קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ז
קיז
נשג"ז דגזרו בית חשמונאי על כהן הבא על הגויה כתבו בתוס' בע"ז דף ל"ו ד"ה משום כו' דאע"ג דמן התורה לא חשיב זונה היינו כל שלא ראוה שזינתה אבל אם ראוה שזינתה הוי זונה מן התורה ע"כ:
קיח
זיוף אי מאי דחיישינן לזיוף הוי מדאורייתא או מדרבנן עמד על זה מהריב"ל בס"ג סי' ק"ב בחקירה הה' וצדד שם לומר מדאורייתא לא חיישינן לזיוף כלל ואפי' את"ל דמן התורה נמי חיישינן לזיוף היינו דוקא היכא דליכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אבל היכא דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו נראה ודאי דמדאורייתא לא חיישינן לזיופא ע"ש:
קיט
זכיה קטן אם הא דזכין לקטן הוא מן התורה או מדרבנן הוי פלוגתא דרבוותא. אה"ב. הנה כדי לעמוד בשורש דין זה הן קדם צריך להקדים פלוגתייהו של הראשונים דאפליגו אי זכיה מדין שליחות היא או לאו מדין שליחו' היא דדעת התוס' בפר' התקבל ד"ס ע"ב בד"ה שאני שיתופי כו' ובכתובות די"א ד"ה מטבילין אותו כו' ובר"פ בן סו"מ דס"ח דזכיה מדין שליחות היא דהזוכה לחבירו שלא מדעתו נעשה שליח המקבל מאליו מטעם דאנן סהדי דניחא לי' וחשיב כאלו הוא [עשאו] שליח קבלה לקבל מתנה זאת בפי' וכן דעת הרא"ש בפ"ק דגיטין גבי מתני' תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא, יתנו לאחר מיתה יע"ש וכן כתב הרא"ש בפ' הא"מ גבי מאי דאמרינן התם אמרו לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה כו' ודילמא ארצויי קמיה ושתיק כו' יע"ש וכן דעת הר"ן בר"פ הא"מ גבי מאי דאמרינן התם אמ"ר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנ' ונשיא א' כו' יע"ש וכן דעת מהר"מ בר ברוך בתשו' הובאה בתשוב' מיימוני דס' קנין סי' ך' והביא' הרא"ש בפ' הגוזל ומאכיל גבי ההיא דשדו חמרא דרב ספרא כו' כי אפקריה אדעתא, דאריה אפקרי' כו' יע"ש אמנם דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א ממ"ש בפ' איזהו נשך דע"א גבי הא דאמר רבינא נהי דאין שליחות לגוי זכיה אית ליה הביא דבריהם בס' א"ז דס"ל דזכיה ושליחות תרתי מילי נינהו דזכי' לאו מדין שליחות היא וכן דעת הריטב"א ז"ל בחי' לקדושין בפ' הא"מ גבי מאי דאמרינן מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד כו' יע"ש וכ"כ עוד בר"פ הא"מ גבי הא דמייתי הש"ס התם ההיא דחבור' שאבדה פסחה כו' מנין ששלוחו של אדם כמותו כו' וכ"כ עוד בכתובות די"א גבי הא דמטבילין גר קטן הביא דבריו בס' א"ז יע"ש. ועיקר מחלוק' זה נ"מ לענין קטן דלמ"ד זכיה מדין שליחות מאי דקי"ל דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן דמן התורה כיון דשליחות לית לי' זכי' נמי לית ליה ולמ"ד זכי' לאו מדין שליחות זכין לקטן מן התורה וזהו דעת הראב"ד והרשב"א והריטב"א דזכין לקטן מן התורה, אמנם הרמב"ן ז"ל אף דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות מ"מ ס"ל דאין זכיה לקטן מן התורה דכי היכי דלית לי' שליחות זכיה נמי לית לי' אף דתרתי מילי נינהו וכמ"ש בס' א"ז בשמעתין דאיזהו נשך. ועיקר פלוגתייהו תלוי בשמעתין דהא"מ דאמרינן מנין שזכין לאדם של"ב שנאמר ונשיא אחד כו' דמדלא פריך הש"ס נמי בזה והא קטני' לאו בני זכיה נינהו כדפריך לעיל ש"מ דקטן אית לי' זכיה מן התורה ולדעת הרשב"א והראב"ד והריטב"א ס"ל דאף אחר המסקנא דפריך ותסברא הא זכות הוא חובה הוא ואוקימנ' לה כרב ילפינן מקרא דנשיא א' דאית ליה זכיה לקטן מן התור' אמנם הרמב"ן וכל הפוסקים דס"ל דזכיה מדין שליחות היא ס"ל דלמסקנא דאוקימנא לה כרב דאמר מנין ליתומים כו' לא תפשוט מהאי קרא דזכין לאדם של"ב בדבר שאינו שלו דהתם שלהם הית' וחלוקתם גילוי מילתא בעלמא הוא וב"ד מעמידין אפטרופוס לכך אבל זכיה לקטן מן התורה לית לי'. והנה בפ' מי שמת דקנ"ז אמרינן גבי פלוגתא דר"א ור"י דפליגי תנאי אליבייהו דר"מ ס"ל זכין לגדול ואין זכין לקטן דברי ר"א ור"י אומר בגדול אמרו ק"ו לקטן ור' יאוד' ס"ל זכין לקטן ואין זכין לגדול דר"א ור"י אומר לקטן אמרו ק"ו לגדול ע"כ ולמ"ד דזכיה לאו מדין שליחות וקטן אית לי' זכיה מן התורה דילפינן מקרא דנשיא א' אפילו אחר המסקנא י"ל דא"ש פלוגתייהו דהני תנאי די"ל דלכ"ע ילפינן מקרא דנשיא א' דמדין זכי' הי' חלוקת הארץ אלא דלר"מ לר"א ס"ל דדוקא גבי חלוקת הארץ דעיקר נטילת חלק בה הוי זכות גמור דלא שייך בה לומר שונא מתנות יחיה כיון דירושה היא להם זכו לקטנים נמי אבל גבי מתנה בעלמא דלאו זכות גמור הוא דאיכא משום שונא מתנות יחיה דמהאי טעמא אילו לא נתרצה לבסוף ל"ק ס"ל דדוקא לגדול זכין מטעם דמסתמ' ניחא לי' ואילו לא ניחא ליה בידו למחות משא"כ בקטן דאין לו דעת למחות ולכשיגדל גם כן ישתכח לו הדבר שבמתנה ניתן לו ולא ימחה ורבי יאושע ס"ל בגדול אמרו דזכין לו מסתמא אף דגבי גדול איכא צד חובה דשונא מתנות יחיה ק"ו לקטן דליכא צד חובה כלל דהא קטן כיון דלאו בר מצוה הוא לא רביע עליה הא דשונא מתנות יחיה ורבי יאודה דס"ל דלר"א זכין לקטן ולא לגדול היינו מטעם דס"ל כס' רבי יאושע אליבא דר"מ דבקטן דלאו בר מצוה זכין לגדול דבר מצוה הוא דשונא מתנות, אין זכין ורבי יאושע ס"ל דאדרבא לקטן שאינן יכול למחות אמרו ק"ו לגדול דבידו למחות כס' ר"א אליבא דר"מ ואולם לס' האומרים דזכיה מדין שליחות ס' רבי יאושע לר"מ דאמר בגדול אמרו ק"ו לקטן ק' דמאי ק"ו איכא הא קטן כיון דלית ליה שליחות זכיה נמי לית ליה אם לא שנאמר דרבי יאושע ס"ל דזכי' מדאורייתא ליתא כלל בין בגדול ובין בקטן דאחר המסקנא דלא ילפינן מנשיא א' מנין לנו לומר זכיה מדין שליחות ובגדול מפני התקנה הוא ואהא קאמר דאם תקנו בגדול ק"ו לקטן והכי דייק לישנא דבגדול אמדו כו' דנקט רבי יאושע דמשמע דחכמים תקנו ואמרו דזכין לגדול ואולם לפי"ז נראה דלכולהו תנאי דהכא ליכא זכיה מדאורייתא די"ל דמאחר דרבי יאושע ס"ל דגדול נמי מדרבנן הוא אפושי פלוגתא לא מפשינן ולת"ק נמי מדרבנן הוא אלא דפליגי אי תקנו נמי בקטן מדלא איפליגו נמי בגדול אי הוי דאורייתא או דרבנן כיון דנ"מ טובא וכן לרבי יאודה דלר"א דאמר דזכין לקטן ולא לגדול ע"כ צ"ל דס"ל דליכא זכי' דאוריית' א"כ ה"ה לרבי יאושע הכי ס"ל דליכא זכיה מדאורייתא אלא דפליג ואומר דבקטן אמרו ק"ו בגדול ולעולם בשניהם אינו אלא מדרבנן וא"כ צריך לחקור דמנ"ל בעלמא דהמזכה לחבירו מתנ' ע"י אחר זוכה מן התורה וכמו שכתבו התוס' בשמעתין בפ' התקבל דלרב אסי דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לעצמו וזוכה לאחרים הוא מן התורה וכן כתבו התוס' בקידושין די"ט גבי הא דאומר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך יע"ש וכ"כ הרא"ש שם יע"ש וכ"ש ע"י גדול דהוי מן התורה כיון דהכא י"ל דלכולהו תנאי ליכא זכיה דאורייתא במתנה דאיכא צד חובה דשונא מתנות יחיה דהא אין לומר דאתי כמתני' דפ"ק דגיטין דאמרינן דלרבנן זכות הוא לעב' וזכין לאדם של"ב דהתם ע"כ זכין לו מדאורי' דאי מדרבנן איך יוצא לחירות להתירו בבת ישראל בזכיה דרבנן דהתם שאני דשחרור עבד הוי זכות גמור לרבנן משא"כ במתנה דעלמא דאיכא צד חובה דשונא מתנות יחיה וכמ"ש הרשב"א בחי' בפ"ק דקדושין גבי מתני' דבכסף ע"י אחרי' יע"ש דא"כ י"ל דדוקא דבר שהוא זכות גמור דליכא צד חובה אמרינן זכין מן התורה אבל במתנה דאיכא צד חובה כ"ע מודו דליכא זכיה מדאורייתא כהני תנאי דהכא דאפושי פלוגתא לא מפשינן. והנה לס' האומרים דזכיה מדין שליחות צריך להבין ההיא דאמרינן בירוש' בר"פ התקבל רבי זעירא קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אמ"ל תמן התורה זכתה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה אית לך מימר דמתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"כ והירוש' הנז' הביאו בעל העיטור בסוף אות זי"ן זיכוי יע"ש ולע"ד ה"פ דקמב"ל לרבי זעירא אם במתנ' יכול לעשות ש"ק כדין גט ונ"מ אם נתן הנותן ביד ש"ק ולא אמ"ל זכי לו כי אם הילך כדין גט אם זכה לו ואינו יכול לחזור בו הנותן או לא יוכל המקבל למאן במתנה כשיבא לידו כיון דעשאו ש"ק או"ד אין ש"ק במתנה והך בעיא הויא דומיא דבעיין דפ"ק דקדושין דקבמ"ל עבד מהו שיעשה שליח קבלה לקבל גיטו לרבי אליעזר דאמר בשטר ע"י אחרים ונ"מ כדרך האמור הכא וכמ"ש הריטב"א בחי' שם יע"ש ומסי' הש"ס בירוש' הנז' דאין דין ש"ק במתנה דדוקא גבי גט או עבד דילפינן מיניה בג"ש דלה לה דאתרבי ש"ק מושלח ושלחה וחדוש הוא שחדשה תורה התם ולא ילפינן מינה למתנ' ואע"ג דאמרינן בר"ס הא"מ דשלוחו של אדם כמותו ילפינן בכל התורה מבינייא דגרושין וקדשים היינו לענין שליח הולכה או הדומה לו אבל בשליח קבלה לא דבקדשים לא מצינו דין שליח קבלה ומגרושין בלחוד אין ללמוד דאיכא למיפרך מה לגרושין שכן בע"כ ומש"ה מסתבר לומר דמהני ש"ק משא"כ במתנה דמדעת המקבל היא די"ל דאפי' עשאו ש"ק יכול למחות כשתבא לידו ואע"ג דדין ש"ק ישנו בקדושין דמדעתה י"ל דס"ל להירוש' הנז' דבקדושין נמי איכא למפרך מה לקדושין שכן ביד המקדש לגרשה בע"כ ומשו"ה מהני ש"ק לשלא יוכל המקדש לחזו' משנתן ליד ש"ק משא"כ במתנה דכיון דאם זכה בה המקבל שוב אינו יכול לחזור בו הנותן ליכא דין ש"ק ואע"ג דאמרינן בפ' הא"מ דלרבי יונתן ילפינן שליחות בקדשים מקרא דויקחו איש שה לבית אבות באם אינו ענין כו' יע"ש והתם שליחות לקבלה הוא שהרי כל החבורה עושים לאיש אחד שלית שיקח להם שה ובהכי נמצא דאיכא בינייא דגירושין וקדשים גם בש"ק י"ל דאין ללמוד מהתם כי אם בעושה ש"ק לקנות דכיון דבמעותיו קונה בידו לקנות מאיזה מקום שירצה ושפיר שייך דין ש"ק משא"כ במתנה דעושה ש"ק לקבל דבר שאינו שלו דמי יימר שהנותן יתן לו זה נראה ס' הירוש' וא"כ נמצא דבמתנה לא שייך דין ש"ק וא"כ צריך לדעת איך אמרי' דזכיה מדין שליחות כיון דמעיקרא לא שייך ש"ק במתנה. וי"ל והוא פשוט דהא ה"ט דלא שייך דין ש"ק במתנה משום דכל דאינו יודע אם יתן לו הנותן לא גמר בדעתו לעשות ש"ק דלא סמכא דעתיה דמי יימר שיתן לו הנותן דהר"ז דומה קצת לעושה שליח לקדש לו אשה נשואה לאחר שיגרשנה בעלה דאמרינן בפ"ק דנזיר דלא מצי משוי שליח דעושה שליח על דבר שלב"ל אין מינויו כלום דלא ס"ד דמי יימר שיבא לעולם וה"ה והוא הטעם הכא אבל בדין זכין לאדם של"ב דמכיון דזכות הוא לו זכין לו של"מ מטעם דאנן סהדי דניחא לי' וחשבינן לי' כאלו עשאו ש"ק דממילא נעשה ש"ק כיון דבשע' שעושה עצמו ש"ק אין כאן ספק לומר מי יימר שיתן הנותן שהרי בשעת נתינה נעשה ש"ק ש"ד ואילו יצוייר דלא יהיה ספק אם יתן לו הנותן או לא הוי מצי משוי ש"ק והכא דליכא לספוקי ש"ד. ועפ"י דרך הקדי"ם צריך להבין מ"ש הר"ן בר"פ הא"מ גבי הא דס"ל להר"ן שם דזכיה מדין שליחות שכתב בתוך דבריו וז"ל וש"מ דאין זכיה לקטן כי אם מדרבנן כו' וקטן דמשום דאתי לכלל שליחות תקנו לו רבנן זכיה ומיהו לא תקנו ליה שליחות דמשום דשליחות מילתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי עכ"ל דנראה פשוט דכונת הר"ן לישב דלכאורה קשה דכיון דזכי' מדין שליחות ועכ"ז תקנו חכמים זכיה לקטן א"כ אמאי לא תקנו חז"ל נמי דלהוי ליה דין שליח קבלה במתנה ונ"מ דלא מצי למהדר ביה הקטן שהוא המשלח כשיבא לידו המתנה כיון דעשאו ש"ק ותירץ דכיון דש"ק אלים דלא מלי למהדר ביה הקטן שהוא המשלח לא אלמוהו זכותיה כולי האי וי"ל שהרי לפי' הירוש' הנז' אין דין שליח קבלה במתנה אפילו בגדול וכ"ש בקטן דלא שייך ש"ק ואין לומר דס"ל להר"ן דכיון דמצינו גבי מתנה דזכין לאדם של"ב וזכין לקטן ה"ה במקח דאם זיכה לו המוכר ע"י אחר לגדול או לקטן זוכה לו ואהא ק"ל דאמאי לא תקנו דין שליח קבלה נמי לקטן לאם עשה הקטן ש"ק לקנות לו איזה דבר דלא מצי למהדר ביה הקטן כדין ש"ק דבמקח שפיר שייך דין ש"ק וכמו שיש ללמוד מקדשים וגרושין כדבר האמור שהרי מור"ם בח"מ סימן קצ"ה ס"ג כתב וז"ל והא דקונה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות ל"ק ושניהם חוזרין הרי דבמקח לא שייך דין זכיה אפילו בגדול וא"כ בקטן מה שתקנו זכיה הוא במתנה וא"כ שליחו' לקבלה במתנה מיירי ובירוש' אמרו דאין דין ש"ק במתננה. שוב ראיתי להרב מ"א בה' זכיה ס"ס ו' שכתב דמדברי הרשב"א שהביא מרן בח"מ סי' שע"ה נראה דמכר ומתנה שוים הם ובב' אם שמע ונתרצה זכה ואין המוכר יכול לחזור בו יע"ש וכן נר' עוד מדברי הרמב"ם בפ' כ"ט מה' מכירה שכתב יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים כו' דזכין לאדם של"ב ע"כ וכמ"ש כן הר"ב דברי אמת בקונטרס ד"ע ע"ד יע"ש וי"ל שדעת הר"ן נמי הוא כן ובכן א"ש דמאי דהוקשה לו דאמאי לא תקנו ש"ק בקטן י"ל דהיינו במקח וממכר דשייך דין ש"ק. איברא דלפי הירושלמי הנז' דאין ש"ק במתנה צריך להבין מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן גבי מאי דאמרינן בר"פ התקבל דס"ג עלה דפלוגתא דרבי ור"ן בהולך ותן או באומר הילך אי יכול לחזור או לא ופריך הש"ס לרב דמספק"ל אי הולך ותן כזכי לענין גט ומי מספק"ל והאמר רב הולך כזכי בחוב ובפקדון כתב וז"ל והקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מקשה מפקדון לגט דילמא גט הרי הוא כמתנה דאע"ג דבפקדון הולך כזכי דמי אעפי"כ במתנה לאו כזכי כו' וי"ל דס"ל הכא דגט נמי כיון שעשאתו האשה ש"ק וזה נותן לו סתם דמי לפקדון וה"ה למתנה אם המקבל עשאו ש"ק אבל כל שהנותן עושה שליח מעצמו אין רצונו שיתן אלא במיתון ומש"הכ מקשי' הכא מגט לפקדון עכ"ל. מפורש יוצא מדברי הרמב"ן דלרבי דאמר הולך כזכי בגט מטעם דעשאתו ש"ק דה"ה במתנה דאם עשאו המקבל ש"ק הולך כזכי ולכאורה קשה דמדברי הירוש' הנז' נראה איפכא שהרי דברי הירוש' הנז' הובאו אחר מאי דמייתי התם פלוגתא דרבי ור"ן בהולך ותן או באומר הילך אי יכול לחזור או לא דעלה קא בעי רבי זעירא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו כו' ונראה פשוט דה"פ דהירוש' ס"ל בפשיטות כמ"ש התוס' שם בר"פ התקבל בדף הנז' ד"ה רבי כו' דאף דרבי ס"ל בעלמא גבי מתנה דהולך לאו כזכי דמי הכא שעשתה היא ש"ק ונתן לו סתם דלא אמר אי אפשי כו' ש"מ דניחא ליה שיהי' ש"ק וס"ל להירוש' דאפי' בכה"ג דאיכא הוכחה דש"ק לרבי לאו למימרא דהולך כזכי ממש דהא כיון דמצינו לרבי דס"ל דהולך משמעותו שיגיע ליד המקבל כל היכא דאפשר לומר שלא להוציא הלשון ממשמעותו אמרי' וא"כ ע"כ לא חשיב כאומר זכי ממש אלא דאמרי' דמסתמא ניחא ליה שיהיה ש"ק והולך בידה לראי' קאמר ואהא קמב"ל לרבי זעירא אף במתנה כן כלומר אי הא דאמרי' גבי גט לרבי דבשויתיה ש"ק אינו יכול לחזור בו באומר הילך או באומר הולך או תן לה אם ה"ה במתנה דאם עשה המקבל ש"ק ואמ"ל הנותן הני לישני דהולך ותן או הילך דאינו יכול לחזור בו כיון דאיכא הוכחה שנתן בידו בהני לישני ולא פי' לומר אי אפשי שתקבל לו ואף דבכה"ג דהני לישני אינו שליח זכי' מהנותן אלא דניחא ליה שיהי' ש"ק מכח המקבל מ"מ כיון דאדם עושה ש"ק במתנה ש"ד דומיא דגט או"ד אין דין ש"ק במתנה וא"כ בהני לישני דלא משמע דהנותן עושה אותו שליח זכיה מכחו יכול לחזור וכיון דפשיט ליה רבי מנא דכן הוא האמת דאין עוש' ש"ק במתנה ש"מ דאף לרבי במתנה יכול לחזור בו ויש חילוק בין גט למתנה אפי' בעשה המקבל ש"ק היפך ס' הרמב"ן. אשר ע"כ לישב ס' הרמב"ן הנז' ודברי הר"ן ז"ל בקידושין הנז' י"ל דס"ל להרמב"ן והר"ן דמאי דאמרי' בירוש' התם בפ' התקבל סמוך ללשון הנז' דפשיט ליה לר"מ דאין דין ש"ק במתנה וז"ל ועוד מן הדא דאמר ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר דס"ל אפי' במתנה מועטת לית בה משום מחוסרי אמנה אין הכוונה דחדא ועוד קאמר ובכן יהי' הפי' דמעיקרא פשיט ליה לר"מ דאין דין ש"ק במתנה אף אם נאמר דשורת הדין הוא דהאומר לחבירו ליתן לו מתנה מועטת יש בו משום מחוסרי אמנה ואסור לחזור כדקי"ל בש"ס דילן בפ' הזהב דאפ"ה אינו יכול לעשות ש"ק כיון דס"ס אינו אלא משום מ"א ואינו יכול להוציא מידו בדיינים דאיסור בעלמא הוא דרביע עליה ואכתי חשיב כעושה ש"ק לקבל דבר שאינו שלו וע"ז קאמר ועוד דהאמת הוא דהא אמר ר"י דמותר לחזור בו א"כ פשיטא דלא מצי למנות ש"ק אלא אינהו ס"ל דהכי פי' ועוד מן הדא כלומר לא סגי מטעם זה שאין דין ש"ק במתנה מטעם דלא גמר בדעתו דמי יימר שיתן הנותן כי אם בהצטרפות הא דאמרי' דמותר לחזור בו דבהכי לא גמר בדעתו במינוי השליחות אפי' אמר לו ליתן דמי יימר שלא יחזור בו הנותן א"כ לפי פי' זה לדידן דקי"ל דמתנה מועטת יש בה משום מ"א אם אמר ליתן לו מתנה מועטת וע"ז עשה המקבל ש"ק הוי שפיר ש"ק כדין ש"ק דגט וכן ראיתי להרב מ"א בה' זכיה סי' ל"ג שהבין פי' הירוש' ע"ד האמור שכתב שם וז"ל והיכא דעשה הכהן שליח לקבל ה' סלעים נראה דאפשר דמהני ומ"ש בירוש' וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה היינו משום דס"ל כשינויא דאביי דאמר בפ' הזהב דדריש הן שלך צדק דלא יהא א' בפה וא' בלב אבל אה"נ דיכול לחזור בו אח"כ והכי מבואר בירוש' שם אבל לדידן דקי"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור בו נראה דודאי מצי למיעבד שליח שהרי הירוש' תלי הא בהא עכ"ל הרי בפי' כמ"ש וא"כ י"ל דהרמב"ן והר"ן מ"ש דשייך ש"ק במתנ' הוא במתנה מועטת דאם נדר ליתן לו מתנה מועטת ועשה ש"ק לקבלה דינו כדין ש"ק דגט לדידן דקי"ל דאסור לחזור בו ובהכי י"ל דמ"ש הר"ן בקדושין מיירי אפי' במתנה ומיירי במתנה מועטת ולמדנו מזה דס"ל להר"ן דהא דאמרי' בפ' הזהב דמודה ר"י במתנ' מועטת דיש בה משום מ"א דסמכא דעתי' ה"ה לאם אמר ליתן מ"מ לקטן דלאו בר דעת הוא דאסור לחזור בו ולא אמרי' כיון דעיקר טעמא הוא דבמ"מ סמכא דעתיה דמקבל אדבוריה כמ"ש רש"י ז"ל שם יהי' דוקא במקבל גדול דשייך למימר גביה סמכא דעתי' אבל בקטן דלאו בר דעת הוא ולא שייך ביה סמיכות דעת מותר לחזור. ואולם אכתי פש גבן להבין בדברי הר"ן דפ' הא"מ הנז' במ"ש, ומיהו לא תקנו לו שליחות דמשום דשליחות מלתא אלימתא היא דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי וצריך להבין מאי אולמי' דשליחות מזכיה הא שניהם שוים דמכי מטי ליד השליח או ליד הזוכה בעדו זכה המקבל משעה ראשונ' ול"מ למיהדר בי' הנותן דאי משום דשליחות לא מצי משלח למהדר ביה כאשר כתב הא לאו אלימות זכות קטן המשלח הוא אלא גריעות זכות דאין בידו למהדר ביה ואדרבא הכי הוה מצי למימר דלא תקנו חז"ל זכיה לקטן כי אם לטובתו שיזכה כשרוצה הוא באותה מתנה לא לרעתו שיהא חשוב שלוחו כדין ש"ק לקבל המתנה בע"כ וע"כ צריך לומר דכונת הר"ן לומר דמטעם דלא מצי למהדר ביה משלח אלים זכותיה דקטן בעיקר המתנה מצד הנותן משא"כ בדין זכיה בלי מינוי שליחות הקטן דכיון דזכותו תלויה ועומדת עד שיתרצה כשישמע לא אלים זכותיה כולי האי מצד הנותן כמו בממנה שליח קבלה דאלים זכותיה טפי בעיקר המתנה מצד הנותן. וצריך למודעי מה אלימות יש לממנה ש"ק מזכיה בלי מנוי ש"ק ומצאתי להר"ן ז"ל בפ' יש נוחלין גבי מאי דאמרי' התם בדקכ"ו ע"א אמר ר"ה אמ"ר אסי בכור שמיחה מיחה כו' הביא דבריו בס' א"ז וז"ל ונ"ל שזה הוא עיקרו של דבר שחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא והנותן מתנה ומזכה לו ע"י אחר אין מקבל מתנה זוכה במתנתו עד שישמע ויתרצה בה שאילו כששמע צוח לא זכה כו' ולפיכך חלק בכורה נמי שהוא מתנה לא זכה בה הבכור עד שיתכוין לזכות ואילו אמר איני רוצה אבד את זכותו מיד כו' הלכך כל שבח שהשביחו הנכסים עד שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות בה הרי הוא של אחין כו' ומכאן אני אומר שהנותן מתנה לחבירו וזיכה לו ע"י אחר והשביח שבחא דממילא בחפירא והוו שובלי שלחופאי והוו תמרי קודם ששמע מקבל מתנה הרי השבח של נותן ולא זכה בה מקבל מתנה אלא משעה שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות במתנתו וכדאמרינן הכא בבכור עכ"ל. מפורש יוצא מדבריו דין מחודש דבזכיה ע"י אחר שבחא דממילא דאותה מתנה הוי של נותן עד שישמע המקבל ויתרצה והא ודאי פשיטא דהיינו דוקא בזכיה אבל אם עשה המקבל שליח קבלה לקבל המתנה מכי מטי ליד השליח זוכה המקבל גם בשבחא דממילא כיון דלא מצי למיהדר ביה המשלח הרי מצינו דיש אלימות בשליחות מזכיה וע"ז כתב הר"ן הכא דלא אלמוה לזכיה דקטן כולי האי. עוד יש אלימות בזכיה דע"י ש"ק משא"כ בזכיה לבד לפי מ"ש הרשב"א בחי' בפ' מי שאחזו גבי מאי דאמרי' התם דע"ו ע"א ת"ר אמ"ל בפני ב' הרי זה גיטך ע"מ שתתני ר' זוז כו' שכתב שם דהנותן גט בתנאי ואמר מעכשיו או ע"מ שתתן כו"כ אינו יכול לחזור בו קודם קיום התנאי ואח"כ כתב וז"ל ואי קשיא לך דגרסינן בפ"ק דקדושין ב' שטרות הם כו' זכו בשדה זו לפ' ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר ובין בשדה דאלמא אפי' בע"מ חוזר ומבטל תנאו כו' ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין עיקר לקושייתם כלל דהתם שלוחים שוינהו ומבטל שליחותו ואזיל כל אימת דבעי וכי קאמר להו ע"מ שתעשו שליחותי זה שכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כ"ז שאין אני חוזר בי אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאילו אמר לחבירו זכה בשדה זו ע"מ כו' כותב הוא השטר בע"כ ומקיים תנאו וזכה בשדה למפרע והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה בעצמו עכ"ד. מפורש יוצא מדבריו דס"ל דכל תנאי שמתנה האדם אפי' בע"מ עם הזוכה בעד המקבל כל שאינו עם הזוכה בעצמו יכול לחזור ולבטל תנאו ונר' פשוט דהיינו דוקא במזכה ע"י אחר בלי מינוי ש"ק אבל בממנה שליח קבלה ומתנה עם השליח פשיטא דחשיב כמתנה עם המקבל בעצמו וה"ט דשאני זכיה ע"י אחר דכיון דלא מגמר עדיין הקנין דשמא לא יתרצה המקבל אלא אלימא קניה זו לומר דאינו יכול לחזור ולבטל תנאו ומה גם לדעת הרשב"א דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות המקבל הוא כי אם שליח הנותן הוא כמ"ש לעיל ושפיר י"ל שלוחים דידיה שוינהו ומבטל שליחותייהו ואזיל אבל במינה ש"ק דהוי שליח המקבל יד השליח כידו ותנאי שמתנה עם השליח כמתנה עם המקבל עצמו דבהכי ניחא לי מ"ש הרשב"א ז"ל בר"פ התקבל עלה דאמרי' דהולך כזכי דמי בגט וז"ל ומסופק אני אפי' למ"ד הולך כזכי אי כזכי ממש קאמר ואע"ג דלא מטי גיטא לידה לעולם מגורשת והולך ותן לה לדעתך קאמר או"ד כזכי דמי שאינו יכול לחזור ואי נמי מיית עד דלא מטי לידה מגורשת ואיהו צריך להוליכו וליתן לה דלהכי אמ"ל הולך ותן לה וכאילו התנה עמו שיזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומוקים תנאה ואזיל ועד לא מטי גיטא לידה לא תנשא לכתחילה דלמא לא מטי לידה וצל"ע עכ"ל ואם איתא דאין חילוק בין שליח קבלה למזכה ע"י אחר אמאי לא פשיט ספיקו דע"כ לאו תנאה הוא דאי תנאה הוא אמאי אינו יכול לחזור מקמי דלימטי גיטא לידה כיון דעיקר התנאי הוא עם השליח קבלה הזוכה בעדה ולא עם האשה עצמה אלא עכ"ל דשליח קבלה שאני דיד השליח כיד האשה דמיא ותנאי שמתנה עם השליח כמתנה עם האשה משא"כ במתנה עם הזוכ' בעדה בשליחות הנותן. ובעיקר דברי הר"ן דפי"נ שכתב דבזיכה ע"י אחר השבח של הנותן ולא זכה בו המקבל אלא משעה שגילה בדעתו שהוא רוצה לזכות במתנתו צריך להבין דכיון דזוכה המקבל למפרע משעה ראשונה כל שנתרצה לבסוף א"כ אמאי לא יזכה בשבח הנכסים למפרע כיון דאיגלאי מלתא למפרע דממונו אשבח ואיך אפשר לומר שיזכה בנכסים למפרע ולא יזכה בשבח וע"כ צ"ל דסתם מזכה ע"י אחר כיון דתלוי ועומד הקנין ברצון המקבל אם ירצה לזכות במתנתן אין דעתו לזכות לו כי אם גוף הנכסים כדי שלא יוכל לחזור בו הוא אם ימתין עד שיבא המקבל ויתן בידו אבל לעולה שבח אינו מזכה לו עד שיתרצ' המקבל ונעשה כאומר זכי בממון זה לפ' גופא מעכשיו ושבח לאחר שיתרצה דבכה"ג ש"ד דזוכה מש"ר ואינו יכול לחזור בו הנותן ועכ"ז שבח לנותן כיון דשייר השבח עד שיתרצה והנה כן במזכ' גט לעבדו דקי"ל דזכות הוא לעבד כו' צ"ל דאינו מזכה לעבד מש"ר כי אם קנין הגוף דאית ליה גביה אבל שבח דהיינו מעשה ידיו של עבד או אם נתנו לו מתנה או מצא מציאה אינו מקנה לו מש"ר כי אם עד שיתרצה העבד בשחרור כשישמע ונעשה כאומר שיהי' משוחרר גופו מעכשיו והשבח אשר נמשך ממנו לאחר שיתרצה כיון דגבי עבד נמי אף דיכול לשחררו בע"כ היינו ע"י העבד עצמו אבל במזכה לו ע"י אחר כיון דמטעם זכות הוא לו הוא הו"ל כדין מתנה דלא זכה אלא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא דדוקא בבא לשחררו בכסף ע"י אחרים דאיכא למימר קבלת רבו גרמא לו איכא מ"ד דאפי' בע"כ של עבד מהני כיון דאינו מדין זכיה אבל בבא לשחררו בשטר לכ"ע בעינן שיתרצה העבד וכמו שמתבאר מדברי הר"ן בפ"ק דקדושין גבי מתני' דע"כ נקנה בכסף ע"י אחרים כו' יע"ש דאף דדעת הרשב"א בחי' שם דאפי' בשטר איכא למימר דאפי' בע"כ דמתנת ממון שאני דאינו זכות גמור אבל ג"ש דזכות גמור הוא אפי' בע"כ יע"ש מ"מ מדברי הר"ן שם מתבאר דס"ל דבשטר לכ"ע בעינן מדעתו של עבד וא"כ לפי ס' הר"ן המזכה ג"ש לעבדו אינו משוחרר עד שישמע העבד ויתרצה ומש"ר לא חל השחרור כלל דג"ש בעינן דומיא דגט אשה וכל גיטא דמשייר ביה לאו גיטא הוא והכא כיון דחשיב כאומר זכי בגופו מעכשיו ובשבח דידיה לאחר שיתרצה נמצא דבש"ר אי אפשר לחול השחרור כיון דשייר בשחרורו וכמו שמתבאר בירוש' בפ' מי שאחזו גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר מהיום ולאחר מיתה אי הוי תנאה או ספק חזרה ואמרו התם דה"ט דלא אמרי' בגט כדאמרי' לענין ממון באומר מהיום ולאחר מיתה דאמרינן דכונתו לומר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה דבגט לא שייך לומר דשייר מעשה ידיה דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה ואמרי' עוד דה"ה באומר הר"ז גט שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום דלרבנן ס' תנאה ס' חזרה הוא דכי היכי דלא שייך בגט לומר דשייר מעשה ידיה ה"נ לא מצינו עבד שיצא בן חורין ויהיו מעשה ידיו לרבו וכיון דליכא למימר שיור הוי ס' תנאה או חזרה ועיין להר"ב מ"ל בפ"ד מה' עבדים דין ג' שהביא הירוש' הנז' ופי' באופן הנז' יע"ש וא"כ במזכה ע"י אחר דחשיב לדעת הר"ן כאומר שיזכה גופו מעכשיו ובשבח דידיה לאחר שיתרצה העבד אי אפשר שיחול השחרור מש"ר כי אם עד שיתרצה דבאותה שעה שהוא משחרר אותו לגמרי חל השחרור וא"כ קשה הא תנן בפ"ק דגיטין דהאומר תן שטר שחרור לעבדי אינו יכול לחזור בו דתן כזכי דמי וזכות הוא לעבד כו' הא כיון דלא מצי חל השחרור מש"ר א"כ לא חל כלל ואמאי אינו יכול לחזור בו קודם שיתרצה העבד ומה גם דהרי"ף ז"ל כתב שם דאין זכין לעבד אלא לענין חזרה דלא מצי למהדר ביה רביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה בחיי רבו אבל כל דלא מטי גיטא לידיה או דמטי גיטא לידיה אחרי מיתת רבו אינו משוחרר והר"ן ז"ל שם בפ"ק דגיטין הרבה להביא ראיות היפך סברת הרי"ף ז"ל והעלה דמשעת זכיה הוא משוחרר גמור ולפי האמור הדבר קשה וי"ל דכיון דגבי עבד אי אפשר לומר דכיון לזכות לו בשיור שבח דידיה כדין מתנה דא"כ נמצא דלא עשה כלום כיון דשייר בשחרורו ובהכי יכול לחזור בו ועיקר מה שזיכה לו ולא המתין ליתן הגט בידו כדי לזרוזי גרמיה שלא יחזור בינתיים ולא עשה כלום עכ"ל דכיון לזכות לו לגמרי גופא ושבח דידיה מש"ר וכיוצא לזה מתבאר מהירוש' הנז' דהאומר ה"ז גט שחרורך מעכשיו ולאחר ל' יום אף דלענין ממון פי' לשון זה הוא גופא מהיום ופירי לאחר ל' יום מ"מ גבי עבד דלא אפשר אמרינן דלא כיון לזה אלא לתנאה או לחזרה וה"ה הכא דאף דלענין ממון אמרינן דלא זיכה לו השבח מש"ר גבי עבד דלא אפשר אמרינן דזיכה לו הכל מש"ר. ועוד י"ל דמעיקרא מ"ש הר"ן דלא זיכה לו השבח לאו מדין שיור הוא ששייר השבח לעצמו אלא הטעם הוא דמסתמא נעשה כאומר זכי לפ' בממון זה ע"מ ותנאי גמור שיתן לי המקבל השבח דמשעת זכיה עד שיתרצה בקבלת מתנה דאף דשורת הדין שהוא זוכה בו למפרע שיתן השבח לי מכח התנאי דבכה"ג לא חשיב שיור כיון דמן הדין זוכה המקבל מש"ר למפרע בגופא ושבח אלא ולקיים תנאו שאם לא יתן לו השבח תתבטל המתנה למפרע חייב ליתן ובכה"ג אפי' גבי עבד ש"ד ולא חשיב כמשחרר בשיור. ואולם להרי"ף שכתב דזכות העבד אינו אלא לענין חזרה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידי' דלכאורה אין טעם לסברתו י"ל דס"ל כסברת הר"ן דהמזכה אינו מזכה השבח וס"ל דמדין שיור הוא ונעשה כאלו אמר זכי ממון זה לפ' גופא מהיום ושבח לאחר שיתרצה כמו ששיערנו לעיל וכיון דגבי עבד אי אפשר לומר כן דשחרור בשיור לא מהני ע"כ צ"ל דלא כיון לשיור השבח אבל ס"ל להרי"ף דלמעט בזכיה עדיף טפי דתפסת מועט כו' וכיון דלא אפשר לפרש כוונתו דשייר השבח אין לומר כמו ששיערנו לדעת הר"ן להרבות בזכיתו ולומר דכיון לזכות לו מש"ר גוף ושבח אלא אדרבא ממעטינן בזכיה וכיון דמצינו בעלמא אופן זכיה לענין חזרה לבד בההיא דהולך מנה לפ' שאני חייב לו כו' שהביא הרי"ף גבי עבד נמי אמרי' דלא כיון לזכות לא גוף ולא שבח אלא כונת זכיתו הוא לענין חזרה בלבד דלא מצי למהדר ביה. והנה בס' הרי"ף הנז' כל הראשונים אחזו שער וחלקו עליו מכמה ראיות שהביאו וכמ"ש לפנינו בס"ד ומפורש יוצא מדברי המאור ז"ל שהביא ראיה דמשוחרר גמור הוא בזיכה לו ע"י אחר אף דלא מטי לידיה מההיא דתנן בפ"ק דקדושין דבשטר ע"י אחרים דס"ל דדעת הרי"ף לאו בתן גט זה הוא דס"ל הכי אלא אפי' באומר זכי או התקבל דוקא לחזרה הוא דזכין לו וכן מפורש יוצא בדברי הרמב"ן במלחמות ובדברי הרשב"א בחי' לגיטין ובדברי הר"ן ז"ל שדחו ס' הרי"ף מההיא דבשטר ע"י אחרים דפ"ק דקדושין ומההיא דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ומההיא דמזכה גט לאשתו במקום יבם ומההיא דתנן בפ"ח דתרומות העבד שהי' אוכל בתרומה כו' וע"כ ס"ל דדעת הרי"ף ז"ל אפי' באומר זכי הוא דאל"כ מה מייתי מהנך דוכתין הנז"ל כיון דאפשר לדחות דהתם מיירי בזיכה ע"י אחר בלשון זכי או התקבל. והנ' י"ל אפי' לפי שיטתם מאי ראיה מייתו מההיא דאיבעיא לן אי יכול לזכות גט לאשתו במקום יבם הא שפיר י"ל דעיקר הבעיא הוא כדעת הרי"ף אי זכות הוא לה וזכין לה לענין חזרה בלבד שלא יחזור הבעל ונ"מ דאם זיכה לה גט ע"י אחר וחזר בו הבעל ובתר הכי מטא גיטא לידה בחיי הבעל דאי אמרי' דזכות הוא לה שפיר זכין לה ואין בחזרת הבעל כלום וכל דמטי גיטא לידה מחיים מגורשת ואם אינו זכות לה א"מ כיון דחזר בו הבעל קודם שהגיע הגט לידה וכ"כ מה מייתו מההיא דקדושין דבשטר ע"ו אחרים אפי' שלא מדעת העבד כיון דיש לדחות דבההיא נמי מיירי כשהגיע הגט ליד העבד בחיי רבו אלא דנ"מ במה שיזכ' בו ע"י אחר לאם חזר בו רבו בינתיים דאין בחזרתו כלום וכן ההיא דמייתו דאמר, רב דאם אמר הולך ותן לה דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת מה ראיה הא אפשר דנ"מ כשהגיע הגט לידה מחיים ונ"מ לאם חזר בו הבעל בינתיים דאי הילך ותן כזכי אינו יכול לחזור ואי לאו כזכי יכול לחזור באופן דלא הבנתי ראייתם לע"ד. נמצא דלדעת הראשונים הנז"ל ס"ל דסברת הרי"ף הוא אפי' באומר זכי לו בפי' ומ"ש לעיל ליתן טעם לס' הרי"ף דמטעם דזיכוי ע"י אחר מסתמא הוי שחרור בשיור ס"ל הכי היינו כדי ליתן טעם לפי סברת הראשונים הנז' דס"ל דס' הרי"ף אפי' בזכי בפי' ס"ל הכי. ואולם דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עבדים דין י"א דסברת הרי"ף הנז' אינו אלא באומר תן גט זה לעבדי כלישנא דמתני' שכתב וז"ל הכותב ג"ש לעבדו וזיכה לו ע"י אחר ואמ"ל זכי גט זה יצא לחירות אע"פ שלא הגיע לידו שזכין כו' אבל אם אמר תנו גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולא יצא העבד לחירות עד שיגיע הגט לידו עכ"ל הרי מפורש דדעת הרמב"ם ז"ל בעד הרי"ף דדוקא באומר תנ' אמרינן הכי ולדידי' אין אנו צריכין להטעם הנז' כי טעמו ונימוקו עמו דס"ל דאע"ג דתן כזכי מ"מ לא הוי כזכי גמור כיון דס"ס משמעות לישנא דתן משמע דקפיד אהגעת הגט לידו אלא אמרי' דתן כזכי לענין חזרה בלבד אבל משוחרר לא הוי עד דמטי גיטא לידיה וכדעת הרמב"ם ז"ל כן ס' הריטב"א בחי' בפ"ק דגטין גבי מתני' יע"ש וכן ס' הטור בי"ד סי' רס"ח יע"ש. וראיתי להר"ב דברי אמת בקונט' י"א דקי"ד שכ' דלמ"ד דסברת הרי"ף הוא אפי' בזכי צ"ל דה"ט דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות היא ולפיכך בגט שחרור ובגט אשה אף שזכו בגט מ"מ בעינן ונתן בידה ולא מיגרשה עד דמטי גיטא לידה ועפ"ז ישב מה שהקשו על הרי"ף מההיא דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וכן ההיא מתני' דפרק ח' דתרומות דהעבד שהי' אוכל בתרומ' כו' דהתם מיירי דשחררו ע"י אחר בכסף שקבל מאחר דדוקא בשטר אי אפשר עד שיגיע לידו דבעינן ונתן בידה וליכא אבל בכסף ע"י אחרים משוחרר גמור משעת קבלת הכסף ועפ"ז ישב ההיא דנעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דהתם כיון דעשאו שליח קבל' שפיר מתגרשת בקבלתו כיון דידו כידה ושפיר קרינן ביה ונתן בידה אשר ע"פ זה תמה שם בדקט"ו ע"א דכיון דמצינו להרמב"ם ולהרמב"ן ולהרשב"א דס"ל בעלמא דזכיה ושליחות תרי ענייני נינהו דזכיה לאו מדין שליחות היא איך כתבו לענין דינא גבי עבד דאי אמ"ל זכי נשתחרר מיד כיון דזכיה לאו מדין שליחות ולא חשיב הזוכה כיד העבד ובעינן ונתן בידה וליכא יע"ש ולע"ד כמו כן יש לתמוה על הריטב"א ז"ל דאיהו ס"ל נמי דזכיה לאו מדין שליחות היא כמו שכתבנו לעיל בראש אמי"ר וא"כ איך כתב דבאומר זכי נשתחרר מיד ולא בעינן שיגיע הגט לידו והדבר ק' דכיון דאינו שלוחו דזכיה לאו מדין שליחות לא קרינן ונתן בידה כמ"ש הרב הנז' ועוד אני מוסיף על דבריו דהא ודאי מילתא דפשיטא הוא דלענין גט אשה וג"ש לא סגי בשיזכו לבד בגוף הגט מאחד מדרכי ההקנאה בקנין אגב או בקנין סודר כיון דבעינן ונתן בידה וליכא דבר"פ הזורק דע"ז ע"א עלה דאמרינן ההוא ש"מ שכתב גט לדביתהו כו' נקנייה לה ההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותחוד ותפתח כו' כתב רש"י וז"ל הר"ז חזקה לקנות דהשתא קא יהיב חצר וגט ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות עכ"ל דנרא' מדבריו דמדין קנין אגב קאמר רבא דתקני גיטא דס"ל לר"י דבגט נמי כיון דזכתה בו בא' מדרכי ההקנאות מתגרשת אמנם הריטב"א בחי' שם דחה דברי רש"י הנז"ל וכ' וז"ל ואינו מחוור דא"כ למה ליה לאקנויי הבית שהגט בתוכו דהא לא בעינן צבורין והיכא דהגט בבית אחר היאך מתגרשת מדין אגב והא ליכא ונתן בידה עכ"ל וכן ראיתי להר"ן שם שדחה דברי רש"י הנז' וכתב דלא נהירא דאין אשה מתגרשת באגב דכתיב ונתן בידה וליכא עכ"ל. אשר לפי דברי הר"ן אלו קשיא לי ממ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין גבי מתני' דהאומר תנו מנה לפ' יתנו לאחר מיתה ומוקמינן לה בבריא ובמעמד שלשתן ומש"ה זכה במנה שכתב וז"ל ומשמע מינה דדוקא במנה הא בגט ושחרור אפי' במ"ג לא יתנו לאחר מיתה דכגון הא דתני במנה יתנו לאחר מיתה אמר בגט ושחרור לא יתנו לאתר מיתה ובגט פשיטא דבמעמד ג' לא מהני דלא תקנו רבנן מ"נ אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא אט אא בשטר שחרור צ"ת אמאי לא מהני מדין מ"ג שעשו בו חכמים שאינו זוכה כזוכה אלא מכאן ים ללמוד דלא תקנו חכמים מעמד ג' בשטר עכ"ל וי"ל דמאחר דהר"ן עצמו דחה דברי רש"י מטעם דאין האשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה א"כ איך כתב דאי לאו דגט אשה הוא דבר שבחובה היתה מתגרשת מדין מ"ג וכן לענין ג"ש תמה אמאי לא תהני מ"ג כיון דגט אשה וג"ש שאני דאינו תלוי לבד בזכות גוף הגט כי אם בהגעת הגט לידה דבעינן ונתן בידה ובמעמד ג' ליכא נתינה מיד ליד וכעת צל"ע. באופן דנמצינו למדין מדברי הריטב"א דאין אשה מתגרשת בזכות הגט בא' מדרכי ההקנאות דבעינן ונתן בידה וליכא ולזה נוטים קצת דברי הרשב"א בחי' על דברי רש"י הנז' ולדידהו ק' איך כתבו אם אמר זכי נשתחרר מיד כיון דלא קרינן ביה ונתן בידה ואולם להרמב"ם ולהרמב"ן שהק' הרב ד"א י"ל דאינהו ס"ל כדעת רש"י דכיון דזכתה בגוף הגט בא' מדרכי הזכיה מגורשת אף דזכיה לאו מדין שליחות ואין יד הזוכה כידו אך לדעת הריטב"א ק'. ולעיקר ס' הרי"ף למ"ד דאפי' באומר בפי' זכי' ס"ל הכי י"ל מההיא דאמרי' בפ"ק דמציעא די"ט ע"א עלה דת"ר מצא שטר שחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד כו' ופריך וניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן כו' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות וכדאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין לו שפיר אלא למ"ד חוב הוא לעבד כו' מאי איכא למימר ע"כ ואם איתא לס' הרי"ף דאפי' בזכי אין לו זכיה כי אם לחזרה ומשוחרר לא הוי עד דמטי גיטא לידיה א"כ איך ניחא ליה להש"ס אליבא דמ"ד זכות הוא לעבד ואליבא דאביי דעידיו בחותמיו ז"ל הא עכ"ל דהא דאביי אינו אלא בשטר ממון אבל בשחרור עבדים דבעינן ונתן בידה ואינו משוחרר בזכות השטר בלבד אי אפשר לומר דעידיו בחותמיו זכין לו שישתחרר למפרע משעת חתימה כיון דאפילו בזכיה בעלמא שמזכה לו הגט ע"י אחר אינו זוכה כי אם לענין חזרה ולא לענין שחרור עד דמטי גיטא לידיה ואפי' למפרע משעת זכיה אינו משוחרר כי אם משעה שבא הגט לידו ובזכיה דעידיו בחותמיו איך אפשר דאלים טפי ואע"ג דהתוס' שם בפ"ק דב"מ ד"ך ע"א ד"ה שובר כו' כתבו וז"ל ונראה דתקנת חכמים הוא שזוכה משעת חתימה אע"פ שלא נמסר לו עד ימים רבים כו' דנמצא דעידיו בחותמיו ז"ל היא תקנה מדרבנן מ"מ לא תקנו חז"ל אלא בדבר שאפשר לזכות ע"י אחר בפי' אבל בדבר שאי אפשר לזכות לו ע"י אחר לא תקנו שהרי למ"ד חוב הוא לעבד כו' דלא מצי לזכות לו ע"י אחר לא תקנו כיון דלא משכחת לה זכיה ע"י אחר וא"כ ה"ה למ"ד זכות הוא לו דלא תקנו דדוחק לומר דלמ"ד זכות הוא לעבד כיון דמצינו זכיה ע"י אחר לענין חזרה בלחוד תקנו ג"כ חז"ל דעידיהן בחותמין ז"ל זכיה גמורה למפרע בהגיע הגט לידו משא"כ למ"ד חוב הוא לעבד דליכא שום צד זכיה ע"י אחר למסמך תקנת חז"ל עליה ועוד דאם כן הוא דאליבא דאביי דתקנו חז"ל עידיו בחותמיו ז"ל תקנו שיהי' לו זכיה גמורה למפרע א"כ תקשי ליה לאביי ממתני' דתנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דממתני' הלזו מייתי הרי"ף ראי' לדינו לפי גירסתו דגריס זה במתני' ובשלמא לדידן דלא קי"ל כאביי בהא דעדיו בחותמיו ז"ל כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ"ק דב"מ א"ש אבל לאביי גופיה דעידיו בחותמיו זכין לו למפרע משעת חתימה אפי' בגט שחרור א"כ מתני' אמאי קתני דאם מת לא יתנו לאחר מיתה כיון דעדיו בחותמיו ז"ל למפרע מחיים. שוב ראיתי דאי מהא לא איריא דאי ק' לאביי לשאר הראשונים החולקים על הרי"ף דס"ל דמתני' מיירי שלא מסרו לשליח מחיים אלא מראהו לו ומצוה ליתנו והוא לא נטלו אלא לאחר מיתה אבל במסרו מחיים זכה משעה ראשונה נמי ק' דלאביי דאמר עידיו בחותמיו ז"ל אפילו לא מסרו בידו מחיים עדיו בחותמיו ז"ל מחיים ואמאי לא יתנו לאחר מיתה אמנם נר' פשוט דלכ"ע לק"מ לאביי ממתני' דאפי' לאביי היינו במטי לידי' בחיי הנותן אבל במטי לידי' אחר מיתת הנותן לא אמרי' דעידיו בחותמיו ז"ל למפרע וכמו שמתבאר מדברי התוס' בפ"ק דב"מ די"ט ע"ב ד"ה ברייתא כו' שכתבו שם דלאביי יתרץ הברייתא כדרב זביד דבסמוך דמוקי ברייתא דאע"פ דב' מודים לא יחזיר בבריא דכיון דמיית אבוה ולא מטא שטר לידיה מחיים תו לא אמרי' דזכה למפרע מחיים דאב יע"ש וכן מתבאר מדברי הרמב"ן שם הביא דבריו בס' א"ז וז"ל והוי יודע דלאביי דאמר ע"ב זכין לו בכל מתנות אמר תנו נותנין וברייתא כולה מוקי לה בבריא דכיון דלא מטא שטרא לידי' מידא דאבוה לא קני ובעידנא דמת אבוה פקע שעבודייהו עכ"ל. עוד י"ל לס' הרי"ף מההיא דאמרי' בפ"ק דגיטין ד"ט ע"ב גבי הא דתניא בב' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' וכדר"מ בארבע ופריך ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה כו' ומשני כי קתני מילתא דליתי' בשטרות מלתא דאיתיה בשטרות לא קתני כו' ע"כ ולפי סברת הרי"ף למ"ד אפי' בזכי בפירוש קאמר אכתי מאי משני הש"ס הא איכא האומר זכי גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי דאפי' אמר כן בבריא לא יתן השליח לאחר מיתה כיון דלא זכו כי אם לענין חזרה משא"כ בשטר דאי בעודו בריא אמר זכי בשטר מתנה זה לפ' זכה מיד ואם מת הנותן לית לן בה דכבר זכה מחיים ויש ליישב ודו"ק. ויש להביא קצת ראי' לס' הרי"ף מההיא דאמרינן בירושלמי ברפ"ח דתרומות גבי מתני' דהאשה שהית' אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גרשך כו' דפריך ניחא מת בעליך גרשך [כו'] ומשני כמשנ' ראשונ' שכן ארוס' בת ישראל אוכלת בתרומ' ואביה מקבל גיטה ואם איתא אמאי לא משני הירוש' דמשכחת לה בזיכ' לה גיטא ע"י אחר באופן שהוא זכות לה וכגון במקום יבם מומר דלכ"ע זכות הוא לה וכמ"ש הרא"ם בתשו' ח"א סי' ס"ז שהיא מגורשת אליבא דכ"ע דודאי זכות הוא לה ועיין בס' מ"מ בשער ז' סס"י ג' ולפי ס' הרי"ף א"ש דלעולם לא משכחת לה שתהי' מגורשת גמורה עד שיגיע גט לידה:
והנה יש לחקור למ"ד זכיה לאו מדין שליחות וזכין לקטן מדאורייתא אי ה"ה דלמ"ד המזכה לעובר קנה כדאמר רב ששת בפ' מי שמת דאפי' לא אמר לכשתלד קנה דס"ל דעובר חשיב כבא לעולם אם הוא מן התורה כיון דלא מסתבר שתקנו חכמים זכיה לעובר בלבד כיון דלקטן לא הוצרכו לתקן דיש לו זכיה מן התורה ונראה דלר"ש כיון דיש לו זכיה לקטן מדאוריי' ה"ה לעובר ויש להביא ראיה מההיא דאמרינן בתמורה דכ"ה ע"א דפריך הש"ס לר"י דאמר דעובר לאו ירך אמו ואם שיירו משוייר מהא דתניא האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם הית' עובר' זכתה לו אי אמרת בשלמא עובר ירך אמו מש"ה זכתה לו אלא א"א עוב' לאו ירך אמו אמאי זכתה לו והא תניא נראין הדברים שהעבד אינו מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו ע"כ ואם איתא דאפי' למ"ד דהמזכ' לעובר קנה אינו אלא מדרבנן שתקנו כן איך יצא לחירות העובר בזכיה מדרבנן דזכיה מדרבנן לא מהני להתיר איסור תורה ואע"ג דהרשב"א בשמעתין דפ' איזהו נשך גבי מאי דמשני רבינא דיש זכיה לגוי מדרבנן הובאו דבריו בס' א"ז כתב הקשה הרמב"ן ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דאורייתא הוא כו' ואין תירוצו של רבינו מחוור ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר ב"ד נגעו בה ומתני' בו לעקור דבר מן התורה ע"כ וכ"כ שם משם הריטב"א ז"ל יע"ש מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי רבית דממון הוי אבל גבי שחרור עבד דקי"ל דהמפקיר את עבדו צריך ג"ש א"כ אפי' אם נאמר דזכיה דרבנן משום הפקר ב"ד נגעו בה מ"מ לא יצא לחירות בהכי דלא עדיף ממפקיר את עבדו דצריך ג"ש וכ"כ מהרי"ט ז"ל בתשו' בח' א"ה סי' ז' על מ"ש התוס' ורש"י גבי אמרו בימי רבי בקשו להתיר נתינים כו' שכתבו רש"י והתוס' שרצו שלא יהיה להם דין עבדי' מטעם הפקר ב"ד הפקר והק' עליהם דהא קי"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש ותיר' שם יע"ש וכן נראה מדברי התוס' בריש חגיגה ד"ב ע"ב ד"ה כופין את רבו וז"ל אפי' לשמואל דאמר המפקיר את עבדו אין צריך ג"ש הכא דטבא ליה עבדו ליה ומדלא הרגישו בזה כי אם לשמואל ש"מ דלדידן דקי"ל דצריך ג"ש אף דחכמים הפקיעו זכות דמי שחציו עבד מרבו מ"מ כיון דמדין הפקר נגעו בה אכתי צריך ג"ש וכן מתבאר ממה שהקשו התוספות והרא"ש והר"ן והריטב"א בחי' בפ' השולח דף מ' על מ"ש רש"י גבי ההוא עבדא דבי תרי דקם חד מנייהו ושחרריה לפלגיה כו' שכתב רש"י שכותבין לו ג"ש על שם הקטן ותנוק זה מקחו מקח ומ"מ במטלטלין וכתבו הם דלא נהירא דאע"ג דהפעוטות מ"מ ומ"מ היינו בממון דהפקר ב"ד הפקר לא לענין שחרור יע"ש באורך ואם כן ה"ה הכא אם איתא דזכיה לעובר מדרבנן איך יוצא לחירות בזכיה מדרבנן ולמאי דפריך הש"ס אי עובר לאו ירך אמו איך זכתה לו דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו דע"כ לא פריך דאיך זכתה לו כיון דאין לו זכיה מטעם דהוי מזכה לעובר דקי"ל דל"ק דכה"ג דין מזכה לעובר הוא וכמו שנראה מדברי הראב"ד בפ' ז' מה' עבדים דין ה' יע"ש מטעם די"ל דהאי תנא סבר דהמזכה לעובר קנה מ"מ יקש' דאמאי לא פריך דאיך זכתה לו כיון דאין לו זכיה מדאורייתא אם לא דעכ"ל דעובר וקטן כי הדדי נינהו ויש להם זכיה מן התורה די"ל דכיון דזכיה מחלוקת הארץ ילפינן לה כיון דילפינן דאית ליה זכיה לקטן מטעם דאמרינן מסתמא קטנים היו שם שבררו להם חלקם ה"ה דילפינן נמי דאית ליה זכיה לעובר דמסתמא אמרינן דהיה איזה עובר שהיה נוגע לו חלק ובררו לו חלקו והנה כי כן למ"ד דאין זכיה לקטן כי אם מדרבנן וכ"ש עובר ק"ק דאמאי לא פריך הש"ס מטעם דאיך בזכיה דרבנן יצא לחירות הן אמת דלמ"ד יש זכיה לקטן וה"ה לעובר מן התור' ק"ק דאי אמרינן כן הוא בהניח דהיו עוברים נמי בחלוקת הארץ ולפי סברתייהו דילפינן מחלוקת הארץ לענין זכיה בעלמא ולא אמרינן חלוקת הארץ שאני דירושה היא להם והחלוקה אינה אלא גילוי מילתא בעלמא א"כ מ"ט דמ"ד דהמזכה לעובר לא קנה אמאי לא יליף לה מחלוקת הארץ ודוחק לומר דבהא פליגי דלמ"ד דקנה ס"ל דהיו עוברים בחלוקת הארץ ומ"ד לא קנה ס"ל דלא היו עוברים בחלוקת הארץ ופליגי במציאות אך למ"ד דזכיה מדין שליחות ק"ק אמאי לא פריך הש"ס בתמור' כדבר האמור דאף דלרש"י ז"ל בההוא עובדא דפרק השולח האמור ע"כ ס"ל דכיון שזה הקטן נתרצה לשחררו וה"ל כמוכרו לעצמו של עבד ומדרבנן מ"מ ומ"מ דהפקר ב"ד הפקר אף האיסור ניתר וכמו כן אנו צ"ל לדעת הראב"ד בהשגות פ"ז מה' עבדים וכמ"ש הרב דברי אמת בקונט' דכ"ג ע"ג מ"מ לד' הרא"ש והר"ן שהם מהסוברים דזכיה מדין שליחות כמ"ש ברא"ש אמי"ר והם עצמם חלקו על ס' רש"י הנז' קשה. וראיתי להרב ד"א בדף הנז' ע"ד שהביא ראיה לס' רש"י הנז' מדאמרינן בירוש' בפ"ק דקדושין דעבד קטן יוצא לח ירות בכסף ע"י אחרים יע"ש ואני בקשתי ולא מצאתי בירושלמי כן דגבי מתני' בכסף ע"י אחרים אמרינן התם ר"י בעי קומי רבי זעירא הילך כסף זה שתצא שדך לחירו' אמ"ל יצאת שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זל"ז, זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת כו' ופריך הגע עצמך שהיה קטן ומשני דרכו להגדיל ע"כ והרב הנז' סבור דקושיא זאת על מתני' דעבד וליתא דעל מאי דחלק בין אומר שתצא שדך לחירות דר"ל דאם היה לו שדה ממושכנת משמעון וא"ל לוי הילך כסף זה ותצא שדך לחירות שתחזור לבעלים דה"ט דקונה שמעון משום דזיכה לבן דעת עלה קאי דקאמר הגע עצמן דבעל השדה היה קטן שאין בו דעת ולא שייך זיכה לבן דעת ומשני זה פשוט בכונת הירוש' וכמו שיבא לפנינו בס"ד באורך ובהכי אין ללמוד מהירושלמי כלל. ודע דלכאורה נראה דנ"מ עוד ממחלוקת זה אי זכיה לקטן מן התורה או"ל לענין אי אית להו זכייה לחרש ולשוטה ע"י אחר דלמ"ד דאינו אלא מדרבנן נמצא דגרס' ההיא דאיזהו נשך נהי דשליחות לנכרי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה מ"ד אקטן לאו אע"ג דלית ליה זכי' מדרבנן ה"נ ל"ש ודחי ולא הוא קטן אתי לכלל שליחות נכרי לא אתי לכלל שליחות דנראה בהדיא דדוקא קטן משום דאתי לכלל שליחות תקנו לו רבנן זכי' אבל בחרש ושוטה דלא אתו לכלל שליחות לא תקנו להם זכיה דומיא דגוי אבל למ"ד זכיה לאו מדין שליחות אפשר דאפי' חרש ושוטה אית להו זכיה מן התורה דמסתמא אמרינן דלא יבצר מלהיות איזה חרש ושוטה בחלוק' הארץ וזיכו להם בבירור חלקם ואף דלמ"ד זכיה לקטן מה"ת יש לדקדק מדאמרינן ולא היא קטן אתי לכלל שליחות כו' דמשמע דוקא משום דאתי לכלל שליחות לאפוקי חרש ושוטה י"ל דמאי דאמרי' הכי לאו לאפוקי חרש ושוט' אלא ליתן טעם דאף דגוים לא היו בכלל חלוק' הארץ מ"מ אמאי אין להם זכיה מן התורה נילף מישר' דיש לו זכיה שהרי לענין שליחות אי לאו דמעטיה קרא דאתם גם אתם מה אתם בני ברית כו' הו"א דיש שליחות לגוי דילפינן מישראל דליכא למימר דהתם שאני דרבי קרא בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו והו"א דנילף גוי מישראל אצטריך קרא למעוטי משא"כ בזכיה דלא רביי' קרא בהדיא אלא גילוי מילתא דגלי קרא דאית ליה זכיה לישראל מדכתיב נשיא א' כו' והיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא אמרינן וגוים דליתנהו בחלוקת הארץ לא איצטריך למעוטינהו מזכיה דא"כ גרים ועבדים ונשים דלא היה להם חלק בארץ מנין לנו דאית להו זכיה מן התורה כיון דאמרינן היכא דגלי גלי וכו' וע"כ צ"ל דגרים ונשים ועבדים ילפינן מאנשים ישראלים ושאני גוים דלא אתו לכלל שליחות ומש"ה מסתברא דלא ילפינן מה שא"כ בגרים ועבדים ונשים כיון דאיתניהו בשליחו' מסתבר ללמוד מהם ונמצא לפ"ז דהאי טעמא דאתי לכלל שליחות אינו אלא למיהב טעמא למאי דלא ילפינן מישראל לגוי אפילו דליתיה בכלל חלוקת הארץ. אבל לכל מי שהיה בכלל חלוקת הארץ כמו חרש ושוטה דלא יבצר שהיה בכלל חלוקת הארץ פשיטא דילפינן מחלוקת הארץ דיש להם זכיה כיון דאינו ילפותא כי אם בעצמם גילה קרא דיש להם זכיה ועיין במ"ש הרשב"א הביא דבריו בס' א"ז גבי הא דאין זכיה לגוי באזהו נשך ודו"ק דע"כ צריך להמתיק דבריו על הדרך האמור. באופן דלמ"ד זכיה לקטן מדרבנן נראה דדוקא קטן אבל חרש ושוטה לא ולמ"ד זכי' לקטן מן התורה יכילנא למימר דה"ה חרש ושוטה וכן נראה מדברי הרב מ"א בה' זכיה סי' ל"ב שהביא דברי הרא"ש בפ"ב דכתובות משם הרמ"ה דדוקא בעתים חלים ועתים שוטה משום דאתי לכלל דעת ולכלל שליחות אית ליה זכיה אבל שוטה גמור לית ליה זכיה כיון דלא אתי לכלל שליחות וכתב דדעת הר"מ בפ"ד מה' זכיה שכתב המזכה לשוטה ע"י אחר זכה דמשמע אפי' שוטה גמור אית ליה דזכיה לאו מדין שליחות ומ"ד הכי ה"ה חרש ושוטה ע"כ יע"ש. והנה ה"ה הביא ראיה לדברי הר"מ דיש זכיה לחרש מההיא דאמרי' ביבמות בפ' חרש פקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת ע"כ וצ"ע למ"ד זכיה מדין שליחות דס"ל דאין זכיה לשוטה מה יענה לסוגיא זאת דהא חיוב זה דכתובה אינו זוכה בה האשה באופן זה מתנאי ב"ד כי. אם ע"י קנין סודר או בשטר כדאמרי' בעלמא כתב בשטר חייב אני לך מנה חייב אבל מ"מ צריך שיגיע השטר ליד המקבל או שיזכה לו השטר ע"י אחר וכיון דשוטה לית ליה זכיה לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים איך מתחייב וגם אם בא להתחייב בדין קנין סודר או ע"י עצמה אין לה זכיה ע"י עצמ' אפי במה שבא לידה, כ"ש בקנין סודר דאפי' בקטן איכא מ"ד דבק"ס אינו קונה וכ"ש בשוטה ואי בקנין ע"י אחרים כיון דאין לו זכיה אין לו ק"ס פ"י אחרים מידי דהוה אגוי שכתבו התוס' ברפ"ק דקדושין דהמרש' את הגוי לא מהנה שיקנו העדים מיד המרשה בעד הגוי דאין זכיה ושליחות לגוי וא"כ ה"ה שוטה וראיתי להרב מ"א בנמוקיו על הרמב"ם שכתב בה' זכיה בדין זה על ראית ה"ה, מההיא דכתובה וז"ל ומההיא דכתובה אינה ראיה דהתם אינו אלא חיוב שמתחייב עצמו כמי שמתחייב לעובר עכ"ל ואין דבריו מובנים כלל דאיך מדמ' שוטה לעובר הא אי אמרי' דהמזכה לעובר קנה ה"ט דתקנו זכיה כמו שתקנו זכיה לקטן דעובר נמי אתי לכלל שליחות לכשיולד ויגדל משא"כ שוטה ומ"ל חיוב מחדש ומ"ל מתנה הא ע"כ איך יתחייב אם לא בזכיה ע"י אחר. עוד י"ל למ"ד אין זכיה לשוטה ולחרש מההיא דאמרי' בפ"ק דמציעא ד"ח ע"א עלה דאמר רמי ב"ח זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ודחי לה רבא דהכא שאני דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אמר רבא השתא דאמר' דאמרי' מגו חרש ופקח שהגביהו מציא' מתוך שקנ' חרש קנה פקח ופריך בשלמא חרש קנה דקא מגביה ליה בן דעת [כו' ומשני אלא אימא חרש קנה פקח ל"ק ופריך הא אפי' את"ל המגבי' מציא' לחבירו קנה חבירו ה"מ היכא דמגבי' לה אדעתי' דחברי' האי אדעתא דידי' קא מגבי' לה ע"כ דמשמע מזה דפקח המגבי' מציא' לחרש ומכוין לזכות לחרש זכה ואי אין זכין לחרש אמאי קנה:
והנה אמרינן בירוש' בפ"ק דקדושין גבי מתני' דעבד כנעני נקנה בכסף ע"י אחרים והזכרנוהו לעיל ר"י בעא קומי ר' זעירא הילך כסף זה, שתצא שדך לחירות אמ"ל יצאת שתצא שדך להפקר אמ"ל לא יצאת מה בין זה לזה זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת הגע עצמך שהיה חרש אמ"ל איש הגע עצמך שהיה קטן אמ"ל דרכו להגדיל ע"כ ונראה דהכי פי' הילך כסף זה ותצא שדך שהיא משועבד' לך מהלוה לחירות שתחזור לבעליה ופשיט ליה ר"ז דיצאת דומיא דעבד כנעני דיוצא בכסף ע"י אחרים כיון שנותן הכסף כדי שיזכה שדהו לאיש ידוע ובן דעת משא"כ באומר שתצא שדך להפקר וע"ז קא בעי הגע עצמך שזה הלוה היה חרש שאינו בן דעת וקס"ד דאין זכיה לחרש ע"י אחרים ובכסף ע"י אחרים אינו זוכה הלוה כי אם מדין זכיה דהא כיון שלא מדעתו הוא אי אפשר שיזכה כי אם מדין זכין לאדם של"ב דאע"ג דבתלמודא דידן שם בפ"ק דקדושין דכ"ג אמרי' דלר"מ דאמר חוב הוא לעבד כו' עכ"ז יוצא בכסף ע"י אחרים של"מ וקאמר רבא דה"ט דשאני הכא דקבלת רבו גרמא לו היינו דוקא לר"מ אבל לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד כו' אפי' בכסף ע"י אחרים מדין זכיה דזכין לאדם של"ב הוא ובכן דוקא אם נתרצ' כששמע העבד וכמ"ש הרי"ף בפ"ק דקדושין שם וכ"כ הר"ן שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים ואפי' להיש אומרים שכתב הר"ן שם דס"ל דאפילו לרבנן בכסף ע"י אחרים אפילו בע"כ של עבד דרבנן לא פליגי בזה בס' ר"מ דאמר קבלת רבו גרמא לו וכן הוא ס' הרשב"א בחי' שם מ"מ י"ל דהיינו דוקא גבי עבד דרבו יכול לשחררו בע"כ ומש"ה של"מ נמי משחררו בקבלת הכסף וכיון דאין אחרים עושים לו כלום כי אם הרב הוא שמקנהו מאליו אין אנו צריכין לטעם זכיה אבל גבי מזכ' ממון דמקנה שדהו לאחר בקבלת הכסף שקבל מאחרים כיון שהוא של"מ המקבל אעפ"י שבעל השדה הוא מקנה לו בקבלת הכסף ואין אחרים זוכין לו מ"מ כיון דהמקנ' אינו יכול להקנות למקבל בע"כ כדין העבד אי אפשר שיזכה המקבל של"מ בקבלת הכס' אלא מטעם זכין לאדם של"ב וכ"נ מדברי הר"מ בפ' כ"ט מה' מכיר' שכתב יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן את הדמים דקנ' דהקטן כשל"ב דמי וזכין לאדם של"ב ומתבאר מדברי ה"ה שם דמדין זכיה לקטן ע"י אחר הוא יע"ש הרי דאף דאינו זכיה ע"י אחרים כי אם שהמוכר מקנה לו בקבלת המעות כיון שקטן כשלא בפניו דמי לא סגי דליזכי כי אם מדין זכיה וא"כ ה"ה בהילך כסף זה ותצא שדך לחירות דמדין זכיה הוא וכיון דאין זכיה לחרש קס"ד דאינו זוכה אם היה הלו' חרש ואמ"ל רבי זעירא דאינו כן דאף לחרש אית ליה זכיה דאיש כתיב בזכיה וחרש כיון שהוא גדול בשנים בכלל איש הוי והכונה דס"ל להירוש' דעיקר דין זכיה ילפינן מקרא דויקחו איש שה לבית אבות דבש"ס דילן משם ילפינן דאיש זוכה לאחרים ולא קטן כדאמרי' בר"פ הא"מ וס"ל להירוש' דעיקר זכיה מהכא ילפינן לה דודאי קרא דויקחו איש כו' לא מיירי כשעשאוהו שליח בני החבורה ליקח דבעשאוהו ליקח לא צריך קרא דהא ילפינן דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו אלא דאתא קרא לאשמועינן דזכין לאדם של"ב ואפי' של"מ בני החבורה קונ' להם ומזכה להם וכיון דעיקר זכיה מהכא ילפינן לה ה"ה דזכין לחרש דבכלל איש הוא והחרש זוכ' לאחרי' וה"ה דזוכין לו אחרים ואע"ג דקי"ל דאין שליחות לחרש ס"ל לרבי זעירא דזכיה לאו מדין שליחות הוא וכיון שכן כיון דחרש יש לו זכיה ע"י עצמו מן התורה כשדעת אחרת מקנה לו דהכי ס"ל להירוש' דחרש הוי דינו כדין הקטן דזוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה לו וכמ"ש במקום אחר שכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפ"ד מה' זכיה דין ז' שהשוה חרש לקטן יע"ש א"כ יכול לזכות לאחרים כמו שזוכה לעצמו וכמו שהיה ס' רבי יאודה בפ' התקבל דקטן שהגיע לחפץ ומחזירו זוכה לעצמו מן התורה כמ"ש התוס' שם וה"ה חרש וכיון דילפינן דזכיה אינה מדין שליחות ומ"ה החרש זוכה לאחרים ה"ה דאחרים זוכין לו דאע"ג דשליחות לית ליה זכיה אית ליה וע"ז פריך הגע עצמך שהיה קטן הלוה איך זוכה דהא מקרא דאיש זוכה ממעטי' קטן דאיש זוכה לאחרים ואין קטן זוכה וכיון דאינו זוכה לאחרים אף דזכיה אינה מדין שליחות ואף שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כשדעת אחרת מקנה לו ש"מ דקטן דליתיה בשליחות ליתי' בזכי' נמי וכיון שכן ה"ה דאין זוכין ע"י אחר מן התורה ומשני דרכו להגדיל כלומר דנהי דמן התור' אין לו זכיה מ"מ מדרבנן אית ליה זכיה מכיון דאתי לכלל שליחות זה נראה פי' הירושלמי. ולפי זה למדנו ממנו כס' הרמב"ן דס"ל דאף דזכיה לאו מדין שליחות היא אין זכיה לקטן מן התורה ולמדנו ג"כ דחרש אית לי' זכיה מן התור' ובכן יקשה מהירוש' הזה לסברת החולקים דס"ל דזכין לקטן מן התורה וגם לס' האומרים דעיקר זכיה מדין שליחות היא ודוקא קטן דאתי לכלל שליחות תקנו לו רבנן זכיה אבל חרש ושוטה דלא אתו לכלל שליחות לית להו זכיה אפי' מדרבנן ולפי פי' הירוש' הנז' נראה אפכא. אברא דפי' זה למדתיהו מיסודו של הרב פני משה בבאורו ואולם פי' זה נראה דאי אפשר לפרש מצד עצמו שא"כ לפי זה יוצא לנו דחרש זוכה לאחרים ואילו בירושלמי בפ' הא"מ בסוף הלכה א' משמע דלכ"ע אפילו לרבי זעירא אין החרש זוכה לאחרים דאמרינן התם דאיפליגו ר' אילא ור' זעירא באומרת תן מנה לעני ואקדש אני לך דלרבי זעירא הבעל נעשה שלוחו של האשה לזכות לעני ולר' אילא העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו ואמרינן מה נפק מביניהון היה העני חרש ע"ד דר"א א"מ דאין זכיה לחרש ע"ד דר"ז מקודשת יע"ש הרי דנראה דאפי' לר' זעירא אי לאו דס"ל דהבעל נעשה שלוחו של האשה לא היתה מקודשת דאין החרש זוכ' לאחרי' והכא ר"ז הוא דקאמר דהחרש נמי בכלל איש הוא וזוכה לאחרי'. אשר ע"כ נלע"ד דהכא הירוש' אזיל בס' רבא דקאמר אליבא דר"מ דבכסף על ידי אחרים קבלת רבו גרמא לו וס"ל דאפילו רבנן מודו בזה כדעת היש אומרים שהביא הר"ן ז"ל וכס' הרשב"א בחי' כנז' וס"ל לרבי זעירא דאפי' במקנה דבר לחבירו דאינו יכול להקנות לחבירו בע"כ כמו שהוא בעבד אין אנו צריכין לטעם דזכין לאדם כו' ולאו מדין זכיה ע"י אחר הוא אלא המקנ' בקבלת המעות מקנהו מאליו למקבל וחשיב כזוכה המקבל בעצמו בלא יד אחר הזוכה באמצע וכן ראיתי להרב מ"א בה' שלוחין סימן מ"ו דמהאי טעמא כתב דגוי ששלח לישראל שישכיר לו בית מישראל ועשה השליח שליחותו ונתן המעות למשכיר כדי שיקנה המשכיר ביתו לגוי דאע"ג דקי"ל דאין שליחות וזכיה לגוי קנה הגוי כיון דלא צריך בזה זכיה כיון דאין הישראל זוכה במידי לגוי אלא מעשה קוף הוא דעביד דנותן המעות למשכיר וממילא זוכה הגוי והביא ראיה מהא דאמר רבא קבלת רבו גרמא לו יע"ש. ואף דלע"ד דברי הרב תמוהים בעיני דאיך כתב כן בפשיטות כיון דאפשר לומר דס' רבא אינו אלא לר"מ דס' חוב הוא לעבד כו' אבל לרבנן דס"ל דזכות הוא לעבד כו' אף בכה"ג דבכסף ע"י אחרים מדין זכיה הוא וכמו שהיא ס' הרי"פ והר"מ כאמור ואף דדעת הרא"ש והטור בי"ד, סי' רס"ז ס"ל כהיש אומרים שהביא הר"ן וכן דעת הריטב"א בחי' וכדעת הרשב"א בחי' מ"מ מידי פלוגתא לא יצאנו וכל כי הא הי"ל לבאר. ועוד י"ל שהרי אפי' לפי ס' הרא"ש ודעמיה אכתי י"ל כמ"ש לעיל דאפשר דהיינו דוקא גבי עבד דיכול לשחררו בע"כ משא"כ בישראל המקנה לגוי ע"י קבלת המעות דאינו יכול להקנות לו בע"כ דאפשר דאינו קונה כי אם מטעם זכי' דזכין לאדם של"ב וזה לא שייך בגוי וכמו שדקדקנו מדברי הר"מ בפ' כ"ט מה' מכירה במ"ש יראה לו דקטן שקנה קרקע קנה כאמור. ועוד יש לדקדק על הרב מההיא דאמרינן בשמעתין בפ' אזהו נשך דע"א גבי ברייתא ישראל שלוה מעות מהגוי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי כו' אסור ואם העמידו אצל הגוי מותר ופריך הש"ס דהא אין שליחות לגוי ומשני רבינא אמר נהי דשליחות לית ליה לנכרי זכי' מדרבנן אית ליה ופרש"י זכי' מדרבנן כו' שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה בהלואה זו מישראל ב' ע"כ מבואר מדברי רש"י ז"ל דאף דהכא כיון שהעמידו אצל הגוי הרי בפי' אומר לו לישראל ב' שיקח המעות ולא יתחייב לו כי אם לגוי והו"ל כאומר הילך מנה ושדך קנויה לפ' וכן כאומר הילך מנה בהלוא' ותתחייב לפ' ולא לי עכ"ז אי אין זכיה לגוי לא זכה הגוי בחיוב זה ולא נתחייב הישראל ב' לגוי כי אם לבעל המעות ומש"ה אסור ואם איתא דכל דאין ישראל זוכה במידי לגוי אלא שנותן המעות למשכיר אין צורך לזכיה דממילא זוכה הגוי בקבלת המעות ומקנהו מאליו א"כ ה"נ אמאי אסור הא אפי' דאין זכיה לגוי בכה"ג שישראל א' נותן המעות לישראל ב' ואומר שיתחייב לגוי שפיר מתחייב כדין עבד כנעני דמשתחרר בכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ דקבלת רבו גרמא לו דאין כאן שום זכיה דקבלת המעות דישראל ב' גרמא לו להתחייב שקבלם ע"ד שלא להתחייב לבעל המעות ישראל הא' כי אם לגוי ובכן חשיב כמלוה מהגוי עצמו כיון דמן הדין אינו מתחייב לישראל א' כי אם לגוי איברא דראיתי להתוס' שם בד"ה בשלמא כו' דס"ל דזכיה דהכא דברישא מיירי שנעשה ישראל ב' שליח קבלה שא"ל הגוי שיקבלם לו וזוכה לגוי וחוזר וזוכה לעצמו ובסיפא נמי ישראל ב' זוכה לישראל א' וחוזר וזוכה לעצמו וכ"כ בס' א"ז משם הרשב"א יע"ש דנראה דס"ל דלא כרש"י ז"ל דאם איתא כפי' רש"י דהישראל א' זוכה בהלואה זו מישראל ב' דמיירי בשאמר הישראל א' הילך מעות הללו ותתחייב לגוי ולא לי א"כ אף דאין זכיה לגוי מותר דס"ל כדעת הרב מ"א דבכה"ג אינו מטעם זכיה דבקבלת המעות חית מתחייב ישראל ב' לגוי מאליו כדין עבד כנעני דאמרינן קבלת רבו גרמא לו וע"כ לומר דהכא מיירי שאינו אומר לו שיתחייב לגוי ברישא או שיתחייב לישראל המלו' בסיפא דכה"ג פשיטא דמדין עבד כנעני מתחייב ברישא לגוי ולא ישראל ומש"ה מותר ובסיפא מתחייב לישראל המלו' ולא לגוי ואסור אלא הכא מיירי דברישא אומר לו הגוי לישראל ב' שיזכה בעדו במעות ההלואה ויחזור ויזכה לעצמו ויתחייב לוקח המעות מיד הגוי אחר שזכה בהם ולא מדין עבד כנעני וכן בסיפא מיירי בהכי וכן ראיתי מפורש להריטב"א ז"ל בחידו' שם גבי מאי דפריך הש"ס בשלמא סיפא לחומרא כו' וז"ל דמדינא אע"פ שהעמידו אצל ישראל ופטרו ישראל מאחריות הוה לן למשרי כיון דאין שליחות לגוי דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד והו"ל כגוי שהלוה מעות שלו לישראל וא"ל תן הרבית והקרן לישראל חברך ושעבד עצמך לו ולי לא תשתעבד כלל דמותר דלאו ממלוה ללוה הוא שהישראל אינו מלוה אלא הגוי והוא שיהא קוצב לו הרבית לשנה כגון ק' דינרין בק"ן לשנה ואפילו יפרענו תוך זמן הרשות בידו לתובעו הכל אבל אמ"ל לתת דינרין בכל שבוע אשתכח דישראל שקיל רביתא שהרי הוא מאריך לו הזמן בכל שבוע בשביל הרבית אבל בקוצב שרי והכא נמי כיון דאדעתא דנפשיה קא עביד לא דמיא וה"נ מפרשינן ברישא דאם העמידו אצל הגוי מותר כו' ודוקא דאסרינן כה"ג שקוצב לו ישראל הרבית אבל אם אמר לו דינר בכל שבוע שרי דאשתכח דגוי שקיל הרבית מפני הארכ' זמנו עכ"ל הרי מפורש דס"ל להריטב"א דכל שאינו קוצב לו אף דאין זכיה לגוי בכה"ג דאומר הילך המעות ושעבד עצמך לגוי ולא לי שפיר משתעבד לגוי וכי שקיל רבית הגוי מפני הארכת זמנו לוקח ומותר דכה"ג לא חשיב זכיה לגוי דהישראל משעבד עצמו לגוי בקבלת המעות מדין ע"כ והוא ממש כס' הרב מ"א. ואולם מדברי רש"י במה שפי' גבי שנויא דרבינא נראה דס"ל דאפי' בכה"ג חשיב זכיה כמ"ש ונראה דרש"י ס"ל כס' הרי"ף והר"מ דס"ל דלרבנן לא אמרינן קבלת רבו גרמא לו ומדין זכיה הוא והרשב"א והריטבא הכא אזלו לשיטתייהו דס"ל דרבנן לא פליגי בהכי וכן דעת התוס' הכא באופן דהדבר מבואר דמידי פלוגתא לא יצאנו ובכן הדרן למאי דאתאן עלה די"ל דהירוש' אזיל בשיטת היש אומרים שהביא הר"ן שהיא סברת הרשב"א והריטב"א והרא"ש והטור והתוס' הכא גבי רבית דס"ל דבכסף ע"י אחרים אפי' לרבנן לאו מדין זכיה הוא דקבלת רבו גרמא לו והו"ל כזוכה המקבל בעצמו ואין יד אחר באמצע ועי"ז קא בעי ר"י הגע עצמך שהיה חרש כלומר דקס"ד דכיון דתנן מציאת חש"ו אינו אלא מפני דרכי ש' אפשר דאפי' בדעת אחרת מקנה אין לו זכיה לחרש אפי' ע"י עצמו דהכא כזוכה ע"י עצמו הוא כאמור ומשני א"ל רבי זעירא איש כלומר דאמרינן בפ' הנזיקין בירוש' הלכה ט' דאיכא מ"ד התם דקטן אינו זוכה לעצמו מן התורה אפי' בדעת אחרת מקנה לו משום דכתיב כי יתן איש לרעהו וכשם דלכ"ע אין נתינת קטן כלום דקטן שנתן מתנה לא זכה המקבל דממעטינן ליה מהאי קרא כי יתן איש ולא קטן ה"ה דממעטי' ליה דאינו זוכה לעצמו דהא כתיב איש לרעהו עד שיהי' כרעהו דהיינו איש לאיש ולא איש לקטן יע"ש ועל זה קאמר רבי זעירא דאיש כתיב בענין זכיה ע"י עצמו, וחרש בכלל איש הוא וכיון שכן בכלל רעהו הוא וקרינן בי' איש לרעהו ופריך עוד ה"מ שהי' קטן כלומר דבקטן ממעטי' ליה מקרא דאיש לרעהו ומשני דרכו להגדיל ומדרבנן תקנו לו זכיה כיון דדרכו להגדיל. איברא דאף פי' זה אינו עולה יפה דא"כ נמצא דס"ל דחרש שנתן מתנה מתנתו מתנה ולא ממעטי' ליה מאיש ובכל דוכתא נראה דחרש וקטן שוים הם ולענין שליחו' דממעטי' קטן מקרא דאיש כמ"ש רש"י בפר' הא"מ ממעטי' נמי חרש דבכמה דוכתין בירוש' אמרי' דאין שליחות לחרש ומ"ש הכא דלא משוינן להו לכן נראה דהא דא"ל רבי זעירא איש אינו רומז לומר דהוא בכלל איש דקרא אלא הכונה דא"ל דלענין זכיה ע"י עצמו החרש איש גמור הוא כיון שגדול בשנים הוא וקטן נמי דרכו להגדיל הוא ומש"ה בין חרש ובין קטן זוכים לעצמם בשיש דעת אחרת מקנה להם או יהי' שניהם מן התור' או ב' מדרבנן באופן דב' שוים בזכיה דע"י עצמם והשתא דאתאן להכי יש לפרש הירוש' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלדעת הרי"ף והר"מ דס"ל דאליבא דרבנן בכסף ע"י אחרים מדין זכיה הוא יש להשוות הירוש' נמי לסברתם דהכא ה"ק דהאומר הילך כסף זה ותצא שדך לחירות ללוה דאפי' אם הי' הלוה חרש זוכה החרש כאיש גמור לענין זכיה דזכין לחרש ע"י אחר כמו שזכין לפקח וכן אם הי' הלוה קטן זוכה מדין זכיה דזכין לקטן מטעם דדרכו להגדיל ולמ"ד דזכיה לקטן מן התור' כונת הירוש' דבין החרש ובין הקטן אית להו זכיה מן התור' ולמ"ד מדרבנן הכונה בירוש' נמי מדרבנן ולדעת הרא"ש והרשב"א והריטב"א ודעמייהו דס"ל דאפי' לרבנן בכסף ע"י אחרים לאו מדין זכיה הוא ה"נ הכונה לו' דזוכים מדין זכיה ע"י עצמם דבדעת אחרת מקנה להם אית להו זכיה מדרבנן או מדאוריי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואולם לדעת הרמב"ם דס"ל דיש זכיה לשוטה ע"י אחר כמבואר בפ"ד מה' זכיה כנז"ל יש לדקדק קצת דבשלמא בש"ס דילן דקא יהיב טעמא לקטן משום דאתי לכלל שליחות דמשמע דשוטה לא י"ל כמ"ש דלמ"ד דזכיה לקטן מן התור' לא בא למעט שוטה כדבר האמור לעיל והרמב"ם אפשר דס"ל דזכין לקטן מן התור' וכמו שנראה מדברי ה"ה בפ' כ"ט מה' מכיר' על מ"ש הרמב"ם יראה לי שקטן שקנה קרקע כו' יע"ש. וכן תפס במושלם מהרימ"ט בחא"ה סי' מ"א יע"ש ולזה נוטים דברי הר"ב מ"א בה' זכיה סי' ל"ב כנז"ל. אמנם בדברי הירושלמי הנז' לפי דרכו דצריך לפרש הירושלמי מדין זכיה ק"ק דאם איתא דזכין לשוטה אף דאין דרכו להשתפות אמאי הוצרך למיהב טעמא דה"ט דקטן מכיון דדרכו לגדל תיפוק ליה דלא גרע משוטה ויש לישב ודוק. והנה לפי האמור יצא לנו דדעת הרמב"ם הוא דזכין לקטן מן התור' וכמו שמתבאר מדברי מהרימ"ט בא"ה סי' הנז' וכן מתבאר עוד בח' ח"מ סי' כ"א יע"ש וכן מתבאר בדברי הרב כנה"ג בח"מ סי' רמ"ג הגב"י אות כ"ד ובסי' רל"ד הגה"ט אות ט"ז יע"ש. וכן מתבאר מדברי הרב מ"א כנז' דמדכתב דזכין לשוטה ש"מ דהכי ס"ל כאמור. והנה כי כן יש לחקור דבפ"ק דב"מ די"א עלה דפלוגתא דר"י ור"ל אי קטנה יש לה חצר או לא מסקינן דלכ"ע קטן אין לו חצר וה"ט דחצר דגברא מדין שליחות איתרבאי ואין שליחות לקטן יע"ש וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה' גזילה ואבידה דין י' יע"ש והשתא צריך להבין דבשלמא למ"ד דזכיה לקטן אינו אלא מדרבנן שתקנו חז"ל שזכין לקטן א"ש דקטן אין לו קנין חצר אפי' מדרבנן די"ל דלא תקנו חז"ל זכיה לקטן אלא ע"י בן דעת הראוי לזכות לעצמו אבל בחצר לא תקנו אבל לדעת הר"מ דזכין לקטן מן התור' אמאי אין לקטן קנין חצר ואמאי לא יזכה במתנה או במציאה ע"י חצירו מדין זכיה ע"י אחר כדין זכין לקטן ואין לומר דכיון דעיקר זכיה ע"י אחר מחלוקת הארץ ילפינן לה מקרא דנשיא א' י"ל דלא שייך זכיה ע"י אחר אלא במזכה ע"י בן דעת דראוי לזכות לעצמו דומיא דחלוקת, הארץ אבל בחצר דאין הזוכה בן דעת ואינו ראוי לזכות לעצמו לא ילפינן משם דהא ליתא דא"כ מנין לנו דחצירו של אדם קונה לו של"מ ובחצר המשתמרת זוכה אפילו אינו עומד בצדו נהי דחצר מדין שליחות איתרבאי וחצר דומיא דשליח דאינו עומד בצדו רבי קרא מ"מ כיון דדין זכין לאדם שלא בפניו לא אמרינן בחצר דלא ילפינן מחלוקת הארץ כי אה ע"י בן דעת מנין לנו לומר שהחצר זוכה שלא בפניו הא י"ל דלא רבי קרא קנין חצר ומדין שליחות כי אם דוקא בעומד בצד שדהו דאז לא הוי זכיה של"ב אלא עכ"ל דבחצר נמי שייך לומר זכין לאדם של"ב וכן מתבאר בפ"ק דב"מ די"ב ע"א דאמרינן התם רב אשי אמר חצר מדין יד איתרבאי ולא גרעא משליחות גבי מתנה דזכות הוא לו וזכין לאדם ש"ב אפי' אינו עומד בצד שדהו יע"ש הרי מפורש דכשאינו עומד בצד שדהו הוא מדין זכין לאדם של"ב וא"כ אף דחצר מדין שליחות איתרבאי אמאי אין לקטן חצר מדין זכיה ע"י אחר] דמה"ת היא. שוב ראיתי להרב מ"א בהל' זכיה סוף סי' ה' שעמד בחקירה זאת והכריח מזה דע"כ ס"ל להר"מ דמה שזכין לקטן ע"י אחר אינו אלא תקנה מדרבנן ובמאי דתקינו בהדיא הן ובמאי דלא תקינו בהדיא לא יע"ש. ובאמת שי"ל שהרי כבר כתבנו דדעת הרמב"ם דזכין לקטן מן התורה כמו שנראה מדברי הרב עצמו שם בה' זכיה בסי' הנז' דמדכתב הר"מ דזכין לשוטה ע"כ צ"ל דס"ל דזכין לקטן מן התור' ולישב חקירה הנז' על צד הדוחק י"ל דאף דזכיה ע"י חצר ילפינן נמי מחלוקת הארץ מ"מ מצד דזכית החצר גרוע דאין בן דעת ואינו ראוי לזכות לעצמו לא אמרינן דזכין לאדם של"ב ע"י חצירו כי אם באופן שיש לומר שזוכה לבעל החצר מדין שליחו' דידיה לאפוקי קטן דלאו בר שליחות הוא דאע"ג דזכיה דע"י בן דעת לאו מדין שליחו' היא דזכיה ע"י חצר מדין שליחו' היא דוקא וע"כ צ"ל הכי כי היכי דלא תקשי למ"ד זכיה לאו מדין שליחו' מהא דאמר רב אשי בפ"ק דב"מ חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות דמשמע דזכיה מדין שליחות מדלא קאמר דלא גרע מדין זכיה וכמו שהביאו התוס' ראיה לסברתם דזכיה מדין שליחות מהא דרב אשי הנז' כמו שכתבו התוס' בכתובות דף י"א ע"א ד"ה מטבילין כו' ובפסחים דצ"א יע"ש ולפי האמור א"ש דאפי' למ"ד זכיה לאו מדין שליחו' היינו דוקא בזכיה דע"י בן דעת אבל זכיה דע"י החצר כ"ע מודו דמדין שליחות הוא דוקא. והנה התוס' בכתובות די"א הקשו לפי שיטתם דס"ל דזכיה מדין שליחות גר קטן איך מטבילין אותו ע"ד ב"ד מטעם זכין לאדם של"ב הא קטן לאו בר שליחות הוא וע"כ הא דזכין לקטן מדרבנן הוא ותירצו לחד תירוצא וז"ל ולפי הספרים דגרסי' בב"מ זכיה מיהא אית ליה ולא גרסי' מדרבנן ניחא דמצינן למימר דאית ליה זכיה מן התו' כו' ואע"ג דזכיה מדין שליחות ואין לו שליחות מן התורה הנ"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה א' כו' אבל בכל דבר שאמרו דהוי זכות לאדם וזכין לו של"ב יש לו שליחות עכ"ל נמצינו למדין מדבריהם דכל דבר שאמרו חז"ל דהוי זכות לאדם וזכין לו של"ב כגון מתנ' ומציאה זכין לקטן מן התור' דאע"ג דבגדול מדין שליחות הוא בקטן נמי זוכה מדין שליחות דכל שליחות דלאו מפיו אנו חיין כי אם סתמא אמרינן אנן סהדי דניחא ליה אית ליה שליחו' דהא לאו מכח גילוי דעת הקטן הוא כי היכי דנימא אין שליחו' לקטן אלא מסתמא אמרינן דניחא ליה. ואיכא למידק מהסוגיא הנז' דבפ"ק דב"מ די"א דאמרי' התם דקטן לכ"ע אין לו חצר ואין לו ד"א לענין מציאה וה"ט דחצר דגברא מדין שליחות איתרבאי ואין שליחו' לקטן ואם איתא דכל דבר שהוא זכות גמור יש שליחו' לקטן וא"כ חצר נמי אמאי לית לי' הא כיון דלפי דבריה' המגביה מציאה לקטן כיון דזכות גמור הוא זכה הקטן מן התור' מדין שליחות ה"ה חצירו וי"ל דמ"ש התוס' הכי לא שייך אלא לענין מתנה דאיכא דעת אחרת מתנה כענין מה שאמרו בב"מ דקטן אית ליה זכיה דהתם מיירי במזכה לקטן ע"י אחר החוב שחייבים לו דומיא דגוי דמדמה לקטן דקס"ד דרבינא לומר דאית ליה זכיה לגוי בחובו מישראל א' ע"י ישראל ב' דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה דע"י עצמו נמי אית ליה זכיה מדאוריותא וכמ"ש התוס' בכמה דוכתין בפר' בן סורר ומורה דפ"ח ובקדושין די"ט ע"א בד"ה אומר אדם כו' יע"ש שפיר איכא למימר דכיון דהוי זכות גמור דאית ליה זכיה ע"י אחר מדין שליחות דכיון דאיהו מצי, זכי שלוחו נמי מצי זכי לו אבל במציאה דקאי התם גבי חצר דליכא דעת אחרת מקנה דקי"ל דמציא' קטן אינו אלא מפני דרכי שלום י"ל דאם גדול הגביה לזכות לקטן לא זכה הקטן מן התור' מדין שליחות דהא קי"ל דכל היכא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכדאמרינן בפ"ק דקדושין דאיבעיא לן עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו לרשב"א דכיון דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ואמרינן התם דמהאי טעמא ע"כ הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאילו שלוחי דידן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח, והכא נמי דכוותא ואע"ג דמסיק התם דהעבד עושה ש"ק אף דאיהו לא מצי עביד ואמרינן דה"ט דהני כהני שאני דלא שייכי בתורת קרבנו' כלל עבד שייך בגיטין שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו והכי נמי י"ל דקטן נמי שייך בזכיה דהא בדעת אחרת מקנה אית ליה זכיה י"ל דל"ד לעבד דהתם שייך בענין זה דג"ש גופיה דיכול לקבל לחבירו משא"כ הכא בקטן דלענין מציאה גופא לא שייך בזכיה כלל בשום אופן ומה ששייך בזכיה במתנ' לא חשיב שייך דבעינן שיהא שייך באותו דבר עצמו באופן אחר. ועוי"ל דאפשר דאפי' במציאה ס"ל להתו' דהמגביה מציאה לקטן זוכה מן התור' מדין שליחו' מ"מ י"ל דהיינו דוקא כשהזוכה בן דעת וראוי לזכות לעצמו דאיכא למימר מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכמ"ש התוס' בפ"ק דב"מ ד"י ע"א ד"ה אמר רבי יוחנן כו' דהמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו היינו מטעם דאיכא מיגו דבלאו הכי הוי תופס לאחרים במקום שחב לאחרים וא"כ בחצר דלא שייך מגו מהראוי הי' דמציאה לא לקני ליה חצירו לאדם ואפי' גדול כיון דליכא מיגו ובגדול ע"כ צ"ל דה"ט משום דשליחות זה דחצר אלים טפי דהואיל וגופו קנוי לבעלים חשיב ידו כיד בעל החצר דלא גרע מפועל דאמרי' התם בפ"ק דב"מ ד"י דאפי' למ"ד דהמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו פועל המגביה מציאה לבעה"ב קנה דשאני, פועל דידו כיד ב"ה וע"כ ה"ט דאע"ג דשלוחו קי"ל דשלוחו של אדם כמותו מ"מ פועל המושכר לבע"ה ושכירות ליומיה ממכר הוי חשיב כעבד דאמרי' בפרק השואל לענין שאלה בבעלים דליתיה ע"י שליח דאם שאל עבדו חשיב שאלה בבעלים דשליחות העבד הואיל וגופו קנוי לרבו אלים ספי משליח דעלמא דיד העבד כיד רבו ומטעם זה כתב הרב מ"א בה' שלוחין סי' י"א דאף דאין שליחות לגוי מ"מ אם פועל גוי נעשה שלוחו של בע"ה חשיב ידו כידו יע"ש ה"ה לע"ד לענין חצר דחשיב כדין עבדו ופועל שלו דאפי' למ"ד דהמגביה מציאה לפו' ל"ק מודה בעבד ופועל וה"ה והוא הטעם לחצר דגדול במציאה דקני אפי' דלא שייך מגו מ"מ היינו דוקא גדול דאית ליה יד לזכות ע"י עצמו ומש"ה בשליחות דחצר נמי זוכה כיון דאלים טפי משאר שליח אבל בחצר דקטן כיון דאיהו גופיה לית ליה יד לזכות לעצמו על ידו מה מעלה ומוריד מה ששליחות החצר הוא אלים כיון דאלימותו א"א מצד דידו כיד בע"ה והעיקר חסר דאפי' יד בעה"ב אין לו זכיה וא"כ נשאר הדבר כמו שאר שליח דעלמא וכיון דליכא מגו גבי חצר לא זכי מדין שליחות. והנני חוזר לדברי התוס' דפ"ק דכתובות די"א שעמדנו לעיל במה שתרצו שם בתירוץ הב' עלה דגר קטן מטבילין אותו שכתבו שם בתי' הראשון דאינו גר אלא מדרבנן דמדרבנן תקנו זכיה לקטן והוק' להם ההוא דאם אין לאיש גואל פרט לקטן ותי' דקרא מיירי בנכרית שנתגייר' מעוברת דקי"ל דבנה אינו צריך טביל' וא"ש לפי זה דמנין יש לו ממון לקטן כיון דאין לו זכיה דמיירי דירש את אמו הגיורת עכ"ל וי"ל דלפי סברתם כאן דגרות הקטן תשיב כדין זכיה ע"כ צ"ל דקרא דאם אין לאיש גואל לא מתוקמא כי אם למ"ד עובר ירך אמו דבהכי לאו משום זכיה הוא אלא מתגייר העובר ע"י אמו כא' מאבריה אך למ"ד עובר לאו ירך אמו דכגוף אחר דמי א"כ אי אפשר שיהי' גר מן התורה דהא ע"כ מדין זכיה הוא ולס' התוס' דזכיה מדין שליחו' הוא פשיטא דלכ"ע אין זכיה לעובר מן התור' כמו שאין זכיה לקטן מן התור' ואפי' אם נאמר דהאי תנא דדריש קרא דאם לאיש גואל פרט לקטן אתיא כמ"ד עובר ירך אמו מ"מ קשה שהרי מבואר בשמעתא דיבמות דע"ח ע"א דצדד הש"ס לאוקמא הא דנתגיירה מעוברת דאין בנה צריך טבילה אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו ואעפ"כ עלתה לו טבילת אמו דלא הוי חוצץ וע"ש והשתא ק' דלפי זה דגרות הוא מדין זכיה גירות העובר נמי למ"ד לאו כירך אמו הוא מדין זכיה ע"ד אביו או ע"ד ב"ד והא קי"ל דאין זכין לעובר והמזכה לעובר ל"ק דלא תקנו זכיה לעובר כמו שתקנו לקטן וא"כ מאיזה טעם יתגייר העובר כיון דאין לו זכיה:
והנה בשמעתין דהתקבל דס"ה ע"א פריך הש"ס למ"ד דחפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ממתני' דמערימין על מעשר ב' כיצד אומר אדם לעבדו ושפחתו העברים כו' האי שפחה ה"ד אי דאתיא ב' שערות מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אתיא ב' שערות ע"כ וראיתי להר"ן ז"ל בחי' שם שכתב וז"ל וא"ת מאי קושיא דהתם כיון שאביהם נותן להם המעות לעצמם הם זוכים י"ל דלשמואל כיון דאמר דאינו זוכה לאחרים משמע דס"ל שאין זכיה לקטן מן התור' ואע"פ שמתגרשת מידי דהוה פקחת בע"כ כדאמרינן בפרק חרש והכא כיון דפודין מ"ב אלמא זכיה אית ליה מדאורייתא וכיון שכן מאחרים נמי הם זוכין עכ"ל וי"ל דמאחר שהר"ן עצמו העלה בפ' הא"מ דזכי' מדין שליחות היא ולפיכך כתב דמאי דזכין לקטן מדרבנן הוא א"כ איך כתב דהש"ס תולה זה בזה דאי אית ליה זכיה לעצמו מן התורה ודאי דזוכה לאחרים מן התור' הא ודאי אי יש לתלות זב"ז היינו אי אמרינן דזכי' לאו מדין שליחות דהתם ודאי הכי הוא דכיון דיש לו יד לזכות לעצמו למה לא יזכה לאחרים אבל אי זכיה מדין שליחות רב המרחק ביניהם דאפי' דיש לו יד לזכות לעצמו מ"מ לזכות לאחרים אין לו יד דאין שליחות לקטן ואין לומר דס"ל להר"ן כס' התוס' בשמעתין בד"ה שאני שתופי מבואו' כו' דס"ל דלענין זכיה יש שליחות לקטן דכיון דזוכ' לעצמו מן התורה הרי איתי' בזכיה ובמלתא דאיתיה נעשה שליח דאין למעט קטן משליחות אלא במלתא דליתי' ומש"ה זוכה לאחרים מן התור' יע"ש דא"כ אמאי כתב הר"ן דהא דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן כיון דלענין זכיה דאיתיה יש שליחות לקטן. ועוד י"ל על דברי הר"ן הנז' ממ"ש הר"ן עצמו הביא דבריו בס' א"ז בפ"ק דב"מ די"א גבי פלוגתא דאי קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א או לא ומסיק הש"ס דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ מר בקטן אין לו חצר ומר בקטנה יש לה חצר וכתב הר"ן ז"ל נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא בין במציאה ובין במתנ' אבל קטן אין לו יד ואין לו חצר מדאורייתא דאי יש לו יד חצר נמי הו"ל והא דאמרי' בפ' התקבל צרור וזורקה כו' זוכ' לעצמו אינו אלא מדרבנן ומיהו חצר לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון למה שתופס בידו עכ"ל למדנו מדבריו דס"ל דלענין זכיה אין דין הקטנה כדין הקטן דקטנה אית לה יד מן התורה לזכות דילפינן לה מגט דקטנה מתגרש' ע"י בקדושי אביה אלמא אית לה יד אבל קטן אין לו יד כלל מן התור' דלא ילפינן קטן מקטנה וא"כ הדבר קשה מאי פריך הכא לרב חסדא משפחתו העבריה דפודה הא קטנ' שאני דזוכ' היא לעצמה מן התור' ומשה"כ שפיר זוכ' במעות שנותן לה רבה מן התור' ומשה"כ פדיונ' פדוי מן התור' ורב חסדא ל"ק דאינו זוכה מן התור' אלא בקטן לפי דבריו שפי' סגנון קושית הגמרא כאמור ומה גם דבדברי הר"ן הכא נראה בפי' הפך ממ"ש בפ"ק דב"מ שכתב בפי' הכא דלא ילפינן ממה שמתגרשת ע"י עצמה דשאני גירושין דלא בעינן דעתה מידי דהוה אגדול' דמתגרשת בע"כ אשר נרא' מזה דקטן וקטנה שוים דלא כמ"ש בפ"ק דב"מ וצ"ע ואי לאו דברי הר"ן בחי' הכא דפי' דכוונת הקושיא מההיא דפדיון לאו משום דענין פדיון חשיב כזוכ' לאחרים היינו אומרים דהר"ן במ"ש בפ"ק דב"מ ס"ל דכונת הקושיא הכא הוא משום דס"ל דענין הפדיון כיון דהם פודין לבעל הבית ולא לעצמם חשיב הפדיון כזוכ' לאחרים וכמ"ש ר"ש בפ"ד ממ"ב דהכי פריך דמלישנא דברייתא משמע דמזכ' להם המעות והם פודין המעשר לבעה"ב ולא לעצמם ונמצא בפדיתו כזוכה לאחרים ודומ' למי שקונ' במעותיו איזה חפץ לחבירו דחשיב כזוכ' לאחרים כ"כ חשיב הפדיון שקונ' המעשר ב' שהוא ממון גבוה במעות אלו ע"ד שיזכה בע"ב וכן מתבאר מדברי התוס' בפרק התקבל בסוגיין דקושית הש"ס הוא משום דפדיון חשיב כזוכה לאחרים כיון שאין פודים לעצמם אלא לבעה"ב והרשב"א בחי' שם נרא' דס"ל דמיירי שפיר דאין פודין המעשר אלא לעצמן וראיית הגמ' הוא דכיון שאין זה אלא בהערמ' דכונתם לפדות לצורך אביהם והמעשר חוזר לאביהם אי לאו דזוכים לאחרים אין פדיונם פדוי וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל ומ"מ אליבא דכ"ע נרא' דהכא חשיב הפדיון כזוכ' לאחרים ומש"ה פריך לר"ח דלדידי' דקטן אינו זוכה לאחרים אמאי פדיונם פדוי ועיין במ"ש הר"ב מ"א בה' שלוחין סי' ח"י דב"ן ע"ג ד"ה והיה נר' לכאור' כו' יע"ש. אשר עפ"ז איכא למידק על מ"ש רש"י ז"ל בפ' משילין דט"ל עלה דאמרינן מילא ונתן לחבירו ר"ן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש אמר כרגלי הממלא ואמרי' דבמגביה:
מציאה לחבירו ל"ק חבירו קמפלגי ופרש"י דכ"ע ס"ל דהמגביה מציא' לחבירו ל"ק חבירו ופליגי אי קנה המגביה או"ל דר"ן סבר דל"ק המגביה כיון דלא הי' דעתו לזכות לעצמו אלא לחבירו ואף דחבירו לא זכה בהגבהתו מ"מ כשהגיע לידו זכה ור"ש סבר דזכה המגביה תחיל' אף דלא נתכוון לזכות לעצמו כיון דס"ס כיון לזכיה עכ"ל דלפי ס' רש"י דהמגביה מציאה לחבירו אף דחבירו ל"ק ס"ל לרב ששת דהמגביה מיהא קנה אף שלא כיון לזכות לעצמו א"כ מאי פריך הכא לר"ח הא אפשר לומר דרב חסדא ס"ל כרב ששת ומש"ה יכול לתרוצי ולמימר דהכא גבי פדיון אף דכונתם לזכות לבעה"ב ובעה"ב לא זכה דקטן אינו זוכ' לאחרים מ"מ כיון דכיוונו בזכי' זוכ' הקטן לעצמו ומיני' זוכ' בעה"ב ודוק. והנה עוד מחלוקת אחר נחלקו הראשונים בענין זכי' ע"י אחר דאיכא מ"ד דכל שבא לזכות בעד חבירו בממון הנותן אי אפשר לזכות לו אא"כ נעש' שלוחו של בעל הממון ונ"מ דאין ישראל זוכה לישראל אחר מיד הגוי הנותן כיון דאין שליחות לגוי ושורש דין זה נלמד מההאי דאמרינן בפרק איזהו נשך דע"א ע"ב גבי גוי שלוה מעות מישראל ומצאו ישראל וא"ל תנם לי ואני אעלה לך מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ופריך בשלמא סיפא לחומרא וכתבו התוס' שם בד"ה בשלמא כו' דהא דאינו אסור אלא משום חומרא ולא מדינא היינו משום דגוי לית ליה שליחות ולא אמרינן ישראל הלוה זכה מיד הגוי בשביל ישראל חבירו כיון דאין הגוי מפקיר נכסיו כדי שיוכל לזכות בשביל ישראל חבירו אלא הוא רוצה לזכות נכסיו למלו' ע"י זה ואין שליחות לגוי יע"ש הרי מפורש דס"ל להתוס' דכל שבא לזכות לאחר בממון חבירו א"א לזכות אם לא יהי' שליח מהנותן וכן כתב הרשב"א שם בסוגיא הנז' הביא דבריו בס' א"ז וז"ל ק"ל סיפא מאי חומרא מדינא נמי אסור דכיון דהעמידו אצל ישראל וא"ל תנם לישראל חברי או שאמר ישראל לישראל חבירו קבלם לי זכה לו ישראל חבירו כו' ולא היא כיון דגוי אינו בתורת שליחות אינו בתורת זכיה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו והלכך ישראל ב' לא זכה לא' כלל עכ"ל ומשם הריטב"א הביא בס' א"ז שם סמוך ונר' ללשון הרשב"א ז"ל שחולק ע"ז שכתב בכלל דבריו וז"ל ובודאי דגוי שזיכ' מעות לישראל ע"י ישראל זכה בהם אותו ישראל דכי אמרי' דגוי לית ליה זכיה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל ע"י ישראל עכ"ל ומדברי מהר"ם שהביא ר"י בסוף נכ"ב נרא' דס"ל כס' התוס' והרשב"א שכתב וז"ל ראובן ששלח שלוחו ליקח לו יין מן הגוי בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו וכאשר הביאו לעיר נתנו לשמעון שהי' חייב לו הגוי כמו כן ועתה ראובן תובע היין משמעון כ' רבינו מאיר בתשוב' דאין שליחות לגוי ועוד דהו"ל שליח תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כו' ע"כ ונרא' דכוונתו לומר דאף דקי"ל דאם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה בשביל פ' בשל חובי זכה לו ואפי' אם יש לו ב"ח אחרים כמו שמפורש בח"מ סי' ק"ה מ"מ היינו דוקא כשהלוה ישראל דבר שליחות וזכיה הוא אבל הכא דהלוה גוי ואין שליחות לגוי אף אם הגוי אמ"ל זכה ביין זה לראובן בעד חובו לא זכה דאי אפשר לזכות לו אם לא בשליחות הגוי ואין לו שליחות והוא כס' התוס' והרשב"א והרב בעל מחנ' אפרים בה' זכיה סי' ל"ג כתב דדעת הר"ן שהביא הנ"י בפ"ק דמציעא גבי מתני' דראה אותם רצים אחר המציאה הוא כס' התוס' והרשב"א הנז' שכתב שם דחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכא טעמא דהא משום יד לא מהני כיון שאינו עומד בצדה ומשום שליחות א"א שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אם לא שעשאו בעל הממון שליח והכא גבי מציאה ליכא בעל הממון עכ"ל וכן מתבאר עוד מדברי הר"ב מ"א בה' שלוחין סי' כ"ג שדברי הר"ן הנז"ל נוטים לס' התוס' והרשב"א יע"ש וא"כ הוא י"ל ממ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין גבי מתני' דתן גט זה לעבדי כו' דפריך עלה לימא התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה והקשו התוס' דאפי' אי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה היכי שייך הכא כיון דהכא אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב לאדון מלחזור בו ותי' הר"ן וז"ל ול"נ הדברים כפשטן דממתני' שמעינן דכל אדם יכול להעשות שליח מדעתו לזכות לחבירו ומש"ה כל שא"ל האדון תן שחרור זה לעבדי הרי השליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עשאו העבד שליח לכך כו' עכ"ל הרי מפורש בדבריו דכל אדם יכול להעשות עצמו שליח לזכות לחבירו ואע"פ שבעל הממון לא עשאו שליח הפך ממ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא ודבריו נראים סותרים אלו את אלו וע"כ צ"ל דודאי דעת הר"ן כס' הריטב"א הנז' דיכול לזכות לחבירו אפי' שלא עשאו שליח בעל הממון ומ"ש בפ"ק דמציעא כלפי מציא' דוקא הוא דאמרה דאין אדם יכול לזכות לחבירו מתוך שליחות אא"כ עשאו שליח בעל הממון משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והא דמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו הוי טעמא דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' הא לאו הכי כגון התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואינו חייב לו דליכא מגו ל"ק עד שיעש' אותו בעל הממון שליח דהיינו דהלוה יאמר לו זכה לפ' בעל חובי אבל כל שבא לזכות לחבירו במקום שאינו חב לאחרים שפיר יכול לזכות לו שלא בשליחות הנותן ומהתימא על הרב מ"א שכתב דדעת הר"ן כדעת התו' והרשב"א. שוב מצאתי להר"ב מ"א בהלכות שלוחין סי' ד' שעמד בסתיר' דברי הר"ן בההיא דפ"ק דגטין וכתב ליישב כמו שכתבנו יע"ש ונמצא כפי זה דדעת הר"ן הוא כס' הריטב"א הנז' דענין זכיה אין אנו צריכין לשליחות הנותן. איברא דאכתי י"ל דמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא דאין אדם יכול לזכות לחבירו אא"כ עשאו שליח בעל הממון לאו דוקא גבי מציא' קאמר דה"ה דאפי' במתנ' דלא שייך חב לאחרים ס"ל הכי ולישב מ"ש בפ"ק דגיטין י"ל דבמתנ' ה"ט דצריך שליחות בעל הממון שכבר כתבנו לעיל מ"ש בירוש' בפרק התקבל דאין אדם עושה שליח קבלה לקבל מראובן מה שנדר לו לתת במתנ' דאין אדם יכול לעשות שליח קבל' אלא בגט שזיכת' לה תור' בגט והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה וכן בעבד דילפינן לה לה מאש' יכול למנות שליח קבלה בלא דעת הנותן דאם עשה שליח לקבל מתנה וכשהלך השליח אצל הנותן אמ"ל הילך לפניך דהאי לישנא לא הוי שהוא המזכהו לו לא זכה בהם עד שיאמר הנותן לשליח זכה בהם בעד המקבל וכיון דעכ"פ אנו צריכים שיזכה הזוכ' מדעת הנותן שמצוה לו לזכות בעדו ע"כ מדין שליח הוא שהזוכ' נעשה שלוחו של הנותן לזכות לזה ומ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין דאדם יכול להעשות שליח מדעתו לזכות לחבירו אפי' לא עשאו שליח בעל הממון היינו דוקא גבי עבד ואשה דאם בא לזכות להם בגט שפיר יכול להעשות שליח מדעתו כיון דחדית לן קרא דיכולין לעשות שליח קבלה ואם אמר הנותן לשליח קבל' הילך לפניך זכה אף דהאי לישנא לא הוי שהוא המזכהו וא"כ במידי דזכות להם יכול להעשות שליח קבל' מעצמו וכשם דבעשאו ש"ק זכו בלא דעת הנותן כן בעוש' עצמו ש"ק מדעתו אין אנו צריכין לדעת הנותן וכל שאמר ליתן יכול להעשות עצמו ש"ק לזכות לו מיד וזה נרא' שהוא דעת הר"ב מ"א בה' שלוחין סי' כ"ג ובה' זכיה סי' ל"ג שכתב דדעת הר"ן כס' התו' והרשב"א וכן מבואר שם בב' התשו' הנז"ל בדבריו שכתב שם דטעמי' דהר"ן הוא משום דאמרי' בירוש' דאין אדם עוש' שליח לקבל מתנה מחבירו יע"ש דמהאי טעמא א"ש דברי הר"ן דפ"ק דגיטין כאמור אבל בסי' ד' דה' שלוחין לא ניחא ליה לומר הכי דמדברי הר"ן בפ"ק דגטין שכתב בדרך כלל דכל אדם יכול להעשות שליח מעצמו, לזכות לחבירו משמע דס"ל הכי בכל מיני זכי' במתנ' וכיוצא ולאו דוקא לענין שחרור עבד ומש"ה הוצרך ליישב דההיא דפ"ק דמציעא כלפי מציאה אמרה דוקא אבל בסי' כ"ג דה"ש ובסי' ל"ג דה' זכיה אין דעתו, כן כאמור. וראיתי להר"ב דברי אמת בקונט' שביעי דס"ד שעמד שם בדברי הירוש' דפרק הא"מ ובספ"ו דדמאי דאמרי' מה נפק מביניהון הי' החנוני חרש ע"ד דרבי זעירא לא חשש דאין שליחות לחרש ע"ד דר' אילא חשש כו' והביאו הירוש' הנז' הר"ב מ"א בה' שלוחין סי' כ"ד יע"ש הביא דבריו הר"ב ד"א שם וכתב שם הר"ב ד"א דמהירוש' הנז' יש ראיה, לסברת הריטב"א דס"ל דגוי יכול לזכות לישראל ע"י ישראל אחר דלא בעינן שליחות הנותן דהרי כשהי' החנוני חרש לדעתו דרבי אילא איך זכה הפועל לבעה"ב והלא לפי סברת התוס' והרשב"א צריך הפועל שיעש' שליח החנוני ואין שליחות לחרש יע"ש ואישתמיטתי' מיני' דהר"ב מ"א עצמו המרא' לנו הירוש' הנז' הוא עצמו הביאו על מחלוקת ס' התוס' והרשב"א בה' שלוחין סי' י"ג להכריח מדברי הירוש' דלא כס' התוס' והרשב"א יע"ש. ויש לחקור אי יש זכיה להקדש דאם ראה דבר הפקר והגביהו לזכות להקדש כדין המגביה מציא' לחבירו אי זכה ההקדש או לא ולכאור' נר' פשוט דזה תלוי בעיקר מחלוקת הראשונים אי זכיה מדין שליחות או לא דלמ"ד זכי' מדין שליחות דמש"ה אין זכי' לקטן מן התור' ה"ה דאין זכיה להקדש דזה פשוט דאין יד להקדש וכמו שמתבאר במתני' דמס' מעיל' די"ג ע"א אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אשפה ואח"כ נתמלא' זבל שובך ואח"כ נתמלא יונים כו' מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן כו', וכתבו התוס' שם בד"ה אבל אם הקדיש כו' וז"ל מועלין בהם אבל לא במה שבתוכו ולא ביונים מטעם הפקר דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש עכ"ל וכן כתבו התו' בפרק הספינ' דע"ט ע"א ד"ה ואין מועלין כו' יע"ש וא"כ כיון דאין יד להקדש לזכות ע"י עצמו למ"ד זכי' מדין שליחות דלדידהו המגביה מציא' לחבירו דקנה חבירו הוא מדין שליחות בהקדש פשיטא דאין זכי' להקדש והמגביה מציא' להקדש לא זכה ההקדש דלא שייך שליחות בהקדש דהא כיון דאין יד להקדש דלא מצינו אופן זכיה בהקדש ע"י עצמו כל היכא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח וכדאמרי' בפ"ק דקדושין דכ"ג ע"ב דמהאי טעמא מסקינן דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. דאילו שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי יע"ש וה"ה הכא דכיון דההקדש אין לו יד לזכות בעצמו אין זכין לו מדין שליחות והמגביה מציא' להקדש לא זכי הקדש וכיון דליתי' בשליחות חצר נמי לית ליה אבל למ"ד זכי' לאו מדין שליחות היא וזכין לקטן מן התור' י"ל דה"ה דזכין להקדש. הן אמת דראיתי להר"ן ז"ל בנדרים דל"ד ע"ב עלה דאמר רבא התם הית' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נעלה לאוכלה מעל לפי כולה שכתב דהכא מיירי בככר של הפקר שהית' עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דלהקדש ניחא ליה דלקני לדידי' לא ניחא לי' דליקני ומצי למעבד הכי דהו"ל כמגבי' מציא' לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא ה"נ הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה עכ"ל ותמהני דמאחר דממתני' דמעיל' הנז' מפורש יוצא דאין יד להקדש דמהאי טעמא אין לו חצר א"כ איך אפשר לומר דהמגביה מציא' להקדש זכה ההקדש כיון דהר"ן ז"ל הוא מהסוברים דזכי' מדין שליחות וכל מי שאין שליחות אין לו זכיה וכמו שהאריך בזה הר"ן ז"ל בר"פ האיש מקדש גבי מאי דאמרי' התם אמ"ר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא א' כו' והסכים שם דודאי זכי' מדין שליחות ולפי סברתו הוצרך לישב ההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין לר"ש ב"א מהו שיעש' שליח לקבל גט מיד רבו דכיון דאיהו לא מצי מקבל שלוחו נמי לא מצי מקבל ואם איתא דזכיה מדין שליחות מאי קמ"ל הא ע"כ מצי משוי שליח שהרי לכ"ע בשטר ע"י אחרים אלמא דזכיה לאו מדין שליחות יע"ש באורך וא"כ כיון דהקדש אין לו יד כלל שליחות נמי לית לי' דכל היכא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דזכיה מדין שליחות המגביה מציא' להקדש אמאי זכי, ההקדש ומלבד זה לע"ד יש קצת ראי' מדברי הירושלמי בפ"ק דמציעא הל' ד' דהמגביה מציא' להקדש לא זכה ההקדש דאמרי' התם ריש לקיש אמר [בשם[ אבא כהן ברדלא אדם זוכ' במציא' בתוך ד' אמות שלו רבי יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ידו, כו' ופריך התיבון והכתיב והנה בעניי הכינותי כו' והיכי דמי אם בנתונים בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינן נתונין לתוך ידו אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים בתוך ד"א שלו כו' עכ"ל והכונה פשוטה לע"ד דכונת המקשן לאותובי לר"י דאמר והוא שתפול לתוך ידו דס"ל דאין אדם זוכ' במציא' ע"י ד"א דא"כ קרא דאמר דוד והנה בעניי הכינותי היכי דמי אי בנתונין בתוך ידו כלומר דאחר שבאו הנכסים ליד דוד המע"ה וזכ' בהם מההפקר הקדישם לגבו' עשיר הוא הא בשעת ההקדש עשיר ואיך יכון לומר והנה בעניי ואי בשאינן נתונין לתוך ידו והקדיש' קודם שבאו לידו וקודם שיזכ' בהם הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אלא מאי אית לך למימר דמיירי דהקדישן כשהיו הנכסים בתוך ד"א של דוד המע"ה ושפיר חל ההקדש דד' אמותיו של אדם זוכות לו וקודם שבאו לידו ורשותו זכה בהם דוד המלך ע"ה אלא דקאמר והנה בעניי הואיל ולא באו לידו ורשותו קודם שהקדיש וקשיא לר"י ואם איתא דהמגבי' מציא' להקדש זכה ההקדש מאי קושיא לימא דמיירי שלא זכה בהם דוד מעולם לעצמו כי אם מתחיל' הגביהם לזכות להקדש מן ההפקר ומש"ה שפיר קאמר והנה בעניי הואיל ולא זכה בהם מעולם. איברא דראיתי בירוש' דמ' פאה בפ"ד הל' ב' דאמרינן התם רשב"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציא' מה טעם ואני בעניי הכינותי לבית ה' כו' רבי יונה אמ"ר הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא אם בחוץ לד"א ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון ע"כ ואם גירסא זאת אשר לפנינו היא אמיתית מפורש יוצא מהכא דהמגבי' מציא' להקדש קנה ההקדש שהרי ר"ל מקרא דוהנ' בעניי כו' יליף דהמגבי' מציא' לחבירו קנה חבירו שהרי אפי' אם נאמר שהקדישם כשהיו הנכסים בתוך ד' אמותיו קודם שבאו לידו ורשותו מ"מ כיון דד' אמות קונות הרי זכה בהם קודם ההקדש ולא יכון לומר והנה בעניי דעשיר הוא דאף על גב דהתם בפרק קמא דמציעא ס"ל לש"ס דכל שלא באו לרשותו קודם ההקדש שייך לומר והנה בעניי בסוגיא דהכא לא ס"ל הכי ואם כן עכ"ל דמיירי שלא זכה בהם דהע"ה מעולם לעצמו כי אם מתחיל' הגביהם לזכות להקדש וש"מ דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דהקדש ורבי יונה אמ"ר הושעיא פליג אר"ל דרצ' ללמוד מהאי קרא דין זה דאיהו בעי בהאי קרא במה אנן קיימין כו' ותירץ וקיימנוה במקדיש א' א' כלומר דמיירי דראשון ראשון שהיה זוכה דוד מקדיש שלא המתין להקדיש עד שיקבץ כל העושר ההוא אלא מעט מעט היה מקדיש ובכן שייך לומר והנה בעניי. ואולם לע"ד אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאין גירסא זו נכונה דכל הישר הולך ראה יראה דסוגיא דהכא ודהתם דא ודא אחת היא וצריך לגרוס ריש לקיש משם אב' כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמותיו מה טעם והנה הכינותי כו' ובכן סוגיא דהכא הוי ממש סוגיא דהתם דהכא נמי אזיל ר"ל בשיט' זאת דכל שלא באו לרשותו קודם ההקדש אף דזכה מקודם בתוך ד' אמותיו עני חשיב וע"כ שפיר מייתי ראיה דאדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמותיו אלא דרבי יונה פליג בסברא זאת דאין ראיה מהאי קרא לדין ד' אמות דמה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא כלומר אף דלא באו לרשותו מ"מ מאחר דכבר זכה בהם מקודם ההקדש עשיר הוא ומוקי קרא במקדיש ראשון ראשון ויש סעד דגי' זו נכונה שהרי בגיטין בפרק הזורק הלכה ד' הובאה סוגיא זאת בסגנון סוגיא דהכא דמס' פאה וגרסינן הכי ר"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמותיו מה טעמא והנה בעניי הכינותי וגו' אמ"ר יונה כו' יע"ש ועוד דלפי גירסתנו נראה דר"ל ס"ל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואילו בפ"ד דפאה הלכה ו' אמרי' התם בירושלמי בהדיא דר"ל פליג אר' יוחנן וס"ל דהמגבי' מציאה לחבירו ל"ק חבירו יע"ש ועוד דלפי גירסתנו מאן דכר שמיה דדין ד' אמות של אדם קונות לו הכא דמייתי התם אחר זה סמוך ונראה היתיב רבי יעקב בר אידי והתנינן ראה את המציאה ונפל לו עליה כו' וכן כל הני דפריך הש"ס התם במציעא לדין זה דד' אמות קונות לכן נראה דהגירסא הנכונה כמ"ש וכן נראה מדברי הרב שדה יאושע בשמעתין יע"ש ודוק. ומאחר דלע"ד כך הוא הגירסא אדרבא מהכא נמי יש ללמוד דהמגביה מציא' להקדש ל"ק דאם איתא דקנה אמאי הוצרך רבי יונ' לאוקומי קרא במקדיש ראשון ראשון ואמאי לא מוקים ליה לקרא דמיירי דמעולם לא זכה דוד המע"ה לעצמו כי אם מתחלה זכה בכל הממון בעד ההקדש. שוב ראיתי בהגהות מרדכי בפ"ק דב"מ שכ' וז"ל פסק ריב"ם כר"י דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ובירושלמי איתא במסכת פאה פ"ד אמ"ר אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציאה מה טעם הכינותי וגו' רבי יונה בעי כו' וקיימינן במקדיש ראשון כולו שהיה מגביה ראשון שיהא זוכה לצורך הקדש וכן מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עכ"ל מפורש יוצא דריב"ם גריס כגירסא שלפנינו ולענין דינא יש ללמוד מהירוש' כס' הר"ן ז"ל דהמגבי' מציא' להקדש קנה ההקדש ולפי מה שפי' בו ריב"ם לכ"ע בין לר"ל בין לר' יונה ס"ל דהמגביה מציא' להקדש זכה ההקדש דרבי יונה בא לפרש ילפותא דר"ל מקרא דוהנה בעניי כו' היכי הוי דע"כ צ"ל דמיירי קרא שלא זכה דהע"ה לעצמו אלא מתחילה הגביהם לשם ההקדש ולע"ד לפי האמור יש לגמגם בגירסא זאת ובפירושו כאמור. וראיתי להרב מ"א בסוף ה' קנין חצר שכתב שם דמדברי הר"ן דנדרים הנז' יוצא לנו דאדם זוכה בהפקר שבתוך ד' אמותיו להקדש אבל מתוך הירושלמי שהביא הגהות מרדכי משם ריב"ם נראה דלא מצי לזכות לחברי' ע"י ארבע אמותיו אלו תורף דבריו ודבריו משוללי הבנה דהיכא רמיזא בירוש' דאין אדם יכול לזכות לחבריה ע"י ד"א אי משום דקאמר רבי יונה במה אנן קיימין אי בתוך ארבע אמותיו עשיר הוא הרוא' יראה דאינו ענין לזה כלל דהכונה פשוט' דר"י בא לשלול מאי דס"ל בשמעתין דמציעא דכל שהקדיש קודם שבא לרשותו שייך לומר בעניי דנהפוך הוא דכל שזכה לעצמו ע"י ד"א דידי' נינהו ועשיר הוא ולא שייך לומר בעניי כמ"ש באופן דדברי הרב נעלמו ממני ולא זכיתי להבינם, והנה לס' הר"ן הנז' דס"ל דאדם זוכה בהפקר שבתוך ד' אמותיו להקדש כדין המגבי' מציא' לחבירו י"ל מההיא דאמרינן בר"פ שילוח הקן עלה דמתני' שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ופריך הני מוקדשין ה"ד אלימא דהוה ליה קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב כו' אלא דחזא קן בעלמא ואקדישיה ומי קדוש איש כי יקדיש כו' אלא דאגביאינהו לאפרוחים ואקדישנהו והדר הדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מחייב ע"כ ולפי ס' הר"ן אמאי לא מוקמינן לה דמיירי דחזא קן דעלמא בתוך ד' אמותיו והאם רובצת עליהם ואמר תזכה ד' אמות שלי האפרוחים להקדש ובכן חייל ההקדש על האפרוחים כיון דלא אמר דליהוו הקדש מכחו דמקדיש זה לא זכה בהם מעולם דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא ליה דליקני ומצי למעבד הכי כדין המגבי' מציא', לחבירו ונמצא כפי זה דבהיות שחל שם הקדש על האפרוחים פטור מלשלח דבלא"ה הפקר הם וחייב בשילוח ואין לומר דלא ניחא לי' לאוקמ' בהכי דאם כן מאי רבותיה דהקדש אפי' בחולין נמי בכה"ג פטור דאילו אמר תזכה לי ד' אמותי באפרוחים או שאמר תזכה לי ד"א לחבירי כיון דזכה בהם הוא או חבירו מדין ד"א מזומן הוא ופטור דהא ליתא דהא שפיר אפשר לאוקומא דמיירי דאמר שיזכה ההקדש בעוד שלא הגביה האם מעליהם מעת שבא ועמד בתוך ד"א דבכה"ג לא מצי לזכות לא לעצמו ולא לחבריה כדאמרינן התם דקמ"א ע"ב דקן שבתוך חצירו אם לא הגביה האם מעליהם מעולם חייב בשילוח דאמר רב יאודה אמ"ר אסור לזכות בבצים שהאם רובצת עליהם וכל היכא דאיהו מצי זכי, חצירו נמי זכייה וכל היכא דאיהו לא, מצי זכי חצירו נמי לא זכייה יע"ש והכי אמרינן בפרק השואל דק"ב וכתב הריטב"א בחי' די"מ דהא דלא קנה אותם בעל החצר היינו שלא מדעתו משום דסתמא איסורא לא ניחא ליה דליקני לי' חצירו אבל אם גיל' דעתו דליקני לי' קנה והוא ז"ל כתב דאפילו גילה דעתו לא קנה לי' כיון דאיהו לא מצי זכי וכתב שכן עיקר יע"ש ולפי זה אפילו לזכות לעצמו או לחבריה לא זכה ואכתי הפקר נינהו וחייב בשילוח משא"כ במכוין לזכות, להקדש דשפיר זכה ההקדש דהא איסורא דלא יזכה בבצים שהאם רובצת עליהם היינו משום דכתיב שלח תשלח והדר ואת הבנים תקח לך ובהקדש לא שייך איסור זה ואין לומר דלא מצי לזכות להקדש ע"י ד"א דהא עיקר טעם מגביה מציא' לחבירו דקנ' היינו משום דאיכא מיגו דזכי לנפשיה כו' משא"כ הכא דלא מצי זכי לנפשי' ע"י ד"א דאיסורא רביע עליה דהא ליתא דהא נהי דע"י זכות ד"א לא מצי לזכות מ"מ הא מצי לשלח האם ולזכות אח"כ בהם וכל שבידו לזכות באיזה אופן שיהי' לא חשיב חב לאחרים אף דבאות' זכיה שזוכה להקדש לא מצי זכי לנפשיה ואפילו להי"מ שהביא הריטב"א דס"ל דאם גילה בדעתו דניחא ליה דליקני לי' חצירו קנה לע"ד קשה דאמאי לא מוקמינן לה בהכי דאף דבחולין בכה"ג אילו כיון לזכות לעצמו או לאחר ע"י ד"א קנה ופטור וליכא רבותא בהקדש מ"מ מאי איכפת לן הא עיקר מתני' דאתא לאשמועינן דבמוקדשין פטור הוא כי היכי דלא נימא דהקדש לא חשיב כמזומן כיון דאין לו בעלים ויהא חייב כדין הפקר ולאשמועינן הא שפיר משכחת לה בכה"ג שכיון לזכות להקדש ע"י ד"א וקמ"ל דאפילו דלא זכה בו הוא מעולם ולא היה מזומן מעולם מ"מ מטעם הקדש פטור ולפי זה לדעת הר"ן דהמגבי' מציא' להקדש זכה הוה מצי לאוקמא דאגביאינהו לאפרוחים ולא כיון לזכות הוא בהם כי אם אם הגביהם לזכות להקדש והדר הדרינהו דאילו לא חל שם הקדש עליהם והיו תולין היו חייבים כיון דלא זכה בהם הוא ואכתי הפקר נינהו כמו שמצדד הש"ס לאוקומא בהכי ומדלא קאמר הכי ש"מ דלא אפשר לזכות להקדש אם לא יזכה הוא תחילה ויקדיש אותם מכחו ומתחיל' לא מצי זכי להקדש דזכי' מדין שליחות ואין שליחות להקדש ויש ליישב דלא ניחא לי' להש"ס לאוקומ' בהכי דהניח' למ"ד המגבי' מציא' לחבירו קנה חבירו אבל למ"ד ל"ק מאי איכא למימר אך קשה דאמרינן התם דרבי יוחנן מוקי מתני' דשילוח הקן אינו נוהג במוקדשין כשמואל דאמר דבמקדיש תרנגולתו לב"ה עסקינן ואמאי לא מוקי לה ר"י דס"ל בעלמא דהמגבי' מציא' לחבירו קנה חבירו דמיירי דאגביאינהו לאפרוחים ולא כיון לזכות בהם לעצמו כי אם הגביהם להקדש ולכאור' הי' נרא' לומר דמאחר דס"ל להר"ן דזכי' מדין שליחות כאמור מ"ש בההיא דהיתה ככר של הפקר לפנינו דמיירי שהיתה בתוך ד"א וזכה בהם להקדש כדין המגבי' מציא' לחבירו דמשמע דיש זכיה להקדש אף דאין שליחות להקדש כמ"ש י"ל דאף דמדאורייתא אין זכיה להקדש כדין קטן מ"מ מדרבנן יש זכיה להקדש דתקנו חכמים זכיה בהקדש כמו שתקנו זכיה לקטן אף דליתיה בשליחות דאף במציא' והפקר דליכא דעת אחרת מקנה תקנו זכי' לקטן כמו שמתבאר מההיא דאמרינן בפ"ק דב"מ ד"ח ע"א גבי פקח וחרש שהגביהו מציא' דקאמר התם דחרש קנה דקא מגבי' לי' בן דעת וקני מדין המגבי' מציא' לחבירו יע"ש וה"ה בהקדש דאף דליתי' בשליחות אית' בזכי' מדרבנן ואל תתמ' דא"כ נמצא דלא זכה ההקדש כי אם מדרבנן ואמאי אמרינן התם נטלה לאוכל' מעל לפי כולה דאיך שייך מעילה בהקדש דלא הוי הקדש כי אם מדרבנן דהא מלתא דפשיטא הוא דע"כ צ"ל דס"ל להר"ן דכיון דהפקר ב"ד הפקר לא גרע זכיה דמדרבנן מזכיה דמדאורייתא דהא אעיקרא דמילתא איך מוקי לה הר"ן בהפקר שבתוך ד"א כיון דקנין ד"א א"א מדרבנן אם לא שנאמר דס"ל דלא גרע זכי' דרבנן וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' התקבל גבי מאי דאמרינן התם קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכתבו התוס' דקטן זוכ' לאחרים מדרבנן מיהא והק' הר"ן דא"כ אמאי אצטריך הש"ס לשנויי ולומר שאני שתופי מבואות משום דהוו דרבנן דכיון דרבנן תקנו לקטן זכי' הפקר ב"ד הפקר וכזכיה מדאורייתא דמי יע"ש. אברא דראיתי להתוס' בבתרא דע"ט ע"ב ד"ה ויונים הבאים כו' שכתבו וז"ל תימא לרשב"א דאיך יכול להקדישו הקדש גמור שימעלו בהם והלא אינו זוכ' זכי' גמור' דקי"ל בהניזקין דאין בהם גזל אלא מפני דרכי שלום ואומר ר"י דבבצים ואפרוחי' זוכין מן התור' עכ"ל דנרא' מדבריהם דדוקא משום דזוכין מן התור' הוי הקדש גמור שימעלו בו אבל בזכי' דרבנן לא חשיב הקדש גמור כדי שימעלו בו והתוס' בשמעתין דנדרים גבי הא דהיתה ככר של הפקר לפניו כתבו דמיירי בהפקר ועומד בתוך ד' אמות וזכה בו מדין ד"א וקודם שהגביהו הקדישו ואי זכיה דרבנן לא הוי הקדש גמור שימעלו בו אמאי אם נטלה לאוכלה מעל כיון דקנין ד"א א"א מדרבנן אם לא שנאמר דהתוספות הכא אזלי בשיטת הר"ן דזכי' מדרבנן אלימא כדאורייתא וצ"ל דהתם נמי אזלי בשיט' זאת אלא דלמאי דס"ד לומר דיונים אינו זוכ' בהם זכי' גמור' אפי' מדרבנן כי אם מפני דרכי שלום הוקש' להם א"כ אינו הקדש גמור שימעלו בו ומ"ש אח"כ דבבצי' ואפרוחים זוכין מן התורה לאו דוקא משום דזוכין מן התורה דה"ה אם זוכין מדרבנן נמי אלא ע"צ האמת דהאמת כן הוא כתבו דאם זוכי' ביונים בשובך מדין חצר זוכין מן התור' אלא דלדעתי המעט הוא דברי התוס' משוללי הבנה הם דמה הוקש' להם מההיא דהניזקין הא אמרינן התם גבי מתני' דמצודות חיה ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום אוזלי ואוהרי כ"ע ל"פ כו' ופרש"י דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור יע"ש וא"כ ביוני שובך איך ס"ד לומר דאינו זוכ' זכי' גמור' הא לא הוזכר אלא שובך במתני' ופשיטא דשובך כיון שיש לו תוך ומה גם שהוא בנוי ומחובר בחצירו קני מדין חצר זכי' גמור' ובהדיא אמרינן בפרק השואל דק"ב ובסוף חולין עלה דתניא יוני שובך ויוני עליה יש בהם גזל מפני דרכי שלום דהיינו דוקא כל עוד שלא הגבי' האם מעליהם משום דאסור לזכות בבנים קודם שישלח את האם אבל כל שהגבי' האם מעליהם זכה בהם מדין חצר וגם מה שתירץ ר"י דבבצים ואפרוחים זוכים מן התורה אינו מובן דמאי אולמייהו דבצים ואפרוחים הא אפי' הם אם יהיו במצודות שאין להם תוך ודאי דאין זוכים בהם זכי' גמור' והכל תלוי בהיותם בשובך דשייך לומר דיזכו מדין חצר לא מצד שיש הפרש מבצים ואפרוחים לאותם המוזכרים במתני' באופן דלע"ד לא הבנתי כונת התוס' ועיין במ"ש הרב בס' א"ז לבתרא בסוגי' הנז' משם רבינו יונה ז"ל בד' מ"ח ע"ג בד"ה עלה בידינו כו' דלפי האמור דבריו גם כן אינם מובנים יע"ש:
ולמאי דאתאן עלה י"ל דהכא נמי אזלי התוס' בשיטה זאת דיכי' דרבנן גמור' אלימא כזכי' מן התורה כדעת הר"ן כאמור והנה כי כן י"ל דלדעת הר"ן דזכיה מדין שליחות אפשר לומר דמאי דס"ל, דיש זכי' להקדש היינו מדרבנן דתקנו זכי' כמו שתקנו בקטן וא"כ היה אפשר לומר דמש"ה לא משני הש"ס התם גבי שלוח הקן דמשכחת לה מוקדשין כשהגביה אפרוחים דקן הפקר לזכות להקדש ע"ד האמור דכיון דאין זכיה להקדש כי אם מדרבנן לא מצינן למי' דאתא קרא לפטור מוקדשי' משילוח כיון דלא משכחת לה כי אם מדרבנן. שוב ראיתי דזה אינו דמלבד דאי אפשר לומר כן שתקנו זכי' להקדש מדרבנן כמו שתקנו לקטן דשאני קטן דאתי לכלל שליחות כשיגדיל משא"כ הקדש דלא אתי לכלל שליחות לעולם וכמו שאמרו כן גבי גוי בפרק איזהו נשך דע"ב דקטן דאתי לכלל שליחות תקנו לו זכי' נכרי דלא אתי לכלל שליחות לא תקנו יע"ש יתר על כן דלפי מאי דס"ד דש"ס לומר דמיירי דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר הדרינהו דלפי זה נמצא דהאם לא הקדיש מעולם פיטור שלוח האם משום דהאפרוחים הם מוקדשים הוא ממשמעותי' דקרא דואת הבנים תקח לך דמשמע דוקא בקן שאתה לוקח הבנים לעצמך יצא זה שאתה מצוו' להביאם ליד הגזבר וכמו שנרא' מדברי התוס' שם בד"ה יצא זה כו' יע"ש ודו"ק. וא"כ הוה מצי לשנויי שהגביהם לצורך הקדש ואף דאין זכי' להקדש מן התור' מ"מ כיון דעיקר קרא אצטריך לגופי' דילפינן מיני' דעוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח דדרשינן תקח לך ולא לכלבך כדאמרינן פ' ש"ה דק"מ ע"א לא שייך לומר דאתא קרא לדרבנן דלגופי' אצטריך וממשמעותי' ילפינן דהשתא דתקון רבנן זכי' להקדש וזכי' דרבנן אלימא כדאורייתא כיון דהפקר ב"ד הפקר כאמור אם הגבי' לשם הקדש פטור משילוח כיון דלא קרינן ביה תקח לך וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל בפ' הכותב גבי הא דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו כו' שכתב בשם ר"ת ז"ל דסבירא לי' דמכירת שטרות דאורייתא ומייתי ראיה מהא דאמרי' בפ' הזהב דאלו דברים שאין בהם אונא' הקרקעות והעבדים והשטרות מנה"מ דת"ר וכי תמכרו ממכר לעמיתך כו' דבר הנקנ' מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן קנוי אלמא דמכירת שטרות דאורייתא דאי לא מהניא אלא מדרבנן היכי אתא קרא למעוטינהו מאונא' וכתב הר"ן ז"ל דאפשר לדחות ראיה זאת דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות ואפ"ה מפקינן שטרות מאונא' לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו קנוי אבל מידי אחרינא לא והלכך שטרות למכיר' דרבנן כיון דאין גופן קנוי אין להם אונא' עכ"ל. אברא דאגב אורחין הוקש' לי בדברי הר"ן אלו מההיא דאמרינן בפ' יש בכור דנ"א עלה דמתני' אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר בכל פודין חוץ מן השטרות מ"ט דר' דדריש רבויי ומעוטי ופדויו מבן חודש רבה בערכך כסף מעוט תפד' רבה רבה ומעוט ורבה רבה הכל מאי רבה רבה כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ע"כ הרי דלרבי דדריש רבויי ומעוטי מעוט' דקרא לא אתא אלא למעט שטרות ואם איתא דקנין שטרות לא מהניא אלא מדרבנן היכי אתא קרא למעטינהו כיון דמן התור' פשיטא דאין פודין בו כיון דלא קני הכהן במסירת השטר חוב שבו. והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לבתרא על דף ע"ט עלה דמייתי התם מתני' דמעיל' דאם הקדיש שובך ואח"כ נתמלא' יונים דאין מועלין בהם שכתב וז"ל והא דאמרי' מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן פי' רשב"ם וז"ל אי נמי קניא לי' ואין מעיל' בזכית' וכ"כ הר"ן שם הביא דבריו בס' א"ז וז"ל פי' רשב"ם לפי שאין חצר הקדש קונ' דחצר משום יד אתרבאי ואין יד להקדש ואחרים פירשו דאפי' ת"נ דחצר הקדש קונ' אין מעיל' בקניית' דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעיל' דהא אפילו בגדולי הקדש דמגוף הקדש קא אתו ס"ל לר"י דאין מועלין וע"כ לא פליג עליה רבי יוסי אלא בגדולי הקדש משום דמהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו ר"י מודה דאין מעיל' בזכית' עכ"ל ולכאור' נראה דלהך פירושא ס"ל שמן הדין יש חצר להקדש מן התור' אלא דאין מועלין בהם כיון שהוקדשו ממילא אבל לע"ד אינו נרא' כן דמאיזה טעם יש חצר להקדש כיון דלא מצינו אופן זכיה להקדש על ידי עצמו דאין יד להקדש ואם כן אי חצר מדין יד איתרבאי לא שייך דין חצר בהקדש. ואם כן אמרינן דחצר מדין שליחות איתרבאי לא שייך בהקדש כיון דלא שייך שליחות בהקדש דכל דאיהו לא מצי עביד לאו משוי שליח אלא עכ"ל דלהך סברא נמי אין חצר להקדש מן התורה אלא דמדרבנן תקנו חצר להקדש מטעם דלא יהיה כח ההדיוט חמור מהקדש דמה"ט אמרינן בפ"ק דקדושין דכ"ט דמשך הקדש במאתי' ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מטעם דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אף דמן הדין הקדש אינו נקנה מן התור' כי אם בכסף וכבר כתבנו לעיל דס"ל להר"ן דבזכיה מדרבנן איכא מעילה דכיון דהפקר ב"ד הפקר לא גרע זכיה דמדרבנן מזכיה דאורייתא וכיון שכן אי לאו מהאי טעמא דבמאי דקדיש ממילא לא שייך מעילה הו"א דאיכ' מעילה אף דזכיה ע"י חצ' להקדש הוא מדרבנן ולפ"ז יש להעמיד מ"ש לעיל דס' הר"ן דיש זכיה להקדש הוא מדרבנן די"ל דתקנו כן מטעם זה דלא יהא כח ההדיוט חמור מן ההקדש ולכאור' נר' דנ"מ בין ב' הסברות שכ' הר"ן בדין חצר הקדש דלתי' רשב"ם דאין חצר להקדש מותר ליהנות מהיונים אפי' מדרבנן כיון דהפקר גמור נינהו ולתי' הרמב"ן דיש חצר להקדש פשיטא דמדרבנן מיהא אסורים בהנאה מידי דהוה לגדולי הקדש דאפי' למ"ד דאין מועלין בהם איסורא מדרבנן איכא כיון דגדולי הקדש זוכה בהם ההקדש כדאמרינן בפ' מקום שנהגו דנ"ו ע"ב יע"ש. שוב ראיתי דהא ליתא דאפי' למ"ד דאין חצר להקדש מדרבנן מיהא אסורי' בהנאה דכיון דצריכין לשובך אם הם ביצים או אפרוחים שצריכים לאמן גזרו בהם רבנן שיאסרו בהנאה כשובך עצמו מידי דהוה לקן שבראש האילן של הקדש דתנן בפ' ג' דמעילה דלא נהנין ולא מועלין ואמרינן בפרק ג' דע"ז דף מ"ב דבביצים ואפרוחים הצריכים לאמם אסורים בהנאה מדרבנן וכתבו רש"י והתוס' בד"ה בביצים דה"ט דכיון דצריכין לאילן גזור בהו רבנן כעל האילן עצמו וה"ה ביונים או ביצים שבשובך הקדש דכיון דצריכין לשובך דינם כשובך עצמו מדרבנן. איברא דלפי זה ק"ק דאמאי לא משני הש"ס הכא נמי שילוח הקן דמוקדשין דקתני מתני' מיירי בקן שבראש אילן של הקדש או בקן שבשובך הקד' דפטורי' משילוח דאף דמדאורייתא קרינן בהו תקח לך דמותרים בהנאה נינהו מ"מ כיון דמדרבנן אסרו אותם בהנאה ולא קרינן ביה תקח לך פטורים משילוח וי"ל דכיון דמדאוריית' קרינן בהו תקח לך בתר דאורייתא אזלינן וחייב לשלח. וכן מתבאר מדברי התו' בשמעתין דשילוח הקן בד"ה יצא זה כו' שכתבו וז"ל ומתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלים ולא נהנין עכ"ל דכוונתם לומר דכיון דביצי תורים אינם אסורי' מן התור' וקרינן בהו תקח לך מן התור' לא משגחינן באיפור' דרבנן וכ"כ הרשב"א בחי' שם בהדיא יע"ש וזה א' מהמקומות שנראה מהם דבתר מה שהוא עיקר מן התור' אזלינן דהוו תיובתיה דמרן הכ"מ במ"ש בפ"א מה' נערה עמ"ש הר"מ שם דאם הית' אנוס' אסור' עליו ואפי' שניה לא ישאנה והקשה מרן דכיון דשניה מדאוריי' שריא אשה הראויה לו היא ותירץ דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ושפי' איכא למימר דשניה אימעיט' מולו תהיה לאשה עכ"ל. והרמ"ל שם העלה דבירורן של דברים כמ"ש מרי"ט ז"ל דכל היכא דהכתוב כ' סתם כגון הכא גבי אונס דכתיב ולו תהי' לאשה ובא למעט שאם אינו ראוי לקיימ' אינו נושאה אין חילוק בזה בין יהי' האיסור ד"ת או יהי' האיסור דרבנן דהכתוב הקפיד שאם אינ' ראויה לקיימ' שלא יקחנה וא"כ כל שאינה ראויה לקיימה אפי' מד"ס שפיר ממעטינן לה מקרא עכ"ל. והך דהכא הויא תיובתיה דא"כ הכא הא משכחת לה שפיר בקן שבראש האילן או שבשובך של הקדש דכיון דהכתוב הקפיד שהבנים יהו ראוים למשלח כל שאינם ראוים אפי' מדרבנן שפיר ממעטינן להו מקרא דתקח לך. הן אמת דראיתי לרש"י בשמעתין עלה דמשני תלמודא רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו שכ' וז"ל גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה אח"כ כשגדלו אותם פירו' מרדו ויצאו וקננו במקום אחר דמעיקר' כי אקדישנהו דידיה הוו וחל ההקדש עלייהו והשתא דמצאן לאו מזומן הוא ואי הוו חולין הוו מחייב והאי דנקט פירו' ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינם ראוים אלא כשהם קטנים ורב לא אמר למלתיה אלא בקדשי מזבח עכ"ל. וי"ל דהא תנן בפ"ג דמעילה די"ב תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם לא נהנין ולא מועלין ומתבאר שם דבני יונה שעברו זמנם כיון דאינם ראוים למזבח לאו קדשי ה' מקרו ופקע' קדושה מנייהו ולא אסירי כי אם מדרבנן וא"כ איך כ' רש"י דהכא מיירי ביונים שהגדילו ונקט פירות שובכו משום דיונים אינם ראוים אלא כשהם קטנים הא נהי דבשעת הקדש היו קטנים מ"מ כיון שהגדילו ואינן ראוין פקע' קדושתם ולא אסירי כי אם מדרבנן וכיון דמדאורייתא קרינן שלח תשלח במי שאתה מצווה לשולחו אמאי פטורין משום איסורא דרבנן ואפי' אם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת מרן דבריו תמוהים שהרי אמרינן בשמעתין רב מ"ט לא אמר כשמואל אמ"ל רב דוקא קא פטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדוש' הגוף לא פקע' קדושתייהו מנייהו אבל במקדיש לב"ה דלאו קדשי מזבח דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדו פקעה קדושתייהו ואם איתא דביונים עסקינן כיון שהגדילו לא קדשי קדושת הגוף דפקע' קדושת' ולא אסירי מן התור' ואף דאסורים מדרבנן לא עדיף איסורא דרבנן דקדשי מזבח טפי מקדושת דמים דב"ה דמדאוריי' הויא קדושתייהו דהא ודאי אין הדעת סובלתו ואי לאו דברי רש"י שפיר אפשר לומר דפירות שובכו דאמר רב מיירי בתורים דאדרב' גדולי' הם ראוין ולא קטנים אבל לפי דברי רש"י דביונים מיירי כיון דמרדו וקננו במקום אחר והולידו מסתמא כבר עבר זמנן ואינם ראוים למזבח דמלתא דפשיטא הוא דכיון דהולידו הגדילו ועבר זמנן והכי משמע במתני' דפ"ג דמעילה די"ב ע"ב דקתני חלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלין דמדלא נקט נמי ביצי יונים ש"מ דלא שייך זה ביונים דכיון שהגיע לזמן לידה אינן ראוים למזבח: