קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות · סימן ה
ועוד לי דברים מענין תשובת המבי"ט שהביא בקונטרס עגונות סי' רכ"א. וז"ל אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו הדרך נמצא הרוג מדאורייתא תלינן שזהו הנאבד דאם איתא שהנאבד ניצול. הי' נודע איה מקומו וע"כ אם נשאת לא תצא יותר מן הנטבע במים שאל"ס דהתם איכא למימר שהים פלטו לאי רחוק וכו' עכ"ל. והנה כבר כתבתי בס"ד בתשובה אחת מענין עגונות מה שיש לתמוה על דברי המבי"ט וסברתו וביותר על דברי מהרי"ו שמיקל טפי להתיר אפי' מדרבנן ואמנם קצרתי שם מפני שלא הי' נוגע לענין עובדא דהנך עגונות דבלאו"ה בעז"ה מצאנו להם היתר עפ"י הדרכים המבוארים שם בס"ד ועתה אחרי רואי בס' זכרון יוסף שהביא בשם תשו' שב יעקב שעשה סימנים לדברי המבי"ט והגם שבס' הנ"ל דחה דבריו עכ"ז עשה לו גם הוא סימנים ממקום אחר. ועוד הגיעני תשו' א' מענין העגונות הנ"ל אשר כתבתי עליהם עיקר התשו' מחכם א' שמו נודע בשערים וכ' גם הוא איזו סמוכים לדברי המבי"ט הנ"ל. וע"כ שמתי פנאי לעיין ולבאר בכל הדברים הנאמרים ומה שיורוני מן השמים בזה אגלה במכתבי למען יעמוד ימים רבים:
הנה בתשו' שב יעקב מביא ראיה מהך דמייתינן בפסחים דף יו"ד. דפליגי רבי ורשב"ג דלרבי אמשינן הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא יע"ש. ומן התימא בעיני על פה קדוש כזה להביא ראיה מענין דלא דמי כלל דהכא חיישינן דילמא האי אזיל לעלמא דמידי דנייד הוא ואדעתא דהכא אזיל מתחילה לילך למקום אחר ולא להשאר שם במקום שנמצא עתה ההרוג אבל גבי קבר וודאי הקבר שאבד כאן הוא באותו שדה ואחרי שמצאנו כאן קבר ולא נודע לנו מקבר אחר כי אם זה שיש לו להיות בוודאי באותו שדה. ס"ל לרבי דל"ח לאחר משא"כ הכא דאין אנו יודעין אם זה נשאר כאן או הלך לו ולא מיבעי' בבן אדם המהלך ברגליו ותחילת הליכתו אדעתא לילך משם למקום אחר ומעולם לא הוקבע מקומו במקום זה אלא דרך הליכה בלבד אלא אפי' במידי דלא נייד כלל וגם ידענו שהי' מקומו כאן דרך העכבה קצת כמו בגט שנאבד במקום דשכיחי שיירות והוחזקו אחריני בהאי שמא נמי לא דמו כלל להך דקבר ולא מיבעיא לפי מש"ל בס"ד דבהוחזקו ושכיחי שיירתא חיישינן מדאורייתא אלא אפי' לסברת הפני יהושע בגיטין שכתב שם דאפי' בכה"ג לא הוי אלא מדרבנן יע"ש. ע"כ אין לפרש דהוי הטעם דאמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא דא"כ לא משכחת לה המציאה דבענין סי' מדאורייתא או עדים ואין לומר דהתם משום דחשדינן לי' במשקר. זה אינו. דאע"ג דלא חשדינן לי' במשקר נמי לא מהדרינן אלא בסי'. וכמ"ש התוס' להדיא בב"מ דף כ"ב ע"ב ד"ה אי דליכא סי' וכו' וכדאמרינן בגמ' דף כ"ג ע"ב והביאו התוס' שם. תדע דהא לצורבא מדרבנן לא חשדינן לי' במשקר דהא מהדרינן לי' בט"ע ולע"ה לא מהדרינן משום דחשדינן לי' במשקר וכמ"ש התוס' בב"מ דף י"ט וכמה דוכתין ואפ"ה לא מהדרינן לצורבא מדרבנן בלא ט"ע ואפי' בכה"ג דלא ה"ל למיהוי בגווי' ט"ע כגון כלי שלא שבעתן העין וכדאמרינן להדיא בב"מ כ"ג ע"ב דלעולם דלית בהו סי' ונפ"מ לאהדורי לצורבא מדרבנן בט"ע כי שבעתן העין וכו' כי לא שבעתן העין וכו' לא מהדרינן לי'. ואמאי כיון דמהימנינן לי' שנאבד לו כלי כזו מ"ט לא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא וחיישינן לאחרינא דילמא לאחר נמי נאבד כלי כזו ושל אחר הוא. ואין לומר דשאני ממונא מאיסורא דמחמרינן טפי בממונא דלא אזלינן בי' בתר רובא. זה אינו דדוקא לענין זה מחמרינן משום דחזקת ממון עדיף. ולא אזלינן בתר רובא להוציא ממון מחזקתו וכמ"ש התוס' בכמה מקומות אבל הכא באבידה דאין כאן חזקת ממון דזה המוחזק אינו אומר דשלו הוא וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ע"א והבאתי דבריהם לעיל בס"ד בכה"ג וודאי אין להחמיר כלל בממונא מאיסורא
ואמנם י"ל דהא דאמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא זהו דווקא במקום מיוחד כגון שדה שנאבד בה קבר דהוי מקום מיוחד דידעינן שבשדה זו נאבד הקבר ובשדה זו נמצא. בכה"ג דווקא הוא דאמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא. ודלא מהדרינן אבידה אפי' למאן דלא משקר. היינו דווקא בשאינו יודע המקום שנאבד ממנו. ומיהו באמת זה אינו ולא מיבעיא למ"ד מקום לא הוי סי' דוודאי מוכח דאפי' בכה"ג לא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא דאפי' ידעינן דלא משקר לא מהדרינן בסי' מקום להאי מ"ד וכמ"ש התוס' דף כ"ב ע"ב וכלשון הגמ' דף כ"ג אלא אפי' למ"ד מקום הוי סי' היינו דווקא מקום מיוחד שהונח שם אבל באומר אבדתי בשדה פלוני לאו כלום הוי דהא קתני שם ברה"י נוטל ומכריז ומפרשינן להאי מ"ד דהסי' הוא סי' מקום ופירש"י שם דרה"י היינו שדה זרועה עיי"ש ואפ"ה דווקא דרך הינוח דאיכא סי' מקום מיוחד הוא דמהדרינן אבל דרך נפילה אינו חייב וכדאמרינן להדיא דף כ"ג וטעמא משום דכיון דדרך נפילה הוי לא ידע ליתן סי' מקום ואע"ג דהא וודאי ידע שברה"י נאבד לו וכמ"ש התוס' בר"פ אלו מציאות דאפי' דרך נפילה הוי מ"מ יודע שברה"י אבד אלא שאינו יודע לכוין המקום מסוים יע"ש. אלמא דאפי' למ"ד מקום הוי סי' דווקא מקום מסוים. אבל אם אומר' סתם. בשדה פלונית אבדתי. לאו כלום הוי. ולא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא. ותו דבלא"ה לא מסתבר כלל דרבה ורבא דפליגי אי מקום הוי סי' או לא. דקמיפלגי בפלוגתא דר' ורשב"ג אי אמרינן במקום מיוחד זהו הנאבד זהו הנמצא. וה"ל להש"ס למימר כתנאי. ותו דאפי' למ"ד מקום הוי סי'. היינו סי' בינוני ולא סי' מובהק גמור. וכמו שהוכחתי בס"ד במקום אחר וכן כתבו הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' רס"ד יע"ש. אלא וודאי פשיטא. דבדבר הנאבד. ואיכא למימר דהאי גברא הוא או דאחרינא הוי. ומרובא דעלמא קאתי. אזלינן בתר רובא דעלמא. ולא אמרינן זהו הנאבד זהו הנמצא דרובא עדיפא מהאי סברא דזהו וכו'. והך דשדה שנאבד בה קבר. התם ליכא רובא דעלמא דמה להם לרובא דעלמא לקבור בשדה זו ודומיא דהכא מדמינן התם בפסחים על ובדק ואשכח. דלא שייך התם למיזל בתר רובא דעלמא. דבביתו מיירי ונבדוק. ועוד דהתם איכא נמי חזקה דשדה. וכמ"ש בתשו' זכרון יוסף. ואע"ג דאמרינן בבכורות דשדה משום דדרכה למקבר בה אמרינן. כי היכי דקבר בה איהו. קבר בה נמי אינש אחרינא. מ"מ לא שייך התם רובא דעלמא. דמה להם לרובא דעלמא לקבור בשדה אחרים. אלא דחיישינן דלמא מכבר קבר בה איש שהיה הוא בעל השדה באותו פעם. ולא דמי כלל לרובא דעלמא. אבל היכא דאיכא רובא דעלמא. וודאי רובא דעלמא עדיפא. ומה שכתב בספר פני יהושע. דבגט אפילו הוחזקו שני יוסף ב"ש ושכיחי שיירות נמי לא חיישינן מדאורייתא. היינו משום דלא הוי התם רובא דעלמא לפי סברתו. דליכא למיחש אלא ליוסף ב"ש אחר. ולא הוי אלא כמו נפילה דחד. ואמנם כבר כתבתי בס"ד דאין דבריו מוכרחים כלל. ויותר נראה דבכה"ג חיישינן מדאורייתא ואין להאריך :
ואמנם הא וודאי דלא אמרינן כאן זהו הנאבד זהו הנמצא היכא דאיכא למיתלי ברובא דעלמא. ואפי' במידי דלא נייד. וכ"ש בבע"ח דניידי. דאיכא למימר האי אזיל לעלמא. וראיה ברורה מהך דזימן שחורים דביצה דף יו"ד ע"ב. דאמרינן כגון שזימן שחורים ולבנים. ומצא שחורים במקום לבנים וכו' קמ"ל הנך אזלי לעלמא והנך אחריני נינהו ולא אמרינן זהו שנאבדו זהו שנמצאו. וליכא למימר דהתם מדאורייתא אין ה"נ דה"ל למימר כן. ורבנן הוא דגזרי. דא"כ היכי מייתי מינה ראיה לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. דילמא מדאורייתא. אזלינן בתר קרוב. והכא מדרבנן הוא דהחמירו. אלא וודאי לא מסתבר כלל דנחמיר כ"כ באיסור מוקצה בדבר דבאיסור דאורייתא לא חיישינן מדאורייתא. ויש להוכיח כן מכמה מקומות ואין בו צורך להאריך. דבלא"ה נראין דברי המבי"ט עצמן דלאו היינו טעמא דהרי כ' להדיא הטעם דאם היה ניצול היו יודעין מקומו: