קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות · סימן ב
עוד ראיתי שם תשובה א' מהגאון הנ"ל מענין סימנים ודעתו דבאיסור דרבנן כמו משאל"ס סמכינן אסימנים בינונים. אפי' למאי דפסקינן סי' דרבנן. והיינו משום דהך מלתא הוי בעיא דלא איפשטא. ובאיסור דרבנן אזלינן בה לקולא כמו בכל ספק דרבנן. ומחמת שיש לעיין בדין זה בכמה מקומות. ראיתי להעתיק קצת דבריו ולבאר דבר זו היטב מסוגיא דגמ'. ומדברי הראשונים מה שנלענ"ד מענין זה:
תשובה גרסינן ביבמות (דף קט"ו) איבעיא להו עד א' במלחמה מהו וכו' ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסף בן סימאי בספינה. וטבעה והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים. והא מים דכמלחמה דמו. ונשים אפי' מאה. כעד א' דמיין. וקתני השיא ותסברא משאל"ס נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה. אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר. וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסי'. וכתבו שם התוס' וקאמרי סי'. אבל ע"י ע"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט. ואמרי שאלו בעליהן של אלו. אבל מה שפי' בקונטרס וכו'. ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים דהוי דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות. א"כ מהני עפ"י טביעות עינא עכ"ל. והנה בתחלת העיון נראה מדברי התוס'. דאפילו במשאל"ס דהוי איסור דרבנן. בעינן הכא סימנים מובהקים גמורים דהויין דאורייתא. אי סתם סימנים לאו דאורייתא. ואע"ג דע"כ לא איבעיא לן אלא אי סי' דאורייתא או דרבנן. אבל הא וודאי דסימנים מלתא היא מיהת מדרבנן וכיון דהכא במשאל"ס מיירי דהוי דרבנן. מ"ט לא סגי בסי' בינונים אפי' אי סימנים לאו דאורייתא יש לומר דלא מסתבר להו כלל. לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. דוודאי אי סי' לאו דאורייתא היינו משום דאין לסמוך אסי' כיון שאינן מובהקים ומצויים בעלמא כי הנך סי' חיישינן דלמא אחרינא הוא בהנך סי' ממילא דבכל איסורים אין לסמוך עליהם. ודאמרינן סי' אי דאורייתא או דרבנן. היינו דאי סי' לאו דאורייתא הוי תקנתא דרבנן לענין ממונא למסמך אסי' משום תיקון העולם. וכמו שמצינו כמה דברים שתיקנו חכמים בממונא מפני תיקון העולם. והיינו דאמרינן בב"מ דאיבעיא לן סי' דאורייתא או דרבנן וכו' אי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא. באיסורא לא עביד רבנן תקנתא וה"ט דבממונא שייך לומר דעבדי רבנן תקנתא למסמך אסי' משום תיקון העולם אבל במילתא דאיסורא למה להו לרבנן למיעבד תקנתא במילתא לסמוך אסי' להיתרא. ומעיקרא כי עביד רבנן תקנתא לא עביד אלא בממונא אבל באיסורא לא עביד כלל. וממילא דאין לסמוך אסימנים באיסורא. ואין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן. וכן מוכח עוד מדבריהם במקום אחר. ויתבאר אי"ה בס"ד. וגם דעת רש"י אין נראה לומר דס"ל דאי סי' דרבנן. וודאי נסמוך עליהם מיהת באיסור דרבנן דלא מסתבר כלל וכמ"ש דלמה להו לרבנן לתקוני במלתא דאיסורא. וכדמשמע לישנא דהש"ס דקאמר כי עביד רבנן תקנתא בממונא וכו'. ומה שפירש"י בב"מ וביבמות דסמכינן עלייהו למישרי איסור אשת איש דאורייתא. הוא לאו דווקא. דה"ה אי הוי איסור דרבנן לא ה"ל למסמך עלייהו אי סימנים דרבנן. תדע דבחולין בפ' אוא"ב דף ע"ט שם כ' רש"י סתם וש"מ סימנים דאורייתא מדסמיך עלייהו ושרי איסורא עלייהו:
ואמנם קצת היה נראה להביא ראיה דבאיסור דרבנן סמכינן אסימנים מהא דאיתא בחולין (דף צ"ה ע"ב) רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשתא בי דינא אתי לקמיה דרב הונא. א"ל אית לך סימנא בגוויה א"ל לא אית לך ט"ע בגוויה א"ל אין א"כ זיל שקול ע"כ וכן נמי איכא התם עובדא אחרינא בכה"ג שם. ומדקאמר אית לך סי' סתם משמע דאיזה סי' שיהיה סגי. אלמא דסמכינן אסי' באיסור דרבנן. דהיינו איסור בשר שנתעלם מן העין דהוי דרבנן. מיהו נראה דאין משם ראיה דדווקא בבשר שנתעלם מן העין הוא דסמכינן אסימנים דאפילו לרב אינו אלא משום חומרא בעלמא. תדע דאפי' אסי' גרועים דלא מהני באבידה סמכינן התם. וכמ"ש התוס' שם ד"ה בחרוזי וכו' יע"ש.
ואמנם קשיא לי אדבריהם שם דאמרינן בסמוך שם. אמר רבא מריש ה"א סימנים עדיפי מט"ע דקא מהדרינן אבידתא בסי' ולא מהדרינן בט"ע. השתא דשמענא להנך שמעתתי אמינא ט"ע עדיפא. ופירש"י להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע עכ"ל. ולדברי התוס' היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא. הא אפי' בסי' גרוע שאין מחזירין בו אבידה שרי הכא בהאי איסורא. איברא. דגם בלא דברי התוס' יש לעיין היכי מוכח מהני שמעתתי דט"ע עדיפא הא בכולהו קא בעי מעיקרא אי אית ליה סימנא. אלמא דאי הוי ליה סימנא הוי שרי ליה נמי בסימנא בלא ט"ע. וכיון דשרי הכא בין בסימנא בין בט"ע היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא מסימנא. ומיהו היה נראה לפרש עפ"י דברי התוס' במ"ש (דף צ"ו) אהא דקאמר ולא מהדרינן אבידה בט"ע דט"ע דהכא לאו ט"ע גמור הוי בהנך עובדי יע"ש. ודבריהם סתומים בפי' הסוגיא לפ"ז ומפורש הדבר בדברי הר"ן ותוכן דמריש הוי ס"ד דהא דמהדרינן לת"ח בט"ע היינו משום דת"ח ט"ע דידיה עדיפא. ויש לו ט"ע גמור. אבל ע"ה אין ט"ע שלו טוב ואין לו ט"ע גמור והוי ס"ל צידה לא מהדרינן כ"א בט"ע גמור. ומה"ט מהדרינן לצורבא מדרבנן דווקא ולא לע"ה. אבל השתא דשמע הנך שמעתתי דשרו אפילו בט"ע שאינו גמור. א"כ ע"כ הא דלא מהדרינן אבידה לע"ה בט"ע לאו משום דט"ע דידיה לאו ט"ע חשוב הוי. דכיון דשרינן איסור בהאי ט"ע כ"ש דהו"ל לאהדורי אבידה בהאי ט"ע אלא וודאי משום דע"ה לא מהימן דמה שאמר שמכירו בט"ע זהו תוכן דבריו ועפ"י זה יש לפרש דה"ק. מריש ה"א דסימנא עדיפא מט"ע. דמהדרינן אבידה בסי' אעפ"י שאינן מובהקים לגמרי ולא מהדרינן בט"ע שאינו חשוב ולא הוי ט"ע גמור כיון דשמענא להני שמעתתי. אמינא ט"ע עדיפא והיינו משום דס"ל דהא דקאמר אי אית לך סימנא בגוויה סי' מובהק גמור. דבסי' שאינו מובהק גמור לא הוי להו למישרי איסורא דדלמא סימנים דרבנן ולא ניחא ליה לרבא לפרש דהנך כולהו אמוראי מיפשט פשיטא להו דסי' דאורייתא כיון דאיהו גופיה מספקא ליה אלא וודאי סי' מובהק הוא דקבעי מיניה אי אית להו ואפ"ה חזינן דקשרו להו ע"י ט"ע אעפ"י שאינו ט"ע חשוב א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסימנא כיון דשרו בט"ע באיסורא אפי' בשאינו חשוב ובסי' שאינן חשובים וודאי לא שרינן איסורא ובאבידה הוא דמהדרינן משום תקנתא דרבנן. א"כ כ"ש דמהדרינן בט"ע אפי' באותו ט"ע שאינו חשוב ודלא מהדרינן לע"ה היינו משו' דלא מהימן כן הי' נראה לפרש הסוגיא אילולי דברי התוס' אבל לדברי התוס' דס"ל דהכא סגי בסי' כל דהו ואפי' בהאי סי' דלא מהדרינן ביה אבידה א"כ קשיא היכי מוכח מכאן דט"ע עדיפא מסי' ואכתי איכא למימר כדמעיקרא דהנך סי' דמהדרינן בהו אבידה עדיפי מט"ע שאינו חשוב והא דשרו הכא בט"ע שאינו חשוב היינו משום דהכא קיל טפי מדסגי בסי' גרוע דלא מהדרינן ביה אבידה והנראה בעיני בזה. דהתו' ס"ל כשיטת הרשב"ם שהביא ברא"ש שם דמפרש להנך עובדי דלאו אליבא דרב היא אלא אליבא דכ"ע דע"כ לא פליגי עליה דרב. אלא במצאו בביתו במקום שהניח דאפ"ה אסר רב משום בשנמ"ה. אבל הנך עובדי מיירי בעיר שרובה כותים וכיון שנאבד איכא למיחש טפי יע"ש. ועיין בב"י יו"ד סי' ס"ג שהביא שם כמה דעות דס"ל כשיטה זו והנראה דגם התוס' ס"ל לפרש כן דאינהו נמי ס"ל כי הנך דעות דפסקו הלכתא דלא כרב וכמ"ש התוס' בבבא מציעא דף כ"ג ע"ב. יע"ש וא"כ מפרשי נמי הנך עובדי כמו שפירש הרשב"ם לפי שיטה זו ולפ"ז אתי שפיר דע"כ האי סימנא דקבעי מיניה ע"כ סי' מובהק גמור הוא דקבעי ול"ד להך וחרוזין דהתם מיירי במצאו בביתו במקום שהניח דאינו אסור אלא משום בשר שנמ"ה דלא הוי אלא חומרא בעלמא אבל הנך עובדי דמיירי בנאבד ובמקום שרוב טבחי עו"ג דמדינא אסור ע"כ סי' דקבעי מיניה היינו סי' מובהק גמור דסמכינן עליו באיסורא ואתיין השתא דברי רבא שפיר על הדרך שפירשתי כן נלענ"ד לפרש לפי שיטת התוס' והרשב"ם:
ולפ"ז אין מכאן ראיה כלל לנ"ד דיש לפרש דבכה"ג יש בו איסור דאורייתא ומשו"ה בעינן וודאי סי' מובהק גמור וחרוזים דמהני היינו דווקא בבשר שנמה"ע דאינו אלא משום חומרא בעלמא ואפי' איסור דרבנן לא הוי. אבל לפי מה שפירש"י דהנך עובדי משום בשר שנמה"ע הוא דהוי ואליביה דרב. וכמו שפי' להדיא ונראה נמי דס"ל דרב מדינא אסר בשר שנתעלם מן העין ולא משום חומרא בעלמא שהיה מחמיר על עצמו וכשיטת הרי"ף והרמב"ם דחכמים אסרו בשר שנמה"ע וכמ"ש בטור וב"י שם ואע"ג דרש"י לא פסק כרב וכמו שמפורש בדבריו שם. מ"מ בהא נראה דס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם דרב מדינא הוא דאסר ולא משום חומרא בעלמא חדא מדהוצרך ליתן טעם דלא קיי"ל כרב בהא אע"ג דקיי"ל כרב באיסורי היינו לגבי שמואל אבל הכא איכא מתניתין דלא כוותיה וכן רב כהנא פסק דלא כוותיה יע"ש ואי הוי ס"ל דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר לא הוי צריך לזה דהוי א"ש בפשיטות דאין זה בכלל הא דקיי"ל כרב באיסורי וכמ"ש התוס' בב"מ שם ועוד ממ"ש ד"ה להני שמעתתי דשרו איסור בט"ע משמע להדיא דס"ל דאיסור גמור הוי ועוד דהסוגיא לא מתפרשא לדידיה דמפרש הנך עובדי משום בשר שנעמ"ה אם לא שנפרש דאסור מדרבנן מדינא לרב דאל"כ היכי מוכח מינה דט"ע עדיפא. וכמ"ש. אלא וודאי ס"ל דמדינא הוא דאסור לרב מדרבנן וכיון שכן ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אסי' שאינו מובהק גמור אי סי' לאו דאורייתא והנך סי' דקבעי הכי מינייהו היינו סי' מובהק גמור וכי הך דלעיל דקאמרינן ורב היכי אכיל וכו' א"נ בסימנא כי הא דרבה בר"ה וכו' וסי' דתלת קרנתא הוי סי' מובהק גמור. וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מציאות ומפורש ברמזים שם סי' ג' וכן הוא דעת בעה"ת וכמ"ש במקום אחר בס"ד בתשובה. והנך סי' דקבעי מינייהו בכה"ג דהוי סי' מובהק גמור. ולפ"ז אתי שפיר הא דקאמר רבא השתא דשמענא וכו' אמינא ט"ע עדיפא היינו משום דסי' דהכא ע"כ סי' מובהקים וגמורים קאמרי ואט"ע סמכי למישרי איסור א"כ ע"כ ט"ע עדיפא מסי' בינונים דאלו בסי' בינונים וודאי לא שרינן איסור כיון דאיכא למימר דילמא סי' דרבנן ובממונא הוא דעבדי רבנן תקנתא ובט"ע הא קשרו להו איסור ולפ"ז צריך לפרש הא דקאמר רב לעיל דבחרוזין הוי סי' צ"ל או דס"ל לרב בשר אין דרך בחרוזים כמו דגים ודלא כהך תוספתא שהביאו התוס' ורב תנא הוא ופליג אתוספתא או דהך תוספתא אפשר דלא מתנייא בר"ח ורב אושעיא א"נ יש לומר דמיירי בקשר משונה דקשר הוי סי' דאהך דמחרוזות של דגים פריך בב"מ דף כ"ג. וליהוי קשר סי' ומשני בקוטרא דציידי. דכ"ע הכי קטרי והכא מיירי בקשר משונה. ובחרוזים דבעה"ב עביד לנפשיה סתמא דמילתא הכי הוי וי"ל דקשר משונה הוי סי' מובהק גמור ועוד אפש' דבחרוזין היינו דתלה במסמר כמו שהם יחד וכמ"ש הב"י בשם הרמב"ן דהיכא דתלה במסמר לא חששו היכא דמצאו במסמר בביתו יע"ש. וכן פסק בשו"ע שם. ונראה לי דהרא"ש דמפרש דרב משום חומרא בעלמא הוא דאסר וכמ"ש בפ' ג"ה שם ע"כ צ"ל דמפרש הנך עובדי כדעת רשב"ם דאפי' ללוי נמי אתיין וברוב טבחים עו"ג. דאל"כ תקשה. היכי דייק רבא מהנך עובדי דט"ע עדיפא מסימנים וכמש"ל. אלא וודאי דמפרש להו כדעת הרשב"ם. וי"ל דזהו מ"ש הטור שם ומסקנת א"א הרא"ש ז"ל כדעת הרשב"ם היינו ממ"ש. דהך דרב אינו אלא משום חומרא יתירא. א"כ ע"כ מפרש הנך עובדי כדעת הרשב"ם וא"צ למ"ש הב"י שם דמשמע ליה כן מדהביא דבריו לבסוף יע"ש ואין להאריך:
היוצא לנו. דלשיטת רש"י בהנך עובדי. וכן הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם. יש להוכיח מכאן דאפי' באיסור דרבנן לא מהני סי' שאינו מובהק גמור למאי דקיי"ל סימנים דרבנן מדדייק רבא מהנך עובדי דט"ע עדיפא מסימנים שמחזירין בהם אבידה. ולשיטתם. הנך עובדי באיסור דרבנן מיירי וזהו דלא כמ"ש שם בתשובה הנ"ל בפשיטות דלדעת רש"י סמכינן באיסור דרבנן אסימנים בינונים אפי' אי הוי סימנים דרבנן וודאי יע"ש. ואמנם לשיטת התוס' והרשב"ם והרא"ש לא מוכח מהך סוגיא מידי. דלדידהו יש לפרש דהוי איסור דאורייתא וכמ"ש. אבל יש ללמוד מדברי התוס' דיבמות הנ"ל דס"ל בפשיטות דאי הוי סי' דרבנן לא ה"ל למיסמך עלייהו אפי' במשאל"ס דהוי דרבנן. מיהו אכתי איכא לאסתפוקי דלמא לדידן דספיקא הוי אי סי' דרבנן או דאורייתא שפיר איכא למימר דבאיסור דרבנן אזלינן בהאי ספיקא לקולא כמו בכל דוכתא דקיי"ל דתיקו במילתא דרבנן אזלינן בה לקולא. ודברי התוס' דיבמות יש לפרש שכתבו כן כי היכי דלא תקשי מ"ט לא פשטינן בעיין מהך ברייתא דסמך רבי אסימנים וכמ"ש בתשו' הנ"ל. ואמנם באמת דוחק הוא לפרש דברי התוס' כן דכוונתם ליישב דלא תיקשי מ"ט לא פשטינן בעיין מהך ברייתא דאין זה קושיא כלל. דהא בברייתא לא קתני סי' כלל וסוגיא הוא דקאמר כן לדחויי דלא נפשוט מהכא הך דעד א' במלחמה וכיון שכן האיך נפשוט מינה דסי' דאורייתא דאיכא לדחויי דלמא לאו אסי' סמכי. אלא אט"ע ונימא דאה"נ דעד א' במלחמה מהימן. וכ"ש לפי מ"ש הרי"ף דלמסקנא איפשטא בעיין דעד א' במלחמה מהימן בט"ע יע"ש:
ועל כן נראה יותר כוונת דבריהם. דה"פ. ואי סי' לאו דאורייתא היינו לדידן אי נימא דפסקינן הלכתא סי' לאו דאורייתא וכהאי שינויא דמשני רבא דכו"ע סי' דרבנן ע"כ צריך לפרש הסוגיא דקאמר דלאו עלייהו סמכינן אלא אסי' היינו סי' מובהקים. דהויין ודאי דאורייתא. ולפ"ז היה נראה. דגם לדידן למסקנא לא סמכינן אסי' שאינם מובהקים גמורים. אפי' במשאל"ס דרבנן. ואמנם אחר העיון נראה דאין מכאן שום ראיה לענין איסור דרבנן דלמאי דדחינן דעד א' במלחמה לא מהימן איכא בההיא עובדא דשני ת"ח איסור דאורייתא ממש. ואע"ג דמיירי במשאל"ס דהא דמשאל"ס אם נשאת לא תצא. היינו דוקא בשידענו בבירור שנטבע במים ושהה שם עד כדי שתצא נפשו ולא ראוהו ובכה"ג דווקא הוא דמדאורייתא אשתו מותרת ומדרבנן הוא דאסורה דחיישינן דלמא עלה במקום רחוק ואעפ"י שרוב הנטבעים בכה"ג אינן עולין אפ"ה חששו חכמים בזה ומה"ט לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא. אבל כל שנסתפק לנו בטביעה גופא דילמא לא טבע כלל במים כגון שראינו ספינה שנשברה לגמרי וידענו שהיה זה האיש בספינה זו אבל לא ראינו אותו להדיא שנטבע במים. בכה"ג אפי' מדאורייתא אסורה ואם נשאת תצא. ודבר זה מפורש ומבואר להדיא בתשו' להרמב"ן והביאו ב"י בסי' י"ז וז"ל צריך לחקור אם ראה שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו וכו' ויש הפרש גדול בין זה לזה אפי' במשאל"ס כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת לא תצא וכו'. ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה לבד זה אינו כלום ואפי' נשאת תצא וכו' יע"ש. והוא כתב כן לחקור בדברי העד. ואם אומר שראה הטביעה ממש ושהה מהימנינן ליה היינו למאי דקיי"ל דעד א' במלחמה מהימן וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו וקיי"ל דמהימן וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם. אבל אי נימא דעד א' במלחמה לא מהימן. וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו ולא מהימן אפי' אם אומר שראה הטביע' ממש ושהה לא מהימנינן ליה דומיא דעד א' במלחמה אי לא מהימן אפי' אם אומר מת וקברתיו לא מהימן דהשתא למאי דקיי"ל דעד א' במלחמה מהימן וכדפשיט לה הרי"ף ממקום אחר יע"ש. אפ"ה מת וקברתיו בעינן. משום דחיישינן דלמא ראוהו נופל לארץ מחמת מכות ונדמה לו שמת הוא שאומר כן ודילמא עביד לי' סמתרא וחיה. אבל למאי דמספקא לן דילמא עד אחד במלחמה לא מהימן אפי' במעיד ודאי דבר ברור לא מהימן וזה פשוט וברור. וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמו לא מהימן עד א' אפי' אומר שראה הטביעה ממש ושהה. ואם נשאת תצא כיון דלא מהימנינן ליה בטביעה ממש והיינו דאתינן למפשט בעיין מעיקרא מעובדא דשני ת"ח וכו' וטבעה הספינה והשיא ר' את נשותיהן עפ"י נשים והוי ס"ד לפרש עפ"י נשים היינו שהעידו נשים שראו את שני הת"ח שטבעו ממש ושהו שם. ותו לא ידעו ובעי למפשט דעד א' במלחמה מהימן. מדהאמין הכא רבי את הנשים על מה שהעידו שראו אותן שטבעו ממש ושהו שם ומשאל"ס כמלחמה דמו ונשים אפי' מאה כעד אחד דמיין ופריך עלה ותסברא וכו' כלומ' אפי' נימא דמהימני במה שאומרים שראו הטביעה ממש ושהו אפ"ה במשאל"ס בכה"ג נמי אשתו אסורה דבדיעבד דווקא אם נשאת לא תצא בכה"ג אבל לכתחילה אסורה להנשא והאיך התיר ר' את נשותיהן לכתחילה אלא ה"ד דקאמרי אסקינהו קמן וכו' דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים כלומר והשתא לא תפשוט בעיין דלעולם עד א' במלחמה לא מהימן. וה"ה במשאל"ס דלא מהימן וה"נ הני נשי לא הוי מהימני אטביעה כלל אפי' לענין דאם נשאת לא תצא והכא דהתיר רבי את נשותיהן היינו משום דאסקינהו קמייהו ואמרי סימנים שראו בו ואסימנים סמכינן להתיר ולא אעדותן של נשים זהו פשט הסוגיא בבירור וכיון שכן דהשתא ס"ל דהנך נשים לא מהימני במה שראו הטביעה ממש ושהו לא הוי כאן דין משאל"ס כלל לענין דאם נשאת לא תצא אי לאו סי'. אלא אפי' אם נשאת תצא דכיון שלא ידענו מן הטביעה בבירור. ואפי' ידענו שהספינה נשברה מ"מ כיון דהנך נשים לא מהימני במה שאומרים שראו הטביעה אין כאן כלל דין משאל"ס ואפי' אם נשאת תצא אי לאו סימנים וכמ"ש בתשו' להרמב"ן וא"כ בהנך סימנים קשרינן איסורא דאורייתא ושפיר כתבו התו' דאי סי' לאו דאורייתא ע"כ איירי הכא בסי' מובהקים גמורים דהויין דאורייתא ואין מדברי התוס' דכאן שום ראיה כלל לענין איסור דרבנן וזה ברור בלי פקפוק:
ובענין זה נדחה ג"כ מה שיש להביא ראיה לכאורה מדברי הר"ן בתשובה סי' ע"א והביאו ב"י באהע"ז בענין הך דמיימון מאלקו דמיירי במשאל"ס ולא התיר בסי' שאינם מובהקים לגמרי וכמ"ש ב"י שם דהנך סימנים לאו מובהקים לגמרי הויין. ולפ"ז היה מוכח משם בפשיטות דלדידן דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסימנים אפי' באיסור דרבנן אלא דבאמת אין משם ראיה כלל דהתם מיירי בשלא ראה הטביעה להדיא וכמ"ש להדיא בתשו' שם דמה"ט הוי מספקא להו להשואלים. דילמא משו"ה עד א' לא מהימן כלל יע"ש. וא"כ הדר ה"ל איסור דאורייתא ומשו"ה לא סמך אסימנים שאינם מובהקים לגמרי. ועוד לי דברים בענין תשו' הר"ן בדרך אחר ויתבאר אי"ה בס"ד ועכ"פ אין משם ראיה לנ"ד
אמנם יש לי להביא ראיה ממקום אחר דס"ל להתוס' דלמאי דמספקא לן אי סי' דאורייתא או לא. לא סמכינן אסימנים אפי' דרבנן. מהא דאיתא בגיטין דף כ"ת ע"ב וב"מ דף י"ח ע"ב בסוגיא דאבד גט ומצאו לאלתר או לאחר זמן דמשני רב אשי דהא דקתני דאפי' לאחר זמן כשר כגון דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני ואמרינן עלה ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא. רב אשי מספקא ליה סימנים אי דאורייתא או דרבנן. והתוס' כתבו שם (דף כ' ע"ב) ד"ה איסורא מממונא וכו' ועי"ל. דהא דחיישינן לשני יוסף בן שמעון לא הוי אלא מדרבנן משום לעז אבל מדאורייתא לא חיישינן יע"ש. הרי להדיא. דבאבד גט ומצאו אפי' לזמן מרובה מדאורייתא מותר לגרש בו ולא חיישינן לשמא יוסף בן שמעון אחר נמי אבד ואפ"ה קאמר דווקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא משום דמספקא ליה וכו' אלמא דאפי' באיסור דרבנן לא סמכינן אסי' שאינו מובהק לגמרי למאי דמספקא לן. דהא רב אשי נמי ספוקי מספקא ליה. ואפ"ה קאמר דווקא נקב בצד אות פלוני וכו' אע"ג דלא הוי הכא אלא איסור דרבנן. ודוחק לפרש דה"ק ודווקא נקב בצד אות פלוני וכו' כלומר דמשו"ה אוקמי רב אשי להך דקתני יחזיר באומרים נקב יש בצד אות פלוני'. ולא אוקמי בנקב סתם משום דמספקא ליה וכו'. ואי הוי מוקי לה בנקב סתם. הוי קשיא דנפשוט מינה דסי' דאורייתא. דאי סי' וודאי דרבנן. היכי מהדרינן גט אשה בסי' דאע"ג דהוי איסור דרבנן אפ"ה לא הוי סמכינן עלייהו באיסורא אי וודאי דרבנן הויין ומשום תקנתא דלא שייך למעבד תקנתא אלא בממונא. וכמו שאכתוב לקמן בסייעתא דשמיא. והא לא מסתבר לומר. דמתני' גופא ספוקי מספקא לה. ואי הוי מוקי לה בנקב בעלמא. הוי פשטינן מינה דסי' דאורייתא. להכי הוצרך לאוקמי בנקב בצד אות פלוני. אבל לדידן דסלקא בתיקו. וספוקי לן אי דאורייתא או דרבנן באיסור דרבנן סמכינן שפיר משום דה"ל ספיקא באיסור דרבנן. ואזלינן בה לקולא. דזה דוחק. דלשון הש"ס משמע דדינא קאמר דדווקא בהאי סימנא הוא דמהדרינן אבל בנקב בעלמא לא מהדרינן משום דמספקא ליה וכו'. וכן משמע מלשון רש"י שם יע"ש. וכן נראה דאי לאו לאשמעינן דינא לא הוי צריך לפרושי כלל. דממילא לית לן למפשט ממתני' מידי כיון דאיכא לאוקמי בסי' מובהק גמור:
ואמנם יש לדחוק בדרך אחר. דמ"ש התוס' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון היינו דוקא בלא הוחזקו. ובהכי מיירי שם יע"ש אבל הוחזקו חיישינן מדאורייתא ורב אשי דמוקי מתני' דקתני יחזיר אפי' הגהה לזמן מרובה בעי לאוקמי דמיירי אפי' *)אח"ז ראיתי בס' בהוחזקו ושכיחי שיירות*) וכשיטת ר"ח פני יהושע בחידושיו למס' גיטין שכ' כן. וראיתי והגאונים שהביא הר"ן בגיטין שם. שכ' שם עוד דאפילו ובכה"ג הוא דקאמר. ודוקא בצד אות בהוחזקו ושכיחי שיירות פלוני וכו' משום דהוי איסור דאורייתא לא חיישינן אלא מדרבנן ואמנם יש להביא ראיה מהך דבסמוך יע"ש. והדבר תמוה מאד שם רבה בב"ח. אירכס ליה גיטא בבי אם יש בעיר כמה אנשים בשם אחד. א' מהם אבד מדרשא. אמר אי סימנא אית לי בגוויה גט או שט"ח ואין לו סי' או ט"ע אית לי בגוויה ואהדריה ניהלי' אחר אלא סי' של זה ולא ידענא אי משום סימנא. וקסבר השם הכתוב בו דנימא סימנים דאורייתא אי משום ט"ע דמדאוריתא יהיה סי' ודוקא לצורבא מדרבנן וכו' וכתבו שם מובהק גמור להחזיר לו אבידתו ומ"ט לא אזלינן התוס' ד"ה אי סימנים וכו'. בגט נמי בתר רובא. ודלמא מהדרינן. ואי סימנים דרבנן מה מאחרינא נפל. ומאי שמחזירין אבידה בסי' שאינו מובהק עדיפא איכא, כאן מכל מדרבנן משום דהפקר ב"ד היה הפקר. אבידה דעלמא שאין בו אבל מדאורייתא צריך או עדים או סי' סי' כלל דלא מהדרינן מובהק. וגט נמי דאיסור הוא לא משום דחיישינן דלמא מהדרינן אלא בסי' מובהק עכ"ל. ולפי מאחרינא נמי נפל הנראה אין לדבריהם אלו ביאור. ומהו ודאחרינא הוא והכא נמי וגט נמי דאיסור הוא וכו'. מאי כיון דאיכא אחרינא טובא גריעותא דגט מכל איסורים דאורייתא דאיכא למימר מיניה נפל האיך נחזיר לזה. ומה ותו דכל דבריהם דכאן אין בהם שום לי אי איכא למיתלי הנפילה חידוש. דלהדיא אמרינן כן בגמ' לקמן מכו"ע או מעשרה בני . דאיבעיא לן סי' דאורייתא אדם. דבין כך ובין כך (דף כ"ז) וכו'. למאי נ"מ לאהדורי גט אשה הוי רובא לגביה ובכה"ג בסימני' אי אמרת דאוריית' מהדרינן הוי לה דבר שאין בו סי' ואי אמרת דרבנן. כי עביד רבנן כלל וגרע מסי' שאינו תקנתא וכו' יע"ש. וזהו ממש כל מובהק דלא מהני ומה שהביא ראיה מהך דברי התוס' דכאן: מדאוריתא וכ"ש הכא ומה שהביא ראיה מהך דיבמות מהני שטרי דרבי בר נאני. ל"ד כלל דהתם לא מיירי מנפילה כלל. ולית לן למיחש לנפילה. והחשש הוי דלמא מסר ליה. וכמ"ש התוס' שם. ובהא ס"ל דלא חיישינן כלל. ומייתי מינה ראיה לנפילה היכא דלא הוחזקו אבל בנפילה והוחקזו ושכיחי שיירות. לא מסתבר כלל דלא ניחוש מדאורייתא דלמא דאחרינא הוא. והוא דבר תמוה וכמ"ש. ואין להאריך:
והנראה בעיני. דהתוס' כתבו כן לשיטתם דלקמן דס"ל דהא דחיישינן גבי גט לשני יוסף ב"ש היינו מדרבנן. דלפ"ז הוי קשה לכאורה הא דמשמע כאן דאי סי' דרבנן לא מהדרינן. ואמאי כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן. לזה כתבו. דהא דמחזירין אבידה בסי' שאינן מובהקים משום דהפקר ב"ד הפקר. כלומר דדווקא גבי ממון הוא דעביד רבנן תקנתא דנסמוך אסי' אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא כלל. ואפי' באיסורא דרבנן למה להו לתקוני דלסמוך עלייהו כיון דמדאורייתא לא סמכינן אלא בעדים או בסי' מובהק. אבל סי' שאינו מובהק לאו כלום הוי. למה להו לרבנן למעבד תקנתא לאקולי. והיינו מה שסיימו בדבריהם. וגט נמי דאיסור הוא וכו'. כלומר דגט נמי אע"ג דאין בו אלא איסור דרבנן. מ"מ ל"ד לממונא דהתם עביד רבנן תקנתא. אבל באיסורא למה להו למיעבד תקנתא ואפי' באיסור דרבנן. כן נראה בכוונת דבריהם בכאן:
ומה שנראה להתוס' דהכא מיירי באותו ענין דלא הוי אלא איסור דרבנן. נראה לי משום הך דרבב"ח. דלא נראה לפרש דהוי במקום שהוחזק שם עוד איש אחר ששמו כשם הבעל שבגט זה שאבד רבב"ח. ושם אשתו כשם אשתו. דסתמא קאמר אירכס ליה גיטא בבי מדרשא וכמו שפירש"י שהוא היה השליח להביא את הגט. ומנא הוי ידע רבב"ח. שהוחזק כאן איש אחר כשם זה. ושם האשה כשם אשתו. ואפ"ה קאמר אי משום סי', וס"ל סי' דאורייתא. ומנ"ל דס"ל סי' דאורייתא. דלמא אפי' ס"ל סי' דרבנן שפיר אהדריה ניהליה. דלא הוחזקו כאן שם אחר כשם זה בשם הבעל והאשה. אלא וודאי דאפי' בכה"ג לא הוי מהדרי ליה בסימנים אי סי' דרבנן. וכן הך דרב אשי נראה להו דוחק לפרושי דהא דקאמר ודווקא נקב יש בצד אות פלוני וכו'. לא קאי אלא אהיכא דהוחזקו. ושכיחא שיירתא. אבל היכא דלא הוחזקו אפי' בנקב בעלמא נמי מהדרינן. דזה דוחק דסתמא קאמר. אבל נקב בעלמא לא. משמע דבכל דוכתא לא מהני נקב בעלמא. ולזה הוצרכו לפרש דבאיסורא לא עביד תקנתא. וכמ"ש. כן נלענ"ד:
ולפ"ז יש להביא ראיה בפשיטות מהא דקאמר רבב"ח אי משום סימנא וקסברי סימנים דאורייתא ומנ"ל דאי משום סימנים אהדרי' דע"כ ס"ל סי' דאורייתא דילמא אינהו נמי ספוקי מספקא להו כדמספקא לדידי' ולכולהו אמוראי. ואפ"ה שפיר עביד דאהדרוה ניהלי' בסימנים כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן אזלינן בספיקו להקל אלא וודאי ע"כ דאי הוי מספקא להו לא הוי להו למיסמך אסי' אפי' באיסור דרבנן. וכן יש להביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש בגיטין שם שכתבו היכא דשכיחי שיירתא ואע"ג דלא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ אמרי עדים וכו'. או דאיכא סי' מובהק כגון נקב יש בצד אות פלוני ודווקא בצד אות פלוני אבל בנקב בעלמא לא זהו לשון הרי"ף והרא"ש הקשה שם דברי הרי"ף אהדדי דביבמות גבי הך דיצחק ריש גלותא פסק כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק ואע"ג דשכיחי שיירות ומשום דלא הוחזקו ותירץ דהכא גבי גט פסק הרי"ף להחמיר באיסורא כיון דאפשר לבעל לכתוב גט אחר אבל התם אי הוי חיישינן להחמיר צריכה להתעגן כל ימיה וכו' יע"ש. הרי הא דס"ל להרי"ף דגבי גט לא מהדרינן בשכיחי שיירות ואע"ג דלא הוחזקו ע"כ לאו מדאורייתא הוי. דאי מדאורייתא חיישינן ליוסף ב"ש אחר אפי' בכה"ג וודאי דאין לחלק בין גט למיתה כלל. דמה לי בזה שתתעגן כל ימי' כיון דמדאורייתא חיישינן תתעגן ותתעגן. אלא וודאי מדרבנן בעלמא הוא משום לעז וכסברת התוס' דב"מ וכיון דמדרבנן בעלמא הוי שפיר איכא למימר דגבי גט דוקא חששו דאיכא לתקוני אבל גבי מיתה דאיכא עיגון לא חששו וכיון שכן הרי מוכח להדיא מדברי הרי"ף דלדידן דמספקא לן אי סי' דאורייתא או דרבנן לא סמכינן אסי' אפי' באיסור דרבנן שהרי כתבו להדיא דבשכיחי שיירות ואפי' לא הוחזקו לא מהדרינן אלא א"כ וכו' ודוקא נקב בצד אות פלוני וכו' וכבר הוכחנו דבכה"ג ע"כ לא הוי אלא איסור דרבנן לשיטתם וכזה יש להוכיח ג"כ מדברי הטור שכ' באהע"ז סי' קל"ב דלא מהדרינן גט בשכיחא שיירתא אע"ג דלא הוחזקו אלא כגון דקאמרי עדים וכו' או סי' מובהק כגון נקב בצד אות פלוני וכו' וכ' שם להדיא דדווקא גבי גט חיישינן בחדא לריעותא משום דאפשר לכתוב אחר אבל גבי מיתה לא חיישינן יע"ש והוכחה זו לדעתי היא ברורה לענ"ד בלי פקפוק ואין זה תימא דפסקו להחמיר בהאי ספיקא ואפי' במילתא דלא הוי אלא חששא דרבנן כיון דעיקר איסור הוי דאורייתא דהיינו איסור אשת איש וכ"ש דאיסור חמור דהוי בכרת ראוי להחמיר במילתא דלא איפשטא למיזל בה לחומרא ואפי' באיסו' דרבנן דידי' וכה"ג מצינו בכמה מקומות שפסק הרי"ף במילתא דלא איפשטא להחמיר ואפי' בדרבנן וכתבו בו הראשונים טעמא משום חומר איסורו וכ"ש הכא דעיקר החששא הוי באיסור דאורייתא ועוד דחזינן דרב אשי גופיה דמספקא ליה מילתא אי סימנים דאורייתא או דרבנן. אזיל לחומרא מספיקא ופסק דבעינן סי' מובהק גמור דווקא ואפי' בהך חששא דלא הוי אלא מדרבנן דלשיטת הרי"ף ר' ירמי' ורב אשי מוקי נמי להך דקתני לא יחזיר בלא הוחזקו וכמ"ש הר"ן בגיטין לשיטת הרי"ף יע"ש ובכה"ג לא הוי אלא חששא דרבנן וכמ"ש דע"כ מוכרח הוא לשיטת הרי"ף ואפ"ה אזיל בה רב אשי לחומרא ומשו"ה פסקו בה נמי להחמיר ואיכא נמי ראיה אחריתא לשיטת הרי"ף דבהאי ספיקא דסי' אזלינן להחמיר אפי' במידי דלא חיישינן לה אלא מדרבנן כיון דעיקר החשש הוי באיסור דאורייתא וכמש"ל בס"ד מהך דחולין פ' גיד הנשה וכיון שכן דאידחי לה האי סברא שכ' דמשום דלא הוי אלא חששא דרבנן אזלינן בספיקו להקל מכל הנך ראיות שכתבנו ה"ה בהך דמשאל"ס אע"ג דמדאורייתא לא חיישינן דלמא עלה מצד אחר ואזיל לעלמא מ"מ כיון דמדרבנן חיישינן להכי לא סמכינן אסי' שאינן מובהקים לגמרי אפי' למאי דקיי"ל דספיקא הוי וכמו שבררנו. ואף דיש לחלק דהכא גבי מיתה יש להקל משום עיגון מ"מ מנ"ל להקל בדבר שלא מצינו לא' מן הראשונים שהקיל בדבר זה ואם במקום אחר מצינו שהקילו בכאן יותר מגבי גט וכמ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף אין, לדמות מילתא למילתא בלי ראיה ברורה לחדש קולא מדעתנו:
והנה לכאורה יש להביא ראיה מלשון הנימוקי יוסף שכ' שם אהך סוגיא דשני ת"ח דדחינן כגון דקאמרי וכו' וקאמרי סי' וז"ל דאי לאו סי' חיישינן דילמא אחריני נינהו לפי שהמים משנין צורת הפנים ואינם ניכרים כ"כ וא"כ צריך סי' מובהק כדרך שנותנים באבידה כגון שהיא במקום המוצנע ובעיין לא איפשטא וכו' עכ"ל. ומדכ' לישנא כדרך שנותנים באבידה משמע דסגי בכאן בהאי סי' דמחזירין בו אבידה והיינו אפי' סי' בינוני. והיה נראה דס"ל משום דמשאל"ס הוי חששא דרבנן אזלינן בהאי ספיקא להקל וסמכינן לומר דסימנים דאורייתא אמנם באמת אי אפשר לומר כן כיון דאיהו כ' כן אלישנא דגמ' מקמי דאיפשטא בעיין דעד א' במלחמה וכמו שהוא להדיא בדבריו ואזלא סוגיא למידחי דעד א' במלחמ' לא מהימן וה"ה במשאל"ס דכמלחמה דמי וא"כ הוי לה הכא בהך עובדא איסור דאורייתא וכמש"ל באריכות בס"ד אלא ודאי צ"ל דאיהו סי' מובהק גמור קאמר והכי משמע פשטא דלישנא דוא"כ צריך סי' מובהק ומ"ש כדרך שנותנים באבידה לישנא בעלמא היא והיינו כדרך שרגילין ליתן והיינו סי' מובהק גמור תדע מדסיים כגון שהוא במקום המוצנע משמע להדיא דסי' מובהק גמור בעינן ומה"ט בעינן שיהא במקום המוצנע דכה"ג הוי מובהק גמור וכמ"ש בפוסקים בענין סי' מובהק גמור וזה ברור. ואדרבא יש להביא ראיה להיפך מדברי הנ"י שכ' בפ' בתרא דיבמות אמתני' דמעשה בעשרה ב"א ששלשלום וכו' מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל הא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלום הם ברגלו הא ודאי רגלו היא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה וכו' אין מעידין עליו אלא א"כ יש להם בו סי' מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכו' ומיהו סי' מובהק בידו או ברגלו או בא' מאיבריו אין לך סי' גדול מזה וכו' עכ"ל והביאו ב"י באהע"ז שם ומדכתב האי לישנא דאין לך סי' גדול מזה הרי להדיא דסי' מובהק גמור קאמר וכדרך שכ' הוא ז"ל שם לעיל ואסי' כי האי סמכינן אפי' באיסור דאורייתא והכי הלכתא שמעידין בסי' מובהק בין בגופו וכו' וסתם סי' מובהק שכ' היינו סי' מובהק גמור וכ"ש שסיים כאן אין לך סי' גדול מזה אלמא דאפי' במשאל"ס דלא הוי אלא איסור דרבנן וכי הך דשלשלום נמי בעינן סי' מובהק גמור דוקא. וכן מ"ש רמ"א בשו"ע סי' י"ד סעיף כ"ו דאסימנים מובהקים סמכינן אפי' בדאשתהי ע"כ סי' מובהקים לגמרי קאמר תדע דודאי אכל ענין דמיירי לעיל קאי ולעיל מיירי נמי בנמצא הרוג ביבשה דהתם איסור דאוריי' הוי וע"כ סי' מובהק לגמרי בעינן וה"ה למשאל"ס דאע"ג דהוי דרבנן נמי סי' מובהק גמור בעינן וזה ברור:
ומה שכ' שם להביא ראיה מהא דאיתא בב"מ דף כ"ז ע"ב אמר רב אשי מצא חבית יין בעיר שרובה כותים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סי' מותרת בשתיה למוצאה ע"כ ומסקינן מאחר דאסורה בהנאה מאי מותרת משום מציאה ומשני לקנקנה. והקשה הוא ז"ל דטפי הוי לי' למנקט חבית של בשר דהוי א"ש טפי מותרת משום מציאה היינו שמותרת בהנאה ותירץ משום דגבי בשר דהוי איסור דאורייתא לא הוי מהני סי' שנותן ישראל להיות מותר באכילה אבל באיסור דרבנן מהני סי' זהו תוכן דבריו שם וכוונתו נראה דמפרש בא ישראל ונתן בה סי' היינו סי' בינוני ולא סי' מובהק גמור ומה"ט דווקא ביין דסתם יינן הוי דרבנן מהני סי' בינוני להתיר אבל בשר דהוי איסור דאורייתא לא מהני סי' בינוני ותירוצו תמוה דאפי' לפ"ז אכתי תקשה לימא חבית של בשר. ובבא ישראל ונתן בה סי' מובהק גמור דמהני אפי' בדאוריי' ואין לומר דאתי לאשמעינן דמהני סי' בינוני באיסור דרבנן זה אינו דהא איהו סי' סתם קאמר ואיכא לפרושי דסי' מובהק קאמר ואיפכא הוא דקאתי לאשמעינן דאפי' באיסור דרבנן בעינן סי' מובהק גמור ובאמת אין מכאן הכרע וראיה כלל. דבפשיטות יש לפרש דהך סי' דקאמר דסי' מובהק גמור קאמר וכמו סי' דבשר דהנך עובדי דחולין שהבאתי לעיל ומה שהקשה לאשמעינן חבית של בשר אינה קושיא כלל דמה לי חבית של יין או של בשר ואי משום דהוי א"ש בפשיטות טפי מותרת משום מציאה השתא נמי אינו דוחק בעיניו מותרת משום מציאה לקנקנה ואנן לא ידעינן מעיקרא לפרושי עד דמפרשי' לה ואיהו מעיקרא ידע מאי קאמר ולדבריו אכתי תקשה לאשמעינן חבית של גבינות דגבינות כותים אין אסורים אלא מדבריהם ובאמת עיקר הקושיא אין בה ממש וכמ"ש ועוד איכא למימר דנקט יין נסך לאשמעינן דאם נתן ישראל סי' מותרת בשתיה ולא חיישינן דלמא נגע הכותי ביין ואפי' באינה חתומה אלא סתומה בלבד נמי לא חיישינן וכמ"ש הנ"י שם בשם הרשב"א והר"ן יע"ש. ואין בו צורך להאריך: