קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק שני · סימן מד
פלפול בדין פרשיות של מזוזה אי פתוחות בעינן או סתומות:
(שם ל"ב גמרא)
והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכתבו התוס' בד"ה והאידנא כו' ור"ת מפרש כו' ועוד בירושלמי בפ"ק דמגילה וכו' מתוך כל הני קשה כו' ונראה לפרש כו' ומתיישב בכך דלא קשיא ההיא דירושלמי אש"ס שלנו אליבא דרב עכ"ל. היה נראה לפרש כוונתם דהשתא לפי הירושלמי אליבא דרב במזוזה אי בעי עביד פתוחות אי בעי עביד סתומות ולא קשיא אש"ס שלנו אליבא דרב דיש לומר דהש"ס שלט נמי ס"ל אליבא דרב כן מיהו יש לעיין דמ"מ אכתי קשיא דהבא מסקינן כי קאמר רב הלכה כרשב"א אריוח ולא אפתוחות והתם קאמר רב בהדיא הלכה כדברי האומר פתוחות ואי משום דבעיקר הדין מיהת לא פליגי אליבא דרב דבין לש"ס דידן בין להירושלמי ס"ל לרב דבין בפתוחות בין בסתומות שפיר דמי אלא דבהא פליגי דהש"ס שלנו סובר דרשב"א דקאמר פתוחות דוקא קאמר ומשו"ה ע"כ בעינן לפרושי דכי קאמר רב אריוח והירושלמי סובר דפתוחות דרשב"א לאו דוקא אלא אף פתוחות וה"ה לסתומות ושפיר מצי למימר הלכה כרשב"א גם בהא דפתוחות דלפ"ז גם בלאו הך פירוש דפי' דקאי לפרושי מילתא דרב נמי יש ליישב כן דמאי תני פתוחות אף פתוחות קאמר וכדמפרש רב נחמן ב"י כאן הך דרשב"א ועלה קאמר רב הלכה כרשב"א וה"נ יש לפרש דברי הירושלמי דהכי ס"ל ובעיקר דינא לא פליג הירושלמי אליבא דרב אש"ס שלנו דגם לפי הירושלמי ס"ל לרב דמצוה בסתומות ותנא דתני פתוחות אף פתוחות קאמר ואפשר לומר דאי נפרש הך דפתוחה בראשה פתוחה וכו' לאו לפרושי מילתא דרב קאי אלא לפרש דין הפתוחה והסתומה א"כ מדנקט לה הכא אצל דין המזוזה גבי פלוגתא דתנאי בפתוחות וסתומות משמע דבא להשמיענו במזוזה האיך ניעבד ואיזו מקרי פתוחה ואיזו מקרי סתומה וא"כ ע"כ צ"ל דרב דקאמר הלכה כדברי האומר פתוחה דוקא קאמר ושפיר בעינן לידע איזו היא הפתוחה ואיזו היא הסתומה גבי מזוזה דלא ניטעי למיעבד סתומה אבל אי רב קאמר פתוחות אף פתוחה ובין פתוחה ובין סתומה כשר במזוזה א"כ במזוזה לא נפ"מ מידי מידיעת החילוק שבין פתוחה לסתומה דכל היכי דעביד שפיר עביד ואי משום דס"ל מצוה בסתומות בעינן לידע למצוה באמת לא משמע מלשון הירושלמי דס"ל לרב מצוה בסתומות ולא הוזכר בדבריו כלל הך דמצוה בסתומות ונהי דאיכא לפרושי דבין בפתוחות בין בסתומות שפיר דמי מיהא מצוה בסתומות ודאי לא משמע ואי שניהם שוים לא הוי צריך לפרושי הכא חילוק שבין פתוחה לסתומה ובעלמא הו"ל לפרושי היכא דנפ"מ בחילוק זה אלא ודאי צ"ל דרב פתוחות דוקא קאמר או מצוה בפתוחות וע"כ פליג אש"ס שלנו דבש"ס שלנו ע"כ ס"ל לרב או סתומות דוקא או מצוה בסתומות אבל השתא דלפרושי מילתא דרב קאי שפיר איכא למימר דבעיקר הדין לא פליג הירושלמי אש"ס שלנו אליבא דרב ולכ"ע ס"ל לרב דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וכמש"ל:
מיהו לפ"ז הא דאמרינן הכא חזינא לרב הונא וכו' ועושה פרשיותיה סתומות לאו משום דמצוה בסתומות ס"ל אלא משום דהיכא דבעי עביד עביד ליה איהו בסתומות דהא רב הונא ע"כ כרב ס"ל דמה"ט פריך הכא מרב ארב הונא משום דרב הונא תלמידיה דרב הוי וא"כ לפ"ז קשיא מאי פריך מהא דאמר רב הלכה כרשב"א ומאי צריך נמי לשנויי כי קאמר רב אריוח מ"ט לא ניחא ליה בפשיטות הא דקאמר ועושה פרשיותיה פתוחות היינו משום דס"ל היכא דבעי עביד וכמו רב הונא דע"כ ס"ל כן ואפ"ה הוי עביד סתומות וה"נ לר' מאיר הכי ס"ל והוי עביד פתוחות ובלאו הך דירושלמי ניחא דס"ל להש"ס מדעביד רב הונא סתומות ש"מ דס"ל מצוה בסתומות וה"נ איכא למידק איפכא מר"מ דעביד פתוחות ש"מ דס"ל מצוה בפתוחות ושפיר קשיא ליה אי אפתוחות קאמר רב אבל השתא אי אמרינן דהש"ס שלנו סובר כהירושלמי והירושלמי ע"כ ס"ל אליבא דרב דהיכא דבעי עביד ואין מצוה בסתומה יותר מבפתוחות וכמ"ש וא"כ רב הונא נמי ע"כ הכי ס"ל ואפ"ה הי' נוהג לעשות סתומות וה"נ איכא לפרושי הך דר"מ דס"ל נמי היכא דבעי עביד ואיהו הוי נהיג למיעבד פתוחות ודוחק לומר דמשמע לי' להש"ס דהך דרשב"א דקאמר ר"מ הי' עושה פרשיותי' פתוחות דתמיד היה עושה כן ומשו"ה משמע לי' דס"ל דע"כ מצוה מיהא איכא בפתוחות טפי אבל בהך דרב הונא איכא לפרושי דפעם א' חזי לי' דעביד כן ושפיר איכא למימר דס"ל היכא דבעי עביד וה"נ איהו הוי עביד פעם כן ופעם כן דזה דוחק דמנ"ל להש"ס כן ועוד הא ע"כ הך דהי' כותבה על הדוכסוסטוס ע"כ לאו דתמיד עושה כן דהא איהו גופי' קאמר בשבת דף ע"ט ע"ב דר"מ הי' כותבה על הקלף וכמו שנתבאר לעיל באריכות בס"ד ודומיא דהכא איכא לפרושי הך דעושה פרשיותי' פתוחו' דפעמים שהיה עושה כן ומאי קשיא לי' מעיקרא ולמה לי' לשנויי נמי כי קאמר רב אריוח וצ"ע ובדברי הרא"ש בהל' מזוזה משמע דבעי לפרושי הך דירושלמי ממש כש"ס שלנו דמצוה בסתומות ואי עביד פתוחות שפיר דמי יע"ש ועוד יש לעיין דלפ"ז אכתי לא ניחא מנהג דידן דעבדינן במזוזה פתוחות כיון דלהירושלמי היכי דבעי עביד ובהש"ס דילן אמרינן להדיא דהאידנא נהוג עלמא בסתומות ואמרינן נמי דמצוה בסתומות ורב הונא נמי עביד סתומות א"כ ודאי למיעבד סתומות עדיף טפי דאז הוי עבדינן שפיר לכ"ע בין להש"ס דידן בין להירושלמי משא"כ השתא דלא עבדינן שפיר להש"ס דידן וכ"ש דקשיא טפי לדברי הרא"ש דמפרש הך דירושלמי ממש כמו בש"ס דידן ואפשר דאה"נ דלפי מ"ש התוס' פי' דברי הירושלמי לא אתי להו שפיר מנהג דידן ויהי' המשך דבריהם כן דמעיקרא כתבו דמכל הני קשה אמנהג דידן וכתבו ושמא סמכינן אהירושלמי דפליג וכו' היינו דלפי הנראה מפשט לשונו משמע דפליג ואח"ז כתבו דדבר תימא הוא לפרש כן וע"כ נראה להו לפרש בענין דלא פליג אש"ס דידן וא"כ אכתי קשה מנהג דידן ולפ"ז אפשר לומר דגם התוס' ס"ל לפרש דברי הירושלמי ממש כש"ס דידן דמצוה בסתומות ומ"ד פתוחות אף פתוחות קאמר וכמ"ש הרא"ש מיהו לשון התוס' לא משמע כן במ"ש ואע"ג דבעלמא מיקרי סתומה כי ה"ג לא חיישינן במזוזה וכו' משמע להדיא דאין עיקר המצוה בסתומות אלא דלא חיישינן במזוזה אי עביד סתומות וצ"ע ודוק:
והנה עתה נבאר דברי הרא"ש בזה ע"פ לשונו ומה שיש לעיין בדבריו וזה לשונו בהל' ס"ת פרשה פתוחה וכו' כתב ר"ת איזו היא הפתוחה וכו' עד זה מצא ר"ת בסידור קדמונים כמ"ש בתוס' ובמס' סופרים מצא איזו היא פתוחה כל שלא התחיל בראש השיטה איזו היא סתומה כל שהניח באמצע שיטה וכמה יניח בראש השיטה וכו' וכמה יניח באמצע שיטה והיא נקראת סתומה כדי לכתוב שם של ג' אותיות גמר כל הפרשה בסוף הדף וכו' וכתב ר"ת דברייתא פליגא על סדר קדמונים דלסדר קדמונים פתוחה היא בסוף שיטה ולמסכת סופרים פתוחה היא בתחלת שיטה ואם יניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה יצא ידי שניהם עכ"ד. הנה לפי הלשון שהביא ממס' סופרים ע"כ צ"ל הא דקתני כל שהניח באמצע שיטה היינו שהניח חלק באמצע שיטה וכתב בתחלת שיטה ובסופה מדקאמר עלה וכמה יניח באמצע שיטה וכו' ודלא כמ"ש לעיל לפרש בדברי התוס' שהניח באמצע שיטה היינו שהניח מלכתוב וגמר הפרשה באמצע שיטה והריוח הוא בסוף השיטה דע"ז לא הוי שייך כמה יניח באמצע שיטה וכו' דזהו שיעור הריוח והריוח הרי הוא בסוף השיטה אלא ודאי דכל שהניח באמצע שיטה היינו שמניח הריוח באמצע שיטה וא"כ לפ"ז יש לעיין הא דקתני בתר הכי גמר כל הפרשה בסוף הדף וכו' אהייא קאי אי אפתוחה קאי א"כ למה ליה לשייר שיטה א' שלימה מלמעלה יניח ריוח בתחלת השיטה בלבד כשיעור ג' אותיות דזהו עיקר דין הפתוחה כל שלא התחיל מראש השיטה ואי אסתומה קאי א"כ היכי קתני ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של ג' אותיות מתחיל מלמעלה ושיור זה ע"כ הוא בסוף השיטה מדקתני מתחיל מלמעלה משמע להדיא דמתחיל הפרשה מלמעלה ולא כתב עדיין כלום למטה מפרשה זו והרי סתומה כזו לא הוזכרה כלל מעיקרא דהא דין הסתומה קתני שהניח הריוח באמצע שיטה ואי כה"ג נמי סתומה הויא מעיקרא הו"ל למימר כל שהניח באמצע שיטה או בסוף שיטה. ומיהו אפ"ל דעיקר דין הסתומה היא להניח הריוח באמצע השיטה ומיהו היכא דלא אפשר כגון שגמר הפרשה סמוך לסוף השיטה שלא נשאר ריוח אלא כדי לכתוב שם של ג' אותיות ואי אפשר לכתוב כלום בסוף השיטה שיהא הריוח באמצע מקרי נמי סתומה בכך אבל כל שאפשר לכתוב אחר הנחת הריוח צריך לכתוב ק אחר הריוח כדי שיהא הריוח באמצע:
ואמנם עדיין יש לעיין במ"ש ואם יניח בתחלת השיטה ובסוף השיטה יצא ידי שניהם ואמאי כיון דלסדר קדמונים הפתוחה היא כשמניח ריוח בסוף השיטה וכשמניח ריוח בתחלת השיטה זו היא סתומה וכמו שהוכחנו לעיל בדברי התוס' ולמס' סופרים הוי איפכא וכמ"ש א"כ כשיניח בסוף שיטה ובתחלת שיטה הרי יש כאן צורת פתוחה וצורת סתומה בין למר בין למר והאיך יצא ידי שניהם בפתוחה והרי אינו ניכר הפתוחה בכאן יותר בסתומה כיון שיש כאן צורת שניהם ומנ"ל דלא הוי בכלל פתוחה שעשאה סתומה ואפילו תימא שאין זו מבטלת זו כיון דמ"מ יש כאן צורת פתוחה לכו"ע אכתי תפסל מפני שעשה סתומה במקום שאין צריך וה"ז כמו שעשה ריוח שיעור סתומה באמצע פרשה במקום שאין צריך דמפסל בהכי והתוס' שכתבו דהיכא שהניח ריוח בסוף שיטה ובתחלת שיטה פשיטא להו דפתוחה היינו לפי הירושלמי דס"ל דבין בסוף שיטה בין בתחלת שיטה הכל מיקרי פתוחה ממילא דאם מניח בתחלה ובסוף אין כאן גרעון כלום דהו"ל כמו שעשה ריוח גדול לפתוחה יותר מן השיעור דלא מפסל בהכי אבל לסידור קדמונים ולמס' סופרים דא' מהן היא הפתוחה וא' מהן היא הסתומה לכל חד כדאית ליה האיך יצא ידי פתוחה אם עשה שניהם כיון דכל א' היא צורה בפ"ע ואם שינה מא' על חברתה מיפסלא וגם אם שינה לעשות א' מן הצורות במקום שאין צריך נמי מיפסלא ומיהו בהך דסידור קדמונים יש לומר דס"ל להרא"ש דלדידהו לא מקרי סתומה אלא היכא דהריוח הוא באמצע שיטה דוקא אבל כל שהריוח הוא בתחלת השיטה אינה לא פתוחה ולא סתומה ודלא כמש"ל ואה"נ דלסידור קדמונים קשה על מנהגנו שמניחין חלק בתחלת שיטה ואח"כ מתחיל והיה אם שמוע דכה"ג לא פתוחה ולא סתומה הויא ואינו מתיישב כלל אפילו לפי הירושלמי דפסק כמ"ד פתוחות. ומנהגנו במזוזה ע"כ דלא כסידור קדמונים ומשו"ה לא איכפת לן אי מניח ריוח בסוף ובתחלה כיון שבמה שמשייר בתחלה על חנם לסידור קדמונים אין כאן שינוי דאין זו צורת סתומה כלל מיהו למס' סופרים נראה דאי אפשר לומר כן דנימא איפכא דאם עשה ריוח בסוף שיטה לחוד אינה לא פתוחה ולא סתומה דסתומה לא הויא אלא באמצע שיטה דוקא דא"כ אהייא קאי הא דקתני גמר הפרשה בסוף הדף וכו' דאפתוחה לא מצי קאי דא"כ למה ליה לשייר שיטה א' שלימה למעלה וכמש"ל ולא א"ש נמי הא דקתני ואם שייר מלמטה כדי שיעור שם של ג' אותיות יתחיל מלמעלה הא בכה"ג למס' סופרים אינה פתוחה כלל דפתוחה נא הוי אלא בשהריוח בתחלת השיטה ולא בשהריוח בסופה וע"כ גם הרא"ש מודה בזה דאל"כ הרי בשהריוח לבסוף לחוד לכו"ע הוי פתוחה ולמה ליה לעשות ריוח בסוף ובתחלה לצאת ידי שניהם בריוח בסוף שיטה לחוד נמי יצא ידי שניהם. ועוד דא"כ המס' סופרים ס"ל ממש כדברי הירושלמי ובדברי הרא"ש משמע להדיא דפליגי יע"ש וע"כ ודאי דלאו אפתוחה מפרש לה אלא אסתומה א"כ ש"מ דבכה"ג שמניח ריוח בסוף שיטה מקרי סתומה למס' סופרים ואכתי תקשה האיך יצא ידי שניהם אם יניח בסוף ובתחלה הא למס' סופרים בכה"ג יש כאן צורת סתומה וצורת פתוחה והאיך יצא בה ידי פתוחה ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דדוקא היכא דסיים בסוף הדף והניח למטה בסוף השיטה ריוח כשיעור הוא דהוי סתומה כיון שתחתיה אין כתוב כלום ופרשה שלאחריה מתחיל מלמעלה הוי ליה כמו ריוח באמצע שיטה דהרי הוא בין כתיבה שבתחלת שיטה התחתונה לכתיבת שיטה עליונה וכעין שכתב הרא"ש לשיטתו שיניח ריוח שיטה שלימה דמקרי סתומה דהוי כמו ריוח באמצע וה"נ כיון שאין הכתיבה תחתיה אלא כנגדה למעלה מיחשב האי ריוח שבסוף שיטה התחתונה כמו ריוח באמצע שיטה אבל באמצע הדף כה"ג שמניח סוף שיטה חלק אין זה סתומה כיון שכתיבת פרשה שניה היה תחתיה בשיטה אחרת ודאי אין להחשיבה כמו ריוח באמצע ומה"ט נקט במס' סופרים גמר בסוף הדף דוקא דמשום רישא דמילתא ה"נ באמצע הדף אם גמר עד סוף שיטה מניח שיטה אחת חלק ומתחיל בשלישית והויא סתומה בכה"ג וכמ"ש הרא"ש שם והטור י"ד סימן רע"ה אלא משום סיפא דמילתא נקט גמר בסוף הדף דבסוף הדף הוא דמקרי סתומה בכה"ג אבל לא באמצע הדף וכמ"ש והשתא לפ"ז גם למס' סופרים סתומה לא הויא אלא באמצע שיטה דוקא ובסוף שיטה אינה לא פתוחה ולא סתומה ובתחלת שיטה הויא פתוחה ולסידור קדמונים בסוף שיטה הויא פתוחה ובתתלת שיטה אינה לא פתוחה ולא סתומה והשתא א"ש כשיניח בסוף שיטה ובתחלת שיטה יצא ידי שניהם דהרי יש כאן צורת פתוחה לכו"ע והריוח שהוא מיותר לא מגרע מידי כיון שאין בריוח זה צורת סתומה ובזה א"ש נמי מ"ש הרא"ש וכתב ר"ת דברייתא פליגא וכו' דלסידור קדמונים הפתוחה היא וכו' משמע להדיא דבפתוחה לחוד הוא דפליגי אבל בסתומה לא פליגי כלל וע"כ צ"ל דמפרש לסידור קדמונים ולמס' סופרים כדרך שכתבתי לדעתו (ובב"י שם ראיתי שהביא לשון ברייתא זו דמס' סופרים):
ומעתה יש ללמוד מכאן דין חדש למאי ופסקו הרא"ש והטור דפתוחה היא בין בראש השיטה בין בסופה וסתומה היא באמצע מ"מ אם נזדמנה לו פרשה פתוחה בתוך הדף לא יעשנה בענין זה שיניח חלק בסוף השיטה שבסוף הדף ויתחיל מלמעלה דכה"ג סתומה הויא דהויא כמו באמצע שיטה וכמ"ש דלדעת הרא"ש ע"כ צריך לפרש כן הך דמס' סופרים ואע"ג דהירושלמי פליג אמס' סופרים ופסקו הרא"ש והטור כירושלמי מ"מ בהך סברא דבסוף השיטה שבסוף הדף מיחשב כבאמצע שיטה בהא לא מצינו דפליג דכבר הוכחנו דלדעת הרא"ש ע"כ בסתומה לא פליגי כלל ולכו"ע הסתומה היא באמצע השיטה וגם המס' סופרים הכי ס"ל ואפ"ה קתני דבסוף השיטה שבסוף הדף חשיב שפיר סתומה דהו"ל כבאמצע שיטה ובהך סברא לא מצינו מאן דפליג ואמנם לענין לעשות הסתומה כן בזה יש לדון דיש לומר דתליא שפיר בפלוגתא דמס' סופרים וירושלמי דאיכא למימר ע"כ לא קאמר במ"ס דעבדינן סתומה כה"ג אלא משום דס"ל דבאמצע הדף כה"ג לאו פתוחה הויא ואע"ג דהתם סתומה נמי לא הוי מ"מ הכא בסוף הדף הויא סתומה שפיר בכה"ג דהויא כבאמצע שיטה מטעמא דכתיבנא אבל לדברי הירושלמי דס"ל דבאמצע הדף הוי בכה"ג פתוחה יש לומר דלא עבדינן סתומה בכה"ג כיון דמחזי כפתוחה ובעלמא פתוחה היא אבל לענין לעשות פתוחה בענין זה ודאי היה נראה דלאו פתוחה הויא אפילו לפי הירושלמי דלא מצינו דפליג בסברא זו אמס' סופרים דסוף השיטה שבסוף הדף חשיב כאמצע השיטה והוי' לה סתומה באמת והוי לה פתוחה שעשאה סתומה אבל לפ"ז היא תימא על הטור שכתב בא"ח הל' תפילין סי' ל"ב שיעשה שלשה פרשיות ראשונות פתוחות דהיינו שיניח חלק בסוף השיטה כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחלתו וכו' הא סוף השיטה שבכל פרשה הוא ג"כ סוף הדף בתפילין שכל פרשה ופרשה נכתבת דף בפ"ע בתפילין ובסוף השיטה שבסוף הדף לאו פתוחה הויא דמיחשב כאמצע השיטה וכמש"ל דבהא לא מצינו מאן דפליג וכן קשה על הב"י שכתב בשו"ע דלכן נהגו לעשות ג' ראשונות פתוחות בענין זה שמניח חלק בסוף שיטה ומתחיל מלמעלה בראש שיטה דבכה"ג הויא פתוחה בין לדעת הרא"ש בין לדעת הרמב"ם ולפי מ"ש לדעת הרא"ש בכה"ג לאו פתוח' הוי' איברא שראיתי בב"י בי"ד שם שהבי' בשם הר"י אסכנדרי שכתב לשון המס' סופרים בגי' אחרת והכי גרס שם גמר בסוף הדף מניח שיטה בתחלת הדף ואם נשארה שיטה בסוף הדף מתחיל בתחלת הדף ולפי גירס' זו הוי א"ש בפשיטו' לדעת הרא"ש דלמס' סופרי' הסתומה היא דוקא באמצע שיטה לעולם ובסוף השיט' אינה לא פתוחה ולא סתומה מיהו כשמניח שיטה שלימה חלק ודאי סתומה היא לדעת הרא"ש לכ"ע וכמ"ש הרא"ש שם להדיא וכן כת' הטור להדי' שם ובזה אין חילוק דגם להירושלמי הדין כן אבל ריוח שבסוף השיטה לדע' המס' סופרים אין זה לא פתוחה ולא סתומה ולדעת הירושלמי הויא פתוחה אבל בריוח שיטה שלימה לדעת הרא"ש לכ"ע סתומה היא ולפ"ז אין שום חילוק בין אמצע הדף לסוף הדף דלעולם כשהריוח בסוף השיטה תליא בפלוגתא דמ"ס וירושלמי וכשהריוח שיטה שלימה לכ"ע סתומה הוי בין באמצע הדף בין בסוף הדף ואמנם הדבר קשה לשבש הנוסחאות בדברי הרא"ש ובדברי התוס' וגם הב"י הביא לשונם ובכל הנוסחאות בדבריהם הלשון הוא ואם שייר מלמטה כדי לכתוב שם של ג' אותיות מתחיל מלמעלה ולשון זה אי אפשר לפרש אלא בשהריוח הוא בסוף השיטה ובלאו"ה אין גי' הרא"ש וגי' זו שמצא הר"י אסכנדרי שוים והם בהיפך בכמה דברים יע"ש:
והנה אחרי בכל אלה הדרא קושיין לדוכתי' כיון דמוכח מדברי השור דלדעת הרא"ש אין חילוק בין אמצע הדף לסוף הדף דגם בסוף הדף כשמניח ריוח בסוף השיטה לא חשיב כריוח באמצע השיטה וא"כ ע"כ הא דקתני במס' סופרים ואם שייר כדי לכתוב כו' לאו דוקא בסוף הדף אלא ה"ה באמצע הדף אם מניח ריוח בסוף השיטה כשיעור זה הוי' סתומה א"כ האיך כתב דכשיניח ריוח בסוה"ש ובתחי"ש יצא ידי שניהם הא למס' סופרים יש כאן צורת סתומה וצורת פתוחה ומאן לימא לן דפתוחה היא דילמא סתומה היא ובמה יש כאן היכר שהיא פתוחה יותר מסתומה והיה נראה לי מחמת זה לפרש דלדעת הרא"ש תליא פלוגתא דסידור קדמוני' ומס' סופרים בהך סברא דלסידור קדמוני' ענין הפתוחה והסתומה תליא בסוף הפרשה דכשיש פתיחה בסופה הרי היא פרשה פתוחה וכשאין פתיחה בסופה ה"ה סתומה ומפני זה כשהריוח בסוף השיטה היא פתוחה שה"ה פתוחה בסופה וכשאין ריוח בסוה"ש ה"ה סתומה מפני שאין שום פתיחה בסופה והריוח שבתחלת שיטה שתחתיה הוא מפני הפסק פרשה ומ"מ אין זו פתוחה כיון שהיא סתומה בסופה וכן נמי כשהריוח באמצע הוי נמי סתומה דהרי אינה פתוחה בסופה שכתוב באותה שיטה עצמה בסופה ואין לה פתוחה בסופה והריוח הוא משום הפסק פרשה בלבד וזהו דעת רש"י ממש וכמ"ש התוס' לדעת רש"י בענין צורת הפתוחה והסתומה והוכחנו לעיל בס"ד מלשון רש"י ד"ה אמרתי לו רבי וכו' דהכי ס"ל דענין הפתוחה והסתומה אסוף הפרשה קאי יע"ש ולמס' סופרים הוא להיפך דענין הפתוחה והסתומה אתחלת הפרשה הוא דהוי דכשיש פתוחה בתחלתה הרי היא פרשה פתוחה ומפני זה כשהריוח הוא בתחלת השיטה והתחלת הפרשה היא באמצע השיטה הרי היא פתוחה מפני שפתוחה היא בתחלתה וכשהריוח הוא בסוף שיטה שאחר הפרשה שלפניה הרי היא סתומה כיון דאין לה פתיחה בתחלת' והריוח שבסוף השיטה שלפני' הוא מפני הפסק הפרשה ומ"מ אין זו פתוחה כיון שאין לה פתיחה בראשה וכן נמי אם הריוח באמצע אין זו פתוחה והריוח הוא מפני הפסק הפרשה בלבד ולפ"ז עיקר פלוגתייהו בענין הפתוחה בהא תליא אי אסוף הפרשה קמייתא או אתחלת פרשה בתרייתא וממילא הסתומה היא בהיפך לכל חד כדאית ליה דכל שאין לה פתוחה במקום הראוי ויש לה ריוח בין פרשה לפרשה במקום אחר ה"ה סתומה דהיינו שאינה פתוחה וזו שנקראת סתומה אין הצורת ריוח עושה אותה סתומה אלא זה שאינה פתוחה עושה אותה סתומה והריוח הוא מפני הפסק הפרשה בלבד ופתוחה שעשאה סתומה פסולה היינו מפני שצריך להיות לה פתוחה למר בראשה ולמר בסופה וזו אין לה וכן איפכא סתומה שעשאה פתוחה פסולה מפני שדינה שלא יהיה לה פתיחה למר בראשה ולמר בסופה והשתא יש לה והשתא א"ש מ"ש הרא"ש כשיניח ריוח בסוף שיטה ובתחלת שיטה יצא ידי שניהם בפתוחה כיון דבין למר בין למר יש כאן פתיחה דלסידור קדמונים הרי יש לה פתיחה בסופה והריוח שבתחלת השיטה שתחתיה לא מעלה ולא מוריד ואינו מבטל בשביל זה צורת הפתוחה דהרי היא פתוחה בסופה והריוח שבתחלת השיטה ה"ה ריוח בעלמא ולאו צורת סתומה עליה כלל כיון שהיא פתוחה במקום הראוי שאין ריוח הסתימה צורת הסתומה וכמש"ל שאינו אלא ריוח בעלמא בין פרשה לפרשה ואם בכאן ריוח זה מיותר בהא לא איכפת לן דאין שיעור למעלה בריוח שבין פ' לפ' ויכול לעשותו כמו שירצה ומשו"ה לא דמי נמי לעושה ריוח סתומה באמצע פרשה דהתם מיפסל משום שעשה ריוח פ' במקום שאינה פרשה אבל הכא במקום פרשה לא איכפת לן מריוח גדול דלמעלה אין לו שיעור ולמס' סופרים נמי כיון שיש לה פתיחה בראשה ה"ה פתוחה בודאי וזה הריוח שלמעלה בסוף השיטה לא מעלה ולא מוריד וכמ"ש לסידור קדמונים לדעתו וניחא נמי השתא מ"ש דברייתא פליגא וכו' ותלה עיקר הפלוגתא בפתיחה מפני שעיקר הפלוגתא בפתיחה הוא דהוי אם בסוף הפ' או בתחלתה והך דסתומה ממילא הוא דהוי דכל שאין לה פתיחה לכל חד כדאית ליה ה"ה סתומה מכיון שאינה פתוחה ועולין דברי הרא"ש כהוגן וכפי מה שפירשתי בדברי התוס' לעיל בס"ד דדעת סידור קדמונים הוא ממש דעת רש"י וכפי מה שפירשו התוס' דגם זה קרוי סתומה ומנהגנו במזוזה א"ש לדעתם ודעת המ"ס הוא להיפך ממש הכל כאשר ביארנו בס"ד בדברי התוס':
ולפ"ז נראה לי בפשיטות דזו הסדורה שכתוב בסידור קדמונים פתוחה היא ולא סתומה מכיון שיש לה פתיחה במקום הראוי דהיינו בסוף הפרשה לסידו"ק וריוח היתר אינו מעלה ומוריד לבטל צורת הפתוחה ופתוחה ממש היא אלא שבקצת פרשיות פתוחות היה קבלה בידם לעשות הריוח כזה שיתחיל לכתוב השיטה שתחתיה כנגד הנחה של העליונה וזו נקראת סדורה וע"ז כתב הטור שאם שינה אותה לא פסל כלומר שלא עשאה בענין אלא עשאה פתוחה כדין פתוחה לכל חד לא פסל כן נראה לי ודלא כמ"ש בב"י דהסדורה יש לה דין סתומה יע"ש ואמנם עדיין צריך ביאור בענין פלוגתייהו בריוח שיטה שלימה ויתבאר אי"ה בסמוך בס"ד ודעת הירושלמי לפי' התוס' והרא"ש נראה דס"ל דענין הפתיחה והסתימה אריוח שבין פרשה לפרשה קאי דכל שהריוח הוא פתוחה ה"ה פתוחה בין שיהא ריוח בסוף השיטה הרי הוא פתוח בסופו בין שיהא ריוח בתחלת השיטה ה"ה פתוח בתחלתו וזה נקרא פ' פתוחה שהריוח שבין הפרשיות הוא פתוח מצד א' וכשהריוח שבין הפרשיות הוא סתום מכל צד היא נקראת סתומה כגון באמצע שיטה שהריוח הוא סתום משני צדדיו זוהי סתמא והנה בענין הנחת שיטה שלימה ריוח מצינו פלוגתא במס' סופרים ובסי"ק דלסיד"ק אם מניח שיטה שלימה חלק ומתחיל בתחלת שיטה שלישית ה"ה פתוחה וכמש"ל להדיא בתוס' וברא"ש בלשון סיד"ק ובמס' סופרים מוכח דאם מניח שיטה שלימה חלק ומתחיל בשלישית ה"ה סתומה וכמש"ל בס"ד דע"כ הא דקתני גמר בסוף הדף וכו' אסתומה קאי וקתני דישייר שיטה א' מלמעלה ובדברי הירושלמי לא מצינו להדיא דין מניח ריוח שיטה שלימה אם היא פתוחה או סתומה והנה לפי מ"ש בטעם פלוגתייהו בצורת הפתוחה היה נראה לי דגם הך דשיטה שלימה נמי בהא טעמא והא סברא פליגי ולכ"ע ריוח שיטה שלימה שבין פרשה לפרשה טפי נמשך אחר הפרשה שלפניה להיות לה לפתח בסופה ממה שנמשך אחר הפרשה שלאחריה להיות לה לפתח לפניה בתחלתה ואפשר ליתן קצת טעם בזה שדרך הוא לתת ריוח בסוף הכתיבה ולא בתחלת הכתיבה שכן מצינו בתורה שבתחלתה אין לה ריוח לפתיחה שמתחיל בראשית בתחלת שיטה ובסופה יש לה ריוח פתוח דלעיני כל ישראל מסיים באמצע שיטה וכדאיפסק הלכתא לעיל דף למ"ד ע"א באמצע שיטה דוקא ומשום זה ריוח שיטה שלימה שבין פ' לפ' יותר נמשך להיות פתח לפ' שלפניה מפני שדרך לתת ריוח בסוף הכתיבה והשתא א"ש דלסידו"ק הפתיחה תליא בסוף הפרשה כשיש לה פתיחה בסופה הרי היא פתוחה מה"ט כשמניח ריוח שיטה שלימה הוי פתוחה דומיא דמניח ריוח בסוף שיטה דהרי יש לה פתיחה בסופה ולמס' סופרים דס"ל דהפתיחה תליא בתחלת הפרשה אבל הפתיחה שבסוף הפ' ראשונה אינה עושה אותה פתוחה מה"ט ס"ל דבמניח ריוח שיטה שלימה אין זו פתוחה אלא סתומה מפני שזו הפתיחה היא לסופה של פ' ראשונה דומיא דפתיחה שבסוף שיטה דלדברי המס' סופרים הויא סתומה מה"ט דכתיבנא לעיל:
ואמנם לפ"ז היה נראה בפשיטות דלדעת הירושלמי דס"ל דבין פתיחה בסוף שיטה בין פתיחה בראש שיטה הכל מיקרי פ' פתוחה ה"ה דמניח ריוח שיטה נמי פתוחה הויא דלא גרע מפתיחה שהיא בסוף שיטה דודאי הפתיחה נראה לסוף הפ' ואפ"ה מיקרי פתוחה מפני שהריוח פתוחה וכ"ש הכא דהריוח פתוח לגמרי ואפי' אי נראה בפתיחה לסופה של ראשונה טפי נמי פתוחה היא דומיא דפתוחה בסוף השיטה אבל לפ"ז תיקשי טובא בדברי הרא"ש והטור שהם פסקו כדברי הירושלמי דפתוחה היא בין בסוף שיטה בין בראש שיטה ובמניח ריוח שיטה שלימה פסקו שהיא סתומה וזהו כדעת המס' סופרים ולפי מ"ש בטעם פלוגתייהו דסידו"ק ומס' סופרים בהך דשיטה שלימה ע"כ לדעת הירושלמי נמי הוי פתוחה כמו לסידו"ק וכיון שהם פסקו כדעת הירושלמי בהך דפתוחה בסוף שיטה דפתוחה הויא ולא סתומה שלא כדברי המס' סופרים א"כ בהך דריוח שיטה שלימה נמי הו"ל למפסק דפתוחה הויא כיון דהא בהא תליא וכמ"ש והרא"ש נתן טעם בזה כיון דאין לה פתיחה לא בסוף שיטה ולא בראשי שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח באמצע שיטה ולפי טעם זה ע"כ נצטרך לומר דבהא סברא פליגי הסידו"ק והמס' סופרים דהא לכ"ע באמצע שיטה ריוח הויא סתומה והסידו"ק ס"ל דלא דמי לריוח באמצע שיטה אלא לריוח בסוף השיטה והמס' סופרים ס"ל דדמי לריוח באמצע שיטה וזה תימא דמנ"ל דפליגי בהא כלל כיון דבפשיטות יש לומר דלכ"ע דמי' לריוח בסוף השיטה ולסידו"ק דריוח בסוף שיטה הויא פתוחה הא נמי פתוחה היא ולמס' סופרים דס"ל ריוח בסוף שיטה הויא סתומה הא נמי סתומה היא וכן נראה מדברי המס' סופרים דכייל להנך תרי סתומות כהדדי דמעיקרא קתני צורת הסתומה דהיינו שמניח ריוח באמצע השיטה ולבסוף קתני או שיניח ריוח שיטה שלימה או יניח ריוח בסוף שיטה משמע דהנך תרוייהו כהדדי נינהו וחד טעמא בהו דמיקריין סתומות (ולקמן יתבאר בס"ד יישוב לזה לדעת הרא"ש והטור) והיינו כמ"ש דריוח שיטה שלימה הוי כמו ריוח בסוף שיטה וזהו נמי דעת סידור קדמונים אלא דבריוח שבסוף שיטה גופא פליגי דלמר הויא פתוחה ולמר הויא סתומה ומנ"ל לאיפלגינהו עוד במילתא אחריתא ובאמת גם דעת הרמב"ם כן הוא דריוח הגהה שיטה שלימה דמיא לריוח בסוף שיטה *ובזה היה נראה ליישב ולדידיה תרוייהו *"פתוחות הויין ודברי דעת בעל העיטור דפסק הרא"ש והטור צריכין לימוד וישוב:
גבי תפילין דעבדינן כולהו פתוחות וכמו שהביאו הפוסקים וה"ט משום דס"ל בדין פתוחות וסתומות כדברי הירושלמי וס"ל נמי דלדברי הירושלמי שיטה שלימה ריוח יש לה דין פתוחה וכמ"ש ולא משכחת לה סתומה אלא בריוח באמצע שיטה וסתומה כזו א"א לעשות בתפילין כלל וכמ"ש הב"י באו"ח סי' ל"ב וע"כ בתפילין כולן פתוחות עבדינן ודוק:
ויש ליישב דברי הרא"ש והטור דהכריחו דע"כ לפי דעת הירושלמי שהם פסקו כמותו צריך לומר דשיטה שלימה ריוח הויא נמי סתומה דאל"כ לא משכחת לה פ' והיה אם שמוע בתפילין סתומה כיון דלשיטת הירושלמי אין לך סתומה אלא כל שהריוח הוא באמצע שיטה ויש כתוב בתחלת שיטה ובסופה א"כ בתפילין שכל פ' היא בדף בפ"ע תחלתה וסופה וכ"ש בשל ראש דכל פ' ופ' היא בקלף בפ"ע דלא משכחת לה כלל סתומה בפ' והיה אם שמוע וזה ודאי אין לומר דאה"נ דבתפילין עבדינן כולהו פתוחות דא"כ ע"כ צ"ל דאע"ג דבתורה היא סתומה הכא בתפילין עבדינן פתוחה משום דאינן סמוכות ולפ"ז קשיא מאי קאמר ליה רשב"א לר"מ מה טעם קעביד פתוחות במזוזה וכי לא ידע הטעם דאינן סמוכות הא בתפילין ע"כ עבדינן פתוחות מה"ט דאין לנו טעם אחר בתפילין לשנות ממה שהוא בתורה דאין לומר דרשב"א לא הוי ס"ל האי טעמא דאינן סמוכות והא דעבדינן בתפילין פתוחה משום דאי אפשר בסתומה כלל וע"כ אמר רחמנא דניעבד פתוחה אבל במזוזה דאפשר בסתומ' אית לן למיעבד סתומות כמו שהם בתורה דאין דנין אפשר משאי אפשר דמ"מ אכתי קשיא הא איכא למילף מזוזה מתפילין בהיקשא דאיתקש בפ' שמע ומה"ט פריך בקדושין דף ל"ד דנקיש תפילין למזוזה לענין שיהיו נשים חייבות ומשני דטפי אית לן להקיש תפילין לתלמוד תורה לענין זה משו' דאיתקש בין בפ' שמע בין בפ' והיה אבל למילי אחריתי ודאי היקשא הוי דהא דאיתקש מזוזה לתורה בפ' והיה כדאמרינן שם לתלמוד תורה הוא דאיתקש כדכתיב ולמדת' אותם וגו' ולא לדיני כתיבת ספר תורה הוא דאיתקש אבל לתפילין ודאי איתקש לגמרי תדע דהא לענין שלא כסדרן דיליף במכילתין מוהיו בהוייתן יהיו דלא כתיב אלא בתפילין ואפ"ה גם במזוזה אמרינן שם דפסולה שלא כסדרן וע"כ משום דילפינן בהיקשא מזוזה מתפילין וכן נמי לענין שיהיו נכתבים בלשון הקודש דוקא נמי ילפינן במגילה שם מדכתיב והיו אע"ג דלא כתיב אלא בתפילין וע"כ במזוזה מהיקשא דתפילין ילפינן וא"כ ה"נ נקיש מזוזה לתפילין לענין דניעבד פתוחות ומאי קבעי לי' רשב"א מר"מ מה טעם וכן נמי תיקשי לדידן דקיי"ל במזוזה מצוה בסתומות וכדאמר רנב"י ואמאי לא ילפינן מתפילין למיעבד לכתחלה פתוחות דלא שייך הכא אין דנין אפשר משא"א כיון דע"כ אקשינהו רחמנא מיהו זה יש לדחות לפי מה שפירשו התוס' לקמן ע"ב דהא דאמרינן לקמן אתיא כתיבה כתיבה מספר היינו מס"ת וכן פי' הרא"ש גופיה בהלכות ס"ת ומטעם זה פסק דס"ת בעי שרטוט יע"ש וא"כ יש לומר דלענין פתוחות נמי אי לאו דאיכא טעמא דאינן סמוכין הוי לן למילף טפי בג"ש כתיבה כתיבה מס"ת דניעבד במזוזה סתומות כמו בס"ת דעדיף טפי למילף מס"ת משום דתרוייהו הויין אפשר מדנילף מתפילין דהויין אי אפשר:
ומיהו אכתי תיקשי ממקום אחר אי נימא דבתפילין ע"כ פתוחות הויין א"כ מאי מייתי סייעתא לרנב"י דבמזוזה ע"כ פתוחות לאו דוקא מהך דס"ת שבלה ותפילין שבלו וכו' ולמאי דס"ד מ"ט לא מקשי מינה לרב הונא ולאביי דס"ל דבמזוזה סתומה דוקא א"כ תיקשי לדידהו מתפילין הא מורידין עושין הא בתפילין ע"כ פתוחות הם ובמזוזה סתומות וזה לא נראה לפרש דאה"נ דהכי קאמר לימא מסייע לי' בתרתי בהא דקאמר לרשב"א אף פתוחות ובהא דקאמר נמי לענין דינא דמצוה בסתומות ואי עבדינן פתוחות ש"ד ולא סתומות דוקא ולאפוקי מדאביי דפשטא דשמעתא משמע דלא מייתי סייעתא אלא אהא דקאמר לרשב"א אף פתוחות ולא פתוחות דוקא והיינו דקאמר הכא סתומות והכא פתוחות מיהו גם זה יש לדחות דמאביי גופי' אין הוכחה האיך ס"ל גבי מזוזה לדידן לענין סתומות אם סתומות דוקא או מצוה בסתומות והא דהוצרך לומר דהא דקאמר רב הלכה אריוח קאמר היינו משום דס"ל דרשב"א פתוחות דוקא ס"ל ואמנם אכתי יש להביא ראיה דמשכחת לה סתומה בתפילין דהנה יש לעיין בהא דמייתי סייעתא לרנב"י מהך דס"ת שבלה וכו' דרשב"א ע"כ אף פתוחות קאמר דילמא פתוחות דוקא קאמר והיינו שתמיד היה עושה פרשיותיה פתוחות והיינו משום דס"ל דמצוה בפתוחות לכתחילה וכמו רב הונא דהיה עושה סתומות תמיד משום דס"ל מצוה לכתחילה בסתומות וכדקאמר רנב"י ה"נ ר"מ היה עושה פתוחות משום דמצוה בפתוחות וכדס"ל ללישנא דגמרא לעיל ולאביי דרב דקאמר הלכה כרשב"א אריוח ולא אפתוחות משום דס"ל דפתוחות דקאמר היינו שתמיד היה עושה פתוחות וע"כ ס"ל מצוה בפתוחות ומה"ט הוצרכו לומר דרב אריוח קאמר ולא אפתוחות כי היכי דלא תיקשי ארב הונא דהיה עושה סתומות תמיד דע"כ ס"ל דמצוה בסתומות דהא ליכא למימר דאביי דקאמר כי קאמר רב אריוח היינו משום דס"ל לרשב"א פתוחות לעיכובא דמנ"ל הא וכמו שהארכתי בזה לעיל במקומו בס"ד ומנ"ל נמי להש"ס לפרש אליבא דאביי כן דבפשיטות ניחא אי נמי ס"ל לאביי דלרשב"א מצוה בפתוחות לכתחלה שפיר הוצרך לומר כי קאמר רב אריוח וכמ"ש וכיון שכן היכי מייתי מינה סייעתא לרנב"י דילמא לעולם כדאביי דרשב"א דקאמר דר"מ היה עושה פתוחות תמיד היה עושה פתוחות ומשום דמצוה בפתוחות אבל בדיעבד אי עבדינהו סתומות כשירה ומשו"ה הוצרך לטעמא דאין מורידין הא אי מורידין היתה כשירה מיהת בדיעבד אע"ג דבתורה הם סתומות הא סתומות במזוזה כשר בדיעבד וע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דאיכא למידק הא מורידין עושין אפילו לכתחלה או משום דס"ל משום טעמא דאין מורידין נמי לא מיפסל בדיעבד וכמש"ל בס"ד או משום דהכי משמע ליה לישנא דברייתא דקתני אין עושין לפי שאין מורידין ממילא איכא למידק הא מורידין היו עושין לכתחלה דאי משום דיעבד לחוד נקט טעמא דאין מורידין הו"ל למיתני פסולין למזוז' לפי שאין מורידין דמה"ט הוא דפסולין הא בלא"ה היתה כשירה בדיעבד ומדקתני לישנא דאין עושין לפי שאין מורידין משמע דגם לענין לכתחלה בעינן טעמא דאין מורידין הא מורידין עושין לכתחלה ושפיר מייתי מינה סייעתא לרנב"י דע"כ לאו פתוחות דוקא למצוה לכתחלה קאמר רשב"א ולאפוקי מדאביי וסתמא בגמרא לעיל דקאמר כי קאמר רב אריוח וכמ"ש והשתא לפ"ז אי נימא דתפילין לא משכחת לה סתומות וע"כ כולהו פתוחות עבדינן א"כ למאי דס"ד אדמייתי ליה סייעתא מס"ת תיקשי ליה מתפילין דהא איהו קאמר מצוה בסתומות ואי עבדינהו וכו' והיינו דלכתחילה מצוה לעשות סתומות ופתוחות אי עביד כשרה וא"כ קשיא מתפילין הא מורידין עושין מהן מזוזה הא בתפילין הם פתוחות ובמזוזה סתומות ואי משום דבדיעבד כשר במזוזה פתוחות הא איכא למידק מהכא הא מורידין עושין אפילו לכתחלה וכדדייק השתא מס"ת איפכא וכמ"ש אלא ודאי ע"כ צ"ל דשפיר משכחת לה בתפילין למיעבד סתומה ותפילין ומזוזות דינן שוה לענין זה במצוה לכתחלה היכי עבדינן דחד טעמא הוי לתרוייהו ומתפילין ליכא לא סייעתא ולא קושיא ומס"ת הוא דמייתי סייעתא שפיר וכמ"ש וכיון שכן בעינן למימר דאיכא סתומה בגוונא אחרינא ולאו דוקא שהריוח באמצע שיטה וכתוב מכאן ומכאן דסתומה כי הך לא משכחת לה בתפילין כלל וכמש"ל בס"ד וכמ"ש הב"י בא"ח סי' ל"ב והבאתי דבריו לעיל בס"ד וע"כ צ"ל דקיי"ל בהא כמסכת סופרים דריוח שיטה שלימה מיקרי סתומה וסתומה כי הך משכחת לה שפיר גם בתפילין ודלא כסידור קדמונים דס"ל דריוח שיטה שלימה מיקרי פתוחה ואע"ג דבהא דפתוחה בסוף שיטה ס"ל כוותיה בהך דריוח שיטה שלימה לא ס"ל כוותיה וע"כ לאו הא בהא תליא. כן נראה ליישב דעת הרא"ש והטור:
ואמנם לפ"ז ע"כ צ"ל הא דקאמרינן בסמוך גבי דוכסוסטוס למצוה אין הפי' דמצוה לכתחלה על הדוכסוסטוס ואי כתבה על הקלף כשירה בדיעבד דא"כ אכתי לא משני מידי אהך דהא מורידין עושין דאיכא למידק מינה דעושין לכתחלה וכמ"ש אלא ודאי פי' למצוה מן המובחר בעלמא ואי בעי למיעבד לכתחלה על הקלף נמי שפיר וכבר כתבתי לעיל בס"ד דבלא"ה נראה לפרש כן וכן פי' הר"ן בשבת פ' הזורק יע"ש וכן יש לדייק קצת מלשון רש"י כאן שכתב אבל אם שינה אין בכך כלום ולא כתב סתם אם שינה כשירה והיינו משום דאפי' לכתחלה אי בעי למיעבד על הקלף מצי למיעבד ושפיר קאמרינן הא מורידין עושין וזהו לישנא דאין בכך כלום דלא עבר אמידי ולא שינה ממצותו לכתחלה אבל בהך דמצוה לעשותן סתומות משמע דמצוה לכתחלה לעשותן ואין לעשות לכתחלה פתוחות כלל אלא דאם עשאן פתוחות כשרה בדיעבד וכן הוא בדברי הטור יו"ד סי' רפ"ח לענין דוכסוסטוס כתב שיש לעשות בענין שמשתמר יותר דהיינו אם הוא במקום שצריכה שימור יש לעשותה לכתחילה על הקלף וכדאמרינן בשבת ר"מ היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת ועיין בב"י שם ולענין סתומות כתב שלכתחילה עושין סתומות ואם עשאן פתוחות כשרה יע"ש והדין נותן כן דלענין סתומות למה נתירנו לכתחלה לעשות שלא כמצותו ול"ד לקלף שפעמים צריך לעשות על הקלף שתשתמר טפי. ואמנם צריך ישוב בהך דר"מ דהיה עושה פרשיותיה פתוחות דמשמע דהיה עושה כן לכתחלה וכמו שדקדק הר"ן אהך דהיה כותבה על הקלף וע"ש בר"ן דמשמע מדבריו שם דלדעת הרי"ף שני הדינים שוים בין לענין דוכסוסטוס וקלף בין לענין סתומות ופתוחות ודלא כמ"ש לדעת הרא"ש והעור ומיהו סוף דבריו שם מ"ש בא"נ יש לכוין על הדרך שכתבתי וגם יש לעיין בדבריו הראשונים לדעת הרי"ף ומדמי הך דקלף ופתוחות להדדי ולא שייך בפתוחות לפרש כשנזדמן לו כמו שפי' שם בקלף ואי נימא דהיכי דנזדמן לו שסיים הפ' בסוף שיטה תו לא מצי למיעבד סתומה הוי ניחא דלפעמים כשהיה מזדמן לו כן היה עושה פתוחה והוי ניחא גם לפי מ"ש לדעת הרא"ש אבל באמת לכ"ע אפילו אם נזדמן לו כן שלא היה יכול לעשות סתומה באמצע או בסוף לכל חד כדאית ליה אכתי יכול לעשות בענין אחר כמבואר בדבריהם ואיברא דבלאו מ"ש נמי צריך טעם למה עשאה ר"מ פרשיותיה פתוחות דעכ"פ יש מצוה לרנב"י לעשותן סתומות ואפילו נפרש מצוה מן המובחר מ"מ מ"ט לא חייש ר"מ לעשות מצוה מן המובחר וכבר כתבתי מזה לעיל בס"ד ואין כאן מקומו. ואמנם לדעת בעל העיטור דס"ל דבתפילין דוקא פתוחות עבדינן יש לומר דס"ל דהא דאמרינן מצוה לעשותן סתומות אינו אלא למצוה מן המובחר בעלמא כמו דאמרינן בדוכסו' למצוה ואתיא הסוגיא שפיר והטעם דס"ל כן אפשר לומר דס"ל דלהירושלמי אין סברא כלל לומר דשיטה שלימה ריוח תהיה סתומה אלא פתוחה הויא וכמו לסידור קדמונים וכמו שהארכתי בזה לעיל וא"כ אי אפשר כלל לעשות סתומה בתפילין וכמש"ל בס"ד ואין להאריך עוד ודוק: