קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות · סימן ז
שוב ראיתי בתשו' א' מחכם א' מחכמי הזמן שכ' על ענין העגונות המבוארות בתשו' בפ"ע אצלי וכ' שם דברי המבי"ט והביא לו סמך מדברי התוס' דיבמות דף קכ"א ע"א ד"ה ולא היא וכו'. שכתבו שם וז"ל ואע"ג דרובייהו דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו גבי רוב גוססין וכו' יע"ש. והנראה להדיא דאפי' למסקנא ס"ל דצורבא מרבנן אית לי' קלא והוי רובא אלא דמ"מ לא סמכינן אהאי רובא לענין שתנשא לכתחילה ומשמע מדבריהם דאין חילוק בין מים שאל"ס ליבשה דהך סברא דקלא אית לי' איכא למימר ביבשה כמו במים וכיון שכן דלפי דברי התוס' בצורבא מרבנן אמרינן דרובא קלא אית להו. א"כ לדידן כל אדם הוי כצורבא מרבנן לדידהו. וכמ"ש התוס' במקום אחר דהאידנא שאנחנו מתי מעט הוי כל אדם כמו מפורסם וה"נ בנידון זה אית ליה קלא ואי אזיל לעלמא הי' נודע איה מקומו ודבר זה הוי רובא ומשו"ה אין כאן איסור דאורייתא זהו תוכן דברי החכם בתשו' הנ"ל:
והנה החכם הנ"ל סתם מביא דברי התוס' הך דהאידנא וכו' ולא פי' איה מקומו ואני אפרש שהתוס' כתבו כן במועד קטן דף ח' ע"ב ד"ה וארון עד המת בחצר. וז"ל אמרינן בירושלמי אמר ר' מנא הדא דאמר במת שאינו מפורסם אבל במת מפורסם עושין לו ארון אפי' בשוק וכו' ונראה דלדידן שיש קהלות מועטין חשבינן להו מפורסם לכולהו מתים עכ"ל שם וכוונת דבריהם נראה מפני שמעט יהודים יושבים במקום אחד וכשיש מת בעיר הכל יודעים ממנו והוי כמפורסם ואין כאן חשדא וכן הוא להדיא בלשון הג"א שם וז"ל ועכשיו שאנו מתי מעט וכשיש מת בעיר הכל יודעים. כל המתים חשובים כמת מפורסם עכ"ל הרי להדיא כמ"ש והטור באו"ח סי' תקמ"ז כתב ג"כ האי דינא וכ' בלשון זה ובמקום שהיהודים מועטים דרים במקום אחד והכל יודעין כשיש מת בעיר הכל חשובים כמפורסם עכ"ל והנה לפי הדברים האלו יראה בפשיטות דאין לדמותן אהדדי כלל דהתם בעיר אחת שאנשים בה מעט ומפני זה כשיש מת בעיר זה. כל בני העיר יודעים ממנו כיון שהם אנשים מתי מעט ומה"ט חשבינן לכל מת מפורסם דהתם לא בעינן אלא שיהא מפורסם בעירו. והכל יודעים ממנו שמת וליכא חשדא ובעיר קטנה שיודעים כולם משום איזו איש שמת הכל כמפורסמים לענין זה וזה דבר נכון וברור אבל אין זה ענין כלל להך מילתא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה אפי' אם נפרש קלא אית ליה והיה נודע איה מקומו היינו מפני שהצורבא שמו נודע לרבים מפני חכמתו והיו רבים יודעים ממנו אלו היה יושב באיזו מקום היה נודע לנו ממנו היכן הוא מפני פרסום שמו וכדאמרינן בעלמא שאני רבנן דפקיעי בשמייהו וענין זה לא שייך אלא בצורבא רבנן. ואין חילוק בזה בין זמניהם לזמנינו. דמה לי בזה שאנו יושבים מתי מעט בקהלה אחת. או היו יושבים מרובים בקהלה אחת. כיון שאנו חוששין דלמא אזיל לעלמא ולא נודע לנו מקומו איה. וכי נימא מפני שאנו מתי מעט כל איש ממנו מפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים. והוא דבר שאין לו שחר ולא טעם ולרווחא דמילתא יש להביא ראיה מהא דאמרינן ביבמות דף ל"ז ע"ב תניא ר' אליעזר ב"י אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו. וילך וישא אשה במדינה אחרת וכו' איני והא רב כי איקלע לדדרשיר וכו'. ורב נחמן כי איקלע לשכנציב מכריז ואמר וכו' שאני רבנן דפקיעי בשמייהו ופירש"י דפקיעי כו"ע בשמייהו וקורין לבתו על שמו. ואם יבוא בנו וכו'. ופסק הטור כן בסי' ב' וז"ל לא ישא אדם אשה במדינה זו וכו'. ואדם גדול ששמו ידוע. וזרעו מפורסם אחריו מותר עכ"ל. ולא כ' כלל לחלק בין זמן לזמן ובין מקום למקום. לומר שבמקום שהיהודים מתי מעט כולם הם כמפורסמים. וכמ"ש לחלק בהל' חוה"מ. וה"ט כדכתיבנא דדווקא התם בעיר אחת כשהיא קטנה ולענין מת. הוא דאמרינן כן. אבל לא לענין פרסום השם דמחמת שהוא צורבא מרבנן. שמו ידוע ומפורסם לכל בכל מקום בזה לא שייך לחלק כלל בין היהודים רבים במקום אחד. או מועטים ובכל ענין לא שייך הך מילתא כי אם בצורבא מרבנן דווקא. וכ"ש בנידון דידן דיש נחוש שמא הלך למקום שהיהודים רבים מאד ומשום זה לא נודע איה וזה דבר פשוט וברור דל"ד כלל. ואין בו צורך להאריך:
ואמנם בעיקר מילתא בהך דאי סליק קלא אית ליה נראה לי דאין פירושו משום שהוא גברא רבה. ושמו מפורסם אלו היה חי והוא בשום איזו מקום היה נודע לנו איה מקומו. אלא פי' דאי סליק קלא אית ליה הך גופא דסליק הוי ליה קלא למילתא ומפני שהוא גברא רבה וחשוב בעיני בני אדם אם היה עולה מן הים בדרך נפלא היה הדבר ידוע ומפורסם שפלוני נפל לים. ועלה משם בשלום. ואפי' עלה במקום שאין שם בני אדם הרואים בעלייתו. מ"מ וודאי מסתמא היה מספר דבר זה לפני בני אדם על דרך יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. כי וודאי הוא מאלו הצריכים להודות. ומפני שהוא צורבא מרבנן וחשוב. וודאי היה דבר זה מפורסם ונודע במקום טביעתו. כי וודאי לא היתה עלייתו רחוקה ממקום טביעתו אלא כדי שיוכל לחיות במים שלא תצא נפשו. דזהו החילוק בין מים שיש להם סוף. למים שאל"ס. דבמשיל"ס אם שהה כדי שתצא נפשו אשתו מותרת כיון שעומד ורואה שלא עלה כל זמן זה וודאי מת. ובמים שאל"ס אפי' שהה כל זמן זה ועמד שם לא מהני. משום דחיישינן דלמא בתוך זמן זה כבר עלה במקום רחוק שלא ראה הוא בעלייתו. וכן פירש"י להדיא ביבמות דף קכ"א. במשנה ד"ה מערה וכו'. שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו עכ"ל. וכיון שכן דע"כ לא היתה עלייתו רחוקה מאד ממקום טביעתו כיון דגברא רבה הוא קלא הוי לה להך עליה. והיה נודע הדבר במקום הטביעה שפלוני נפל לים. ועלה בשלום. זהו פי' הדבר. וראיה לזה מלשון הש"ס שם ע"ב גבי חסא דאיתא כי האי לישנא איכא דאמרי אנסבה רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה הוא אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא והאי לישנא משמע להדיא דהך מילתא דעליה הו"ל קול ואין פירושו דקלא אית ליה והיה נודע איה מקומו דעל זה לא שייך לשון למילתא ועוד אי פירושו משום דקלא אית ליה ושמו מפורסם אלו היה חי היה נודע איה מקומו. א"כ ע"כ היה צריך להמתין איזו שיעור כיון דחיישינן דילמא אזיל לעלמא. ונתיישב באיזו מקום ומפני ששמו מפורסם היה נודע לנו מקומו. עכ"פ היה צריך להמתין בכדי שיוכל הדבר להתודע ולהתגלות לנו שיהו בני אדם עוברים משם לכאן וזה דבר שאין לו שיעור ולא נודע שיעורו האיך מקומו רחוק ואם הוא הגהה מקום שעוברים בני אדם משם וכל זה ועיין במרדכי סוף היה צריך בש"ס לפרש שיעור הדבר יבמות שהקשה כעין זה אמנם לפי מ"ש עפ"י פי' עד מתי צריך להמתין בדבר בכדי רש"י אינה קושיח וע"ש שנוכל לומר דעד זה הזמן וודאי כבר דמשמע מיניה נמי דהא הי' נודע לנו איה מקומו וכן לאיכא דקלא אית ליה היינו קלא דאמרי דאנסבה רב נחמן לדביתהו. דהעלא' שיצא מן הים עי' שם:
משמע דבלא שום המתנת זמן אנסבה. אמנם לפי מ"ש א"ש דקלא הוי ליה למילתא דעליה ועליה וודאי לא היתה רחוקה מאד ממקום הטביעה. ואין צריך שיעור לדבר. כי אפשר באותו יום או למחרתו כבר איכא למימר דאי איתא דסליק קלא אית ליה להך מילתא וזה נראה לי פשוט וברור דהכי פירושא דמילתא ואין מכאן ענין כלל לדברי המבי"ט:
ואמנם מפני שהבאתי כאן דברי התוס' והם בעצמם צריכין ביאור ויש מקום עיון בדבריהם אמרתי להאריך קצת אף שאינו ענין למאמרנו. ראשונה צריך ביאור דפשיטא ליה להתוס' דרובייהו דצורבא מרבנן. אי סליק קלא אית להו אפי' למאי דדחינן ולא היא ומנ"ל כן ותו מ"ש דומיא דרוב גוססין וכו' והא לא דמי כלל דהתם ליכא אלא חד רובא והכא הא איכא תרי רובי חד רוב איכא בכו"ע דרוב הנטבעין אינן ניצולין דמה"ט אמרינן במשאל"ס אם נשאת לא תצא משום דמדאורייתא שריא דאזלינן בתר רובא דרוב הנטבעים וכו' וכן כ' התוס' להדיא בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסורא וכו' ובצורבא מרבנן איכא עוד רובא דרובייהו דסליק קלא אית להו. וה"ל כאן תרי רובי ויש חילוק גדול בין רובא לתרי רובי. כמו שמצינו בכתובות דף ט"ו לענין יוחסין דברוב אחד כשרין לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ובתרי רובי אפילו לכתחילה תנשא יע"ש. ובתוס' שם וכן פסקו כל הפוסקים שם לחלק בין רוב א' לתרי רובי. ופסקו דברוב אחד אפילו בדיעבד תצא ובתרי רובי אפי' לכתחילה תנשא. והיינו בשאינה טוענת ברי. ועיין בטור אהע"ז. וב"י סי' ו' יע"ש. ומאי ראיה מייתי התוס' מהך דרוב גוססין להך דהכא כיון דאיכא תרי רובי הו"ל למימר דתנשא אפי' לכתחילה. ותו קשיא לי לדברי התו' דגם למסקנא נמי ס"ל דרובייהו דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית להו א"כ תיקשי הא דלקמן ע"ב בהך עובדא דחסא דאמרי' ללישנא קמא מדבורי' דרב נחמן שמעה דביתהו ואזלה ואנסבה ולא אמרי לה ולא מידי. אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה. והיכי דייק רב אשי מכאן לכל בני אדם דילמא בשאר בני אדם אפי' בדיעבד תצא והכא שאני משום דחסא גברא רבה הוי ומה"ט לאיכא דאמרי בעי למימר דאפי' לכתחילה אנסבה ר"נ ומשו"ה הוא דלא מפקינן משום דרובא אי סליק קלא אית ליה אבל בשאר בני אדם לא. ואין לומר דבשאר בני אדם נמי איכא רובא דרוב הנטבעין אינן ניצולין דאי ידע רב אשי דוודאי כן הוא דרוב הנטבעין אינן ניצולין למה ליה למידק מהכא דאי נסיב לא מפקינן. בלא"ה נמי כיון דאיכא רובא אי נסיב לא מפקינן ואין לומר דמהכא דייק דהיכא דאיכא רובא אי נסיב לא מפקינן הא מהכא ליכא למידק דאיכא למימר הכא משום דאיכא תרי רובי הוא דלא אמרינן לה ולא מידי אבל בעלמא בחד רובא אפי' בדיעבד תצא.
איברא דלכאורה גם בלאו דברי התוס' איכא לאקשויי דהא רב אשי גופא הוא דקאמר לעיל הא דאמור רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה. וא"כ היכי דייק מהך דחסא דלא אמרי לה ולא מידי. דש"מ דהא דאמרי רבנן משאל"ס אשתו אסורה ה"מ לכתחילה וכו' הא הכא חסא גברא רבה הוי ואי סליק קלא אית ליה ולדידיה בכה"ג לא אמרו רבנן כלל אשתו אסורה והיכי דייק מינה לאינש דעלמא דאמרו רבנן אשתו אסורה דה"מ לכתחילה וכו' ודוחק לומר דלהאי לישנא ס"ל דחסא לאו גברא רבה הוי דזה דוחק גדול לומר שיהיו שני לשונות מחולקים בש"ס אי חסא גברא רבה הוי או לא אלא בפשיטות נראה דללישנא קמא ס"ל דאין חילוק בין גברא רבה לאינש דעלמא. וכמסקנת ולא היא ולאידך לישנא ס"ל דרב נחמן סבר דיש חילוק אבל חסא וודאי גברא רבה הוא לכולהו לישני וא"כ קשיא אדרב אשי ואמנם בלאו דברי התוס' היה נראה לומר דרב אשי גופיה חזר בו ממה שאמר לעיל לחלק בין אינש דעלמא לצורבא מרבנן אלא ס"ל דאין חילוק וכסברת ולא היא. ושפיר דייק הכא דאמרו רבנן אשתו אסורה דווקא לכתחילה וכו' אבל לדברי התוס' דגם למסקנא דאמרינן ולא היא וכו'. נמי ס"ל דרובייהו דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה א"כ אכתי תקשה הך דרב אשי דעובדא דחסא היכי דייק מינה וכמ"ש:
ומה שנראה לי ליישב בדברי התוס' הוא דס"ל דלא מסתבר דליפלגו רב אשי וסוגיא דתלמודא בהך מילתא אי אית ליה קלא לצורבא מרבנן דסליק אי לית ליה קלא דלא מצינו פלוגתא בכי האי מילתא שהוא דבר של מציאות וכן לקמן לאיכא דאמרי דפליגי ר"נ וסוגיא דתלמודא בהך מילתא ומסתבר להו טפי דוודאי לכו"ע צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה ורובייהו הכי איתנייהו אלא דבהא פליגי דרב אשי סבר דארובא כי האי סמכינן דאפי' לכתחילה תנשא וסוגיא דתלמודא ס"ל דאפי' ארובא כי האי לא סמכינן וצריך לומר לפ"ז דהא דאמרינן במשאל"ס רוב הנטבעים אינן ניצולין היינו דווקא באינש דעלמא. ומפני שההצלה היא בדרך קצת נס וכמ"ש התוס' דף קכ"א ע"ב ד"ה אין מזכירין מעשה נסים. דהצלה דמים שאל"ס אינו מעשה נסים ממש אבל מ"מ היא בדרך נס קצת דהיינו בדף של ספינה או גל טורד לחבירו ואינשי דעלמא רובייהו אינם ראויים להעשות להם אפי' נס כזה ומה"ט אמרינן דרובא דנטבעים אינן ניצולין. אבל בצורבא מרבנן אדרבא רובייהו דצורבא מרבנן ראויים הם להעשות להם נס כזה וכהנך עובדי דמייתינן בגמ' שם גבי תלמידי חכמים וליכא בצורבא מרבנן נמי אלא חד רובא. דהיינו משום דרובייהו דצורבא מרבנן אית להו קלא. אי סליק והשתא בין באינש דעלמא בין בצורבא מרבנן ליכא אלא חד רובא באינש דעלמא איכא רובא רוב הנטבעים וכו' ובצורבא מרבנן איכא רובא דקלא ורב אשי הוי ס"ל דרובא דאי סליק וכו' עדיף טפי ואהאי סמכינן אפי' לכתחילה וסוגיין ס"ל דלא שנא ואפי' אהאי רובא לא סמכינן לכתחילה ואין חילוק בין האי רובא להאי רובא ובתרוייהו דיעבד אין לכתחילה לא והשתא א"ש נמי הא דרב אשי נמי דדייק לקמן מהך דחסא דהא דאמור רבנן וכו' אע"ג ג דחסא גברא רבה הוא מ"מ אין כאן אלא חד רובא ומדאמרינן בחד רובא דאי נסיב לא מפקינן ממילא דה"ה באינש דעלמא דאיכא נמי חד רובא אחרינא ורב אשי כבר חזר בו מסברתו דהוי בעי למימר דהאי רובא דאי סליק וכו' עדיפא.אנא ס"ל דתרוייהו כי הדדי נינהו ומשו"ה דייק שפיר דבלאו דברי התוס' נמי ע"כ צ"ל דרב אשי כאן בעובדא דחסא כבר חזר בו מסברתו דלעיל וכמש"ל זהו מה שנלענ"ד ביישוב דברי התוס' ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה:
ונחזור לעניננו דעכ"פ אין מכאן שום סמך לדברי המבי"ט ואין הענינים שוים כלל ואמנם בפסקי מהר"א סי' קל"ט שם מפורש קצת סברא זו דאם איתא דהוא חי היה נודע לנו מקומו איה ומדמי לה להך מרבנן אם איתא דסליק קלא אית ליה וכ' ג"כ הך סברא דאדם בינוני בזמננו הו"ל כאדם מפורסם בזמן חכמי התלמוד יע"ש. ומיהו הוא מיירי בזה כמה שנים שנאבד וגם הוא קלא דלא פסיק שהוא מת. או נהרג או נטבע וסמך על סברא זו דאומדנא לענין שאם נשאת לא תצא יע"ש באורך. וגם בזה אין דבריו מוכרחים וכמ"ש דאין הענינים שוים כלל. וגם חילוק זה דזמנו לזמן חכמי התלמוד אינו מוכרח ול"ד למ"ש התוס' והפוסקים לענין חוה"מ וכמש"ל בס"ד ודברי המבי"ט אינן נראין על דרך המהרי"א דא"כ הו"ל לפרש איזו זמן צריך עכ"פ להמתין עד שתהא אומדנא זו ברורה דאלו היה חי עוד זה הזמן היה נודע לנו מקומו היכן הוא ומדבריו משמע שבלא שום שהיית זמן הדין כן. סוף דבר אני אומר דאין דברי המבי"ט מובנים בטעמם ומאיזו טעם ס"ל דדמי למשאל"ס. ועדיפא מיניה למיהוי מותרת מדאורייתא ולשונו אינו מובן במ"ש דאם איתא דהנאבד ניצול היה נודע מקומו וכו'. דלשון זה משמע דנודע לנו שהיה באיזו מקום סכנה. אלא שאנו מסופקים שמא ניצול משם וגם מדברינו משמע. דהא דקיי"ל במשאל"ס אם נשאת לא תצא. היינו משום דאם איתא דסליק היה נודע לנו מקומו. ומשו"ה מדמי להו אהדדי וקאמר נמי דעדיפא מינה. ובאמת לאו היינו טעמא אלא משום דרוב הנטבעים במים בטביעה ממש אינם ניצולים. וכמ"ש התוס' בב"מ דף כ' ע"ב וכן ביבמות דף קכ"א ע"ב. דהצלה דמים שאל"ס מילתא דלא שכיחא הוי. כי אם בדרך קצת נס וכמש"ל. וכן כתבו כל הפוסקים. ואי מיירי הוא נמי בכה"ג בפשיטות איכא כאן טעמא דמדאורייתא מותרת. דכיון דמיירי בענין שרובן למיתה. ולא היה צריך לטעמא דהיה נודע מקומו. כללא דמילתא דאין ללמוד מדבריו שום ענין היתר ואין לסמוך על קיצורי הדברים המובאים בהעתקה במקום שאין לדבר טעם. ולא ראיה. וכ"ש שאין הענין מבורר כלל. ובתשו' מענין עגונות הארכתי עוד קצת בענין דברי המבי"ט וכתבתי שם מה שיש להקשות על דבריו מסוגית הש"ס. ואין להאריך עוד בזה: