קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
שאלות ותשובות · סימן א
שאלה אם ב' סימנים מובהקים קצת הנקראים בפוסקים סימנים בינונים אם מצטרפים להיות כסי' א' מובהק גמור ונ"ם לסמוך עליהם באיסור דאורייתא כמו גט אשה או בעדות מיתה להתיר אשתו:
תשובה כבר מבואר הדבר קצת בתשובה אחת שכתבתי לענין היתר עגונות*) ואמנם מפני שלא היה נוגע שם לענין עיקר ההיתר לא הארכתי שם מענין זה וכתבתי שם דברי האחרונים המקילין בזה ועתה יתבאר אי"ה הדבר באריכות קצת מענין זה:
הנה בש"ע החדשים נדפס תשובה אחת מהגאון מו"ה עוזר בענין זה והביא שס ראיות להיתרא וראשונה הביא מסוגיא דבבא מציעא דף כ"ח דפריך אהא דאמר רבא את"ל סימנים דרבנן הא דמהדרינן אבידה בסימנין היינו משום דניחא ליה לבעל אבידה וכו' אלא הא דתנן תכריך של שטרות ואגודה של שטרות הרי זה יחזיר מי ניחא ליה וכו' ומשני אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דאמר קרא וכו' וקשיא ליה הא רבא גופיה קאמר לעיל דכ"ע סימנים דרבנן וכן בתר הכי מספקא ליה ורב אשי נמי ספוקי מספקא ליה והיכי מתרצי למתני' דתכריך ואגודה אי סימנים דרבנן אמאי יחזיר וע"ש מ"ש דתי' הרא"ש דחוק כבר כתבנו מזה שאינו דוחק ואין עליו קושיא וגם ביארנו שהרא"ש גופיה לא סמך אלא על תי' אחר שתי' שם והוא העיקר ומ"ש הוא לתרץ לפי דרכו כבר כתבתי שהוא נגד דברי הראשונים שכולם הסכימו דסי' דתכריך ואגודה לאו משום סימני' הוי וכמבואר שם ואף שמל' רש"י בספ"ק דשם משמע קצת דמשום סי' הוא דהוי כבר כתב הנימוקי יוסף כדברי רש"י ומפרש דלאו משו' סי' הוא דצריכינן ליה אלא כי היכי דלא ליהוי יאוש בעלים וע"ש ואמנם גם הדרך שבחר הוא לעצמו ביישוב הסוגי' אינה נכונה דלפי מאי דכתב שם דלמסקנא חיישינן לשאלה וגם הא דמהדרינן תכריך ואגודה של שטרות היינו משום דאיכא שני סימנים סימן מנין וסי' הכריכה דהוי כסי' מובהק דאורייתא אבל בסימן דרבנן לא היה חיוב לאהדורי בשטרות דבשטרות לא שייך תקנתא דרבנן וכקושית המקשה וא"כ תקשי הא דקתני שם מצא בחפיסה או בדלוסקמא ה"ז יחזיר וע"כ היינו בסי' שנותן בחפיסה או בדלוסקמא וכמו שהוכיחו התוס' בב"מ שם דהך שהוא מונח בדלוסקמא לא הוי סי' יע"ש. וכן כתבו בגיטין דף כ"ח) דעכ"פ סי' מובהק וודאי לא הוי וכיון שבסי' התפיסה הוא דקתני דמהדרינן א"כ תקשי ניחוש לשאלה וכמ"ש התוס' *)אנ"ה היא תשובה ט'. שם. ומה שתירץ התו' שם דבממון לא חיישינן לשאלה משום תקנתא דרבנן לסברתו ליכא לתרוצי כן דהא בשערות לא שייך תקנתא דרבנן ובעינן סי' מובהק דאורייתא כמו באיסורא ואין לומר דהא דחיישינן לשאלה באיסורא היינו מדרבנן ומשום חשש לעז אבל בממונא לא חיישינן לשאלה אפילו בלא תקנתא דרבנן וכדרך שכ' התוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) לענין הך דשני יוסף בן שמעון דא"כ מאי פריך בב"מ (דכ"ז ע"ב) אהא דקאמר חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ומאי קושיא הא בממונא לא חיישינן לשאלה ולמה ליה לתרוצי נמי אוכף לא מושלי אינשי ולדברי התוס' דמפרשי דמשום תקנתא דרבנן הוא דלא חיישינן לשאלה א"ש דפריך מחמור בסימני אוכף משום דהתם דריש לה מקרא דמהדרינן חמור או בסימני אוכף או בעדי אוכף ולהכי פריך שפי' וניחוש לשאלה אבל אי נימא דהא דחיישינן לשאלה באיסורא היינו מדרבנן וכמ"ש לא הוי פריך מידי אלא וודאי דאי חיישינן לשאלה מדאורייתא הוא דחיישינן וא"כ תיקשי הך דחפיסה ודלוסקמא למסקנא אמאי יחזיר והש"ס דלא פריך מינה לרבא כדפריך מהא דתכריך יש לומר דלא פסיקא ליה כל כך דיש לומר דלא חיישינן לשאלה ובעדי דלוסקמא הוא דמהדרינן או בסי' מובהק אבל למסקנא וודאי תיקשי לפי דעתו ולכל הפוסקים הראשונים וודאי לא קשה מידי דאינהו ס"ל דאפילו בשטרות מהדרינן בסי' שאינו מובהק גמור כגון סי' מנין לחוד ואע"ג דסימנין דרבנן משום דס"ל דאיכא תקנתא דרבנן אפילו בשטרות ולאו הך תקנתא דקאמר רבא דניחא ליה לבעל אבידה אלא תקנתא אחריתא איכא וכדרך שכתב הרא"ש שם דף כ"ח ומשו"ה א"ש נמי דלא חיישינן לשאלה בדלוסקמא משום תקנתא דרבנן וכמ"ש התוס' והיינו דלענין שטרות פסקו בפשיטות דמהדרינן בסי' הכלי וכמ"ש הטור בח"מ סי' ס"ה ולענין גט דוקא כשמצא הוא בעצמו ויודע שלא השאיל לאחר הוא דכשר וכמ"ש בא"ה סי' קל"ב אבל לשיטתו דשטרות לא מהדרינן כ"א בסי' דאורייתא תקשי מתני' דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא יחזיר אמאי לא חיישינן לשאלה ואין לפרש בשיש עדים שהוא אבדו בדלוסקמא זו א"כ למה לי דלוסקמא כלל בעדים שהוא אבדו לחוד סגי והתוס' שכתבו כן בגיטין לחד גירסא דמיירי בשהוא יודע שאבדו בדלוסקמא התם א"ש דאתי לאשמעינן אעפ"י שאינו מכיר את הגט ומכיר את הדלוסקמא אפ"ה כשר ולחד פי' כתבו שם דבכה"ג אינו כשר יע"ש ודלוסקמא ודאי בעינן התם אבל הכא תיקשי חדא למה לי דלוסקמא כלל ועוד פשיטא דבעדים מהדרינן ועל כן זה הדרך שבירר לעצמו בפי' הסוגיא לאו כלום הוי ואין לזוז מדרך הראשונים דע"כ גם בשטרות שייך תקנתא דרבנן גבי אבידה ולאו מהאי טעמא דקאמר רבא אלא מטעמא אחרינא ואהאי טעמא דרבא הוא דפריך משטרות ובהא וודאי הוי תיובתא ולמסקנא אי סימנים דרבנן ע"כ צ"ל טעמא אחרינא בתקנתא דרבנן גבי אבידה וכמ"ש הרא"ש. וזה ברור:
וכיון שכן אדרבא משם ראיה איפכא מדפריך בפשיטות אהך טעמא דרבא מהא דתכריך של שטרות ורבא דלא ידע טעמא אחרינא הוצרך מעיקרא לומר דע"כ סימנים דאורייתא ומאי קושיא מהך דתכריך הא איכא לשנויי בפשיטות שאני הכא דאיכא תרי סימנים דהיינו סי' מנין וסי' הכריכה ונימא דאה"נ דדוקא בכה"ג שהן כרוכים זה ע"ג זה או אגודה דרמו אהדדי ואיכא נמי סי' מנין דהיינו שלשה שטרות הוא דמהדרינן ואה"נ דבעינן דוקא שיאמר שני הסימנים ושני סימנים כהני הוי כסי' מובהק גמור דהוי דאורייתא כמו עדים אלא וודאי מדלא משני הכא ש"מ דלא מסתבר כלל הך סברא לצרף סימן לעשותן סי' מובהק גמור כעדים וכל היכא דכל חד לחודיה לא מהני תרי כי הדדי נמי לא מהני ומ"ש בתשו' הנ"ל דלמאי דס"ד אה"נ דהוי ס"ל כן והוי דייק לה ממתני' דאין מעידים וכו' אעפ"י שיש סימן בגופו ובכליו והוי ס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל למאי דס"ל דחיישינן לשאלה אה"נ דאיכא לשנויי כן יע"ש באריכות. ומלבד מ"ש דע"כ אי אפשר לומר כן גם למסקנא וכדלעיל גם הוא מן התימא וכי לא ידע רבא הך סברא דחיישינן לשאלה כדי לשנויי מתני' דאין מעידים דלא נוכיח מהתם דתרי סימנים לא מצטרפי והוצרך משום זה לומר דסימנים דאורייתא וזה תימא נפלאה דבסוגיין שם לעיל אמרינן לה בפשיטות הך דחיישינן לשאלה ורבא לא ידע מהך סברא כלל לשנויי טעמיה דלא תקשי מתני' עלה והוא דבר תמוה ויותר נראה דלא מסתבר ליה האי סברא כלל לצרף שני סימנים למיהוי כסי' מובהק גמור אפילו בלא דיוקא דמתני' דאין מעידין וכיון שכן מלבד שאין ראיה מכאן לדינא דידיה משום דאין פירושו אמת וכמ"ש אדרבא יש מסוגיא זו ראיה להיפך וכמ"ש:
ואמנם יש לדחות קצת ראיה זו לפי סברת הרמ"ה שהביא הטור בחו"מ שם דסי' דכריכה או אגודה לאו כלום הוא משום דשמא הלוה נתנן למלוה כרוכין יחד או איפכא יע"ש מה"ט לא ניחא ליה לפרושי מתני' דכרוכין דמטעם שני סימנים מהדרינן. דהאי סי' דכריכה לא כלום הוי אפי' לענין איצטרופי ואיברא דלשון הש"ס לעיל דף כ' לא משמע כן דקאמרינן עלה דמתני' שמעת מיניה קשר סי' הא תנא ר"ח שלשה כרוכין זה בזה אלמא מדבעי למידק מהכא דקשר הוי סי' ש"מ דלא חיישינן להכי דהלוה נתן למלוה כן בהאי קשר או איפכא וכן למאי דמשני הא תנא ר"ח שלשה כרוכין הוי בעי למימר דעיקר הסי' הוי הכריכה ולא חיישינן להך מילתא כלל ולמסקנא דמנין הוי סי' לאו מה"ט הוא דמסיק כן אלא משום דקשיא ליה א"ה אפי' תרי נמי. ואמנם כבר האריך הש"ך שם בביאור הסוגיא זו לדעת הרמ"ה ולפ"ד שם אין כאן שני סימנים כלל יע"ש. ואיברא דדברי הש"ך עצמם אין להם ביאור במקומן ואין כאן מקומו להאריך כי כעת אין העסק להביא ראיות להיפך:
תו כתב שם ראיה אחרת מהא דאיתא בס' התרומות. והביאו הב"י בי"ד סי' ס"ג דאם נאבד בשוק בשר ורוב טבחים עו"ג ומצאו במקום שהניח אסור אלא בסי' או בט"ע אז שרי וקשיא לי אמאי שרינן ליה הכא בסי' הא קי"ל דסימנים דרבנן ובאיסור דאוריתא לא סמכינן אסימנים אלא וודאי משום דהכא כשמצאו במקומו הוי כאן מקום סי' דקיי"ל מקום הוי סי' בינוני וכיון דיש עוד סי' אחר הוי תרי סימנים בינונים דמצטרפים להיות כסימן מובהק דאורייתא. זהו תוכן ראיתו מזה יע"ש במה שהאריך עוד בענין זה:
והנה בפשיטות יש לדחות ראיה זו דמנ"ל דסי' דקאמר לאו סי' מובהק גמור קאמר דמהני אפי' בדאורייתא דומיא דט"ע ולפי הנראה דלא ניחא ליה בהכי משום דקשיא ליה דא"כ מאי איריא מצאו במקום שהניחו אפי' שלא במקומו נמי ואמנם במחילה מכבודו לא העתיק הלשון בשלימות כמו שהביאו הב"י וז"ל שם. וכתב עוד בס' התרומה אם הניחה בשוק בין עובדי כוכבים אפי' מצאה במקום שהניחה אסורה אם אין מכירה בסי' או בט"ע וכן אם שולח ביד עובד כוכבים הדין כן וכן רבבר"ה מחתך לה אתלת קרנתא ומשדר לה ביד כותי וכו' וע"ז כ' הרשב"א שם דמיירי ברוב טבחי כותי' יע"ש והשתא לפי לשון זה אין כאן זכר ראיה כלל דלא מיירי בסי' מובהק גמור ואדרבא א"א לומר כן כלל דמטעם שני סימני' קאמר חדא מדנקט אפי' מצאה במקום שהניחה משמע דה"ה דמצאה שלא במקום שהניחה נמי הדין כן אלא דרבותא קאמר דאפי' במקום שהניחה נמי אסור אם לא בסי' או בט"ע ותו דנקט. וכן אם שולח ביד כותי הדין כן וע"כ אסי' נמי קאי ולאו אט"ע לחוד מדכתב וכן רבבר"ה וכו' דמשום דסימנא הוי. והרי כששולח ביד כותי אין כאן עוד סי' אחר בהדי האי אלא וודאי בסי' גמור קאמר. וכן משמע מדסיים שם. וכן אמר רב חביתא בחותם א' אסור וצ"ל לדבריו. דהא דמחתך לה אתלת קרנתא הוי סי' גמור והוי דומיא דשני חותמות. וזה שלא כדברי התוס' בב"מ (דף כ"ג ע"ב) ד"ה אתלת קרנתא. דמשמע התם דהך דתלת קרנתא לא הוי אלא כחותם א' והקשו שם מהך דרב דבחותם א' אסור. ותירץ דרב מיירי בישראל חשוד. והכא בכותי דקיל טפי דמותר יע"ש. והתרומה שהביא כאן. וכן אמר רב חבית בחותם א' אסור משמע הגהה להדיא דמפרש להך דרב בשולח ביד *)וכן דעת הרא"ש בפ' אלו כותי ולדידיה צ"ל דהא דרבבר"ה הוי מציאות שם דהך דמחתך מחתך לה אתלת קרנתא*) ומשדר לה לה אתלת קרנתא הוי כחותם ביד כותי הוי כשני חותמות ואין כאן בתוך חותם. יע"ש:
מקום להאריך. ועכ"פ הדברים נראין להדיא בהיפוך דלאו בתרי סימנים קאמר. ותו דלא מסתבר כלל דליהוי כאן מקום סי' כיון דאיכא למיחש לאיחלופי. ואין להאריך בזה ועכ"פ אין מכאן ראיה כלל:
ועוד הביא שם ראיה שלישית. מהא דאיתא בפ' אותו וא"ב דף ע"ט והוא קיצר קצת בלשון הגמ'. ואמנם מפני שראיתי שדברי הגמ' מראין להיפוך ע"כ צריך להאריך ולבאר קצת בזה וז"ל הגמ' שם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן ר"י אומר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרין זה בזה. אבל הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"י וכו'. איבעיא להו מיפשט לה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דלמא ספוקי מספקא ליה למאי נ"מ למישרי פרי עם האם וכו' ת"ש ר' יהודה אומר פרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור. אלא מינה. ואי אמרת מיפשט פשיטא ליה לירבע עלה מינה דאמה. דלא ידעינן מינה דאמה ניהו והא אלא מינה קתני הכי קאמר אין מרביעין עליה לא מין סוס ולא מין חמור לפי שאין יודעין במינה ולבדוק בסימני' דאמר אביי עביא קליה בר חמרא צניף קלי' בר סוסיא ואמר רב פפא רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרן אודניה ורבה גנובתיה בר סוסיא. הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. מאי הוי עלה ת"ש דאמר רב הונא בריה דר"י הכל מודים בפרי עם האם שאסור ש"מ ספוקי מספקא ליה ש"מ א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילת ליה כודנייתא לריספק עיין להנך דדמיין להדדי ועייל לי. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנים דאורייתא. ע"כ לשון הגמ' והרמב"ם והטור פסקו דהרוצה למשוך בשתי פרידות בודק בסי' אזנו וזנב וקול אם דומין זל"ז בידוע שמין אחד הם ומותרים. והקשה ע"ז האיך פסקו דסמכינן אסימנים והא בש"ס קאמר אר' אבא דסמך אסימנים ש"מ סימנים דאורייתא ואנן הא קיי"ל סימנים דרבנן ותו הקשה דבגמ' משמע דאביי סמך אסי' קול לחוד ור"פ סמך אסי' דאזנים וזנב לחוד ואדר' אבא נמי פירש"י עיין להנך דדמיין באזנים וזנב ואמאי פסקו דבעינן כולהו ותי' דהיינו טעמא דאינהו ס"ל סימנים דאורייתא ומש"ה סגי להו בחד סי' ולדידן דקיי"ל סימנים דרבנן לא סגי לן בחד סי' ומש"ה בעינן תרי ואתרי סמכינן שפיר דתרי בינונים הוי כחד סי' מובהק זהו תוכן דבריו וראיתו:
ובפשיטות נראה דאין מכאן ראיה כלל דהרמב"ם והטור וודאי לא מפרשי הך דקאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא כפירש"י דקאי אהך דאיבעיא לן בב"מ אי סימנים דאורייתא או דרבנן אלא דאהנך סימנים לחוד קאי דהנך סימנים מדאורייתא הויין ולא שייך לפשיטו' האיבעיא כלל דא"נ סימנים דרבנן מ"מ הנך סימני' מובהקים גמורי' הם ומדאורייתא סמכינן אהנך סימנים וכ"ש אי אפי' סי' בינונים הוי דאורייתא דא"ש טפי ולא קאי הך ש"מ אפשיטות בעיין כלל אלא אהנך סימנים לחוד דע"כ מדסמך ר' אבא עלייהו ש"מ דהנך סימנים דאורייתא נינהו וכן יראה להדיא מלשון פסקי הרא"ש מבעל הטורים שכ' שם וז"ל פרידה שתבעה כו' ומהיכן מכירין אותו אם קולו עב ואזנו וזנבו ארוכים. הוא בן חמור ואם קולו צלול ואזנו וזנבו קצרים הוא בן סוס וסי' אלו דאורייתא הם עכ"ל וקצת יש ט"ס בסימנים. דבגמ' סי' בר חמרא אזנו ארוך וזנבו קצר ובר סוסיא אזנו קצר וזנבו ארוך ומדכתב דסימנים אלו דאורייתא נינהו משמע להדיא דמפרש כמ"ש דהא דאמרינן וש"מ סימנים דאורייתא אסימנים אלו בלבד קאי דהם דאורייתא מפני שהם מובהקים גמורים וכן מצאתי להדיא בדברי הר"ן שם וז"ל וסימנים הללו של זנב ושל אזנו סימנים מובהקים הם לסמוך עליהם כשל תורה שהרי היה סומך ר' אבא עליהם שוב מצאתי בחידושי הר"ן בחולין שכ' שם וז"ל סימנים דאורייתא פירש"י ז"ל דאסימני אבידה קאמר והקשה הרמב"ן ז"ל מה ענין זו לזו וכו' אלא וודאי סימנים אלו קאמרינן שהן עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרינן בפ' אלו טריפות גבי סימני ביצים סימנים לאו דאורייתא עכ"ל וזהו בפשיטות דעת הרמב"ם והטור שפסקו בכאן דסמכינן אסימנים אלו בפרידות משום דהן וודאי דאורייתא הויין ומ"ש כל הני תלתא סימנים הא וודאי לא קשיא מידי דאי לא דמיין בחד מיניה כגון דהאי צניף קליה והאי עביא קליה אעפ"י שדומות באידך פשיטא דאסור להרכיבן או להנהיג דאפי' נימא דבחד סי' סגי מ"מ הכא דסתרן אהדדי וודאי דליכא למסמך עלייהו דמאי חזית וזה וודאי הא דקאמר אביי עביא קליה בר חמרא וכו' לאו דאהאי לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות באזנים וזנב וכן ר"פ דקאמר סי' דאזנו וזנב לאו דאהנך לחוד סמכינן אע"ג דאין דומות בקול דזה וודאי לא מסתבר כלל דא"כ ע"כ צ"ל דפליגי אהדדי. דאביי ס"ל דסי' הקול הוא עיקר טפי ואם טביא קליה הוא בר חמרא ואע"ג דזנבו ארוך ואודניה זוטרן ור"פ קסבר איפכא דאהנך סמכינן טפי והן עיקר ומאי דהוי לאביי בר חמרא. הוי לדידיה בר סוסיא והא לא משמע כלל דאביי ור"פ פליגי אלא וודאי כל חד מיניה חדא קאמר וה"ה לאידך. ואפשר דמר מאי דידע קאמר ומר מאי דידע קאמר ולדידן וודאי צריכינן למבדק בכולהו לכתחלה ורש"י שפי' בהך דקאמר ליה ר' אבא עיין בהנך דדמיין להדדי באזנים ובזנב. אפשר דלאו דווקא בהנך לחוד דה"ה דבקול נמי קאמ' דיבדוק וא"כ ס"ל לרש"י דבאזנים וזנב לחוד קאמר לי' למבדק. ולשון עיין משמע לי' כן דקאי אהנך סי' שהן בחוש הראות וס"ל דסמכינן כיון שהן דומים באזנים וזנב מסתמא דמיא נמי בקול ולא צריכינן למבדק אבתרי' מיהו אין תימא אם הטור והרמב"ם לא ס"ל לפרש כן אנא ס"ל דבהנך דדמיין להדדי בכולהו סימנים קאמר ומסתבר להו כן דלכתחלה אית לן לברורי ולמבדק בכל מאי דאפשר. וכן משמע מלשון הרא"ש בחולין דמפרש דר' אבא אמר למבדק בכולהו דכ' שם הך דר' אבא ודאמרינן עלה ש"מ סימנים דאורייתא וכ' בתר הכי מאי סימנים אביי אמר עביא קלי'. ואמר ר"פ. רברבן אודני' וכו' משמע להדיא דאהנך סימנים דסמך עלייהו ר' אבא קאי ומפרש מאי נינהו וכהאי לישנא כ' ג"כ בהלכות קטנות של הרא"ש יע"ש. ואמנם בהא יש לעיין היכא דאי אפשר למבדק אלא בתרי מיני' כגון באילמת וגידמת או שנחתך הזנב או נחתכו אזני' אי סמכינן עלייהו או אפי' אחד מינייהו ומפשט לשון הגמ' דמשנינן הב"ע באילמת וגידמת משמע דוקא שהיא אילמת וגידמת הוא דליכא למבדק אבל כשהיא אילמת לחוד אכתי סמכינן אהנך דזנב ואזנים לחוד וכן איפכא כשהיא גידמת לחוד סמכינן אקול בלבד. ומ"מ אכתי לא קשה מזה אדברי הרמב"ם והטור מידי. דאינהו לא מיירי בכה"ג:
ואמנם לפ"ז הי' נראה להוכיח דבהנך סימנים שהן לאו דאורייתא. אין חילוק בין סי' א' לשני סימנים מדדייק מדר' אבא סימנים דאורייתא. וממאי דילמא הנך סימנים לאו דאורייתא הם. ור' אבא דסמך אכולהו דוקא סמך. דכיון דאיכא תרי או תלתא סימנים סמכינן שפיר אפי' בהנך סימני' דלאו דאורייתא הויין ואמנם קצת יש לדחות דאה"נ דאכולהו קאמר ש"מ דסימנים אלו היכא דאיכא כולהו דאורייתא הויין וסמכינן עלייהו. מיהו אפי' לפ"ז אכתי משמע דאין זו סברא פשוטה בעלמא דתרי סימנים שאינן דאורייתא יצטרפו למיהוי כסימן א' דאורייתא מדהוצרך למשמע מדר' אבא כהנך סימנים ומהנך סימנים וודאי לא שמעינן אכתי בעלמא ואין להאריך בזה. מיהו לפ"ז לדידן בהך דפרידות יש לומר דבעינן כולהו לעיכובא אפי' היכא דליכא לברורי משום דאיכא למימר דוקא היכא דאיכא כולהו הוא דהוי דאורייתא והכא גמירא לה. והש"ס דדחי לעיל הכא במאי עסקינן באילמת וגידמת. לרווחא דמילתא קאמר. אפי' תימא דאחד מינייהו נמי סמכינן איכא לאוקמי באילמת וגידמת ומ"מ לענין הלכה לדידן אכתי איכא למימר דבאילמת לחוד או גידמת לחוד תו לא סמכינן אאידך ובהך דינא איכא לאסתפוקי בפרידות. ואמנם אין כאן מקומו להאריך. ועכ"פ אין מכאן שום זכר ראיה כלל להך דינא דצירוף סימנים. ואדרבא טפי יש להביא ראיה איפכא. ואחרי אשר ביארנו וביררנו שכל ראיותיו אין בהם שום ממש ע"כ נראה לי דאין לסמוך כלל אצירוף סימנים שאינם מובהקים לגמרי באיסור דאורייתא וכפשט דברי תה"ד וכדמשמע מלשון הרמב"ם וכמ"ש עליו הטור כאשר מבואר בס"ד בדברי התשובה דענין עגונות:
והנה לכאורה יש להביא ראיה ממקום אחר דצירוף סימנים מילתא היא וסמכינן עלה אפי' בדאורייתא ואע"ג דאחד מיניה לא סמכינן אפ"ה בצירוף סימני' טובא סמכינן דאמרינן בגיטין (דף כ"ח ע"ב) ובב"מ (דף י"ח ע"ב) אהך דקתני גבי גט דיחזיר אפי' לזמן מרובה. ולא חיישינן דילמא של יוסף בן שמעון אחר הוא ר' ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון א"ה מאי למימרא מ"ד ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל ועיין בתוס' שם דהוכיחו מלשון הגמ' דמיירי שהעדים לא ראו החתימה להכיר חתימתן יע"ש וכן כתב הטור אהע"ז סי' קל"ב בשם הרמ"ה יע"ש. הרי דסי' שם הבעל והאשה לחוד לאו כלום הוא למסמך עליה דאכתי חיישינן דילמא איכא נמי אחרינא דשמו כשם זה ושם אשתו כשמה והיכא דאיכא נמי סי' דשם העדים בהדייהו סמכינן שפיר ולא חיישינן תו דילמא איכא נמי עדים ששמם כשמם של אלו וחתמו על גט אחר ששם הבעל והאשה כי הנך אלמא דהיכא דאחד סי' לא סמכינן אפ"ה היכא דאיכא עוד אחרינא בהדי דדמי ליה דסי' דשם העדים וודאי לא עדיף מסי' דשם הבעל והאשה וכל חד מינייהו לחוד לא הוי סי' מובהק גמור אפ"ה תרוייהו כהדדי מצטרפי למיהוי סימן מובהק גמור:
ואמנם אחר העיון נראה דאדרבא משם ראי' להיפוך מדמשני רב אשי עלה כגון דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. ודווקא בצד אות פלוני וכו'. רב אשי מספקא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן ואי נימא דצירוף סימנים מהני אפי' בסימנים שאינם מובהקים אפי' אי סימנים דרבנן. א"כ למה לי הכא נקב בצד אות פלוני אפי' נקב סתם באיזו מקום נמי לצטרף בהדי סי' דשם האיש והאשה דוודאי סי' דשם האיש והאשה עדיף משאר סי' שאינו מובהק גמור אי סימנים דרבנן דהא לר' ירמיה היכא דאיכא סי' דשם האיש והאשה. וסי' דשם העדים אתרוייהו סמכינן. ותרוייהו וודאי שוין לענין סי' וכמ"ש. והשתא למה לי נקב בצד אות פלוני. אפי' סתם נקב נמי ואפי' אי סימנים דרבנן מ"מ לצטרף בהדי סי' דשם האיש והאשה. והא וודאי דר' ירמיה ורב אשי לא פליגי ומר אמר חדא וכו'. דהרי כל הראשונים פסקו שני התירוצים דר' ירמי' ורב אשי וכמו שהובא בטור וב"י סי' הנ"ל ואם באנו לחלק בצירוף סי' דהתם בהך דר' ירמי' איכא טפי דהיינו שמות שני העדים ואיכא השתא ארבעה סימנים בסי' השם. דהיינו שם הבעל. ושם האשה. ושמות שני העדים. ועל ארבעה דווקא הוא דסמכינן ומצרפינן להו כי הדדי למיהוי סי' מובהק גמור. אבל על תלתא לא סמכינן. ומשו"ה הוצרך רב אשי לומר דווקא נקב יש בצד אות פלוני וכו' אבל נקב בעלמא לא. משום דאכתי לא הוי אלא תלתא סימנים בינונים דהיינו סי' שם האיש וסי' שם האשה. וסי' הנקב. ואתלתא לא סמכינן. ולפ"ז אכתי איכא למילף מהתם דעל ארבעה סימנים אע"ג דכל חד באנפיה נפשיה לאו סי' מובהק גמור הוי היכא דאיכא ארבעה כי הדדי מצטרפי ואתלתא לא סמכינן:
ואמנם באמת אין ללמוד משם כלל להקל אפי' בארבעה סימנים בעלמא שאינן מובהקים לגמרי דלצטרפי ולהחמיר הוא דאיכא למילף דתלתא וודאי לא מהני לאצטרופי מדרב אשי. וכמ"ש. אבל להקל בארבעה לא משום דסימני השמות עדיפי משאר סימנים. תדע דלחד תירוץ כתבו התוס' בב"מ דף כ' ע"ב ד"ה איסור' מממונא וכו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון יע"ש. אלמא דסי' השם הוי סי' מובהק גמור להאי תירוצא וא"כ אפי' לאידך תירוץ דאיכא למימר דמדאורייתא לא מהני. מ"מ ליכא למילף מסי' השם לשאר סימנים בעלמא. ותו דאיכא הכא ארבעה סימני השם בארבעה גברי ומשו"ה הוא דלא חיישינן דילמא איתרמי כה"ג. תדע שהרי לא חלקנו בין הוזכר שם אבי האיש ואבי האשה בגט בין לא הוזכר. דאפי' לא הוזכרו נמי כשר וכדאיתא בטור באהע"ז סי' קכ"ט ועיין בב"י שם שהביא דברי תשובת הרשב"א דמשמע להדיא דאפי' לכתחלה א"צ לכתוב שם אביהם בגט. ואלו היכא דלא הוזכר שם אביהם בגט וכן העדי' לא חתמו אלא שמם בלבד בלא שם אביהם דבכה"ג כשר הוא ולדעת רש"י והרשב"א ורוב הראשונים אפי' לכתחלה א"צ העדים לחתום בשם אביהם אלא איש פלוני עד בלבד. וכמ"ש בב"י סי' ק"ל. ואין כאן סי' אלא מארבעה שמות ואפ"ה וודאי אפי' בגט כזה מחזירין אפי' לאחר זמן מרובה דהא לא חילקו כלל בגמ' ולא בשום פוסק מענין זה ואלו הוזכר בגט שם אביהם של האיש והאשה הרי יש כאן ארבעה שמות לסי' בלא העדים. ואפ"ה וודאי אפי' בכה"ג אם לא אמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' וודאי דלא מחזירין דאל"כ הו"ל לשנויי בפשיטות. הא דקתני דנותנים אפי' לזמן מרובה מיירי בשהוזכר שם אביהם של האיש והאשה בגט. והא דקתני דאין נותנים. מיירי בשלא הוזכר שם אביהם ואידי ואידי בשלא הוחזקו ושכיחי שיירות. דהשתא נמי דמוקי באמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' ע"כ מיירי נמי בשלא הוחזקו אחרים בשם העדים וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה וכ' הב"י שהוא פשוט ומוסכם אלא וודאי דאפי' הוזכר שם אבי האיש ואבי האשה בגט לא מהדרינן. וכן נראה בפשיטות מלשון הגמרא כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אלמא דאפי' בהוזכר שם אביהם נמי בעינן דווקא דקאמרי עדים וע"כ צריך לחלק דהכא הוי ארבעה סימני השמות מארבעה גברי חלוקים בעניני הגט. דהיינו שם הבעל. ושם האשה. ושם שני העדים. ובכה"ג הוא דלא חיישינן דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. דהיינו שיתרמו כל הנך גברי דבעניני הגט שיהיו שוים כולם בשמם לגט האיש הזה הידוע. אבל באיש ואשה לחוד. אפי' בהוזכר שמם ושם אביהם חיישינן דלמא איתרמי שם האיש כשמו. ושם אביו כשם אביו וכן באשה. וזה דבר ברור והחילוק בזה פשוט:
וכיון שכן וודאי דליכא למילף מהכא לארבעה סימנים בעלמא באיש אחד דמהני דלא לחוש לאחר. וכן בארבעה סימנים בינונים בגט או בשאר איסורים דליהני ואדרבא איכא למילף מהכא דלא מהני. דהא כבר הוכחנו דאפי' הוזכר שם אביהם נמי לא מהדרינן היכא דלא אמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו'. וליכא נמי סי' מובהק גמור והא וודאי דסי' השם וודאי עדיף טפי משאר סי' בינוני תדע דלשיטת הרא"ש בידעינן שמו ושם אביו ע"י שהזכירו העד או העו"ג מסל"ת סגי להתיר את אשתו אפי' בלא הזכרת שם העיר. ולא חיישינן לאיש אחר ששמו כשמו ושם אביו כשם אביו וכמ"ש הב"י בסי' י"ז. וכתב שם שכן דעת מהרי"ק בתשובה אחת. וכן דעת הרבה מן האחרונים. וכמ"ש בקו"ע. ואלו בהזכרת שמו לבד. ועוד סי' אחר בגופו שאינו מובהק גמור הא ליכא למ"ד דמהני. הרי ודאי דסי' השם עדיף מסימן אחר שאינו מובהק גמור. וכיון דהוכחנו דאפי' סי' דארבעה שמות לא מהני ואע"ג דסי' מובהק גמור מהני אפי' בלא סי' השם כלל כגון שהוחזקו שנים או יותר בשם זה. אפ"ה וודאי מחזירין בסי' מובהק גמור וכשנויא דרב אשי. אלמא דארבעה סימני שמות לא הוי כסי' א' מובהק גמור. וכ"ש שאר סימנים בינונים דאפי' ארבעה מינייהו לא הוי כסי' א' מובהק גמור וממילא דה"ה טובא ועוד לנו ראי' אחרת מדברי הגמ' דב"מ דף כ"ה ע"א פיסקא צבורי פירות ש"מ מנין הוי סי' וכבר מבוארת בתשו' שאלה הנ"ל:
ועוד ראיה מלשון המשנה דבבא מציעא דף כ"ח ע"ב אמר את האבידה ולא אמר סימנים וכו' והרמאי אעפ"י שאמר סי' לא יתן לו ומפרשינן בגמ' מאי לא אמר סי' מובהקים דידה א"כ הא דקתני והרמאי אעפ"י שאמר סימנים היינו אפי' סי' מובהקים שמחזיר בהן אבידה לכל אדם גבי רמאי לא מהני והאי לישנא וודאי משמע דאפי' הרבה סימנים וכמו שכתבו להוכיח מלשון המשנה אעפ"י שיש סי' בגופו וכו'. ואלו בסי' מובהק גמור כמו נקב בצד אות פלוני מחזירין אפי' לרמאי לדעת הרא"ש. וכמ"ש שם בפסקיו והביאו רמ"א בשו"ע חו"מ סי' רס"ז ועיין בש"ך שם מ"ש בזה מסוגיא דגמ' הנ"ל. והוא מוכרח וע"ש היטב הרי מבואר דאפי' הרבה סימנים בינונים לא הוי כסי' א' מובהק לגמרי. וכעין זה יש להוכיח מכמה מקומות בלשון הש"ס ואין צורך להאריך:
ומדברי הראשונים יש ראיה ג"כ דס"ל דלא מצטרפי תרי סימנים בינונים. מתשובת הר"ן סי' ע"א בהך דמיימון מאלקו. והביאו ב"י בסי' י"ז. וכבר ביארנוה בתשו' הנ"ל. ואף שכתבתי שם דלשון הר"ן בתשובה שם. אינו כמו שהובא בב"י. ולפי הלשון דשם אין להוכיח כלום מ"מ נראה דהלשון שהובא בב"י הוא עיקר טפי. וגם בלשון הזה הביאו רש"ל ביש"ש ביבמות כמו שהובא בב"י. וזה נראה עיקר טפי. משום דלא מסתבר לי לפרש מ"ש סי' שהיה בראשו שיהא סי' זה מסימנים הגרועים לגמרי. דסימנים הגרועים אינן אלא ארוך וגוץ חיור וסומק שאין סי' זה במקום מיוחד מן הגוף. וסי' זה מצוי בכל בני אדם. זה ארוך. וזה גוץ. זה חיור וזה סומק או שחור. אבל איזה שינוי באיזה אבר מה שאינו בנמצא כל כך בשאר כל אדם נראה וודאי דסי' בינוני מיהו הוי. ולא סי' גרוע. ולשון סי' שהיה בראשו. משמע להדיא שהיה בו איזה סי' בראש משינוי שאינו בנמצא כ"כ אצל שאר בני אדם. וגם הלשון סי' מובהק בזרוע אינו נוח לי. דלשון זה משמע סי' מובהק גמור. וזה וודאי אי אפשר. וכמ"ש הב"י. איברא דאפשר לפרש דסי' מובהק גמור קאמר הר"ן. ואפ"ה ס"ל דלא מהני וכדעת התוס' דיבמות דף קט"ו ע"ב. דאי אישתהי אפי' סי' מובהקים לא מהני ואפי' מובהקים לגמרי. וכמ"ש הב"ש ס"ק פ"ג יע"ש. ודלא כמ"ש הב"י. ואמנם לפי דעת הב"י ופירושו בדברי הר"ן יש להוכיח בפשיטות דשני סי' בינונים לא הוי כסי' א' מובהק גמור וכמ"ש:
ועוד יש ראיה מדברי תשוב' הרא"ש*) כלל נ"א סי' זיין שכ' שם וז"ל וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך וכו' ומצאו והכירו ראשו של אחד מהם, הגהה שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים *)ותשובה זו הביאה ושאר הגוף אכלוהו חיות. דע כי אין יע"ש ואמנם במקום עדות להתיר את אשתו דתנן בפ אחר כתבתי בתשובה א' בתרא דיבמות אין מעידין אלא על דרך אחר יותר נכון בכוונת פרצוף פנים עם החוטם. ואע"פ שיש הרא"ש בתשובה זו והיא סי' בגופו ובכליו וכו' ומסיק שם עיקר בעיני ולפי אותו באותה תשובה דאם היה סי' מובהק הדרך לענין צירוף ב סי' גמור הוי מהני יע"ש. וא"כ הא דכ' בינונים:
מעיקרא והכירו ראשו וכו' בסימנים מובהקים. ע"כ צ"ל בסי' בינונים. ומשום דסימנים דרבנן לא סמך עליהם והלשון משמע בפשיטות שהיה כמה סי' בינונים ואפ"ה לא סמך עליהם. כסי' א' מובהק גמור היוצא מכל זה שאין לסמוך על הוראה זו כלל להתיר בסימנים שאינן מובהקים לגמרי ואפי' הרבה סי' כאלו אין מצטרפין כלל ואף שקצת מן האחרונים סמכו להקל בזה. אין לדבר זה שורש ועיקר. לא בגמ'. ולא בדברי הראשונים. ואדרבא. יותר נראה להיפוך כאשר כתבתי בעז"ה בראיות מדברי הגמ' ומדברי פוסקים הראשונים. וכ"ש בדבר שא"צ ראיה. כי על המתיר להביא ראיה. וכל הראיות שהביא אין בהם ממש לסמוך עליהם כלל. וכמ"ש בס"ד. ויותר נראה הדבר ברור להיפוך. כן נראה לענ"ד:
ומה שהקשה שם אדברי הרמב"ם פי"ג מה' גזילה. ופ"ז מה' נחלות. ותי' שם לפי סברתו לפי מ"ש לעיל בדעת הראשונים. דהא דמחזירינן אבידה בסימנים לאו משום טעמא דניחא ליה לבעל אבידה גופיה דא"כ תיקשי. אמאי מחזירינן שטרות למלוה בסימנין. וכמו שהקשו בגמ'. אלא ע"כ איכא טעמא אחרינא. דתיקנו רבנן בממונא לסמוך אסימנים. וכמ"ש הרא"ש. והשתא י"ל בפשיטות. דס"ל להרמב"ם דבכל עניני ממון תיקנו חכמים לסמוך אסימנים וכ"ש דמיירי התם בממון שאינו מוציא מתחת ידי אחר המוחזק בו ויותר מזה יש להוכיח מדברי התוס'. דס"ל דאפי' להוציא ממון סמכינן אסימנים. אפי' אי סי' דרבנן ממ"ש ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה דלמא איתרמויי איתרמי וכו' וז"ל הכא משמע דמנין ומדה לא הוי סי'. והא דאמר באלו מציאות מדמשקל הוי סי'. מדה ומנין נמי הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו עכ"ל. והנה בפשיטות דבריהם תמוהים. הא רבא ס"ל סימנים דרבנן. ועכ"פ ספוקי מספקא ליה. וע"כ הא דקאמרינן א"ל רבא מי דמי. התם קיהיב סי'. הכא מי קיהיב סי'. ע"כ צ"ל דסימנים מובהקים גמורים קאמר דומיא דהך דשני ת"ח. וכמ"ש התוס' שם לעיל. דאי סימנים דרבנן. ע"כ צ"ל. דסי' מובהקים קאמר. ודומיא דהכא. אי הוי יהיב סי' מובהק גמור בהך דשומשמי הוי יהבינן ליה אבל בסי' שאינו מובהק גמור וודאי אין להוציא מת"י המוחזק כיון דמספקא לן דלמא סי' דרבנן. וא"כ מאי קשיא להו מהך דמנין. ולמה להו לדחוקי דמיירי הכא שדרך בני אדם להצניע במדה זו. והא בפשיטות לא קשה מהתם מידי. דוודאי מנין הוי סי' בינוני. ואינו מובהק גמור. ולגבי מציאה הוא דמהדרינן. ואפי' אי סי' דרבנן. משום האי טעמא דמפרש רבא התם דניחא ליה לבעל אבידה. אבל הכא גבי מפקיד דליכא האי טעמא. אין להוציא ממנו בסי' מנין כלל דלמא סי' דרבנן. ודווקא במציאה מהני משום דניחא ליה לבעל אבידה. אבל לפי מ"ש א"ש. דע"כ למסקנא. אי סי' דרבנן הא דמחזירינן אבידה בסי'. ע"כ לאו מהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה הוי דלא תיקשי מתני' דתכריך ואגודה של שטרות. וכדפריך בב"מ אהאי טעמא. והוצרך רבא לומר שם. דסי' דאורייתא משום הך פירכא. וא"כ למסקנא ע"כ או סי' דאורייתא ואין לחלק כלל. או סי' דרבנן. ובממונא הוא דתיקון רבנן למסמך אסימנים. אבל לא באיסורא דבממונא מצי למיעבד תקנתא. דהפקר ב"ד היה הפקר. אבל לא באיסורא [וכן פירש"י בב"מ דף כ"ז ע"ב בממונא דהפקר ב"ד היה הפקר]. ואמנם בממונא ע"כ אין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. כיון דע"כ ליתא להאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה. ס"ל להתוס'. דאין לחלק כלל בין מציאה לשאר ממון. ואפי' להוציא מהני סימנים בינונים. ומה"ט הוצרכו לפרש דהכא מיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו:
ומיהו הרמב"ן והרשב"א לא ס"ל בזה כדברי התוס'. אלא ס"ל דהכא גבי מפקיד בעינן דווקא סי' מובהק גמור. אבל סי' מנין כיון שאינו סי' מובהק גמור. לא מהני כאן. אע"ג דגבי מציאה הוי סי'. והביא ב"י דבריהם בחו"מ סי' רצ"ז. וכן כ' הנ"י ביבמות לחלק בין מציאה להך דנפקד יע"ש ונראה דאינהו ס"ל דאע"ג דהאי טעמא דניחא ליה לבעל אבידה אידחי ליה. וע"כ אי סימנים דרבנן צ"ל טעמא אחרינא בהאי תקנתא. אפ"ה ס"ל דאין ללמוד ממציאה למפקיד לענין להוציא מת"י הנפקד. [וכן מצאתי בתוס' בחולין דף צ"ו ע"א ד"ה פלניא דהאי סימנא וכו' שכתבו חילוק זה ושם משמע דס"ל כשיטת הרמב"ן והרשב"א. ודלא כשיטתם ביבמות יע"ש] דיש לומר דווקא במציאה. דזה שמצא וודאי לאו דידיה הוא. אלא דמספקא לן דלמא דאינש אחרינא הוי. בכה"ג סמכינן אסימנים. כיון דאין האחר מוחזק בו. ואינו מוציא עתה מתחת ידי מוחזק. משא"כ בנפקד שטוען שהוא שלו או גבי יתמי דאיכא למימר של אביהם הוא לא מפקינן מחזקתו בסי' בינונים. כ"א בסי' מובהק גמור דהוי וודאי דאורייתא וכן נראה מדברי התו' דכתובות דף פ"ה ע"ב ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא וכו'. ממ"ש שם בסוף הדיבור בשם הרשב"א יע"ש ועיין בר"ן בפ' הכותב מ"ש שם מזה. ואין להאריך כאן ונראה דדעת הרמב"ם ג"כ כדעת הרמב"ן והרשב"א, ומשו"ה בהך דנפקד כ' דבעינן נמי טעמא דלא אמיד, ואעפ"כ כ' שאין זה הדין אלא מאומד הדעת בלבד. והביאו הר"ן שם. והב"י בח"מ הביא דברי הרמב"ם באריכות בזה יע"ש. ואמנם לענין נחלה להוריד יורשיו בנחלתו פסק לסמוך אסי' בלבד משום דאין מוציאין כאן ממון מתחת ידי שום מוחזק והוי דומיא דמציאה. והמעיין בכל המקומות האלו יראה להדיא דדעת הרמב"ם לחלק בין ממונא לאיסורא. לענין לסמוך אסי'. ובממונא גופיה מחלק בכמה גווני. ואין כאן מקום להאריך בזה. ואמנם זה וודאי שאין דעת הרמב"ם כלל בענין זה בהך דנחלות משום צירוף סימנים למיהוי דאורייתא. ומה שנלענ"ד כתבתי בישוב דבריו. והוא נכון: