אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות ה

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות ה

אות ד

קג

הבחנת הזרע צ' יום לאשה שנתגרשה אף על פי שכתבתי בס' ארעא דרבנן במ"ק סימן קצ"ג דדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן מצאתי להרדב"ז בתשובות החדשות סימן רס"ד שכתב דדעת הרמב"ם בה' גירושין פי"א דבאשה הראוי' לילד הוי מן התור' דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך מדכתב וגזרת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראוי' לילד כו' משמע דאשה הראוי' לילד הוי דאורייתא ע"ש אבל משם התוספות ביבמות כתב שם דכתבו דהך קרא אסמכתא הוא והבחנת הזרע דרבנן היא והא דגזרו באשה שאינ' ראוי' לילד אין זו גזרה לגזרה דכלא חדא גזרה הוא:

קד

היזק שאינו ניכר דהלכתא כר"י דלא שמיה היזק והיינו דפטור מן התשלומים דין תורה אבל מד"ס חייב מפורש בפרק הנזקין ופסקו הרמב"ם ריש פ"ז מה' חובל:

קה

הערמה באיסורין דרבנן שרי לצורבא מרבנן וטעמא משום דאי נמי עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הילכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אתי למעבד לכתחילה גמרא שבת פ' תולין דף קל"ט ע"א:

קו

הלנת המת דעובר בלא תעשה כתב בתשובות חות יאיר סס"י קל"ט דאיסו' לאו זה הוי מדאוריי' ואינו אסמכתא בעלמא כאומרם המחזיק במחלוקת עובר בלאו ואינו אלא אסמכתא כמ"ש הרמב"ם בס"ה שו' ח'. אבל לאו זה מן התורה הוא מדאמרינן בפ' הערל מוטב שתעקר אות א' מן התור' ואל יחלל כו' משמע דמדאורייתא הוא והא דאמרינן בגמ' הלינו לכבודו אינו עובר היינו משום דאתי כבוד הבריות ודוחה ל"ת שבתור' ע"כ ויש לדקדק בדבריו ממ"ש התוס' ס"פ אלו מציאות ד"ה זקן ואינו לפי כבודו דלא איתמר הך כלל אלא במת מצו' דאיכא בזיון גדול דמסריח וכמו שהוא עצמו האריך בזה שם בתשובות צ"ה:

קז

הפקר ב"ד הפקר כתב הרמ"ל פ"ד מה' מלוה הלכ' י"ד דאע"ג דמתבא' מפ' השולח גבי פרוזבול דאפילו באיסו' תורה אמרינן הפקר ב"ד הפקר דאף אי סביר' לן דשביעית בזמן הזה מן התורה מהני פרוזבול מטעם הפקר ב"ד מ"מ היינו דוקא היכא דאיכא מגדר מילתא כגון פרוזבול שלא תנעול דלת וכן גבי קידושין אפקעינהו לקידושין מיניה היינו נמי משום מגדר מילתא וכדאמרינן בריש כתובות גבי אין אונס בגיטין אבל היכא דליכא מגדר מילתא אלא תועלת יתומים שלא יתמו נכסיהם דוקא איסו' דרבנן מפקיעי' בעבורם אבל איסורא דאורייתא לא מפקיעי' משום האי טעמא דליכא מגדר מילתא ע"כ וצריך להתיישב במה שכתב רש"י פ"ק דפסחים דף ז' ד"ה אפי' בחטי קורדנייתא ז"ל ואע"ג דאתי איסו' הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקיע קדושי תורה ושרו א"א לעלמא הא מתרצי' בכמ' דוכתי כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש והפקר ב"ד הפק' והם הפקירו את ממונו ע"כ והתם לאו משום מיגדר מילתא איכא. ויש לחלק ופשוט:

קח

הוצאה שלא לצורך בי"ט דאמרינן מתו' שהותר' לצורך הותר' נמי שלא לצורך. כתבו התו' פ"ק די"ט ד"ה דלמא כו' דלדעת רש"י הוצאת אבנים דלית בהו צורך י"ט כלל נמי שרי מן התור' ומדרבנן אסרו במידי דאית בי' טרחא דלא צריך. והתוס' חלקו עליו דהוצא' שלא לצורך כלל אסיר מן התור' ולא שרי מדאורייתא אלא במידי דהוי קצת צורך י"ט כגון לולב וס"ת שהרי אמרו האופ' מי"ט לחול לוק' כיון דאינו צורך יו"ט כלל ע"כ:

קט

העברה לשוחטים ובודקים אי מעבירין אפילו במילי דרבנן או אין מעבירין אלא במילי דאסורין מדאורייתא. עמד על זה בתשו' מהר"י מינץ ז"ל וצדד שם הרב לומר דאין העברה רק באיסורי דאורייתא ע"ש:

קי

הלכה למ"מ כתב הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים כי לא נאמר המל"מ רק על אותן המצות שאין בהן רמז ולא נוכל להוציאן מדרך סברא כגון לוג שמן לנזיר כו' י"א יום שבין ניד' לניד' וביוצא שעל כולן לא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות או ראיות אלא קבלום ממרע"ה אבל בהיות בהם רמז בתור' או שנוכל להוציא אלו הפי' בדרכי הסברא לא נאמר בהן המל"מ כ"א היותם תור' ע"ש באורך וע' ברמב"ם בשלהי פרק לולב וערב' שכתב דניסוך המים המל"מ ויש לו רמזים נעלמים בתור'. נרא' דאע"ג דניסוך המים יש לו רמז בתור' מנסכיהם ונסכיו כמ"ש בגמרא מ"מ כיון שהם רמזים נעלמים שפיר מיקרי הלמ"מ ולא אמר הרב רק כשיהא רמז שאינו נסתר ונעלם מגילת אסתר בשו' א':

קיא

היקש אפי' לדעת הרמב"ם דכל הנלמד מי"ג מדות הוי מד"ס הנה בהקש שהכתוב עצמו מקישו כעין ההיא דמקיש רוצח לנער' מאורס' דכן הדבר הזה כתו' דשניהם שוין בדינם והתור' עצמה היא האומרת אפילו הרמב"ם ס"ל דתור' מפורשת היא כ"כ הרב לב שמח דמ"ה:

קיב

הלכה למשה מסיני כתבו התוס' בפ"ק דעירובין דף ח' ד"ה שפרצתו בד' כו' ז"ל וליכא למימר דנילף שלא יועיל לחי וקור' למבוי ועומד מרובה לחצר. דגמירי לה מסיני דמהני ע"כ. וכתב רש"ל ז"ל שם ויש מתמיהין הלא מבוי וחצר מן התור' שרין ומדרבנן הוא דאסרי וא"כ איך שייך לומר בכאן הלכ' מסיני. וצריך לומר דהכי גמירי להו מסיני היכא שיבאו לגזור ולאסור המבוי והחצר אזי יתקנו המבוי לחי וקור' והחצ' בעומד מרוב' ע"כ. וכיוצא בזה כתבו קצת מהפוסקים בענין מלאכת חה"מ שהוא מדאורייתא אלא שהתור' מסרו לחכמי' שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנרא' להם נמצא שהי' מדרבנן והוא מדאורייתא וכן במקר' מגיל' נאמר למ"מ באם יהי' כך וכך יעשו כך וכך והרי היא מדאורייתא ומדרבנן ועיין בס' של"ה ז"ל האריך בזה:

קיג

הפקר ממון דהקלו רבנן בכל מקום משום הפסד ממון שאל כתבו הראשונים ז"ל משום דהפסד ממונם של ישראל מן התור' וכדאמרינן בברייתא דת"כ וצוה הכהן ופינו את הבית אמר ר"מ על מה אמרה תור' להמתין שלא יראה הכהן את הנגע ולא יאמר טמא עד שהכלים נפנים אם תאמר עצים ובגדים וכלי מתכות מטבילן והם טהורי' על מה חסה תורה על כלי חרס או פכין שאין להם טהרה אלא שביר' ואם כך חסה התור' על ממונם של צרי העין ק"ו על ממונם של כשרים ע"כ ומהכא נפיק מאי דאמרינן בכמ' דוכתי התורה חסה עמש"י כי תורה היא מהאי קרא דופינו את הבית. ולפ"ז י"ל דכיון דהתור' חסה אפי' בהפסד מועט דכלי חרס או פכין דדחי' דרבנן אפי' בהפסד מועט. אלא שצ"ע בההיא דפ' מי שהחשיך דף קנ"ד ע"ב לענין שהקלו חכמים בשבת באיסו' מבטל כלי מהיכנו דהוא תולדה דסותר משום הפסד ממון שלא ישתברו כליו שעל החמור ואמרינן התם ומאי אע"פ שמשתברין מהו דתימא להפסד מועט חששו חכמים ולבטל כלי מהיכנו אפי' בהפסד מועט קמ"ל דלא חששו. והדב' קשה דממקום שבאו להקל בדרבנן משום פסידא רבה מיני' נמי שמעינן אפי' פסידא זוטא דהא מופינו אם הבית ילפינן אפי' על פכין קטנים דהתור' חסה ע"מ של ישראל:

קיד

הפקר כתבתי בנדפס בסי' קפ"ו דכתב הר"ם במז"ל הפקר דדין תורה אפי' הפקר בפני אחד ה"ז הפקר אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג' וראיתי להרב מחנ' אפרים בה' הפקר סי' א' דקדק מדברי הרמב"ם דלא בעינן ג' אלא במפקיר קרקע אבל מטלטלין אפי' מדרבנן סגי באחד יע"ש. אמר הבן. כדי לעמוד על סברת המ"א הנז' צריך אני לעמוד בשורש דין זה הנה עיקרא דהאי מילתא הוא בס"פ אין בין המוד' דמ"ה ע"א עלה דפלוגתא דרבנן ור"י במתני' דהמודר הנאה דאם אין עמהם אחר מניחן על הסלע ואומר הרי הן מופקרין והלה נוטל ואוכל ור"י אוסר ואמר ר"י דטעמא דר"י דקסבר הפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה אינו יוצא מרשות הבעלים. ואיתותב ר"י מסברא זאת מברייתא דאימתי בזמן שנדרו קודם להפקרו כו' ואמרינן עוד אי בעית אימא הא דאפקרי' באנפי תרי הא דאפקרי' באנפי תלתא דאמר ר"י משום ר"ש בן יהוצדק כל המפקיר בפני ג' הוי הפקר בפני ב' לא הוי הפקר וריב"ל אמר דבר תורה אפי' בא' הוי הפק' ומה טעם אמרו בג', כדי שיהא א' זוכה וב' מעידין. והמתבאר מתוך דברי הרא"ש בפי' והרשב"א בחי' דלהאי תי' דא"א טעמא דר"י במתני' לאו משום טעמא דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכ' וכטעמא קמא דר"י אלא כאידך דר"י דה"ט משום דלא הפקירו באפי תלתא וכדקתני ואם אין עמהם אחר וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפק' הוא ורבנן דפליגי עליה דר"י בהא פליגי דס"ל דהפק' לא בעי תלתא דאפילו הפקירו בינו ובין חבירו הפקרו הפק' ואע"ג דר"י גופיה פריש טעמא דר"י משום דלא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה י"ל דהא דידי' הא דרבי' ולהך דרביה כל דהפקיר באנפי ג' אפי' לר"י הוי הפק' לאלתר ופלוגתא דר"י וריב"ל בהא פליגי דר"י פוסק כר"י ומש"ה מצריך תלתא מן התור' וריב"ל פוסק כרבנן דאפי' בפני א' סגי מן התור'. ולענין הלכה כתבו הרא"ש והרשב"א דקי"ל כריב"ל וכרבנן דהא קי"ל בכל מקום דהלכתא כריב"ל לגבי דר"י הלכך הוי הפקר מן התורה אפי' בא' זת"ד יע"ש ואיכא למידק דלפי דבריהם אמאי הוצרך לומ' דהל' כריב"ל מטעם דקי"ל בעלמא כריב"ל לגבי ר"י ת"ל דהכא ע"כ לית הלכתא כר"י דס"ל דלר"י בעינן תלתא וה"ט דאוס' ר"י גבי מודר דהא כשם דאיתותב ר"י בטעמא קמייתא דידיה דהיינו דעד דאתי ליד זוכה לא הוי הפק' מברייתא עצמו דקאמרי' אימתי בזמן שנדרו קודם להפקירו אבל אם הי' הפקרו קודם לנדרו ה"ז מותר כדאמרי' בשמעתין לעיל ה"ה נמי דהאי טעמא נמי א"א מכח ברייתא זאת דאם איתא דטעמא דאוס' ר"י בנדרו קודם להפקרו הוא משום דליכא תלתא א"כ בהפקרו קודם לנדרו נמי דכוותא דליכא תלתא אמאי מותר הא כיון דהפקרו הפק' אכתי ברשות המדיר הוא ומיני' קא מתהני ואף דלר"י איהו ס"ל בין בטעם הא' ובין בטעם הב' דה"ט דהפקרו קודם לנדרו משום דכל הנוד' אין דעתו על מה שהפקיר מ"מ רבא דהוא בתרא אותיב לי' על ס' זאת מההיא ברייתא דמקצתן לראשון כו' ומסיק דה"ט דר"י גזרה משום מתנת בית חורון וא"כ איך אפש' לומ' דאם בעלמא היינו פוסקים כר"י לגבי ריב"ל ה"נ היינו פוסקים כר"י מאחר דרבא הוא בתרא ע"כ ס"ל דהך טעמא דרביה נמי איתותב מברייתא הנז' ועיק' טעמא דר"י הוא עשום מתנת בית חורון וא"כ לדידי' אפי' אם נאמר דהלכה כר"י דנימוקו עמו אפי' לגבי רבנן לגבי מודר הנאה לענין הפקר לא בעינן תלתא אפי' לר"י ועוד קשה דלמה הוכרחו לומר דריב"ל פסק כרבנן ומש"ה ס"ל דמן התור' לא בעינן ג' דנמצא כפ"ז דאף ריב"ל אזיל ומודה לר"י דלר"י בעינן תלתא מן התורה ויהי' כפ"ז אף ריב"ל דלא כהברייתא דאיתותב ממנה ר"י לדעת רבא בהיות שאפש' לומ' דריב"ל אליבא דכ"ע קאמ' לה בין לרבנן בין לר"י דלכ"ע מן התור' בחד סגי וטעמא דר"י הוא משום גזרת מתנת בית חורון כס' רבא. או דנאמ' דאף ריב"ל ס"ל דהלכה כר"י דנימוקו עמו אלא דפליג ארבי יוחנן דס"ל דבעינן ג' מן התורה דאינו כן אלא דבעינן ג' מד"ס. ומאי דאוס' ר"י במוד' הנאה הוא משום דליכא ג' ואסו' מדרבנן קאמ' ונאמ' דכפ"ז דיסבור ריב"ל כר"י דטעמא דהפקרו קודם לנדרו היינו משום דאין דעתו על מה שהפקיר ולפ"ז פלוגתייהו דר"י וריב"ל הוא דוקא אליבא דר"י אבל לרבנן אפי' מדרבנן לא בעינן ג' דבהכי ניחא דאי ס' ריב"ל הוא אפי' לרבנן דבעינן ג' מיהא מדרבנן א"כ גבי מודר הנאה למה מתירין רבנן ליטול ולאכול כיון דמדרבנן מיהא אינו הפק' ויהיה אסו' מדברי סופרים. דלע"ד זה הוא דעת הרמב"ן בהלכותיו למ' נדרים כ"י שהביא לבד פלוגתא דרבנן ור"י לענין מודר הנא' ופסק כרבנן ולא הזכיר כלל פלוגתא דר"י וריב"ל לענין הל' כלל ועיק' ולא ידעתי למה. אבל לפי האמור א"ש דהרמב"ן ס"ל דפלוגתא דר"י וריב"ל אינו אלא אליבא דר"י דאוס' דלר"י אוס' מן התורה ולריב"ל אינו אוס' אלא מדרבנן אבל לרבנן דמתירין ליטול ולאכול עכ"ל דלדידהו אפי' מד"ס סני בא' וכיון דלענין הלכה קיי"ל כרבנן דרבים נינהו דאע"ג דר"י נימוקו עמו היינו לגבי יחיד אבל לגבי רבים לא אמרי' הכי דאפש' דהרמב"ן ס"ל כדעת הסוברים דהלכה כר' מחבירו ולא מחבריו ועיין בכנה"ג בכללי הגמ' סי' ד' שהאריך בזה א"כ לא נ"מ מפלוגתייהו דר"י וריב"ל כלל דלדידן דקי"ל כרבנן אפי' הפקיר בפני א' סגי. ואולם לדעת הרא"ש והרשב"א דס"ל דריב"ל אליבא דרבנן קאמ' דאפי' לרבנן מד"ס מיהו בעינן תלתא והפק' בפני א' אינו הפק' וכן לשאר הפוסקים דנראה דהכי ס"ל דאפילו לרבנן דקי"ל כותייהו בעינן ג' מד"ס וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב דנדרים דמד"ס בעינן ג' ואף דהרמב"ם בפ"ז מה' נדרים פסק לענין מודר הנאה כרבנן דהלה נוטל ואוכל ומותר וכ"נ מדברי התוס' בפ"ק דשבת די"ט גבי גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקר להו יע"ש וכ"נ מדברי התוס' בפ' אלו מציאות ד"ל יע"ש. וכן פסק הרא"ש בפסקיו בסוגיין דנדרים וכ"כ הטו' ח"מ סי' רע"ג יע"ש. ק' דא"כ מאי טעמא דמודר הנאה דמות' אפי' שהפקיר בפני א' לבד כיון דמדרבנן מיהא אינו הפק' ולדעת הר"מ י"ל דהא דמוד' הנאה דמותר אפי' אין עמהם אחר מיירי שהמפקי' עצמו הוא הדירו מנכסיו שאמ' לו קונם הנאתי עליך דבכה"ג אם מהנ' אותו המדיר עוב' בבל יחל ולוקה הוא כיון שהוא הנוד' וכמ"ש הר"מ בפ"י מה' נדרים הל' י"ב שכתב דאם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנ' אות' לפני הפסח ה"ז לוקה ע"ש דדעת הרמב"ם דהנודר עוב' אף דלא אסירא ליה והנה כי כן בכה"ג דאם מהנהו עובר בבל יחל אף שלא הפקירו בפני ג' הוי הפק' דמסתמא מפקיר להו ואנן סהדי בכך דע"כ לא בעינן ג' מדרבנן אלא במידי דסתמא לא הוי הפק' והיינו היכא דלא עביד איסורא אם לא יפקירנו אבל בדב' דאם לא יגמו' בדעתו להפקירו עביד איסורא אנן סהדי דגמר והפקיר כי היכי דלא ליעביד איסורא וכיון דאנן סהדי בכך הו"ל כאלו הפקיר בפני עדים וכיוצא לזה כתבו התוס' בפ"ק דשבת די"ט ובמציעא ד"ל יע"ש לענין מפקיר בשבת יע"ש וכ"כ מהרימ"ט בח"א סי' פ"ה וכ"כ הרמ"א בה' הפקר סי' א' דבמלתא דאיסורא איכא למימר אנן סהדי חשיב כמפקיר בפני עדים יע"ש ואולם התינח לדעת הרמב"ם דס"ל דהמדיר עוב' בבל יחל אף דלא אסיר לי' אבל לדעת הר"ן בנדרים דט"ו שחולק על הרמב"ם בס' זאת וסוב' דהמדיר כיון דלא אסירא ליה אינו עובר בבל יחל אלא המודר לוקה אם נהנה אף דלא הוציא נדר מפיו יע"ש אכתי ק' אמאי שרי לרבנן בהפקיר בינו לחבירו ועוד דאפי' להרמב"ם ק' דמתני' סתמא קתני דמשמע דמיירי אסי' כשהמוד' עצמו נדר הנאה מחבירו וכל כי הא אילו ס"ל להרמב"ם דמיירי כשהמדיר נדר הי"ל לפ' דמיירי בהכי. לכן נראה דלדעת הרמב"ם לק"מ כשנדקדק בדברי הרמב"ם בפ"ב דנדרים שהביא ד"ז דמד"ס בעי' ג' באופן זה וז"ל המפקיר את הקרקע כל הקודם והחזיק בו זכה דין תורה אפי' הפקי' בפני א' ה"ז הפק' ונפט' מן המעשרות אבל מד"ס אינו הפק' עד שיפקיר בפני ג' כו' ע"כ דמדנקט ד"ז דבעי' ג' במפקיר קרקע ולא כתב המפקיר סתם דמשמע אפי' מטלטלין ש"מ דס"ל להר"מ דהא דבעינן ג' מדרבנן היינו במפקי' קרקע לבד אבל מפקיר מטלטלין בעד א' סגי אפי' מדרבנן וטעמא רבה איכא למילתא משום דמטלטלי כל שהפקי' בפני א' הר"ז גמר ומפקי' שהרי אותו שהפקירו בפניו יכול לזכות בהם ונאמן לומ' הפקרתי אותם וזכיתי בהם אני מן ההפק' במגו דאי בעי אמר במתנה נתת אותם לי כיון שהוא מוחזק בהם משא"כ בקרקע דאינו נאמן דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכ"נ תי' זה מתוך דברי הרא"ש בפסקיו בשמעתין יע"ש. והנה כי כן א"ש גבי מודר הנאה דבפני א' סגי כיון דמטלטל היא דמפקיר ואפי' מדרבנן בחד סגי ולע"ד אפש' שמכח קו' זאת דמתני' דמודר הנאה הוציא הר"מ חי"ז. ועוד נראה לע"ד דהוציא ח"ז מההיא דאמרי' בפ"ב דב"מ ד"ל ע"ש ר"י ברבי יוסי הוה קא אזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי כו' יהיב לי' פלגא דזוזא ואפקרי' הדר זכה בהו הדר יהיב לי' פלגא דזוזא ואפקרי' חזא דהוה קא בעי למהדר למזכי בהו אמ"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך ומי הוי הפקר כי ה"ג והתנן ובה"א אינו הפק' עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיט' ומשני כו' ואם איתא דאפי' במטלטלין בעינן הפק' בפני ג' א"כ ר"י שהפקי' כדי שלא יכשלו ב"א בהם לא תיקן כלום כיון דמסתמא באורחא הי' ולא הי' שם ג' להפקיר בפניהם ומה גם דאם היו עוד שנים אחרים למה לא סייעו לההוא גברא דהוצרך ר"י לסיוטו ודוחק לומר דהיו שם עוד שנים וגם הם היו זקנים והאי דלא חשיב להו דלא חשיבי נגד ר"י או דהוה משוי גדול והיו כולן צריכין לסייעו כמו שתי' הרא"ש בחי' הביאו הרב בס' א"ז וכן תי' התו' שם בשמעתין בתי' הא' דהרמב"ם ז"ל דחיקא לי' מלתא לאוקמי' בהכי דהיו שם ג' דהתוס' עצמם בראותם דתי' הא' דהוי ג' היא דוחק תי' תירו' ב' דלא חש ר"י אלא שלא יכשלו ב"א ומה שהי' בידו לתקן שלא יכשלו בעון גזל מן התורה תקן דמן התורה בחד סגי כיון דלא הי' שם ג' לתקן ההפק' אפי' מדרבנן אבל הרמב"ם מכח זה יצא לדון בדבר חדש דאפי' בדרבנן לא אמרו בג' אלא בקרקע אבל במטלט' אפי' בא' סגי כאמור. ולע"ד נראה דלזה כיון מוהריק"ו בתשו' בשורש קמ"ב במ"ש על דברי הר"מ הנז' וז"ל וכ"ת א"כ מי דחקו לומר שלא יצטרך ג' לענין הפק' כדמשמע פשטא דשמעתא דנדרים לע"ד יש לו כח משלהי פ"ב דב"מ גבי ההוא עובדא דההוא גברא דהוה דרי פתכא כו' ומשמע דלא הי' שם כי אם ר"י וההיא גברא בעל העצים ואפ"ה הי' מועיל ומשו' הכי כ' הר"מ דמדאורי' סגי במפקי' ואח' עמו וכ"נ שמשם ראיתו שהרי שם הקשו התוס' מההיא דנדרים ותי' דלא בעינן ג' אלא מדרבנן ולא מדאורייתא עכ"ל דכונתו לומ' דמדברי הרמב"ם נרא' דבמפקי' מטלטלין סגי בא' דלא אמרו בגמרא דמדרבנן בעי ג' אלא בקרקע ומי דחקו לחלק בהכי וכתב דחילי' מסוגיא דב"מ מההוא עובדא כאשר כתבנו. ומה שסיים וכתב ומשום כך כתב הר"מ דמדאורייתא סגי במפקי' ואחר עמו דמשמע דעל מ"ש הר"מ דמדאורייתא סגי בא' קא מהדר הרב להביא סמך לדברי הר"מ ע"כ צ"ל דט"ס נפל וצ"ל ומש"ה כתב הר"מ דסגי במפקי' ואח' עמו וכן נראה דבתחילת דבריו במ"ש וכתב מי דחקו לומ' שלא יצטרך ג' לענין הפק' לא פי' לומ' שלא יצטרך ג' מדאוריי' אלא נקט בלשונו סתם דמשמע דדעת הרמב"ם הוא דלא בעינן ג' כלל אפי' מדרבנן ע"ד האמו' דבמטלט' הכי ס"ל להר"מ ומ"ש עוד שכן נרא' מדברי התוס' שתי' דלא בעינן ג' אלא מדרבנן כו' הכונ' שיש הוכח' מדברי התוס' דדוחק לומ' דההוא עובדא מיירי בשהיו שם ג' שהרי התוס' שם תי' כן בתי' הראשון ומפני שנרא' בעיניהם דוחק לומ' דמיירי דהיו שם ג' מהטעם האמור הוצרכו לבקש תי' אחר דר"י עשה תיקון לבל יכשלו ב"א מדאוריי' ולעולם לא הי' שם ג'. והר"מ לא ניחא ליה לומ' הכי דכיון דכל עיק' ר"י להפקי' היה בשביל שלא יכשלו מה הועיל בהפקרו כיון דמדרבנן אינו הפק' ויש כח ביד חכמים לעשות שאינו זוכ' כזוכ' והם אמרו דלא הוי הפק' הרי חכמים זיכו העצים לר"י ומי שלוקח אותם נכשל בגזל וכיון שכן ניחא להר"מ לחלק בין מטלטלי' לקרקע זה הנלע"ד בכונת דברי מהריק"ו ז"ל. ומרן הכ"מ כתב בדין אשר לפנינו וז"ל ועיין במהריק"ו דאישתמיט מיניה סוגיא דנדרים עכ"ל. ולע"ד דבר תימא הוא לומ' כי הוא שקיל וטרי בעיק' ד"ז דשמעת' דנדרים ולא ראה אות' אלא עכ"ל דשיעו' דבריו ע"ד האמו' אף שצריך להגיה תיבת מדאורייתא מדבריו דטפי עדיף להגי' תיבה א' ולא לומ' שלא ראה שמעתין דנדרים דמפורש דהא דבעינן ג' אינו אלא מדרבנן. אמור מעת' דמדברי הר"מ ז"ל נמצינו למדין דס"ל דלא בעינן ג' אלא במפקי' קרקע אבל מטלט' אפי' מדרבנן סגי בא' וכ"כ הרב מ"א בה' הפק' סימן א'. ואולם לע"ד כשנדקדק דברי הר"מ אינו נרא' כן שהרי כתב הרמב"ם המפקי' את הקרקע ד"ת אפי' הפקי' בפני א' ה"ז הפק' ונפט' מן המעשרות כו' דנרא' דדין זה דמד"ס בעינן בפני ג' שייך אפי' במפקי' קרקע באופן שע"י ההפק' נפט' מן המעשרות והפק' קרקע שנפט' מן המעש' לא שייך אלא במפקי' קרקע עם הפירות שבו או במפקי' הפירות לבד כדין המוזכ' בברייתא דהמפקי' את כרמו דאמרינן בשמעתין דנדרים וכה"ג אי ס"ל להרמב"ם דבמטלטלין סגי בא' מטעם דיכול לזכות בו דנאמן לומ' הפקי' בפני במיגו דאי בעי אמר נתן לי במתנה כיון דמוחזק בו א"כ במפקי' קרקע כה"ג אפי' בפני א' אמאי לא הוי הפק' מדרבנן הא אותו שהפקי' בפניו יכול לזכות על אופן זה דכשתולש הפירות הרי הוא מוחזק בהן ונאמן במיגו כדין מטלטלין. ואם נאמ' דמשכחת לה מפקי' קרקע דלא מצי לזכות בעד א' ושייך פיטו' מעשרות כשהפקי' קרקע לבד בלא פירות דהזורע את הקרקע הזה ולא כיון לזכות בקרקע פטו' מן המעשרו' כיון שגדלו בקרקע של הפק' הא נמי ליתא שהרי בהדיא כתב הר"מ בפ"ב דה' תרומות הי"א וז"ל אבל הזורע שדה הפק' חייב בתו"מ ע"כ ודין זה הוא בירוש' בפ"ק דמעשרות רבי זעירא ר"י בשם ר"א הזורע שדה הפק' חייב במעשרות וגדול' מזו אמרינן התם בתר מימרא זאת רבי יונ' מפיק לישנא בזכה בשדה הפק' וגידולי' ע"כ הרי דר"י אמר דבזורע שדה פשיטא אלא אפי' בזוכ' בשדה ובפירות שדה חייב אלא דנראה דהר"מ דכתב הזורע שדה הפק' כו' ס"ל דלא קי"ל כר' יונ' ואם זכה בשדה ובגידוליה פטור. ואגב אורחין יש לעמוד בזה מההיא דגרסינן בתוספתא דפאה ומייתי לה בפ"ד דב"ב גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו המחזיק במחוב' לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטו' מן הכל החזיק בקמה פטור מן הלקט ומן השכח' ומן הפא' וחייב במעשרות וברייתא זאת הביא' הר"ש בפ"ק דפא' במ"ו וכתב עליה דברייתא זאת כפי גירסא זאת אין אדם יכול לישבה. אלא בירוש' בפ"ק דקידושין הובאה ברייתא זאת וכתוב' ביוש' וז"ל גר שמת כו' המחזיק בקרקע חייב בכל המחזיק בקמה חייב בלקט שו"פ ופטו' מן המעשרות. וכתב הר"ש הגי' זו ניחא דהחזיק בקרקע לא דמי למפקי' כרמו וחז' וזכ' בו דפטו' מן המעש' דבההיא לא זכה בקרקע מן ההפק' ודמי למחזיק בקמה דפטו' א"נ במחזיק בקמה קודם הבאת שליש יע"ש. הרי דס' ר' יונ' בירוש' דמעשרות הנז"ל היא ברייתא מפורשת ברישא דהאי ברייתא דקתני המחזיק בקרקע חייב בכל דע"כ מיירי במחזי' בקרקע לקנות הקרקע ופירותי' דחייב בכל באותם הפירות עצמם שזכ' בהם מן ההפק' כמו שפי' הר"ש דאי מיירי במחזיק בקרקע בלא פירות מאי חייב בכל שייך אי על הפירות שזרע אח"כ בו זו צריכה למימ' פשיטא דחייב כזורע בתוך שדהו דאתקתני פא החזיק בקמה פטו' דמשמע דלא זכה בקרקע כי אם בפירות ל דאפי' החזיק בקרקע נמי פטו'. ואפי' אם נאמ' כפי' הב' כתב הר"ש דמיירי רישא במחזיק בקרקע ובקמה שבה שלא הביא' יש דדוקא בלא הביאה שליש הוא דחייב אבל אם הביאה שליש פי' כיון לזכות בקרקע ובקמ' פטו' אכתי י"ל דר' יונ' דקאמ' כה בשדה וגידוליה דחייב מיירי בגידולים שלא הביא' שליש ואם הר"מ ז"ל אמאי דחה ס' זאת מהלכה ולפחות אמאי לא סק דזכה בשדה ובפירות שלא הביאו שליש חייב כס' תנא דברייתא:

ועוד יש לעמוד דלפי ברייתא זאת ולפי גי' הירוש' קתני סיפא החזיק בקמה חייב בלקט שו"פ ופטור מן המעשר וזה הוא היפך מ"ש הר"מ בפ"ה מה' מתנות עניים ה' כ"ז המפקיר את כרמו והשכים בבוקר וזכ' בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשו"פ כו' אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים ה"ז פטור מן הכל כו' ע"כ. הרי דס"ל להרמב"ם דמאי דאמרינן דהמפקיר את כרמו דחייב בפרט ובשו"פ כדילפינן מתעזב יתיר' היינו אם זכו הבעלים עצמם אבל אחרים פטורים וכן דברי הר"ן בשמעתין דנדרים וכן הביא מרן הכ"מ משם רש"י ז"ל. וק' דמ"ש הכא דאם החזיק בקמה בנכסי הגר דהוו הפקר דחייב הזוכה בלקט שו"פ ולפי גירסתינו בתוספתא דקתני פטור מלשו"פ וחייב במעשר א"ש לדעת הר"מ ודעימיה ואף אם נאמר דהר"מ סובר דעיקר הגי' ככתוב בתוספתא והר"ש ז"ל שכתב שעיקר הגי' היא כגי' הירושלמי הוא מפני דס"ל דמתעזוב יתירה ילפינן דכל דבר שמתחל' הי"ל בעלים אלא שאח"כ הופקר שהפקירוהו הבעלים או מתו בעליו ולא הניחו יורשים דהוי הפקר חייב בלקט שו"פ ולא אמרו דהפק' פטור מאלו אלא בשדה מדבר שלא הי"ל בעלי' מעולם אבל כל שהיו לו בעלים חייב בין זכה הבעל עצמו ובין אם זכו אחרים. ומפני זה כתב דגירסתינו אין אדם יכול לישבה והעיקר כגיר' הירוש' דמחייב בלקט שו"פ. אף דלע"ד י"ל על הר"ש דאפי' אם נאמר דאין חי' בין זכו הבעלים לזכו אחרים מ"מ מברייתא דמפקיר כרמו כו' אין ללמוד דילפינן מתעזוב יתיר' כי אם בהפק' כי האי שהפקירוהו הבעלים מדעת' אבל בהפקר דגר שמת דאינו הפק' מדעת בעלים מנ"ל לחייב מ"מ הר"ש הכי ס"ל אבל לדעת הרמב"ם אם נאמר דגירסתינו עיקר הא לא אפשר דהתינח דפטור מלשו"פ אבל אמאי חייב במעש' הרי במפקי' את כרמו דאפי' זכה בו הוא עצמו דחייב בלקט שו"פ במעש' פטור וא"כ באחרים כ"ש דפטורים מן המעשר ולפי חומר הענין נלע"ד לישב הכל והי' בהניח דלהר"מ עיקר הגי' כגירסת' ולא כגי' הירושל'. והענין בהקדים מ"ש הר"מ בפ"ב מה' תרומות הלכה י"ב וז"ל הפקיר קמה וזכ' בה ועבר והפריש ממנה תרומה ה"ז תרומה אבל אם הפקיר שבולים וזכה בהם ועבר והפריש מהם תרומ' אינה תרומה ע"כ ודין זה הוא בירוש' דרפ"ק דמעשרות ואמרינן דמה בין קמה לשבולין קמה עד שלא הפקיר' עבר והפריש ממנה תרומתו אינ' תרומ' דאין תרומ' חלה במחוב' שבולין עד שלא הפקירן עבר והפריש מהן. תרומ' ה"ז תרומ' ע"כ. ולכאור' קשה דתקשי לי' לרב חסדא דקאמ' הכי דמ"ש מהא דתניא דהמפסי' את כרמו ולמח' עמד ובצרו דפטו' מן המעש' והראב"ד ז"ל הוקש' לו זה וכתב דהתם היינו דוקא לכתחיל' אבל הכא בדיעבד קאמ' דאם עבר ותרם תרומתו תרומ' יע"ש בדברי הראב"ד. ולע"ד דבר תימה הוא דלא ימנע אם אלו הפירות שהפקיר אותם בעודם קמה וזכו בהם טבל הם א"כ אפי' לכתחיל' חייב לתרום ואם אינם טבל דהפק' פטור א"כ אמאי בדיעבד תרומתו תרומ' דהיכן מצינו אופן כזה דהתורם ע"ד הפטו' שיהי' תרומתו תרומ' ומעולם לא מצינו בשום דבר שיש חי' בין לכתחילה לבדיעבד לענין תרומ' ועוד דמעיקר הטעם דאמרינן בירוש' דה"ט דקמה דעד שלא הפקיר' עבר והפריש ממנ' תרומ' אינה תרומ' שפי' י"ל דאפי' לכתחיל' חייב להפריש דע"כ לא אמרי' דהפק' פטור אלא בדבר שהי' הפק' בשעת חובתו כמו הפקי' שבולין שכבר ראוים להפריש תרומ' מהם וכיון שנמצאו הפק' בשעת חובתן נפטרו ושוב אינו חוזרין להתחייב אבל בהפקי' קמה וחזר וזכה בעוד' קמה אין סברא לפוטרו כיון שלא היה הפק' בשעת חובתו וכיוצא לזה אמרינן במתני' בפ"ד דפאה משנה ז' הקדיש קמה ופדה קמה חייב קמה ופד' עומרי' פטור', שבשעת חובתה הית' פטור' כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבי' כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזב' ואח"כ פדאן פטורין שבשעת חובתן היו פטורים ע"כ וא"כ מה טעם יש לחלק בין הקדש להפק' דבהפק' נמי כל שלא היה הפק' בשעת חובתו לא נפטר. וא"כ יש לומר דהירוש' דקאמ' בהפקי' קמה עבר ותרם תרומתו תרומ' דמשמע בדיעבד ה"ה דאפי' לכתחיל' חייב לתרום אלא איידי דאמ' בסיפא גבי שבולין דאפי' עבר והפריש אינה תרומ' נקט נמי ברישא עבר והפריש ומאי דק"ל להראב"ד ז"ל מההיא דהפקי' את כרמו ולמחר עמד ובצרו דפטו' מן המעש' י"ל דהתם מיירי דלא זכה בהם בעודם במחוב'. אלא עמד ובצרן וזכה בהם בתלוש וכל שהיו הפקר רגע א' בתלוש הרי היו הפק' בשעת חובתן ונפטרו ושוב אינם חוזרים להתחייב כדין הקדש. אבל אה"נ דאם זכה בהם במחוב' חייב. וכיוצא לזה הוא ס' ר' יונ' דקאמ' התם בירוש' דבזכה בשדה וגידוליה חייב דה"ט דכיון דזכה במחובר לא היו מעולם הפירות הפק' בשעת חובתן ולא נפטרו. ולע"ד אפש' שזה הוא דעת הרמב"ם. ומ"ש גבי הפקי' קמה וזכ' ועבר והפריש תרומ' כו' דמשמע דוקא דיעבד לישנא דירושלמי נקט ואיידי דסיפא נקט אבל ה"ה דאפי' לכתחיל' חייב להפריש ומפני זה לא הביא הא דר' יונה דזכה בשדה וגידוליה דחייב דסמך על ד"ז דהפקי' קמה וזכה בה דכיון דעיקר טעמא הוא מפני שלא הי' הפק' בשעת חובתו. ה"ה בזכה בשד' וגידולי' במחוב' דחייב כיון דלא הי' הפק' בשעת חובתן. וע"פ זה אפשר לקיים הגי' בברייתא דתוספתא כגירסתנו שהיא כן גר שמת כו' המחזיק במחוב' לקרקע חייב בכל בתלוש מן הקרקע פטו' מן הכל החזיק בקמה פטו' מלשו"פ וחייב במעש' וה"פ דכיון דרישא וסיפא נראה בענין א' שהרי החזיק במחוב' נראה דלא זכה בקרקע כי אם במחוב' לה לבד והיינו החזיק בקמה דסיפא. ואם כן מ"ש דברישא אינו חייב כי אם במעש' ע"כ מוקמינן לה לסיפא דמיירי באופן שנבין מה בין רישא לסיפא וצ"ל דברישא מיירי במחזיק במחוב' ולא בקרקע בלי שום תנאי ומש"ה כיון שזכה בכל הקמ' בעוד' מחוב'. ונמצא שמעולם לא הי' הפק' בשע' חובתם חייב בכל ואף בלקט שו"פ דלשו"פ נמי בעודם במחוב' נמי אינו שעת חובתם כדאמרינן במתני' דהקדיש קמה ופדה קמה חייב מטעם זה וא"כ ה"ה לענין הפק'. והא דאמרי' גבי המפקי' כרמו דאם זכו אחרים פטורים מלקט שו"פ היינו בזכו בתלוש כאמו' וסיפא מיירי דהחזיק בקמה והתנ' ואמ' שכל מה שיהיה שעור חיוב הפא' משדה זאת וכל מה שיהי' לקט ושכח' בשד' זאת מניחו הפק' כמו שהי' ואינו זוכ' בו כלל ולא היה דעתו בתנאי זה לפטו' את עצמו ממצות אלו אלא טעה לומ' דטעמייהו דהנהו מצות הוא תועלת העניים שיבואו וילקטו מן ההפק' וכיון שהוא אינו זוכ' בהם הרי הם הפק' ועניים נוטלים ואשמועינן תנא דאף דאין האמת כן דכיון דהוי הפק' הוא בין לעניים ובין לעשירים משא"כ בלשו"פ דאינו אלא לעניים וא"כ י"ל לענין פאה מיהא דאף אם נטלו העניים אותו שיעו' פאה שהניח שלא זכה בה הי' חייב ליתן ממה שזכה שבו חלק הפאה. וקמ"ל תנא דבכה"ג דהניחו לשם מצו' דבידו הי' לזכות בכל והניחו לשה אא אלא דטע' והניח' הפק' כמות שהיה אינו חייב ליתן פאה אחרת והלקט והשכח' פשיטא דפטו' דמה שהי' שם לקט ושכח' הוא, לא זכה בהם והפק' היו וחשיב כאלו לא הי' שם לקט ושכחה וזה פשוט ועיק' החידוש על פיטו' הפא' הוא אבל בכה"ג במעשרות חייב דאפי' פי' ואמ' שאינו זוכ' עד כדי שיעו' תרומ' ומעשרות והם הפק' מ"מ מה שזכה הוא כיון שזכ' בו במחוב' טבל הוא וא"א לאכלם בלא הפרשת תרומות ומעשרות ומש"ה חייב. ואם כנים אנחנו בכל זה נמצינו למדין דלדעת הר"מ ל"מ בזורע שדה הפק' דפשיטא דחייב בתרומות ומעשרות אלא אפי' זכה נמי בשדה וגדוליה כל שזכה בהם במחוב' המפקי' או אחרי' חייב בתרומות ומעשרות כיון שלא היו הפק' בשעת חובתם. א"כ למאי דאתאן עלה דמתבא' מדברי הרמב"ם לענין מפקי' קרקע באופן שנפט' מתרומות ומעשרות נמי עשו תקנת חכמים דבעינן הפק' בג' ע"כ לומ' דס"ל להרמב"ם דאפי' במטלט' דאיכא טעמא שזוכה זה שהפקי' בפניו במיגו שנתן לו במתנה מדרבנן בעינן ג' דאי מיירי במפקי' קרקע דוקא דלא שייך מיגו א"כ לא שייך פיטו' תרומות ומעשרות ע"ד האמו' אשר ע"כ נלע"ד דהרמב"ם לא ס"ל חי' זה דאיכא בין מטלט' לקרקע ומאי דנקט קרקע הוא לומ' דלא תקנו חכמים הפק' בג' אלא במפקי' קרקע ופירות מחוברים בה לפוטרם מן המעשרות כדין הפק' דדוקא בהפק' דשייך ביה פיטור תרומות ומעשרות עשו תקנה זאת מפני הרמאים שמפקירין לפטור מן המעשרות ואינם גומרים בדעתם להפקי' כל שאינו מפקי' בפני ג' וכמו שהיא ס' התוספות בשמעתין דנדרים שכתבו וז"ל הלכתא כוותיה דריב"ל דלא מצריך ג' מדרבנן אלא גבי מעשר שלא יפקיענו ממעשר אבל לא להפקי' כליו בשבת כו' וחיליה דהר"מ בחי' זה דבדבר דלא שייך פיטור מעשרות לא בעינן ג' אפי' מדרבנן הוא ע"ד האמו' בדרך הא' הן מכח מתני' דלרבנן המוד' מות' בהפק' בפני א' והן מכח ההוא עובדא דר"י דסוגי' דאלו מציאות הנז'. וכ"כ הנ"י שם בפ' אלו מציאות הנז' לישב הא דר"י שהפקיר בפני א' וז"ל ואחרים תי' דלא תקון רבנן בפני ג' אלא לאפטורי ממעשר דשייך ביה טעמא דשיהא א' זוכה ושנים מעידים כדי שלא יערים אבל לשאר דברים ודאי הפק' גמו' הוא והיינו דאמרי' בכולי' פרקין אבידה מדעת היא כלומר ושריא מדין הפק' ואף ע"ג דליכא לא ב' ולא ג' עכ"ל ובדרך זה נמי יתבאר דברי מהריק"ו בתשו' הנז' דכונתו להוכיח מההוא עובדא דר"י דאלו מציאות למה שנר' מדברי הר"מ דבדב' דלא שייך פטו' ממעשרות לא בעינן ג' ושעור דבריו ע"ד האמור לעיל ודו"ק. ומ"ש הנ"י והביא ראי' מהא דאמרינן אבידה מדעת היא ושריא מדין הפס' ואע"ג דליכא ג'. לע"ד איני מבין ראיתו דע"כ לא בעינן ג' אלא במידי דסתמא לא הוי הפק' אבל בדבר שאמרו חכמים דמסתמא מפקי' להו מטעם אומדנא דמוכח דמפקי' הרי אנן סהדי בכך דודאי הפק' וכמי שיש עדים בדב' דמי וכדאמרינן בעלמא סתם גללים אפקור' מפקי' להו וכדאמרינן בפרק אלו מציאות הנז' דכיון דחכמים אמרו דהכי הויא אומדנא דמפקי' להו אנן סהדי בכך. ואם כן אבידה מדעת נמי הוי הכי דבכולהו דוכתי דאמרינן הכי בפרקין האחד בד' כ"א ע"ב והב' בדף כ"ה ע"ב והג' בדל"א ע"א י"ל דכל דאבידה מדעת היא הא איכא עדים דהפקירה דאומדנא דמוכח הכי הוי ואנן סהדי בכך ודוק. ועוד י"ל ע"ד הנ"י במ"ש דמ"ש בגמרא אבידה מדעת היא הפק' והרוא' מותר בה דהנה מלבד דהרמ' והרמ"ה לא ס"ל הכי וכמ"ש הטור בח"מ סי' רס"ה יתר ע"כ דמדברי הנ"י עצמו בפ' הספינה גבי מתני' דהשולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן כו' ואמרינן בגמרא בשלמא איסר ושמן בהא פליגי כו' אלא צלוחית אבידה מדעת היא שכתב וז"ל אבידה מדעת היא ואמאי חייב החנוני דאי משום שנטל' מיד התינוק והוי כשומר אבידה וחייב וכ"ש בפשיע' וזו פשיעה היא כשנותנו לתינוק היינו בדבר שנאבד מן הבעלים שלא מדעתם אבל זו אבידה מדעת היא ושלא נתחייב החנוני בשמירת' דבשלמא בחיוב פונדיון אע"ג דהוי נמי אבידה מדעת משנתנו בעליו בידו מ"מ כיון שלא נאבד ביד התינוק ועכבו החנוני נתחייב בחליפיו ובתשלומין גמורים וכשהשיבו ביד התינוק לאו השבון גמו' הוא עכ"ל. נראה דס"ל דאבידה מדעת לא נאמר כי אם לענין שאין המוצא חייב ליטפל בה אבל אינו הפקר שיהי' המוצא זוכה בה דאם איתא דהוי הפקר כיון דהפנדיון נמי הוי אבידה מדעת א"כ אפי' עכבו החנוני אמאי נתחייב בחליפיו כיון דשפיר י"ל דזכה החנוני מן ההפקר ודוק. והנה הרא"ש בפסקיו בשמעתין דנדרי' הביא דברי הר"ש שכ' דריב"ל דאמר ד"ת אפי' בא' ה"ה אפי' בינו לבין עצמו וכ' דה"ט דהר"ש משו' דעיקר הפקר משביעי' ילפינן כו' ואיירי בהפקר קרקע דומיא דשביעי' דלענין פטור מעשר איירי בהפקר וזה לא שייך אלא בקרקע הלכך אמרי' דצריך ג' דבענין אחר לא יוכל הקרקע לצאת מתחת ידו אם יכפו' הכופר וריב"ל דלא בעי ג' א"כ לדידי' הוי הפקר אעפ"י שאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא"כ אפילו בינו לבין עצמו ובאחד דקאמר לאו דוקא עכ"ד. ולע"ד דבריו משוללי הבנה הם במה שהכריח דפלוגתייהו דר"י וריב"ל מיירי בקרקע משום דעיקר הפקר משביעי' ילפינן ואיירי בהפקר קרקע ונראה דכוונתו להכרי' דבקרקע פליגי דכיון דעיק' הפקר משביעית דבקרקע מיירי ילפינן אין סברא דפליגי במטלטלין דאינ' מפורשים בתורה אלא דילפינן מקרקע ושבקי' מלפרש עיקר ההפק' האמור בתורה שהוא קרקע ומה גם דלענין פיטו' מעשר איירי כלו' דודאי עיק' פלוגתייהו לענין פיטור מעשר הוא משום דס"ל לר"ש דמאי דקאמר ריב"ל בג' אינו אלא בהפקר שהפקיר לענין פיטור מעשר ומפני הרמאין כמ"ש התוס' והיא ס' הנ"י וכתבנו שזה הוא ס' הרמ' אבל בהפק' שאינו לענין פיטו' מעשר אפי' מדרבנן לא בעינן ג' וכיון דמיירי לענין פיטור מעשר ע"כ מיירי בקרקע דמפקיר הפירות בעודם מחוברים לקרקע כדין המפקיר את כרמו דפטור מן המעשר אבל במפקיר בפירות תלושי' מן הקרקע לא שייך ד"ז דפיטור מעשר וא"כ היא כונתו הדבר תימא דמשנה שלימ' שנינו בפ"ק דפאה משנה ו' לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטו' מן המעשרות עד שימרח דמוכח בהדיא דדוקא אחר מירוח אין הפקר פוטר מן המעשר אבל קודם מירוח הפק' פוטר אפי' בתלוש וגדולה מזו כתב הר"ש בפ"ג דמ"ב משנה ו' דהפי' הירוש' לב"ה הפקר פוטר מן המעשר אפי' אחר מירוח יע"ש ובירוש' דפ"ק דמעשרות אמרינן הפקי' שבוליו וזכ' שבולין והפריש תרומה אין תרומתו תרומה כמ"ש לעיל ועוד דאפי' אם נאמר דהפקר בתלוש אינו פוטר ודוקא במחובר לקרקע אכתי לא שייך לומר דלא יוכל הקרקע לצאת מתחת ידו במפקיר בפני א' שהרי כיון דע"כ במפקי' פירות המחוברים שייך פיטור מעשר ולא כבמפקיר קרקע בלא פירות דהא קי"ל דהזורע שדה הפקר חייב בכל כנז"ל א"כ אפי' בפני א' יכול לצאת מתחת ידו דזה שהפקי' בפניו תולש הפירות והוא מחזיק בהן ונאמן במיגו כדין מטלטלין כמו ששיערנו לעיל לד' הרמ' דמטעם זה אי אפשר לומ' דמחלק הרמ' בין קרקע למטלטלין כס' הרב מחנה אפרים ז"ל. והנה בס' הרא"ש שכתב משם הר"ש דלריב"ל בפני א' לאו דוקא אפי' בינו לבין עצמו ד"ת הוי הפקר נראה דהרמב"ם לא ס"ל הכי שהרי דקדק לומר בפני א' דמשמע דבינו לבין עצמו אפי', מן התורה לא הוי הפקר וכ"כ מרן הכ"מ וכ"כ הרב מ"א בהלכות הפקר בסי' הנז' וי"ל על דברי המ"א דאם איתא דס' הרמ' הוא לחלק בין קרקע למטלטלין אפי' מדרבנן סגי בא' דדוקא בקרקע דאינו יוצא הקרקע מתחת ידו בא' בעינן ג' מדרבנן א"כ איך אפשר דהרמב"ם ס"ל דמן התורה לא סגי בינו לבין עצמו דבקרקע אפי' בפני א' לא מצי לזכות הזוכה בלא עדים וא"כ מ"ל בפני א' ומ"ל בינו לבין עצמו ודוחק לומר דאף בקרקע בפני א' לא מצי לזכות מן הדין מ"מ כיון שהפקירו בפני א' ואותו שהפקירו בפניו זוכה בו וטוען עליו שהפקירו אינו מעיז פניו בפני העד להכחישו בפניו שלא הפקירו ואפשר שלא יעיז פניו בפני העד ולא יכפור בהפקר דנמצא דבפני א' יש צדדין שיזכ' בו אחר משא"כ בינו לבין עצמו. ועוד יש צד לומר שיזכה אחר על ידי עד אח' דלפעמים יהי' לו לזה שהפקירו בפניו או לאח' איזה תביע' על המפקיר מצד אחר אשר נתחייב בה שבועה דאורייתא והולך זה העד או מי שיש לו תביע' זאת על המפקיר וזוכה בקרקע זה עפ"י העד שאמר שהפקירו ואם יכפו' המפקי' בהפקר יתחייב שבוע' איך לא הפקיר דאע"ג דאין נשבעין על הקרקעות מ"מ נשבעין ע"י גלגול וגלגול שבוע' מן התור' וע"י חומר השבוע' יודה בהפקר ובכה"ג יש מציאות שיצא ההפקר מתחת ידו. והנה לפי דעת הרמב"ם בבינו ובין עצמו לא הוי הפקר, מן התור' וכ"נ שהוא סברת מוהריק"ו בתשו' הנז' יעו"ש א"כ וקשה בההיא עובדא דר"י בש' אלו מציאות דלס' מהריק"ו הרמב"ם ס"ל דההוא עובדא איירי שהפקיר בפני א' ולא היו שם ג' כמש"ל דהתם אמרינן דכשהפקירו פ"ב וחזייה דקא בעי למהדר למזכי בהו אמ"ל לכ"ע אפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך ומי הוי הפקר כה"ג והתנן כו' ומשני אלא ר"י בר"י לכ"ע אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמי' ע"כ ואם איתא דבינו לב"ע לא הוי הפקר א"כ הכא אף דר"י לכ"ע אפקרינהו כיון דאמ' לזה שהפקירו בפניו ולא הי' שם אחר דלכ"ע הפקי' ולא לו כמפקיר בינו לבין עצמו חשיב כיון דלפי מה שאמ' בפני זה דהפק' בשיו' חוץ ממנו לא הוי הפק' ולא מצי אחר לזכות מן הדין עפ"י ידיע' זה שהפקי' בפניו שיודיע לאחרים שהפקיר לכ"ע חוץ ממנו שהרי אם יעמוד בדין הזוכה עם המפקי' בכה"ג לא יזכה בדין דאף שיודה בהפק' הפק' בכה"ג ששייר איש א' לאו כלום ומה תיקן ר"י במה שהפקי' הפק' גמו' בלי שיור בינו לבין עצמו. וי"ל דבכה"ג אם יעמוד הזוכה בדין יזכה בדין ע"פ עדות ההוא גברא כי יעיד מעשה שהי' איך הי' שבתחיל' הפקירם סתם בפניו ולא שייר שום אדם ואח"כ כשראה שרצה לזכות בה אמר דלכ"ע אפקרי' ולא לו דבכה"ג מן הדין לאו כל כמיני' למיהדר ביה כיון דבתחיל' הפקירו סתם בלתי שום שיור דאע"ג דאמרינן בשמעתין דהמפקי' את שדהו בתוך ג' ימים יכול לחזור בו היינו במפקי' לענין פיטור מעשר דוקא מפני הרמאין אבל בהפק' שאינו לענין פיטור מעשר לאלת' אינו יכול לחזו' וזה דעת הרמב"ם וכמ"ש בס' מ"א בה הפק' וכמו שיבא לקמן בס"ד. ואה"נ דלפ"ז הוה מ"ל התרצן למאי דס"ד דש"ס דלא במלתא בעלמא הוא דאוקמי' ולטעמיך ת"ל דלא מצי למהדר בי' כיון דמעיקרא הפקי' בפניו סתם לכ"ע וע"כ צ"ל הכי דה"ה דהומ"ל ולטעמיך אם לדעת הרמב"ם הא דיכול לחזו' בתוך ג' ימים אינו אלא בהפק' לענין פיטו' מעשר ודוק. איך שיהי' נמצא דלענין הלכה למאי דקי"ל כריב"ל מן התור' במפקי' בפני א' הוי הפק' בכל דבר לדעת הרמב"ם ודעמי' אבל בינו לבין עצמו לא ולדעת הרא"ש משם הר"ש דאפי' בינו לבין עצמו מן התור' הוי הפק' ומד"ס בעינן ג' ולדעת התוס' בנדרים לא שייך זה כי אם בהפק' לענין פיטו' מעשר ולפי מה ששיערנו לעיל כן הוא דעת הרמב"ם וכן הוא דעת הר"ש לפי מ"ש הרא"ש. אבל בשאר הפק' לא בעינן ג' אך מדברי התוס' בעובדא דפ' אלו מציאות וממ"ש בשבת די"ט גבי חבית וגיגית נרא' דבכל הפק' בעינן ג' וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שם בשמעתין דשבת וכ"נ ממ"ש הרב בס' א"ז בעובדא דפ' אלו מציאות משם הרא"ש ולדברי כולם אין חילוק בין קרקע למטלטלין זהו לפמ"ש בדעת הרמב"ם. אבל הרב מ"א כתב דלדעת הרמב"ם בכל מין הפק' בעינן ג' מדרבנן בהפקר קרקע אבל במטלטלין אפי' לענין פיטו' מעשר לא בעינן ג' מטעם דבפני א' הרי יכול לצאת מתחת ידו דנאמן הזוכה לומ' שהפקיר במיגו דאי בעי אמר יהב לי במתנ' כיון שהוא מוחזק בהם ונלע"ד דנ"מ מדין זה בעבד שהפקירו רבו בינו לבין עצמו דלדעת הר"ש דמן התור' אפי' בינו לבין עצמו פשיטא דהוא מופקר וזכה בעצמו וכן לדעת הרמב"ם דבעי' בפני א' הוא מופקר דכיון דהפקירו בפני העבד הו"ל כהפק' בפני א' דאפי' זכה בו זה שהפקירו בפניו זוכ' מן התורה דאע"ג דעבד לא הוי כמטלטל דנאמן במגו דהא עבד שטען לרבו שכבר שחררו אינו נאמן אע"פ שהוא מוחזק בעצמו דהא קי"ל דהמחזיק בעבד כנעני אינו נאמן לומ' שנתנו לו במתנ' דכיון שהוא מהלך בעצמו שמא מעצמו נכנס לרשותו וכמו שמפורש בח"מ סי' קל"ה יע"ש וכ"ש העבד עצמו דאינו נאמן לומ' ששחררו ולהוציא עצמו מחזקתו הראשונ' שמוחזק לעבד לרבו מ"מ כיון דלדעת הרמב"ם הפק' בפני א' מן התורה הוי הפק' אפי' בקרקע דאין אחר יכול לזכות בו בלא עדים ה"ה בעבד ונ"מ דהוי מופקר מן התור' ויש לו דין המפקיר את עבדו דאיכא מ"ד דאף דמעוכב ג"ש אסו' בשפחה וכמ"ש רש"י בפ' השולח דל"ט ע"ב יע"ש. אמנם כיון דמדרבנן בעינן הפק' בג' ולמ"ד דבכל דבר הפק' אף דאינו לענין פיטור מעשר אמרי' הכי הרי מדרבנן אינו מופקר וכיון דרבו חוז' ומשתעבד בו מן הדין לא נ"מ אם מופק' מן התור' כיון דמדרבנן אינו מופקר ומות' בשפחה דאיסורא בתר ממונא גריר וכיון דאכתי הוא עבד ומשועבד לרבו עבד גמו' הוא ומות' בשפחה וע' בתשו' פמ"א ח"א סכ"ט ודוק. אשר עפי"ז יתיישב ההיא דאמרי' בפ' מרובה דע"ד ע"ב מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו והי' שמח שמח' גדולה. מצאו לרבי יהושע אמ"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמ"ל למה אמ"ל שסמיתי את עינו אמ"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ע"כ. וי"ל דמאח' דר"ג היה סבור דאפי' בלא עדים יצא לחירות ומפני זה היה שמח שמחה גדולה אע"פ שאין הדין כן דהמוד' בקנס פטו' מ"מ לפי מה שהי' סבור הרי נתייאש ממנו ואסח דעתי' מיניה ונעשה הפק' וכדאמרינן בכריתות דף כ"ד ע"א אמר"י שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו ואמרי' מסתברא מלתי' דר"י כגון דאמרי עדים נרבע שורו ולא ידע אם אמת הוא הדב' א"ל ומסתמא מתיאש מיני' כו' וכיוצא לזה אמרי' בירוש' בפ' שור שנגח ד' וה' הל' ט' עבד היוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין ר"י אמר זכה בעצמו ור"ל אמר יאוש טעות הוא הרי דלר"י אף דהוי יאוש בטעות הוי הפק' וזכה העבד בעצמו וא"כ ה"נ אף דבטעות היה סבור שיצא לחירות הרי נתיאש ממנו והוי הפק' וזכה העבד בעצמו:

אמנם לפי האמור י"ל דהכא מיירי דר"ג לא גילה דעתו ששמת שמחה גדול' דהי' סבו' שיצא לחירות כי אם לרבי יאושע בלבד וכיון דעיק' ההפק' הוא ע"י זה שגילה דעתו שטעה בזה הרי נמצא שלא הפקירו כי אם בפני עד א' וכיון דמדרבנן בעי' ג' הרי מן הדין אינו הפק' ועדיין עבדו הוא ואסו' לשחררו מפני עשה דלעולם בהם תעבודו דאף דמדאורייתא כבר זכה בעצמו מן ההפק' מ"מ כיון דמדרבנן אכתי לא זכה בעצמו ומשתעבד בו מן הדין איסו' שחרו' רביע עליה. שוב ראיתי דאין תי' זה עול' כהוגן דטעמא דבעינן ג' הוא משום דסתמא כל דליכא ג' לא גמר להפקירו כיון דליכא א' זוכה וב' מעידים אבל הכא דעכ"פ לפי מה שיעיד ר"י שהי' סבו' ר"ג שיצא לחירות בהודאתו אנן סהדי שכבר נתייאש ממנו ובכה"ג לא שייך לומ' שמא לא גמר להפקירו בלבו כיון שההפק' אינו מדעתן כי אם נעש' מאליו דאנן סהדי שנתיאש ממנו וכל כי הא כעדים דמי וזה פשוט. ואין לומ' דהכא ה"ט דלא זכה העבד בעצמו משום דאף דנתיאש ר"ג ממנו והוי כהפק' מ"מ בעינן שהעבד יכוין לזכות בעצמו מתורת הפק' ולפי מה שאמר לו רבו ר"ג שיצא לחירות מדין עבד היוצא בשן ועין לא כיון לזכות בעצמו מן ההפק' אלא כיון לזכות בעצמו מצד שהתור' זיכתה לו שיצא לחירות דהא ליתא דס"ס כיון דכיון לזכות בעצמו מה לי אם יכוין לצאת מדין שן ועין או מדין הפק' הא כיון לזכות בעצמו וכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשו' כלל ט"ו סי' ב' על אפוטרופוס שזכה בעד היתומ' במתנ' שנתנה לה הגיורת לשם מתנ' ולא כיון לזכות לה מן ההפק' דזכתה היתומה שהרי מ"מ כיון לזכות לה אם לא מן לזכות לה מכח מתנה תזכה מדין הפק' דמ"ל לשם מתנה ומ"ל לשם הפק' הא כיון לזכות יע"ש וה"ה הכא ודוק. והנה בשמעתין דנדרים אמרינן דתניא המפקיר את שדהו כל ג' ימים יכול לחזו' בו לאח' ג' ימים אינו יכול לחזו' בו ומדברי הר"ן שם נראה דדין זה דיכול לחזו' בו עד ג' ימים היינו דוקא לענין המפקי' לפטו' מן המעשרות ובמפקי' שדהו דמפני תקנת הרמאין אמרו חכמים דלא ליהוי הפקרו הפק' אבל בשאר הפק' שאינו לענין פיטור מעשר לאלת' הוי הפק'. אבל הרא"ש ז"ל בפי' כתב דבכל הפק' דעלמא נמי תקנו שיוכל לחזו' בו תוך ג' ימים כ"ז שלא זכה בו אחר אבל אם זכה בו אחר לאלתר אינו יכול לחזו' בו וכ"ן דס"ל להתוס' והריטב"א הביא דבריהם הרב בס' א"ז בההוא עובדא דר"י בפ' אלו מציאות שכ' דה"ט דהדר ביה ר"י ואמר לכ"ע אפקרינהו ולא לך אף שלא התנה כן בשעת ההפק' משום דעד ג' ימים יכול לחזו' המפקי' כ"ז שלא זכו בו אחרים יע"ש וכ"כ עוד משם תוס' שאנץ שהקשו דבפעם א' שהפקירו ר"י וחזר וזכה בו ההוא גברא למה הוצרך ליתן לו דמיו כיון דבתוך ג' ימים היה יכול לחזו' בו מההפק' ותירצו דהיינו דוקא כשלא זכה בו אחר אבל הכא שכבר זכה בו לא הי' יכול לחזו' בו יע"ש והנה מ"ש דנרא' מדברי הר"ן דלא נאמר דין זה כי אם לענין מעשר כ"כ הרב מ"א בה' הפס' סי' ה' ולע"ד אף דאינו מפורש כן בדברי הר"ן דאפ' דגם הר"ן ס"ל דתקנו כן בכל הפקר משום תקנת הפק' דפיטור מעשר כס' הרא"ש אבל ע"כ צ"ל הכי שהרי הר"ן ז"ל כתב דאפי' אם זכה בו אחר יכול לחזו' בו ואם איתא דבכל הפק' דינא הכי א"כ תקשי לי' להר"ן דאמאי הוצרך ר"י בהפק' הא' ליתן דמיו ולא חזר בו אף דכבר זכה בו אידך אלא דיקשה דא"כ דלא נאמר ד"ז בכל הפק' א"כ אמאי חזר ר"י בהפקר הב' ואמר לכ"ע אפקרינהו כו' כיון דמתחיל' הפקירו סתם כמו שהקשו התוס' והריטב"א וע"כ צ"ל כמש"ל דכיון דאחר האמת ר"י לכ"ע הפקיר אלא דבמילתא בעלמא אוקמי' ה"ה דהוה מצי למימר וליטעמיך היכי מצי הדר ביה כאמור לעיל. והרב מ"א בסי' הנז' כתב ליישב לזה די"ל דר"י בר' יוסי בשיטת אביו אמרה דאמרי' בשמעתין דנדרים דר"י ס"ל דהפק' כמתנ' ועד דאתי ליד זוכה מצי הדר ביה ודבריו תמוהים דהא מפורש בשמעתין דנדרים דר"י דאמ' הכי לר"י איתותב וא"כ איך אפש' לומ' דר"י בנו קאי בשיט' זאת כיון דלפי הברייתא אשר ממנה איתותב ר"י מפורש יוצא דלר"י אביו לאלתר הוי הפק' ומה שאוס' במודר הנאה הוא עשום גזירה דמעשה דבית חורון כדמסיק רבא. והנה לדעת הרא"ש והתוס' והריטב"א דס"ל דבכל הפס' אמרינן הכי י"ל מאי טעמייהו דרבנן דמתירים ע"י הפק' במודר הנאה הרי למאי דקאמ' ר"י דטעמא דר"י דאוס' במודר הנא' הוא משום דהפק' כמתנה דעד דאתי ליד זוכה א"כ לדידן נמי כל שזוכה המוד' לאלת' בתוך ג"י כיון דביד המדיר לחזו' בו מההפק' הרי חשיב כמתנה דעד דאתי ליד זוכה ואסור והתו' בשמעתין הרגישו בקושיא זאת וכתבו וז"ל דגזרו מפני הרמאים כו' ועד ג' ימים יש לחוש שמא יאמרו העולם הוא אוכל פירותיו שאינם מתוקנים אבל לאחר ג' ימים לא גזרו דמכאן ואילך ידוע ההפק' כו'. אבל במתני' המודר מותר מיד כשהפקיר דהתם כמו שאינו ידוע ההפק' כך אינו ידוע שהדירו חבירו עכ"ל נמצינו למדין דס' התוס' הכא הוא ס' שלישית דס"ל דבכל הפק' שבא להתיר את האיסור המפורסם לכל דומיא דטבל תקנו חז"ל דעד ג' ימים לא הוי הפק' מפני החשד שמא יאמרו שאוכל באיסו' ושאני מודר הנאה דכמו שאינו ידוע ההפק' אינו ידוע שהדירו חבירו וליכא חשדא ונ"מ דבשאר איסורים המפורסמים כמו איסו' שבת וכיוצא לזה לא מהני הפק' בתוך ג' ימים מדרבנן ונרא' דס"ל להתוס' דמאי דאמרי' בגמ' מפני הרמאים דמפקרי והדרי אין הכונה כמ"ש שאר המפרשים דאינם גומרים בדעתם להפקיר כי אם מערימים להפקיר וחוזרים בהם בחזרה בעלמא בלי שום כוונה לזכות בהם מן ההפק' דכפ"ז נמצא דלא חל שם הפק' כלל דלא ניחא להו להתוס' לפרש הכי דהא אע"פ שהרמאים אין כוונתם משום הפק' אלא לפטו' מן המעשר מ"מ לא שבקי היתרא ואכלי איסורא דבהיות שאפש' להם להפקירם ולחזור ולזכות בהם כזוכה מן ההפק' לא יעשו כן ואי משום שמא יקדימו אחרים לזכות הא נמי מאן לימא לן דאינם מקפידים על איסור טבל כיון דס"פ ישראל הם ובחזקת כשרות הם עומדי' ואם מפקירי' להפקיע ממצו' המעשרות לא אתרע חזקתייהו דהא י"ל דהם גומרים להפקיר באופן דאם יקדים אחר לזכות יזכה אלא שאם יקדימו הם יזכו מן ההפק' אלא ס"ל דהכונה לומר דתקנו חז"ל ג' ימים מפני הרמאים דלאותם ב"א העושים ההפקר לפטור ממעשר גם מבקשים לזכות בהם מיד וכל ג' ימים אין ההפק' מפורסם ויאמרו שאוכל פירותיו בלא מעשרות משא"כ לב"א המפקירים שלא לשם פיטור מעשר כי אם כדי שיהנו מממונו הבריות דבכה"ג אינם חוזרים לזכות בהם ומי שזוכה בהם אפי' יזכה בתוך ג' ימים אין כאן שום חשדא כיון דאחר ג"י יתפרסם הדבר שהי' הפק' משא"כ ברמאים שזוכים בהם מיד דלעולם לא יתפרסם ולא יבא לידי פרסום שהי' הפקר וע"כ מפני הרמאים תקנו ג' ימים משום חשדא כיון דהטבל מפורסם וההפק' אינו מפורסם ולפי פי' זה כתבו דמתני' דהמור' מות' מיד כיון דאף איסו' הנדר אינו מפורסם ואולם לס' התוס' והרא"ש והריטב"א הנז' דס"ל דבכל הפקר אפי' שאינו להתיר איסו' תקנו חז"ל כן מה יענו למתני' דהמודר מותר מיד ע"י ההפק'. ולעד"נ לומ' דמה שתקנו חז"ל דעד ג' ימים יכול לחזו' היינו שתקנו דהמפקיר סתם נעשה כמפקי' ואומר שיהי' הפקר מעכשיו אם לא אחזו' בו בתוך ג' ימים כשלא אזכ' אני או אחר בתוך ג' ימים דאם אזכה אפי' אם אחזור יהי' הפקר דבכה"ג שעושה תנאי זה כל שלא זכה בו אדם ולא חזר בו בתוך ג' ימים הוי הפק' למפרע משע' ראשונ' ומאי דאמרי' דהאוכל מפירות אלו בתוך ג' ימים כל שלא כיון לזכות חויב במעש' היינו משום דאם יחזו' בו המפקיר בתוך ג' נמצא אכלו טבל למפרע אבל אה"נ דאם נתברר לבסוף שלא חזר בו הוי הפקר למפרע ולאו טבל הוא ומצינו אופן תנאי כזה בההיא דאמרינן בקדושין פ' האומר מעכשיו ולאחר ל' יום מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי והויא ס' מקודשת וכתב רש"י דאי תנאה הוי אופן התנאי הוא כן שאומ' מעכשיו תהי' מקודשת אם לא אחזור בו בתוך ל' יום יע"ש וה"ה הכא דכיון דעיקר התקנ' הוא שיוכל לחזו' בתוך הג' ימים ויבטל ההפקר לא הוצרכו לתקן דלא חל ההפק' כלל כי אם אחר ג' ימים או אחר שיזכה בו אחר כמו שהוא לר"י כן לס' רבי יוחנן לעולם אלא תיקנו שיחשב כאומ' מעכשיו אם לא אחזור בי בתוך ג' ימים כשלא יזכ' בו שום אדם ובהכי ניחא מתני' דמותר המודר ע"י ההפק' מיד דכיון דהמודר זוכה בו דמכוין לזכות בו קודם אכילתו הרי נעש' הפקר למפרע משעה ראשונה ונמצא דהוברר הדבר למפרע דלא זכה המודר מנכסי המדיר עצמו בלא הפסק שום רשות כיון דע"י זכיה זאת למפרע הוא הפקר והוברר הדבר דמהפקר קא זכי ולא מרשות המדיר איברא דאיכא למידק לס' התוס' והרא"ש והריטב"א הנז' דס"ל, דבכל הפקר תקנו כן מההיא דאמרי' בפ' בכל מערבין דל"א ע"א עלה דמתני' מערבין בדמאי ופריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני מגו דאי בעי מפקיר להו לנכסי והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ע"כ. ואם איתא דבכל הפקר אינו הפקר עד ג' ימים היכי מצי מערב בדמאי כיון דלא אפש' לומר דחזי ליה בין השמשות דאף אם יפקיר נכסיו בין השמשות אינו בסוג עני להתיר לו הדמאי כי אם עד ג' ימים דאז הוי הפקר גמור ועיקר היתר הערוב הוא שיהי' ראוי לו בין השמשות וכיוצא לזה קשה מההיא דאמרינן בשבת דקכ"ז ע"ב דעלה דתנן מפנין תרומ' טהורה ודמאי ופריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני כיון דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי חזי ליה ע"כ ואם איתא דבעינן ג' ימים הא אפי' אם הפקיר בשבת אין נכסיו הפקר גמור כי אם עד ג' ימים וא"כ בשבת עצמו אכתי לא הוי עני וחזי ליה והא דמפנין בשבת אינו אלא בדבר הראוי בשבת כמו שמתבאר בדברי רש"י במתני' גבי תרומה טהורה. וכיוצא לזה אמרי' בפ' לולב הגזול גבי אתרוג של דמאי כשר דפרי' לה ומשני הכי וקשה ע"ד האמור. והנה לפי האמור לעיל דמה שתקנו הוא לומ' דחשיב כאומר מעכשיו אם לא אחזור בי דבהכי אם לא לא חזר בו הוי הפקר למפרע י"ל דהכא לענין דמאי ראוי הוא לו משעה שהפקיר נכסיו דבאיסור דמאי דמדרבנן בעלמא הוא וגם דאעיקרא דמילתא הא דלא הוי הפקר לאלתר כי אם עד ג' ימים אינו אלא דרבנן ונמצא דהוו תרתי דרבנן אנו מקילין ומתירין לו הדמאי משעת הפקר ולא חיישינן שמא יחזור בו בתוך ג' ימים ויתבטל ההפקר למפרע כדחיישינן לענין טבל גמור דהבא לאכול בלא זכיה חייב במעשר שמא יחזור בו אף דאם לא חזר בו למפרע הוי הפקר דלענין דמאי דמדרבנן הוא והוו תרתי דרבנן מקילין וראוי לו מיקרי. ועפ"ז י"ל מ"ש התו' בריש פסחים וז"ל פ"ה שלא לעבור עליו בב"י ובב"י וק' לר"י כיון דצריך ביטול כדאמרי' בגמ' הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא כתבו התוס' משם ר"י שם בפסחים ד"ד ע"ב ד"ה מדאורייתא כו' דביטול מדין הפקר הוא דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ומות' כדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני ג' מדאורייתא א"צ עכ"ל. וא"כ לפי שיטה זאת מה הוקש' לו לר"י אמאי הצריכו בדיקה הא שפיר י"ל דכיון דהביטול שמבטל הוא בערב פסח ומדרבנן לא הוי הפקר עד ג"י ונמצא דבזמן איסורו אכתי ברשותיה קאי ועובר עליו בב"י ובב"י לכן הצריכו בדיקה לצאת י"ח לרבנן ואין לומר דבלא"ה ק' די"ל דהצריכו בדיקה מפני דמדרבנן בעינן הפקר בפני ג' דהא ליתא די"ל דכונת ר"י להקשו' דליתקנו חז"ל שיבטל בג' ולא יצריכו בדיק' אבל לענין מה שתקנו חז"ל דלא הוי הפקר עד ג' מה תיקון יעשו ואין לומר דיכולין לתקן שיבטל ג' ימים קודם לזמן איסורו דהא ליתא דאם יבטל סתם כל חמץ שיש לו הא לא אפשר דאינו רוצה להפקיר חמצו אשר רוצה לאוכלו באלו הג' ימים ואם יאמר המבטל כל חמץ אשר ישאר לי, בזמן איסורו מעכשיו הרי הוא בטל דבכה"ג כל מה שנשא' בזמן איסורו הוי הפקר למפרע מש"ר ואיכא ג' ימים הא לא אפשר דהא קי"ל אין בריר' וכדאמרי' כיוצא לזה בפ' מרוב' דס"ט דמהאי טעמא לא יאמר הבעה"ב בשחרית כל מה שילקטו העניים הוי הפקר דאין ברירה למפרע. ואע"ג דקי"ל בדרבנן יש ברירה והכא מה שאנו צריכין ג' ימים להפקר מדרבנן הוא מ"מ הא בעינן שיבטל ויפקירנו מן התורה ובביטול כזה האופן הנז' אינו מבוטל לענין איסו' תורה כיון דאין ברירה בדאורייתא ואף דמן התור' מצי חל הביטול בזמן איסורו ולא בעינן ג' ימים מ"מ זה שאומר שיחול הביטול למפרע מש"ר כל שמש"ר אינו חל בזמן איסורו אינו חל כיון שהוא לא כיון להפקירו באותה שעה כי אם משעה ראשונה וכמ"ש במקום אחר בדין קדושין שאמ"ל בקונטרס ג"מ יע"ש. ודוחק לומר דר"י ז"ל ס"ל כמו ששיערנו שהוא ס' הר"ן דלא נאמר ד"ז כי אם במפקיר לענין פיטור מעשרות מפני הרמאין ולא בשאר הפק' דמאחר דהתוס' בפ' אלו מציאות הביא דבריהם הרב בס' א"ז ס"ל דבכל הפק' תקנו ואפי' לפי ס' התו' דנדרים עכ"פ ס"ל דכל הפקר שבא להתיר את האיסו' בעינן ג' ימים כדי שיתפרסם ההפק' והכא לענין חמץ דאיסורו מפורסם פשיטא דבעינן ההפקר מפורסם דוחק לומר דר"י ז"ל חילק בזה. אבל לפי האמור א"ש דכיון דאם לא חזר עד ג' ימים הוי הפקר למפרע מש"ר כאמור א"כ במבטל בערב הפסח ש"ד כיון דאנן סהדי דאינו חוזר בו מהפקרו דאיסורא דחמץ רביע עליו ולמפרע נמצא דלא עבר על ב"י וב"י אפי' מדרבנן. והנה אע"פ שהרא"ש ז"ל כתב בפי' דתקנו כן בכל הפקר בפסקיו לא הביא מדין זה כלל והטור בח"מ סי' רע"ג לא הזכיר ד"ז דג' ימים כלל כנרא' דלענין הלכה לא קי"ל הכי וכ"כ הדרישה בסי' הנז'. ולע"ד יש להביא ראי' מדברי הרא"ש בפסקיו בפ"ק דבב"מ גבי מאי דאבעיא לן התם זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר כו'. ולא אפשיטא כ' וז"ל הלכך במתנה יכול לחזור בו דאוקי בחזקת מריה קמא אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דבעל הבית מוחזק מספק תחלה עכ"ל ואם איתא דבכל הפקר עד ג' ימים יכול לחזור בו אמאי בהפקר נמי לא כתב כדין מתנה דנ"מ דאם באים לדון בתוך ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל שלא זכה בו הבע"ה בודאי דאוקי ממונא בחזקת מריה קמא ומדכ' ובהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים ש"מ דהפקר לאלתר נסתלקו הבעלים ולא נ"מ כלל בין המפקיר לבעה"ב. ובירוש' פרק כ"ש הל' ב' אמרינן הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר וקס"ד התם דטעמא דר"י דאוסר הוא משום דר"י ס"ל כר"י דס"ל דהפקר כמתנה דעד דאתי ליד זוכה ודחי דטעמא דר"י משום חשש הערמה יע"ש. ועיין פי' הירוש' בתשו' הרשב"א ח"א סי' ע' שפי' כן. ולכאור' קשה דלדעת הרא"ש והתוס' והריטב"א דס"ל דבכל הפקר תקנו דעד ג' ימים יכול לחזור בו א"כ אפי' אם נאמר דרבי יוחנן ס"ל כר"מ דלאלתר הוי הפקר מ"מ כיון דמדרבנן לא הוי הפקר עד ג' ימים. הרי נמצא דביום א' של פסח שהוא בתוך ג' ימים חייב לבערו מדרבנן כיון דמדרבנן אינו הפקר עד ג"י וכל שחייב לבערו מדרבנן ולא בערו אסור אחר הפסח. וכמ"ש הפר"ח בה' פסח סי' תמ"ז סי"ב יע"ש. אמנם לפי האמור דכל שלא חזר בו עד ג' ימים הוי הפקר למפרע מש"ר ש"ד. ומהירוש' הנז' יש ללמוד דדין ביטול חמץ אף דמדין הפקר הוא מ"מ לאו כדין הפק' גמור הוא כמ"ש הר"ן ז"ל ברפ"ק דפסחים דכיון דקי"ל דמבטלו בלבו ודיו והפקר גמור בלבו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים ע"כ לומר דשאני חמץ לפי שאינו ברשותו של אדם בלא"ה אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ומש"ה בגילוי מלתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי זכותא בגווי' סגי ואפי' ביטל בלבו מהני וכתב עוד דבהכי ניחא דלמ"ד אליבא דר"י דהפקר כמתנה דעד דאתי לרשות זוכה לא הוי הפקר אי ביטול דין הפקר ממש הוא ביטול חמץ לר"י היכי הוי מדין הפקר אלו ת"ד יע"ש. ולענ"ד יש קצת סעד לדברי הר"ן מהירוש' הנז' דאם איתא דביטול כדין הפקר גמור הוא ולר' יוסי לפ"ז לא מהני ביטול והפקר בחמץ שלא לעבור עליו בב"י ובב"י א"כ אמאי דחי מאי דהוי סברי מעיקרא דטעמא דר"י דאוסר הוא משום דסבר כר"י בדין הפקר בלי שום טעם כיון דחזינן דר"י ס"ל דלר"י הפקר כמתנה כמ"ש בשמעתין דנדרים וכן אמרו בירוש' שם בנדרים בפי' משמי' דר"י וא"כ שפיר י"ל דהכי פסק לענין הלכה כרבי יוסי דלפי שיטת הירוש' הכא ובנדרים דפלוגתא דר"מ ור"י הוא זה הא קי"ל דהלכ' כר"י לגבי ר"מ דנימוקו עמו דבשלמא לפי שיטת הש"ס דילן דאמרינן דרבנן פליגי ארבי יוסי בהא לא פסקי' כר"י משום דלגבי רבים לא קי"ל כר"י אבל לפי שיטת הירושלמי דר"מ הוא דפליג אר"י שפיר י"ל דר"י ס"ל כר"י דנימוקו עמו. וא"כ מאיזה טעם נייד הירושלמי מס' זאת דטעמא דר"י משום דהפקר כמתנה אמנם לפי ס' הר"ן א"ש דכיון דחמץ שאני דבלא"ה אינו ברשותו של אדם אפי' לר"י מודה לענין חמץ דהוי הפקר לאלתר ואינו עובר עליו וא"כ ע"כ לומ' דטעמיה דר"י משום חשש הערמה הוא. וראיתי להפר"ח בא"ח סי' תל"ד סעיף ב' שהכריח עוד מב' טעמים אחרים כס' הר"ן הנז' דע"כ אינו מדין הפקר גמו' דהא בי"ט משמע ודאי דאסו' להפקיר וכההיא דתנן אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימים בי"ט וטעמא משום גזירת מקח וממכר ואלו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט ועוד דבהפקר בעינן ג' ובכאן לא הצריכו ג' עכ"ל. ולענ"ד מ"ש בפשיטות דאסור להפקיר בי"ט איכא למידק עליה מהני סוגיות הנז"ל דאמרי' דדמאי בשבת חזי ליה לאדם מיקרי משום דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה דמאכילין את העניים דמאי וע"כ התם בעינן דבר דחזי ליה בשבת דבההיא דמפנין תרומה טהורה ודמאי אבל לא את הטבל עכ"ל דה"ט דדמאי דמפנין משום דבידו להפקיר נכסיו בשבת עצמו ובכן יותר לו הדמאי דאין לומר משום דהיה בידו להפקיר נכסיו קודם שבת או משום דיש בידו להפקיר אחר השבת הותר לטלטלן בשבת דהא ליתא דא"כ ת"ל משום דדמאי יכול לתקנו להפריש ממנו קודם שבת או אחר שבת ואם איתא אפי' טבל גמור יהא מותר לטלטלו מטעם זה ועכ"ל דטעם ההיתר בדמאי הוא משום דבשעה שמפנין אותו חזי ליה מיקרי דבאותה שעה יכול להפקי' נכסיו וחזי ליה אלמא מותר להפקיר בשבת וכ"ש בי"ט ודוחק לומ' דטעם ההיתר הוא משום דבדיעבד אי עבר והפקיר נכסיו חזי ליה דהא דתנן דאין מקדישין ואין מעריכין כו' בי"ט היינו לכתחילה אבל בדיעבד מה שעש' עשוי כמ"ש הרי"ף בר"פ משילין משם הירושלמי דכולן אם עשה בין במזיד בין בשוגג מה שעשה עשוי יע"ש וה"ה הפקר דאם הפקיר מה שעשה עשוי משא"כ במאי דתנן אין מגביהי' תרומות ומעשרות ביו"ט דאפי' בדיעבד אם תרם אף דתרומתו תרומה מ"מ אסור לאכול בשבת אם תרם במזיד כדין מבשל בשבת כדתנן בפ"ב דתרומות וכתבו הר"ן שם בפ' משילין ונאמר דאפי' בדמאי דמדרבנן הוא החמירו דאם תרם במזיד לא יאכל וה"ט דטבל דאין מפנין וה"ט דבדמאי אצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה משום דאפי' אם תרם בדיעבד כל שהוא במזיד אסור לאכול משא"כ הפקר דאפי' אם הפקיר במזיד הפקרו הפקר והוי עני ומותר בדמאי דזה דוחק דהא ע"י מה שמפקיר נכסיו מתיר עצמו בדמאי וכיון דאין כונתו להפקיר נכסיו כי אם להתיר הדמאי שדמי לתורם ממנו להתירו ואם כן יהיה אסור לאכול דלא יהנו מעשיו כיון דמזיד הפקיר דומיא דתורם דקנסוהו רבנן שלא יאכל כיון דעבר ותקן במזיד ועוד דאיך אפשר לומר דמותר לטלטלו לכתחלה משום דחזי ליה בדיעבד כיון דמן הדין לא חזי לי' לכתחיל'. וכן מצאתי להמאירי בחי' לשבת כ"י שכתב בפ' מפנין בסוגיא הנז' וז"ל ממה שאמרו בסוגיא זאת בענין דמאי כיון דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני וחזי ליה למדנו שמפקירין בשבת. ואע"פ שאמרו אין מקדישין ואין מעריכין כו' אינו דומה שההקדש כעין מכר הוא וכמו שאמרו מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו. לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפי' זכה בו אחר מאליו הוא זוכה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דלא כהפר"ח והטעם הב' שכ' הפר"ח דע"כ ביטול לאו משום הפקר גמור הוא כיון דלא הצריכו לבעל בג' כדין הפקר לע"ד אינו הכרת כלל שכבר כתבנו לעיל דלענין איסור דאיכא למימר אנן סהדי שהפקיר לא בעי' ג' כדאמרי' לענין שבת וה"ה בחמץ ודוק. ודע דלענין ביטול כתב הר"ן בפ"ק דפסחים שיש אומרים דכיון דביטול מתורת הפקר נגעו בה שליח לא מצי מבטל שהרי אם אמר לחברו הפקר אתה את נכסי אין בכך כלום עכ"ל וכתב מרן הב"י בס"ס תל"ד אחר שהביא דברי הר"ן הנז' וז"ל ול"ק דאע"ג דביטול מדין הפקר נגעו בו שפיר יכול לבטל ע"י שליח משום דכיון דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו בגלוי דעתו דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי. אי נמי דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כדמוכח כו' וכיון דדין נדר יש לו מש"ה לא מהני ביה שליחות דהאומ' לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות עכ"ל. נמצינו למדין דלכ"ע בהפקר דעלמא לא מצי מפקיר ע"י שליח אלא דלמנין ביטול איכא פלוגתא. ולעיקר הטעם שכתב מרן הב"י דה"ט דהפקר משום דדין נדר יש לו ואין נדר ע"י שליח איכא למידק ממ"ש הרמב"ן בחי' לבתרא בפי"נ על דף קכ"ו ע"ב וז"ל וא"ל תנאי בנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שא"א לעשות המעשה ע"י השליח לאו תנאי כדאמרינן לענין חליצה כו' ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה ע"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתך וכ"ז שתרצה תדירני בנזיר עכ"ל. הרי מפורש יוצא דנזיר איתיה ע"י שליח ע"ד הנז' וה"ה בשאר נדרים נמי דאם אמר לחבירו קונם דבר זה עלי על דעתך וכ"ז שתרצה תדירני בו חל עליו הנדר אם הדירו חבירו בדבר ההוא מדין שליחות וי"ל ודוק. והנה ד"ז דהפקר ליתיה ע"י שליח הוא כדין הקדש שכתב מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' קכ"ז דלא מצי מקדיש ע"י שליח דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח יע"ש ונראה דכפ"ז דהפקר והקדש א"א ע"י שליח י"ל דה"ה דאין תנאי מועיל בהם דאם הפקיר או הקדיש ע"ת כו"כ התנאי בטל והמעשה קיים דהא קי"ל דכל תנאי שהמעשה א"א לקיימו ע"י שליח דהתנאי בטל כדאמרינן לענין חליצה ולענין הפקר כעת לא מצאתי גילוי אי מהני ביה תנאה או לא. ואמרינן בירוש' בפרק מי שאחזו והביאו הרשב"א בחי' בפרק הנז' על דף ע"ב ד"ה וגרסי' דגבי פלוגתא דרבנן ורבי גבי מהיום ולאחר מיתה דלרבנן גט ואינו גט ולרבי הוי גט אמרינן אף בהפקר כן שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום על דעתיה דרבי מופקרת על דעתין דרבנן אינה מופקרת ע"כ וכתב הרשב"א שם דה"ט דלרבנן גבי הפקר נמי הוי ס' תנא' ס' חזר' ומש"ה אינה מופקרת אוקי ארעא בחזקת מריה ולרבי הוי תנא' ומש"ה מופקרת ולא אמרינן כדאמרינן לענין ממון דגופא מהיום ופירי לאחר ל' קאמר משום דאי אפשר שיהא גופו הפקר ופירותיו לבעלים משום דבעינן דומיא דשמיט' דהוי הפקר גמור לחלוטין יע"ש. הרי מתבאר מהירוש' הנז' דיש תנאי בהפקר דהא נראה דמדמ' הפקר לפלוגתא דרבי ורבנן במהיום ולאחר מיתה דלענין גט וכשם דלענין גט טעמא דלרבי הוי גט הוא משום דס"ל תנא' הוי וכיון שמת ונתקיים התנאי הוי גט גם לענין הפקר טעמא דלרבי הוי הפקר היא משום דס"ל תנאה הוא ונתקיים התנאי דהיינו אם מת המפקיר תוך ל' יום ולא חזר בו לדעת רש"י ז"ל בקידושין בפ' האומר דס"ל דתנאה הוי היינו אם אחזור בי בתוך הל' יום ולדעת הרמב"ן והרשב"א בחי' לקידושין דס"ל דהתנאי הוא אם יחיה עד ל' יום יהי' קיו' התנאי הכא דהי' חי עד ל' יום ואפי' אם חזר בו קודם הל' אין חזרתו חזרה כיון דאמרינן דתנא' הוי ולא חזרה באופן דלרבי הוי הפקר משום דנתקיים אבל אם לא נתקיים התנאי אפי' לרבי לא הוי הפקר. ואם איתא דאין תנאי בהפקר משום דהמעש' א"א ע"י שליח א"כ ל"ד הפקר לגט דגבי הפקר אפי' לא נתקיים התנאי הוי הפקר דהתנאי בטל ומעשה קיים. ויש לדחות זה דמאחר דשמעינן ליה לרבי בעלמא דס"ל דבתנאי דע"מ או מעכשיו לא בעי משפטי התנאים וכמו שהאריך בזה ה"ה כמהר"י ב"ד בקונטריס אשר הדפיס בס' קרית מלך רב למורי הרב ז"ל שהעל' שם בדף נ"ה דלדעת רבי במעכשיו לא בעינן משפטי התנאים יע"ש וי"ל דבמעכשיו אפי' משפט זה דבעי' שיהי' אפשר להתקיי' ע"י שליח לא בעינן אף דיש לצדד ולומר דמעכשיו לא מהני אלא לתקן כשיש בלשון התנאי גירעון מצד הלשון דלא כפליה וכיוצא אבל בגירעון שבא מצד גוף המעשה שא"א ע"י שליח מה יושיענו המעכשיו לזה וכמו שצדד מהר"י ב"ד בקונטריס הנז' יע"ש מ"מ כבר הביא דברי הר"ן בפ' מי שאחזו שהק' על ס' הר"מ והגאוני' דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים מההיא דאין תנאי בחליצה משום דא"א לקיים ע"י שליח אף דחליצה מסתמא מיירי במעכשיו ואף די"ל דע"כ הרמב"ם ודעמיה ע"כ הכי ס"ל דיש לחלק ולומ' דכשהגירעון מצד המעשה אינו מועיל מעכשיו כי היכי דלא תקשי להו ההיא דחליצ' מ"מ לדעת הר"ן דאין לחלק בכך שפיר יש לדחות ההיא דהפקר מעכשיו ולאחר ל' יום מהירושלמי דלעול' בתנאי דאם אין תנאי בהפקר מהטעם דליתיה ע"י שליח והתם שאני דהוי תנאי במעכשיו דלא בעי' משפטי התנאים ואולם בענין הקדש דס"ל למהרימ"ט נמי דאין מקדישין ע"י שליח ועפ"ז יוצא לנו דאין תנאי מועיל בהקדש מהטעם האמור תמיה לי מלתא דמשנה שלימ' שנינו בפ"ג דנדרים הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינה נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להן פדיון ע"כ אמרינן בגמרא היכי נדר. אמר אמימר אם אינם נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו ע"כ דמוכח מזה דדוקא בנתקיים התנאי דלא נקצצו היום חל ההקדש עליהם אבל אם נקצצו לא הוי הקדש ואם איתא דאין תנאי בהקד' מהטעם האמור א"כ אפי' אם נקצצו הוי הקדש כיון דהתנאי בטל ומעשה קיים והכא לאו באומ' ע"מ ומעכשיו מיירי כי אם לישנא דאם אין נקצצות קתני וקי"ל בעלמא בין לענין קדושין ובין לענין גירושין דאם לישנא דאחר הוי עד שיאמר מעכשיו או ע"מ דכאומר מעכשיו דמי ואם כן פשיטא דתנאי כזה דקאמר אם אינם נקצצות כוונתו לומר דכשיעבור היום ולא נקצצו אזי יחול ההקדש עליהם ולא למפרע משעה ראשונ' אלא דאכתי י"ל דהכא שאני דאף דאמר אם אינם נקצצות כוונתו שיחול ההקדש למפרע מש"ר דכיון דכוונתו להקדישם כדי שזכות ההקדש יגן עליהם ולא יהיו נקצצות אנן סהדי דכוונתו שיחול ההקדש מש"ר דכיון דבשעת הזיק' כבר הם הקדש זכות ההקדש יכולה שתגן עליהם לבלתי יקצצו אמנם ראיתי בירוש' גבי מתני' הנז' דהוי בעיא דלא איפשיטא וז"ל למפרע קדשו או מכאן ולהבא קדשו מה נפיק מבינהון נהנ' מהן אין תימר למפרע קדשו מעל אין תימר מכאן ולהבא לא מעל ע"כ הרי מבואר דהוי בעיא דלא איפשיטא אי כוונתו להקדיש למפרע או"ל ואם איתא דאין תנאי בהקדש כל שאינו תנאי במעכשיו אמאי לא פשיט לן דע"כ קדשי למפרע ומשה"כ התנאי קים דבמעכשיו לא בעי' משפטי התנאים דאי מכאן ולהבא קדשי א"כ התנאי בטל לגמרי ואפי' נהנ' קודם קיום התנאי נמי מעל כיון דהתנאי בטל והמעש' קיים. והנה ראיתי להר"ן בפ' שבועות ב' בתרא והובאו דבריו נמי בתשובות סימן נ"א גבי הא דשבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה דלר"י דהתראת ס' שמה התרא' אם אכליה לאיסורו' והדר אכלי' לתנאי לוקה דהקשה דלפ"ז נראה דהאוסר על עצמו דבר פלוני אם אעשה כך האיסור מתחיל מעכשיו ואלו בפ' בתרא דנדרים גבי קונם פירות עולם עלי אם ארחץ נראה דהאומר אם אין האיסור מתחיל אלא אחר שיתקיים התנאי וכ"ן לענין גיטין באומר הר"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ותי' וז"ל ונ"ל דכי אמרי' הכי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרינן דלא כיוונ' לאסור אלא פירות שתאכל לאחר שתרחץ לפי שאפי' היה דעתה שתהא מותרת בפירות קודם הרחיצה מ"מ יש מקום לנדרה לחול שתהא אסור' בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא אחר התנאי נמצא שאפשר שיתקיים התנאי ולא יחול נדרו כלל דהיינו באכל איסור ראשון הלכך אמדינן ליה לדעתו שכונתו היתה שכ"ז שיתקיים תנאו שיחול נדרו מש"ר וגם גט נמי מפני שכל מגרש בקושי מגרש אמדינן ליה לדעתיה דלא רצה שיחול (את) הגט עד שיתקיים התנאי עכ"ל. הרי דס"ל להר"ן דלענין גט נמי אי לאו האי טעמא דבקושי מגרש היה ראוי לומר דאמדינן דעתיה דניחא ליה דליחול גיטא מש"ר אף דאמר בלשון אם מטעם זה דאם תאמר שלא היה דעתו אלא אחר קיום התנאי נמצא שאפשר שיתקיים התנאי ולא יחול הגט דהיינו שימות תוך י"ב חדש ואין גט לאחר מיתה כדאמרינן בדין נשבע על ככר זה אם יאכל זה ואם כן ה"ה דיכולין אנו לומר דבאומר הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת היום דאמדינן דעתיה שכונתו היתה שיחול ההקדש מש"ר דאם תאמר שלא היה דעתו שיחול אלא אחר קיום התנאי נמצא אפשר שיתקיים התנאי ולא יחול ההקדש דהיינו שימות המקדיש קודם קיום התנאי ולא חל ההקדש כיון דבשע' קיום התנאי קמו נכסי קמי' יורשי המקדיש ומאחר דבש"ס דילן בההיא דשבועות דאכליה לאסוריה והדר אכלי' לתנאי נרא' דבכה"ג אמדינן דעתיה דכונתו שיחול מש"ר ה"ה הכא ובכן למאי דאתאן עלה אין ראיה מש"ס דילן דלפי שיטת הש"ס דילן בכה"ג כאומר מעכשיו דמי ומעכשיו לא בעינן משפטי התנאים אך מדברי הירוש' הנז' דנראה דקא מבעיא להו דבר זה אי כונתו להקדישו מש"ר או אחר קיום התנאי יש ללמוד דיש תנאי בהקדש אפי' בתנאי שאינו מעכשיו כאמור. ומהירושלמי הזה אגב אורחין מדקאמר מה נפיק מביניהון נהנ' מהן אין תימר למפרע קדשו מעל כו' יש ללמוד דדין קרבן מעילה איתי' אפי' בנהנה בהקדש שלא נתברר שהיא הקדש בשעת הנאה עד שיתקיים התנאי וכיוצא לזה נראה מדברי רש"י ז"ל בבכורות דל"ט גבי הא דמבעיא לן התם אכלה ולא איתסי למפרע הוי מומא או מכאן ולהבא הוי מומא למאי נ"מ למעול בפדיונו אי אמרת למפרע מעל וכתב רש"י וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון אי אמרת למפרע הוי מומא אשתכח דחלולו חלול ופדיונו קדוש ומביא קרבן מעיל' עכ"ד. נראה מדבריו שאף אם נהנ' קודם שכלה זמן רפואתו דעדין הפדיון תלוי ועומד להתברר אי חל ההקדש עליו או"ל עכ"ז כיון דלמפרע הוי מומא הוי נמצא למפרע דנהנ' מן ההקדש וחייב קרבן מעיל' אמנם מדברי הרמב"ם בס"ב מה' איסורי מזבח הלכה י"ד נראה איפכא שכתב וז"ל יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום כו' לפיכך הפודה אות' קודם שנתיאשו מרפואתה הר"ז ספק מועל ע"כ נראה דס"ל דאם נהנה קודם שנתיאשת מרפואתה לא מעל. ונראה דה"ט שכיון שבאותה, שעה שנהנ' לא נתברר שהיה מום הוי כאנוס ולא שוגג שהרי אין מי שיודע באות' שעה אם הוא מום וחל הפדיון ומה שנתברר למפרע אינו מועיל אלא להיות הפדיון פדיו והנהנה מכאן ואילך הוי שוגג כשאר שוגג וראוי להביא קרבן מטעם כי אינו אנוס דכיון דכבר הפדיון פדיון הי"ל למידע שהוא הקדש כדין שאר הקדש דחיוב בשוגג מטעם דהו"ל למידע. משא"כ קודם שנתיאשו מרפואת' דמלבד שהוא שוגג הוא אנוס בדבר דאין בידו לידע אם הוא הקדש או"ל וכן מצאתי למהר"י קורקוס ז"ל בביאורו על הרמב"ם כ"י שכתב בדין הנז' בה' הנז' דדעת הרמב"ם כמ"ש וטעמא דידיה כטעם האמור ודקודם שנתיאשו מרפואת' הנהנה הוי אנוס ואולם רש"י ז"ל חולק עם הרמב"ם בס' זאת יע"ש ולע"ד מדברי הירושלמי דנדרים הנז' נראה כס' רש"י דאפי' בהקדש שעתיד להתברר אי הוי הקדש כל שכשמתברר הוי הקדש למפרע מעל כשאר הקדש ודוק:

קטו

הקדש דאמרי' בפ' שום היתומים דכ"ג במתני' דהמקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח דאין האשה יכולה לגבות ולא בע"ח את חובו אלא הפוד' פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח אח חובו אמרי' בגמרא דהא דצריך פדיון מדרבנן הוא משום דר' אבהו דאמר רבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכתב רש"י דמן התור' תשקול אשה ובע"ח בלא פדיון דהא לא חל ההקדש עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו יע"ש. אה"ב ראיתי לעמוד בענין זה דכבר נודע דכל הראשונים נתחבטו בזה דאיך אפשר לומר זה דלא חל ההקדש הא קי"ל כדאמר רבא בפ' השולח ובכמה דוכתין הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ואיך אמרי' בכאן דמן הדין אין ההקדש חל אלא מדרבנן הצריכו פדיון בדבר מועט משו' שלא יאמרו ועוד הקשו הראשונים אמימרא דהכא ממקומות אחרי' מההיא דתנן בפ' שום היתומים המקדיש נכסיו והית' עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידי' הנא' אלמא אין ההקדש מפקיע מידי שעבוד וכן הקשו מההיא דאמרי' בפ' ג"פ ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. וכן הוקש' להם מההיא דאמרי' בפ' שבועת הדיינים אבל נשבעים לקטן ולהקדש ומפרש בגמרא מאי להקדש להפרע מנכסי הקדש. הן אמת דלקושיות הללו יש לישבם דהתנן במתני' דפ' שום היתומים דאין האש' יכולה לגבות כתובת' מן ההקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח את חובו הקדיש תשעים מנה היה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח את חובו ע"כ דמוכח ממתני' דמה שנפרעים אשה ובע"ח מהנכסים שהקדיש הלוה הוא דוקא ע"י פדיון שאחר פודה אותם בזול בדינר או בדבר מועט ע"מ לשלם להם וא"כ נוכל לומר דהאמת הוא דההקדש הוא מפקיע מידי שעבוד וחל שם ההקדש עליהם וא"כ מן הראוי הי' שלא יצאו לחולין כי אם ע"י שיפד' אות' בשווים כדין כל הקדש ולא בדבר מועט אלא כיון דקי"ל כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל כדאמרינן בפ' הזהב דנ"ז ע"א יע"ש אף דדין זה אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה אינו פודה אותו אלא בשוויו מ"מ מפני תקנת הבע"ח שלא תנעול דלת בפני לווין ומפני תקנת האשה משום חינא שלא יפסדו את חובם התירו חכמים לפדות הנכסים בדבר מועט אפי' לכתחילה אבל לעולם דבלא פדיה אינם יוצאים לחולין ליפרע מהם כיון דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד כס' רבא. אך זו היא שקשה ההיא דאמרינן התם עלה דמתני' דשום היתומים דמפורש יוצא דמן הדין אין ההקדש חל אלא מדרבנן הצריכו פדיון בדבר מועט שלא יאמרו וזה עכ"פ דלא כרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד. אשר לפ"ז יש לדקדק על הבעל התרומות בשער מ"ג ח"ג שהביא קו' הראשונים הנז' מההיא דידירנה הנא'. ומההוא דג"פ ושבועת הדיינים. ועל קו' אלו הביא כל החלוקים שנאמרו בזה לתרץ קו' אלו ולא הזכיר שעיקר הקו' הוא מההיא דאמרינן דהפוד' פוד' משום דרבי אבהו אבל מהנהו דמוכ' מינייהו דנפרעין מן ההקדש אינם עיקר הקו' הנהו י"ל דהיינו ע"י פדיון בדבר מועט כאמור ועיקר הקו' הוא מהא דאמרי' דעיקר הפדיון הוא משום דרבי אבהו, והנה דעת רש"י ורוב הפוסקים לישב קו' זאת דהא דאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד היינו בקדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף דאין להם פדיון דכמו שאין להם פדיון בדמים אף השעבוד אינו מפקיע ההקדש אבל בקדושת דמים דיש להם פדיון אין ההקדש מפקיע השעבוד. ולדעת רש"י דין זה הוא בין בקרקעות בין במטלטלין דכל דהוי קדושת דמים בכל גוונא אין ההקדש מפקיע מידי שעבוד ונרא' לע"ד לומר דאפי' בקדושת דמים לדעת רש"י לא שייך לומר הכי אלא למאי דקיי"ל שעבודא דאורייתא כר"י ור"ל אבל לרב ושמואל דאמרי שעבודא. לאו דאורייתא כדאמרי' בסוף פג"פ י"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד דדוקא אם יש לו למלו' שעבוד בנכסים מן התורה חשיב כמקדיש דבר שאינו שלו ולא חייל ההקדש אבל אם אין לו למלוה שעבוד בנכסים מן התורה כי אם מדרבנן דתקנו דמלוה בשטר טורף מהלקוחות גבי הקדש אין לומר דיטרוף מההקדש כדין לקוחות מתחז"ל דבמקום איסורא דהקדש לא העמידו דבריהם וכיון דמן התור' חל ההקדש לא פקע מפני תחז"ל וכן מתבאר מדברי הרשב"א בח"א סימן תרי"ח שכתב בענין המקדיש נכסיו והיה חייב לחבירו מנה דכיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא גובה הבע"ח מהם. והביא הירוש' דר"פ המדיר גבי המדיר את אשתו דפריך וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני תפתר כמ"ד מזונות דרבנן וממנה אתה למד לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא גובה מהן ע"כ יע"ש מפורש יוצא דיש חילוק בין אם שיעבודא הוא מן התורה לאם השעבוד הוא מדרבנן לבד כאמור ואין לומר דאם כן הוא אמאי לא תי' רש"י והראשונים קו' הנז' בזה האופן דרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד מיירי אפי' בקדושת דמים אלא דטעמא דידי' משום דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא. ושמעתין דפ' שום היתומי' דאמרי' דאין צריך פדיון כי אם מדרבנן משום דרבי אבהו היינו משום דס"ל לסתמא דתלמודא דשעבודא דאורייתא ואף דבפ' כ"ש אמרי' דאפי' לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה מודה דכל היכא דאקדיש לוה דאתי מלוה טריף ואתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר כו' י"ל דלרבא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא והקדש מפקיע מידי שעבוד אזיל ומודה דמשום תקנת הבע"ח הפוד' אותו מההקדש פוד' בדבר מועט כיון דבדיעבד הקדש מנה שחיללו על ש"פ יצא לחולין וכדאמרי' במתני' דמוסיף עוד דינר כו' אלא דלסתמא דש"ס דערכין פדיון זה אינו אלא מדרבנן אבל לרבא כיון דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אם הקדיש צריך פדיון מן התורה כיון דחל ההקדש מן התורה די"ל דמאי דלא ניחא להו לתרץ הכי הוא משום דס"ל להראשונים ז"ל דרבא ס"ל בעלמא שעבודא דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בחי' לקדושין על דף י"ג בדין ש"ד שהאריך להכריח דרבא ס"ל דש"ד כ"כ שאר מפרשי' הראשוני' בדין זה דש"ד או"ל דרבא ס"ל בעלמא ש"ד. אלא דלפ"ז ק"ק דהתוס' והרשב"א בפ' השולח הביאו ראי' לס' רש"י מההיא דאמרי' בפ' אעפ"י אלא אמ"ר אשי קונמות קאמרת שאני קונמו' דקדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד כדאמר רבא הקדש מפקיע כו' דמדנקט דקדושת הגוף נינהו נראה דדוקא קדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע ואם איתא דבדבר שהשעבוד אינו אלא מדרבנן אפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד א"כ התם דמיירי לענין שעבוד מעש' ידיה של אשה שאינו אלא מדרבנן דתקנו דמעש' ידיה לבעלה אם אמרה האשה יקדשו ידי לעושיהן אפי' בקדושת דמים מפקיע מ"ש הבעל דאינו אלא שעבוד מדרבנן ורבנן לא העמידו דבריהם במקום איסורא דהקדש לבטל ההקדש מפני תקנתם. והנה כתבו התוס' בפ' השולח דה"ט דיש לחלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דרבא לטעמיה דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב כרשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם מזבח דכיון דחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתיכת הדמים אבל בקדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח דיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע כדאשכחן בשדה מקנה שהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל עכ"ל. מתבאר מדברי התוס' דפשיטא להו הכא בשדה מקנה כשהקדיש לוקח חוזרת בעלים ביובל בלא פדיון אבל התוס' בפ"ז דערכין דפ"ו ע"ב ה שדה מקנה כו' נראה דלא פשיטא להו כ"כ שכתבו וז"ל לפום ריהטא משמע אם גאל, האחר מהגזבר לפני היובל ורש"י פ' בפי' החומש שלו דאפי' לא גאלה אחר אלא שעדיין הוא ביד הגזבר תצא בחינם ביובל לבעלים הראשונים עכ"ל ועיין ברא"ם ז"ל בפ' בחקתי שנראה שגי' בדברי רש"י הוא הפך גי' התוס' דלפי גירסתו יוצא מדברי רש"י דבשדה מקנה אינ' חוזרת לבעלי' הראשונים אלא ע"י פדיון ועיין במ"ש הרמ"ל בפ"ד מה' ערכין סוף הלכה כ"ז ודוק. ועל כולם אני תמיה דאיך לא ראו שדין זה הוא מפורש בירוש' בקדושין ר"פ האומר אמרי' הר"ז עול' ל' יום כל שלשים יום הר"ז עולה לאחר שלשים יום יצאת לחולין כו' הרי את מקודשת לי שלשום יום הר"ז מקודשת ופריך מה בין הקדש ומה בין אשה ומשני מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט כו' אמר רבי בון תפתר דברי הכל בשדה מקנה ע"כ הרי מפורש דשדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל בלא פדיון. איך שיהיה נמצא דלדעת רש"י קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד בין אם הקדיש קרקע ובין אם הקדיש מטלטלין אמנם ר"ת ז"ל ס"ל דאפי' בקדושת דמים במטלטלי דבשעת ההקדש היו ברשות המקדיש ועוד שהיו צריכין גוביינ' מפקיע מידי שעבוד דמה ביתו ברשותו קרינן בהו ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מד"ש ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא במקרקעי משום דקרקע כגבוי דמי משא"כ מטלטלי כמ"ש הרשב"א בחי' בפ' השולח משם ר"ת וכ"כ התוס' בפ' המניח דל"ג בד"ה משום דרבי אבהו כו' יע"ש. ואיכא למידק בס' ר"ת ממ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דמ"ו ע"ב משם ר"ת ז"ל גבי ההיא דהמודר הנא' מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בתוך העיר דאם אין לו בהן תפיסת יד מותר שהקשו מההיא דהמשכי' בית לחבירו והקדישו כו' דמוכח מינה שיכול לאוסרה על השוכר כיון שגוף הקרקע שלו ותי' ר"ת דההיא דהמשכיר בית והקדישו דוקא התם דהוי הקדש ומשום דהקדש מפקיע מידי שעבוד אפי' בקדושת דמים משא"כ בקונם פרטי והר"ן ז"ל שם דחה את דבריו מטעם דאע"ג דהקדש מפקי' מידי שעבוד ה"מ הקדש מזבח אבל הקדש ב"ה לא כדעת רש"י ודלא כר"ת יע"ש. ולפי האמור דבקרקע דכגבוי דמי מודה ר"ת לרש"י דקדושת ב"ה אינה מפקיע מ"ש א"כ במשכיר בית שהוא קרקע וכגבוי דמי אמאי ההקדש מפקיע זכות השוכר שכבר זכה בדירת הבית לאותו זמן שהשכיר לו כיון דזכות זה כגבוי ביד השוכר הוא ואינו מחוסר גוביינא וי"ל ודוק. ולדעת רש"י י"ל מהא דתנן ברפ"ו דתמור' יש בקדשי מזבח שאין בקדשי ב"ה כו' וקדשי מזבח אין נותנין מהן לאומנין בשכרן משא"כ בקדשי ב"ה ע"כ ואם איתא לס' רש"י אמאי לא קתני נמי הא דקדשי מזב' מפקיעין מד"ש משא"כ בקדשי ב"ה כדקתני שאר מילי שיש בקדשי מזבח שאין בקדשי ב"ה ובשלמא לס' ר"ת דבמטלטלי' קדשי ב"ה נמי מפקיעין מד"ש א"ש דלא קתני הא כיון דקדשי מזבח ליתנהו אלא במטלטלי' מדכוותי' בב"ה נמי מפקיעין מידי שעבוד כדין קדשי מזבח וי"ל ודוק והנ' הרמב"ם בפ"ז מה' ערכין הלכ' י"ד מתבאר מדבריו דס"ל דההקדש מפקיע מד"ש אפי' קדשי ב"ה ואפי' בקרקעות דלא כרש"י ור"ת ז"ל דס"ל דמאי דאמרי' במתני' דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הוא מן הדין דכיון דהקדש מפקיע מד"ש חל עליהם ההקדש ואין הבע"ת יכול ליפרע מהם בלא פדיון ומאי דאמרי' בגמרא למ"ל למימר הפוד' פוד' משום דר"א כו' היינו דמלשון מתני' משמע דאין הפוד' הבע"ח עצמו דכן אמרו הפוד' פוד' ע"מ ליתן לבע"ח ולכך הקשו דלמה יפד' אחר ולא הבע"ח בעצמו ותי' שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שהרוא' שהבע"ח עצמו לוקחו אינו סבור שנפד' אלא שלקחו בלא פדיון ויאמרו הקדש יוצא כו' לכך אמרו דיפד' אחר ויקח הבע"ח ממנו כדי שיראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע"ח וכמ"ש הרב ל"מ לתרץ באופן זה הסוגיא לדעת הרמב"ם וע"ש. ואין לתמו' על ס' הר"מ דא"כ דההקדש חל דהקדש מפקיע מד"ש איך פודין אותם בדינר ודבר מועט דכבר כתבנו לעיל דכיון דבדיעבד הקדש מנה שפדאו בש"פ הוא פדוי כדקי"ל כשמואל דאמר הכי אם כן מפני תקנת הבע"ח התירו חז"ל לפדות אותם בדבר מועט אפי' לכתחיל' מפני נעילת דלת בפני לווין כאמור אמנם איכא למידק על ס' הרמב"ם מההיא דאמרינן בירוש' בר"פ הניזקין מיטב שדהו פרט למשועבד ומיטב כרמו פרט להקדש ופריך מה אנן קיימין אם כשהזי' ואח"כ הקדיש הדא הוא דתנינן הקדיש צ' מנה והי' חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופוד' בו את הנכסים כו' והפי' מבואר דהברייתא דריש מיטב כרמו למעט אם הקדישו שאינו גוב' ממנו ופריך מה אנן קיימין הא דממעט להקדש אם כשהזיק ואח"כ הקדיש לכרמו הא תנן הקדיש צ' מנה כו' דשמעי' מינ' דהיכא שחובו קדים גוב' מן ההקדש וא"כ איך יהיו גרועי' הניזקין מן החוב ואם איתא לס' הרמב"ם דאפי' בקרקע הקדש מפקיע מד"ש וצריך פדיון מן הדין ובלא פדיון לא מצי טריף בע"ח מן ההקדש מאי פריך ממתני' הא שפיר ממעט קרא כרמו פרט להקדש דאין הניזק יכול ליפרע מן ההקדש עד שיצא לחולין ע"י פדיון ומדפריך הכי ש"מ דפדיון דקתני במתני' הוא מדרבנן כדי שלא יאמרו כו' אבל מן התור' לא חל ההקדש כדעת רש"י ור"ת איברא דראיתי בירוש' בפ' האש' שנפלו הלכ' י' עלה דמתני' וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלו והתלושין מן הקרקע כל הקודם זכה כו' ר"א בשם ר"י לית כאן שלו אלא להדא מילא שאם קדם היורש ותפס אין מוציאין מידו כו' אמ"ר אחא בר עולא נישמעינ' מן הדא הקדיש צ' מנה והי' חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופוד' את הנכסים ולא סוף דבר דינר אלא אפי' כ"ש שלא יהא הקדש נרא' יוצא בלא פדיון ר"א בשם ר"י מועלין מ"ג וקשיא אם מועלין מעיל' גמור' יהא נפדה בשוויו אם אינו בשוויו לא ימעלו בו מעיל' גמור' מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעיל' בקרקע אלא כן אנן קיימין בקמה מאחר שאילו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין כו' רבי שמואל ורבי אבהו בשם ר"י אף בשור כן אית לך מימר שור קרקע רבי תנחום בר מרי בשם ר"י שור עשו אותו כהקדש שהוזל עכ"ל ונרא' דה"פ דמאי דקא' ר"י לית כאן שלו אדברי חכמי' דמתני' קאי דאמרי פירות המחוברין לקרקע שלו דהא ודאי לאו שלו אלא שלה כדאמרינן בתלמודא דידן אלא לאיז' דבר אמרו שלו שאם קדם היורש ותפס אין מוציאין מידו דאע"ג דהמוריש הניח הפירות מחוברין לקרקע ודינם כקרקע ומשועבדים לכתובת האש' עכ"ז אם קדם היורש ותלשן ונעשו מטלטלין אין מוציאין מידו כשאר מטלטלין שתחילתם היו מטלטלין דכל הקודם זכה וקס"ד דש"ס ללמוד סברא זאת מאידך מימרא דר"י דקאמר גבי מתני' דהקדיש צ' מנה כו' דמועלין מ"ג וק' לן עלה דאי מועלין מ"ג אלמא חל ההקדש דהקדש מפקיע מ"ש וא"כ יפדנו בשוויו ואיך יוצא לחולין בכל שהוא כיון דהקדש גמור הוא וליישב זה ע"כ צ"ל דכיון דמסתמא מתני' איירי במקדיש קרקעות דאי מיירי במטלטלין לא משתעבדי לבע"ח כדין לוקח דלא טריף בע"ח מיני' ממטלטלין שקנ' וא"כ היכי משכחת לה מעיל' הא אין מעילה במחובר אלא ע"כ לומר דמשכחת לה מעיל' בהקדיש פירות מחוברים לקרקע דאם תלש אותם הגזבר נעשו כמטלטלין בידו והיינו כיורש דאין מוציאין מידו אף דבשע' שהקדיש היו מחוברי' וכיון דכה"ג אין מוציאין מידו שייך מעיל' גמור' כיון דהם הקדש גמור ואין הבע"ח גובה מהם וא"כ ש"מ דגבי יורש נמי אם תפס אין מוציאין מידו ודחי הש"ס דלאו ראיה היא אמר שמואל בשם ר"י אף בשור כן כלומר דמתני' המקדיש נכסיו סתמא קתני ואפי' במטלט' נמי דינא הכי דמוסיף עוד דינר ופוד' וע"כ מיירי בשעבד לבע"ח מטלט' אג"מ דקיי"ל דטורף מהלקוחות אפי' ממטלט' וה"ה מהקדש ומאחר דר"י אמר דמועלין בו מעיל' גמור' א"כ למה אין פודין אותם בשווים כדין הקדש גמור אית לך מימר שור קרקע כלומר אית לך למימר ליישב זה גבי מטלטלין כמו שישבת גבי קרקע אלא עכ"ל כדאמר רבי תנחום שור עשו אותו כהקדש שהוזל כלומר כיון דקיי"ל דהקדש שור מנה שפדאו בש"פ פדוי בדעבד מפני תקנת הבע"ח תקנו חכמים לפדות את הנכסי' בדבר מועט ועשו את הנכסים כהקדש שהוזל והחשיבו אותם כאלו הוזלו הנכסים ובדבר מועט חשיב פדיון. וא"כ ה"ה גבי קרקע ובהכי ליכא למשמע מינ' כלום זהו פי' לע"ד והנה כי כן סלקא בידן דלהירוש' הנז' הקדש מפקיע מ"ש אפי' הקדש דמים בין קרקע בין מטלטל ומאי דאמרי' מוסיף דינר ופוד' בו הוא מן הדין דההקדש חל ולא פקע בכדי בלא פדיון כדאמר ר"י מועלין מעיל' גמור' ואין לומר דהיינו קודם שבא ב"ח לטרוף אבל בשעת טריפת הבע"ח פקע ההקדש בכדי מן הדין דא"כ מאי פריך דאמאי פוד' אותו בדבר מועט כיון דהקדש גמור הוא אלא עכ"ל דלהירושלמי מן הדין צריך פדיון דהקדש לא פקע בכדי בקדושת דמים נמי כקדושת מזבח והוי כס' הרמב"ם ממש ולע"ד מהירוש' הזה המציא הרמב"ם דין זה ופי' זה שפיר' בשמעתין דערכין דמאי דאמרינן למ"ל הפוד' פוד' משום דר"א דהכונ' לומר למה פוד' אחר ולא הבע"ח עצמו משום דר"א אבל לעולם דעיקר הפדיון הוא מן הדין כאמור לעיל דהא בירוש' הנז' אמרינן נמי ולא סוף דבר דינר אלא אפי' כ"ש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וע"כ לומר דהכונ' ליתן טעם למה הפדיון הוא ע"י אחר ולא ע"י הבע"ח עצמו ואמרינן דה"ט כדי שלא יאמרו כו' כיון דעינינו הרואות דהירוש' ס"ל דעיקר הפדיון הוא מן הדין וכיון דכלל זה מסור בידינו דכל היכא דאפש' להשוות תלמוד ירוש' עם הש"ס דילן משוינן הסכימ' דעתו של הרמב"ם ז"ל לפרש בש"ס דילן הכי ואמנם קשה דמאחר דמארי' דש"ס דירוש' דהיינו ר"י מתבאר מהירוש' הנז' דכתובות דס"ל בפשיטות דצריך פדיון מן הדין דהקדש מפקיע מ"ש אפי' בקדוש' דמים ולא מצי טריף הבע"ח בלא פדיון א"כ איך סתמא דש"ס דירושלמי בר"פ הניזקין הנז' מק' בההיא דכרמו פרט להקדי' דאי כשהזיק ואח"כ הקדיש אמאי אינו גובה מהם ופריך ממתני' דערכין הא לפי האמ' צריך פדיון מיהא ובלא פדיון אינו גובה מהם דהקדש לא פקע בכדי כמו שהיא ס' ר"י והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי להרשב"א בחי' בפ' השולח בשמעתין שאחר שהבי' ס' ר"ת שמחלק בין קרקע למטלטל כ' וז"ל ומצאתי בירוש' בכתובת בפ' האש' שנפלו הקדיש צ' מנה והיה חובו ק' מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ולא סוף דבר דינר אלא אפי' כ"ש שלא יהא נרא' הקדש יוצא בלא פדיון ר"א בשם ר"י מועלין בו מעיל' גמור' וק' אם מועלין בו מעיל' גמור' יהא נפד' בשוויו אם אינו נפד' בשוויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעיל' בקרקע אלא כן אנן קיימין בקמה עד כאן ג' הירוש' אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפי' במטלטל היא וכדברי רש"י והגאונים עכ"ל. ולע"ד לא הבנתי דבריו דלפי מה ששיערנו בפי' הירוש' סלקא בידן דהירוש' לא אתי לא כרש"י ולא כר"ת אלא כס' הר"מ ז"ל דאפי' בקדושת דמים בין במקרקעי ובין במטלטלי מן הדין צריך פדיון דהקדש מפקיע מ"ש ולא פקע הקדש בכדי דאי ס"ל להירוש' דבקדושת דמי' למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' אין הפדיון מן הדין ומאי דקאמר ר"י מועלין בהם מ"ג היינו כ"ז שלא הגיע זמן החוב. אבל כשהגיע זמן החוב טורף הבע"ח מהם בלא פדיון מן הדין א"כ מה מק' אמאי אינו נפדה בשוויו הא לפ"ז אפי' פדיון דדבר מועט אינו אלא מדרבנן כדי שלא יאמרו כו' ואם כונת הרשב"א לומר דכיון דלפום שיטתי' דהירוש' דס"ל דהפדיון הוא מן הדין ס"ל דל"ש מטלטלי ול"ש מקרקעי ומתני' דערכין מיירי אפי' במטלטלי א"כ לשיטת הש"ס דילן נמי דהפדיון הוא מדרבנן מיירי אפי' במטלטלי דלא כר"ת הא נמי ליתא די"ל דהא דלהירושלמי מיירי אפי' במטלטלי היינו משום דס"ל דהפדיון מן הדין וא"כ פשיטא דאם במקרקעי כגבוי דמי אמרינן דצריך פדיון מן הדין כ"ש במטלטלי דמחוסרים גוביינא דצריך פדיון מן הדין אבל לפום שיטת הש"ס דילן דהפדיון הוא מדרבנן אכתי י"ל דיש לחלק דדוקא בקרקע דכגבוי דמי אבל במטלטלי לא באופן דדברי הרשב"א אינם מובנים כלל ואולי דפי' אחר יש לו בירוש' הנז' ולע"ד לא מצאתי אופן לפרש שיבא הירושלמי כס' רש"י ולא כר"ת דלע"ד לא אתי לא כמר ולא כמר כי אם כסברת הרמב"ם ז"ל. איברא דבעיקר מאי דפריך בירושל' לר"י דא' דמועלי' בהם מ"ג דא"כ אמאי אינו נפדה בשוויו י"ל דמאי פריך הא שפיר י"ל דלר"י ס"ל דמאחר דקי"ל דבע"ח מכאן ולהבא הוא גוב' כ"ז שלא גבה הבע"ח מהם אכתי ברשות לוה קיימי וכמקדיש את שלו חשוב ואם כן בודאי דכ"ז שלא הגיע זמן פרעון החוב חל ההקדש ומועלין בו מ"ג. אלא שאחר כך בהגיע זמן החוב פקע ההקדש בכדי דאם יהיה הקדש עולמי חשיב כמקדיש דבר שאינו שלו ולא מצי מקדיש והו"ל כדין שדה מקנה דקי"ל דאם הקדיש הלוקח בשנת היובל חוזר לבעלים בלא פדיון כאמור, וכ"נ מדברי התוספות בפרק השולח בשמעתין דאפי' לפי מאי דס"ל בדעת רש"י דהקדש דמים אינו מפקיע מ"ש מ"מ קודם שיגב' הבע"ח מהם חל ההקדש אלא דכשיגבה הבע"ח מהם פקע ההקדש בכדי כדין שדה מקנה דמה"ט כתבו דבקדושת הגוף דאין לו פדיון כיון דחל ההקדש שעה אחת תו לא פקע משא"כ בקדושת דמים. וכן מתבאר מדברי הרא"ש בפי' למסכת נדרים יות' בביאור יע"ש וא"כ באיזה כח מקשה דא"כ אמאי אינו נפדה בשוויו דאי משום ר"י דקאמ' דמועלין בו מ"ג הא י"ל דר"י קאמר על זמן שהם ביד הקדש קודם שיגבה הבע"ח אבל אה"נ דכשיגבה הבע"ח ההקדש פקע בכדי מן הדין בלא פדיון כדין שדה מקנה, ואי כוונת המקש' לומר מדקאמר ר"י מועלין בהם מ"ג ש"מ דלא פקע בכדי דלא מצינו מעילה אלא בהקדש עולמי אבל בהקדש דבהגיע הזמן פקע ההקדש בכדי בלא פדיון לא מצינו מעילה הא נמי ליתא דהרי בדבר זה פליגי בה ר"י ור"ל בירושלמי בר"פ האומר בקדושין דאמרינן התם ר"א בשם ר"י הר"ז עולה ל' יום כל ל' יום הר"ז עולה לאחר ל' יום יצאת לחולין מאליה מעילת' מאי היא רי"א מעילת' ברור' רבי זעירא רבי הילא תרויהון אמרין מעילת' ס' ע"כ הרי מפורש דר"י ס"ל דאפי' בהקדש לזמן מעילת' ברורה וא"כ נוכל לומר דהא קמ"ל ר"י הכא דקודם שיגבה הבע"ח מועלין בהם מ"ג אף דאינו הקדש עולמי דבהגיע זמן פרעון פקע ההקדש בכדי אשר ע"כ נרא' דמפני קו' זאת ששערנו ומפני דלא תקשי לן ההיא דר"פ הנזקין הנז' דמוכח מיני' דאף סתמא דירושלמי ס"ל דאינו צריך פדיון מן הדין היפך ממה שנרא' ס' ר"י הכא פי' הרשב"א ז"ל דברי הירושלמי באופן אחר אף שהוא דוחק. וה"פ דמאי דפריך דאי מועלין בו יהא נפדה בשוויו אין הכונה לומר דע"כ לר"י דמועלין לא פקע ההקדש בכדי וצריך פדיון מן הדין דהא בהדיא אמרו שם דהפדיון הוא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אלא הכוונ' דאי אמרינן דמועלין בו משום דחל ההקדש מיהא עד שיגבה הבע"ח א"כ מן הראוי הוא דליתקנו חז"ל שיפד' בשוויו דהרוא' שפודין אותו בדבר מועט מה שאין הדין כן בשאר הקדש דלכתחיל' צריך בשוויו [שלא[ יטעו לומר דמעיקרא לא חל ההקדש כלל כיון דמשועבד לב"ח ויבואו ליהנות ממנו קודם גביית הבע"ח ואי לאו האי דר"י דאמר דמועלין בו היינו יכולין לומר דמעיקרא לא חל ההקדש כלל כיון דשעבודא דאורי' כמקדיש דבר שאינו שלו חשיב דלא חל ההקדש כלל ומש"ה די בתקנה זאת לפדות אותו בדבר מועט כדי שלא יטעו ויאמרו שהקדש גמור יוצא בלא פדיון ואם יטעו ויאמרו שכיון שפודין אותו בדבר מועט ש"מ דלא חל ההקדש כלל ויבאו ליהנות לית לן בה דהאמת כן הוא. אבל לר"י ק' באופן דלפי זה מאי דאמרינן מועלין בה הוא עד שיגבה הבע"ח אבל אחר שיגב' הקדש פקע בכדי מן הדין אבל כפי פי' זה דהמקשן לא הקשה אלא דליתקנו לפדותו בשוויו צריך להבין מאי דמסיק לתרץ זה משמי' דרבי תנחום דה"ט מפני שעשו אותו כשור שהוזל דלפי פי' זה לא א"ש. ואפשר דלא היה גריס כן הרשב"א וכן נרא' דאילו היה גריס הא דמייתי בגי' דידן הא דרב ושמואל דרי"א אף בשור כן כו' הוה מייתי לה נמי לסיועי לרש"י ז"ל דמדברי ר"ש משמיה דר"י מוכח בבירור דאפי' במטלטלין מיירי ודוק זהו נר' להליץ בעד דברי הרשב"א. ואולם הרמב"ם ז"ל ס"ל כפי' הירושלמי כאשר כתבנו וממנו הוציא דינו וסברתו. והנה לס' הרמב"ם יש לדקדק מההיא דאמרי' בפרק המניח דל"ג ע"ב גבי פלוגתא דר"ע ורבי ישמעאל דר"ע ס"ל הוחלט השור ושותפי נינהו ור"י ס"ל יושם השור בב"ד דס"ל בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דר"א ע"כ. והא דמכרו מכור ע"כ לר"י הוא דלר"ע דשותפי נינהו אפי' לרדיא אינו מכור כמ"ש התוס' שם בע"א ד"ה הקדישו ניזק איכא בינייהו כו' יע"ש וא"כ הקדישו מוקדש לרבי ישמעאל הוא ואם איתא לס' הרמב"ם דהקדש מפקיע מ"ש אפי' בק"ד וצריך פדיון מן הדין אמאי קאמר דלר"י הקדישו מוקדש משום דר"א הא מן הדין הקדשו הקדש כיון דלר"י בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ליה וכיוצא לזה הקשו התוס' שם בד"ה משום דר"א לס' ר"ת דס"ל דבכל קדושת מטלטלין מפקיע מד"ש ואפי' קדושת דמים יע"ש. וי"ל דהתוס' הקשו כן לס' ר"ת לפי שיטתייהו דס"ל להתוס' שם בפי' המניח בד"ה הקדישו ניזק כו' דלר"י דאמר בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק ביה יכול לסלקו בזוזי כשאר בע"ח יע"ש. אבל לדעת הרמב"ם י"ל דס"ל כס' ריב"א דהביא דבריו הר"ב בס' אסיפת זקנים דס"ל דלר"י אם אינו שוה השור אלא כשיעור חצי נזק גרידא אינו יכול לסלקו ליה בזוזי יע"ש, וכ"נ שהוא דעת התוס' בפ' השולח בשמעתין שכתבו וז"ל ובפ' המניח דאמר הקדישו מוקדש משום דר"א איכא לאוקומי אפי' בראוי למזבח אפ"ה אין מפקיע מד"ש כיון דאינו יכול לסלוקי ליה בזוזי אפי' לר"י כדמפרש בפ' המניח עכ"ל, ורש"ל והר"ב ח"ה נתקשו בדברי התוס' במ"ש דאפי' לר"י לא מצי לסלקו בזוזי דמפשט שמעתין דהמניח נראה דלר"י מצי לסלקו בזוזי יע"ש בדבריהם. והן עתה בהגלות נגלות ס' ריב"א הנז' דס"ל הכי דאפילו לר"י לא מצי לסלקו בזוזי ויישב הסוגיא בטוב טעם ועש"ב י"ל דהתוס' הכא בגיטין כריב"א ס"ל ונמצינו למדין מדברי התוס' דכיון דלר"י נמי לא מצי לסלקו בזוזי הא דאמרי' הקדישו מוקדש משום דר"א אתי אפילו בקדשי מזבח דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי עדיף משעבוד דהקדש מפקיעו וחשיב כאלו כבר גבה אותו הניזק ולא הוי הקדש מן הדין כי אם משום דר"א. וכן נוכל לומר לדעת הר"מ דס"ל נמי דאפי' לר"י ל"מ לסלקו בזוזי ומש"ה אף דאיהו ס"ל דבכל הקדש אפי' קדושת דמים מפקיע מד"ש שאני התם דלא הוי שעבוד לבד אלא כשל ניזק חשיב ולא הוי הקדש מן הדין אלא משום דר"א. שוב ראיתי להר"מ בפ"ח מה' נזקי ממון הל' ו' דאף דפסק שם כר"ע דאמר דשותפי נינהו עכ"ז כתב דאף מכרו המזיק מכרו מכור לרדיא יע"ש וע"כ משום דס"ל דהא דאמרינן דמכרו מכור לרדיא הוא אפי' לר"ע וא"כ הא דאמרינן אמר מר מכרו מכור לרדיא הקדשו הקדש משום דר"א אתי אפי' כר"ע ובהכי א"ש דלר"ע כיון דשותפי נינהו אינו הקדש מן הדין דכמקדיש דבר שאינו שלו הוא אלא קדוש משום דר"א ונרא' דמהא דאמרי' מכרו מכור לרדיא כו' הוציא דין זה דאפילו לר"ע מכור לרדיא דאי מיירי לר"י דוקא א"כ בסיפא דקא' הקדישו מוקדש משום דר"א אמאי קאמר משום דר"א ת"ל דהקדשו הקדש מן הדין דהא אפי' מיירי בקדושת דמים הא קי"ל דהקדש מפקיע מד"ש לשיטת הר"מ אלא עכ"ל דאפי' להרמב"ם מכור לרדיא וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם יע"ש. והנה עוד ס' רביעית יש בדין זה ליישב קו' הראשונים והיא ס' רב האיי גאון ז"ל הביאו הבעל התרומות בשער הנז' דס"ל דלא מפליגינן בין קד קדושת הגוף לקדושת דמים אלא בכולהו אמר רבא הקדש מפקיע מד"ש ולא קשיא דרבא מיירי במי שיש לו נכסים אחרים שיכול לפרוע מהן את החוב אבל אם אין לו נכסים אחרים במה לפרוע מהן את חובו אין הקדש מפקיע מד"ש אפי' הקדישום קדושת הגוף ובזה מיירי ההיא דתנן בערכין הפוד' ע"מ ליתן להב"ח ואמרינן דמן הדין אינו הקדש אלא צריך פדיון משום דר"א דכל דהקדיש כל נכסיו ולא נשארו ב"ח לגבות מהם ומפסיד חובו לאו כל כמיניה ואין הקדשו הקדש מן הדין. והבעל התרומות הק' לס' זאת דאם כן דרבא מיירי בשיש לו נכסים אחרים לפרוע את חובו מאי קמ"ל רבא וכי ס"ד לומר דליגרע כח הקדש מכח הדיוט דהא קי"ל אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חרי והכא נמי כיון דבשיש לו נכסים אחרים עסקינן פשיטא דאינו טורף מן ההקדש דהא יכול ליפרע מב"ח ותי' וז"ל ונוכל לומר דהא קמ"ל דסד"א דכיון דהא דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח לא אתמר אלא מפני תיקון העולם וכדאיתא בגטין בפרק הניזקין בהקדש דליכא פסידא להקדש דהא לא קנאם בזוזי הוה אמינא דטריף מיניה בע"ח מהקדש מבנוני' כדין בע"ח אף על גב דאיכא ב"ח זבורי' קמ"ל רבא דלא דכיון דיש ב"ח לא מצי טריף מהקדש כלל ואע"ג דהא אסיקנא התם בפרק הניזקין דלא שנא מכר ל"ש מתנה עבוד רבנן תקנתא והקדש דכוותא דמתנה הוא הא לאו מילתא היא דהא אסיקנא התם דמתנה פסידא אית ליה דאי לאו דעביד נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מידי אבל הקדש דליכא למימר האי טעמא סד"א דטריף לה מינה דהקדש קמ"ל רבא דמפקיע מד"ש ואינו טורף ממנו כלום אלא גובה משאר נכסים עכ"ל. ויש לחקור דאפי' לטעם זה אכתי קשה דמאי קמ"ל רבא דהא אמרינן בפרק הניזקין ד"ן ע"א דרבא ס"ל כדעולא דאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית ומה טעם אמרו בע"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולפ"ז הא דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח מפני תיקון העולם אין הכונה דאי לאו האי תקנה היו נפרעים ממשעבדי אפי' מן התורה כיון דליכא ב"ח אלא זיבורית דהא מן התורה עיקר דינו בזיבורית אלא הכונה דמפני תיקון העולם אוקמוהו רבנן לדאורייתא דדינו בזיבורית ויגבה מב"ח אף דהם זיבורית וכמ"ש התוספות בריש הניזקין ד"ה אין נפרעין מנכסי' משועבדים כו' יע"ש וא"כ הכא לענין הקדש אם יש ס"ד דיגבה מן ההקדש מטעם דליכא פסידא להקדש היינו אם בני חרי הם זיבורית דנ"מ לבע"ח שיגבה מן ההקדש מבינונית דאי ההקדש נמי זיבורית מהיכא תיתי לומר שיגב' מההקדש בהיות שיש ב"ח בלא שום תועלת דהכל הוא זבורית. וע"כ דהס"ד הוא בשהקדש בינונית וב"ח זיבורית וא"כ אף אם נאמר דהקדש לא הוי כמתנ' מ"מ מאין הרגלים לומר דיגב'. מההקדש מפני שהם בינונית הא כיון דמן התור' עיקר דינו בזבורית ובע"ח בבינונית הוא מדרבנן איך אפשר לומר דמפני תקנה שתקנו דבע"ח בבינונית העמידו דבריהם באיסור תור' דמן התור' חל ההקדש ולא מצי למטרף מיניה ואיך יפקיעו חכמים מפני תקנתם כח ההקדש דאף דמסתמא לא יגב' הבע"ח מהם כי אם ע"י פדיון בדבר מועט מ"מ כיון דמן התור' לכתחלה צריך לפדות אותו בשוויו למה יעשו חכמים קולא זאת לפדותו בדבר מועט לכתחילה כיון דס"ס אפי' יגב' מזיבורית מב"ח לא יהי' לו פסידא לבע"ח ולשיטת רבינו האיי דמתני' דערכין מיירי כשהקדיש כל נכסיו וליכא בני חרי דבהכי אין ההקדש חל כלל מש"ה מקלינן לפדותו בדבר מועט כיון דהפדיון אינו אלא מדרבנן כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. אבל בכה"ג דאיכא ב"ח זיבורית איך אפשר לומ' דמפני תקנ' בינוני' העמידו דבריהם אדין תורה לפדותו לכתחיל' בדבר מועט. ולעיקר ס' רבינו האיי איכא למידק מהירוש' דר"פ הנזקין הנז' דפריך עלה דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו פרט להקדש ממתניתין דערכין הי' חובו מאה מנה כו' דאם איתא לס' רבינו האיי מאי קו' הא שפיר י"ל דברייתא דמיטב כרמו פרט להקדש מיירי כשהקדיש את כרמו שהוא המיטב ועידית שיש לו והשאיר שאר נכסים ב"ח שאינם עידית ואתא קרא לאשמועינן דאף הניזקין דינם בעידית מן התור' וא"כ סד"א דיטרוף מן ההקדש מן העידית כדינו קמ"ל פרט להקדש דהקדש מפקיע מד"ש כל דליכא פסידא גמור' לניזק דהא יכול ליפרע מבינונית או זיבורית דב"ח ואף דלגבי לקוחות אם מכר העידית ואיכא ב"ח זיבורית או בינונית מן התורה טורפים לקוחות מן העידית כדינו אלא דמדרבנן מתקון העולם אינו טורף מלקוחות מ"מ לגבי הקדש דחמיר איסוריה חדית לן קרא דהקדש מפקיע מד"ש וגוב' נזקו מב"ח אף דליכא עידית. עוד י"ל על ס' רבינו האיי ז"ל דמפורש בדבריו בתשובה שהביא הבעל התרומות משמו דמתני' דערכין דאמרינן דבע"ח גוב' מההקדש מיירי אפי' בהקדש דקדושת הגוף דכיון דמיירי דאין לו נכסים אחרים לגבות מהם אפי' קדושת הגוף אינו מפקיע מד"ש הוא לפי מש"ל כיון דקי"ל דבע"ח מכאן ולהבא הוא גוב' ההקדש חל אלא דבשהגיע זמן הפרעון ובא ליפרע מההקד' פקע ההקדש מן הדין בכדי כדין שדה מקנ' כמו שמתבאר מדברי התוספות בפ' השולח ומדברי הרא"ש בנדרים כנז"ל וא"כ התינח בקדושת דמים דקיי"ל דקדושת דמי' פקע בכדי אבל בקדושת הגוף דלא פקע בכדי דאם אמר ה"ז עול' ל' יום אינו יוצא לחולין אחר הל' יום דקדושת הגוף לא פקע בכדי משא"כ בקדושת דמים וכדאמרינן בנדרים דכ"ט ע"א דרבא עצמו ס"ל הכי דאמרי' התם אמ"ל רבא מי קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף קדושת דמים פקעא בכדי קדושת הגוף לא פקעא בכדי יע"ש מאי איכא למימר הא כיון דע"כ חל ההקדש איך בזמן הפרעון בבא לגבות ממנו פקע ההקדש בכדי וי"ל דאף דבקדושת דמים כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גוב' חל ההקדש ובשעת הפירעון פקע מ"מ היינו דוקא בקדושת דמים דפקע בכדי אבל בקדושת הגוף דלא פקע בכדי לא חל ההקדש כלל מעיקרא כיון דהוברר לבסוף שנפרע מהם דכיון דאם נאמר דחל ההקדש נמצא דהבע"ח יפסיד דהקדש לא פקע בכדי אלא על ידי פדיון נמצא דחשיב כמקדיש דבר שאינו שלו והקדש זה דקדושת הגוף מתלא תלי דאם לא נפרע מהם לבסוף הוי ההקדש למפרע ואם נפרע מהם לבסוף הרי למפרע לא חל ההקדש כלל. ולפ"ז צ"ל דמאי דאמרינן בירוש' בפ' האשה שנפלו הנז"ל (דאמרינן) דהקדש זה דמתני' דערכין דאמרינן דהבע"ח גוב' מהם כ"ז שלא גבה מועלין בו מ"ג דהיינו דוקא בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף לא שייך לומר דמועלין בו מ"ג כיון דאם נפרע מהם איגלאי מילתא למפרע דלא חל ההקדש וכ"ז שלא גבה לא שייך מעילה דאיך יתחייב במעיל' על הספק דאפשי שיגב' מהם לבסוף ויפקע חלות ההקדש מעיקרו:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה