף פרק הנשרפין דס"ל דזר שאוכל בתרומה אינו במיתה וס"ל דלוק' וא"כ לר"ש בכ"ש לוקה ושפיר י"ל דאבא שאול ס"ל כוותי' ונמצא דכפי זה דלא אפשר לומר דמתני' אסורים לזרים אתיא כאבא שאול לר"ל כאמור. והנה יש לחקור אי פליגי ר"י ור"ל באיסורי הנא' דאפשר דלא פליגי אלא באיסור אכיל' כעין חלב אבל בדבר שהוא אסור בהנא' אפשר דאפי' ר"ל מודה דחצי שיעור, אסור מן התורה ונרא' פשוט דזה תלוי בענין דין איסור הנא' אי בעינן שיהנה מכזית כאיסור אכיל' או לא דאי אמרינן דאיסור הנאה בכזית דוקא ואם הדליק כזית חלב שור הנסקל ונהנ' בכזית חייב א"כ שייך פלוגתא דר"י ור"ל באי' הנא' אבל אי אמרינן דאפי' הדליק חלב שור הנסקל פחות מכזית חייב למ"ד דלוקין על ההנא' א"כ פשיטא דאפי' ר"ל מוד' באיסורי הנא' דאם אכל פחות מכזית אסור מן התור' דאף דמשום איסור אכילה לא מתסר מ"מ משום איסור הנא' מתסר דאסור בהנא' בכ"ש. ולכאור' לא מצאתי דבר זה מפורש אי בעינן שיהנ' מכזית מאיסו' הנא' או לא והא ודאי אין לומר דבעינן שיהנ' משיעור ש"פ. כדין המועל בהקדש דבעינן שיהנ' ש"פ דזה פשוט דבאיסורי הנאה לא בעינן הנאת ש"פ וכמו שמתבאר מדברי התוס' בחולין דף ק"ך ע"א עלה דפריך התם גבי חמץ המחהו וגמעו ענוש כרת דאמאי אכיל' כתיב' והקשו התוספות דתיפוק לי' משום הנאה דהא נהנ' בגמיע' וחמץ אסור בהנא' הוא ותירצו דעל ההנאה ליכא עונש כרת יע"ש ואם איתא דבאיסור הנאה בעינן ש"פ מאי קושיא הא י"ל דמאי דפריך הש"ס והא אכיל' כתיב' ביה ואיך קתני סתם דענוש כרת ומסתמא מיירי אפילו לא היה אלא כזית פחות מש"פ דבהכי לא שייך לחייבו משום הנאה כי אם משום אכיל' אלא עכ"ל דשיעור ש"פ לא בעינן אך מאי דמספ"ל אי בעינן שיהנ' משיעור כזית או לא דבזה תלוי אי מודה ר"ל באיסורי הנא' או"ל שוב מצאתי בירושלמי בפ' ששי דתרומות הלכ' א' וז"ל הצ"ל דאמר ר"ש ב"ל אכל חצי זית בשגג' וחצי זית בזדון בהעלם א' פטור והכא פטור אכל ב' חצאי זתים וחסר כ"ש פטור ומוד' ר"ל באיסורי הנא' ומוד' ר"ל ביום הכפורים ומודה ר"ל בעתיד להשלים עכ"ל ופירוש הירוש' פשוט דאמאי דקאמר ר"ל אכל ב' חצי זתים וחסר כ"ש פטור דאזיל לטעמיה דס"ל דחצי שיעור מותר מן התור' ואסור מדרבנן ומש"ה נקט לשון פטור דמשמע פטור אבל אסור מדרבנן ע"ז אמרינן דמוד' ר"ל באיסורי הנא' דאם אכל פחות מכזית אסור מן התור' דדל מהכא מצד איסור אכילה אסור משום דאסור בהנא' ולמדנו מזה לענין הלכה דלאיסור הנא' לא בעינן שיהנ' בכזית דאי בעינן שיהנה בכזית איך מוד' ר"ל באיסורי הנא' הא אפילו באיסור הנאה בעינן שיהנ' בכזית ולר"ל אפילו איסור ליכא בפחות מכזית ואם כן באכיל' נמי אמאי יהי' אסור בפחות מכזית מצד איסור הנאה אשר עפ"ז י"ל דברי הרמב"ם דפ"א מה' חמ' הנז' ע"פ דרך השני שכתב בהרלנ"ח בתשובות הנז' שכתב שם וז"ל או שנאמר שכיון שלמדנו מלא יאכל בציר"י איסור הנא' ובכל שהוא נהנה דהכי אמרינן לענין ברכה דבכל שהוא צריך לברך תחיל' משום שנהנה א"כ מוכח שפיר דכ"ש אסור מן התור' עכ"ל וי"ל דכפי טעם זה איך אפשר ללמוד יום הכפורים ושבוע' שיש להם התר מחמץ כיון דחמץ שאני דאין איסורו מחמת אכיל' כי אם מצד הנאה שאסור בהנא' ובכ"ש איכא הנא' משא"כ הנך דהם מותרים בהנא' וי"ל דכפי טעם זה אין ישוב דברי הר"מ תלוי בחילו' הנז' דאיכ' סברא לומר דבאיסור שיש לו שעת היתר אינו אסור ח"ש אלא כוונתו דלפי טעם זה אין אנו צריכים לחלק בכך דמ"ש הר"מ דחמץ אסור בכ"ש מקרא דלא יאכל הוא להורות לנו דפלוגתא דר"י ור"ל בחצי שיעור אינו אלא באיסורים שאינם אסורי' בהנא' כמו חלב וכיוצא דמותר בהנא' דכל דאינו אסור בהנא' אצטריך קרא לאסור בכ"ש ובהכי פליג ר"ל דח"ש מותר מן התורה אבל בשאר איסורי הנא' אפילו ר"ל מוד' דאסור בכ"ש דלא גרע חצי שיעור מקצת הנא' דאסור' מן התור' ולהורות זה הביא הר"מ קרא דלא יאכל בציר"י ללמדנו דחצי שיעור זה אינו בסוג פלוגתא דר"י ור"ל דלא פליגי אלא במותרים בהנא' וכבר פסק הר"מ כר"י בשאר מקומות אבל חמץ וכיוצא האסורים בהנאה אינם בסוג זה דדעת הרמב"ם ז"ל לכתוב בכאן זאת הראי' שהיא פשוט' לכ"ע ע"ד שכתב הרב שם בתחיל' סי' הנז' לתרץ על מה שהביא הרמב"ם איסור הנא' בחמץ מקר' דלא יאכל בציר"י דאתי כחזקי' ואנן קיי"ל כר' אבהו יע"ש ודוק ואם לא כיון הרב בזה מ"מ ע"פ יסודו אפשר ליישב דברי הר"מ ע"ד הנז' דדעתו להביא ראיה פשוט' לדברי הכל מאחר שמצינו בירושלמי הנז' דמוד' ר"ל באיסורי הנא'. עוד כתב הרב ע"ז שם וז"ל וצ"ע למה אינו לוק' כיון שיש פסוק מיותר דבשלמא בשאר איסורין אנו למדים מרבויא דכל חלב אבל לא לקי אמנם בכאן היה ראוי שילקה ע"כ. ונרא' דחקיר' זאת לא שייכא אלא לפי טעם הא' דתול' בנאכל משמע כ"ש דלטעם הב' שהוא משום דאסור בהנא' איך הי' ראוי שילק' הא ס"ל להר"מ בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות דין י"ו דאין לוקין על ההנא' כי אם דוקא על האכיל' יע"ש וגם לטעם הא' נרא' דלק"מ דשינוי זה דלא יאכל בציר"י אפילו לדידן דלא קי"ל כחזקי' דאפילו בלא תאכל נמי א' איסור אכיל' וא' איסור הנא' במשמע הא אמרינן במכילתא בפ"ב דאיצטריך לא יאכל בציר"י לחייב את המאכיל כאוכל יע"ש וא"כ נמצא דאין כאן יתורא כלל אלא דהרמב"ם ממשמעות שתלה הכתוב בנאכל נפקא לה דאפי' כ"ש לאיסור אבל לא למלקות. ולע"ד סברא זאת שכתבנו דבאיסורי הנא' לא בעינן שיהנ' בכזית היא ראיה נכונ' לס' הרא"ם הנז' דס"ל דסתם אכיל' בכ"ש אלא דאתיא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותי' לענין עונש אבל לענין איסור כדקאי קאי דבכל שהוא איכא איסורא ובכלל אכיל' הוא דאם אית' דלענין איסור נמי סתם אכילה בכזית א"כ מנין לנו דאיסו' הנא' הוא אפי' פחות מכזית הא איסור הנא' אפקי' קרא בלשון אכיל' דהא קי"ל כרבי אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכיל' ואחד איסור הנא' וכיון דסתם אכילה בכזית לענין אכילה לענין הנא' נמי יהי' בכזית כיון דהא הנא' בלשון אכיל' אפקי' רחמנא אך לס' הרא"ם א"ש ודוק. והנה מה שסיי' בירוש' הנז' ומוד' ר"ל בעתיד להשלים כתב הרב מהר"ר אליהו בביאורו וז"ל ומוד' בעתיד להשלים כשאכל חצי שיעור הי' דעתו להשלים לשיעור שהוא אסור דהטעם דאסור לר"י חצי שיעור מפורש שם משום דחזי לאצטרופי לשיעורא וזה המכוין כדי להשלים חזי לאצטרופי קרינן ביה ולא פליגי רק באם אינו מכוין אבל במכוין מוד' ותדע דאל"כ היאך מצינו בס"פ הבונ' שיהא פטור דלעולם חשבינן לי' אין זדון לחצי שיעור וכי אין זדון אין ידיע' עכ"ל ומהירושלמי הזה נמי קשה לר"ש ור"ע במ"ש במתני' דפ"ב דבכורים דקתני ואסורים לזרים דלא אתיא אלא לר"י ומוקי לה בח"ש ובמכוין להשלים לשיעור דמוד' ר"ל בהכי ומ"ש מוהר"א ז"ל דאל"כ היאך מצינו בס"פ הבונ' שיהא פטור כו' כונתו למה שנחלקו ר"ג ורבנן התם בס"פ הבונ' דר"ג ס"ל אין ידיעה לח"ש ורבנן ס"ל יש ידיע' וכתבו התוס' שם בד"ה ר"ג וז"ל נראה דטעם דרשב"ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמ' ידיע' אבל ידיע' דלאו חטאת הוא לא שמה ידיעה עכ"ל ובשלמא לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התור' י"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דס"ל דיש ידיע' דכיון דחצי שיעור אסור מן התור' קרינן בי' הודע אליו חטאתו כיון דאיכא איסורא ידיעת חטאת הוא ור"ג אף דס"ל דח"ש אסור מן התור' מ"מ כל דבחצי שיעור ליכא עונש כי אם איסור אינו בכלל ידיעת חטא' אבל לר"ל דס"ל דח"ש מותר מ"ה ע"כ צ"ל דסברתו פלוגתא דתנאי הוא דבשלמא ר"ג אתי כוותיה דמשום דלא אסור מן התורה לא חשיבא ידיע' חטאת אך לרבנן דס"ל דחשיבא ידיעה ע"כ צ"ל דס"ל דבכלל ידיעת חטאת הוא כיון דאסור מן התור' אלא עכ"ל דמוד' ר"ל בעתיד להשלים ובכה"ג הוא דפליגי ר"ג ורבנן לר"ל במכוין להשלים דבכה"ג אסור מן התור' לכ"ע. וע"פ סברא זאת דס"ל להירושלמי דמוד' ר"ל בעתיד להשלים קשה דמתני' דבפ"ב דביכורי' דקתני ואסורים לזרים אמאי אמרינן בירושלמי דלא מצי אתיא אלא לר"י דת"ש מן התור' כנז"ל הא אפי' לר"ל מצי אתיא ומיירי מתני' במכוין. ואולם נרא' דסברא זאת דס"ל להירושלמי דמוד' ר"ל בעתיד להשלים לא ס"ל לש"ס דילן דהרי בשמעתין דר"פ יוה"כ אמרי' דאתיבי' ר"י לר"ל מברייתא דדריש מכל חלב כו' וחצי שיעור ודחי הש"ס לר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמ' ואם איתא אמאי לא אוקמו' דמיירי במכוין להשלים והויא דרשא גמור' ולא אסמכתא וגם בריש פרקין אמרינן דמאי דקתני יום הכפורים אסור ולא תני ענוש כרת דמיירי בחצי שיעור ופריך הניחא לר"י אלא לר"ל מאי איכא למימר ומשני דמודה ר"ל דמדרבנן אסור ואם איתא לימא דמוד' ר"ל בעתיד להשלים ובהכי מיירי מתני' וכיון דבש"ס דילן לא ס"ל סברא זאת לפי ס' מהר"ר אליהו תקש' לר"ל מפלוגתא דר"ג ורבנן דפליגי אי יש ידיעה לחצי שיעור או לא כאמור ועכ"ל דלפי ס' ש"ס דילן לק"מ לר"ל מהא די"ל דרבנן דס"ל דיש ידיע' לחצי שיעור לאו משום דס"ל דח"ש אסור מן התור' אלא משום דלית להו הך דרשא דדריש ר"ג מקרא דאו הודע אליו חטאתו דבעינן ידיעת חטאת וידיע' דלאו חטאת לאו ידיע' היא ובלאו הכי לכאור' הי' נרא' דע"כ צ"ל הכא דהא עיקר פלוגתייהו דר"ג ורבנן הוא בכותב אות א' בשחרית ואות א' בין הערבים דלאו מידי דאיסור אכילה הוא וע"כ ל"ק ר"י דחצי שיעור הוא מן התור' אלא באיסורי מאכלו' דילפינן מרבויא דכל חלב אבל בשאר דברים שאינם איסור אכיל' כענין שיעורי מלאכות של שבת וכיוצא מנ"ל דחצי שיעור אסור ו איוהבא יגל צדה שו אי"ש ו מן התורה וא"כ ע"כ צ"ל דה"ט דרבנן משום דלא דרשי הך דרשא דר"ג. שוב ראיתי דדבר זה אי דין חצי שיעור דהוי מן התור' שייך נמי בדברים שאינם מאיסורי מאכלות כדין שיעורי שבת במחלוקת שנוי' דרש"י ז"ל כתב בפ' כלל גדול דף ע"ד ע"א דבמלאכת שבת נמי חצי שיעור הוי מן התור' יע"ש וכ"כ הגהות אשירי בר"פ המוציא יין יע"ש אבל לע"ד יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל הכי שהרי בפ"א מהלכות שבת דין ג' כתב הרמב"ם וז"ל וכ"מ שנאמר שהעוש' דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת כו' אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מד"ס והוא הרחק' מן המלאכ' עכ"ל ובפי"ח מה"ש דין כ"ג כתב וז"ל המוציא חצי שיעור פטור וכן כל העוש' מלאכ' מן המלאכות חצי שיעור פטור עכ"ל ואם איתא דס"ל דחצי שיעור מן התורה לענין שבת נמי הו"ל לפרש דהאי פטור דהכא לא הוי כשאר פטורי שבת דאינו אלא איסור דרבנן מאחר דכבר נתן כלל גדול בידינו דכל הפיטורין אינו אלא פטור אבל אסור מדרבנן ומדלא באר דבריו ש"מ דס"ל דפטור זה הוא כשאר הפטורין דהוו פטור אבל אסור מדרבנן דוקא דכמו שבאר הרמב"ם בהנהו תלת מילי דהוו פטור ומותר ופירש דבריו שהוא מותר כדי שלא ינגד הכלל שבידינו כ"כ היה לו לפרש דהאי פטור אבל אסור איסורו מדאורייתא משא"כ שאר פטורי שבת כדי שלא ינגד הכלל אשר מסר בידינו זה נרא' מהכרח דס' הרמב"ם הוא דבשיעורי מלאכו' דשבת חצי שיעור מדרבנן הוא דלא אמר ר"י דחצי שיעור מ"ה כי אם דוקא במאכלות אסורות דכיון דמכל חלב ילפינן לה מנ"ל לומר הכי בדבר שאינו מאיסורי אכילה ולע"ד זה נראה שהוא דעת מרן הכ"מ בפ"ה מה' איסורי מזבח דין א' שתמה על דברי הר"מ שכתב שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנאמר כי כל שאור כו' דהיאך פסק כאביי ולא כרבא ועוד שכ' לקמן דאין הקטר' פחות מכזית יע"ש ואם איתא דבשאר איסורן נמי שייך דין חצי שיעור אמאי לא תירץ דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאסורין בכל שהן הוא מדין חצי שיעור ומ"ש הר"מ שנאמר כי כל שאור כו' לאו דמייתי ראיה דמקרא משמע אפי' כ"ש אלא עיקר קרא מייתי לשורש איסור הקטרת שאור ודבש ולא על איסור כ"ש וכן כתב הרב ל"מ פי"ג מה'. מעשה הקרבנות דין י"ד דמדין חצי שיעור הוא מ"ש הר"מ יע"ש אבל מרן לא ס"ל הכי וכבר כתבתי דמדברי הר"מ מה' שבת הכי נראה דס"ל דבשאר איסורין לא שייך דין חצי שיעור כס' מרן. הן אמת דראיתי לה"ה בפ"א מה' גניב' דין ב' שעל מ"ש הרמב"ם אסור לגנוב כ"ש דין תורה כ' וז"ל ודין פחות מש"פ כדין חצי שיעור באיסורין עכ"ל דמשמע מדבריו דס"ל דמ"ש הרמב"ם דאסור לגנוב כ"ש הוא מדין חצי שיעור דמדין ח"ש דאיסורין יליף לה אלמא דס"ל בדעת הרמב"ם דדין זה הוא אפי' בשאר איסורין אבל כד דייקינן שפיר נראה דלא כיון ה"ה לכך דהא ודאי מ"ש הרמב"ם אסור לגנוב כ"ש אינו לומר דאסור בעלמא הוא אלא דעובר בלאו דלא תגנוב דלאו דל"ת הוא כולל אפי' פמש"פ אלא דפמש"פ לא ניתן להשבון וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"א מה' גזילה דבדין ב' כתב אסור לגזול כ"ש דין תורה ובדין ו' כתב וז"ל הגוזל פמש"פ אף ע"פ שעבר אינו בתורת השבה ע"כ הרי שכתב האי לישנא דאף ע"פ שעבר דנראה דפחות מש"פ נמי עובר על לאו דלאו דל"ת כולל אפילו פחות מש"פ וכמו שהעל' הרב כנה"ג בח"מ סימן שנ"ט בהגה"ט אות א' דהאמת הוא שעובר על לאו מדברי הר"מ הנז"ל וכתב וז"ל ואם אינו עובר בלאו דלא תעש' איסור מהיכן בא אם לא שבלא תגזול נכלל בין גוזל פחות מש"פ בין גוזל ש"פ אלא דבגוזל ש"פ ישנו בתורת השבון ובפחות מש"פ אינו בתורת השבה אבל לאיסורא דלאו מיהא איכא עכ"ל. ומ"ש ה"ה דדין פחות מש"פ כדין חצי שיעור באיסורין י"ל דה"ה ס"ל כדעת הרא"ם ז"ל כנז"ל דס"ל דלר"י דחצי שיעור אסור מן התור' סתם אכילה שבתורה כל שהוא משמע אלא דלענין עונש אתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי ולר"ל ס"ל דאתא הלכתא ואפיקתיה אפי' מאיסורא דלפי סברא זאת לר"י האוכל חצי שיעור עובר על לאו דלא תאכל כיון דמשמעות אכיל' הוא כ"ש ואף דסברא זאת ל"ק ר"י כי אם מקרא דכל חלב דמרב' אפי' כ"ש דאי לאו האי קרא הוה אמינא דסתם אכילה הוא בכזית אפי' לאיסורא וא"כ לא ילפינן לענין גזל דלא ילפינן מקרא דכל חלב כי אם לענין איסור מאכל מ"מ בלאו דגזל דליכא לשון אכילה סתם גזל משמע אפי פמש"פ ובכלל לאו דגזל הוא פחות מש"פ אפי' לר"ל דס"ל בעלמא דחצי שיעור מותר מן התור' דדוקא באיסור דכתיב ביה לשון אכילה אינו אסור כי אם בכזית דסתם אכילה בכזית אבל לשון גזל לכ"ע משמע אפי' פחו' מש"פ וכונת ה"ה לומר דדין גזל פחות מש"פ הוא כדין ח"ש דאיסורין לר"י דלדידי' האוכל חצי שיעור עובר על לאו כמו כן לענין לאו דגזל עובר על ל"ת אפילו פחות מש"פ לכ"ע אפילו לר"ל כיון דמשמעות גזל כולל אפי' פמש"פ וכמו שבחצי שיעור דאיסורין ליכא עונש כי אם שעובר על לאו כן בגזל לית ביה חיוב השבון כי אם שעובר על לאו בלבד זה נרא' פשט דברי ה"ה מדנקט האי לישנא ולא כתב ויליף לה רבינו מדין חצי שיעור דאיסורין. ובעיקר ס' הר"מ דס"ל דהגוזל פחות מש"פ עובר בלאו לפי דעת הכנה"ג, הנז' איכא למידק מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך דס"א ע"א אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו' חדא מחדא לא אתיא כו' אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל ותיתי מהנך ומשני לאו בגזל ל"ל לכובש שכר שכיר ואם איתא דיש איסור דלאו דלא תגזול בגוזל פמש"פ דנכלל בכלל לאו דלא תגזול אמאי לא משני תלמודא דאצטריך לאו דגזל לפחות מש"פ דלפחות מש"פ לא אתיא מביניא דרבית ואונא' דאע"ג דלדעת הרמב"ם בפ"ו מה' מלוה דין ו' מתבאר דס"ל דאפילו פחות מש"פ הוי רבית קצוצה וכמ"ש הרב מ"ל שם דדעת הרמב"ם הכי הוי מ"מ לא מצי אתי גזל דפחות מש"פ מלאו דרבית דמה לרבית שכן חדוש הוא וליכא למימר אונאה תוכיח דמה שמוכיח אונאה הוא דוקא לשוה פרוטה אבל לשחות מש"פ לא מצינו אלא ברבית דמדברי הרא"ש שהביא הטור ח"מ סי' רס"ז דנסתפק אי אסור מן התורה להונות בפחות משתות או לא מתבאר דעיקר ספקו הוא דוקא בש"פ אבל פחו' פשיטא ליה דמותר מן התורה ודוחק לומר דדברי הרא"ש הם בפחות משתות אבל אם יהיה האונאה שתות אף שתהי' האונא' חצי פרוטה אסור להונות לכתחילה מן התורה ודוק. איך שיהיה נמצינו למדין דלדעת רש"י והגהות אשירי דין זה דחצי שיעור איתי' אפי' בשאר איסורין שאינם איסורי מאכלות ולדעת הרמב"ם לע"ד אינו כן דלא נאמר דין זה כי אם במאכלות אסורות אבל בשיעורי שבת וכיוצא לא נאמר. והנה ראיתי להרדב"ז בתשובות החדשות סקל"ה ששאלוהו אי חצי זית חמץ אי חייב לבערו א"ל והשיב דמדרבנן צריך לבער דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה כר"י חיישינן שמא יבא לאוכלו אבל מדאורייתא אין חייב לבער דאי משום שלא יעבור ליכא אלא בכזית זת"ד יע"ש. ודבריו תמוהים דאיך כתב בפשיטות דמדאורייתא אין חייב לבער כיון דלדעת רש"י והגהות אשירי ס"ל דדין חצי שיעור דאסור מן התורה לאו דוקא באיסור אכילה כי ה"ה בשאר איסורין כשיעורי שבת וכיוצא וא"כ לדידהו ה"ה בלאו דב"י וב"י דאע"ג דאינו עובר בלאו כי אם בכזית מ"מ בחצי זית נמי אסור להשהותו מן התור' כדין חצי שיעור דאסור מן התורה דמ"ש שיעורי שבת מאיסור זה דבעור חמץ ועוד קש' דהא אמרינן בפ"ק דפסחים ד"ה ע"א דאתקש השבתת שאור לאכילת חמץ בקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא כי כל אוכל חמץ כו' יע"ש וכיון דאין היקש למחצה אפי' את"ל דדין חצי שיעור לא שייך כי אם באיסור אכילה מ"ט באיסור השבתת חמץ כיון דהוקש לאיסור אכיל' ילפינן מההיקש כשם דבאיסור אכילה אסור מן התורה פחות מכזית כן דין השבתה דאפילו פחות מכזית אסור להשהותו מן התורה ומעיקרא איסור השבתה דשאור וחמץ שהוא בכזית מאיסורי אכיל' ילפינן וכדאמרינן בפ"ק דביצה ד"ז ע"ב דב"ה דס"ל דזה וזה בכזית הוא משום דילפינן ביעור מאכילה יע"ש וכיון דעיקר השיעור בביעור מאכילה ילפינן לה א"כ ממילא דינו כדין אכיל' דחצי שיעור נמי אסור מן התורה. וראיתי להפר"ח בא"ח סימן תס"ב ס"ק ז' בד"ה ולענין הלכ' כו' ובסימן תס"ו ס"ק א' דצדד לומר דאע"ג דלא קעבר אב"י בבציר מכזית אפשר דמחייב מן התורה לבעורו מידי דהוה אחצי שיעור דאסור מן התורה באכיל' וה"ה להשבתה ומשום דאתקש אכילה להשבתה כדאיתא ברפ"ק זת"ד. ועלי' נמי י"ל דלא צדד לומר הכי כי אם מטעם דאתקש השבתה לאכילה הא לאו הכי פשיטא לי' דלא שייך דין חצי שיעור כי אם באיסור אכילה והוא תמיה איך נעלם מעיני הרב דברי רש"י והגהות אשירי ז"ל לענין שבת. ומעתה בא נבא לעיקר שאלתינו אי שייך חצי שיעור במצות עשה וקודם כל ראיתי לחקור לס' רבי שמעון דס"ל במצות ל"ת בכ"ש למכות דלא אמרו כזית אלא לקרבן אי במצות עשה נמי ס"ל כן דבאוכל פחות מכזית ממצה או מקרבן פסח יצא ולכאורה נראה דלר"ש במ"ע נמי לא בעינן כזית דכבר כתבנו דלר"ש ע"כ סתם אכילה שבתורה הוא בכ"ש אפילו למלקות ולא אתיא הלכתא אלא לענין כרת וקרבן וא"כ כיון דסתם אכילה שבתורה הוא בכ"ש מאין לנו לומר במ"ע דלבעי כזית אבל אכתי יש לצדד דהא ודאי האי הלכתא דשיעורין נאמרה בין למצות ל"ת ובין למצות עשה ובשלמא בלאוין י"ל שפיר דלא אתא הלכתא אלא לעונש כרת וקרבן דמפורש העונש בקרא מה שאין כן בעונש מלקות אבל במ"ע אי לא אתא הלכתא לעיקר המצוה לומר דאינו יוצא בפחות מכזית למאי אתא ונראה דהעיקר כהצד הב' דאף לר"ש במצות עשה אינו יוצא כי אם בכזית דוקא. ויש להביא ראיה מהאי דאמרינן בפרק כיצד צולין דע"ח ע"ב דאמרי' התם דרבי נתן ס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא ופריך הי ר"ן אילימא הא ר"ן דתניא ר"ן אומר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד כו' יע"ש ואם איתא דלר"ש לא בעינן כזית אמאי לא דחי הש"ס דאין ראיה מהתם די"ל דר"ן כריש ס"ל דבכ"ש סגי ואם כן שפיר י"ל דכל ישראל יוצאים בפסח א' במה שיאכלו כ"א וא' כל שהוא ולעולם י"ל דס"ל לר"ן דאכיל' דפסח בכ"ש מעכבא וכן יש להביא ראיה ממאי דתנן בפ' האשה דפ"ט ע"א לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכ"א וא' נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט רבי שמעון אומר עד שיזרקו הדם ואם איתא דר"ש ס"ל דאף בעשה סגי בכ"ש אמאי לא פליג ר"ש ארישא נמי דקתני דאין נימנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד דלר"ש נימנין עליו כל כך עד שיהא בו כל שהוא לכל אחד ואחד דלא בעינן כזית וע' בפ"ב דקדושין דמ"ט ע"א דהכריח הש"ס דמודה ר"ש אם הטעה לשבח יוחסין מדפליג בסיפא דשבח ממון ולא פליג ברישא דשבח יוחסין יע"ש וה"ה הכא. באופן דנראה פשוט דבמ"ע מודה ר"ש דבעינן כזית ראיתי להרב משנה למלך בפ"א מהלכות חמץ דין ז'
והנה שעמד על ס' הרא"ם ז"ל דאית לי' דלר"י סתם אכיל' בכ"ש אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש דלא הוי כי אם בכזית ושבקיה לקרא במשמעותיה לאיסורא דהא תינח במצות ל"ת דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא ממשמעותי' מכל וכל דהא לדידי' כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כ"ש במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל ולע"ד לפי האמור אין זו תמיה על הרא"ם שהרי לר' שמעון עכ"ל דבמצות עשה אתא הלכתא ועקריה לקרא מכל וכל דלר"ש במל"ת סתם אכילה בכ"ש ואתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה לעונש כרת וקרבן ושבקיה לקרא במשמעותי' לענין מלקות ולא עקריה לקרא מכל וכל ועכ"ז אנו אומרים דבמצות עשה עקריה לקרא מכל וכל ואינו יוצא בפחות מכשיעור כאמור וא"כ ה"ה לדידן לס' ר"י לפי שיטת הרא"ם ועוד יש לעמוד בדברי הרב דאכתי א דאף במ"ע לא עקריה לקרא מכל וכל דלא אתא הלכתא אלא לומר דאינו יוצא י"ח כי אם בכזית אבל אכתי שבקיה לקרא במשמעותיה דסתם אכילה בכ"ש ונ"מ למי שאין לו אלא חצי שיעור ממנה וכיוצא דחייב לאוכלו מדין תורה כיון דחצי שיעור לענין איסור הוא מן התורה ומדתמה הרב על הרא"ם מזה ש"מ דפשיטא ליה להרב דלא שייך דין חצי שיעור במ"ע דאם אין לו כזית שלם אין כאן חיוב לאכול חצי שיעור דלא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה כי אם במצות ל"ת וצריך לחקור מהיכן למד כן הרב בפשיטות דלא שייך זה במצות עשה. ולע"ד יש קצת ראיה לסברתו מסוגיא דפרק כיצד צולין הנז' דמייתי התם עוד אלא הא רבי נתן דתניא נמנו עליו חבור' אחת חזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח ב' אחרונים שאין להם כזית אין אוכלים וחייבים לעשות פ"ב ר"נ אומר אלו ואלו פטורים מלעשות פסח שני שכבר נזרק הדם ע"כ ואם איתא דשייך דין חצי שיעור במצות עשה אמאי לא דחי הש"ס דאין מכאן ראיה דר"ן ס"ל דאכילה לא מעכבת אפי' בנטמא הבשר דלא חזי לאכילה כלל אפי' כ"ש דשאני הכא דכיון דאפי' אחרונים יכולים לאכול כ"ש ואיכא קצת מצוה מן התור' דחצי שיעור הוא מן התור' בכה"ג דוקא הוא דס"ל דאכילה בכזית לא מעכב' דכיון דנזרק הדם וראוים לאכול כ"ש אלו ואלו פטורים דבכה"ג קרינן בי' איש לפי אכלו דהא לפי שיטת הרא"ם לר"י סתם אכילה הוא בכ"ש משא"כ בנזרק הדם ונטמא הבשר דלא חזי לאכילה כלל דאפשר דאפי' ר"ן מודה דאכילה דכ"ש מעכבת ומדלא דחי הש"ס הכי ש"מ דלא שייך דין חצי שיעור במצות עשה וכל שלא אכל כזית ליכא שום צד דמצוה והוי לי' כאלו לא אכל כלל וא"כ שפיר יש ללמוד דר"ן ס"ל דאכילה לא מעכבת כלל אפילו בדלא חזי לאכילה בכ"ש. הן אמת דממקום אחר יש ללמוד איפכא דדין חצי שיעור שייך נמי במ"ע והענין הוא דכבר נודע דלענין שבועה נמי אמרינן דין חצי שיעור דאם נשבע שלא לאכול דאסור בכ"ש כדין חצי שיעור כמו שכתב הר"מ בפ"ד דהלכות שבועות וכתב הר"ן בפ"ג דשבועות דכיון דטעמיה דר"י הוא משום דחזי לאצטרופי בשבועות נמי אע"פ שאין בכלל דבריו אלא שיעור שלם ה"מ למלקות ולקרבן אבל כיון דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית איסורא מיהא איכא דאע"ג דהתם ביומא מרבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור הא ודאי ההיא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב ואפ"ה ילפינן מיניה לכל איסורין משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי ולמה לא יהיה דין שבועות כדין איסורין עכ"ל וא"כ אם דין חצי שיעור איתיה אפי' במצות עשה גבי שבועה נמי אם נשבע שבועה שאוכל היום אע"פ שאינן בכלל דבריו אלא שיאכל שיעור שלם מ"מ אם לא מצא לאכול כי אם חצי שיעור חייב לאוכלו כדין חצי שיעור דמ"ע ואם במצות עשה אינו חייב גם גבי שבועה אינו חייב לאוכלו ואם מצינו דגבי שבועה חייב לאכול חצי שיעור א"כ ה"ה במצות עשה ולע"ד יש להביא ראיה דגבי שבועה חייב לאכול חצי שיעור שהרי כתב הרא"ש בפ"ג דשבועות גבי מתני' שבועה שלא אוכל ככר זה כו' אם אמר שבועה שאוכל ככר זה ע"כ כזית וכזית שבו נשבע דה"ק שבועה שאוכל כל אכילה ואכילה ממנה ומש"ה אם ישנה בעין חייב לאכול את כולה אם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה עכ"ל ואם דין חצי שיעור לא שייך במצות עשה א"כ לסברת הרא"ש דבאוכל נמי אכל כזית וכזית נשבע ואם נשרף מקצת חייב לאכול את השאר ואם נשרף רובו ולא נשאר כי אם פחות מכזית אינו צריך לאכלו דבקום עשה ליכא דין חצי שיעור וא"כ הוא יקשה מההיא דאמרינן בפ"ק דשבועו' דף כ"ח ע"א עלה דאמרינן נשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אמ"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ה"ד אי דאמר שלא אוכלנה מאי אירי' כזית אפי' כ"ש נמי ומשני ליה אי שייר כזית חשיב לאתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאתשולי עליה וכתבו התו' שם בד"ה אם נשתייר כו' דלפי מאי דמשני לי' אם לא שייר אלא פחות מכזית חייב עליה אף דאמר שלא אוכלנה דכי משתבע על הככר אין דעתו שלא ישייר פחות מכזית וכן כתב הריטב"א בחי' שם משם רבותיו הרמב"ן והרשב"א והרא"ה יע"ש וקשה דאיך קס"ד לרב אחא ברי' דרבא לומר דבלא אוכלנה אפי' שייר כ"ש לא עבר על שבועתו וכי מתני' לא שמי' ליה דהא תנן בפ"ג דשבועות דף כ"ט ע"א שבוע' שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ע"כ דעכ"ל דמפורש יוצא ממתני' דאם שייר פחות מכזית עובר על שבועתו דאי לא תימא הכי אמאי ליהוי שבועה ב' שבועת שוא הא שפיר י"ל דשניה נמי שבועת ביטוי דיכול לקיים שבועה ראשונה לאכול ממנה הרבה וישייר פחות מכזית דבהכי אינו עובר על הראשונה דעל פחות מכזית ליכא חיובא ואינו עובר גם על הב' כיון שלא אכלה כולה ממש ומדחשיב לה תנא דשניה שבועת שוא ש"מ דבלא אוכלנה אם שייר ממנה פחות מכזית עובר עליה כדמשני ליה רב אשי ואף לרב אשי קשה דאיך משני כן מסברא ולא מייתי מתניתין בידיה ועכ"ל דשייך דין חצי שיעור במצות עשה וא"כ בשבועה שאוכל ככר חייב לאכול כולה ואסור לשייר ממנה אפי' כ"ש מדין חצי שיעור ומש"ה קתני מתני' דשבועה שניה דשלא אוכלנה הויא שבועת שוא כיון דמושבע ועומד מכח שבועה א' שלא לשייר ממנה אפי' כ"ש מדין חצי שיעור דהא דעת הרשב"א בתשובה ח"א סי', תרי"ו דאין שבועת ביטוי חלה על חצי שיעור לדידן דקי"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה יע"ש וכן דעת הרמב"ן הביא דבריו הריטב"א בחי' לשבועות על דף כ"ב ע"ב גבי בעי שבועה שלא אוכל חרצן יע"ש וכן הוא דעת התוס' לחד תירוצא בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כו' ובדכ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא כו' דס"ל דשבועה לא חלה על חצי שיעור והרא"ש ז"ל דס"ל דשבועה דאוכל ככר זה דעל כל כזית שבה נשבע ואף נשרף מקצתה חייב לאכול השאר י"ל דס"ל כסבר' זאת דשבועה לא חלה על חצי שיעור וכן נאמר שהיא דעת הרא"ה שכתב הריטב"א דדעתו כדעת הרא"ש דאוכל אין דינו כאוכלנה והרמב"ן והרשב"א נמי דקיימי כותיה דהרא"ש כנזכר כבר מפורש בדבריהם דס"ל דאין שבועה חלה על חצי שיעור ולדידהו שפיר מתיישב מתני דשבועה דאוכל הנז' בהניח דשייך דין חצי שיעור במצות עשה דלא תקשי מינ' לרב אחא בריה דרבא ולרב אשי דמשום הכי קתני דהשניה שבועת שוא משום דאין שבועה חלה על חצי שיעור כאמור. אברא דהתינח למ"ד דשבוע' לא חלה על חצי שיעור אבל לדעת הרמב"ם דכתב בפ"ה מה' שבועות דין ו' דשבועה חלה על ח"ש יע"ש וכן דעת התוס' במקומות הנז' לחד תירוצא יע"ש אכתי קשה דאפי' אם נאמר דשייך דין חצי שיעור בעשה כל דבאומר לא אוכלנה אם שייר כ"ש אינו עובר אמאי קתני במתני' דהויא שבועת כיון דהשבועה חלה על חצי שיעור וי"ל דהתוס' לא ס"ל כדעת הרא"ש ודעמיה דשבועה שאוכל ככר זה ע"כ כזית שבה נשבע ואם נשרף מקצתה חייב לאכול השאר שהרי כתבו התוס' בדף כ"ט ע"ב בד"ה שבוע' שאוכל כו' וז"ל תימא דב' נמי שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דחייב אם אכל כזית כו' ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל עכ"ל ומדכתבו דיש לחלק עכ"ל דכונתם לומר שהוקשה להם דכיון דבאומר לא אוכל ככר זה אם אכל כזית חייב א"כ ש"מ דחשיב כאומר לא אוכל מככר זה ודוקא בלא אוכל דהוי מעשה על כל כזית שבה נשבע ואפי' אכל כזית ממנו עדיין איסור שבועה רביע עליה על כזית בתרא כדאמרינן התם דכ"ח ע"א גבי מימרא דרבא הנז' אבל באומר אוכל ככר זה כיון דחשיב כאומר אוכל מככר זה כיון שאוכל כזית ממנו יצא ידי שבועתו וא"כ שפיר אפשר לשבועה שלא אוכלנה שהוא על כולה לחול ותירצו דיש לחלק דוקא בלא אוכל דאי מדייקינן לשון אכילה שהיא בכזית ומחייבינן לי' אפי' באוכל כזית בלבד לא נתבטל מפני זה פשט לשון ככר זה דמשמע כולו כיון דלא אמר מככר זה דהוי מ"ם מקצתית דבמניעה על כולו הוא מוזהר אבל גבי אוכל ככר זה אי אמרינן דסתם אכילה בכזית ומפרשינן לישניה כאילו אמר מככר זה משתנה הענין ממה שהוא פשט הלשון שאמר אוכל ככר זה בלא מ"ם מקצתית דמשמע כולו ומש"ה באוכל ככר זה חשיב כאומר אוכלנה דאינו מקיים שבועתו עד שיאכל את כולה ואם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול הנשאר דלא כס' הרא"ש ולע"ד זה נראה כונת התוס' דאי ס"ל כסברת הרא"ש לא היה להם לומר דיש חילוק בין אוכל ללא אוכל כיון דלדעת הרא"ש ב' שוים דעל כל זית וזית נשבע וכן מתבאר מדברי הש"ך בי"ד סימן רל"ח ס"ק ח"י יע"ש שהבין בדברי התוספות כמ"ש דלפי ס' התוספות לק"מ ממתני' לרב אחא בריה דרבא כיון דאוכל דינא כאוכלנה ואם באוכלנה אם שייר כ"ש ל"ק שבועתו כמו כן באוכל ומש"ה קתני מתני' דהב' שבועת שוא ואפשר דדעת הרמב"ם ג"כ כסברת התוספות אכן לסברת הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והרא"ה דקיימי כוותיה ע"כ לומר דשייך דין חצי שיעור בעשה וה"ה בשבועה דאוכל כי היכי דלא תיקשי ממתני' לרב אחא בריה דרבא ורב אשי דאינהו ס"ל דאין שבועה חלה על חצי שיעור כאמור אך אכתי קשה לדעת הריטב"א, ז"ל בתי' דמסכים לס' רבותיו דס"ל כס' הרא"ש והריטב"א עצמו הסכים כדעת האומרים דשבועה חלה על חצי שיעור כמו שכתב אחר שהביא דברי הרמב"ן בחי' ע"ד כ"ב הנז' וכ"כ עוד בחי' שם ע"ד כ"ג ע"ב גבי מאי דאמרינן בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' יע"ש מה יענה להא דרב אחא בריה דרבא דאיך קס"ד לומר דבאומר לא אוכלנה אם שייר כ"ש לא עבר כיון דממתני' הנז' נראה איפכא כאמור דאפי' את"ל דס"ל דיש דין ח"ש בעשה מ"מ שבועה השניה חלה על איסור חצי שיעור והיותר תימא על הריטב"א שהביא ס' רבותיו בדין שבועה שאוכל כנז' וכתב וז"ל דיש מפרשים דהמתרץ נמי מודה דכל שאמר שלא אוכלנה ונשאר ממנה משהו לא עבר על שבועתו אלא דאפ"ה כי לא אשתאר מיני' כזית לא חשיב לאתשולי עלה ויש גירסא שמסייעת לפי' זה כו' אבל אין פי' זה נכון כו' יע"ש דאמאי לא דחה סברת הי"מ ממתני' הנז' ואולי דלזה י"ל דלא ניחא ליה לדחות ס' הי"מ מכח מתני' הנז' די"ל דהי"מ ס"ל כסברת התו' דהאומר אוכל ככר זה חשוב כאומר אוכלנה וחייב לאוכלנ' כולה ולא ישייר אפי' כ"ש ובכן לק"מ ממתני'. וראיתי להריטב"א על דכ"ז ע"ב שכתב ולענין הנשבע שאוכל ככר זו יש אומרים דפטר נפשיה בכזית דומיא דשלא אוכל דה"נ משמע שיאכל שיעור אכילה מככר זה ומורי הרא"ה היה אומר בשם רבותיו דלא פטר נפשי' עד דאכיל את כולה כו' עכ"ל והוא תימא דאמאי לא דחה סברת הי"מ דס"ל דפטר נפשיה בכזית ממתני' הנז' דקתני דהשניה היא שבועת שוא ואם איתא דבשבועה שאוכל ככר זה אינו חייב לאכול כי אם כזית שפיר חיילא שבועה שניה דשלא אוכלנה לאסור עצמו מאכילת כולה ושפיר הוו ב' שבועת ביטוי. ודע דבעיקר מתני' הנז' יש לדקדק דלמה נקט תנא תרי לישני שאוכל ושלא אוכלנה ליתני שאוכל ושלא אוכל או שניהם בלשון אוכלנה ולא אוכלנ' והכי מדייק הש"ס לעיל דכ"ז ע"ב גבי מתני' דשלא אוכל ולא אוכלנה יע"ש ואם נאמר דנקט תרי לישני לאשמועינן דאפילו באומר אוכל לא אמרי' דפטר נפשיה בכזית כס' הי"מ שכתב הריטב"א אלא אמרי' דכונתו לחייב עצמו לאכול כל כזית וכזית שבה וכיון שכן השניה שבועת שוא כיון דמחמת שבועה א' חייב לאכול את כולה א"כ למה ליה דנקט תרי לישני ליתני בלשון א' שאוכל ושלא אוכל ומדקתני בשבועה שניה ש"ש ש"מ דבאוכל לא פטר נפשיה בכזית דאי פטר נפשיה בכזית לא חשיבא ב' שבועת שוא דכיון שלא אוכל ע"כ כזית וכזית שבה נשבע ואפילו על כזית בתרא חיילא שבועה א"כ השניה נמי שבועת ביטוי היא שהרי משבועה א' אינו חייב כי אם לאכול כזית ושבועה ב' חיילא לענין אכילת כל הככר חוץ מכזית והא קי"ל דשבועה חלה על השבועה בכולל כשהוא בשב ואל תעשה כההיא דנשבע שלא אוכל נבילות ושחוטו' והכא נמי דכוותא דמגו דחל שבועה ב' דלא אוכל לשאר הככר שאינו מושבע משבועה א' לאוכלו כולו חל נמי על כזית נמי דמושבע לאוכלו משבוע' א' ולא יאכלנו כיון דהוי בשב וא"ת שוב ראיתי דהא לאו מילת' היא דכיון דא"א לכזית בתרא בלא כזית קמא והכזי' קמא מושבע ועומד לאוכלו מפני שבועה א' לא שייך לומר דליחול בכולל וכיוצא לזה כתב הרב פ"ח בא"ח סי' תפ"ה דמהאי טעמא בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לא חייל אכזית קמא במגו דחיילא אטפי מכזית יע"ש וא"כ י"ל דנקט תנא תרי לישני דאוכל ולא אוכלנה לאשמועינן דשבועה דאוכל חייב לאכול את כולה כאמור אי נמי י"ל דהאי דנקט תנא תרי לישני היינו כדמשני התם דה"ט דנקט תרי לישני לאשמועינן דדוקא באמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה אבל אמר שלא אוכלנ' תחלה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי וה"ה הכא דדוקא אמר אוכל והדר אמר שלא אוכלנה אבל איפכא דהיינו דאמר תחילה לא אוכלנה והדר אמר אוכל אין הב' שבועת שוא וה"ט דכיון דאומר אוכל ככר זה ע"כ כזית שבו נשבע ואם נשרף מקצתו חייב לאכול את השאר שפיר חייל שבועה ב' ומחייב לאכול ממנה עד כדי שישייר ממנה כזית לבד כדי שלא יעבור על שבועה א' שנשבע שלא אוכלנה דהיינו כולה ואף דאינו יכול לקיים שבועה ב' לגמרי מחמת שבועה א' לא חשיב שבועת שוא שהרי כתבו הרמב"ן והריטב"א בחי' הביא דבריהם הרב מ"א בה' שבועות סי' ח' דמה שאמרו דאין השבוע' חיילא בקום עשה אפי' הויא בכולל לאו למימרא דלא חיילא כל עיקר אלא חיילא וחשיב כאלו יש כאן ב' שבועות זו הפך מזו לפיכך מוטב שיעבור בשב וא"ת ואל יעבור בקום עשה עכ"ד ולפ"ז ה"ה הכא דחלה שבועה ב' דאמר אוכל ככר זה לגמרי בכולל במיגו כי חלה לחייב עצמו לאכול ממנה עד שישייר כזית ממנה חל נמי על כולה ובכן לא הויא שבועת שוא אלא שאין מניחין אותו שיאכל כולה דכיון דיש כאן ב' שבועות זו הפך מזו מוטב שיעבור בשב וא"ת על שבועה ב' וישייר ממנה כזית לקיים שבועה א' ואל יאכל כולה ויעבור על שבועה א' בקום עשה ולע"ד הכי נראה לדקדק מדברי הירושלמי על מתני' הנז' והביאו הרי"ף והרא"ש וז"ל כיצד עושים אומרים לו שיאכלנה כו' אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שאוכלה ראשונה שבועת ביטוי שניה שבועת שוא ע"כ וי"ל דאם הירוש' בא לאשמועינן דסדרא דמתני' דנקט אין בתחילה והדר אמר לאו אינו בדוקא דה"ה לאו בתחילה והדר הן אמאי שינו הלשון ובשבוע' דלאו נקט הש"ס שלא אוכל ובשבועת הן נקט לשון אוכלנה ולא אמרו כלישנא דמתני' דבלאו נקט לשון לא אוכלנה ובהן נקט לשון אוכל אלא דשינה הסדר דאמר לא אוכלנה תחילה והדר אמר אוכל ובכה"ג אי הוה אמר הכי טפי רבותא הוא דאפי' בכה"ג דאיכא למימר דשבועה ב' נמי שבועת ביטוי הוא מטעם האמור קמ"ל דש"ש היא משא"כ בלשון לא אוכל דאמר בתחילה דליכא שום חידוש דפשיטא דב' הויא שבועת שוא דמכיון דנשבע בא' שלא יאכל אפי' כזית א"כ ודאי דב' לא חיילא כלל ומדלא אמרו בירוש' הכי ש"מ דבכה"ג לא הויא ב' ש"ש. ואולם ראיתי להרב מ"א בה"ש בסי' הנז' שדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל דהנשבע לעבור על המצוה בכולל בקום עשה שבועת שוא הוא דכיון דאפי' בכולל לא חייל על המצוה על ההיתר נמי לא חייל והוי ש"ש ע"ש מ"ש ולפי סברתו י"ל אמאי לא אמרו בירוש' דה"ה לא אוכלנה והדר אמר אוכל דהוי רבות' טפי ולפי מ"ש דאפשר דהרמב"ם ס"ל כסברת התוס' דס"ל דהאומר אוכל חשיב כאומר אוכלנ' דאינו מקיים שבועתו עד שיאכל את כולה כאמור י"ל דמש"ה לא נקט בירוש' מציאות לא אוכלנה והדר אוכל דליכא רבותא טפי באופן זה דאוכל ככר זה היינו אוכלנ' ופשיטא דהויא ש"ש. איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דלדעת הרא"ש ודעמי' כי היכי דלא תקשי להו לרב אחא בריה דרבא ורב אשי מתני' דאוכל הנז' צ"ל דס"ל דשייך דין ח"ש במ"ע וה"ה באומר שבועה שאוכל כדבר האמור. שוב ראיתי דאינו כן שהרי הרא"ש כתב שם בפ"ג דשבועות דאם אמר שבועה שאוכלנה על כולה נשבע ומש"ה אם נשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע ואין אכילת מקצתה מוציאתו מידי איסור שבועה ואם איתא דחצי שיעור איתי' בעשה באוכלנה נמי אמאי א"צ לאכול את השאר הא נהי דאינו מקיים שבועתו לגמרי מ"מ אסור מן התורה שלא יאכל חצי שיעור הנשאר ואילו היו דברי הרא"ש בלבד היינו יכולין לדחות דאין ראי' מדבריו בב' אופנים הן מצד די"ל דדברי הרא"ש הם לומר דאינו חייב לאכול את השאר מדין קיום שבועה ממש כדין האומר אוכל ככר זה דאין אכילת מקצתה מוציאתו מידי שבועה אבל לעולם דמצד דין ח"ש יהיה לו קצת חיוב לאכול את השאר ועוד דאפשר לומר דלא שייך דין חצי שיעור אלא באומר סתם אכילה שלא אוכל או אוכל ולא פירש דאף דסתם אכילה היא בכזית מ"מ כיון דא"ל נעי כל שהוא אמרינן דכל שהוא נמי אסור משום דחזי לאצטרופי אבל במפרש השיעור שאמר שלא אוכל כזית אין לנו אלא מה שאמר ומותר בפחות משיעור כיון שפירש דבריו בכזית וא"כ ה"ה באוכלנה דהוי כמפרש כולה דלא שייך ביה דין חצי שיעור אבל מדברי הטור י"ד סי' רל"ח אין לדחות בשום אחד מפנים אלו שכתב דאם אמר אוכלנ' אם נשרף מקצתה אינו צריך לאכול את השאר עכ"ל הרי שכתב בלשון אין צריך דמשמע דאין כאן שום נדנוד איסור אם לא יאכל השאר וגם אי אפשר דס"ל כמו שחלקנו דבאוכלנה כיון דמפרש השיעור לא שייך דין חצי שיעור שהרי הטור עצמו כתב שם דבשבועה שלא אוכלנה אסור אפילו בכל שהוא ועכ"ל דלא ס"ל חילוק זה ואם אית' דבמ"ע שייך דין חצי שיעור באוכלנה נמי אמאי אינו צריך לאכול את השאר מדין חצי שיעור ועיין במ"ש הש"ך בסימן רל"ח ס"ק י"ב ודוק. באופן דלפי דברי הטור נמצינו למדין דאין דין חצי שיעור במ"ע וכן ראיתי להרב שבות יעקב ח"ב סי' ח"י שכתב דאם אין לו רק פחות מכזית מצה בליל פסח אין לו חיוב כלל לאוכלו ולאו מצוה היא כלל אלא שמה שהביא ראיה לזה מההיא דקי"ל דהנשבע שלא לאכול מצה כל השנה דאסור לאכול מצה בליל פסח דנר' דאפי' פחות משיעור לא יאכל אינה ראיה לע"ד דהא קי"ל לרובא דרבוות' דבנשבע שלא אוכל אסור בפחות מכזית מדין ח"ש כנז"ל וא"כ בנשבע שלא אוכל מצה אסור בחצי שיעור מדין שבוע' ונהירו דעיינין חיבת עין ימין מופת הדור הרב המופלא בספר ברכי יוסף בא"ח סי' תפ"ב אות ד' הביא דברי השבות יעקב הנז' וכתב הוא ה"י וז"ל ונ"ל דקצת מצוה איכא וזכר לדבר מדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וה"ה דאיכא קצת מצוה בח"ש עכ"ל. ולע"ד אחר המחילה הראויה אליו אינו נראה כן לע"ד כאשר כתבנו וכאשר נראה מדברי המשנה למלך במה שהשיג על הרא"ם מהא דמצות עשה כנז"ל והנראה לע"ד כתבתי וכ"נ מדברי הריטב"א בחי' לדף ל"ט ממס' יומא גבי הצנועים מושכים את ידיהם ועיין בני חיי סי' תע"ה לא"ח:
קלח
חמץ דקי"ל דאסור ליתנו לגוי מתנה ע"מ להחזיר לו אחר הפסח נראה דאיסורו מדרבנן הוא כמו שמתבאר מדברי הגהות מיימוניות בר"פ ששי דה' שבת משם מהר"ש בר ברוך שכתב וז"ל הא דתני' בתוספתא גבי חמץ ישראל וגוי שהיו בספינה והיה לו חמץ אומר לגוי עד שאתה לוקח במנ' טול במאתים שמא אצטרך אחר הפסח ואקח ממך ובלבד שיתן לו במתנה גמורה ועל אותה בריית' הייתי תמיה דפסקינן בפ"ק דקדושין בכולהו קני ה"נ אמאי לא יתן לגוי במתנה ע"מ להחזיר ושמא משום חומרא דפסח עכ"ל וכדברי מהר"כ בר ברוך הנז' תפסו עיקר לענין הלכה הר"ב תרומת הדשן בסי' ק"ך והרדב"ז בתשו' החדשות סי' ר"מ דהא דאסור ליתן לגוי במתנה על מנת להחזיר אילו אלא חומר' בעלמ' דמשום חומר שבו החמירו בחמץ יע"ש. ויש להעיר קצת בדבריהם דנר' מפשט דבריהם דדוק' משום דאיסור חמץ חמור החמירו בדבר דאילו היה אופן זה בשאר איסורין דלא חמירי כולי האי לא היה ראוי להחמיר בכך ולכאור' נר' דאפי' בשאר איסורין ראוי להחמיר בכיוצ' לזה דאם נתן לגוי בתנאי דע"מ להחזיר הרי החמץ בתוך הפסח מתלא תלי בקיום התנאי דאם יקיים הגוי התנאי ויחזירנו נמצא דלמפרע היה של גוי ואם לא יקיים ולא החזירו איגלאי מלתא למפרע דחמץ של ישראל היה דכיון דבטל התנאי נתבטלה המתנה למפרע ופשיט' דבכה"ג ראוי לחוש לכתחילה שלא לעשות כן שמא לא יקיים הגוי תנאי החזרה ונמצא דעבר על ב"י וב"י למפרע ומצינו כיוצא לזה בשאר איסורים דלא חמירי כחמץ דחיישינן שמא יעבור על התנאי דהא קי"ל כרב יאודה אמ"ר דאמרינן בפ"ב דנדרים די"ד ע"ב דהאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום שמא ישן למחר וכן אמרינן התם דלרב ה"ה באומר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דאסור' ליהנות קודם הפסח שמא תלך לבית אביה אח"כ יע"ש הרי דאפילו באיסורים אחרים אמרינן הכי דאסור מטעם חשש שמא יעבור על התנאי וזהו אפי' בתנאי שתלוי ביד הנודר לקיימו דבידו שלא לישן למחר ושלא תלך לבית אביה ולא יעברו למפרע ועכ"ז חיישי' כ"ש בתנאי כזה דע"מ להחזיר דקיומו תלוי ביד הגוי דאם לא ירצה לא יקיים תנאי החזרה דפשיטא דיש לחוש לזה לכתחילה ואפי' מאן דפליג התם מודה בתנאי שאין בידו לקיימו כמו שמתבאר בפרק המגרש דע"ד ע"א יע"ש ואין לומר דתנאי דע"מ להחזיר ביד ישראל הנותן לקיימו דיכול לכוף לגוי שיחזירנו מכח תנאו בדין ישראל או בדין א"ה דפשיט' דכה"ג שנותן ע"מ להחזיר שכופין אותו להחזיר אפי' בדיניהם וכל שבידו לכופו חשיב כאלו בידו לקיים התנאי דהא ליתא דבמתנה ע"מ להחזיר לא חשיב קיום התנאי כדי שתהיה מתנה למפרע אלא אם החזירו המקבל ברצונו אבל אם החזירו באונס לא חשיב כקיום התנאי וכנתבטל התנאי דמי וכמו שהאריך בזה הריב"ש בתשו' סי' שמ"א יע"שב וי"ל. עוד יש לעמוד בדברי הת"ה והרדב"ז איך עשו עיקר מדברי הגהות מיימוניות ולא הרגישו בדברי הר"מ דפ"ד מה' חמץ שנרא' מדבריו איפכ' שהרי שם בדין ו' ודין ז' הביא התוס' הנז' בדברי הגהות מיימוניות וסיים שם וז"ל אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן ה"ז עובר על ב"י וב"י עכ"ל דמפורש יוצא מדבריו דס"ל דאם עשה כן והתנה ע"מ להחזיר עובר בב"י וב"י ומדלא באר לומר דהיינו דוקא כשלא קיים הגוי תנאי החזרה דבהכי נמצא למפרע דחמץ של ישראל היה אבל בשקיים תנאי החזרה אינו עובר ש"מ דס"ל דבכל גוונא עובר באפי' קיים תנאו כל זמן שהתנאי תלוי ועומד חשיב כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצ' למפרע שהחמץ היה של גוי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר וא"כ איך כתבו בפשיטות כדעת ההגהות ולא חשו כלל לדברי הכ"מ דסובר איפכא והיותר תימא על הרדב"ז דעל הרוב עושה עיקר מדברי הר"מ בכל פסקיו. ולפי חומר הענין י"ל בדוחק ע"פ מה שראיתי בתשו' כ"י לרבינו הרב מהר"ר יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל הביאה הרב המופלא בס' ברכי יוסף בי"ד סי' ש"ה אות ח' דמתבאר מדבריו דתנאי דע"מ להחזיר אינו כשאר תנאים דאיתנהו ביד המקבל אי בעי מקיים ליה ואי בעי לא מקיים ליה דהתם ודאי אי מקיים תנאו באונס לא חשיב קיום תנאי לאשר ולקיים המעש' דבתנאי דע"מ להחזיר שאינו ביד המקבל דע"כ מקיים ומהדר לי' ומדמהדר ליה אפי' באונס נתקיים התנאי ונתקיימה המתנה למפרע יע"ש מפורש יוצא דסברת מהר"י ן' מיגאש דלא כמ"ש הריב"ש בסי' הנז'. והנה כי כן י"ל דסברת מהר"ש ב"ב שהביא הגהות מיימוניות והרבנים שנגררו אחריו דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר בחמץ משום חומרא בעלמא מדרבנן הוא ס"ל כסברת מהר"י בן מיגאש דכיון דמן הדין כופין את הגוי להחזיר ומהדר ליה אפי' באונס נתקיימה המתנה למפרע הרי נמצא דבזמן האיסור לא חשיב כפקדון כיון דקיום התנאי דחזר' אינו תלוי ועומד שמא לא ירצה לקיים הגוי תנאי החזר' כיון דע"כ יחזיר ויקיים התנאי ותתקיים המתנה למפרע ואין לומר דהתינח כשיהי' בעין להחזירו אבל אכתי ממילא תלי קיום התנאי דאפשר שיאכלנו הגוי או יגנב ויאבד ביד הגוי דאין בידו להחזיר דהא ליתא דאם לא יהיה בעין יתקיים התנאי שיתן דמיו דחזרת הדמים חשיב קיום התנאי דכל שאינו בעין לכ"ע חזרת הדמים הויא חזרה כמ"ש בדברי הרא"ש בפרק לולב הגזול במ"ש משם הרב העיטור דדוק' גבי אתרוג דבעי ליה לצאת י"ח חזרת דמים לא הוי חזרה אבל בשאר דברים של ממון דלהרוחה קא מכוין אמרינן מ"ל הם מ"ל דמיהם יע"ש וא"כ נמצא דבתנאי דע"מ להחזיר אין כאן שום חשש וספק שמא לא יקיים התנאי דבכל גוונא ע"כ יתקיים התנאי ובתוך הפסח חשיב כחמץ של גוי לגמרי על צד הודאי ואע"ג דיש צד מציאות שיתבטל התנאי וכגון שימות הגוי קודם חזרה דחזרת יורשי הגוי לא חשיב קיום התנאי דלשון דע"מ שתחזירהו לי משמע אתה ולא יורשיך וכמו שמתבאר מדברי תשו' הריטב"א שהביא מרן הב"י בח"מ סי' ר"ז מתו' י"ז ומדברי רבינו ירוחם ותשו' הרשב"א שהביא שם מחו' כ"ז יע"ש. מ"מ הרואה יראה דלמעל' מזה כתב מרן הב"י תשו' הרשב"א דמתבאר ממנה דהאומר ע"מ שתתן לי ר' זוז דאם מת המקבל בניו נותנין לאחר מותו יע"ש וע"כ צריך לחלק כמו שחלק מהראד"ב בסי' קמ"ט דדוק' בדאיכ' לישנ' יתירה דאמר אתה תתן דמלת אתה היא מיותרת אמרינן דסתמא קפיד דדוקא שיתן הוא ולא בניו אבל באומר ע"מ שתתן לי דליכ' לישנ' יתירה לא קפיד אם יתנו בנין יע"ש וא"כ ה"ה באומר ע"מ שתחזירהו לי. הן אמת דאכתי יש צד שיתבטל התנאי וכגון שימות הנותן קודם שיחזיר לו דבמה שיחזיר ליורשי הנותן לא נתקיים התנאי דהא קי"ל כרבנן דפליגי ארשב"ג דלי ולא ליורשיו וכמו שכתב הכנה"ג בסי' ר"ז בהגב"י אות ל"ח יע"ש ולזה נמי י"ל דשאני הכא גבי חמץ דכיון דעיקר המתנה הוא כדי שלו יעבור על ב"י וב"י אנן סהדי דכשמתנ' ע"מ שתחזירהו לי אין כונתו להתנות שיחזור לו דוקא דחושש שמא ימות קודם קיום התנאי ונמצא עובר בב"י למפרע. וכל כי ה"ג מסתברא דלו וליורשיו קאמר ומה גם דיכולים אנו לומר דכוונת מהר"ש ב"ב והרבנים הנז' דמן התורה מותר להתנות ע"מ להחזיר באופן שיפרש בפי' דתנאי החזרה יתקיים בכל אופן שיהיה בין שיחזיר הגוי עצמו או יורשיו ובין יחזיר לו או ליורשיו באופן דעיקר סברת הרבנים הנז' הוא בתנאי דע"מ להחזיר דלפי האמור בכל גוונ' ע"כ יתקיים התנאי ומש"ה בתוך הפסח חשיב כחמץ של גוי לגמרי על צד הודאי וס"ל דמ"ש הר"מ דלא יתן על תנאי ואם עשה כן עבר על ב"י וב"י לא מיירי בתנאי דע"מ להחזיר דמסתמ' גם הר"מ ס"ל כס' רבו מהר"י בן מיגאש וכל כה"ג אין סבר' לומר שעובר ואינו אלא מדרבנן אלא מיירי במתנה תנאי אחר כגון ע"מ שתעשה לי דבר פ' דבתנאי כזה תלוי בדעת המקבל שאם ירצה ולא יקיים תנאו ותתבטל המתנה למפרע דבשאר תנאים פשיטא דלכ"ע אם לא יקיים התנאי ברצונו אף שבאונס יקיים לא מהני ונתבטל המעשה ומש"ה אם עשה כן עבר על ב"י וב"י דבכה"ג חשיב כפקדון כיון דתלוי בקיום התנאי ויש לתלות שמא לא ירצה לקיים התנאי. או נאמר באופן אחר דגם הרמב"ם בתנאי דע"מ להחזיר קאמר ונאמר דהעיקר הוא מ"ש דהרבנים הנז' לא אמרו אלא במתנה בפירוש ע"מ שתחזירהו לי או ליורשיו דבכה"ג ליכא מציאות לומר שיתבטל תנאי החזרה לפי האמור והר"מ מיירי בהווה דמתנה סתם ע"מ שתחזירהו לי דבכה"ג למאי דקי"ל כרבנן דלי ולא ליורשיו קאמר ה"נ יש מציאות לבטל התנאי באם ימות הנותן ונמצא שעבר בב"י וב"י למפרע. אשר ע"פ זה יש לישב קצת בדוחק מ"ש הרב כנה"ג בא"ח סי' תמ"ח בהגהת ב"י משם הרדב"ז בח"א סי' ק"מ דמתנה ע"מ להחזירה מעיקר הדין עובר דכל זמן שהתנאי תלוי הוא כפקדון ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא למפרע שהחמץ היה של גוי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר. ואני תמיה טובא דמלבד דבתשו' הרדב"ז ח"א לא מצאתי רמז מדבר זה לא בסי' ק"מ ולא בשום מקום אחר וע"כ צ"ל דט"ס הוא וצ"ל שהוא איזה תשובה מתשו' כ"י יתר על כן דבתשו' הנז' בתשובות החדשות כתב בפי' אפכא אך לפי האמור אפשר לומר דבתשו' זאת שהביא הכנה"ג מיירי במתנה סתם ע"מ שתחזירהו לי דאיכ' למימר דלי ולא ליורשיו קאמר והא איכ' צד לומר שיתבטל התנאי ומש"ה עבר. ועוד י"ל דאף אם נאמר דדברי הרדב"ז והרבנים הנז' הוא אפי' במתנה סתם ומטעם דמסתמ' אנן סהדי דחשיב כמפרש לו וליורשיו כי היכי דלא ליעביד איסור' כאמור י"ל דתשו' הרדב"ז הזו שהביא הכנה"ג קאי אדברי הר"מ שכתב ולא יתן ע"ת ואם עשה כן עבר על ב"י שבא הרב ליתן טעם לדבר אמאי עבר אפי' בשנתקיים. התנאי וכן משמע שעל דברי הר"מ כתב הכנה"ג דברי הרדב"ז ואפשר שבדברי הרדב"ז בתשו' זאת לא הוזכר אופן התנאי שכתב הר"מ מה הוא אלא גם בדברי הרדב"ז לא הוזכר אלא על תנאי סתם וכנה"ג דלא אסיק אדעתי' לחלק בין תנאי דע"מ להחזיר לשאר תנאים ע"ד האמור הואיל ולא שמיע ליה תשו' הר"י בן מיגאש הנז' כתב דברי הרדב"ז בתנאי דע"מ להחזיר דס"ל דדא ודא אחת היא אבל לפי מ"ש די"ל י"ל דדברי הר"מ הוא בשאר תנאים ועליהם בא הרדב"ז ליתן טעם לדבריו זה הנלע"ד ליישב תשו' הרדב"ז. וראיתי להפר"ח בסי' תמ"ח ס"ק ג' שהעל' לענין הלכה כדברי הרדב"ז שהביא הכנה"ג והחזיק שם סברת הרדב"ז והביא סמיכות לדבריו מדברי רש"י דפ' כ"ש יע"ש והוא תימא דלפי דרכו דתנאי דע"מ להחזיר אפשר שלא יתקיים אמאי הוצרך להביא מדקדוק דברי רש"י דפרק כ"ש דאפשר לדוחה לדחות כאשר יראה המעיין די"ל דמ"ש רש"י כן הוא ליתן טעם דאיך עובר למפרע אם נתברר שלא פרע כיון דבשעת איסור' סמך דעתו לומר שיפרע בזמנו ובכן לא יעבור למפרע דמ"מ כיון דאפשר לחוש שמא לא יפרע ויעבור למפרע היה צריך שיחוש לעצמו לבערו שמא יעבור למפרע אבל לעולם דאחר האמת אינו עובר אלא אם יתברר לבסוף שלא פרע אבל אם פרע לבסוף לא עבר באופן דדברי רש"י י"ל ואיך לא הביא דברי הר"מ דפ"ד דה' חמץ הנז"ל דמפורש יוצא בדבריו כדברי הרדב"ז כאמור. באופן דמ"ש הרדב"ז ודעמיה דבמתנה ע"מ להחזיר אינו אלא חומר' דחמץ בעלמ' הוא מטעם דתנאי זה דע"מ שתחזירהו הוא תנאי שאי אפשר שיתבטל כיון דבע"כ של גוי יחזירהו ויקיים התנאי ואולי מ"ש הרדב"ז בתשובה הנז' דכל שזכה הגוי במתנה ע"מ להחזיר אפי' הניחו ביד ישראל בתוך הפסח אינו עובר נר' דהפריז על המדה דודאי נראה דלא גרע זה מקבל פקדון מגוי דכיון דאחריותו עליו עובר בב"י ואמרי' בפ"ק דפסחי' דהטעם הוא משום דדהג"למ כמ"ד ואף דבעלמ' אפי' לר"ש דס"ל גל"מ כממון דמי היכא דאיתי' בעיני' לא קאמ' מ"מ מדכתיב לא ימצא דרשינן לא ימצ' מ"מ וא"כ בנותן ע"מ להחזיר דע"כ צריך שיחזיר לו הגוי אחר הפסח מפני התנאי אין לך דבר גורם לממון כזה ופשיט' דעדיף מאחריות דהתם בגוף הפקדון אין לו שום שייכות וזכית ממון אלא דגורם לו להפסיד ממון אם נגנב ונאבד משא"כ במתנה ע"מ להחזיר דבגוף הממון יש לו זכות דאף דעכשיו אין לו שום זכות בו מ"מ אחר הפסח עתיד לזכות בו מכח התנאי והוא דבר מוכרח שיחזירנו לו והרי בפ' כ"ש דכ"ט ע"ב גבי האוכל חמץ של הקדש בתוך הפסח דמ"ד דמעל קס"ד דהטעם הוא משום דבר הגורם לממון כממון דמי דכיון דאחר הפסח הוי ממון גמור להקדש אף בתוך הפסח חשיב ממון ואף דלפי המסקנ' דהתם אינו כן דמסיק דלכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ היינו דוקא לאחשובי כממון לענין תשלומין אבל לענין איסור דבל ימצא פשיט' דכה"ג דמתנה ע"מ להחזיר אם הוא ברשות הישראל עובר בב"י דלא גרע מפקדון ועדיף מיניה דהכא עיקר הממון עצמו עתיד לזכות בו אחר הפסח ומ"ש הגהות מיימונית משם מהר"ש ב"ב דאינו אלא חומרא מדרבנן לא כתב כן אלא כשנתנו לגוי והניחו ברשות הגוי דבכה"ג לא קרינן ביה לא ימצא דהא אינו מצוי אצלו ברשותו אבל במצוי אצל ישראל מנ"ל לומר דלא עבר. על בל ימצא. ובהיותי בענין זה ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' זכיה ומתנ' סי' י"ט שכתב בתוך דבריו שם וז"ל וכיוצא בזה מצאתי למהר"י בן מיגאש ז"ל שהשיב דאם סרב המקבל להחזיר המתנה אע"ג דב"ד כופין אותו ומוציאין מידו אין זה קיום התנאי עד שיחזיר מדעתו ועיין בתשו' הריב"ש סי' שמ"א עכ"ל והוא תימא דכפי תשו' מהר"י בן מיגאש הנז' שהביא הר"ב ברכי יוסף נר"ו נרא' בפי' הפך ממ"ש הר"ב מ"א בשמו. שוב ראיתי להר"ב מ"א עצמו בנמוקיו על הר"מ בה' מאכלות אסורות בדף כ"ב ע"ד שהביא משם תשו' מהר"י ן' מיגאש לענין פדיון הבן כדמותה וכצלמה כתשו' שהביא הרב ברכי יוסף יצ"ו וממנה למד לענין איסור חמץ דאם נתן לגוי ע"מ להחזיר אפי' מכרו הגוי לאחר ולא רצה לקיים תנאו כל שהוציאו הנותן מיד הלוקח בדין מכח תנאו עכ"ז לא עבר הנותן למפרע דכיון דהוחזר ליד הנותן אפי' בע"כ של גוי חשיב קיום התנאי. ואתמהה איך כתב בה' זכיה משם הר"י ן' מיגאש הפך מזה ושם ראיתי להר"ב מ"א שכתב כאשר כתבתי על דברי הרדב"ז דפשיט' דאם נשאר ביד ישראל עובר מטעם דבר הגורם לממון כממון דמי יע"ש ואף על הרב מ"א שעמד שם וסתר ס' הרדב"ז שהביא הכנה"ג וס' הפ"ח ז"ל קשה איך לא הרגיש בדברי הר"מ דפ"ד מה"ח הנז' שוב ראיתי דיש ליישב דברי הר"ב מ"א בה' זכיה דתשו' הר"י ן' מיגאש שהזכיר שם הרב היא תשובה אחרת ואין נדון הרב שם בענין פדיון הבן כההיא תשובה שהביא בה' מ"א דהכא מיירי בסתם מתנה ע"מ להחזיר כגון הנותן אתרוג ע"מ להחזיר דבכה"ג ס"ל להרב ן' מיגאש כס' הריב"ש בתשו' הנז' דסתם המתנה ע"מ להחזיר דעתו הוא ע"מ שיחזיר מדעתו ורצונו דאנן סהדי דהנותן מתנה ע"מ להחזיר דעתו ורצונו הוא שיקיים תנאי החזרה בלי שום כפיה דלא ניח' ליה לעמוד עמו לדין ולהוציא' מידו בכפיה דמי הכניסו בתגר הזה ליתן מתנה ושיהיה לו דין ודברים עמו אלא מסתמ' חשיב כאילו פי' בפי' ע"מ שיחזור ברצונו וכל שסרב המקבל להחזיר המתנה אין זה קיום התנאי והמתנה בטלה למפרע ואותה תשובה דמיירי בפדיון הבן דדעת הנותן לפטור עצמו מה' סלעים בנתינה זאת ושלא יצטרך ליתן עוד ה"ס התם שאני דבכה"ג אנן סהדי דדעת הנותן דאפי' אם יחזיר בע"כ שיחשב קיום התנאי דעי"ז יפטר עצמו ולא יתחייב ליתן עוד ה"ס דאם נאמר דכונתו כשאר מתנה ע"מ להחזיר דקפיד שיחזור ברצונו א"כ נתבטל תכלית המבוקש שלו שרצונו היה לפטור עצמו בה"ס אלו דאם נאמר שכוונתו שיחזיר ברצונו הרי אם לא החזיר ברצונו כי אם בכפיה צריך שיחזור ויתן ה"ס אחרים וכל כה"ג אנן סהדי דחשיב כאלו פירש ע"מ שיחזיר בכל אופן אפי' בע"כ ולענין חמץ נמי יש ללמוד מתשו' מהר"י ן' מיגאש כההיא דפדיון הבן דה"ה נמי גבי חמץ דכיון דעיקר תכלית המתנה הוא כדי שלא יעבור על ב"י וב"י אנן סהדי דחשיב כאלו פירש בהדי' ע"מ להחזיר אפי' בע"כ וכמו שמתבאר מדברי הרב מ"א בה' מ"א אמנם מתשו' הריב"ש הנז' נראה דהוי הפך ס' זאת דמהר"י בן מיגאש בתשו' דפדיון הבן שהרי בנדון הריב"ש שנתן ע"מ להחזיר לקיים שבועתו שנשבע ליתן אם אית' כס' הר"י בן מיגש התם נמי נימא דאנן סהדי דחשיב כאלו פי' ע"מ שיחזיר אפי' בע"כ דבהכי יוצא ידי שבועתו דבלא"ה אם החזיר באונס נתבטלה המתנה וצריך לחזור וליתן לקיים שבועתו כאשר כתב הרב שם. והנה חילוק זה שחלקנו בין פדיון הבן לשאר מתנה על מנת להחזיר לדעת מהר"י ן' מיגאש חילוק נאה הוא לע"ד אבל מה אעשה כי מדברי הר"ב מ"א שם בהלכות מ"א נראה דלא סבירא ליה לחלק בהכי שהרי אחר שהביא תשובת הר"י בן מיגאש כתב והא דאמרי' החזירו יצא לא החזירו לא יצא היינו בדאכלו וכ"כ רשב"ם עכ"ל ואם איתא דס"ל לחלק בהכי לפי האמור בנותן אתרוג ע"מ להחזיר מודה מהר"י בן מיגאש דכל שסרב המקבל מלהחזיר לו לא חשיב קיום התנאי וא"כ בטול התנאי דהתם לאו דוקא באכלו דאפילו מכרו הרי בטל תנאו כיון שלא החזירו ברצונו ומ"ש הרב שם וכן כתב רשב"ם אינו כן דבפי"נ כתב לא החזירו שאכלו או מכרו יע"ש הרי דלאו דוק' אכלו והוא תימא איך כתב משם רשב"ם כן. וע"פ תשו' הר"י ן' מיגאש הנז' ולפי מה שנראה מדברי הרב מ"א בה' מ"א דאין לחלק בין פדיון הבן לשאר מתנה ע"מ להחזיר יש ליישב ס' הראב"ד שכתב הנמקי בפי"נ דס"ל דהא דאמרינן התם דהאומר שור זה נתון לך ע"מ שתחזירהו לי דאם הקדישו אינו מוקדש דהיינו דפריק ליה ומהדר ליה וכתב הנ"י דטעמו משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון יע"ש והר"ב בני אהרן בביאורו לח"מ סי' רמ"א דקכ"ט ע"ד הקשה דא"כ למה שאר הפוסקים לא חשו לזה שלא יאמרו הקד' יוצא בלא פדיון והרב שם כתב לחלק דע"כ לא דמי לההיא דר' אבהו וא"כ מ"ט דהראב"ד יע"ש בדבריו באורך ולע"ד י"ל דשאר פוסקים דלא הצריכו פדיון ס"ל כס' הריב"ש ז"ל דבתנאי דע"מ להחזיר נמי בעינן שיחזירנו מרצונו ומש"ה מעת שהקדישו הרי נתבטל תנאו ואף דהבעלים מוציאין אותו מיד הקדש לא חשיבי בהכי קיום תנאי ונתבטלה המתנה למפרע ואיגלאי מילתא דלא חל ההקדש כלל מעיקרא ומשום הכי לא בעינן פדיון ודעת הראב"ד דס"ל דבעינן פדיון ס"ל כדעת הר"י ן' מיגאש הנז"ל וכיון שכן כל שחוזר השור לבעלים מיד ההקדש ע"פ הדין אף דהוי חזרה בע"כ של מקבל חשיב קיום התנאי ונמצא למפרע דבשעה שהקדישו המקבל שלו היה וחל ההקדש ומשום הכי בעינן פדיון ודוק. איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה לעיקר ס' הרדב"ז שהבי' הכנה"ג והרב פ"ח הסכים לסברתו והכריח הדבר מדברי רש"י דפ' כ"ש הנה מלבד מ"ש דיש לדחות דברי רש"י דאין ראיה משם ומלבד מ"ש הרב מחנה אפרים בהלכות מ"א דמפשט דברי רש"י במתני' דפ' כ"ש נראה איפכא יתר ע"כ קשה עליו דלפחות היה ראוי שיאמר דדין זה אשר הוליד מדברי רש"י דס"ל דאפילו פרע הגוי עבר דבמחלוקת שנוי שהרי מדברי התוספות שם בפ' כ"ש דל"א ע"א ד"ה אלא כו' שכתבו דלאביי דאמר למפרע הוא גובה ע"כ האי תנא דס"ל דישראל שהלוה לגוי על חמצו דאינו עובר מטעם דאינו קונה משכון מיירי שלא בא ישראל לידי גביה שפדאו נכרי לבסוף יע"ש וכן מתבאר מדברי המאור בפ' כ"ש יע"ש ואם איתא לס' זאת אף דמיירי שפדאו הגוי מ"מ כיון דלאביי חשיב כאומר מעכשיו אמאי לא עבר כיון שלא היה ביד הישראל שיפדנו דשמא לא יפדנו הגוי ויעבור. ודע דראיתי להרמב"ם שם בפ"ד דהלכות חמץ שכתב דהא דגוי שהלוה לישראל על חמצו דמותר אחר הפסח בדאמר מעכשיו מיירי בהגיע זמנו קודם הפסח אבל בהגיע זמנו אחר הפסח אפי' אמר מעכשיו אסור כיון דבתוך הפסח מתלי תלי דאפשר דיפדנו הישראל אחר הפסח כי היכי דליקום בהמנותיה וכן דעת ר' אפרים ז"ל כמ"ש ה"ה והר"ן משמו יע"ש וכתבו דלמדו כן מדברי התוספתא דפ"ב דקתני הכי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו וא"ל אם לא באתי קודם הפסח הרי הוא מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ע"כ וס"ל דהתוספתא מיירי אפי' באמר מכור לך מעכשיו דעכ"ז דוקא בקבע זמן קודם הפסח דהוברר הדבר קודם איסורו דקנאו הגוי אבל בקבע זמן אחר הפסח דבזמן איסורו לא הוברר שהוא של גוי ומתלי תלי עובר הישראל ואסור לאחר הפסח ואולם רוב הפוסקים חולקים על סברא זאת וס"ל דאפי' בקבע זמן אחר הפסח מותר כל דאמר מעכשיו והתוספתא מיירי בדלא אמר מעכשיו כמ"ש הר"ן בפרק כ"ש יע"ש וי"ל דלפי ס' הר"מ ודעמיה דס"ל דהתוספת' מיירי אפי' באמר מעכשיו א"כ סיפא דקתני התם ישראל שהלוה את הכותי על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי הוא מכור לך אחר הפסח אסור בהנאה ואין צ"ל באכילה ע"כ מיירי נמי בדאמר מעכשיו דומיא דרישא ועכ"ז קתני דדוקא בקבע זמן קודם הפסח אבל אם קבע זמן אחר הפסח אף דאמר מעכשיו ונמצא דאם לא פדאו הגוי אחר הפסח בזמנו איגלאי מילתא למפרע דבזמן איסורו היה של ישראל עכ"ז מותר, אחר הפסח וצריך טעם למה דהא תינח אם פדאו הגוי אבל אם לא פדאו אמאי לא אסור כיון דלמפרע היה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח והנלע"ד לומר דטעם הדבר בהניח דלענין דינא אם מכר גוי חמץ לישראל או מכר ישראל לגוי קודם הפסח ע"פ איזה תנאי ואמר מעכשיו באופן דבהתקיים התנאי יתקיים המכר למפרע מש"ר ונפל ספק לפנינו ספק דדין או ספק דמציאות או נתקיים התנאי או לא דבכה"ג שורת הדין נותן דכיון דלענין ממונא הוי כשאר ספקות דמוקמינן ממונא בחזקת מארי' קמא אף דהוי ספק בקיום התנאי וכמו שהעלה הרב מ"ל בפט"ו מה' טוען ונטען דף ע"ז ע"ב דאפי' לסברת הרשב"א בתשובות הכר' אם נפל הספק בקיום התנאי אם נתקיים או לא נתקיים מוד' הרשב"א דיד המקבל על התחתונה כיון דע"כ יש כאן תנאי והביא ראיה מתשובות מהראנ"ח יע"ש א"כ ה"ה לענין איסור חמץ דאם החמץ עדין ברשות המוכר דליכא תפיסה ואם באנו לדון לענין ממונא אמרינן דמספקא מוקמי' ממונא בחזקת מוכר איסורא בתר ממונא גריר ואם לענין איסור חשיב כודאי הוא מהמוכר וכיון דמכח חזקת ממון דמאריה קמא חשבינן ליה כאילו הוא של המוכר על צד הודאי דאיסורא בתר ממונא גריר וכיוצא לזה כתבתי במקום אחר דמתבאר מתוך דברי מהרא"ש בתשובות סימן קל"ג ומדברי הסמ"ע סי' מ"ב ס"ק כ"ז דס"ל דהא דקי"ל כרבנן דהאומר שדה זו אתננה לך דל"ק לאו על צד הודאי הוא דלשון זה לשון הבטחה הוא אלא לשון מסופק הוא אי לשון הבטחה הוא או לשון קנין הוא ומספק' ל"ק דאוקמ' ארעא אחזקתיה יע"ש וקשה עליהם דהתינח בשדה אבל בעבד דאמרי' נמי התם בהשולח דאם אמר אעשנו בן חורין ל"ק עצמו בן חורין אם איתא דספקא הוי אף דלענין ממונא מוקמי' עבדא בחזקת מריה ועדין משועבד לו דכל ספק אם נשתחרר או לא רבו הוא מוחזק וכמ"ש מהרי"ט בח' י"ד סי' ן' יע"ש מ"מ איך קתני סתם דלא יצא לחירות דאפי' לענין איסורא הוי עבד גמור ומותר בשפחה כיון דספק איסור אזלינן לחומרא. אמנם לפי האמור א"ש דכל איסור דאית ביה ממונא איסורא בתר ממונא גריר וכיון דלענין ממונא אכתי משועבד לרבו מכח חזקת ממון ה"ה לענין איסורא דאיסורא בתר ממונא גריר וה"ה לענין חמץ דאיסורא בתר ממונ' גריר וכיון דלענין ממונא חשבינן ליה דשל מוכר הוא מכח חזקת מריה קמא ה"ה לענין איסור דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון שכן שורת הדין הוא דאם המוכר הוא גוי דמכר לישראל ע"ת ואיכא ספיקא אי קיים התנאי או לא מותר החמץ אחר הפסח דכיון דספיקא הוא הרי החמץ בחזקת המוכר לענין ממונא ולענין איסור ואם המוכר הוא ישראל שמכר לגוי בכה"ג אסור אחר הפסח דכיון דספיקא הוא הרי נמצא דהחמץ בחזקת ישראל המוכר הוא ועבר. וכגון דא צריך למודעי דענין ס' זאת אשר כתבנו דאיסורא בתר ממונא גריר אינו ענין לאותו המחלוקת שנחלקו הפוס' בדבר דאית בי' איסור וממון אי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ויכול לומר קי"ל וכמו שהביא כל הדעות הרב כנה"ג בכללי הקי"ל אות ט"ו יע"ש דאמ"ד דכיון דמלתא דאיסורא הוא, מפקינן מיד המוחזק דהתם מ"ד הכי הוא לומר דמכח ענין האיסור מוציאין ממנו מיד המוחזק דבהכי אין אנו עושים תרתי דסתרן בנושא א' משא"כ במ"ש בענין זה דאם נא' להחמיר באיסור הוי תרתי דסתרן דהא עכ"פ לענין דרר' דממונ' מוקמינן לי' בחזקת מריה קמא כההיא דספק שחרור דאיך יתכן דנחמיר במה שנוגע לענין איסור מאחר דהעבד עדין משועבד לרבו ופשיטא דתרתי דסתרן בנוש' א' לא עבדינן ויש להביא קצת ראיה לזה מההי' דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ו' ע"ב דמייתי הש"ס לומר דתקפו כהן מוציאין מידו מההי' דהספקות נכנסין לדיר להתעשר ואס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו אמאי נכנסים לדיר להתעשר נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן וכ' הריטב"א הביא דבריו בס' א"ז וז"ל נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן פי' כי שמא הספק יהי' עשירי שהוא באולי ממונו של כהן ואע"פ שלא תקפו כאלו תקפו דמי פי' דכיון דתקפו כהן מהניא ליה תפיסה הא אית ליה בגוויה דרר' דממונ' אלא ש"מ מוציאין מידו פי' ומש"ה לא חשיב אלא ממונו של ישראל ואע"ג דבספק בכור דלעיל אסור בגוז' ועבודה היינו משום חומרא דקדושה הבאה מאליה עכ"ל הרי מפורש יוצא מהכא דאי אמרינן דאי תקפו אין מוציאין מידו הא אית ליה דרר' דממונ' לכהן וראוי לחוש לענין חיוב מצות מעשר דשמ' מהכהן הוא ולא יצא דפטר' עצמו בממון כהן דאף דלכתחילה מוקמינן ממונא בחזקת הבעלים מ"מ כיון דאי תפס זכה שייך לחוש מפני ספק איסור ביטול מצות עשה אבל אי אמרינן דאפי' תפס מוציאין מידו דבהכי נמצא דאין לכהן שום דררא דממונא כי לגמרי מוקמינן ליה בחזקת הבעלים תו לא חיישינן מפני ספק איסור דביטול מצות עשה דתרתי דסתרן לא אמרי' דכיון דלענין זכות ממון אמרינן שלא יש לכהן שום זכות ודרר' דממונ' איך לענין איסור נחוש שמא פוטר עצמו בממון כהן דדוקא בספק בכור דקדושה הבאה מאליה הוא דאפי' עודנו ביד הבעלים מעת שנולד אף דבאותה שעה בחזקתו הוא דיש לו ט"ה ליתנו לכל כהן שירצה חל עליה קדושה ואסור בגיזה ועבודה משא"כ בספק פדיון פטר תמור וא"כ שפיר יש ללמוד סברתינו זאת מהכא דלעולם איסור' בתר ממונא גריר. ואולם נראה דהיינו דוקא לדעת הסוברים בעלמא דבספיקא דדינא אם תפס מפקינן מיני' דכה"ג כיון דליכא שום דרר' דממונא ללוקח ולמקבל לא מחמרינן לענין איסור לאסור מספק אבל לדעת הרמב"ם ודעמי' דס"ל דאם תפס אין מוציאין מידו כיון דאיכ' דרר' דממונ' ללוקח ולמקבל לענין שאם תפס זכה לענין איסור ראוי לאסור מספק כיון דלא מוקמינן הממון בחזקת הבעלים לגמרי דבהכי ניחא מה שראיתי בספרי הפוסקים שכתבו לענין חמץ דגוי שמכר חמץ לישראל קודם פסח וקבל הגוי המעות ולא מסר להישראל דחייב הישראל לבערו בפסח דכיון דאיכ' פלוגת' דרבוות' אי גוי קונ' ומקנה בכסף לחוד. א"כ מספק שמא זכה בו הישראל כמ"ד הכי חייב לבערו וכמ"ש הרב בני יעקב בתשובות סימן ב' יע"ש ולפי האמור הי' נראה דאין שורת הדין כן דכיון דאם היינו באים לדון לענין דרר' דממונ' אם זכה הישראל או לא זכה כיון דפלוגתא הוי ואנו באים לדון לפי דינינו שורת הדין הוא שלא זכה הישראל דגדול כח המוחזק והגוי הוא מוחזק וכיון דלענין זכות ממון אין אנו יכולים להוצי' מיד הגוי א"כ לענין איסור חמץ אינו עובר הישראל דזה תלוי בזה דכיון דקם דינא דמוקמינן ליה בחזקת הגוי אין ראוי לאסור מספק דתרתי דסתרן לא אמרינן כאמור. ואולם לפי האמור א"ש דהא איכא כמה מרבוותא דס"ל דאם תפס אין מוציאין מידו ולדידהו דהכא נמי אי תפס הישראל אין מוציאין מידו הרי נמצא דיש לישראל דרר' דממונ' בו ולענין איסור חמץ ראוי לאסור מספק כיון דלא מוקמינן לי' בחזקת הגוי לגמרי כאמור וא"כ בנ"ד שמצינו בדאיכ' ספק אי נתקיים התנאי או לא תלוי במחלוקת זה דלמ"ד דתפיסה מהניא ואין מוציאין מיד התופס אם הוא בגוי שמכר לישראל יש לאסור מחמת ספק שמא זכה הישראל כיון דעכ"פ יש לו לישראל דרר' דממונ' ואם הוא בישראל שמכר לגוי נראה פשוט דאסור דאף דיש לגוי קצת דרר' דממונא לאם תפס מ"מ כל עוד שלא תפס ממון גמור של ישראל הוא ועובר אך למ"ד דלא מהני תפיסה בספק א"כ י"ל דבגוי שמכר לישראל פשיטא דאינו עובר הישראל כיון דלענין זכות ממון אין לו לישראל שום דרר' דממונ' איסור' בתר ממונ' גריר וכאלו הוא ממון של גוי על צד הודאי. והנה כי כן יש להבין טעם התוספת' במאי דקתני בסיפא בגוי שמכר לישראל דדוק' בקבע זמן קודם פסח אבל אם קבע זמנו אחר הפסח אף דאמר מעכשיו אינו עובר הישראל דה"ט דכשם ששיערנו בספק נתקיים התנאי לבסוף דלמ"ד דלא מהני' תפיסה גם בגוי שמכר לישראל לא עבר הישראל למפרע מטעם דאיסור' בתר ממונ' גריר כן נאמר לכ"ע בקודם שהגיע זמן קיום התנאי דהיינו בתוך הפסח בקבע זמן אחר הפסח דבתוך הפסח מתלא תלי קנין החמץ לישראל בקיום התנאי ובביטולו דאפשר שיפדנו הגוי ואפשר שלא יפדנו וכיון דבזמן איסורו מספק"ל איך יתברר לבסוף שיפדנו או שלא יפדנו שורת הדין נותן דדנין אותו לומר בדין הספיקו' ואמרינן מסתמא בתוך הפסח דאוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא וחשבינן ליה מצד החזקה כאילו הוא ממון הגוי בתוך הפסח על צד הודאי ואיסור' בתר ממונ' גריר כאמור וכה"ג שהדבר עומד להתברר לבסוף אם יפדנו או לא לא חשיב כשאר ספק דאיכ' מ"ד דמהני תפיסה דהכא אם תפס הישראל בתוך הפסח אינו זוכה מצד תפיסתו כיון דהספק עומד להתברר ולפי מה שיתברר לבסוף יזכה הישראל או"ל יזכה וכיון שכן ליכא שום דרר' דממונ' לישר' מצד ענין תפיסה ומשה"כ אינו עובר דאף דנתברר לבסוף דלא פדאו הגוי ונמצא למפרע דזכה הישראל מש"ר מ"מ כיון דבזמן איסורו שלא הוברר עדין שמחמת ספק שורת הדין שהממון בחזקת הגוי היה ובאותה שעה לא קרינן ביה שאור שלך דשל גוי היה תו לא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דעבר הישראל כיון דקודם שהוברר הענין לא היה בחזק' הישראל ואילו היה בא הישראל לשאול לנו הדין אם חייב לבער או"ל היינו מורים לו באותה שעה דאינו חייב לבער דמספקא אוקמינן ממונא בחזקת הגוי כאמור וה"ט דריש' בישראל שמכר לגוי דאי קבע זמן אחר הפסח עבר הישראל כיון דבזמן איסורו היה הממון בחזקת הישראל דבאותה שעה שורת הדין היה דמספיקא איך יתברר הענין מוקמינן החמץ בחזקת הישראל ואפי' נתבר' לבסוף שלא פדאו הישר' מ"מ כיון דבאותה שעה היה ראוי להורות לו דחייב לבער מצד חזקת ממון תו לא פקע מיניה איסורו מפני שלא פדאו. שוב ראיתי דמלבד דמצד הענין עצמו יש לדוחה לדחו' יתר ע"כ דבסיפא דגוי שמכר לישראל וקבע זמנו אחר הפסח אי איפשר לומר כן דבנכסי הגוי לא אמרינן אוקי ממונ' בחזקת מריה קמא דהגוי לית ליה חזקה דממונ' וכמו שמתבאר מדברי הרמב"ן והרא"ה והרשב"א בספ"ק דכתובות דט"ו ע"ב גבי מצא תינוק מושלך אם רוב נכרים כו' מתצה על מחצה ישראל ופריך למאי הלכתא ומשני אמר ר"ל לניזקין כו' הביא דבריהם הרב בס' א"ז שם יע"ש דבהכי ניחא טפי תשובות הרב בני יעקב הנז' ודוק. ואם נאמר דדעת הר"מ בטעם התוספתא ברישא כאמור יצא לנו מזה דיש לישב מה שהקשינו לעיל דאיך לא הרגישו הרבנים הנז' בדין מתנה ע"מ להחזיר בדברי הרמב"ם דנראה מדבריו דאם נתן בתנאי דע"מ להחזיר עבר די"ל דהר"מ בדין מתנ' על מנת להחזיר לטעמיה אזיל דס"ל דהתוספתא מיירי באומר מעכשיו ועכ"ז אם קבע זמן אחר הפסח עבר מהטעם דבתוך הפסח מוקמינן לחמץ בחזקת מריה קמא וא"כ ה"ה במתנה על מנת להחזיר דאף שאפשר שיתקיים תנאי החזרה מ"מ כל שבזמן איסורו היה ספק ומתלא תלי אם יקיים או לא עבר הישראל ומאחר דבדין זה דגוי שהלוה את ישראל על חמצו לא קי"ל כס' הרמב"ם כיון דרוב' דרבוות' חלקו עליו וכמ"ש ה"ה דלא קי"ל דין זה דמתנה על מנת להחזיר. ואולם נראה דהא ליתא שהרי מתבאר מתוך דברי ה"ה והר"ן ז"ל דטעמא דבעי' שיהיה זמנו קודם הפסח הוא משום דאמרי' הואיל דהכא נמי כיון דביד הישראל לפדותו אחר הפסח מטעם הואיל עובר בב"י וב"י כדין ההיא דאמרי' הואיל ובעי מתשיל וא"כ כפי טעם זה דין מתנה על מנת להחזיר אינו תלוי בדין זה דבמתנה על מנת להחזיר ליכא שום הואיל דהא אין ביד הנותן לבטל התנאי שלא יחזירנו ויתבטל המתנה למפרע דאפי' אם לא ירצה לקבלו מדעתו ויחזירנו לו בע"כ חשיב חזרה לדעת הר"מ בפ"ח מה' גרושין דין כ"א דפסק כלישנא בתרא דנתינה בע"כ שמה נתינה אלא דלענין גט כתב דפסול מדרבנן ולדעתו לענין ממון כתב ה"ה שם דנתינה בע"כ שמה נתינה יע"ש וכיון דאין ביד הנותן לבטל התנאי אין כאן טעם הואיל ועכ"ל דדין מתנה ע"מ להחזיר מטעם אחר דאדרבא בתנאי כזה שיש ביד הגוי לבטלו ויהא עובר למפרע אפשר דכ"ע מודו דגוי שהלוה לישראל שאני כיון שבידו של ישראל שלא יעבור דבערב פסת יגמור בדעתו שלא יפדנו. ולכל הדברו' ולכל האמירות אני תמיה טובא על סברת הרדב"ז שהביא הכנה"ג בדין זה, דעל מנת להחזיר דס"ל דכיון דמתלא תלי בקיום התנאי עובר דאיך יהיה לאו זה דב"י וב"י דאינו אלא לאו גריד' יותר חמור מאיסור אשת איש דחמיר טובא ועכ"ז מתבאר מדברי הראשונים בפ' המגרש בדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ובדברי ה"ה בפ"ח מה' גרושין דהמגרש על תנאי דמעכשיו דבקיום התנאי מתגרש' למפרע מש"ר דאיכא ג' סברות דאמ"ד דבתנאי דבקום עשה אעפ"י שהוא בידה לקיימו לא תנשא עד שתתקיים התנאי ובתנאי דשב וא"ת יכולה להנשא ואמ"ד דאפי' בתנאי דשב וא"ת לא תנשא ואמ"ד דבין בתנאי דקום עשה ובין בתנאי דשב וא"ת כל שבידה לקיימו תנשא קודם קיום התנאי חוץ דבתנאי שאין קיומו תלוי בידה כ"א ביד אחרים לא תנשא ומתבאר מתוך דבריהם ובפרט מדברי הרשב"א בפ' המגרש דאפי' למ"ד דבתנאי דקום עשה לא תנשא אינו אלא מדרבנן דחיישינן שמא לא תקיים תנאה ונמצאת א"א למפרע אבל מדאורייתא מותרת להנשא ואפי' בתנאי שתלוי ביד אחרים נרא' נמי שאינו אלא מדרבנן שהרי כתב הרשב"א גבי הא דע"מ שתנשא לפ' דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דע"מ שתתן לו ר' לא תנשא לאחר עד שתתן אע"פ שתנאי זה חשיב כתנאי שאינו בידה דאפשר שלא ירצה הבעל לקבל ונתינה בע"כ לא שמה נתינה או לא יהיה לה ליתן וכמ"ש הרשב"א בפ' המגרש עכ"ז אם עברה ונשאת קודם שתתן לא תצא אלא דאפשר דאסור בביאה מדרבנן עד שתתן דהא מעיקרא גזרינן בה שמא לא תתן והשתא נמי אע"פ שאין מחמירין עליה להוציאה אין מקילין בה להתירה עכ"ל יע"ש וכן נראה מדברי ה"ה בפ"ח דגרושין דאפילו בתנאי דתלוי ביד אחרים דלא כתב אלא דלא תנשא לכתחילה בלבד וע' מ"ש הרב ל"מ ע"ז וע' מ"ש מ"ה בס' קרית מלך רב שם דף קנ"א ע"ד שלמד מדברי הרשב"א כמ"ש יע"ש ואע"ג דהטור בא"ה סימן קמ"ג כתב משם הרמ"ה בע"מ שתתני ר' זוז דאם נשאת קודם שתתן שיוציא עד שיתקיים התנאי יע"ש כבר כתב הב"ח שם דכונת הרמ"ה הוא שיפרישנה עד שתקיים התנאי וכ"כ מרן בש"ע בסי' קמ"ג באופן דנראה דבתנאי שאינו תלוי בידה לא תנשא לכתחילה מדרבנן אבל עברה ונשאת לא תצא ואם אית' דבתנאי דאינו תלוי בידה ותלוי ביד אחרים מן התורה נמי אסורה להנשא ומטעם דקודם קיום התנאי מוקמינן לה בחזקת אשת איש כמו שהיתה אם כן אמאי לא תצא מ"ש מספק מגורשת הנשאת דקי"ל דתצ' אלא ודאי דאינו אלא מדרבנן שמא לא יתקיים התנאי וא"כ גבי חמץ דאינו אלא לאו גריד' אמאי נחמיר כולה האי נהי נמי דלכתחל' אסור לעשות כן שמא לא יקיים התנאי אבל בדיעבד אם קיים התנאי והחזירו אמאי עובר. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בתשובות החדשות להרדב"ז בח"א בלשונות הרמב"ם סימן מ"ג שעמד על דברי הרמב"ם דבפ"ד מה' חמץ הנז' בדין מתנה ע"מ להחזיר והרואה יראה שתשובה זאת על דברי הרמב"ם הם דברי הרדב"ז אשר הביא הכנה"ג כאשר כתבנו שדבריו הס על דברי הרמב"ם ולא לענין הלכה ועיין שם בתשוב' הנז' שבסוף דבריו כתב וז"ל וכן יש לדקדק מהבבא אשר למעלה המתחלת ישראל שהרהין חמצו ע' עלה עכ"ל הרי מבואר דס"ל להרב דדין זה דמתנה על מנת להחזיר ושאר תנאים תלוי בדין ישראל שהרהין חמצו לגוי שכתב הרמב"ם דבעינן שיקבע זמנו קודם הפסח דס"ל להרב דה"ט דאם יקבע זמנו אחר הפסח הרי בתו' הפסח מתלי תלי אם יפדנו או"ל יפדנו ועבר וכיון שכן לענין הלכה פסק הרדב"ז בתשוב' דסימן ר"מ הנז' כדעת הגהות מיימוני' דדין זה אינו אלא מדרבנן כיון דמעיקרא בדין זה דישראל שהרהין חמצו לגוי לא קי"ל כדברי הרמב"ם כיון דרור הפוסקים חולקים עליו כמ"ש ואולם מדברי ה"ה אינו נראה כן אלא טעם הדבר בההיא דמשכון משום דאמרינן הואיל הוא כאמור ודוק:..