קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות · סימן ג
ובענין דברי הטור וב"י שכ' שם ראיתי דבריו תמוהים ואמנם יש בענין הזה להאריך ודבר זה הוא פלוגתא בין הראשונים בסוגיא דגמ' וכמו שיתבאר אי"ה ועפי"ז יתבארו דברי הטור ודברי הב"י ורמ"א:
הנה בסוגיא דיבמות דף קט"ו גרסינן. איבעי' להו עד א' במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני ת"ח וכו' וכמש"ל ומסקנא אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסי' והנה מפשט לשון הגמ' משמע אע"ג דקאמרי סי' אפ"ה בעינן דקאמרי דחזינהו לאלתר בתר דאסקוהו אבל אם שהו לאחר שהעלום מן המים ואח"כ ראו אותם לא מהני אע"ג דקאמרי סי' ואמנם המרדכי כ' בשם ר"י דה"ק וחזינהו לאלתר והכרנום בע"ע ומשו"ה בעינן לאלתר דוקא דאי אישתהי בתר העלאה מתפח וליכא היכרא בט"ע א"נ קאמרי סי' כלומר אפי' לא ראו לאלתר איכא גווני דמהימני כגון דקאמרי סי' וכ' שם ואע"ג דליכא א"נ בספרים מ"מ אין תימא לפרש כן ומייתי ראיה מסוגיא דפ' אלו נערות דאמרינן כשצירף ידו למטה משלשה וכדרבא וכו' דפי' אי נמי כדרבא ואע"ג דלא כתוב בספרים א"נ יע"ש. אבל מדברי רש"י ותוס' נראה להדיא דלא מפרשי כן דרש"י פי' וקאמרי סי' דאי לאו סי' חיישינן דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כ"כ עכ"ל הרי להדיא דס"ל דט"ע לחוד לא מהני הכא מפני שהמים משנים צורת הפנים וא"כ פשיטא דאפי' חזינהו לאלתר שהעלום נמי לא מהני בט"ע לחוד כיון שהמים משנים הצורה אין חילוק כלל בין לאלתר אחר העלאה בין לאחר זמן וכיון שכן ע"כ אין לפרש בדרך א"נ דבלא סי' וודאי לא מהני והתוס' כתבו וקאמרי סי' אבל ע"י ט"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו. ומה שפי' בקונטרס דמים משנים הפנים. אין נראה דאמרינן לקמן דמיא מצמת צמיתי היכא דליכא מכה. ואי סי' לאו דאורייתא. איירי הכא בסי' מובהקים. דהוי דאורייתא וכו'. א"נ מהני עפ"י ט"ע ר"י עכ"ל. והנה לפי מ"ש התוס' דע"י ט"ע אין להאמינם משום דאמרי בדדמי וסי' דהכא במובהקים מיירי דהוי דאורייתא. ע"כ דלא מפרשי כשיטת ר"י שכ' המרדכי. דא"נ קאמרי סי'. דהא לשיטתם ט"ע לחוד לא מהני. ומשום דאמרי בדדמי. וא"כ לא מהני אפי' חזינהו לאלתר. וא"כ ע"כ חד תי' הוא דחזינהו לאלתר וקאמרי סי'. ולפ"ז משמע בפשיטות דאע"ג דקאמרי סי' מובהקים אפ"ה לא מהני. אלא בחזינהו לאלתר דוקא. אבל אם שהה אחר העלאה לא מהני אפי' אי אמרי סי' מובהקים. וכן הוא שיטת הרא"ש שכ' שם וז"ל. ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה. ומצאו שמת. ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן. וכן פי' ר"י. הא דבעינן הכא סי'. ולא סגי בט"ע לחוד. היינו משום דראו הטביעה. ואמרי בדדמי. וכ"כ הרז"ה עכ"ל. הרי להדיא דס"ל דהכא ט"ע לחוד לא מהני. וסי' דוקא בעינן וע"כ מפרש דתרוייהו בעינן. וא"כ מוכח נמי דסי' לחוד לא מהני היכא דלא חזינהו לאלתר וכן נראה להדיא מלשון הטור שכ' וז"ל. ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה. והכרתיו ע"י סי' שהיה לו בגופו נאמן. אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סי' אלא ע"י ט"ע אינו נאמן. בד"א שראהו העד וכו'. לפיכך אינו נאמן אלא א"כ שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו ע"י סי' עכ"ל. הרי להדיא דאפי' מכירו ע"י סי' בעינן נמי שראהו מיד אחר שהועלה. ומיהו לפי הא"נ שכ' התוס' א"נ מהני עפ"י ט"ע. ולפי הנראה דכוונתם לא איירי הכא בסי' מובהקים אלא בסי' בינונים ואפי' אי סי' לאו דאורייתא מ"מ הכא מהני עפ"י ט"ע כלומר דאע"ג דאט"ע דידהו לחודי' לא סמכינן משום דחיישינן דילמא אמרי בדדמי מ"מ כיון דקאמרי נמי סי' סמכינן עלייהו שפיר ואע"ג דסי' לחוד לא מהני כיון דסי' לאו דאורייתא מיהו הכא איכא נמי ט"ע מהני כי הדדי אע"ג דכל חד לחוד לא מהני תרוייהו כי הדדי מהני. ולפ"ז יש לומר דבסי' מובהקים גמורים לא בעינן לאלתר ואפי' שהה כמה סמכינן אסי' מובהקים גמורים ודאמרינן הכא וחזינהו לאלתר היינו משום דמיירי בסי' שאינן מובהקים דאינהו לחוד לא מהני דסי' לאו דאורייתא ובעינן נמי צירוף הט"ע בהדייהו ומשו"ה הוא דבעינן וחזינהו לאלתר כי היכי דליהוי הט"ע ט"ע גמור דלאחר ששהה מתפח תפח אבל בסי' גמורים דמהני אפי' בלא ט"ע א"צ לאלתר וכן כ' בים של שלמה שם סי' ח' וז"ל. עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר העלאה היינו היכא שבאנו להתירה בהיכרא ע"י ט"ע משום שהפרצוף משתנה אחר העלאתו אבל בסי' מובהק פשיטא דמהימן אפי' אחר ששהה ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר וכו' אפי' היכא דקאמרי סי' היינו דלא הוו אמרי סי' מובהקים מיהו מהני בצירוף עם ט"ע דסי' לאו דאורייתא כדפי' בתוס' ומ"ה בעינן וחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפ' בתרא סי' ה' אבל בסי' מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה וכן ראיתי בתשו' אחרונות עכ"ל ומ"ש כדפי' בתוס' נראה דכוונתו לפי הא"נ שכ' התוס' וכדרך שכתבתי דלתי' ראשון ודאי אי אפשר לומר כן דהרי כתבו דאיירי הכא בסי' מובהקים דהוי דאורייתא ואמנם דברי הטור שכתב דבעינן דווקא ראהו מיד אחר שהועלה והכירו ע"י סי'. היה נראה לכאורה לפרש דמיירי בסי' שאינן מובהקים. ומשו"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה וכדרך שכ' הרש"ל. אבל באמת אי אפשר לפרש כן דא"כ היה צריך שיאמר נמי שמכירו בט"ע לבד מן הסי' דעיקר מאי דסמכינן עלה היינו משום הט"ע. דסי' לחוד לאו כלום הוא. דלאו"ד הם. ולא מהני אלא לאצטרופי לט"ע דלא ניחוש לאומר בדדמי. וכל עיקר דסמכינן עלה אט"ע סמכינן. ובדבריו משמע להדיא. דא"צ שום הכרה בט"ע. כי אם הכרה ע"י סי'. וכמ"ש בהדיא. והכרתיו ע"י סי'. וכן בסמוך. ומכירו ע"י סי'. ותו הרי לשיטת הטור היכא דמהני ט"ע מהני אפי' אחר כמה ימים אחר שהועלה. וכמ"ש בסמוך דאחר שלא ראה הטביעה מהימן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה. ובטביעת עין לחוד. והיינו ע"כ משום דס"ל דהיכא דכל גופו שלם יש להכירו בט"ע אפי' אחר כמה ימים. וכשיטת ר"ת. והכא בראה הטביעה לא מהימן בט"ע לחוד. היינו משום דחיישינן לאומר בדדמי. וכיון דבצירוף סי' מהני. גם בראה הטביעה הט"ע דידיה דלא ניחוש לבדדמי. א"כ למה לי שראום לאלתר. דלענין הט"ע אין חילוק בין לאלתר בין שהו. דלעולם יש להכיר בט"ע היכא דגופו שלם לשיטתו. והרש"ל שכ' כן. היינו משום דס"ל דט"ע לא מהני אם שהה לאחר שהועלה. אפי' לאחר שלא ראה הטביעה משום דתפח ואין להכיר בט"ע. והשיג שם על הרא"ש והטור בזה יע"ש. אבל לשיטת הטור דיש להכיר ע"י ט"ע. אפי' שהה. ע"כ אין לפרש כדרך הזה. אלא וודאי דלא מיירי הטור בצירוף הט"ע כלל. והכרה ע"י סי' לחוד הוי. וע"כ מיירי בסי' מובהקים גמורים. וכמש"ל באריכות בס"ד. דאפי' במשאל"ס דרבנן בעינן סי' מובהקים ואפ"ה בעינן שראהו מיד אחר שהועלה. וזהו כשיטת התוס' בתירוץ ראשון. וכן נראה דזהו ג"כ דעת הרא"ש. דאיהו ס"ל נמי כהאי שיטה. דהיכא דכל גופו שלם מכירין אותו בט"ע. אפי' שהה לאחר שהועלה. ולדידיה נמי ליכא לפרושי דמיירי בתלמוד בצירוף ט"ע עם הסימנים. ומשום הט"ע הוא דקאמר וחזינהו לאלתר. דלדידיה אין חילוק וכמ"ש לשיטת הטור. ובלאו"ה נמי סתמא דמילתא שיטת הטור כשיטת הרא"ש אביו. ודברי הטור נראין להדיא דלא מיירי כלל בצירוף ההכרה דט"ע וכמ"ש:
היוצא לנו מזה דלשיטת התוס' בתירוץ ראשון. ולשיטת הרא"ש והטור. לא מהני סי' מובהקים גמורים במשאל"ס כ"א בראהו מיד אחר שהעלוהו מן המים וכפשטי' דתלמודא דאפי' קאמרי סי' בעינן חזינהו וכן נראה לפי שיטת רש"י ור"ח שהביאו התוס' והרא"ש. דס"ל דבמים לא מהני ט"ע. והכא משום סי' לחוד הוא דמהני. ואפ"ה קאמרי וחזינהו לאלתר. ונראה לי דזהו ג"כ דעת הר"ן בתשובה בהך דמיימון מאלקו דלא סמך התם אסי' שאמר הכותי משום דמיירי התם דאישתהי אחר שהועלה מן המים קודם שראה אותו הכותי. וכדאיתא להדיא שם. והובאה בב"י באהע"ז. והבאתיה ג"כ לעיל. וס"ל דלא סמכינן אסי' היכא דאישתהי לאחר שהועלה מן המים. וכדאמרינן בגמ' דבעינן דחזינהו לאלתר. וקאמרי סי' וכשיטת התוס' בתי' ראשון. ושיטת הרא"ש והטור דאסי' לחוד סמכו. ואפ"ה בעינן חזינהו לאלתר ולפ"ז שפיר מצי מיירי התם אפי' בסי' מובהקים גמורים ואין צריך למ"ש הב"י. דנראה מדבריו דאותן סי' שאמר הכותי שהיה לו בראשו ובזרועו לא חשיבי סי' מובהקים לגמרי וכו'. דבפשיטות א"ש. אפי' אי חשיבי סי' מובהקים לגמרי. אפ"ה לא התיר משום דראה אותו הכותי אחר כמה ימים שהועלה מן המים. דאפי' סי' מובהק גמור לא מהני אלא א"כ ראהו מיד אחר שהועלה וכשיטת הפוסקים הנ"ל. והשתא נראה נכון הגי' שלפנינו בדברי תשו' הר"ן. דאיתא בהאי לישנא והכירו בפרצוף פנים עם חוטמו וגם סי' שהיה בראשו. וסי' אחר מובהק היה בזרועו. והאי לישנא משמע בפשיטות דסי' מובהק גמור הים בזרועו וזה הסי' שהיה בראשו לא היה מובהק גמור ומה"ט כ' כאן מובהק. ואפ"ה לא התיר מטעם דאישתהי וכמ"ש ואפי' לגי' שהביא הב"י. וסי' אחר מצלקת שהיה בזרועו. יש לומר דס"ל דסי' צלקת באבר מיוחד הוי סי' מובהק גמור. ועדיף משומא. ודלא כהמ"ב בסי' ס"ג שלמד מדברי הר"ן בתשובה זו. דס"ל דצלקת לא הוי סי' מובהק גמור. אפי' פרט באיזה אבר ואחריו נמשך בחל"מ בתשובה אחת שהביא בשו"ע. והם למדו כן לפי הדרך שמפרש הב"י דברי הר"ן בתשובה זו. אבל לפי מ"ש דדעת הר"ן בתשובה הוא כדעת התוס' והרא"ש בשיטת הגמ' דיש ללמוד משם דאפי' אסי' לא סמכינן כל היכי דלא חזינהו לאלתר. וכמש"ל. אין ללמוד מדברי הר"ן כלום. דאפי' היה צלקת סי' מובהק. א"ש דלא סמיך עלייהו:
והנה פשט לשון התשובה מהר"ן שם מורה להדיא על הדרך שכתבתי דהרי שם בשאלה נשאל מחמת הסימנים. ובתשובה לא זכר מענין הסי' כלום. ולפי הדרך של הב"י לא היה להר"ן לסתום אלא לפרש דעל הסי' אין לסמוך וליתן טעם מפני שאינן מובהקים גמורים. וגם הא דקיי"ל סי' דרבנן מספיקא. וכ"ז היה מן הצורך להר"ן לבאר לשואליו. כיון שהם שאלוהו מענין הסי'. והרואה יראה שם דהשואלים לא קטלי קני הוי. אלא חכמים ובעלי תורה ועכ"פ צריך לומר שנסתפקו בדבר הסי' אם יש לסמוך עליהם או מטעם דהוי ס"ד דהני סי' מובהקים הם. או דהוי ס"ד דילמא קיי"ל סי' דאורייתא. וכדדייק רבא בב"מ (דף כ"ח). ועיין בלח"מ בפ"ג מהל' גרושין הל' י"א שכתב שם דהרמב"ם פסק דסי' דאורייתא עיי"ש. ועכ"פ איך שיהיו במה שנסתפקו האיך לא השיב עליהם הר"ן כלום מענין הסי' וכל עיקר מה שהשיב לאיסורא לא היה אלא משום דלא חזינהו בשעתי' והביא שם הך סוגיא דאסקינהו קמן וחזינהו בשעתיה. ואלו הוי ס"ל להר"ן דסי' מובהקים מהני אפי' לא חזינהו בשעתי' אלא משום דהנך סי' לאו מובהקים נינהו. כל זה היה לו לפרש להשואלים כיון דאינהו הוי מספקא להו. אבל לפי מ"ש דס"ל להר"ן דאפי' אסי' מובהקים לא סמכינן כל היכי דלא חזינהו בשעתיה. וכפשט לשון הגמ'. א"ש דלא היה צריך להשיב כלום על ענין הסימנים אם הם מובהקים או לא דלא נ"מ הכא מידי. כיון דהשיב להם דמשום דלא חזינהו בשעתיה לאו כלום הוא. והביא להם הך סוגיא דאמרינן ואסקינהו קמן וחזינהו בשעתי' ממילא דהנך סי' לא מעלין מידי דהתם נמי קא יהבי סי' ואפ"ה אמרינן וחזינהו בשעתי' דוקא. ובלאו כל זה יש לי מקום להוכיח מדברי הר"ן דס"ל בפירוש הסוגיא בהך דאסקינהו קמן וחזינהו בשעתיה וקאמרי סי' וכו' כשיטת התוס' בתירוץ הראשון ודלא כשיטת הר"י שהביא המרדכי ודלא כתי' א"נ שכתבו התוס'. ואמנם צריך להאריך קצת בענין זה ולהעתיק לשון המרדכי בשם ר"י, וז"ל שם בר"פ האשה רבה. ותסברא משאל"ס וכו' תימא לר"י. אפי' למאי דקאמרינן דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' אכתי מוכח שפיר וכו'. ואכתי איפשטא ליה שפיר דעד א' מהימן. ועוד קשה דמשמע דלא מהני עדות במשאל"ס אלא בסי' משום דמשתנה הפרצוף ולא מהני טב"ע, ולקמן משמע דאין הפרצוף משתנה במים דאמרינן ההוא גברא דטבע בדיגלת. ואסקוה אגישרא ואנסבה רבא לדביתהו. אפומא דשושבינא לבתר חמשא יומי. ומפרש התם משום דמים צומת ולא נשתנה הפרצוף. ואמאי צריך סי'. ואין נראה לומר דסימנים לאו דווקא אלא בט"ע ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידעה בבירור אמרה מסתמא לא יצא משם. אבל בעדות שמעיד שהועלה מן המים וראוהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות. והכי פריך והא מים דכמלחמה דמי קס"ד שהעידו הנשים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי כדפרי' ומשני ותסברא וכו' עד דאסקינהו קמן מת לאלתר פי' לאלתר חזינהו ולא שהה בין עליה לראיה וכו' וראוהו והכירו בו ואין זה אמרה בדדמי. וקאמרי סי' פי' א"נ קאמרי סי' ולא ראו לאלתר אלא שהו בין עליה לראיה וכגון דקאמרי סי' שמועיל העדות ובסי' מובהקים שאין עשויין להשתנות לאחר מיתה ולאו עלייהו קא סמכינן פי' לא על ט"ע קא סמכינן שהי' לחוש דילמא תפח ונשתנה הפרצוף אלא אסי' קא סמכינן ואע"ג שאין כתוב א"נ בספרים וכו'. עכ"ל המרדכי. הנה לשיטה זו דס"ל דהיכא דאסקינהו מת וחזינהו בשעתי' והכירו בט"ע לא שייך בדדמי ואע"ג דבכה"ג עד א' מהימן אכתי לא איפשטא בעיין דעד א' במלחמה דהא הכא בסוגיין דחינן דלא למיפשט בעיין מהכא ומוקי לה בדאסקינהו קמן וכו' והכירו בט"ע והכא הוא דמהימני אבל בעיין אכתי לא איפשטא וא"כ לפ"ז הוא הדין דליכא למיפשט בעיין מההוא דטבע בדיגלת וכו' ואנסבה רבא לדביתהו וכו' דהתם נמי בכה"ג ממש מיירי שהוציאו לפניו מת והכירו בט"ע דומיא דהכא וכמו שמפרש הר"י להדיא ולא שייך התם בדדמי כמו דדחינן הך עובדא וזה פשוט וברור:
ואם כן הרי"ף שכ' דאע"ג דבעיין לא איפשטא הכא מ"מ איפשטא לה מהך עובדא דההוא דטבע בדיגלת וכו' ואנסבה רבא לדביתהו וכו' ע"כ לא ס"ל לפרש כשיטת הר"י שבמרדכי. דלשיטתו. כי היכי דלא איפשטא מהכא הכא נמי לא איפשטא מהתם דהיינו הך ממש ובלא"ה נראה להדיא דהרי"ף לא מפרש כן דאיהו מפרש בעיין אפי' בכה"ג דאומר העד דבר ברור כגון מת וקברתיו או במים ואסקוהו קמיה. ואישתמודעינהו נמי קא מיבעיא לן דילמא לא מהימן דהא לבתר דפשט לה לקולא דמהימן. כ' והני מילי דמסהיד בדבר ברור דאמר אסקינהו קמיה וחזייה בשעתיה ואישתמודעינהו וכו' וכן בעד א' במלחמה באומר מת וקברתיו וכו' יע"ש אלמא להדיא למאי דמיבעיא לי אפי' בכה"ג הוי בעי למימר דלא מהימן וא"כ ע"כ הא דדחינן דלא למיפשט בעיין ואמרינן כגון דאסקינהו קמן וחזינהו בשעתיה ע"כ אין לפרש כשיטת הר"י דבהכירו בט"ע לחוד קאמר דמהימני א"כ הרי איפשטא בעיין דבכה"ג מהימנינן לעד א' וכמו דפשיט לה הרי"ף מהך עובדא דדיגלת דבכה"ג מהימנינן אלא וודאי דהרי"ף לא מפרש לה בדרך א"נ אלא חדא מילתא היא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סי' ודווקא אסי' סמכינן אבל אט"ע לא סמכינן דלא מהימני ולא איפשטא בעיין וזה דבר ברור בלי פקפוק וכיון שכן הר"ן בתשו' שם שהביא דברי הרי"ף הללו במה שפשט הך דעד א' במלחמה מהך עובדא דדיגלת והביא ג"כ מה שפסק דלמאי דאיפשטא נמי אפ"ה מת וקברתיו בעינן והביא שם שכן פסק הרמב"ם והסכים הוא לדבריהם שם. ע"כ נמי דלא ס"ל כשיטת הר"י שהביא המרדכי וכמ"ש דלשיטת הרי"ף ע"כ אי אפשר לפרש כן וכן בתשו' סי' ג' הביא ג"כ הר"ן דברי הרי"ף והרמב"ם הללו . ופסק כותייהו יע"ש ואפי' לשיטת היש מפרשים שהביא הר"ן שם בסי' ג' נמי ליכא לפרושי כשיטת הר"י יע"ש היטיב ואין בו צורך להאריך כי הדבר ברור דהר"ן לא ס"ל לפרש כשיטת הר"י שהביא במרדכי והשתא נבאר דע"כ לא ס"ל נמי לפרושי כפי הא"נ שכתבו התוס' וכדרך שפירשו דבריהם בים של שלמה דהא דבעינן הכא חזינהו לאלתר היינו משום דמיירי כאן בסי' שאינן מובהקים דהויין דרבנן ולא סמכינן עלייהו אלא בהצטרף הט"ע ומשום הט"ע הוא דקאמר וחזינהו לאלתר וכמש"ל ויש להביא ראיה דהר"ן לא ס"ל כן דבתשובה סי' ל"ג כ' וז"ל אבל בוודאי כל שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אעפ"י שלא הזכיר שמו ודבר ברור הוא זה דאמרינן בפ' האשה שלום אלא ה"ד כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזינן לאלתר וקא אמרי סי' דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסי' קא סמכינן והכי פי' כגון דלא ידעי הנך סהדי בהנך אינשי מאן נינהו שלא היו מכירין אותם לא בשמם ולא בשם עירם אלא שהעידו ראינו איש מת וסי' פלוני היה בו וכל שנותנין סי' מובהק ואנו יודעין שאותן אנשים שהיו בעליהן של אלו. אותן סי' היו בהם. מתירין את נשותיהן עכ"ל. הרי להדיא דע"כ לא מפרש לה הר"ן דבצירוף ט"ע הוא דהוי דהא מפרש דמיירי שלא הכירום ולא ידעום לא בשמם ולא בשם עירם והיאך שייך הכרה בט"ע בכה"ג כיון דלא הכירום ולא ידעום מעולם ומה ט"ע שייך בהם אלא מפרש לה בסי' מובהק גמור וכמו שכ' להדיא ומשום סימנא לחוד הוא דמהימני וכן יש להוכיח מכאן בפשיטות דלא מפרש כשיטת הר"י שהביא המרדכי וא"צ להאריך. וכיון שכן הרי לפירושו מוכח להדיא מסוגיא זו דאפי' בסי' מובהקים לגמרי נמי בעינן חזינהו בשעתיה דווקא וכדאמרינן וחזינהו לאלתר אבל כל דאישתהי לא מהני אפי' סי' מובהקים וא"כ אתיין דברי תשו' הר"ן בסי' ע"א בהך דמיימון מאלקו. בפשיטות שפיר דלא סמך אסי' ואפי' היו מובהקים לגמרי ושפיר עביד דלא השיב להם על ענין הסי' כלום וכמ"ש והשתא יצא לנו דגם הר"ן ס"ל כשיטת התוס' בתי' ראשון בענין זה:
והנראה דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כן מאחר שכבר הוכחנו דע"כ לא ס"ל לפרש כשיטת הר"י שהביא המרדכי דהא דקאמרינן וקאמרי סי' אי נמי קאמרי סי' אלא חדא מילתא הוי וכמו שבררנו בס"ד. הרי מוכח דאפי' בסי' בעינן דחזינהו לאלתר ומיהו עדיין יש לדחוק בדברי הרי"ף דמפרש לה בסי' שאינן מובהקים ובצירוף הט"ע וכשיטת הא"נ שבתוס' ועל הדרך שפירשה ביש"ש:
והנה אף שאינני כדאי לחלוק על דברי הגאון הרש"ל אשר קטנו עבה ממתני עם כל זה כתר תורה עדיין מונח והרשות לפרש ולפלפל לכל א' כפי שכלו אשר הורהו מן השמים כקטן כגדול וכבר ראינו מאבותינו ורבותינו הראשונים והאחרונים שלא מנעו א"ע מלחלוק על דברי הראשונים מהם ואף כי הם גם הם ידעו כי טובה צפרנן של ראשונים וכו'. ואומר כי זה הפי' שפי' הרש"ל עפ"י דברי התוס' האלו וכ' עליו שהוא הפי' הנכון. בעיני הפי' הזה הוא תמוה חדא שהסברא גופא היא תמוה מה ענין הצירוף הזה כיון דבט"ע לחוד לא מהימני משום דחיישינן דאמרי בדדמי דהיינו שלא הכירום כלל אלא שתולין לומר שאלו הם. א"כ מה מועילין הסימנים הללו שאינן כלום כיון דסי' דרבנן ומדאורייתא לא סמכינן עלייהו כלל ובממונא לחוד הוא דעביד רבנן תקנתא וכמ"ש לעיל בס"ד. דבאיסורא לא מהני מידי ואפי' צירוף כמה סי' לא מהני וכמה שהוכחנו לעיל בס"ד מסוגיא דתלמודא ותו דהיא גופא קשיא למה לי' להש"ס לדחויי בכה"ג ולדחוקי דמיירי בט"ע ובצירוף סי' ובחזינהו לאלתר בפשיטות ה"מ לדחויי דמיירי דקאמרי סי' מובהקים גמורים דהויין דאורייתא דוודאי איכא סי' מובהקים דהוי דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות וכמ"ש התוס' כאן והוי א"ש בפשיטות בלא שום צירוף ט"ע ולא הוי בעינן נמי חזינהו לאלתר ולא אסקינהו קמן. ותו דלפ"ז לא א"ש הא דקאמרינן דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסי' הא ע"כ עלייהו הוא דקא סמכינן דסי' לחוד לאו כלום נינהו וטפי סמכינן עלייהו מאסימנים דע"כ צריך לומר דט"ע דידהו עדיף מסימן שאינו מובהק דהא תרי סי' שאינם מובהקים לאו כלום נינהו וכמו שהוכחנו לעיל בס"ד והכא דמהני לצרף סי' שאינו מובהק בהדי ט"ע ע"כ צ"ל דהכא ט"ע הוא עיקר ועדיף מסי' שאינו מובהק וא"כ היכי שייך למימר דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים דאדרבא עלייהו קא סמכינן טפי מאסימנים ודוחק נמי לפרש דה"ק דלאו עלייהו לחוד סמכינן אלא בהדי סי' דלא ה"ל למימר בהאי לישנא כלל אלא הכי ה"ל למימר וקאמרי סי' דאסי' סמכינן ומדקאמרינן דלאו עלייהו סמכינן משמע להדיא דהכא לא סמכינן עלייהו כלל אלא אסי' בלבד. ותו קשיא לי טפי מהך עובדא דמייתינן בתר הכי ההוא גברא דאפקיד שומשמי וכו' סבר רב חסדא למימר היינו שני ת"ח וכו' א"ל רבא מי דמי התם קאמרי סי' אבל הכא מאי סי' איכא ודקאמר כן וכן הויין דילמא חושבנא הוא דאיתרמי ואי אמרת דהך דשני ת"ח בצירוף הט"ע הוא דסמכינן אסי' א"כ מאי הוי ס"ד דרב חסדא לדמויי הך דשומשמי להך דשני ת"ח דלא דמי כלל כיון דהתם לאו אסי' לחוד הוא דסמכינן אלא בצירוף הט"ע והרי הכא ליכא ט"ע כלל ולא שייך הכא ט"ע כלל ולמה לי' לרבא נמי לדחויי התם קא אמרי סי' אבל הכא מאי סי' איכא וכו' תיפוק ליה דאפי' הכא איכא סי' אכתי לא דמי דהתם לאו משום סי' לחוד הוא דסמכינן דאינהו נינהו אלא משום הט"ע דבהדי סי' הוא דסמכינן לומר דהני אינהו נינהו:
ועוד יש להביא ראיה דהיכא דלא מהימן בט"ע משום דחשדינן ליה במשקר לא מהני אפי' בהדי סי' שאינן מובהקים אי דרבנן נינהו מהא דאיתא בגיטין דף כ"ח וב"מ דף י"ט רבה בב"ח אירכס לי' גיטא בבי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי בגווי' ואהדרוהו ניהלי' ולא ידענא אי משום סימנא וקסברי סי' דאורייתא ואי משום ט"ע ודווקא לצורבא מדרבנן אבל לאינש דעלמא לא ובפשיטות משמע דה"פ אי משום ט"ע כלומר לעולם דס"ל סי' דרבנן ומשום סימנא לא הוי מהדרי לי' והא דאהדרוהו לי' משום ט"ע ודווקא לצורבא מדרבנן כלומר ודווקא משום דידעו בו שאני צורבא מדרבנן הוא דאהדרוהו ניהליה אבל לאינש דעלמא בכה"ג לא הוי מהדרי ליה וכתבו שם התוס' בשם ר"ת דהא דלא מהדרינן לאינש דעלמא בט"ע היינו משום דלא מהימן והוכיח כן מהגמ' דקדושין יע"ש. הרי להדיא דאע"ג דיהיב נמי סימנא מ"מ אי סי' דרבנן ומשום ט"ע הוא דאהדרוהו קאמרינן דווקא לצורבא מדרבנן אבל לאינש דעלמא לא אע"ג דקיהיב נמי סימנא אלמא כל היכא דלא מהימן בט"ע לחוד דחשדינן ליה במשקר לא מהני סי' בהדי' ולא מידי ודומיא דהכא נמי בהך דינא דעד א' במשאל"ס דלא מהימן בט"ע משום דחשדינן לי' במשקר דילמא לא הכירו בט"ע וקאמר שמכירו דהיינו טעמא דהוי ס"ד דעד א' במלחמה וכן עד א' במשאל"ס דלא מהימן ואפי' אומר דבר ברור משום דחשדינן לי' דילמא לא הכירו וקאמר שמכירו ובדדמי מפני שראה הטביעה סבר בדעתו מסתמא האי הוא שטבע וכ"ש לפי שיטת התוס' שם ד"ה עד א' במלחמה דס"ל דעד א' במלחמה לא מהימן כלל אפי' אינו אומר בדדמי אלא לא מהימן כלל משום דחשדינן לי' במשקר היכא דאיתתא לא דייקא וכמו כל עד א' בעלמא באיסור דאורייתא דלא מהימן כלום ודומה ממש להך דלא מהימנינן לע"ה בט"ע ולא מהני נמי סי' בהדי האי ט"ע ודוחק לפרש דהא דקאמרינן התם ודווקא לצורבא מדרבנן וכו' אט"ע בעלמא קאי ובלא שום סי' כלל דבפשיטות משמע דאהך עובדא קאי דאל"כ למאי קאמר לה ומה שייכות ענין לומר התם כן כיון דבהך עובדא הוי מהדרי אפי' לאינש דעלמא ואף אם נדחוק לחלק בין לא מהימן דהתם דחשדינן לי' במשקר גמור ובין לא מהימן דהכא דלא חשדינן לי' במשקר גמור אלא דאומר בדדמי ואף שחילוק זה דוחק כיון דמ"מ הכא נמי חשדינן לי' שלא הכירו ואמר שהכירו מ"מ הא וודאי דלשיטה זו דהא דלא מהימן עד א' במלחמה למאי דס"ד היינו אפי' אינו אומר בדדמי נמי לא מהימן משום דחשדינן ליה במשקר ולא מהימנינן לי' הכא בעדות אשה אלא היכא דאיהי גופא דייקא אבל במלחמה דלא דייקא לא מהימן כלל וזו היא ג"כ שיטת הרי"ף דמיבעיא ליה בעד א' אפי' בכה"ג דליכא בדדמי וכמש"ל בס"ד להך שיטה וודאי דדומה ממש להך דהתם:
ויצא לנו דלשיטת הרי"ף וודאי אי אפשר לפרש כלל כפי' זה דבצירוף הט"ע הוא דקא סמכינן וזה ברור ובאמת גם לשיטת הסוברים דמיבעי' לי' בע"א במלחמה משום דחשדינן לי' דאומר בדדמי נמי דוחק הוא לחלק בין ט"ע דהכא לט"ע דע"ה גבי גט וכמ"ש ואין להאריך בזה כי בלא"ה פי' זה הוא תמוה מחמת הנך קושיות דכתיבנא מהך סוגיא גופא ובדברי התוס' בפי' דבריהם היה נראה דהא דכתבו א"נ עפ"י ט"ע מהני קאי אדלעיל שכתבו בריש דבריהם וקאמרי סי' אבל ט"ע לא מהני, וע"ז קאי האי א"נ עפ"י ט"ע מהני כלומר דמהני הכא נמי ט"ע ולא חיישינן בט"ע בדדמי. וכשיטת הר"י שהביא המרדכי. ודקאמרינן וקאמרי סי'. הוי כמו א"נ וכמ"ש במרדכי והבאתיו לעיל והך דחזינהו לאלתר. הוי בט"ע. והתוס' קצרו בזה ולא סיימו פי' הסוגיא לפי שיטת הר"י.לא כתבו אלא הך דס"ל להר"י דט"ע מהני. והיינו מ"ש בסה"ד ר"י קאי אאי נמי שכתבו שזהו שיטת הר"י. והיינו ממש שיטת הר"י שהביא במרדכי:
ונחזור לעניננו. דלשיטת הרי"ף והרא"ש והר"ן והתוס' בתירוץ ראשון. ולשיטת רש"י ור"ח. מוכח בפשיטות מסוגיא זו. דאפי' סי' מובהקים לגמרי לא מהני במשאל"ס. אלא היכא דחזינהו לאלתר בתר העלאה. אבל אי אישתהי לא מהני. וזהו ממש דברי הטור. אלא דהטור ס"ל לחלק בין עד שראה הטביעה. לעד שלא ראה הטביעה ולענין ט"ע לחוד בלא סי'. וכדעת הרא"ש. והרז"ה והר"ן ס"ל דאין חילוק בין היכא דראה הטביעה, ללא ראה. דבתרוייהו היכא דחזינהו לאלתר סמכינן אט"ע דידהו. והיכא דלא חזינהו לאלתר בתרוייהו לא סמכינן אט"ע. ופלוגתייהו תליא בהא. דהר"ן ס"ל דהך בעיא איפשטא לה מהך עובדא דדיגלת. וכשיטת הרי"ף. והא דמשמע הכא בסוגיא דט"ע לחוד לא מהני. היינו למאי דדחינן דלא למפשט בעיין. אבל למסקנא למאי דפשטינן לה מהך דדיגלת ס"ל דמהני ט"ע בדחזינהו לאלתר ואין צריך לחלק כלל בין ראה הטביעה ללא ראה. אבל הרא"ש והרז"ה ס"ל. דבעיין לא איפשטא מהך דדיגלת. וס"ל לחלק דהא דקמיבעיא לן הכא היינו בעד א' במלחמה וה"ה בע"א במשאל"ס היכא דראה הטביעה. דחשדינן ליה למימר בדדמי דומיא דעד א' במלחמה לפי שיטתם. אבל בהך דדיגלת מיירי דהנך שושביני שסמכו על ט"ע שלהם הם לא ראו הטביעה ולא שייך בהו בדדמי וליכא למפשט מהתם כלל. וס"ל דלמסקנא נמי לא איפשטא. ומחלקינן בין היכא דראה. להיכא דלא ראה. ודברי הרא"ש ביבמות צריכין יישוב. דמעיקרא כ' לשון הרי"ף. ודאפשט בעיין מהך דדיגלת. ואח"כ כ' לחלק בין היכא דראה. להיכא דלא ראה. ומסתימת לשונו שם יראה דלא פליג בזה אדברי הרי"ף. ואמנם באמת פלוגתא היא. דלדברי הרי"ף איפשטא בעיין ולא מחלקינן. ולמאי דכ' לחלק לא איפשטא בעיין כלל וכמו שהוא להדיא בדברי הרז"ה. שמטעם זה דחה דברי הרי"ף שכ' דאיפשטא בעיין מהך דדיגלת יע"ש ואין להאריך כאן. ובענין הך דפליגי בעד שלא ראה דס"ל להרא"ש דאפי' לא חזינהו לאלתר מהני ט"ע. ולהר"ן לא מהני נראה דתליא בהך דר"ת. דס"ל דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים היינו בשאין הגוף שלם. אבל כשהגוף שלם מעידין אפי' אחר ג' ימים וס"ל דה"ה במים אפי' שהה אחר העלאה כשהגוף שלם מעידין. וסמכינן אט"ע. ונראה שמכאן למד הטור בדברי הרא"ש דס"ל כן דבלא ראה מהני ט"ע אפי' שהה ממה שכ' כאן ואפי' אחר כמה ימים מהני ט"ע וכן פיר"ת וכו' משמע להדיא. דלפיר"ת ה"ה במים אפי' שהה לאחר עלייתו. והרא"ש פסק כר"ת בהך דג' ימים וכמ"ש ג"כ בטור שם. וזה נראה ברור. ובתשו' א' שבחל"מ נדחק בזה על חנם יע"ש. והר"ן לא ס"ל כר"ת בהך דג' ימים. וס"ל דאפי' גופו שלם לא מהני ט"ע לאחר ג' ימים. וה"ה במים כל ששהה אחר עלייתו. וכמבואר בדבריו בתשו' שם בהך דמיימון מאלקו יע"ש. ואמנם בפי' הסוגיא בהך דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. וקאמרי סי' לכל השיטות הנ"ל פירושו הוא דאסי' לחוד סמכינן. ובסי' מובהקים דהויין דאורייתא ואפ"ה בעינן חזינהו לאלתר:
והנה כל זה נלמד מסוגיית הגמ' לפי שיטת כל הראשונים הנ"ל ואמנם הוא לכאורה כהלכתא בלא טעמא דכיון דאיכא סי' מובהקים דהויין מדאורייתא לסמוך עליהם דוודאי האי הוא מה לי אישתהי או לא אישתהי. והנראה בעיני בזה עפ"י מאי דאמרינן בב"מ דף כ"ז ע"ב אהא דבעי למימר סי' אי דאורייתא או דרבנן תנאי מהא דאין מעידין על השומא וכו' אמר רבא לא דכו"ע וכו' והכא בסי' העשויין להשתנות אחר מיתה קמיפלגי דמר סבר סי' עשויין להשתנות לאחר מיתה ומ"ס אין עשויין להשתנות ופי' רש"י סי' העשויין להשתנות וכו' אם עשויין להשתנות או אין עשויין להשתנות וכו'. וכוונתו משום דלשון העשויין להשתנות משמע דבהנך סי' שהם וודאי עשויין להשתנות לאח"מ בהנך פליגי. ובאמת אינו דאם היו וודאי עשויין להשתנות לא הוי פליגי מידי ולכו"ע אין מעידין עליהם אלא וודאי פי' דבסתם סי' פליגי ובהא פליגי אם סי' עשויין להשתנות לאח"מ או לא וכדאמרינן דמ"ס וכו' ומ"ס אין עשויין להשתנות. והנה לכאורה לפ"ז היה נראה דבכל סי' דעלמא פליגי דמ"ס כל סי' עשויין להשתנות לאח"מ ומ"ס אין עשויין ואמנם באמת אין לומר כן דא"כ מ"ש דפליגי בשומא ליפלגו בכל סי' דעלמא וגם לא מסתבר כלל דכל סי' בעולם יהיו משתנים לאח"מ דוודאי איכא סי' טובא כגון אצבע יתירה או שאר סי' ניכרים שאין לתלות בהם שינוי דלאחר מיתה והשתא הא ס"ל דכל סי' דאורייתא לבד מארוך וגוץ וחיור וסומק אלא וודאי פי' בסי' העשויין להשתנות דאיכא סי' העשויין להשתנות דמ"ס דאיכא סי' העשויין להשתנות ושומא נמי עשויה להשתנות ומ"ס אין עשויין להשתנות דאין שום סי' עשוי להשתנות וביבמות הגי' להדיא והכא בשומא העשויה להשתנות קמיפלגי. דמ"ס שומא עשוי' להשתנות לאח"מ ומ"ס אין עשויה להשתנות. דלפ"ז משמע דבשומא לבד פליגי אם עשוי' להשתנות א"ל. אבל בשאר סימנין לא פליגי ולכו"ע אין עשויה להשתנות ובהכי ניחא לי נמי דפריך בתר הכי ביבמות ולהך לישנא דאמרת סי' דאורייתא הא דתנן אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו ומשני בגופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ובפשיטות הו"מ לשנויי דבסי' גמורים בגופו מיירי דומיא דסי' כליו דאיירי אפי' בסי' גמורים כיון דחיישינן לשאלה אפי' סי' גמורים לא מהני ודומיא דהכא איירי בסי' גופו ומשום דעשויין להשתנות לאח"מ אין מעידים עליהם דהשתא למאי דמשני בארוך וגוץ מיירי הך דסי' בגופו וכליו בתרי גווני וכמ"ש. ועדיפא ה"ל לשנויי משום דמשתנים. אבל לפי מ"ש דבשומא לבד הוא דפליגי אי עשויים להשתנות או לא א"ש דמתני' סי' סתמא קתני איברא דבלא"ה אינה קושיא כ"כ דיש לומר דניחא ליה טפי לאוקמי מתני' ככו"ע. ועוד יש לתרץ דקאי אשינויא קמא דמשני בשומא מצויה בבן גילו פליגי ואין להאריך ומ"מ נראה טפי דדוקא בשומא פליגי אי עשויה להשתנות וכגי' דיבמות. דלמה לן למימר דפליגי נמי בסי' אחרים כיון דלא קתני בפלוגתייהו אלא שומא לית לן למיעבד פלוגתא אחריתא:
וכיון שכן יש לי לומר דקים ליה להש"ס דנהי דאין כל הסי' משתנים מחמת מיתה. מ"מ לאחר ששהה ותפח דמשתנה פרצוף פניו וכל צורתו גם סימנים משתנים ונהי דוודאי משכחת לה איזו סי' דאין משתנים ואפי' למאי דקיי"ל סי' דרבנן ולא סמכינן אלא אסי' מובהקים שאינן מצויין כלל בא' מאלף וכמ"ש הפוסקים. מ"מ גם בהנך נראה דמשכחת איזו סי' שלא ישתנה לעולם. ואפ"ה יש לומר כיון דאיכא סי' טובא דמשתנים בתר דאישתהי ונתפח גזרו חכמים בכל הסי' שלא יהיו סומכין עליהם בתר דאישתהי ונתפח. ומצינו כה"ג בבכורות דף כ"ח דתנן השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו. ר' יהודה מתיר ר"מ אומר הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור ואמרינן בגמ' אמר רבב"ח אר"י בדוקין שבעין דכו"ע לא פליגי דאסור משום דמשתנין כי פליגי במומין שבגוף דר"מ סבר. גזרינן מומין שבגוף אטו מומין שבעין ור"י סבר לא גזרינן ופסקו שם בעל הל"ג והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש כר"מ דקיי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו ועיין ברא"ש שם וכן פסק הטור וב"י והשתא י"ל דלא מיבעיא להנך דפסקו התם כר"מ דוודאי א"ש גם בכאן דס"ל להש"ס להלכה דגזרינן בכל הסי' אטו הנך דמשתנים אלא אפי' להנך פוסקים דס"ל דהתם הלכה כר"י וכמ"ש התוס' והרא"ש שם. וכן כתבו התוס' בביצה דף כ"ז בשם ר"י יע"ש יש לומר דהכא משום דאיכא סי' טובא דמשתנים ואפשר דרובא משתנים הם לכו"ע גזרו שאינן משתנין אטו המשתנין אבל התם דדוקין שבעין הוא דמשתנים אבל מומין שבגוף אינן משתנים תיכף לאחר השחיטה והנך וודאי רובא נינהו לא גזרו לר"י אטו מיעוט המשתנים. ואמנם אפשר לי לומר אם זה הר"י שהביא המרדכי ביבמות בפ' האשה הוא עצמו הר"י שכתבו התוס' בביצה שם בשמו דפסק דלא כר"מ יש לומר דגם בכאן אזיל לשיטתיה דגם בכאן פסק דעל אותן שאינן משתנין סומכין עליהם להתיר אפי' אישתהי וכמ"ש שם במרדכי יע"ש ועכ"פ הא וודאי דלהנך פוסקים דפסקו התם כר"מ א"ש בפשיטות דהכא לא סמכינן אסי' כלל לבתר דאישתהי ונתפח ואפי' באותן שאינן משתנין דגזרינן אטו המשתנין. כן נלע"ד ברור ונכון:
מיהו לפ"ז נראה. דלאו דווקא בנפל למים והעלהו ושהה אחר עלייתו מן המים. אלא דה"ה ביבשה אם שהה ג' ימים דקיי"ל נמי דלאחר ג' ימים משתנה פרצוף פניו וצורתו. ומתפח. ה"נ דלא סמכינן אז אסי' ואפי' מובהקים לגמרי. ואפי' לשיטת ר"ת דס"ל דהיכא דכל גופו שלם מהני ט"ע אפי' לאחר ג"י מ"מ סי' לא מהני דומיא דמים ואישתהי לאחר עלייתו. דה"נ מהני ט"ע לשיטת הרא"ש. דס"ל כר"ת בעד שלא ראה הטביעה דמהני ביה ט"ע מהני אפי' בשהה וכל גופו שלם. וכמ"ש הטור. ובראה דלא מהני ט"ע לחוד אפי' לאלתר לא מהני. ואפ"ה אסי' לא סמכינן בשהה. ובסי' וודאי אין חילוק בין עד שראה בין עד שלא ראה. וזה פשוט וברור. אלמא דאע"ג דט"ע מהני אפי' שהה. אפ"ה סי' לא מהני בשהה. וה"ה ביבשה לאחר ג' ימים. דאע"ג דט"ע מהני היכא דכל גופו שלם. אפ"ה סי' לא מהני. וחד טעמא לתרוייהו. משום דאיכא סי' טובא דמשתנים מחמת שנתפח. גזרו בכולן שלא לסמוך אסי' כלל לאחר ששהה בין במים לאחר שהועלה. בין ביבשה לאחר ג' ימים:
והשתא נראה. דזהו דעת הרא"ש בתשובה כלל נ"א סי' זיין. והביאה הטור באהע"ז סי' קי"ח. וז"ל שם. וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך ולבסוף ט"ו ימים מצאו והכירו ראשו של א' מהם. שהיה עדיין שלם בסי' מובהקים ושאר הגוף אכלו חיות. דע כי אינו עדות להתיר את אשתו. דתנן בפ' האשה בתרא. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג' ימים כי המת משתנה לאחר ג' ימים. ואותן שמצאו רגליו. והכירו הבתי שוקים שהיה שלו סי' מלבושיו לא הוי סי' שפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים. והעו"ג שאומר שהוא ועו"ג אחרים הרגום לאומרים הסי' שהיה בכל א' ואחד. ושמותם לא ידע. הא תנן אין מעידין על סי' הגוף. כגון ארוך או קטן. או חיור וסומק לא הוי סי'. אבל אם אמר סי' מובהק כגון שהיה חסר א' מאיבריו. או יותרת ברגליו או בידיו. או שום שינוי בא' מאיבריו. סומכין עליו עכ"ל. והנה אמנם כן כבר כתבתי במקום אחר לפרש הך דכתב הרא"ש שהכירו ראשו של א' מהם וכו' בסי' מובהקים. דכוונתו בסי' בינונים שגם הם לפעמים קראום בלשון מובהקים. וכדאיתא בב"מ (דף כ"ז ע"ב) ועיין בתו' שם וכתבתי שם עפ"י זה מה שכתבתי. והאמת כי שם כתבתי עפ"י פשיטות הרב"י והרמ"א דסי' מובהקים גמורים סומכי' עליהם אפי' בנשתהה וכמ"ש הב"י בפשיטות על הך דתשו' הר"ן דמיימון מאלקו. וכן כ' הרש"ל ביש"ש ביבמות ג"כ בלשון זה. וכמ"ש הרמ"א בשו"ע ועפ"י דבריהם ע"כ צריך לפרש כן. ואמנם עתה אחרי אשר הוכחתי בס"ד. דלדעת הרא"ש ורוב הפוסקים הראשונים הסוגיא מוכחת דלא סמכינן אסי' אפי' אמובהקים. אלא דחזינהו לאלתר וכמ"ש בס"ד בטעמא דמילתא השתא נראה בפשיטות דכוונתו פשוט כמשמעותיה דסי' מובהקים ממש היו שם. ומה שלא סמך עליהם להתיר. היינו משום דאישתהי יותר מג"י. והיינו מ"ש על זה דתנן וכו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים כי המת משתנה לאחר ג' ימים. וכוונתו כיון דמשתנה שוב אין סומכין על סי'. כי הסימנים נמי פעמים משתנים. ומה"ט אין לסמוך על שום סי' מובהק. וכמש"ל בטעמא דמילתא בסוגיא דגמ' תדע דאל"כ אמאי כתב שם כל זה דמפשט לשונו משמע להדיא שמה שהכירו ראשו של א' מהם. לא הכירו כ"א בסי' שהרי לא הזכיר שם שום ט"ע כלל. ואי הנך סי' לאו מובהקים גמורים הוי מאי איריא אחר ג' ימי' ומשום דמשתנה אפי' תוך ג' נמי אע"ג דלא נשתנה נמי כיון דסי' אלו לאו כלום נינהו. ותו דאי הא דלא סמך כאן אסי' היינו משום דלאו מובהקים גמורים הויין. הו"ל לכתוב כאן הא דתנן ואין מעידין על סי' הגוף. וכמ"ש בסמוך על הסי' שאמר הכותי והו"ל לפרושי דאפי' אסי' בינונים דעדיפי מהך דארוך וגוץ נמי לא סמכינן ובסמוך לא כ' אלא הך דארוך וגוץ משום דסי' דאמר הכותי בכה"ג מסתמא הויין. ובכאן הי' צריך לפרש. דאפי' אסי' דעדיפי מינייהו נמי לא סמכינן ומדלא הזכיר כאן מענין סי' כלום נראה בפשיטות דלא הוצרך כאן לכל זה. וסגיא ליה בהך דאין מעידין אלא עד ג' ימים מפני שהמת משתנה לאחר ג' ימים. דתו לא מהני אפי' סי' מובהקים ממש. ומ"ש בסוף התשובה אבל אם אמר סי' מובהק כגון שהיה חסר א' מאיבריו וכו'. סומכין עליו. זה קאי על אמירת הכותי שהיה אומר הסי' שהיה בכל אחד מהם. וראה אותן בשעת הריגה או קודם או לאחריו תיכף דהיינו תוך ג' דבהא וודאי אם היה אומר הכותי סי' מובהק. וודאי סומכין עליו. וזהו פשט לשונו בבירור דמ"ש אבל אם אמר סי' מובהק וכו' דאאמירת העו"ג קאי ולא קאי אהכרה דאותן שמצאום אחר ט"ו ימים. ועוד מדכתב שם הסי' כגון חסר א' מאיבריו וכו'. והרי אותן שמצאו לא מצאו אלא ראשו של א' ורגלו של א' ולא שייך שם כל הני סי' וזה פשוט וברור דאאמירת הכותי קאי והתם וודאי א"ש בפשיטות. דאסי' מובהק יש לסמוך ומה שלא סמך אסי' מובהקים שהיו בראשו של אחד. היינו משום שלא ראו הסי'. אלא לאחר שכבר נשתהה יותר מג' ימים. כן נלע"ד ברור בדעת הרא"ש בתשובה זו. וזהו ג"כ דעת הטור דכתב מעיקרא הא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכתב על זה דעת ר"ת דבכל גופו שלם מעידין אפי' אין שם פרצוף פנים עם החוטם וכ' שם דבין בט"ע בין בסי' מובהקים סמכינן שפיר ואח"כ שכ' הך דאין מעידין אלא עד ג' ימים וכ' ג"כ כדעת ר"ת דאם כל גופו שלם. ואינו חבול בפניו. מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י ט"ע ולא הזכיר בכאן סי' כלל. והיינו טעמא משום דסי' לא מהני מידי לאחר ג' ימים כ"א ט"ע בלבד בגופו שלם ואינו נחבל בפניו וכמו דלא מהני באישתהי דמים לאחר העלאה. וכמ"ש בטור בסמוך דדוקא לאלתר בעינן ה"נ לא מהני ביבשה לאחר ג' ימים דדא ודא אחת היא וחד טעמא אית להו. וכן יש ללמוד מדברי התוס' דיבמות (דף ק"כ ע"א) ד"ה אין מעידין וכו' דאע"ג דט"ע מהני אפי' לאחר ג' ימים היכא דגופו שלם ולא נחבל אפ"ה אסי' לא סמכינן ממ"ש שם לפרש דהא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים. שמא דווקא בסי' הוא דקאמר הכא אבל ע"י ט"ע הוא ניכר היטב ע"י סי' הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים וכו' יע"ש. וע"כ בסי' מובהקים דהויין דאורייתא קאמרי דאל"כ מאי איריא לאחר ג' ימים אפי' תוך ג' ימים נמי לא סמכינן עלייהו בלא ט"ע אלא וודאי סימנים גמורים קאמר ואפ"ה לאחר ג' ימים לא מהני. ואע"ג דט"ע מהני:
והנה העולה מכל מה שביארנו. דכל דברי הראשונים כמעט רובם ככולם. נראין להדיא דלא סמכינן אסי' ואפי' מובהקים גמורים אלא בדלא אישתהי ביבשה ג' ימים ובמים לאלתר דווקא. אבל כל דאישתהי בכל א' כשיעורו תו לא סמכינן אשום סי' מובהק וא"כ מן התימא בעיני על הבית יוסף שכ' בפשיטות דסמכינן אסי' מובהק אפי' אישתהי ויותר תימא דמשמע מדבריו דליכא מאן דפליג על זה כלל וכן נמשך אחריו הרש"ל ביש"ש וכ' כן בפשיטות וכן פסק הרמ"א בשו"ע ומשמע נמי דאליבא דכו"ע הוא וליכא מאן דפליג בזה. ואחריהם נמשכו כמה אחרונים בתשובותיהם. ומה מאד פליאה נשגבה היא בעיני על כל הגדולים אבל מה אעשה כי אין בידי להשיב על זה. ולא לדחות כל הנך ראיות שכתבתי. ואף אמנם ידעתי כי בדרך פלפול יש ליישב ולפרש פירושים שונים ומשונים. עכ"ז דרך הלימוד האמיתי באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אינו אלא על דרך הפשוט והנכון ומתיישב בסוגיא ובדברי הראשונים במתק לשונם בלי שום דוחק ודרך רחוק. ועל הדרך הזה אינו נלענ"ד שום יישוב: