אור ברסלב
קדושת יום טוב (ליפמן) שאלות ותשובות › סימן ח

קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

שאלות ותשובות · סימן ח

סימן ז

שאלה בא' שנשא אשה, ולה שתי בנות ויש לבנות מירושת אביהן בית ששוה כמה מאות ובשעת נשואי אשתו. התחייב האיש א"ע להחזיק את הבנות ולזונם ולפרנסם עד זמן נשואיהן. וכן שנתגדלה הבת הראשונה והיתה בת חמש עשרה שנה עשו שידוך עמה ואבי חורגה נתן לה הנדוניא משלו. וגם עשה לה בגדים וכל הצטרכות החתונה עשה משלו וכל זה לא גלה דעתו בשעת מעשה שהוא נותן כדרך הלואה לא לפני הנערה ולא לפני שום ב"ד. ועתה אחרי שנה תמימה מזמן נשואין תובע מנכסי הבת הנ"ל את כל הוצאותיו שהוציא עליה:

תשובה יש לחקור בענין זה כמה חקירות וספיקות א' בהא דהביא הב"י בחו"מ סי' קכ"ח בשם בעה"ת שהביא תשו' הרי"ף וז"ל מי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא עליו כי אמר שבתורת הלואה הוציא והיתום טוען לא כי אלא בתורת מתנה והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לג"ח כמו שאמרו למי שהלך למד"ה ועמד א' ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי עכ"ל. הנה יש לעיין ולספק בדבריו אם דעתו דווקא ביתום משום דדרך בני אדם לזונו ולפרנסו בדרך ג"ח משו"ה אמרינן סתמא לג"ח עשה כל שלא פי' להדיא בדרך הלואה אבל באדם דעלמא שאינו יתום אמרינן מסתמא אדעתא דהלואה עשה מה שפרנסו לפרוע ממנו אח"ז או נימא דלאו דוקא יתום קאמר וה"ה לכל אדם ועוד יש להסתפק אי נימא דדוקא יתום קאמר או בקטן דוקא קאמר דהיינו כל זמן שאינו בן י"ג שנה או אפי' בגדול ועוד יש לחקור בנידון זה אם הדין האמור על שם תשו' הרי"ף הוא במזונות דווקא אבל לא בשאר צרכיו כגון אם השיאו אשה ונתן סך ממון משלו לצורך נשואין ובגדים וכנידון דידן אם יש לחלק בין מזונות לדברים אלו או לא ואי נמי דאין חילוק יש להסתפק ביש לו נכסים במקום א' אי נימא דדוקא בשלא היו לו בשעת הוצאה שהוציא עליו אז אמרינן סתמא דעתו למתנה אבל לא כשיש לו נכסים ידועים בשעת הוצאה דאיכא למימר אדעתא דנכסים אלו הוציא בדרך הלואה כדי לפרוע מהן ואי נימא דבמזונות אין חילוק אכתי יש להסתפק בשאר הוצאות אם יש חילוק בזה על כל אלה יש לחקור ולדון בנידון זה מדברי תשו' הרי"ף הנ"ל ועוד יש לדון ולחקור אם דין זה הוא מוסכם בלי שום חולק או לא. ועוד יש לחקור בנידון דידן שנראה מדברי השאלה שהתחייב א"ע בפירוש לזונם ולפרנסם עד זמן נשואים דמשמע ולא עד בכלל וכל שכן שאין צרכי הנדוניא והנשואים בכלל זה דהוי כאלו פי' שזה אינו רוצה לקבל עליו ליתן משלו. והוי גלה דעתו מקודם שאינו רוצה לתת את כל אלה במתנה משלו. ויש להסתפק בזה אי בעינן דווקא שיגלה דעתו בשעת מעשה שאינו נותן זה במתנה או אפי' גלה דעתו קודם מעשה נמי מהני:

ועתה נבוא אל העיון על ראשון ראשון. הנה בפ' שני דייני גזירות כ' הר"ן וז"ל וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר דכי אמר חנן איבד את מעותיו דווקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה נותן לה דבכי האי גוונא הו"ל כפורע חובו של חבירו שהוא פטור וכו'. אבל אם פרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וכו' והביא ראיה דבמפרנס סתם לא אמרינן במתנה קא יהיב לי' אלא לשם הלואה מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי. ועוד ראי' מדגרסינן בירושלמי וכו' אלמא המרשה את חבירו סתם לאו למתנה איכוין אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם. חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל. ולא נראו לי דנהי דמהנה את חבירו סתם. לאו לשם מתנה קא מכוין. אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי. דנהי דלא בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחית. ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסלק אדעתא נמי שתתחייב היא בהם כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתיה דבעל נחית. ומשו"ה נהי דבתורת מתנה לא קעביד כדמוכח הנך ראיות שכ' הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתי' דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע עכ"ל הר"ן שם. וכלשון הזה ממש כ' הר"ן ג"כ בפירושו בנדרים בפ' אין בין המודר יע"ש:

והנה בזה הסכימו שניהם דהמפרנס את חבירו סתם או מהנהו לאו לשם מתנה איכוין וע"כ לא פליגי אלא במפרנס אשת חבירו סתם אי אדעתא דידה נחית בתורת הלואה. ודין הוא שהוא תובעה. והיא תובעת את הבעל כדין לותה ואכלה או אדעתא דבעל נחית. וה"ל פורע חובו של חבירו לחנן. ואיבד את מעותיו. והנה הרי"ף שהביא כאן הך דעמד א' ופרנס את אשתו להביא ראיה דבסתם לאו בתורת הלואה נתן אלא בתורת מתנה. יש לעיין בדבריו. אי ס"ל כדעת הר"ן דסתמא אדעתיה דבעל נחית א"כ מה ראיה מהתם לכאן. דהתם אפי' אדעתא דהלואה נתן ולא לשם מתנה מ"מ כיון דאדעתיה דבעל נחית הו"ל פורע חובו של חבירו. ומשו"ה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין משם ראיה כלל דבסתמא לשם מתנה יהיב אלא וודאי ע"כ צ"ל דלא ס"ל להרי"ף כסברת הר"ן. אלא ס"ל אי הוי אמרינן דבסתם בתורת הלואה נותן. היה לנו לומר דאדעתא דידה נחית. דהוי כאלו הלוה לה. והיה בדין שיהא הוא תובעה והיא תובעת את הבעל. כדין לותה ואכלה. ומיהו בזה ס"ל כדעת הר"ן דסתמא דלישנא דמתני' משמע עמד א' ופרנס את אשתו בפרנסה סתם ודלא כמו שמפרש הרשב"א דמיירי במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעל נותן לה וכיון שכן שפיר מייתי ראיה מינה דמפרנס סתם לאו בתורת הלואה נותן אלא בתורת מתנה דכיון דבמפרנס סתם מיירי מתני' אי נימא דבתורת הלואה נותן אמאי איבד את מעותיו. ליהוי כלותה ואכלה דתובעה והיא תובעת את הבעל. אלא וודאי המפרנס סתם לאו דעתיה לתורת הלואה אלא לתורת מתנה וא"כ הרי"ף ע"כ פליג אתרוייהו בזה דלהרשב"א והר"ן תרוייהו ס"ל דמפרנס סתם לאו לתורת מתנה איכוין. ולהרי"ף מפרנס סתם לתורת מתנה איכוין ואין חילוק בין אשת חבירו לחבירו עצמו והשתא לפ"ז ע"כ צ"ל דיתום דנקט הרי"ף לאו דווקא אלא ה"ה אדם אחר אלא דלפ"ז קשיא טובא אדברי הרי"ף הא דאמרינן בכתובות בפ' אעפ"י ובנדרי' בפ' אין בין המודר עלה דהך מתני' ופורע לו את חובו הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ואי כדעת הרי"ף דטעמי' דחנן משום דסתמא בתורת מתנה יהיב א"כ מה ענין זה לפורע חובו של חבירו כלל והיכי מוכח מדברי חנן דפורע חובו של חבירו פטור אפי' יהיב אדעתי' דהלואה כזו לפרוע מחבירו. וכדקיי"ל באמת בפורע חובו של חבירו, והא הכא ה"ט משום דסתמא לתורת מתנה יהיב, וזה וודאי אין לפרש דה"ק. כמו מפרנס סתם לחנן בתורת מתנה יהיב. ה"נ פורע חובו של חבירו בסתמא אמרינן בתורת מתנה יהיב אבל אם פי' דבתורת הלואה יהיב. אה"נ דחייב. דא"כ אמאי מותר לפרוע את חובו במודר הנאה. הרי אסור ליתן לו שום מתנה. ואי היה נותן בדרך הלואה היה חייב לשלם לו. והשתא משום דאמרינן סתם דרך מתנה הוא נותן. הרי בענין זה אסור במודר הנאה. דאל"כ למה ליה לאוקמי כחנן לוקמיה ככו"ע ופורע לו את חובו להדיא בדרך מתנה. דע"כ לא פליגי חנן ורבנן. אלא אי בסתם דרך מתנה נותן או דרך הלואה לפי שיטת הרי"ף בתשובה. אלא וודאי פשוט דבכה"ג אם היה דרך הלואה היה חייב אלא משום דמתנה קיהיב הוא דמפטר היה אסור במודר הנאה וע"כ צ"ל דפורע חובו של חבירו פטור אפי' נותן ע"מ לפרוע מחבירו ואפ"ה פטור ומשו"ה הוא דמותר במודר הנאה וכמו שכתבו המפרשים בנדרים הר"ן והרא"ש יע"ש. וכדקיי"ל באמת בדין פורע חובו ש"ח וא"כ היכי קאמר הא מני חנן היא. דאין זה ענין לדברי חנן לשיטת הרי"ף בתשו' דס"ל דטעמיה דחנן משום דהמפרנס סתם בתורת מתנה קיהיב. ומשו"ה הוא דאיבד את מעותיו. ואין זה ענין לפורע חובו ש"ח ע"מ לפרוע ממנו:

ואמנם היה נראה ליישב לפי שיטת הרי"ף בתשובה דס"ל להש"ס מדקאמר סתמא עמד א' ופרנס את אשתו איבד את מעותיו. משמע אפי' פרנס בפירוש מחמת מזונות. שחייב לה בעלה נמי איבד את מעותיו. וה"נ משמע לישנא דאמר ר' יוחנן בן זכאי הניח מעותיו על קרן הצבי. משמע דמתחלה הוי דעתו לפרוע מן הבעל אלא משום דהדין הוא שהבעל אין צריך לפרוע לו הוי כהניח מעותיו על קרן הצבי. שאין לו ממי לתבוע את מעותיו שהאשה פטורה שלא על דעת לפרוע ממנה הלוה. כ"א על דעת לפרוע מן הבעל. והבעל פטור משום דה"ל פורע חובו של חבירו. דאי בסתמא דווקא מיירי וטעמא משום דאמדינן דעתיה דלשם מתנה יהיב. אין זה ענין להניח מעותיו על קרן הצבי דמעיקרא אדעתיה דמתנה יהיב. ונתקיימה מחשבתו. מיהו הרי"ף דייק לסברא דידיה. מדנקט סתמא משמע נמי אפי' פרנס סתם. וכמ"ש הר"ן דפשטיה דלישנא דמתני' הכי משמע. ואי נימא דבמפרנס סתם דעתיה לשם הלואה. ליהוי כאלו הלוה לה. והוא תובעה. והיא תובעת את הבעל. ולא ס"ל להרי"ף כסברת הר"ן דבאשת חבירו סתמא אדעתיה דבעל יהיב ומשו"ה איבד את מעותיו אלא ס"ל. דאי במפרנס חבירו סתם הוי לשם הלואה ה"נ במפרנס אשת חבירו ליהוי כאלו הלוה לה. אמנם לפ"ז ע"כ ס"ל להרי"ף דמפרנס חבירו סתם. אפי' הוא גדול שאינו יתום נמי פטור מיהו לישנא דנקט הרי"ף מי שפרנס יתום בתוך ביתו. משמע דווקא ביתום קאמר משום דאמדינן דעתיה דלמצוה קא מכוין משום דיתום הוא. אבל במפרנס חבירו סתם לא אמרינן דלשם מתנה יהיב. וע"כ צ"ל כן. כי היכי דלא תקשה על הרי"ף מהך דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. וכן מהך דירושלמי דהביא הרשב"א ראיה דקתני המרשה את חבירו בביתו סתם צריך לפרוע לו וכדכתב הר"ן שם. וכן יקשה עליו מכמה מקומות שהביאו התוס' בכתובות דף ק"ח ד"ה חנן אומר וכו'. דמשמע דהמהנה את חבירו סתם לא אמרינן לשם מתנה עביד. ודוחק לחלק בין מזונות לשאר הנאות אלא וודאי נראה דדווקא במפרנס יתום קאמר. וכדמשמע לישניה. ומטעמא דאמדינן דעתיה דלשם מצוה קא מכוין וא"כ לפ"ז קשה האיך מייתי עלה הך דעמד א' ופרנס את אשתו וכו'. דהתם ע"כ לאו מהאי טעמא הוי דלשם מתנה יהיב כיון דמודה הרי"ף במפרנס חבירו שאינו יתום דלאו דעתיה משום מתנה:

והנראה בעיני דטעמיה דהרי"ף בזה משום דקיי"ל כחכמים דפליגי אדר"א בפיאה פ"ה בבעל הבית העובר ממקום למקום ולקח מקופה של צדקה דכשיגיע לביתו א"צ לשלם משום דעני הוא באותה שעה והו"ל כעני שהעשיר וכמו שפסק הטור וב"י ביו"ד סי' רי"ג יע"ש וה"נ אשה זו כיון שעתה אין לה במה להתפרנס אע"ג דאפשר לה שתלוה מאחרים וכשיבוא בעלה יצטרך לשלם להוי היה לה במה לפרוע ואפ"ה יש מצוה לפרנסה ואפי' מקופה ש"צ כיון דעניה היא באותה שעה דומיא דבע"ה שיש לו נכסים בביתו ועובר ממקום למקום דלא מחייבינן ליה להלוות לפרנסתו ע"מ לשלם כשיגיע לביתו ואפי' מה שנהנה מקופה ש"צ ח"צ לשלם ומצוה לפרנסו בחנם. ה"נ באשה זו יש מצוה לפרנסה בחנם וס"ל דהיינו טעמא דאפי' פרנסה סתם לא אמרינן דלשם הלואה נתן כיון דאיכא מצוה בפרנסתה אמדינן דעתיה טפי דלשם מצוה קמכוין ולא לשם הלואה ע"מ לפרוע ממנה לאחר זמן כשיבוא בעלה ויהיה לה במה לפרוע ומזה למד הרי"ף במי שפרנס יתום בתוך ביתו דאמדינן דעתי' טפי דלשם מצוה קמכוין. ולשם ג"ח פרנסו ולא לשם הלואה ע"מ לפרוע ממנו לאחר זמן כשיגדל. ונראה דה"נ יש ללמוד מכאן במפרנס איש עני שיש מצוה לפרנסו ופרנסו סתם ואח"כ העשיר שאינו יכול לתבוע ממנו מה שפרנסו מה"ט גופי' אפי' עני שהוא גדול שאינו יתום וכן נמי אפי' פרנס בעל הבית העובר ממקום למקום אעפ"י שיש לו בביתו כיון דקי"ל דהשתא דין עני יש לו וה"ל כעני והעשיר. וכמ"ש הטור שם אמדינן דעתיה דלשם מתנה יהיב כיון דמצוה קעביד דמצווין לפרנסו מקופה ש"צ ולא אמרינן דע"מ לפרוע לי' לאח"ז יהיב לי' והיינו מ"ש הב"י ביו"ד שם בשם ר' ירוחם דלאו דווקא מקופה ש"צ אלא אפי' עמד א' ופרנסו משלו אינו יכול לתבוע ממנו לאחר זמן כשיגיע לביתו אעפ"י שיש לו שם ומ"ש שם ופרנסו דרך חסד ע"כ לא בשפירש דדרך חסד מפרנסו אלא אפי' פרנסו סתם אמרינן דלחסד פרנסו וכן מוכח מדבריו שם וכן צריך לפרש ע"כ לשון הב"י בשו"ע שם שכ' מי שפרנס יתום בתוך ביתו והי' מכוין למצוה וכו'. ע"כ לא בדידעינן וודאי שהיה מכוין למצוה אלא אמדינן דעתיה דלשם מצוה איכוין אפי' הוא אומר דלשם הלואה איכוין אינו נאמן דבריו שם הן עצמן תשו' הרי"ף דכאן והכא מיירי להדיא אפי' הוא אומר שלשם הלואה נתן וכן דברי הרמ"א שם בהגהה יע"ש והשת"יש להוכיח לפ"ז בפשיטו' מדברי תשו הרי"ף דבהך דפרנס יתום מיירי אפי' יש לו נכסים ליתום דאי בשלא היה לו נכסים בשעה שפרנסו א"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי איריא יתום אפי' כל אדם נמי שאין לו נכסים בשעה שמפרנסו נמי הדין כן דומיא דמפרנס אשת חבירו הביא הרי"ף ראיה מינה. וזהו דעת ר' ירוחם שכ' דביתום אפי' יש לו בשעה שפרנסו אינו יכול לתבוע ממנו אם לא שפי' להדיא שנותן לשם הלוואה. וכל דברי ר"י שהביא ב"י ביו"ד שם יש להוכיח מדברי התשובה זו דהרי"ף דבעני או אפי' עשיר שהוא עני באותה שעה אפי' גדול שאיננו יתום אם פרנסו סתם אמרינן דלשם מתנה ומצוה קמכוין דומיא דאשת חבירו שהביא הרי"ף ראיה מינה לפי שיטתו וביתום אפי' יש לו נכסים באותה שעה שמפרנסו נמי הדין כן ובכולהו הוי טעמא דיש מצוה לפרנסן אמדינן דעתי' דלשם מצוה וחסד אמנם יש לעיין בזה ביתום שיש לו נכסים הרבה אם יש מצוה לפרנסו בחנם או לפרנסו מקופה ש"צ ואי"ה יתבאר מזה עוד:

העולה מכל זה. דלדעת הרי"ף בתשובה ביתום אפי' יש לו נכסים בשעה שמפרנסו או שאר כל אדם שאין לו נכסים בשעה שמפרנסו ואפי' יהיה לו אחר זמן או כגון עשיר העובר ממקום למקום שנקרא עני באותה שעה וכן המפרנס אשת חבירו שאין בעלה כאן בכל אלו אם פרנסם סתם אמרינן דלשם מתנה איכוין כיון דאיכא מצוה לפרנסם אמדינן דעתיה דלשם מצוה וחסד קמכוין כיון דלא פי' להדיא דלשם הלואה נותן ובאשת חבירו ס"ל כדעת הר"ן ולא מטעמיה דטעמיה דהר"ן משום דסתמא אדעתיה דבעל נחית וטעמיה דהרי"ף משום דסתמא לשם מצוה וחסד קעביד. ויש נפקותא בהנך טעמים כמו שיתבאר אי"ה ויתבאר ג"כ אי"ה אם הרשב"א והר"ן ס"ל כדעת הרי"ף בכל הדינים הנ"ל:

ועתה נבוא לבאר הך דיתום אם בקטן מיירי שאינו בן י"ג שנה. או אפי' בגדול. הנה בפשיטות נראה מלשון הרי"ף דבקטן מיירי דהא כ' וכשהגדיל היתום תבע מה שהוציא משמע להדיא דבשעה שפרנסו קטן היה וכן בדין לפי מה שכתבנו והוכחנו דמיירי אפי' ביש לו נכסים בשעה שמפרנסו ומטעם דיש מצוה לפרנסו א"כ ע"כ בגדול ליתא להאי דינא כיון שהוא גדול ויש לו נכסים וודאי אין מצוה לפרנסו בחנם כמו כל אדם שיש לו ואפי' אינו רוצה להתפרנס קיי"ל כחכמים דר' יהודה בכתובות דף נ"ז ע"ב דאין נזקקין לו וכמו שפסקו הטור וב"י ביו"ד שם. ומה"ט כ' ר' ירוחם דבשאר כל אדם שיש לו אם פרנסו סתם יכול לתבוע ממנו והוכחתיו לעיל שזהו ג"כ דעת הרי"ף בתשובה ואם מפני שאין לו אב לא מטעם זה יהיה לו דין יתום לעולם. דכיון שהוא גדול אין חילוק בין יש לו אב לאין לו דאפי' הוא מפסיד את נכסיו ומבזבזן אין ב"ד נזקקין להעמיד לו אפוטרופוס וכמו שפסקו הטור וב"י בסי' ר"ל ולשון הש"ס אפוטרופוס לדיקננא לח מוקמינן וה"נ לענין שאר דיני יתום כגון לענין פריעת המסים שהיתומים פטורים דהיינו אותם שהן למצוה דקיי"ל יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכדאיתא בב"ב בפ"ק בנימוקי יוסף שם. ובגמ' שם נענין כל הני. וודאי לא מיקרי יתמי אלא עד שיתגדלו ויהיו בני י"ג שנה וזה מבואר בסי' ר"צ יע"ש. וכן מסתבר דאל"כ עד אימת יהיה נקרא יתום. וכי מפני שאין לו אב כל ימיו יהיה נקרא יתום וזה דבר ברור שלא היה צריך לפרשו שלא מיקרי יתום לענין שיהיה דינו חלוק מכל אדם שהוא גדול ואינו יתום אלא עד שיהא בן י"ג שנה אבל לאחר שהוא בן י"ג שנה שנעשה גדול ה"ה ככל אדם בין יש לו אב בין אין לו אב. אלא מפני שלכאורה מלשון הב"י בסי' קכ"ח לא משמע כן יש צורך לבארו וז"ל הב"י שם ומשמע שאין דברי הרי"ף אמורים. אלא בשלא היו בידו משל היתומים וכו'. ונראה שאם היתום היה קטן אפי' אין לו בידו משלו כלום חייב לשלם לו, דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך משלי בתורת הלואה דקטן היה ומיהו ה"מ וכו' עכ"ל ולכאורה נראה דהרב"י מוקי להך דתשובת הרי"ף דדווקא ביתום גדול ממש מיירי והוא תמוה. דבהדיא מפורש בדברי הרי"ף ולכשה גדיל תבע ממנו וכו' אלמא דבשעה שפרנסו עדיין לא הי' גדול אלא קטן הי' ועוד אם הוא גדול בשעה שפרנסו מה בין יתום לשאר כל אדם וה"ל לכתוב סתם המפרנס את חבירו בתוך ביתו סתם ולאחר זמן תבע ממנו דלאחר שהוא גדול מה לי יתום מה לי כל אדם וכמש"ל ובאמת נראה דאין דעת הב"י כלל לפרש הך דתשובת הרי"ף בגדול ממש דהיינו שהוא בן י"ג שנה דוודאי מיירי ביתום עדיין אינו גדול אלא דנראה לו לפרש דלא מיירי בקטן לגמרי דהיינו פחות מזמן הפעוטות דאז אין מקחו מקח ואין הלואתו הלואה דאז מה יועיל מה שיאמר לו בתורת הלואה אני מוציא עליך כיון דאין הלואתו הלואה ואפי' המלוה לצורך מזונות אין הלוואתו הלוואה מה יועיל לו אמירתו בזה אבל כשהגיע לעונת הפעוטות דאז מקחו מקח והלוואתו הלוואה וכמ"ש הרא"ש בפ' בתרא דכתובות דעכ"פ אם הלוה לצורך מזונות הלוואתו הלוואה וצריך לשלם כמו שמקחו מקח וכן מבואר בטור וב"י לקמן סי' רל"ה מדעת הרא"ש והרמ"ה סובר דבכל ענין הלוואתו הלוואה יע"ש ובכה"ג וודאי הי' מועיל אם היה אומר שבתורת הלוואה הוא נותן לו כיון שהלוואתו הלוואה וחייב לשלם לאחר שיגדל ומדלא פי' לו כן מסתמא לשם מצוה וחסד קעביד ובהכי מפרש הב"י דברי תשו' הרי"ף דמיירי בקטן כה"ג שהגיע לעונת הפעוטות אבל לא בקטן ממש דלא היה לו לומר לו שלשם הלוואה הוא נותן לו כיון דאין הלוואתו הלוואה ואף שדבריו סתומים ע"כ צריך לפרש כן ואין זה תימא דבלשון הגמ' נמי מצינו כה"ג בסוכה דאמר ר"ז לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביומא טבא קמא וכו' ופי' הר"ן שם דדווקא בקטן ממש קאמר שלא הגיע לעונת הפעוטות יע"ש אמנם קשיא לי כיון דמיירי בקטן שאין הלוואתו הלוואה אפי' הלוה לצורך מזונות א"כ אמאי צריך לשלם לו כשפרנסו ואפי' אם היה מפרש בהדיא שבתורת הלוואה נותן לו לא היה צריך לשלם דלא עדיף מהלוה לו מעות לצורך מזונות והשתא שפרנסו סתם אמאי צריך לשלם לו ואפשר שהב"י ס"ל לחלק בין הלוה לו מעות דא"צ לשלם אפי' הלוה לצורך מזונות בין זנו ופרנסו וכמ"ש התה"ד סי' שמ"ח דאפי' לדעת הר"ר יונה דס"ל הלוה אפי' לצורך מזונות א"צ לשלם אפי' הגיע לעונת הפעוטות היינו משום דחיישינן שמא ילוה יותר מצרכו ויבזבז ממונו אבל אם אחר זנו ומפרנסו חייב לשלם יע"ש וכל זה ע"כ צריך לפרש בדברי הב"י שלא יהיו דבריו תמוהים:

והעולה מכל זה דהך דינא דתשובת הרי"ף דביתום אפי' יש לו אמרינן דסתמא לשם מצוה וחסד קעביד היינו דווקא בזמן שהוא קטן שאינו בן י"ג שנה אבל לאחר שהוא גדול שנעשה בן י"ג שנה יש לו דין כל אדם דביש לו בשעה שפרנסו אמרינן סתמא לשם הלוואה נתן וכן ראיתי להדיא מבואר בתשובת ר"מ אלשיך סי' ע' דבקטן שהוא יתום דווקא הוא דאיתא להאי דינא דתשו' הרי"ף יע"ש ועוד מבואר שם שרוצה לפרש הך דתשוב' הרי"ף דמיירי בשלא היה לו לקטן נכסים בשעה שפרנסו כדי ליישב דברי תה"ד בסי' שמ"ח שלא יהיו דבריו סותרין לתשובה זו יע"ש. מיהו בזה כבר הוכחתי בס"ד. דדברי ר' ירוחם עיקר דביש לו מיירי. אמנם בזה וודאי האמת אתו. דבקטן יתום דווקא שייך להאי דינא דאפי' יש לו סתמא לשם מצוה וחסד קעביד לשיטת הרי"ף בתשובה זו וכמ"ש. וזה ברור:

ועתה עלינו לבאר. אם דין זה הוא במזונות דווקא. או אפי' הוציא עליו ממונו להשיאו אשה. ועשה לו בגדים מממונו. וכל צרכי נשואיו. אי נימא דסתמא לשם מתנה קעביד. מיהו בתחילה צריך לבאר דעת הרשב"א בזה הדין דתשובת הרי"ף אם הוא חולק או לא. ויתבאר ג"כ החילוקים הנ"ל. הנה בסי' ר"צ הביא ב"י בתשובת הרשב"א וז"ל יתומים שסמכו אצל בעה"ב. וזן אותם משלהם. אם הוציא משלו. לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפי' לחנן עכ"ל. הנה לכאורה נראה דהרשב"א פליג אהך דתשובת הרי"ף. וכן כ' בתשובת ר"מ אלשיך שם יע"ש שכ' דאזיל לשיטתו דמחייב במפרנס אשת חבירו סתם. אבל לפ"ז יהיו דברי הב"י בשו"ע סותרים זא"ז. דביו"ד סי' רי"ג כתב הך דתשובת הרי"ף להלכה בלי שום חולק ובחו"מ סי' ר"צ כתב הך דתשובת הרשב"א להלכה ג"כ בלא שום חולק. אמנם אחר עיון קצת בדברי התשובה הנ"ל. נראה דלא פליג בזה אתשובת הרי"ף. דאיהו מיירי ביתומים שסמכו אצל בעה"ב. דהיינו שנעשה להם אפוטרופוס מעצמו. שנתחברו אליו היתומים מעצמם. והוא משתדל בשלהם וכההיא דתנן בגיטין דף נ"ב ופסקו הפוסקים דיש לו כל דין אפוטרופוס. וכמו שכ' הטור וב"י שם ובההיא הוא דמיירי הך דתשובת הרשב"א. תדע מדכ' שם וזן אותם משלהם. דמשמע דיש משלהם בידו. והיינו שסמכו אצלו ונעשה להם אפוטרופוס. והוא משתדל בשלהם. והוא הוציא עליהם גם משלו. ובכה"ג מודה הרי"ף דלא אמרינן לתורת מתנה וחסד איכוין. דאפי' באדם אחר שאינו אפוטרופוס כ' הב"י בסי' קכ"ח. דמשמע דאין דברי הרי"ף אמורים אלא בשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו. אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שינכה ממנו מה שהוציא עליו. דלא אמרינן בכי הא דלג"ח פרנסו. עכ"ל יע"ש וכ"ש באפוטרופוס שלהם שכל שלהם ת"י. והוא משתדל בשלהם בכל עניני הכנסותיהם והוצאותיהם פשיטת שמה שהוציא עליהם משלו שהוא מנכה וגובה משלהם ממה שת"י. ולא אמרינן בכי האי דלג"ח עביד. וזה מילתא דפשיטא ועיקר מילתא דאתי הרשב"א לאשמעינן לאו דלא נימא דלשם מתנה יהיב דפשיטא הוא דהכא ליכא למימר כן אלא דאתי לאשמעינן דלא נימא דהניח מעותיו על קרן הצבי. דומיא דעמד ופרנס אשת חבירו דלחנם איבד את מעותיו. וס"ד דכל הזן ומפרנס לשום אדם אינו יכול לתבוע ממנו לאחר זמן משום דדומה נמי למבריח ארי מנכסי חבירו. שהרי לא הנאהו הנאת ממון שישביח ממונו בשביל זה. אלא שהצילו מלהוציא ממון על עצמו למזונות. מיהו באמת לא דמי למבריח ארי מנכסיו. כיון שהוא עצמו היה נהנה ממעותיו של זה. ול"ד למפרנס אשת חבירו. דהתם הבעל שהוא תובע ממנו הוא עצמו לא נהנה מממונו של זה שהיה זן את אשתו ואין לו הנאה אלא שפטרו ממזונות אשתו שהיה הוא מחויב בדבר. וזה דומה למבריח ארי ומשום דלא ברי הנאה דידיה וכמו שכתבו כל הפוסקים אבל במזונות עצמו דברי הנאתו לא דמי למבריח ארי וכן מבואר בתה"ד ובתשובת ר"מ אלשיך חילוק זה. וזהו דאשמעינן הרשב"א והיינו מה שסיים ואפי' לחנן כלומר דל"מ להנך דפליגי עלייהו. וס"ל דאפי' במפרנס אשת חבירו חייב ולא דמי למבריח ארי כ"ש הכא אלא אפי' לחנן דס"ל התם איבד את מעותיו. משום דדמי למבריח ארי. אפ"ה כאן לא הניח וכו'. ואי דאתי לאשמעינן דלא אמרינן לשם מתנה יהיב. אין זה ענין כלל לפלוגתא דחנן. ובני כה"ג דאיהו מפרש להדיא דפלוגתייהו בשפי' דמשום חיוב מזונות הבעל הוא נתן וכמ"ש הר"ן בשמו. ולא הוי פלוגתייהו כלל בהך סברא דלשם מתנה. ואין להאריך בזה. ועכ"פ זה וודאי ברור דהאי דינא ל"ד כלל להך דתשובת הרי"ף דכאן ביתומים שסמכו מיירי וכמ"ש לחלק וכן נראה נמי מלשון הב"י שכ' שם אחר שהביא תשו' הרשב"א וכן כ' בתרוה"ד סי' שמ"ח וכ' שם דאפי' אחר שאינם סמוכים אצלו שהוציא עליהם וכו' עכ"ל הב"י משמע להדיא דיש חילוק בין סמוכים אצלו לאחר והרשב"א מיירי בסמוכים אצלו אלא דבתה"ד כ' דאפי' אחר וכו' והיינו דבד"מ שם כ' על דברי התה"ד הנ"ל וב"י בסי' קכ"ח כ' שכ' בעה"ת בשער ס"ב בשם תשובת הרי"ף וכו' היינו דתשובת הרי"ף נראה דלא כמ"ש בתה"ד דאפי' אחר וכו' והיינו שבשו"ע כתב הך דתשובת הרשב"א יתומים שסמכו אצל בעה"ב וכו'. ולא כ' הך דתה"ד דאפי' אחר שאינם סמוכים וכו' היינו משום דזה וודאי פליג על תשובת הרי"ף ולא נראה לו לפסוק כמותו והיינו דבי"ד פסק כתשו' הרי"ף הנ"ל והרמ"א הגיה בחו"מ וכ' וה"ה אחר שאמר שהלוה ליתומים וכו' כלומר דבאחר בעינן שיאמר שהוא נותן להם בתורת הלוואה אבל בסתם אמרינן דלג"ח נתן וכמ"ש ביו"ד והיינו מה שציין הרמ"א ועיין ביו"ד וכו' וזה נלענ"ד ברור ונכון בלי פקפוק דתשובה זו דהרשב"א ל"פ אהך דהרי"ף ואין דברי הב"י בשו"ע סותרים זא"ז כלל

אמנם ממקום אחר יש ללמוד דהרשב"א לא ס"ל כסברת הרי"ף והוא ממ"ש הר"ן בשמו בפ' ש"ד גזירות ובפ' אין בין המודר דמפרנס אשת חבירו סתם חייבת לתבוע מן הבעל ולשלם לזה ודימה אותו למפרנס חבירו סתם והבאתי דבריו לעיל ואי הוי ס"ל כסברת הרי"ף דהיכא דאיכא מצוה פרנסו אמרינן סתמא לשם מצוה וג"ח קעביד א"כ נהי דבמפרנס חבירו סתם חייב היכא דיש לו דומיא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות התם אין מצוה לפרנסו. אבל הכא איכא מצוה לפרנסה דומיא דבעה"ב העובר ממקום למקום אעפ"י שיש לו בביתו כיון דהשתא אין לו במקום זה הו"ל עני באותה שעה ומצוה לפרנסו בחנם ה"נ כיון דעכשיו אין לה במה להתפרנס דבאין לה משלה מיירי וכמ"ש הר"ן שם דכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם וכו' א"כ עניה היא באותה שעה אע"ג דלאח"ז כשיבוא בעלה יהיה לה במה לשלם הו"ל כעני והעשיר וכמ"ש הפוסקים גבי הך דבעה"ב העובר ממקום למקום ואיכא מצוה לפרנסה ונימא דסתמא לשם מצוה וג"ח קעביד. ונראה מזה דלא ס"ל כסברת הרי"ף וכן יש להוכיח בדברי הר"ן שדחה להך דהרשב"א משום דאדעתיה דבעל נחית ולא דחה בפשיטות דהכא שאני דאיכא מצוה אלא וודאי איהו נמי לא ס"ל הך סברא.אמנם אחר העיון קצת נראה דגם מכאן אין ראיה דיש לומר דבאשת חבירו אין כאן מצוה כלל דהא יש כאן נכסי בעלה ותוכל לילך לב"ד. וב"ד יפסקו לה מזונות. ותוכל למכור מנכסי בעלה כדי מזונות. כדין מי שהנך למד"ה. ואשתו תובעת מזונות וכדפסקינן הלכתא בגמ' דפוסקין מזונות לאשת איש אפי' לא שמעו בו שמת כרב דס"ל הכי וכן פסקו כל הפוסקים ואם היא אינה רוצה לילך לב"ד שיפסקו לה לא בשביל זה איכא מצוה לפרנסה בחנם דהוי כאלו יש לו. ואינו רוצה להתפרנס דאין נזקקין לו. ובכה"ג הוא דמיירי הרשב"א. דמפרנס אשת חבירו. אמרינן בתורת הלוואה נתן דומיא דמפרנס חבירו סתם. דמיירי נמי ביש לו נכסים באותה שעה וכיון דליכא מצוה לא אמרינן לשם מתנה יהיב. אבל היכא דאיכא מצוה יש לומר דמודה הרשב"א דבסתמא אמרינן אדעתא דג"ח קעביד. וכדעת הרי"ף בתשובה זו. והרי"ף שדימה הך דעמד ופרנס את אשתו להך דפרנס את היתום. יש לומר משום דס"ל דמתני' דקתני סתמא ופרנס. משמע אפי' ופרנס סתם דלא ניחא ליה לפרושי כפי' הרשב"א. דמיירי בפירש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה נותן. וניחא ליה לפרושי טפי דמיירי בכל ענין אפי' בסתם. ומוקי לה בשאין כאן נכסי בעלה. דהשתא אפי' תלך לב"ד שיפסקו לה ע"כ תצטרך ללוות מאחרים. וכשיבוא הבעל יהיה חייב לשלם. בכה"ג וודאי הוי דומיא דבעה"ב העובר ממקום למקום דאע"ג שיש לו בביתו. ואפשר לו שילוה. וכשיבוא לביתו ישלם. אפ"ה אמרינן דמצוה לפרנסו בחנם. משום דעני הוא באותה שעה. ולא מחייבינן ליה שילוה. וה"נ באשה זו איכא מצוה כיון דהשתא לית לה מידי במה להתפרנס. כן נראה לפרש בדעת הרי"ף. ולא ניחא לי לומר. דס"ל להרי"ף דאפי' יש כאן מנכסי בעלה שיהא מצוה לפרנסה. כל זמן שלא פסקו לה ב"ד. דהך מילתא ל"ד כלל לבעה"ב העובר ממקום למקום וכמ"ש וניחא לי טפי לפרש בדעת הרי"ף כמ"ש ולפ"ז לא פליג הרשב"א על סברת הרי"ף בתשובה זו בעיקר הדין ומודה היכא דאיכא מצוה אמרינן דלג"ח נתן:

אמנם יש להביא ראיה לכאורה מדברי הרשב"א במקום אחר דפליג אסברא זו והיא דבע"א בסי' ע' הביא ב"י מתשובת הרשב"א ז"ל וז"ל וכתב עוד שנשאל על ראובן שהלך למד"ה. ותבעה אשתו מב"ד לפסוק לה ולבתה מזונות וכו' ויזונה שמעון אביו וכו' ועוד נתנו לו ב"ד רשות וכו' שיוציא לה שמעון בתורת הלוואה. ומת ראובן והיתה האשה ובתה ניזונית על שולחן שמעון וכשגדלה הבת פסק לה שמעון נדוניא משלו. והשיאה ללוי ואח"כ נפל לאותה בת ירושה מבית מורישי אביה ועכשיו בא שמעון להפרע ממנה מה שהוציא במזונותיה והיא משיבתו כשם שנתחסדת עמי להשיאני משלך כך נתחסדת עמי לפרנסני משלך ושמעון טוען מעולם לא ויתרתי וכו'. עד שיהיו לך נכסים ותפרעני. והשיב וכו'. אבל רואה אני שלאחר מכאן כתבו לו ב"ד וכו' שיוציא לה בתורת הלואה כל צרכיה לפיכך הדין עמו במה שתובע להפרע מן הבת ואם נתחסד להשיאה לבעל משלו אין זה מחייבו ליתן לה מזונות משלו. עכ"ל בקיצור יע"ש והרי התם מיירי בשלא היו נכסים לבת כלל אחר מות אביה שהרי כ' שאח"כ נפל לה ירושה מבית מורישי אביה. ומאלו הנכסים הוא שבא שמעון לפרוע עכשיו על מה שהוציא במזונותיה מכבר. משמע להדיא דבשעה שהיה זנה ומפרנסה לא היו לה שום נכסים וכן משמע ממה שטען עד שיהיו לך נכסים ותפרעני אפ"ה פסק שהדין עם שמעון ואי הוי ס"ל דהיכא דאיכא מצוה אמרינן סתמא בתורת חסד קעביד הרי הכא וודאי דאיכא מצוה ונהי דטענה זו שטענה כשם שנתחסדת וכו' לאו טענה היא דלאו ראיה מזה על זה מ"מ בלאו הך טענה ה"ל למימר דבסתמא בתורת חסד פרנסה כיון דוודאי איכא מצוה בשעה שפרנסה שלא היה לה כלום ונראה מזה דהרשב"א לא ס"ל הך סברא:

אמנם אחר קצת עיון נראה דגם מזה אין ראיה דהתם מיירי בנתנו לו ב"ד רשות שיוציא לה בתורת הלוואה כל צרכיה א"כ יש הוכחה דמעיקרא אדעתא דהלואה נחית ומשו"ה מהימנינן ליה דכל מה דעביד בתר הכי בפרנסה אדעתא דהלואה קעביד וכמו שכתבו לו הב"ד אבל היכא דפרנס סתם ולא היה כאן שום גילוי דעת מעיקרא אמרינן דבתורת חסד קעביד היכא דאיכא מצוה. אמנם קצת צ"ע שם בדברי הרשב"א דמשמע מלשונו דהב"ד כתבו לו שיוציא בתורת הלואה לאשת ראובן את כל צרכי' ומעיקרא אדעתיה דאשת ראובן הוא שילוה שיהא הוא תובע ממנה וא"כ אמאי פסק שהדין עמו במה שתובע להפרע מן הבת הא מעיקרא לאו אדעתא להפרע מן הבת הוא שהלוה אלא להפרע מן האם ואפשר שיש קצת ט"ס וצ"ל שיוציא להם בתורת הלואה ואין כאן מקומו שאין זה לעניננו ומ"מ אין משם ראיה למפרנס סתם היכא דאיכא מצוה משום דהתם איכא גילוי דעת דמעיקרא לתורת הלוואה נחית כל זה נראה לי להשוות דעת הרשב"א לדעת הרי"ף בזה דהיכא דאיכא מצוה אמרינן מסתמא בתורת חסד מפרנס:

אבל התה"ד וודאי פליג. שפסק בסי' שמ"ח דמי שהוציא הוצאות לפרנס היתומים. ויפרנסם סתם משלו דיכול לתבוע מנכסיהם וחייבים לשלם יע"ש. והרי זה להדיא דלא כתשו' הרי"ף דאין לפרש דהרי"ף מיירי בשלא היה ליתום כלום כשפרנסו. דכבר כתבתי דמוכיחין דברי הרי"ף דאפי' ביש לו קאמר. וכמ"ש ר' ירוחם והביאו ב"י ביו"ד סי' רי"ג יע"ש. ואם אמנם אפשר ליישב קצת ולמימר דאיהו נמי לא פליג. כדי שלא יהיה בעל תה"ד כטועה בדבר משנה שנעלם ממנו תשובה זו שהביא בס' התרומות וזהו דהנה יש לעיין בלשון ר' ירוחם שהביא הב"י שם וז"ל. לאו דווקא מקופה של צדקה. אלא אפי' מאדם בעלמא וכו'. אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר וכו'. זולתי ביתום עני כמ"ש בס' התרומות בשם תשובת הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין עליהם שום תביעה אפי' יש להם אם לא כ' שבתורת הלוואה נותן וכו' עכ"ל. וכלשון הזה העתיק גם הש"ך יע"ש. והלשון תמוה שכ' זולתי ביתום עני. וסיים אפי' גש להם. ומתחילת דבריו משמע דווקא ביתום עני. אבל ביתום עשיר לא. וממה שסיים אפי' יש להם משמע אפי' יתום עשיר. והנראה בעיני דוודאי לא מסתבר לומר ביתום עשיר שיש לו נכסים הרבה או ממון שיהיה לו די פרנסתו עד שיגדל וישאר לו עוד במה להתפרנס אח"כ לא מסתבר כלל שיהא מצוה לפרנסו בחנם דאפי' האב אינו מצווה לזון בניו ובנותיו כשהן יתר על שש כשיש להם נכסים משלהם שנפלו להם מבית אבי אמם דדוקא בקטני קטנים שחיובו מדין מזונות האשה הוא דכ' הראש בשם הר"מ בפ' נערה. דאפי' יש להם נכסים חייב האב לזונם דזכו במזונותיהם מתקנת חכמים דומיא דמזון האשה יע"ש וכן כ' הטור בא"ה סי' ע"א ע"ש הר"מ ועד בני שש דווקא אבל לאחר מכאן משמע דאין מצוה באב כלל לזונם אם יש להם נכסים וכ"ש באחר שאין בו מצוה כלל לפרנסו בחנם כיון שיש לו נכסים הרבה ואפי' הוא יתום קטן לא מסתבר כלל שיהא שום מצוה לשום אדם ליתן לו מתנת חנם כל שיש לו נכסים הרבה. ובזה נראה נכון דברי בעל תה"ד שכ' שם באותה תשובה לענין אם יכולין לטעון אם לא היה הוא מפרנסם היו מוצאים אחר מי שיפרנסם כ' על זה דאינה טענה דלמה יפרנסם אחר כיון שיש להם די. ודומה להך דאמרינן יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו יע"ש והדין עמו דוודאי ליכא מצוה לפרנסם בחנם כל שיש להם די. והא דאמרינן בכתובות דף נ' ע"א עושה צדקה בכל עת ר"ש בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן היינו באין להם די משלהם דומיא דזן בניו ובנותיו דלעיל דמיירי ביותר מבני שש וכדמוכח מפירש"י שם שפי' שאין עליו חיוב וכו' וע"כ מיירי באין להם נכסים וכמש"ל ה"נ הך דמגדל יתום ויתומה אם מיירי נמי שמפרנסם משלו ע"כ בשאין להם די משלהם מיירי וקצת אפשר לפרש דלא מיירי כלל במפרנסם משלו וכן משמע קצת דגבי בניו ובנותיו נקט לשון הזן והכא נקט לשון המגדל והיינו דאפי' אינו מפרנסם משלו אלא מגדלם בלבד היינו שמשתדל בצרכיהם ומדריכן לדרך ישרה ועכ"פ וודאי נראה ומסתבר דהיכא דיש ליתום נכסים הרבה ליכא שום מצוה לפרנסו בחנם ומשלו יעשה לו סגולה שישאר בעשרו בשלימות ולא מצינו בזה מצוה כלל וכיון דליכא מצוה אין לנו לומר דאם פרנסו סתם דלתורת חסד קעביד דומיא דגדול שיש לו שיכול לתבוע ממנו מיהו ביתום שיש לו קצת ממון או נכסים שיש לו להתפרנס עתה אך אם יתפרנס עתה לא ישאר בידו כלום כשיגדל כיון דיתום קטן הוא ואינו יכול להרויח כלום אם יצטרך עתה להוציא משלו יאכל את כל אשר יש לו ונמצא כשיגדל לא יהיה בידו כלום ויהיה ע"כ מוטל על הבריות ביתום כזה י"ל דאיכא מצוה לפרנסו בחנם אע"ג דבאדם גדול כה"ג היכא שיש לו עתה כדי פרנסתו אין מצוה לפרנסו בחנם מפני שיכול להיות שגם אח"כ לא יצטרך לבריות כיון שיכול להרויח וברכת ה' מצויה שישלח לו ברכה במעט שבידו שיוכל להתפרנס כל ימיו ולמה יטיל עצמו על הבריות בחנם. אבל ביתום שהוא קטן ע"כ יוציא את כל אשר לו במזונותיו כיון דלאו בר הרוחה הוי וע"כ אח"כ יהיה מוטל על הבריות בכה"ג יש מצוה לפרנסו בחנם עד שיגדל ויהיה בן דעת שיוכל להתפרנס במעט שיש לו ולא יצטרך להיות מוטל על הבריות ובכה"ג מיירי רבינו ירוחם שהוא יתום עני אעפ"י שיש לו מעט נכסים כדי פרנסתו של עכשיו אפ"ה יתום עני מיקרי מטעמא דכתיבנא ובכה"ג אם פרנסו סתם אמרינן דבתורת חסד קעביד ואינו יכול לתבוע ממנו כשיגדל מה שהוציא עליו ומוקי להך דתשובת הרי"ף נמי בכה"ג. אבל ביתום עשיר שיש לו נכסים או ממון הרבה שיוכל להתפרנס מזה עד שיגדל וישאר לו גם אחרי כן במה להתפרנס כשיהיה בן דעת להרויח. בכה"ג וודאי אין חילוק בין יתום לגדול. דאם פרנסו סתם יכול לתבוע ממנו מה שהוציא עליו והשתא יש לומר דבכה"ג מיירי בתה"ד. וכנראה מדבריו שם ממ"ש דלמה יפרנסם אחר כיון שיש להם די יע"ש משמע דוודאי לא היו מוצאים שום אדם שיפרנסם בחנם מזה נראה דמיירי שיש להם נכסים או ממון בריוח שאינן נקראים יתומים עניים דליכא שום מצוה לפרנסם בחנם. כן נלענ"ד ליישב דעת בעל תה"ד ולהשוות הדעות בלי מחלוקת כלל. ולכו"ע כל היכא דאיכא מצוה לפרנסו בחנם אמרינן היכא דפרנסו סתם דלמצוה קעביד. ובתורת ג"ח נתן וכל היכא דליכא מצוה לא אמרינן כן:

וחילוק זה שכתבנו בין יתום לאדם אחר היכא דיש לו מעט יש שורש לחילוק זה בסוף פיאה בהא דמחלקינן בין היכא דנושא ונותן בהם או לא וכדאמרינן עלה בירושלמי טבא חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. ואם אינו דומה לגמרי מ"מ יש ראיה דמסתבר לחלק בהכי. ואין בו צורך להאריך:

והנה מלשון הרמ"א בהגהה בחו"מ סי' ר"צ שכ' שם אהך דיתומים שסמכו וכו'. וה"ה אחר שאמר שהלוה ליתומים ומשמע דהיינו הך דתה"ד וכמו שציין שם בעל באה"ג תה"ד ואחר זה כ' אבל אם פרנסם בתורת ג"ח פטורים עכ"ל והיינו הך דסה"ת בשם תשו' הרי"ף וכמו שמצוין שם ונראה מדבריו להדיא דמפרש דלא פליגי אהדדי ומוקי לה להך דתה"ד בשאמר בשעת מעשה שהוא נותן להם בתורת הלוואה דבכה"ג וודאי דגם הרי"ף מודה דלא הניח מעותיו על קרן הצבי וכנראה להדיא מלשון בה זו ובאמת שכל פלפולו של תה"ד שם באותה תשובה א"ש אפי' מיירי בכה"ג שאמר שנותן להם בתורת הלוואה אמנם מסתימת לשונו משמע דלא נחית לחלק בהכי כלל ואפי' בסתם נמי משמע דס"ל דיכול לתבוע ונראה לענ"ד כמ"ש הוא נכון:

והנה יש עוד טעם אחר לחלק בין היכא דאיכא מצוה לפרנסו בחנם להיכא דליכא מצוה לפי שיטת הר"י בתוס' ב"ק דף נ"ח ע"א ד"ה א"כ מבריא ארי וכו' שכתב הטעם דפורע חובו של חבירו פטור משום דמצי למימר אם לא היית פורע היית מוצא הרבה אוהבים שהיו פורעים בשבילי כי דרך אוהבים לרחם על אהוביהם להציל מן הצער הזה יע"ש והביא בתה"ד שם לענין הך דפרנס את היתום ודחה טעם זה משום דלא מצי למימר כן דלמה יפרנסם אחר כיון דיש להם די והביא שם הך דיש לו ואינו רוצה להתפרנס דליכא מצוה משמע הא איכא מצוה מצי היתומים לטעון כן לפי שיטת ר"י דכיון דאיכא מצוה היו מוצאים וודאי מי שיפרנסם בחנם דזה וודאי מצוי טפי לקיים מצות צדקה כזו מהך דפריעת חוב אחר ואיכא נ"מ טובא דלהאי טעמא אפי' אמר מקודם בפני עדים וגילה בדעתו שהוא נותן להם בתורת הלוואה אפ"ה אינו יכול לתבוע מהם מה שהוציא כל שלא אמר להם וקבלו על עצמם בתורת הלוואה משום האי טעמא דהוי דומיא דפורע חובו ש"ח דאפי' אמר בפירוש שהוא פורע ע"מ לחזור ולפרוע ממנו כל שלא קבל עליו זה כן הוא פטור מה"ט שכ' הר"י וה"נ בהנך יתומים. אמנם מדברי תשובת הרי"ף יראה להדיא דלא ס"ל כן דע"כ לא פטר את היתום אלא משום דתלינן טפי דלג"ח עביד אבל כל שיכול לברר שאמר בפי' שנותן בתורת הלוואה הי' חייב לשלם אע"ג דלא אמר בפניו ולא קבל זה עליו וכן מוכח להדיא ממ"ש הב"י דאם היה היתום קטן חייב לשלם דלא שייך למימר ה"ל לומר אוציא עליך וכו' משמע להדיא דטעמי' דהרי"ף הוא משום דהיה לו לומר כן ולא אמר. אמרינן מסתמא לג"ח איכוין ועבד ומשו"ה ס"ל להב"י היכא דלא היה לו לומר כן דליכא הוכחה לא אמרינן כן וכ"ש היכא דגילה דעתו להדיא בפני עדים שהוא נותן בתורת הלוואה שהיתום חייב לשלם אע"ג דמיירי הרי"ף בכה"ג דאיכא מצוה לפרנסו וכמו שהוכחתי לעיל. מיהו בזה יש לומר דהרי"ף לשיטתו דס"ל הא דפורע חובו ש"ח דמי למבריח ארי ופטור היינו משום דלא ההנהו לידו ממש ואינו נותן לו כלום אלא שמצילו מפרעון והרי הוא כמסלק ארי דרביע עלה ומה"ט מותר במודר הנאה אבל כל שמהנהו לדידיה ממש לא דמי לפורע חובו כלל וחייב בכל ענין וה"נ בהך דמפרנס ליתום דמהנהו לדידיה ממש וודאי אלו ידעינן דלאו לשם מתנה יהיב היה חייב לשלם לו וכן מבואר להדיא בתשובת ר"מ אלשיך שם לשיטת הרי"ף בהך דפורע חובו יע"ש:

ונראה דגם דעת הרשב"א כן אפי' היכא דאיכא מצוה לפרנס בחנם אפ"ה כל היכא דידעינן מדעתו דלאו לתורת מתנה עביד חייב לשלם ולא מצי למימר הייתי מוצא הרבה שהיו מפרנסין אותי בחנם שאין זו טענה. דמ"מ הרי נהנה השתא משלו וקבל ממנו הנאה לגופיה ויש ללמוד כן מדברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י באה"ע סי' ע' והבאתי דבריו לעיל שחייב את הבת לשלם ועי' במ"ש מזה לעיל ונראה דהרשב"א נמי ס"ל כטעמיה דהרי"ף בהך דפורע חובו ש"ח ואם אמנם אין מדברי ר"י הכרע להך דהכא דיש לומר דע"כ לא קאמרינן דהאי טעמא שהייתי מוצא אחר מי שעשה כן מהני לפוטרו אלא בכה"ג דפורע חובו דלא קבל מיניה הנאה מיד ליד אלא דאית ליה הנאה ממילא אבל היכא דקבל מיניה הנאה מיד ליד שהוא בעצמו נהנה ממנו לא מהני האי סברא למיפטריה כמו הך דמזונות דכאן. ודלא כדעת התה"ד שרוצה לדמותן לשיטת ר"י דמנ"ל דפליגי הרי"ף והר"י לענין דינא בהך סברא דילמא ע"כ לא פליגי בטעמא דפורע חובו ש"ח דהרי"ף ס"ל כטעם הירושלמי דלא הוי ברי הנאה דידיה דמצי למימר מפייס הוינא ומחיל לו וכמ"ש הרי"ף בפ' שד"ג. והר"י ס"ל דטעמא הוי משום דמצי למימר אי לאו דהיית פורע הייתי מוצא אחרים אבל לכו"ע דלא מהני האי טעמא אלא בשלא קבל ממנו הנאה בעצמו אלא שמצילו מן הצער והנאה מגיע לו ממילא כמו להרי"ף בטעמיה דידיה דמחלקינן בהכי וכמ"ש הפוסקים ה"נ לר"י לטעמא דידיה נחלק בהכי אבל ממקום אחר היה נראה להביא ראיה לסברת בעל תה"ד דלשיטת הר"י לא מחלקינן בהכי:

והנראה בעיני דטעם פלוגתתן דהרי"ף והר"י בעל תוס' תליא בפלוגתא אחריתא דפליגי נמי הני תרי אשלי רברבי דקיי"ל בבבא קמא דף כ' הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ לעלות לו שכר ומוקמינן שם בגמ' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דה"ל זה לא נהנה וזה לא חסר וכ' שם התוס' ד"ה זה אין נהנה דהוי מצי למימר נמי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דפטור כיון שלא נהנה אע"ג דגרם הפסד לחבירו יע"ש והרי"ף כ' שם אבל חצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואפי' האי גברא לא עביד למיגר שהרי מחסרו ממונו ע"כ וכ' הרא"ש ע"ז וז"ל וכדבריו מוכח בשמעתין שלחו בי ר' אמי אמר וכי מה עשה זה מה חסרו ומה הזיקו משמע הא חסרו או הזיקו פשיטא שהוא חייב ומיהו כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא ואי איכא לחיובי מה"ט איכא לחיובי משום שאכל חסרונו של זה ול"ד לנועל ביתו וכו' אבל זה אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם. מ"מ השתא מיהת קאכיל מה שחבירו נפסד. וכן נראה. עכ"ל הרא"ש ועיין בנימוקי יוסף שם שהביא ג"כ הך פלוגתא דר"י בע"ת והרי"ף וכן הוא בטור חו"מ סי' שס"ג. והנראה דבהך סברא פליגי דהר"י ס"ל כיון דגרמא פטור אע"ג דקאכיל מה שחבירו נפסד. דהיינו שדר בחצירו. מ"מ כיון דבאמת הו"ל לא נהנה כיון דהיה מוצא דירה אחרת בחנם אין חילוק כלל ופטור כמו לא דר בה כלל וגרם לו הפסד כגון שהיה נועל את ביתו דפטור משום דהוי גרמא בנזקין דהיינו כמבטל כיסו של חבירו. ולשיטת הרי"ף היכא דדר בה. כיון דקאכיל חסרונו ש"ז. אע"ג דאין בו הנאת ממון שהיה מוצא אחרת מ"מ הרי יש לו הנאת הגוף מחסרונו של זה. ומשו"ה צריך להעלות לו שכר ודע דלשיטת הר"י דפטור אע"ג דאי' ליה הנאת הגוף. כיון דאין זה הנאת ממון. אין חילוק בזה בין דר בה מדעת חבירו בסתם בין שלא מדעת חבירו כלל. וכמ"ש התוס' להדיא בב"ק דף כ"א ד"ה כהדיוט מדעת דמי וכו' דלא כפי' רש"י שם יע"ש. והשתא נראה דלשיטת הר"י כאן סגי ליה התם בהך דפורע חובו ש"ח דפטור בהך טעמא שהיה מוצא אחרים שהיו עושין לו כן. וה"ל זה לא נהנה דומיא דהתם מפני שהיה מוצא דירה אחרת בחנם ואע"ג דזה חסר ממוני' אפ"ה בכה"ג ס"ל לר"י דפטר אפי' הוי מטיא ליה הנאה לגופיה מממון חבירו. וכ"ש הכא דלא מטיא ליה אלא הנאה דממילא שמצילו מן הצער. אבל לשיטת הרי"ף דס"ל דהיכא דחסריה ממונא. ומטיא ליה הנאת הגוף מחסרון זה צריך להעלות לו שכר אע"ג דלית ליה הנאת ממון. שהיה מוצא דירה אחרת בחנם. ה"נ בהך דפורע חובו ש"ח לא סגיא ליה בה"ט שהיה מוצא אחרים שהיו מצילין אותו מן הצער הזה בחנם. דמ"מ השתא נהנה גופו שניצול מן הצער מחסרונו ש"ח. ואע"ג דלא מטיא ליה הנאת ממון היה חייב לשלם. ומשו"ה הוצרך הרי"ף להאי טעמא דמפייס הוינא ליה. דהשתא אינו ברי הנאתו כלל ונמצא שלא נהנה כלום מחסרונו של חבירו ואפי' הנאת הגוף ליכא. כן נראה בהך פלוגתא לפ"ז אתיא סברת תה"ד שפיר דלשיטת הר"י בהך דמזונות אי הוי מצי למטען שהיו מוצא אחרים שהיו מפרנסין בחנם. וודאי היה פטור דומיא דפורע חובו ש"ח דאין לחלק כלל משום דהכא מקבל הנאה מיד ליד הוא בעצמו. דהא בדר בחצר חבירו נמי מקבל הנאה בעצמו מממון חבירו. ואפ"ה ס"ל להר"י דפטור מה"ט דהיה מוצא דירה אחרת בחנם ולית ליה הנאת ממון. וה"נ הך דמזונות הוי דכותיה ממש:

והעולה לפ"ז דבהך דפרנס את היתום בכה"ג דאיכא מצוה לפרנסו וגילה דעתו שהוא אינו נותן לו בתורת מתנה כ"א בתורת הלוואה. אלא שזה היתום לא ידע מזה ואכל סתם תליא בהך פלוגתא דכתיבנא דלשיטת הרי"ף יכול לתבוע ממנו. ולא מצי למטען אי לא היית מפרנסני הייתי מוצא אחרים שהיו מפרנסין אותי בחנם. דמ"מ השתא הרי נהנה גופו מחסרונו של זה ואע"ג דלאו הנאת ממון הוי אפ"ה חייב דומיא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אבל לשיטת ר"י אפי' גילה דעתו דבתורת הלוואה נותן נמי לא מצי למיתבעיה מה"ט דמצי למיטען הייתי מוצא אחרים וכו':

ולענין הלכה כבר הסכימו כל הפוסקים כדעת הרי"ף בהך דחצר דקיימא לאגרא וכמ"ש בב"י בחו"מ סי' שס"ג יע"ש וכן פסק בשו"ע בפשיטות כדעת הרי"ף בזה ועוד אפשר לומר דאפי' לדעת הר"י יש לחלק דגבי חצר ידוע בבירור שאין לו הנאת ממון דבכה"ג מיירי התם וכמו שפירש"י שם גברא דלא עביד למיגר שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר אבל הכא אין ידוע בבירור דאין לו הנאת ממון דמי יימר שהיה מוצא מי שיפרנסנו בחנם ונהי דלענין פורע חובו ש"ח אהני ליה ה"ט למיפטר היינו משום דהתם לא נהנה בעצמו מגופו של ממון חבירו אלא הנאה דממילא קאתיא סגי ליה בה"ט למיפטריה אבל הכא דהוא עצמו נהנה לא מיפטר בהך טענה שאינה ברורה ואין להאריך בזה דליכא נפ"מ לענין דינא כיון דכבר איפסקא הלכתא כהרי"ף בזה:

והנה היוצא מכלל דברינו אלה לענין המפרנס את היתום דאם הוא יתום שאין לו או אפי' יש לו מעט משלו שאם יתפרנס משלו עד שיגדיל לא ישאר לו כלום במה להרויח ולהתפרנס אחר שיגדיל דבכה"ג איכא מצוה לפרנסו אם עמד א' ופרנסו סתם אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אחר שיגדיל ויהיו לו נכסים וזהו הדין דתשובת הרי"ף וכפי דעת ר' ירוחם וכבר כתבנו דגם הרשב"א מודה בזה משום דאמרינן סתמא לג"ח קעביד כיון דאיכא מצוה וגם התה"ד יש לומר דמודה בזה מיהו ביתום עשיר שיש לו משלו הרבה יותר מכדי פרנסתו עד שיגדיל דבכה"ג ליכא מצוה לפרנסו בחנם לא אמרינן דהמפרנסו סתם לג"ח קמכוין אלא דינו כשאר כל אדם דאם יש לו יכול לתבוע ממנו וכל זה ביתום שעדיין אינו גדול שאינו בן י"ג שנה אבל אם הוא גדול בן י"ג שנה דינו ככל אדם דאם יש לו משלו כדי שיוכל להרויח ולהתפרנס משלו. אין בו מצוה לפרנסו וכל המפרנסו סתם יכול לתבוע ממנו וכמ"ש ר' ירוחם ופסק ב"י ורמ"א ביו"ד סי' רנ"ג ואם אין לו משלו הוי ליה נמי כשאר כל אדם וכמו שפסק שם דהמפרנס את העני אינו יכול לתבוע ממנו אח"כ. מיהו כל זה דווקא בשלא גילה דעתו כלום אמרינן סתמא לשם ג"ח קעביד אבל אם גילה דעתו אפי' שלא בפניו וזה לא ידע נמי מהגילוי דעת ולא קיבל ממנו בתורת הלוואה אפ"ה כיון דגילה דעתו שהוא אינו רוצה ליתן לו בתורת מתנה כ"א בתורת הלוואה ה"ז יכול לתבוע ממנו בכל ענין וכדמוכח לשון תשובת הרי"ף ודברי הב"י בסי' קכ"ח בח"מ וכמ"ש מילתא בטעמא וזהו דין תשובת הרשב"א שהביא ב"י באהע"ז סי' ע' והבאתי קצת לשונו לעיל:

ומכלל הדברים האלה יצא לנו ג"כ לענין אם עמד א' והשיאו אשה והוציא עליו הוצאות נשואין ועשה לו בגדים ושאר צרכיו יש לנו לומר דתליא נמי בהך מילתא דמצוה דכל היכא דאיכא מצוה ומצווין לעשות לו כן מן הקופה ש"צ אם עמד א' ועשה כן משלו אינו יכול לתבוע ממנו אח"כ דאמרינן סתמא אדעתי' דמצוה קעביד דומיא דמזונות בכה"ג וכל היכא דליכא מצוה לעשות כן מקופה ש"צ לא אמרינן סתמא אדעתא דמצוה קעביד ויכול לתבוע ממנו ושיעור זה מפורש בטור וב"י ביו"ד סי' ר"נ וכל שאין לו כדי שיעור זה וודאי דמצוה לעשות לו וכל שיש לו זה השיעור ליכא שום מצוה ליתן לו ובדין זה נראה דאין לחלק כלל בין יתום לאחר חדא כיון דכבר הוכחנו דדוקא עד י"ג שנה הוא דחלוק יתום מאחר ולענין נשואין ליכא שום מצוה להשיאו קודם זמן זה ואפי' קטנה דתקינו לה רבנן קדושין ליכא מצוה להשיאה בקטנות ואדרבא אמרינן בקדושין בר"פ האיש מקדש אל יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ש בקטן דלא תקינו ליה רבנן קדושין כלל. ולא שייך דין זה אלא בגדול וגדולה ואז אין חילוק בין יתום לאחר ועוד לענין להשיאו אשה היכא דיש לו כדי צרכו למה יהיה מצוה ליתן לו יותר מפני שהוא יתום ומה חילוק יש בזה בין יתום לאחר דצרכי נשואי שניהם שוין ואם אין לו כדי צרכו לכל אדם נמי מצוה ליתן לו כדי צרכו ול"ד למזונות כלל דהתם יש לחלק שפיר וכמש"ל בס"ד וכל זה אי נימא דדין מזונות ודין בגדים וצרכי נשואין שוה לענין העושה סתם דאמרינן לשם מצוה קעביד אמנם יש לצדד ולומר דדווקא במזונות הוא דאמרינן כן משום דדרך היחיד להתנדב בזה לפרנס את היתום עני. והרבה בני אדם מתנדבים כן. איכא אומדן דעת דלג"ח ונדבה קעביד. אבל צרכי נשואין ובגדים ושאר ענינים אין דרך היחיד להתנדב בכך ומעט מזער המתנדבים בעם לעשות כן ורובא דרובא אין עושין כן יש לומר דלא אמרינן דסתמא לג"ח קעביד ונאמן הוא לומר דהוא מן הרובא דרובא שאין עושין כן ובתורת הלוואה נתן ואמנם יש בדין זה להאריך בביאור הך דאין הולכין בממון אחר הרוב ובשאר סוגיות בענין אומדנא אבל כיון דלענין שאלתנו ליכא נפקותא בזה אין להאריך בזה:

ולענין שאלתנו נראה לי בפשיטות שהדין עם בעל האם שיכול לתבוע מנכסיה כל מה שהוציא עליה בין נדוניא בין בגדים בין שאר צרכי נשואיה שאינו דרך בזבוז ואפי' נימא דכל זה שוה למזונות הרי הוכחנו דאליבא דכו"ע באדם בעלמא שאינו יתום אם יש לו יכול לתבוע ממנו וכמבואר בדברי ר' ירוחם וכמ"ש ביו"ד והוכחנו ג"כ דבגדול אין חילוק בין יתום לשאינו יתום והרי הבת היתה גדולה בשעת נשואין כבת חמש עשרה שנה ואפי' אם היה בכה"ג שיש חילוק הרי כבר הוכחנו דדוקא ביתום שיש לו מעט משלו שנקרא יתום עני וכמש"ל הוא דחלוק משאר כל אדם אבל הכא הרי יש לה נכסים בעד שלש מאות זהו' ואין זו יתומה עניה ועוד הדבר ברור דבענין נשואיה וצרכיה אין חילוק כלל בין יתום לאחר וכל שיש לה כדי ספוקה כשיעור המפורש ביו"ד סי' ר"נ אין שום מצוה ליתן לה יותר וכ"ש בנ"ד שאין מצוה כלל שיתנו לה כל צרכי' ושלה ישאר לה לסגולה ומצוה כזו לא מצינו כלל וכל שאין בה מצור וודאי דלא אמרינן דלשם מתנה יהיב אליבא דכו"ע וכמו שהוכחנו כל זה לעיל ועוד הרי יש כאן קצת גילוי דעת שהוא לא היה חפץ מעיקרא ליתן משלו לצורך נשואי הבנות וכמו שמבואר לעיל והיכא דגילה דעתו יכול לתבוע וכמש"ל אליבא דהלכתא מיהו בהך דגילוי דעת דכאן יש לפקפק קצת מפני שהיה קודם זה זמן רב ופעמים שאדם עני והעשיר אמנם בלאו הגילוי דעת נמי הדין עמו שיכול לתבוע מנכסים שהיו לה מקודם מכל הנך טעמי דכתיבנא וברירנא בהא מילתא כל זה נלענ"ד להלכה:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב (ליפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה