קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות
סימן א
שאלה אם ב' סימנים מובהקים קצת הנקראים בפוסקים סימנים בינונים אם מצטרפים להיות כסי' א' מובהק גמור ונ"ם לסמוך עליהם באיסור דאורייתא כמו גט אשה או בעדות מיתה להתיר אשתו:
תשובה כבר מבואר הדבר קצת בתשובה אחת שכתבתי לענין היתר עגונות*) ואמנם מפני שלא היה נוגע שם לענין עיקר ההיתר לא הארכתי שם מענין זה וכתבתי שם דברי האחרונים המקילין בזה ועתה יתבאר אי"ה הדבר באריכות קצת מענין זה:
הנה בש"ע החדשים נדפס תשובה אחת מהגאון מו"ה עוזר בענין זה והביא שס ראיות להיתרא וראשונה הביא מסוגיא דבבא מציעא דף כ"ח דפריך אהא דאמר רבא את"ל סימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה בסימנין היינו משום דניחא ליה לבעל אבידה וכו' אלא הא דתנן תכריך של שטרות ואגודה של שטרות הרי זה יחזיר מי ניחא ליה וכו' ומשני אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דאמר קרא וכו' וקשיא ליה הא רבא גופיה קאמר לעיל דכ"ע סימנים דרבנן וכן בתר הכי מספקא ליה ורב אשי נמי ספוקי מספקא ליה והיכי מתרצי למתני' דתכריך ואגודה אי סימנים דרבנן אמאי יחזיר וע"ש מ"ש דתי' הרא"ש דחוק כבר כתבנו מזה שאינו דוחק ואין עליו קושיא וגם ביארנו שהרא"ש גופיה לא סמך אלא על תי' אחר שתי' שם והוא העיקר ומ"ש הוא לתרץ לפי דרכו כבר כתבתי שהוא נגד דברי הראשונים שכולם הסכימו דסי' דתכריך ואגודה לאו משום סימני' הוי וכמבואר שם ואף שמל' רש"י בספ"ק דשם משמע קצת דמשום סי' הוא דהוי כבר כתב הנימוקי יוסף כדברי רש"י ומפרש דלאו משו' סי' הוא דצריכינן ליה אלא כי היכי דלא ליהוי יאוש בעלים וע"ש ואמנם גם הדרך שבחר הוא לעצמו ביישוב הסוגי' אינה נכונה דלפי מאי דכתב שם דלמסקנא חיישינן לשאלה וגם הא דמהדרינן תכריך ואגודה של שטרות היינו משום דאיכא שני סימנים סימן מנין וסי' הכריכה דהוי כסי' מובהק דאורייתא אבל בסימן דרבנן לא היה חיוב לאהדורי בשטרות דבשטרות לא שייך תקנתא דרבנן וכקושית המקשה וא"כ תקשי הא דקתני שם מצא בחפיסה או בדלוסקמא ה"ז יחזיר וע"כ היינו בסי' שנותן בחפיסה או בדלוסקמא וכמו שהוכיחו התוס' בב"מ שם דהך שהוא מונח בדלוסקמא לא הוי סי' יע"ש. וכן כתבו בגיטין דף כ"ח) דעכ"פ סי' מובהק וודאי לא הוי וכיון שבסי' התפיסה הוא דקתני דמהדרינן א"כ תקשי ניחוש לשאלה וכמ"ש התוס' *)אנ"ה היא תשובה ט'. שם. ומה שתירץ התו' שם דבממון לא חיישינן לשאלה משום תקנתא דרבנן לסברתו ליכא לתרוצי כן דהא בשערות לא שייך תקנתא דרבנן ובעינן סי' מובהק דאורייתא כמו באיסורא ואין לומר דהא דחיישינן לשאלה באיסורא היינו מדרבנן ומשום חשש לעז אבל בממונא לא חיישינן לשאלה אפילו בלא תקנתא דרבנן וכדרך שכ' התוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) לענין הך דשני יוסף בן שמעון דא"כ מאי פריך בב"מ (דכ"ז ע"ב) אהא דקאמר חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומאי קושיא הא בממונא לא חיישינן לשאלה ולמה ליה לתרוצי נמי אוכף לא מושלי אינשי ולדברי התוס' דמפרשי דמשום תקנתא דרבנן הוא דלא חיישינן לשאלה א"ש דפריך מחמור בסימני אוכף משום דהתם דריש לה מקרא דמהדרינן חמור או בסימני אוכף או בעדי אוכף ולהכי פריך שפי' וניחוש לשאלה אבל אי נימא דהא דחיישינן לשאלה באיסורא היינו מדרבנן וכמ"ש לא הוי פריך מידי אלא וודאי דאי חיישינן לשאלה מדאורייתא הוא דחיישינן וא"כ תיקשי הך דחפיסה ודלוסקמא למסקנא אמאי יחזיר והש"ס דלא פריך מינה לרבא כדפריך מהא דתכריך יש לומר דלא פסיקא ליה כל כך דיש לומר דלא חיישינן לשאלה ובעדי דלוסקמא הוא דמהדרינן או בסי' מובהק אבל למסקנא וודאי תיקשי לפי דעתו ולכל הפוסקים הראשונים וודאי לא קשה מידי דאינהו ס"ל דאפילו בשטרות מהדרינן בסי' שאינו מובהק גמור כגון סי' מנין לחוד ואע"ג דסימנין דרבנן משום דס"ל דאיכא תקנתא דרבנן אפילו בשטרות ולאו הך תקנתא דקאמר רבא דניחא ליה לבעל אבידה אלא תקנתא אחריתא איכא וכדרך שכתב הרא"ש שם דף כ"ח ומשו"ה א"ש נמי דלא חיישינן לשאלה בדלוסקמא משום תקנתא דרבנן וכמ"ש התוס' והיינו דלענין שטרות פסקו בפשיטות דמהדרינן בסי' הכלי וכמ"ש הטור בח"מ סי' ס"ה ולענין גט דוקא כשמצא הוא בעצמו ויודע שלא השאיל לאחר הוא דכשר וכמ"ש בא"ה סי' קל"ב אבל לשיטתו דשטרות לא מהדרינן כ"א בסי' דאורייתא תקשי מתני' דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא יחזיר אמאי לא חיישינן לשאלה ואין לפרש בשיש עדים שהוא אבדו בדלוסקמא זו א"כ למה לי דלוסקמא כלל בעדים שהוא אבדו לחוד סגי והתוס' שכתבו כן בגיטין לחד גירסא דמיירי בשהוא יודע שאבדו בדלוסקמא התם א"ש דאתי לאשמעינן אעפ"י שאינו מכיר את הגט ומכיר את הדלוסקמא אפ"ה כשר ולחד פי' כתבו שם דבכה"ג אינו כשר יע"ש ודלוסקמא ודאי בעינן התם אבל הכא תיקשי חדא למה לי דלוסקמא כלל ועוד פשיטא דבעדים מהדרינן ועל כן זה הדרך שבירר לעצמו בפי' הסוגיא לאו כלום הוי ואין לזוז מדרך הראשונים דע"כ גם בשטרות שייך תקנתא דרבנן גבי אבידה ולאו מהאי טעמא דקאמר רבא אלא מטעמא אחרינא ואהאי טעמא דרבא הוא דפריך משטרות ובהא וודאי הוי תיובתא ולמסקנא אי סימנים דרבנן ע"כ צ"ל טעמא אחרינא בתקנתא דרבנן גבי אבידה וכמ"ש הרא"ש. וזה ברור:
וכיון שכן אדרבא משם ראיה איפכא מדפריך בפשיטות אהך טעמא דרבא מהא דתכריך של שטרות ורבא דלא ידע טעמא אחרינא הוצרך מעיקרא לומר דע"כ סימנים דאורייתא ומאי קושיא מהך דתכריך הא איכא לשנויי בפשיטות שאני הכא דאיכא תרי סימנים דהיינו סי' מנין וסי' הכריכה ונימא דאה"נ דדוקא בכה"ג שהן כרוכים זה ע"ג זה או אגודה דרמו אהדדי ואיכא נמי סי' מנין דהיינו שלשה שטרות הוא דמהדרינן ואה"נ דבעינן דוקא שיאמר שני הסימנים ושני סימנים כהני הוי כסי' מובהק גמור דהוי דאורייתא כמו עדים אלא וודאי מדלא משני הכא ש"מ דלא מסתבר כלל הך סברא לצרף סימן לעשותן סי' מובהק גמור כעדים וכל היכא דכל חד לחודיה לא מהני תרי כי הדדי נמי לא מהני ומ"ש בתשו' הנ"ל דלמאי דס"ד אה"נ דהוי ס"ל כן והוי דייק לה ממתני' דאין מעידים וכו' אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו והוי ס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל למאי דס"ל דחיישינן לשאלה אה"נ דאיכא לשנויי כן יע"ש באריכות. ומלבד מ"ש דע"כ אי אפשר לומר כן גם למסקנא וכדלעיל גם הוא מן התימא וכי לא ידע רבא הך סברא דחיישינן לשאלה כדי לשנויי מתני' דאין מעידים דלא נוכיח מהתם דתרי סימנים לא מצטרפי והוצרך משום זה לומר דסימנים דאורייתא וזה תימא נפלאה דבסוגיין שם לעיל אמרינן לה בפשיטות הך דחיישינן לשאלה ורבא לא ידע מהך סברא כלל לשנויי טעמיה דלא תקשי מתני' עלה והוא דבר תמוה ויותר נראה דלא מסתבר ליה האי סברא כלל לצרף שני סימנים למיהוי כסי' מובהק גמור אפילו בלא דיוקא דמתני' דאין מעידין וכיון שכן מלבד שאין ראיה מכאן לדינא דידיה משום דאין פירושו אמת וכמ"ש אדרבא יש מסוגיא זו ראיה להיפך וכמ"ש:
ואמנם יש לדחות קצת ראיה זו לפי סברת הרמ"ה שהביא הטור בחו"מ שם דסי' דכריכה או אגודה לאו כלום הוא משום דשמא הלוה נתנן למלוה כרוכין יחד או איפכא יע"ש מה"ט לא ניחא ליה לפרושי מתני' דכרוכין דמטעם שני סימנים מהדרינן. דהאי סי' דכריכה לא כלום הוי אפי' לענין איצטרופי ואיברא דלשון הש"ס לעיל דף כ' לא משמע כן דקאמרינן עלה דמתני' שמעת מיניה קשר סי' הא תנא ר"ח שלשה כרוכין זה בזה אלמא מדבעי למידק מהכא דקשר הוי סי' ש"מ דלא חיישינן להכי דהלוה נתן למלוה כן בהאי קשר או איפכא וכן למאי דמשני הא תנא ר"ח שלשה כרוכין הוי בעי למימר דעיקר הסי' הוי הכריכה ולא חיישינן להך מילתא כלל ולמסקנא דמנין הוי סי' לאו מה"ט הוא דמסיק כן אלא משום דקשיא ליה א"ה אפי' תרי נמי. ואמנם כבר האריך הש"ך שם בביאור הסוגיא זו לדעת הרמ"ה ולפ"ד שם אין כאן שני סימנים כלל יע"ש. ואיברא דדברי הש"ך עצמם אין להם ביאור במקומן ואין כאן מקומו להאריך כי כעת אין העסק להביא ראיות להיפך:
תו כתב שם ראיה אחרת מהא דאיתא בס' התרומות. והביאו הב"י בי"ד סי' ס"ג דאם נאבד בשוק בשר ורוב טבחים עו"ג ומצאו במקום שהניח אסור אלא בסי' או בט"ע אז שרי וקשיא לי אמאי שרינן ליה הכא בסי' הא קי"ל דסימנים דרבנן ובאיסור דאוריתא לא סמכינן אסימנים אלא וודאי משום דהכא כשמצאו במקומו הוי כאן מקום סי' דקיי"ל מקום הוי סי' בינוני וכיון דיש עוד סי' אחר הוי תרי סימנים בינונים דמצטרפים להיות כסימן מובהק דאורייתא. זהו תוכן ראיתו מזה יע"ש במה שהאריך עוד בענין זה:
והנה בפשיטות יש לדחות ראיה זו דמנ"ל דסי' דקאמר לאו סי' מובהק גמור קאמר דמהני אפי' בדאורייתא דומיא דט"ע ולפי הנראה דלא ניחא ליה בהכי משום דקשיא ליה דא"כ מאי איריא מצאו במקום שהניחו אפי' שלא במקומו נמי ואמנם במחילה מכבודו לא העתיק הלשון בשלימות כמו שהביאו הב"י וז"ל שם. וכתב עוד בס' התרומה אם הניחה בשוק בין עובדי כוכבים אפי' מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בסי' או בט"ע וכן אם שולח ביד עובד כוכבים הדין כן וכן רבבר"ה מחתך לה אתלת קרנתא ומשדר לה ביד כותי וכו' וע"ז כ' הרשב"א שם דמיירי ברוב טבחי כותי' יע"ש והשתא לפי לשון זה אין כאן זכר ראיה כלל דלא מיירי בסי' מובהק גמור ואדרבא א"א לומר כן כלל דמטעם שני סימני' קאמר חדא מדנקט אפי' מצאה במקום שהניחה משמע דה"ה דמצאה שלא במקום שהניחה נמי הדין כן אלא דרבותא קאמר דאפי' במקום שהניחה נמי אסור אם לא בסי' או בט"ע ותו דנקט. וכן אם שולח ביד כותי הדין כן וע"כ אסי' נמי קאי ולאו אט"ע לחוד מדכתב וכן רבבר"ה וכו' דמשום דסימנא הוי. והרי כששולח ביד כותי אין כאן עוד סי' אחר בהדי האי אלא וודאי בסי' גמור קאמר. וכן משמע מדסיים שם. וכן אמר רב חביתא בחותם א' אסור וצ"ל לדבריו. דהא דמחתך לה אתלת קרנתא הוי סי' גמור והוי דומיא דשני חותמות. וזה שלא כדברי התוס' בב"מ (דף כ"ג ע"ב) ד"ה אתלת קרנתא. דמשמע התם דהך דתלת קרנתא לא הוי אלא כחותם א' והקשו שם מהך דרב דבחותם א' אסור. ותירץ דרב מיירי בישראל חשוד. והכא בכותי דקיל טפי דמותר יע"ש. והתרומה שהביא כאן. וכן אמר רב חבית בחותם א' אסור משמע הגהה להדיא דמפרש להך דרב בשולח ביד *)וכן דעת הרא"ש בפ' אלו כותי ולדידיה צ"ל דהא דרבבר"ה הוי מציאות שם דהך דמחתך מחתך לה אתלת קרנתא*) ומשדר לה לה אתלת קרנתא הוי כחותם ביד כותי הוי כשני חותמות ואין כאן בתוך חותם. יע"ש:
מקום להאריך. ועכ"פ הדברים נראין להדיא בהיפוך דלאו בתרי סימנים קאמר. ותו דלא מסתבר כלל דליהוי כאן מקום סי' כיון דאיכא למיחש לאיחלופי. ואין להאריך בזה ועכ"פ אין מכאן ראיה כלל:
ועוד הביא שם ראיה שלישית. מהא דאיתא בפ' אותו וא"ב דף ע"ט והוא קיצר קצת בלשון הגמ'. ואמנם מפני שראיתי שדברי הגמ' מראין להיפוך ע"כ צריך להאריך ולבאר קצת בזה וז"ל הגמ' שם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר"י אומר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה. אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י וכו'. איבעיא להו מיפשט לה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דלמא ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למישרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודה אומר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור. אלא מינה. ואי אמרת מיפשט פשיטא ליה לירבע עלה מינה דאמה. דלא ידעינן מינה דאמה ניהו והא אלא מינה קתני הכי קאמר אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימני' דאמר אביי עביא קליה בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא. הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. מאי הוי עלה ת"ש דאמר רב הונא בריה דר"י הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת ליה כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. ע"כ לשון הגמ' והרמב"ם והטור פסקו דהרוצה למשוך בשתי פרידות בודק בסי' אזנו וזנב וקול אם דומין זל"ז בידוע שמין אחד הם ומותרים. והקשה ע"ז האיך פסקו דסמכינן אסימנים והא בש"ס קאמר אר' אבא דסמך אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ואנן הא קיי"ל סימנים דרבנן ותו הקשה דבגמ' משמע דאביי סמך אסי' קול לחוד ור"פ סמך אסי' דאזנים וזנב לחוד ואדר' אבא נמי פירש"י עיין להנך דדמיין באזנים וזנב ואמאי פסקו דבעינן כולהו ותי' דהיינו טעמא דאינהו ס"ל סימנים דאורייתא ומש"ה סגי להו בחד סי' ולדידן דקיי"ל סימנים דרבנן לא סגי לן בחד סי' ומש"ה בעינן תרי ואתרי סמכינן שפיר דתרי בינונים הוי כחד סי' מובהק זהו תוכן דבריו וראיתו:
ובפשיטות נראה דאין מכאן ראיה כלל דהרמב"ם והטור וודאי לא מפרשי הך דקאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא כפירש"י דקאי אהך דאיבעיא לן בב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן אלא דאהנך סימנים לחוד קאי דהנך סימנים מדאורייתא הויין ולא שייך לפשיטו' האיבעיא כלל דא"נ סימנים דרבנן מ"מ הנך סימני' מובהקים גמורי' הם ומדאורייתא סמכינן אהנך סימנים וכ"ש אי אפי' סי' בינונים הוי דאורייתא דא"ש טפי ולא קאי הך ש"מ אפשיטות בעיין כלל אלא אהנך סימנים לחוד דע"כ מדסמך ר' אבא עלייהו ש"מ דהנך סימנים דאורייתא נינהו וכן יראה להדיא מלשון פסקי הרא"ש מבעל הטורים שכ' שם וז"ל פרידה שתבעה כו' ומהיכן מכירין אותו אם קולו עב ואזנו וזנבו ארוכים. הוא בן חמור ואם קולו צלול ואזנו וזנבו קצרים הוא בן סוס וסי' אלו דאורייתא הם עכ"ל וקצת יש ט"ס בסימנים. דבגמ' סי' בר חמרא אזנו ארוך וזנבו קצר ובר סוסיא אזנו קצר וזנבו ארוך ומדכתב דסימנים אלו דאורייתא נינהו משמע להדיא דמפרש כמ"ש דהא דאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא אסימנים אלו בלבד קאי דהם דאורייתא מפני שהם מובהקים גמורים וכן מצאתי להדיא בדברי הר"ן שם וז"ל וסימנים הללו של זנב ושל אזנו סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם כשל תורה שהרי היה סומך ר' אבא עליהם שוב מצאתי בחידושי הר"ן בחולין שכ' שם וז"ל סימנים דאורייתא פירש"י ז"ל דאסימני אבידה קאמר והקשה הרמב"ן ז"ל מה ענין זו לזו וכו' אלא וודאי סימנים אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנים לאו דאורייתא עכ"ל וזהו בפשיטות דעת הרמב"ם והטור שפסקו בכאן דסמכינן אסימנים אלו בפרידות משום דהן וודאי דאורייתא הויין ומ"ש כל הני תלתא סימנים הא וודאי לא קשיא מידי דאי לא דמיין בחד מיניה כגון דהאי צניף קליה והאי עביא קליה אעפ"י שדומות באידך פשיטא דאסור להרכיבן או להנהיג דאפי' נימא דבחד סי' סגי מ"מ הכא דסתרן אהדדי וודאי דליכא למסמך עלייהו דמאי חזית וזה וודאי הא דקאמר אביי עביא קליה בר חמרא וכו' לאו דאהאי לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות באזנים וזנב וכן ר"פ דקאמר סי' דאזנו וזנב לאו דאהנך לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות בקול דזה וודאי לא מסתבר כלל דא"כ ע"כ צ"ל דפליגי אהדדי. דאביי ס"ל דסי' הקול הוא עיקר טפי ואם טביא קליה הוא בר חמרא ואע"ג דזנבו ארוך ואודניה זוטרן ור"פ קסבר איפכא דאהנך סמכינן טפי והן עיקר ומאי דהוי לאביי בר חמרא. הוי לדידיה בר סוסיא והא לא משמע כלל דאביי ור"פ פליגי אלא וודאי כל חד מיניה חדא קאמר וה"ה לאידך. ואפשר דמר מאי דידע קאמר ומר מאי דידע קאמר ולדידן וודאי צריכינן למבדק בכולהו לכתחלה ורש"י שפי' בהך דקאמר ליה ר' אבא עיין בהנך דדמיין להדדי באזנים ובזנב. אפשר דלאו דווקא בהנך לחוד דה"ה דבקול נמי קאמ' דיבדוק וא"כ ס"ל לרש"י דבאזנים וזנב לחוד קאמר לי' למבדק. ולשון עיין משמע לי' כן דקאי אהנך סי' שהן בחוש הראות וס"ל דסמכינן כיון שהן דומים באזנים וזנב מסתמא דמיא נמי בקול ולא צריכינן למבדק אבתרי' מיהו אין תימא אם הטור והרמב"ם לא ס"ל לפרש כן אנא ס"ל דבהנך דדמיין להדדי בכולהו סימנים קאמר ומסתבר להו כן דלכתחלה אית לן לברורי ולמבדק בכל מאי דאפשר. וכן משמע מלשון הרא"ש בחולין דמפרש דר' אבא אמר למבדק בכולהו דכ' שם הך דר' אבא ודאמרינן עלה ש"מ סימנים דאורייתא וכ' בתר הכי מאי סימנים אביי אמר עביא קלי'. ואמר ר"פ. רברבן אודני' וכו' משמע להדיא דאהנך סימנים דסמך עלייהו ר' אבא קאי ומפרש מאי נינהו וכהאי לישנא כ' ג"כ בהלכות קטנות של הרא"ש יע"ש. ואמנם בהא יש לעיין היכא דאי אפשר למבדק אלא בתרי מיני' כגון באילמת וגידמת או שנחתך הזנב או נחתכו אזני' אי סמכינן עלייהו או אפי' אחד מינייהו ומפשט לשון הגמ' דמשנינן הב"ע באילמת וגידמת משמע דוקא שהיא אילמת וגידמת הוא דליכא למבדק אבל כשהיא אילמת לחוד אכתי סמכינן אהנך דזנב ואזנים לחוד וכן איפכא כשהיא גידמת לחוד סמכינן אקול בלבד. ומ"מ אכתי לא קשה מזה אדברי הרמב"ם והטור מידי. דאינהו לא מיירי בכה"ג:
ואמנם לפ"ז הי' נראה להוכיח דבהנך סימנים שהן לאו דאורייתא. אין חילוק בין סי' א' לשני סימנים מדדייק מדר' אבא סימנים דאורייתא. וממאי דילמא הנך סימנים לאו דאורייתא הם. ור' אבא דסמך אכולהו דוקא סמך. דכיון דאיכא תרי או תלתא סימנים סמכינן שפיר אפי' בהנך סימני' דלאו דאורייתא הויין ואמנם קצת יש לדחות דאה"נ דאכולהו קאמר ש"מ דסימנים אלו היכא דאיכא כולהו דאורייתא הויין וסמכינן עלייהו. מיהו אפי' לפ"ז אכתי משמע דאין זו סברא פשוטה בעלמא דתרי סימנים שאינן דאורייתא יצטרפו למיהוי כסימן א' דאורייתא מדהוצרך למשמע מדר' אבא כהנך סימנים ומהנך סימנים וודאי לא שמעינן אכתי בעלמא ואין להאריך בזה. מיהו לפ"ז לדידן בהך דפרידות יש לומר דבעינן כולהו לעיכובא אפי' היכא דליכא לברורי משום דאיכא למימר דוקא היכא דאיכא כולהו הוא דהוי דאורייתא והכא גמירא לה. והש"ס דדחי לעיל הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. לרווחא דמילתא קאמר. אפי' תימא דאחד מינייהו נמי סמכינן איכא לאוקמי באילמת וגידמת ומ"מ לענין הלכה לדידן אכתי איכא למימר דבאילמת לחוד או גידמת לחוד תו לא סמכינן אאידך ובהך דינא איכא לאסתפוקי בפרידות. ואמנם אין כאן מקומו להאריך. ועכ"פ אין מכאן שום זכר ראיה כלל להך דינא דצירוף סימנים. ואדרבא טפי יש להביא ראיה איפכא. ואחרי אשר ביארנו וביררנו שכל ראיותיו אין בהם שום ממש ע"כ נראה לי דאין לסמוך כלל אצירוף סימנים שאינם מובהקים לגמרי באיסור דאורייתא וכפשט דברי תה"ד וכדמשמע מלשון הרמב"ם וכמ"ש עליו הטור כאשר מבואר בס"ד בדברי התשובה דענין עגונות:
והנה לכאורה יש להביא ראיה ממקום אחר דצירוף סימנים מילתא היא וסמכינן עלה אפי' בדאורייתא ואע"ג דאחד מיניה לא סמכינן אפ"ה בצירוף סימני' טובא סמכינן דאמרינן בגיטין (דף כ"ח ע"ב) ובב"מ (דף י"ח ע"ב) אהך דקתני גבי גט דיחזיר אפי' לזמן מרובה. ולא חיישינן דילמא של יוסף בן שמעון אחר הוא ר' ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון א"ה מאי למימרא מ"ד ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל ועיין בתוס' שם דהוכיחו מלשון הגמ' דמיירי שהעדים לא ראו החתימה להכיר חתימתן יע"ש וכן כתב הטור אהע"ז סי' קל"ב בשם הרמ"ה יע"ש. הרי דסי' שם הבעל והאשה לחוד לאו כלום הוא למסמך עליה דאכתי חיישינן דילמא איכא נמי אחרינא דשמו כשם זה ושם אשתו כשמה והיכא דאיכא נמי סי' דשם העדים בהדייהו סמכינן שפיר ולא חיישינן תו דילמא איכא נמי עדים ששמם כשמם של אלו וחתמו על גט אחר ששם הבעל והאשה כי הנך אלמא דהיכא דאחד סי' לא סמכינן אפ"ה היכא דאיכא עוד אחרינא בהדי דדמי ליה דסי' דשם העדים וודאי לא עדיף מסי' דשם הבעל והאשה וכל חד מינייהו לחוד לא הוי סי' מובהק גמור אפ"ה תרוייהו כהדדי מצטרפי למיהוי סימן מובהק גמור:
ואמנם אחר העיון נראה דאדרבא משם ראי' להיפוך מדמשני רב אשי עלה כגון דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. ודווקא בצד אות פלוני וכו'. רב אשי מספקא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן ואי נימא דצירוף סימנים מהני אפי' בסימנים שאינם מובהקים אפי' אי סימנים דרבנן. א"כ למה לי הכא נקב בצד אות פלוני אפי' נקב סתם באיזו מקום נמי לצטרף בהדי סי' דשם האיש והאשה דוודאי סי' דשם האיש והאשה עדיף משאר סי' שאינו מובהק גמור אי סימנים דרבנן דהא לר' ירמיה היכא דאיכא סי' דשם האיש והאשה. וסי' דשם העדים אתרוייהו סמכינן. ותרוייהו וודאי שוין לענין סי' וכמ"ש. והשתא למה לי נקב בצד אות פלוני. אפי' סתם נקב נמי ואפי' אי סימנים דרבנן מ"מ לצטרף בהדי סי' דשם האיש והאשה. והא וודאי דר' ירמיה ורב אשי לא פליגי ומר אמר חדא וכו'. דהרי כל הראשונים פסקו שני התירוצים דר' ירמי' ורב אשי וכמו שהובא בטור וב"י סי' הנ"ל ואם באנו לחלק בצירוף סי' דהתם בהך דר' ירמי' איכא טפי דהיינו שמות שני העדים ואיכא השתא ארבעה סימנים בסי' השם. דהיינו שם הבעל. ושם האשה. ושמות שני העדים. ועל ארבעה דווקא הוא דסמכינן ומצרפינן להו כי הדדי למיהוי סי' מובהק גמור. אבל על תלתא לא סמכינן. ומשו"ה הוצרך רב אשי לומר דווקא נקב יש בצד אות פלוני וכו' אבל נקב בעלמא לא. משום דאכתי לא הוי אלא תלתא סימנים בינונים דהיינו סי' שם האיש וסי' שם האשה. וסי' הנקב. ואתלתא לא סמכינן. ולפ"ז אכתי איכא למילף מהתם דעל ארבעה סימנים אע"ג דכל חד באנפיה נפשיה לאו סי' מובהק גמור הוי היכא דאיכא ארבעה כי הדדי מצטרפי ואתלתא לא סמכינן:
ואמנם באמת אין ללמוד משם כלל להקל אפי' בארבעה סימנים בעלמא שאינן מובהקים לגמרי דלצטרפי ולהחמיר הוא דאיכא למילף דתלתא וודאי לא מהני לאצטרופי מדרב אשי. וכמ"ש. אבל להקל בארבעה לא משום דסימני השמות עדיפי משאר סימנים. תדע דלחד תירוץ כתבו התוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסור' מממונא וכו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון יע"ש. אלמא דסי' השם הוי סי' מובהק גמור להאי תירוצא וא"כ אפי' לאידך תירוץ דאיכא למימר דמדאורייתא לא מהני. מ"מ ליכא למילף מסי' השם לשאר סימנים בעלמא. ותו דאיכא הכא ארבעה סימני השם בארבעה גברי ומשו"ה הוא דלא חיישינן דילמא איתרמי כה"ג. תדע שהרי לא חלקנו בין הוזכר שם אבי האיש ואבי האשה בגט בין לא הוזכר. דאפי' לא הוזכרו נמי כשר וכדאיתא בטור באהע"ז סי' קכ"ט ועיין בב"י שם שהביא דברי תשובת הרשב"א דמשמע להדיא דאפי' לכתחלה א"צ לכתוב שם אביהם בגט. ואלו היכא דלא הוזכר שם אביהם בגט וכן העדי' לא חתמו אלא שמם בלבד בלא שם אביהם דבכה"ג כשר הוא ולדעת רש"י והרשב"א ורוב הראשונים אפי' לכתחלה א"צ העדים לחתום בשם אביהם אלא איש פלוני עד בלבד. וכמ"ש בב"י סי' ק"ל. ואין כאן סי' אלא מארבעה שמות ואפ"ה וודאי אפי' בגט כזה מחזירין אפי' לאחר זמן מרובה דהא לא חילקו כלל בגמ' ולא בשום פוסק מענין זה ואלו הוזכר בגט שם אביהם של האיש והאשה הרי יש כאן ארבעה שמות לסי' בלא העדים. ואפ"ה וודאי אפי' בכה"ג אם לא אמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' וודאי דלא מחזירין דאל"כ הו"ל לשנויי בפשיטות. הא דקתני דנותנים אפי' לזמן מרובה מיירי בשהוזכר שם אביהם של האיש והאשה בגט. והא דקתני דאין נותנים. מיירי בשלא הוזכר שם אביהם ואידי ואידי בשלא הוחזקו ושכיחי שיירות. דהשתא נמי דמוקי באמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' ע"כ מיירי נמי בשלא הוחזקו אחרים בשם העדים וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה וכ' הב"י שהוא פשוט ומוסכם אלא וודאי דאפי' הוזכר שם אבי האיש ואבי האשה בגט לא מהדרינן. וכן נראה בפשיטות מלשון הגמרא כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אלמא דאפי' בהוזכר שם אביהם נמי בעינן דווקא דקאמרי עדים וע"כ צריך לחלק דהכא הוי ארבעה סימני השמות מארבעה גברי חלוקים בעניני הגט. דהיינו שם הבעל. ושם האשה. ושם שני העדים. ובכה"ג הוא דלא חיישינן דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. דהיינו שיתרמו כל הנך גברי דבעניני הגט שיהיו שוים כולם בשמם לגט האיש הזה הידוע. אבל באיש ואשה לחוד. אפי' בהוזכר שמם ושם אביהם חיישינן דלמא איתרמי שם האיש כשמו. ושם אביו כשם אביו וכן באשה. וזה דבר ברור והחילוק בזה פשוט:
וכיון שכן וודאי דליכא למילף מהכא לארבעה סימנים בעלמא באיש אחד דמהני דלא לחוש לאחר. וכן בארבעה סימנים בינונים בגט או בשאר איסורים דליהני ואדרבא איכא למילף מהכא דלא מהני. דהא כבר הוכחנו דאפי' הוזכר שם אביהם נמי לא מהדרינן היכא דלא אמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו'. וליכא נמי סי' מובהק גמור והא וודאי דסי' השם וודאי עדיף טפי משאר סי' בינוני תדע דלשיטת הרא"ש בידעינן שמו ושם אביו ע"י שהזכירו העד או העו"ג מסל"ת סגי להתיר את אשתו אפי' בלא הזכרת שם העיר. ולא חיישינן לאיש אחר ששמו כשמו ושם אביו כשם אביו וכמ"ש הב"י בסי' י"ז. וכתב שם שכן דעת מהרי"ק בתשובה אחת. וכן דעת הרבה מן האחרונים. וכמ"ש בקו"ע. ואלו בהזכרת שמו לבד. ועוד סי' אחר בגופו שאינו מובהק גמור הא ליכא למ"ד דמהני. הרי ודאי דסי' השם עדיף מסימן אחר שאינו מובהק גמור. וכיון דהוכחנו דאפי' סי' דארבעה שמות לא מהני ואע"ג דסי' מובהק גמור מהני אפי' בלא סי' השם כלל כגון שהוחזקו שנים או יותר בשם זה. אפ"ה וודאי מחזירין בסי' מובהק גמור וכשנויא דרב אשי. אלמא דארבעה סימני שמות לא הוי כסי' א' מובהק גמור. וכ"ש שאר סימנים בינונים דאפי' ארבעה מינייהו לא הוי כסי' א' מובהק גמור וממילא דה"ה טובא ועוד לנו ראי' אחרת מדברי הגמ' דב"מ דף כ"ה ע"א פיסקא צבורי פירות ש"מ מנין הוי סי' וכבר מבוארת בתשו' שאלה הנ"ל:
ועוד ראיה מלשון המשנה דבבא מציעא דף כ"ח ע"ב אמר את האבידה ולא אמר סימנים וכו' והרמאי אעפ"י שאמר סי' לא יתן לו ומפרשינן בגמ' מאי לא אמר סי' מובהקים דידה א"כ הא דקתני והרמאי אעפ"י שאמר סימנים היינו אפי' סי' מובהקים שמחזיר בהן אבידה לכל אדם גבי רמאי לא מהני והאי לישנא וודאי משמע דאפי' הרבה סימנים וכמו שכתבו להוכיח מלשון המשנה אעפ"י שיש סי' בגופו וכו'. ואלו בסי' מובהק גמור כמו נקב בצד אות פלוני מחזירין אפי' לרמאי לדעת הרא"ש. וכמ"ש שם בפסקיו והביאו רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רס"ז ועיין בש"ך שם מ"ש בזה מסוגיא דגמ' הנ"ל. והוא מוכרח וע"ש היטב הרי מבואר דאפי' הרבה סימנים בינונים לא הוי כסי' א' מובהק לגמרי. וכעין זה יש להוכיח מכמה מקומות בלשון הש"ס ואין צורך להאריך:
ומדברי הראשונים יש ראיה ג"כ דס"ל דלא מצטרפי תרי סימנים בינונים. מתשובת הר"ן סי' ע"א בהך דמיימון מאלקו. והביאו ב"י בסי' י"ז. וכבר ביארנוה בתשו' הנ"ל. ואף שכתבתי שם דלשון הר"ן בתשובה שם. אינו כמו שהובא בב"י. ולפי הלשון דשם אין להוכיח כלום מ"מ נראה דהלשון שהובא בב"י הוא עיקר טפי. וגם בלשון הזה הביאו רש"ל ביש"ש ביבמות כמו שהובא בב"י. וזה נראה עיקר טפי. משום דלא מסתבר לי לפרש מ"ש סי' שהיה בראשו שיהא סי' זה מסימנים הגרועים לגמרי. דסימנים הגרועים אינן אלא ארוך וגוץ חיור וסומק שאין סי' זה במקום מיוחד מן הגוף. וסי' זה מצוי בכל בני אדם. זה ארוך. וזה גוץ. זה חיור וזה סומק או שחור. אבל איזה שינוי באיזה אבר מה שאינו בנמצא כל כך בשאר כל אדם נראה וודאי דסי' בינוני מיהו הוי. ולא סי' גרוע. ולשון סי' שהיה בראשו. משמע להדיא שהיה בו איזה סי' בראש משינוי שאינו בנמצא כ"כ אצל שאר בני אדם. וגם הלשון סי' מובהק בזרוע אינו נוח לי. דלשון זה משמע סי' מובהק גמור. וזה וודאי אי אפשר. וכמ"ש הב"י. איברא דאפשר לפרש דסי' מובהק גמור קאמר הר"ן. ואפ"ה ס"ל דלא מהני וכדעת התוס' דיבמות דף קט"ו ע"ב. דאי אישתהי אפי' סי' מובהקים לא מהני ואפי' מובהקים לגמרי. וכמ"ש הב"ש ס"ק פ"ג יע"ש. ודלא כמ"ש הב"י. ואמנם לפי דעת הב"י ופירושו בדברי הר"ן יש להוכיח בפשיטות דשני סי' בינונים לא הוי כסי' א' מובהק גמור וכמ"ש:
ועוד יש ראיה מדברי תשוב' הרא"ש*) כלל נ"א סי' זיין שכ' שם וז"ל וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך וכו' ומצאו והכירו ראשו של אחד מהם, הגהה שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים *)ותשובה זו הביאה ושאר הגוף אכלוהו חיות. דע כי אין יע"ש ואמנם במקום עדות להתיר את אשתו דתנן בפ אחר כתבתי בתשובה א' בתרא דיבמות אין מעידין אלא על דרך אחר יותר נכון בכוונת פרצוף פנים עם החוטם. ואע"פ שיש הרא"ש בתשובה זו והיא סי' בגופו ובכליו וכו' ומסיק שם עיקר בעיני ולפי אותו באותה תשובה דאם היה סי' מובהק הדרך לענין צירוף ב סי' גמור הוי מהני יע"ש. וא"כ הא דכ' בינונים:
מעיקרא והכירו ראשו וכו' בסימנים מובהקים. ע"כ צ"ל בסי' בינונים. ומשום דסימנים דרבנן לא סמך עליהם והלשון משמע בפשיטות שהיה כמה סי' בינונים ואפ"ה לא סמך עליהם. כסי' א' מובהק גמור היוצא מכל זה שאין לסמוך על הוראה זו כלל להתיר בסימנים שאינן מובהקים לגמרי ואפי' הרבה סי' כאלו אין מצטרפין כלל ואף שקצת מן האחרונים סמכו להקל בזה. אין לדבר זה שורש ועיקר. לא בגמ'. ולא בדברי הראשונים. ואדרבא. יותר נראה להיפוך כאשר כתבתי בעז"ה בראיות מדברי הגמ' ומדברי פוסקים הראשונים. וכ"ש בדבר שא"צ ראיה. כי על המתיר להביא ראיה. וכל הראיות שהביא אין בהם ממש לסמוך עליהם כלל. וכמ"ש בס"ד. ויותר נראה הדבר ברור להיפוך. כן נראה לענ"ד:
ומה שהקשה שם אדברי הרמב"ם פי"ג מה' גזילה. ופ"ז מה' נחלות. ותי' שם לפי סברתו לפי מ"ש לעיל בדעת הראשונים. דהא דמחזירינן אבידה בסימנים לאו משום טעמא דניחא ליה לבעל אבידה גופיה דא"כ תיקשי. אמאי מחזירינן שטרות למלוה בסימנין. וכמו שהקשו בגמ'. אלא ע"כ איכא טעמא אחרינא. דתיקנו רבנן בממונא לסמוך אסימנים. וכמ"ש הרא"ש. והשתא י"ל בפשיטות. דס"ל להרמב"ם דבכל עניני ממון תיקנו חכמים לסמוך אסימנים וכ"ש דמיירי התם בממון שאינו מוציא מתחת ידי אחר המוחזק בו ויותר מזה יש להוכיח מדברי התוס'. דס"ל דאפי' להוציא ממון סמכינן אסימנים. אפי' אי סי' דרבנן ממ"ש ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה דלמא איתרמויי איתרמי וכו' וז"ל הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סי'. והא דאמר באלו מציאות מדמשקל הוי סי'. מדה ומנין נמי הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל. והנה בפשיטות דבריהם תמוהים. הא רבא ס"ל סימנים דרבנן. ועכ"פ ספוקי מספקא ליה. וע"כ הא דקאמרינן א"ל רבא מי דמי. התם קיהיב סי'. הכא מי קיהיב סי'. ע"כ צ"ל דסימנים מובהקים גמורים קאמר דומיא דהך דשני ת"ח. וכמ"ש התוס' שם לעיל. דאי סימנים דרבנן. ע"כ צ"ל. דסי' מובהקים קאמר. ודומיא דהכא. אי הוי יהיב סי' מובהק גמור בהך דשומשמי הוי יהבינן ליה אבל בסי' שאינו מובהק גמור וודאי אין להוציא מת"י המוחזק כיון דמספקא לן דלמא סי' דרבנן. וא"כ מאי קשיא להו מהך דמנין. ולמה להו לדחוקי דמיירי הכא שדרך בני אדם להצניע במדה זו. והא בפשיטות לא קשה מהתם מידי. דוודאי מנין הוי סי' בינוני. ואינו מובהק גמור. ולגבי מציאה הוא דמהדרינן. ואפי' אי סי' דרבנן. משום האי טעמא דמפרש רבא התם דניחא ליה לבעל אבידה. אבל הכא גבי מפקיד דליכא האי טעמא. אין להוציא ממנו בסי' מנין כלל דלמא סי' דרבנן. ודווקא במציאה מהני משום דניחא ליה לבעל אבידה. אבל לפי מ"ש א"ש. דע"כ למסקנא. אי סי' דרבנן הא דמחזירינן אבידה בסי'. ע"כ לאו מהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה הוי דלא תיקשי מתני' דתכריך ואגודה של שטרות. וכדפריך בב"מ אהאי טעמא. והוצרך רבא לומר שם. דסי' דאורייתא משום הך פירכא. וא"כ למסקנא ע"כ או סי' דאורייתא ואין לחלק כלל. או סי' דרבנן. ובממונא הוא דתיקון רבנן למסמך אסימנים. אבל לא באיסורא דבממונא מצי למיעבד תקנתא. דהפקר ב"ד היה הפקר. אבל לא באיסורא [וכן פירש"י בב"מ דף כ"ז ע"ב בממונא דהפקר ב"ד היה הפקר]. ואמנם בממונא ע"כ אין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. כיון דע"כ ליתא להאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה. ס"ל להתוס'. דאין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. ואפי' להוציא מהני סימנים בינונים. ומה"ט הוצרכו לפרש דהכא מיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו:
ומיהו הרמב"ן והרשב"א לא ס"ל בזה כדברי התוס'. אלא ס"ל דהכא גבי מפקיד בעינן דווקא סי' מובהק גמור. אבל סי' מנין כיון שאינו סי' מובהק גמור. לא מהני כאן. אע"ג דגבי מציאה הוי סי'. והביא ב"י דבריהם בחו"מ סי' רצ"ז. וכן כ' הנ"י ביבמות לחלק בין מציאה להך דנפקד יע"ש ונראה דאינהו ס"ל דאע"ג דהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה אידחי ליה. וע"כ אי סימנים דרבנן צ"ל טעמא אחרינא בהאי תקנתא. אפ"ה ס"ל דאין ללמוד ממציאה למפקיד לענין להוציא מת"י הנפקד. [וכן מצאתי בתוס' בחולין דף צ"ו ע"א ד"ה פלניא דהאי סימנא וכו' שכתבו חילוק זה ושם משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א. ודלא כשיטתם ביבמות יע"ש] דיש לומר דווקא במציאה. דזה שמצא וודאי לאו דידיה הוא. אלא דמספקא לן דלמא דאינש אחרינא הוי. בכה"ג סמכינן אסימנים. כיון דאין האחר מוחזק בו. ואינו מוציא עתה מתחת ידי מוחזק. משא"כ בנפקד שטוען שהוא שלו או גבי יתמי דאיכא למימר של אביהם הוא לא מפקינן מחזקתו בסי' בינונים. כ"א בסי' מובהק גמור דהוי וודאי דאורייתא וכן נראה מדברי התו' דכתובות דף פ"ה ע"ב ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא וכו'. ממ"ש שם בסוף הדיבור בשם הרשב"א יע"ש ועיין בר"ן בפ' הכותב מ"ש שם מזה. ואין להאריך כאן ונראה דדעת הרמב"ם ג"כ כדעת הרמב"ן והרשב"א, ומשו"ה בהך דנפקד כ' דבעינן נמי טעמא דלא אמיד, ואעפ"כ כ' שאין זה הדין אלא מאומד הדעת בלבד. והביאו הר"ן שם. והב"י בח"מ הביא דברי הרמב"ם באריכות בזה יע"ש. ואמנם לענין נחלה להוריד יורשיו בנחלתו פסק לסמוך אסי' בלבד משום דאין מוציאין כאן ממון מתחת ידי שום מוחזק והוי דומיא דמציאה. והמעיין בכל המקומות האלו יראה להדיא דדעת הרמב"ם לחלק בין ממונא לאיסורא. לענין לסמוך אסי'. ובממונא גופיה מחלק בכמה גווני. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואמנם זה וודאי שאין דעת הרמב"ם כלל בענין זה בהך דנחלות משום צירוף סימנים למיהוי דאורייתא. ומה שנלענ"ד כתבתי בישוב דבריו. והוא נכון:
סימן ב
עוד ראיתי שם תשובה א' מהגאון הנ"ל מענין סימנים ודעתו דבאיסור דרבנן כמו משאל"ס סמכינן אסימנים בינונים. אפי' למאי דפסקינן סי' דרבנן. והיינו משום דהך מלתא הוי בעיא דלא איפשטא. ובאיסור דרבנן אזלינן בה לקולא כמו בכל ספק דרבנן. ומחמת שיש לעיין בדין זה בכמה מקומות. ראיתי להעתיק קצת דבריו ולבאר דבר זו היטב מסוגיא דגמ'. ומדברי הראשונים מה שנלענ"ד מענין זה:
תשובה גרסינן ביבמות (דף קט"ו) איבעיא להו עד א' במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסף בן סימאי בספינה. וטבעה והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים. והא מים דכמלחמה דמו. ונשים אפי' מאה. כעד א' דמיין. וקתני השיא ותסברא משאל"ס נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה. אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסי'. וכתבו שם התוס' וקאמרי סי'. אבל ע"י ע"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט. ואמרי שאלו בעליהן של אלו. אבל מה שפי' בקונטרס וכו'. ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות. א"כ מהני עפ"י טביעות עינא עכ"ל. והנה בתחלת העיון נראה מדברי התוס'. דאפילו במשאל"ס דהוי איסור דרבנן. בעינן הכא סימנים מובהקים גמורים דהויין דאורייתא. אי סתם סימנים לאו דאורייתא. ואע"ג דע"כ לא איבעיא לן אלא אי סי' דאורייתא או דרבנן. אבל הא וודאי דסימנים מלתא היא מיהת מדרבנן וכיון דהכא במשאל"ס מיירי דהוי דרבנן. מ"ט לא סגי בסי' בינונים אפי' אי סימנים לאו דאורייתא יש לומר דלא מסתבר להו כלל. לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. דוודאי אי סי' לאו דאורייתא היינו משום דאין לסמוך אסי' כיון שאינן מובהקים ומצויים בעלמא כי הנך סי' חיישינן דלמא אחרינא הוא בהנך סי' ממילא דבכל איסורים אין לסמוך עליהם. ודאמרינן סי' אי דאורייתא או דרבנן. היינו דאי סי' לאו דאורייתא הוי תקנתא דרבנן לענין ממונא למסמך אסי' משום תיקון העולם. וכמו שמצינו כמה דברים שתיקנו חכמים בממונא מפני תיקון העולם. והיינו דאמרינן בב"מ דאיבעיא לן סי' דאורייתא או דרבנן וכו' אי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא. באיסורא לא עביד רבנן תקנתא וה"ט דבממונא שייך לומר דעבדי רבנן תקנתא למסמך אסי' משום תיקון העולם אבל במילתא דאיסורא למה להו לרבנן למיעבד תקנתא במילתא לסמוך אסי' להיתרא. ומעיקרא כי עביד רבנן תקנתא לא עביד אלא בממונא אבל באיסורא לא עביד כלל. וממילא דאין לסמוך אסימנים באיסורא. ואין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. וכן מוכח עוד מדבריהם במקום אחר. ויתבאר אי"ה בס"ד. וגם דעת רש"י אין נראה לומר דס"ל דאי סי' דרבנן. וודאי נסמוך עליהם מיהת באיסור דרבנן דלא מסתבר כלל וכמ"ש דלמה להו לרבנן לתקוני במלתא דאיסורא. וכדמשמע לישנא דהש"ס דקאמר כי עביד רבנן תקנתא בממונא וכו'. ומה שפירש"י בב"מ וביבמות דסמכינן עלייהו למישרי איסור אשת איש דאורייתא. הוא לאו דווקא. דה"ה אי הוי איסור דרבנן לא ה"ל למסמך עלייהו אי סימנים דרבנן. תדע דבחולין בפ' אוא"ב דף ע"ט שם כ' רש"י סתם וש"מ סימנים דאורייתא מדסמיך עלייהו ושרי איסורא עלייהו:
ואמנם קצת היה נראה להביא ראיה דבאיסור דרבנן סמכינן אסימנים מהא דאיתא בחולין (דף צ"ה ע"ב) רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשתא בי דינא אתי לקמיה דרב הונא. א"ל אית לך סימנא בגוויה א"ל לא אית לך ט"ע בגוויה א"ל אין א"כ זיל שקול ע"כ וכן נמי איכא התם עובדא אחרינא בכה"ג שם. ומדקאמר אית לך סי' סתם משמע דאיזה סי' שיהיה סגי. אלמא דסמכינן אסי' באיסור דרבנן. דהיינו איסור בשר שנתעלם מן העין דהוי דרבנן. מיהו נראה דאין משם ראיה דדווקא בבשר שנתעלם מן העין הוא דסמכינן אסימנים דאפילו לרב אינו אלא משום חומרא בעלמא. תדע דאפי' אסי' גרועים דלא מהני באבידה סמכינן התם. וכמ"ש התוס' שם ד"ה בחרוזי וכו' יע"ש.
ואמנם קשיא לי אדבריהם שם דאמרינן בסמוך שם. אמר רבא מריש ה"א סימנים עדיפי מט"ע דקא מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן בט"ע. השתא דשמענא להנך שמעתתי אמינא ט"ע עדיפא. ופירש"י להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע עכ"ל. ולדברי התוס' היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא. הא אפי' בסי' גרוע שאין מחזירין בו אבידה שרי הכא בהאי איסורא. איברא. דגם בלא דברי התוס' יש לעיין היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא הא בכולהו קא בעי מעיקרא אי אית ליה סימנא. אלמא דאי הוי ליה סימנא הוי שרי ליה נמי בסימנא בלא ט"ע. וכיון דשרי הכא בין בסימנא בין בט"ע היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא מסימנא. ומיהו היה נראה לפרש עפ"י דברי התוס' במ"ש (דף צ"ו) אהא דקאמר ולא מהדרינן אבידה בט"ע דט"ע דהכא לאו ט"ע גמור הוי בהנך עובדי יע"ש. ודבריהם סתומים בפי' הסוגיא לפ"ז ומפורש הדבר בדברי הר"ן ותוכן דמריש הוי ס"ד דהא דמהדרינן לת"ח בט"ע היינו משום דת"ח ט"ע דידיה עדיפא. ויש לו ט"ע גמור. אבל ע"ה אין ט"ע שלו טוב ואין לו ט"ע גמור והוי ס"ל צידה לא מהדרינן כ"א בט"ע גמור. ומה"ט מהדרינן לצורבא מדרבנן דווקא ולא לע"ה. אבל השתא דשמע הנך שמעתתי דשרו אפילו בט"ע שאינו גמור. א"כ ע"כ הא דלא מהדרינן אבידה לע"ה בט"ע לאו משום דט"ע דידיה לאו ט"ע חשוב הוי. דכיון דשרינן איסור בהאי ט"ע כ"ש דהו"ל לאהדורי אבידה בהאי ט"ע אלא וודאי משום דע"ה לא מהימן דמה שאמר שמכירו בט"ע זהו תוכן דבריו ועפ"י זה יש לפרש דה"ק. מריש ה"א דסימנא עדיפא מט"ע. דמהדרינן אבידה בסי' אעפ"י שאינן מובהקים לגמרי ולא מהדרינן בט"ע שאינו חשוב ולא הוי ט"ע גמור כיון דשמענא להני שמעתתי. אמינא ט"ע עדיפא והיינו משום דס"ל דהא דקאמר אי אית לך סימנא בגוויה סי' מובהק גמור. דבסי' שאינו מובהק גמור לא הוי להו למישרי איסורא דדלמא סימנים דרבנן ולא ניחא ליה לרבא לפרש דהנך כולהו אמוראי מיפשט פשיטא להו דסי' דאורייתא כיון דאיהו גופיה מספקא ליה אלא וודאי סי' מובהק הוא דקבעי מיניה אי אית להו ואפ"ה חזינן דקשרו להו ע"י ט"ע אעפ"י שאינו ט"ע חשוב א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסימנא כיון דשרו בט"ע באיסורא אפי' בשאינו חשוב ובסי' שאינן חשובים וודאי לא שרינן איסורא ובאבידה הוא דמהדרינן משום תקנתא דרבנן. א"כ כ"ש דמהדרינן בט"ע אפי' באותו ט"ע שאינו חשוב ודלא מהדרינן לע"ה היינו משו' דלא מהימן כן הי' נראה לפרש הסוגיא אילולי דברי התוס' אבל לדברי התוס' דס"ל דהכא סגי בסי' כל דהו ואפי' בהאי סי' דלא מהדרינן ביה אבידה א"כ קשיא היכי מוכח מכאן דט"ע עדיפא מסי' ואכתי איכא למימר כדמעיקרא דהנך סי' דמהדרינן בהו אבידה עדיפי מט"ע שאינו חשוב והא דשרו הכא בט"ע שאינו חשוב היינו משום דהכא קיל טפי מדסגי בסי' גרוע דלא מהדרינן ביה אבידה והנראה בעיני בזה. דהתו' ס"ל כשיטת הרשב"ם שהביא ברא"ש שם דמפרש להנך עובדי דלאו אליבא דרב היא אלא אליבא דכ"ע דע"כ לא פליגי עליה דרב. אלא במצאו בביתו במקום שהניח דאפ"ה אסר רב משום בשנמ"ה. אבל הנך עובדי מיירי בעיר שרובה כותים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי יע"ש. ועיין בב"י יו"ד סי' ס"ג שהביא שם כמה דעות דס"ל כשיטה זו והנראה דגם התוס' ס"ל לפרש כן דאינהו נמי ס"ל כי הנך דעות דפסקו הלכתא דלא כרב וכמ"ש התוס' בבבא מציעא דף כ"ג ע"ב. יע"ש וא"כ מפרשי נמי הנך עובדי כמו שפירש הרשב"ם לפי שיטה זו ולפ"ז אתי שפיר דע"כ האי סימנא דקבעי מיניה ע"כ סי' מובהק גמור הוא דקבעי ול"ד להך וחרוזין דהתם מיירי במצאו בביתו במקום שהניח דאינו אסור אלא משום בשר שנמ"ה דלא הוי אלא חומרא בעלמא אבל הנך עובדי דמיירי בנאבד ובמקום שרוב טבחי עו"ג דמדינא אסור ע"כ סי' דקבעי מיניה היינו סי' מובהק גמור דסמכינן עליו באיסורא ואתיין השתא דברי רבא שפיר על הדרך שפירשתי כן נלענ"ד לפרש לפי שיטת התוס' והרשב"ם:
ולפ"ז אין מכאן ראיה כלל לנ"ד דיש לפרש דבכה"ג יש בו איסור דאורייתא ומשו"ה בעינן וודאי סי' מובהק גמור וחרוזים דמהני היינו דווקא בבשר שנמה"ע דאינו אלא משום חומרא בעלמא ואפי' איסור דרבנן לא הוי. אבל לפי מה שפירש"י דהנך עובדי משום בשר שנמה"ע הוא דהוי ואליביה דרב. וכמו שפי' להדיא ונראה נמי דס"ל דרב מדינא אסר בשר שנתעלם מן העין ולא משום חומרא בעלמא שהיה מחמיר על עצמו וכשיטת הרי"ף והרמב"ם דחכמים אסרו בשר שנמה"ע וכמ"ש בטור וב"י שם ואע"ג דרש"י לא פסק כרב וכמו שמפורש בדבריו שם. מ"מ בהא נראה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דרב מדינא הוא דאסר ולא משום חומרא בעלמא חדא מדהוצרך ליתן טעם דלא קיי"ל כרב בהא אע"ג דקיי"ל כרב באיסורי היינו לגבי שמואל אבל הכא איכא מתניתין דלא כוותיה וכן רב כהנא פסק דלא כוותיה יע"ש ואי הוי ס"ל דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר לא הוי צריך לזה דהוי א"ש בפשיטות דאין זה בכלל הא דקיי"ל כרב באיסורי וכמ"ש התוס' בב"מ שם ועוד ממ"ש ד"ה להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע משמע להדיא דס"ל דאיסור גמור הוי ועוד דהסוגיא לא מתפרשא לדידיה דמפרש הנך עובדי משום בשר שנעמ"ה אם לא שנפרש דאסור מדרבנן מדינא לרב דאל"כ היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא. וכמ"ש. אלא וודאי ס"ל דמדינא הוא דאסור לרב מדרבנן וכיון שכן ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אסי' שאינו מובהק גמור אי סי' לאו דאורייתא והנך סי' דקבעי הכי מינייהו היינו סי' מובהק גמור וכי הך דלעיל דקאמרינן ורב היכי אכיל וכו' א"נ בסימנא כי הא דרבה בר"ה וכו' וסי' דתלת קרנתא הוי סי' מובהק גמור. וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מציאות ומפורש ברמזים שם סי' ג' וכן הוא דעת בעה"ת וכמ"ש במקום אחר בס"ד בתשובה. והנך סי' דקבעי מינייהו בכה"ג דהוי סי' מובהק גמור. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר רבא השתא דשמענא וכו' אמינא ט"ע עדיפא היינו משום דסי' דהכא ע"כ סי' מובהקים וגמורים קאמרי ואט"ע סמכי למישרי איסור א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסי' בינונים דאלו בסי' בינונים וודאי לא שרינן איסור כיון דאיכא למימר דילמא סי' דרבנן ובממונא הוא דעבדי רבנן תקנתא ובט"ע הא קשרו להו איסור ולפ"ז צריך לפרש הא דקאמר רב לעיל דבחרוזין הוי סי' צ"ל או דס"ל לרב בשר אין דרך בחרוזים כמו דגים ודלא כהך תוספתא שהביאו התוס' ורב תנא הוא ופליג אתוספתא או דהך תוספתא אפשר דלא מתנייא בר"ח ורב אושעיא א"נ יש לומר דמיירי בקשר משונה דקשר הוי סי' דאהך דמחרוזות של דגים פריך בב"מ דף כ"ג. וליהוי קשר סי' ומשני בקוטרא דציידי. דכ"ע הכי קטרי והכא מיירי בקשר משונה. ובחרוזים דבעה"ב עביד לנפשיה סתמא דמילתא הכי הוי וי"ל דקשר משונה הוי סי' מובהק גמור ועוד אפש' דבחרוזין היינו דתלה במסמר כמו שהם יחד וכמ"ש הב"י בשם הרמב"ן דהיכא דתלה במסמר לא חששו היכא דמצאו במסמר בביתו יע"ש. וכן פסק בשו"ע שם. ונראה לי דהרא"ש דמפרש דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר וכמ"ש בפ' ג"ה שם ע"כ צ"ל דמפרש הנך עובדי כדעת רשב"ם דאפי' ללוי נמי אתיין וברוב טבחים עו"ג. דאל"כ תקשה. היכי דייק רבא מהנך עובדי דט"ע עדיפא מסימנים וכמש"ל. אלא וודאי דמפרש להו כדעת הרשב"ם. וי"ל דזהו מ"ש הטור שם ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרשב"ם היינו ממ"ש. דהך דרב אינו אלא משום חומרא יתירא. א"כ ע"כ מפרש הנך עובדי כדעת הרשב"ם וא"צ למ"ש הב"י שם דמשמע ליה כן מדהביא דבריו לבסוף יע"ש ואין להאריך:
היוצא לנו. דלשיטת רש"י בהנך עובדי. וכן הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם. יש להוכיח מכאן דאפי' באיסור דרבנן לא מהני סי' שאינו מובהק גמור למאי דקיי"ל סימנים דרבנן מדדייק רבא מהנך עובדי דט"ע עדיפא מסימנים שמחזירין בהם אבידה. ולשיטתם. הנך עובדי באיסור דרבנן מיירי וזהו דלא כמ"ש שם בתשובה הנ"ל בפשיטות דלדעת רש"י סמכינן באיסור דרבנן אסימנים בינונים אפי' אי הוי סימנים דרבנן וודאי יע"ש. ואמנם לשיטת התוס' והרשב"ם והרא"ש לא מוכח מהך סוגיא מידי. דלדידהו יש לפרש דהוי איסור דאורייתא וכמ"ש. אבל יש ללמוד מדברי התוס' דיבמות הנ"ל דס"ל בפשיטות דאי הוי סי' דרבנן לא ה"ל למיסמך עלייהו אפי' במשאל"ס דהוי דרבנן. מיהו אכתי איכא לאסתפוקי דלמא לדידן דספיקא הוי אי סי' דרבנן או דאורייתא שפיר איכא למימר דבאיסור דרבנן אזלינן בהאי ספיקא לקולא כמו בכל דוכתא דקיי"ל דתיקו במילתא דרבנן אזלינן בה לקולא. ודברי התוס' דיבמות יש לפרש שכתבו כן כי היכי דלא תקשי מ"ט לא פשטינן בעיין מהך ברייתא דסמך רבי אסימנים וכמ"ש בתשו' הנ"ל. ואמנם באמת דוחק הוא לפרש דברי התוס' כן דכוונתם ליישב דלא תיקשי מ"ט לא פשטינן בעיין מהך ברייתא דאין זה קושיא כלל. דהא בברייתא לא קתני סי' כלל וסוגיא הוא דקאמר כן לדחויי דלא נפשוט מהכא הך דעד א' במלחמה וכיון שכן האיך נפשוט מינה דסי' דאורייתא דאיכא לדחויי דלמא לאו אסי' סמכי. אלא אט"ע ונימא דאה"נ דעד א' במלחמה מהימן. וכ"ש לפי מ"ש הרי"ף דלמסקנא איפשטא בעיין דעד א' במלחמה מהימן בט"ע יע"ש:
ועל כן נראה יותר כוונת דבריהם. דה"פ. ואי סי' לאו דאורייתא היינו לדידן אי נימא דפסקינן הלכתא סי' לאו דאורייתא וכהאי שינויא דמשני רבא דכו"ע סי' דרבנן ע"כ צריך לפרש הסוגיא דקאמר דלאו עלייהו סמכינן אלא אסי' היינו סי' מובהקים. דהויין ודאי דאורייתא. ולפ"ז היה נראה. דגם לדידן למסקנא לא סמכינן אסי' שאינם מובהקים גמורים. אפי' במשאל"ס דרבנן. ואמנם אחר העיון נראה דאין מכאן שום ראיה לענין איסור דרבנן דלמאי דדחינן דעד א' במלחמה לא מהימן איכא בההיא עובדא דשני ת"ח איסור דאורייתא ממש. ואע"ג דמיירי במשאל"ס דהא דמשאל"ס אם נשאת לא תצא. היינו דוקא בשידענו בבירור שנטבע במים ושהה שם עד כדי שתצא נפשו ולא ראוהו ובכה"ג דווקא הוא דמדאורייתא אשתו מותרת ומדרבנן הוא דאסורה דחיישינן דלמא עלה במקום רחוק ואעפ"י שרוב הנטבעים בכה"ג אינן עולין אפ"ה חששו חכמים בזה ומה"ט לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. אבל כל שנסתפק לנו בטביעה גופא דילמא לא טבע כלל במים כגון שראינו ספינה שנשברה לגמרי וידענו שהיה זה האיש בספינה זו אבל לא ראינו אותו להדיא שנטבע במים. בכה"ג אפי' מדאורייתא אסורה ואם נשאת תצא. ודבר זה מפורש ומבואר להדיא בתשו' להרמב"ן והביאו ב"י בסי' י"ז וז"ל צריך לחקור אם ראה שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו וכו' ויש הפרש גדול בין זה לזה אפי' במשאל"ס כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת לא תצא וכו'. ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה לבד זה אינו כלום ואפי' נשאת תצא וכו' יע"ש. והוא כתב כן לחקור בדברי העד. ואם אומר שראה הטביעה ממש ושהה מהימנינן ליה היינו למאי דקיי"ל דעד א' במלחמה מהימן וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו וקיי"ל דמהימן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם. אבל אי נימא דעד א' במלחמה לא מהימן. וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו ולא מהימן אפי' אם אומר שראה הטביע' ממש ושהה לא מהימנינן ליה דומיא דעד א' במלחמה אי לא מהימן אפי' אם אומר מת וקברתיו לא מהימן דהשתא למאי דקיי"ל דעד א' במלחמה מהימן וכדפשיט לה הרי"ף ממקום אחר יע"ש. אפ"ה מת וקברתיו בעינן. משום דחיישינן דלמא ראוהו נופל לארץ מחמת מכות ונדמה לו שמת הוא שאומר כן ודילמא עביד לי' סמתרא וחיה. אבל למאי דמספקא לן דילמא עד אחד במלחמה לא מהימן אפי' במעיד ודאי דבר ברור לא מהימן וזה פשוט וברור. וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו לא מהימן עד א' אפי' אומר שראה הטביעה ממש ושהה. ואם נשאת תצא כיון דלא מהימנינן ליה בטביעה ממש והיינו דאתינן למפשט בעיין מעיקרא מעובדא דשני ת"ח וכו' וטבעה הספינה והשיא ר' את נשותיהן עפ"י נשים והוי ס"ד לפרש עפ"י נשים היינו שהעידו נשים שראו את שני הת"ח שטבעו ממש ושהו שם. ותו לא ידעו ובעי למפשט דעד א' במלחמה מהימן. מדהאמין הכא רבי את הנשים על מה שהעידו שראו אותן שטבעו ממש ושהו שם ומשאל"ס כמלחמה דמו ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיין ופריך עלה ותסברא וכו' כלומ' אפי' נימא דמהימני במה שאומרים שראו הטביעה ממש ושהו אפ"ה במשאל"ס בכה"ג נמי אשתו אסורה דבדיעבד דווקא אם נשאת לא תצא בכה"ג אבל לכתחילה אסורה להנשא והאיך התיר ר' את נשותיהן לכתחילה אלא ה"ד דקאמרי אסקינהו קמן וכו' דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים כלומר והשתא לא תפשוט בעיין דלעולם עד א' במלחמה לא מהימן. וה"ה במשאל"ס דלא מהימן וה"נ הני נשי לא הוי מהימני אטביעה כלל אפי' לענין דאם נשאת לא תצא והכא דהתיר רבי את נשותיהן היינו משום דאסקינהו קמייהו ואמרי סימנים שראו בו ואסימנים סמכינן להתיר ולא אעדותן של נשים זהו פשט הסוגיא בבירור וכיון שכן דהשתא ס"ל דהנך נשים לא מהימני במה שראו הטביעה ממש ושהו לא הוי כאן דין משאל"ס כלל לענין דאם נשאת לא תצא אי לאו סי'. אלא אפי' אם נשאת תצא דכיון שלא ידענו מן הטביעה בבירור. ואפי' ידענו שהספינה נשברה מ"מ כיון דהנך נשים לא מהימני במה שאומרים שראו הטביעה אין כאן כלל דין משאל"ס ואפי' אם נשאת תצא אי לאו סימנים וכמ"ש בתשו' להרמב"ן וא"כ בהנך סימנים קשרינן איסורא דאורייתא ושפיר כתבו התו' דאי סי' לאו דאורייתא ע"כ איירי הכא בסי' מובהקים גמורים דהויין דאורייתא ואין מדברי התוס' דכאן שום ראיה כלל לענין איסור דרבנן וזה ברור בלי פקפוק:
ובענין זה נדחה ג"כ מה שיש להביא ראיה לכאורה מדברי הר"ן בתשובה סי' ע"א והביאו ב"י באהע"ז בענין הך דמיימון מאלקו דמיירי במשאל"ס ולא התיר בסי' שאינם מובהקים לגמרי וכמ"ש ב"י שם דהנך סימנים לאו מובהקים לגמרי הויין. ולפ"ז היה מוכח משם בפשיטות דלדידן דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסימנים אפי' באיסור דרבנן אלא דבאמת אין משם ראיה כלל דהתם מיירי בשלא ראה הטביעה להדיא וכמ"ש להדיא בתשו' שם דמה"ט הוי מספקא להו להשואלים. דילמא משו"ה עד א' לא מהימן כלל יע"ש. וא"כ הדר ה"ל איסור דאורייתא ומשו"ה לא סמך אסימנים שאינם מובהקים לגמרי. ועוד לי דברים בענין תשו' הר"ן בדרך אחר ויתבאר אי"ה בס"ד ועכ"פ אין משם ראיה לנ"ד
אמנם יש לי להביא ראיה ממקום אחר דס"ל להתוס' דלמאי דמספקא לן אי סי' דאורייתא או לא. לא סמכינן אסימנים אפי' דרבנן. מהא דאיתא בגיטין דף כ"ת ע"ב וב"מ דף י"ח ע"ב בסוגיא דאבד גט ומצאו לאלתר או לאחר זמן דמשני רב אשי דהא דקתני דאפי' לאחר זמן כשר כגון דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני ואמרינן עלה ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא. רב אשי מספקא ליה סימנים אי דאורייתא או דרבנן. והתוס' כתבו שם (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא מממונא וכו' ועי"ל. דהא דחיישינן לשני יוסף בן שמעון לא הוי אלא מדרבנן משום לעז אבל מדאורייתא לא חיישינן יע"ש. הרי להדיא. דבאבד גט ומצאו אפי' לזמן מרובה מדאורייתא מותר לגרש בו ולא חיישינן לשמא יוסף בן שמעון אחר נמי אבד ואפ"ה קאמר דווקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה וכו' אלמא דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אסי' שאינו מובהק לגמרי למאי דמספקא לן. דהא רב אשי נמי ספוקי מספקא ליה. ואפ"ה קאמר דווקא נקב בצד אות פלוני וכו' אע"ג דלא הוי הכא אלא איסור דרבנן. ודוחק לפרש דה"ק ודווקא נקב בצד אות פלוני וכו' כלומר דמשו"ה אוקמי רב אשי להך דקתני יחזיר באומרים נקב יש בצד אות פלוני'. ולא אוקמי בנקב סתם משום דמספקא ליה וכו'. ואי הוי מוקי לה בנקב סתם. הוי קשיא דנפשוט מינה דסי' דאורייתא. דאי סי' וודאי דרבנן. היכי מהדרינן גט אשה בסי' דאע"ג דהוי איסור דרבנן אפ"ה לא הוי סמכינן עלייהו באיסורא אי וודאי דרבנן הויין ומשום תקנתא דלא שייך למעבד תקנתא אלא בממונא. וכמו שאכתוב לקמן בסייעתא דשמיא. והא לא מסתבר לומר. דמתני' גופא ספוקי מספקא לה. ואי הוי מוקי לה בנקב בעלמא. הוי פשטינן מינה דסי' דאורייתא. להכי הוצרך לאוקמי בנקב בצד אות פלוני. אבל לדידן דסלקא בתיקו. וספוקי לן אי דאורייתא או דרבנן באיסור דרבנן סמכינן שפיר משום דה"ל ספיקא באיסור דרבנן. ואזלינן בה לקולא. דזה דוחק. דלשון הש"ס משמע דדינא קאמר דדווקא בהאי סימנא הוא דמהדרינן אבל בנקב בעלמא לא מהדרינן משום דמספקא ליה וכו'. וכן משמע מלשון רש"י שם יע"ש. וכן נראה דאי לאו לאשמעינן דינא לא הוי צריך לפרושי כלל. דממילא לית לן למפשט ממתני' מידי כיון דאיכא לאוקמי בסי' מובהק גמור:
ואמנם יש לדחוק בדרך אחר. דמ"ש התוס' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון היינו דוקא בלא הוחזקו. ובהכי מיירי שם יע"ש אבל הוחזקו חיישינן מדאורייתא ורב אשי דמוקי מתני' דקתני יחזיר אפי' הגהה לזמן מרובה בעי לאוקמי דמיירי אפי' *)אח"ז ראיתי בס' בהוחזקו ושכיחי שיירות*) וכשיטת ר"ח פני יהושע בחידושיו למס' גיטין שכ' כן. וראיתי והגאונים שהביא הר"ן בגיטין שם. שכ' שם עוד דאפילו ובכה"ג הוא דקאמר. ודוקא בצד אות בהוחזקו ושכיחי שיירות פלוני וכו' משום דהוי איסור דאורייתא לא חיישינן אלא מדרבנן ואמנם יש להביא ראיה מהך דבסמוך יע"ש. והדבר תמוה מאד שם רבה בב"ח. אירכס ליה גיטא בבי אם יש בעיר כמה אנשים בשם אחד. א' מהם אבד מדרשא. אמר אי סימנא אית לי בגוויה גט או שט"ח ואין לו סי' או ט"ע אית לי בגוויה ואהדריה ניהלי' אחר אלא סי' של זה ולא ידענא אי משום סימנא. וקסבר השם הכתוב בו דנימא סימנים דאורייתא אי משום ט"ע דמדאוריתא יהיה סי' ודוקא לצורבא מדרבנן וכו' וכתבו שם מובהק גמור להחזיר לו אבידתו ומ"ט לא אזלינן התוס' ד"ה אי סימנים וכו'. בגט נמי בתר רובא. ודלמא מהדרינן. ואי סימנים דרבנן מה מאחרינא נפל. ומאי שמחזירין אבידה בסי' שאינו מובהק עדיפא איכא, כאן מכל מדרבנן משום דהפקר ב"ד היה הפקר. אבידה דעלמא שאין בו אבל מדאורייתא צריך או עדים או סי' סי' כלל דלא מהדרינן מובהק. וגט נמי דאיסור הוא לא משום דחיישינן דלמא מהדרינן אלא בסי' מובהק עכ"ל. ולפי מאחרינא נמי נפל הנראה אין לדבריהם אלו ביאור. ומהו ודאחרינא הוא והכא נמי וגט נמי דאיסור הוא וכו'. מאי כיון דאיכא אחרינא טובא גריעותא דגט מכל איסורים דאורייתא דאיכא למימר מיניה נפל האיך נחזיר לזה. ומה ותו דכל דבריהם דכאן אין בהם שום לי אי איכא למיתלי הנפילה חידוש. דלהדיא אמרינן כן בגמ' לקמן מכו"ע או מעשרה בני . דאיבעיא לן סי' דאורייתא אדם. דבין כך ובין כך (דף כ"ז) וכו'. למאי נ"מ לאהדורי גט אשה הוי רובא לגביה ובכה"ג בסימני' אי אמרת דאוריית' מהדרינן הוי לה דבר שאין בו סי' ואי אמרת דרבנן. כי עביד רבנן כלל וגרע מסי' שאינו תקנתא וכו' יע"ש. וזהו ממש כל מובהק דלא מהני ומה שהביא ראיה מהך דברי התוס' דכאן: מדאוריתא וכ"ש הכא ומה שהביא ראיה מהך דיבמות מהני שטרי דרבי בר נאני. ל"ד כלל דהתם לא מיירי מנפילה כלל. ולית לן למיחש לנפילה. והחשש הוי דלמא מסר ליה. וכמ"ש התוס' שם. ובהא ס"ל דלא חיישינן כלל. ומייתי מינה ראיה לנפילה היכא דלא הוחזקו אבל בנפילה והוחקזו ושכיחי שיירות. לא מסתבר כלל דלא ניחוש מדאורייתא דלמא דאחרינא הוא. והוא דבר תמוה וכמ"ש. ואין להאריך:
והנראה בעיני. דהתוס' כתבו כן לשיטתם דלקמן דס"ל דהא דחיישינן גבי גט לשני יוסף ב"ש היינו מדרבנן. דלפ"ז הוי קשה לכאורה הא דמשמע כאן דאי סי' דרבנן לא מהדרינן. ואמאי כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן. לזה כתבו. דהא דמחזירין אבידה בסי' שאינן מובהקים משום דהפקר ב"ד הפקר. כלומר דדווקא גבי ממון הוא דעביד רבנן תקנתא דנסמוך אסי' אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא כלל. ואפי' באיסורא דרבנן למה להו לתקוני דלסמוך עלייהו כיון דמדאורייתא לא סמכינן אלא בעדים או בסי' מובהק. אבל סי' שאינו מובהק לאו כלום הוי. למה להו לרבנן למעבד תקנתא לאקולי. והיינו מה שסיימו בדבריהם. וגט נמי דאיסור הוא וכו'. כלומר דגט נמי אע"ג דאין בו אלא איסור דרבנן. מ"מ ל"ד לממונא דהתם עביד רבנן תקנתא. אבל באיסורא למה להו למיעבד תקנתא ואפי' באיסור דרבנן. כן נראה בכוונת דבריהם בכאן:
ומה שנראה להתוס' דהכא מיירי באותו ענין דלא הוי אלא איסור דרבנן. נראה לי משום הך דרבב"ח. דלא נראה לפרש דהוי במקום שהוחזק שם עוד איש אחר ששמו כשם הבעל שבגט זה שאבד רבב"ח. ושם אשתו כשם אשתו. דסתמא קאמר אירכס ליה גיטא בבי מדרשא וכמו שפירש"י שהוא היה השליח להביא את הגט. ומנא הוי ידע רבב"ח. שהוחזק כאן איש אחר כשם זה. ושם האשה כשם אשתו. ואפ"ה קאמר אי משום סי', וס"ל סי' דאורייתא. ומנ"ל דס"ל סי' דאורייתא. דלמא אפי' ס"ל סי' דרבנן שפיר אהדריה ניהליה. דלא הוחזקו כאן שם אחר כשם זה בשם הבעל והאשה. אלא וודאי דאפי' בכה"ג לא הוי מהדרי ליה בסימנים אי סי' דרבנן. וכן הך דרב אשי נראה להו דוחק לפרושי דהא דקאמר ודווקא נקב יש בצד אות פלוני וכו'. לא קאי אלא אהיכא דהוחזקו. ושכיחא שיירתא. אבל היכא דלא הוחזקו אפי' בנקב בעלמא נמי מהדרינן. דזה דוחק דסתמא קאמר. אבל נקב בעלמא לא. משמע דבכל דוכתא לא מהני נקב בעלמא. ולזה הוצרכו לפרש דבאיסורא לא עביד תקנתא. וכמ"ש. כן נלענ"ד:
ולפ"ז יש להביא ראיה בפשיטות מהא דקאמר רבב"ח אי משום סימנא וקסברי סימנים דאורייתא ומנ"ל דאי משום סימנים אהדרי' דע"כ ס"ל סי' דאורייתא דילמא אינהו נמי ספוקי מספקא להו כדמספקא לדידי' ולכולהו אמוראי. ואפ"ה שפיר עביד דאהדרוה ניהלי' בסימנים כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן אזלינן בספיקו להקל אלא וודאי ע"כ דאי הוי מספקא להו לא הוי להו למיסמך אסי' אפי' באיסור דרבנן. וכן יש להביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש בגיטין שם שכתבו היכא דשכיחי שיירתא ואע"ג דלא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ אמרי עדים וכו'. או דאיכא סי' מובהק כגון נקב יש בצד אות פלוני ודווקא בצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא זהו לשון הרי"ף והרא"ש הקשה שם דברי הרי"ף אהדדי דביבמות גבי הך דיצחק ריש גלותא פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואע"ג דשכיחי שיירות ומשום דלא הוחזקו ותירץ דהכא גבי גט פסק הרי"ף להחמיר באיסורא כיון דאפשר לבעל לכתוב גט אחר אבל התם אי הוי חיישינן להחמיר צריכה להתעגן כל ימיה וכו' יע"ש. הרי הא דס"ל להרי"ף דגבי גט לא מהדרינן בשכיחי שיירות ואע"ג דלא הוחזקו ע"כ לאו מדאורייתא הוי. דאי מדאורייתא חיישינן ליוסף ב"ש אחר אפי' בכה"ג וודאי דאין לחלק בין גט למיתה כלל. דמה לי בזה שתתעגן כל ימי' כיון דמדאורייתא חיישינן תתעגן ותתעגן. אלא וודאי מדרבנן בעלמא הוא משום לעז וכסברת התוס' דב"מ וכיון דמדרבנן בעלמא הוי שפיר איכא למימר דגבי גט דוקא חששו דאיכא לתקוני אבל גבי מיתה דאיכא עיגון לא חששו וכיון שכן הרי מוכח להדיא מדברי הרי"ף דלדידן דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסי' אפי' באיסור דרבנן שהרי כתבו להדיא דבשכיחי שיירות ואפי' לא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ וכו' ודוקא נקב בצד אות פלוני וכו' וכבר הוכחנו דבכה"ג ע"כ לא הוי אלא איסור דרבנן לשיטתם וכזה יש להוכיח ג"כ מדברי הטור שכ' באהע"ז סי' קל"ב דלא מהדרינן גט בשכיחא שיירתא אע"ג דלא הוחזקו אלא כגון דקאמרי עדים וכו' או סי' מובהק כגון נקב בצד אות פלוני וכו' וכ' שם להדיא דדווקא גבי גט חיישינן בחדא לריעותא משום דאפשר לכתוב אחר אבל גבי מיתה לא חיישינן יע"ש והוכחה זו לדעתי היא ברורה לענ"ד בלי פקפוק ואין זה תימא דפסקו להחמיר בהאי ספיקא ואפי' במילתא דלא הוי אלא חששא דרבנן כיון דעיקר איסור הוי דאורייתא דהיינו איסור אשת איש וכ"ש דאיסור חמור דהוי בכרת ראוי להחמיר במילתא דלא איפשטא למיזל בה לחומרא ואפי' באיסו' דרבנן דידי' וכה"ג מצינו בכמה מקומות שפסק הרי"ף במילתא דלא איפשטא להחמיר ואפי' בדרבנן וכתבו בו הראשונים טעמא משום חומר איסורו וכ"ש הכא דעיקר החששא הוי באיסור דאורייתא ועוד דחזינן דרב אשי גופיה דמספקא ליה מילתא אי סימנים דאורייתא או דרבנן. אזיל לחומרא מספיקא ופסק דבעינן סי' מובהק גמור דווקא ואפי' בהך חששא דלא הוי אלא מדרבנן דלשיטת הרי"ף ר' ירמי' ורב אשי מוקי נמי להך דקתני לא יחזיר בלא הוחזקו וכמ"ש הר"ן בגיטין לשיטת הרי"ף יע"ש ובכה"ג לא הוי אלא חששא דרבנן וכמ"ש דע"כ מוכרח הוא לשיטת הרי"ף ואפ"ה אזיל בה רב אשי לחומרא ומשו"ה פסקו בה נמי להחמיר ואיכא נמי ראיה אחריתא לשיטת הרי"ף דבהאי ספיקא דסי' אזלינן להחמיר אפי' במידי דלא חיישינן לה אלא מדרבנן כיון דעיקר החשש הוי באיסור דאורייתא וכמש"ל בס"ד מהך דחולין פ' גיד הנשה וכיון שכן דאידחי לה האי סברא שכ' דמשום דלא הוי אלא חששא דרבנן אזלינן בספיקו להקל מכל הנך ראיות שכתבנו ה"ה בהך דמשאל"ס אע"ג דמדאורייתא לא חיישינן דלמא עלה מצד אחר ואזיל לעלמא מ"מ כיון דמדרבנן חיישינן להכי לא סמכינן אסי' שאינן מובהקים לגמרי אפי' למאי דקיי"ל דספיקא הוי וכמו שבררנו. ואף דיש לחלק דהכא גבי מיתה יש להקל משום עיגון מ"מ מנ"ל להקל בדבר שלא מצינו לא' מן הראשונים שהקיל בדבר זה ואם במקום אחר מצינו שהקילו בכאן יותר מגבי גט וכמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף אין, לדמות מילתא למילתא בלי ראיה ברורה לחדש קולא מדעתנו:
והנה לכאורה יש להביא ראיה מלשון הנימוקי יוסף שכ' שם אהך סוגיא דשני ת"ח דדחינן כגון דקאמרי וכו' וקאמרי סי' וז"ל דאי לאו סי' חיישינן דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנין צורת הפנים ואינם ניכרים כ"כ וא"כ צריך סי' מובהק כדרך שנותנים באבידה כגון שהיא במקום המוצנע ובעיין לא איפשטא וכו' עכ"ל. ומדכ' לישנא כדרך שנותנים באבידה משמע דסגי בכאן בהאי סי' דמחזירין בו אבידה והיינו אפי' סי' בינוני. והיה נראה דס"ל משום דמשאל"ס הוי חששא דרבנן אזלינן בהאי ספיקא להקל וסמכינן לומר דסימנים דאורייתא אמנם באמת אי אפשר לומר כן כיון דאיהו כ' כן אלישנא דגמ' מקמי דאיפשטא בעיין דעד א' במלחמה וכמו שהוא להדיא בדבריו ואזלא סוגיא למידחי דעד א' במלחמ' לא מהימן וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמי וא"כ הוי לה הכא בהך עובדא איסור דאורייתא וכמש"ל באריכות בס"ד אלא ודאי צ"ל דאיהו סי' מובהק גמור קאמר והכי משמע פשטא דלישנא דוא"כ צריך סי' מובהק ומ"ש כדרך שנותנים באבידה לישנא בעלמא היא והיינו כדרך שרגילין ליתן והיינו סי' מובהק גמור תדע מדסיים כגון שהוא במקום המוצנע משמע להדיא דסי' מובהק גמור בעינן ומה"ט בעינן שיהא במקום המוצנע דכה"ג הוי מובהק גמור וכמ"ש בפוסקים בענין סי' מובהק גמור וזה ברור. ואדרבא יש להביא ראיה להיפך מדברי הנ"י שכ' בפ' בתרא דיבמות אמתני' דמעשה בעשרה ב"א ששלשלום וכו' מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל הא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלום הם ברגלו הא ודאי רגלו היא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה וכו' אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סי' מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכו' ומיהו סי' מובהק בידו או ברגלו או בא' מאיבריו אין לך סי' גדול מזה וכו' עכ"ל והביאו ב"י באהע"ז שם ומדכתב האי לישנא דאין לך סי' גדול מזה הרי להדיא דסי' מובהק גמור קאמר וכדרך שכ' הוא ז"ל שם לעיל ואסי' כי האי סמכינן אפי' באיסור דאורייתא והכי הלכתא שמעידין בסי' מובהק בין בגופו וכו' וסתם סי' מובהק שכ' היינו סי' מובהק גמור וכ"ש שסיים כאן אין לך סי' גדול מזה אלמא דאפי' במשאל"ס דלא הוי אלא איסור דרבנן וכי הך דשלשלום נמי בעינן סי' מובהק גמור דוקא. וכן מ"ש רמ"א בשו"ע סי' י"ד סעיף כ"ו דאסימנים מובהקים סמכינן אפי' בדאשתהי ע"כ סי' מובהקים לגמרי קאמר תדע דודאי אכל ענין דמיירי לעיל קאי ולעיל מיירי נמי בנמצא הרוג ביבשה דהתם איסור דאוריי' הוי וע"כ סי' מובהק לגמרי בעינן וה"ה למשאל"ס דאע"ג דהוי דרבנן נמי סי' מובהק גמור בעינן וזה ברור:
ומה שכ' שם להביא ראיה מהא דאיתא בב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רב אשי מצא חבית יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סי' מותרת בשתיה למוצאה ע"כ ומסקינן מאחר דאסורה בהנאה מאי מותרת משום מציאה ומשני לקנקנה. והקשה הוא ז"ל דטפי הוי לי' למנקט חבית של בשר דהוי א"ש טפי מותרת משום מציאה היינו שמותרת בהנאה ותירץ משום דגבי בשר דהוי איסור דאורייתא לא הוי מהני סי' שנותן ישראל להיות מותר באכילה אבל באיסור דרבנן מהני סי' זהו תוכן דבריו שם וכוונתו נראה דמפרש בא ישראל ונתן בה סי' היינו סי' בינוני ולא סי' מובהק גמור ומה"ט דווקא ביין דסתם יינן הוי דרבנן מהני סי' בינוני להתיר אבל בשר דהוי איסור דאורייתא לא מהני סי' בינוני ותירוצו תמוה דאפי' לפ"ז אכתי תקשה לימא חבית של בשר. ובבא ישראל ונתן בה סי' מובהק גמור דמהני אפי' בדאוריי' ואין לומר דאתי לאשמעינן דמהני סי' בינוני באיסור דרבנן זה אינו דהא איהו סי' סתם קאמר ואיכא לפרושי דסי' מובהק קאמר ואיפכא הוא דקאתי לאשמעינן דאפי' באיסור דרבנן בעינן סי' מובהק גמור ובאמת אין מכאן הכרע וראיה כלל. דבפשיטות יש לפרש דהך סי' דקאמר דסי' מובהק גמור קאמר וכמו סי' דבשר דהנך עובדי דחולין שהבאתי לעיל ומה שהקשה לאשמעינן חבית של בשר אינה קושיא כלל דמה לי חבית של יין או של בשר ואי משום דהוי א"ש בפשיטות טפי מותרת משום מציאה השתא נמי אינו דוחק בעיניו מותרת משום מציאה לקנקנה ואנן לא ידעינן מעיקרא לפרושי עד דמפרשי' לה ואיהו מעיקרא ידע מאי קאמר ולדבריו אכתי תקשה לאשמעינן חבית של גבינות דגבינות כותים אין אסורים אלא מדבריהם ובאמת עיקר הקושיא אין בה ממש וכמ"ש ועוד איכא למימר דנקט יין נסך לאשמעינן דאם נתן ישראל סי' מותרת בשתיה ולא חיישינן דלמא נגע הכותי ביין ואפי' באינה חתומה אלא סתומה בלבד נמי לא חיישינן וכמ"ש הנ"י שם בשם הרשב"א והר"ן יע"ש. ואין בו צורך להאריך:
סימן ג
ובענין דברי הטור וב"י שכ' שם ראיתי דבריו תמוהים ואמנם יש בענין הזה להאריך ודבר זה הוא פלוגתא בין הראשונים בסוגיא דגמ' וכמו שיתבאר אי"ה ועפי"ז יתבארו דברי הטור ודברי הב"י ורמ"א:
הנה בסוגיא דיבמות דף קט"ו גרסינן. איבעי' להו עד א' במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני ת"ח וכו' וכמש"ל ומסקנא אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסי' והנה מפשט לשון הגמ' משמע אע"ג דקאמרי סי' אפ"ה בעינן דקאמרי דחזינהו לאלתר בתר דאסקוהו אבל אם שהו לאחר שהעלום מן המים ואח"כ ראו אותם לא מהני אע"ג דקאמרי סי' ואמנם המרדכי כ' בשם ר"י דה"ק וחזינהו לאלתר והכרנום בע"ע ומשו"ה בעינן לאלתר דוקא דאי אישתהי בתר העלאה מתפח וליכא היכרא בט"ע א"נ קאמרי סי' כלומר אפי' לא ראו לאלתר איכא גווני דמהימני כגון דקאמרי סי' וכ' שם ואע"ג דליכא א"נ בספרים מ"מ אין תימא לפרש כן ומייתי ראיה מסוגיא דפ' אלו נערות דאמרינן כשצירף ידו למטה משלשה וכדרבא וכו' דפי' אי נמי כדרבא ואע"ג דלא כתוב בספרים א"נ יע"ש. אבל מדברי רש"י ותוס' נראה להדיא דלא מפרשי כן דרש"י פי' וקאמרי סי' דאי לאו סי' חיישינן דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כ"כ עכ"ל הרי להדיא דס"ל דט"ע לחוד לא מהני הכא מפני שהמים משנים צורת הפנים וא"כ פשיטא דאפי' חזינהו לאלתר שהעלום נמי לא מהני בט"ע לחוד כיון שהמים משנים הצורה אין חילוק כלל בין לאלתר אחר העלאה בין לאחר זמן וכיון שכן ע"כ אין לפרש בדרך א"נ דבלא סי' וודאי לא מהני והתוס' כתבו וקאמרי סי' אבל ע"י ט"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו. ומה שפי' בקונטרס דמים משנים הפנים. אין נראה דאמרינן לקמן דמיא מצמת צמיתי היכא דליכא מכה. ואי סי' לאו דאורייתא. איירי הכא בסי' מובהקים. דהוי דאורייתא וכו'. א"נ מהני עפ"י ט"ע ר"י עכ"ל. והנה לפי מ"ש התוס' דע"י ט"ע אין להאמינם משום דאמרי בדדמי וסי' דהכא במובהקים מיירי דהוי דאורייתא. ע"כ דלא מפרשי כשיטת ר"י שכ' המרדכי. דא"נ קאמרי סי'. דהא לשיטתם ט"ע לחוד לא מהני. ומשום דאמרי בדדמי. וא"כ לא מהני אפי' חזינהו לאלתר. וא"כ ע"כ חד תי' הוא דחזינהו לאלתר וקאמרי סי'. ולפ"ז משמע בפשיטות דאע"ג דקאמרי סי' מובהקים אפ"ה לא מהני. אלא בחזינהו לאלתר דוקא. אבל אם שהה אחר העלאה לא מהני אפי' אי אמרי סי' מובהקים. וכן הוא שיטת הרא"ש שכ' שם וז"ל. ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה. ומצאו שמת. ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן. וכן פי' ר"י. הא דבעינן הכא סי'. ולא סגי בט"ע לחוד. היינו משום דראו הטביעה. ואמרי בדדמי. וכ"כ הרז"ה עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דהכא ט"ע לחוד לא מהני. וסי' דוקא בעינן וע"כ מפרש דתרוייהו בעינן. וא"כ מוכח נמי דסי' לחוד לא מהני היכא דלא חזינהו לאלתר וכן נראה להדיא מלשון הטור שכ' וז"ל. ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה. והכרתיו ע"י סי' שהיה לו בגופו נאמן. אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סי' אלא ע"י ט"ע אינו נאמן. בד"א שראהו העד וכו'. לפיכך אינו נאמן אלא א"כ שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו ע"י סי' עכ"ל. הרי להדיא דאפי' מכירו ע"י סי' בעינן נמי שראהו מיד אחר שהועלה. ומיהו לפי הא"נ שכ' התוס' א"נ מהני עפ"י ט"ע. ולפי הנראה דכוונתם לא איירי הכא בסי' מובהקים אלא בסי' בינונים ואפי' אי סי' לאו דאורייתא מ"מ הכא מהני עפ"י ט"ע כלומר דאע"ג דאט"ע דידהו לחודי' לא סמכינן משום דחיישינן דילמא אמרי בדדמי מ"מ כיון דקאמרי נמי סי' סמכינן עלייהו שפיר ואע"ג דסי' לחוד לא מהני כיון דסי' לאו דאורייתא מיהו הכא איכא נמי ט"ע מהני כי הדדי אע"ג דכל חד לחוד לא מהני תרוייהו כי הדדי מהני. ולפ"ז יש לומר דבסי' מובהקים גמורים לא בעינן לאלתר ואפי' שהה כמה סמכינן אסי' מובהקים גמורים ודאמרינן הכא וחזינהו לאלתר היינו משום דמיירי בסי' שאינן מובהקים דאינהו לחוד לא מהני דסי' לאו דאורייתא ובעינן נמי צירוף הט"ע בהדייהו ומשו"ה הוא דבעינן וחזינהו לאלתר כי היכי דליהוי הט"ע ט"ע גמור דלאחר ששהה מתפח תפח אבל בסי' גמורים דמהני אפי' בלא ט"ע א"צ לאלתר וכן כ' בים של שלמה שם סי' ח' וז"ל. עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר העלאה היינו היכא שבאנו להתירה בהיכרא ע"י ט"ע משום שהפרצוף משתנה אחר העלאתו אבל בסי' מובהק פשיטא דמהימן אפי' אחר ששהה ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר וכו' אפי' היכא דקאמרי סי' היינו דלא הוו אמרי סי' מובהקים מיהו מהני בצירוף עם ט"ע דסי' לאו דאורייתא כדפי' בתוס' ומ"ה בעינן וחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפ' בתרא סי' ה' אבל בסי' מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה וכן ראיתי בתשו' אחרונות עכ"ל ומ"ש כדפי' בתוס' נראה דכוונתו לפי הא"נ שכ' התוס' וכדרך שכתבתי דלתי' ראשון ודאי אי אפשר לומר כן דהרי כתבו דאיירי הכא בסי' מובהקים דהוי דאורייתא ואמנם דברי הטור שכתב דבעינן דווקא ראהו מיד אחר שהועלה והכירו ע"י סי'. היה נראה לכאורה לפרש דמיירי בסי' שאינן מובהקים. ומשו"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה וכדרך שכ' הרש"ל. אבל באמת אי אפשר לפרש כן דא"כ היה צריך שיאמר נמי שמכירו בט"ע לבד מן הסי' דעיקר מאי דסמכינן עלה היינו משום הט"ע. דסי' לחוד לאו כלום הוא. דלאו"ד הם. ולא מהני אלא לאצטרופי לט"ע דלא ניחוש לאומר בדדמי. וכל עיקר דסמכינן עלה אט"ע סמכינן. ובדבריו משמע להדיא. דא"צ שום הכרה בט"ע. כי אם הכרה ע"י סי'. וכמ"ש בהדיא. והכרתיו ע"י סי'. וכן בסמוך. ומכירו ע"י סי'. ותו הרי לשיטת הטור היכא דמהני ט"ע מהני אפי' אחר כמה ימים אחר שהועלה. וכמ"ש בסמוך דאחר שלא ראה הטביעה מהימן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה. ובטביעת עין לחוד. והיינו ע"כ משום דס"ל דהיכא דכל גופו שלם יש להכירו בט"ע אפי' אחר כמה ימים. וכשיטת ר"ת. והכא בראה הטביעה לא מהימן בט"ע לחוד. היינו משום דחיישינן לאומר בדדמי. וכיון דבצירוף סי' מהני. גם בראה הטביעה הט"ע דידיה דלא ניחוש לבדדמי. א"כ למה לי שראום לאלתר. דלענין הט"ע אין חילוק בין לאלתר בין שהו. דלעולם יש להכיר בט"ע היכא דגופו שלם לשיטתו. והרש"ל שכ' כן. היינו משום דס"ל דט"ע לא מהני אם שהה לאחר שהועלה. אפי' לאחר שלא ראה הטביעה משום דתפח ואין להכיר בט"ע. והשיג שם על הרא"ש והטור בזה יע"ש. אבל לשיטת הטור דיש להכיר ע"י ט"ע. אפי' שהה. ע"כ אין לפרש כדרך הזה. אלא וודאי דלא מיירי הטור בצירוף הט"ע כלל. והכרה ע"י סי' לחוד הוי. וע"כ מיירי בסי' מובהקים גמורים. וכמש"ל באריכות בס"ד. דאפי' במשאל"ס דרבנן בעינן סי' מובהקים ואפ"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה. וזהו כשיטת התוס' בתירוץ ראשון. וכן נראה דזהו ג"כ דעת הרא"ש. דאיהו ס"ל נמי כהאי שיטה. דהיכא דכל גופו שלם מכירין אותו בט"ע. אפי' שהה לאחר שהועלה. ולדידיה נמי ליכא לפרושי דמיירי בתלמוד בצירוף ט"ע עם הסימנים. ומשום הט"ע הוא דקאמר וחזינהו לאלתר. דלדידיה אין חילוק וכמ"ש לשיטת הטור. ובלאו"ה נמי סתמא דמילתא שיטת הטור כשיטת הרא"ש אביו. ודברי הטור נראין להדיא דלא מיירי כלל בצירוף ההכרה דט"ע וכמ"ש: