קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק שני
פתח דבר לחלק שני
מאת נכד הגאון המחבר זצוק"ל המביא לבית הדפוס
חלק השיטות והסוגיות הזה הוא נקבץ ונאסף על ידי מאת חבורו הגדול של מ"ר זקני הגאון המחבר זצוק"ל על מס' מנחות, ע"כ סדרתי אותו ג"כ על סדר דפי המסכת ההיא ולא שלחתי ידי לסדרו על סדר סימני השולחן ערוך למען לא אצא חוצה מכוונת המחבר זצוק"ל:
דברי נכדו אליעזר ליפמאן ראבינאוויץ שו"ב דק"ק מינסק קדושת סוגיות יום טוב
סימן טז
פלפול בדין מליח כרותח ותמיה על דברי התוס' וקושיא על הר"ן וב"י ושאר פוסקים: (מנחות דף כ"א ע"א)
גמרא אלא טעמא דמעעי' קרא לדם הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחי' נפק לי' מתורת דם דאמר זעירא אר"ח דם שבישלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירא דם שמלחו אינו עובר עליו וכתבו התוס' בד"ה דם שבישלו וכו' ומדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי וכו' ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלים מחמת מלחן וכו' לפיכך מדקדק ר"ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכו' עכ"ל. פשע לשונם משמע דר"ת מדקדק מכאן השיעור מליחה לקדרה כמה הוי ודייק דסגי באין נאכל מחמת מלחו מדאמרינן הכא וכן לקדרה דהוי כמליחה דקדשים ומליחה דקדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו דבהכי הוי כרותח ודלא כיש מפרשים דמליחה לקדרה בעינן כמו שאדם מולח להצניע או לצורך עבוד דהוי טובא טפי ולפ"ז צ"ע היכי דייק מכאן דלא כותייהו דילמא מליחה דקדשים נמי כה"ג הוי וכ"ש דהוי כרותח כיון דהוי טפי מאין נאכל מחמת מלחו וכשאין נאכל מחמת מלחו הוי רותח כ"ש בנמלח טפי ומש"ה קאמר בפשיטות כיון דמלחי' נפק מתורת דם ואין לומר דמשמע להו דמליחה דקדשים לא הוי כל כך מדקאמרינן בסמוך יכול וכו' ומפרש כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וכו' דא"כ בפשיטות הו"ל לר"ת למידק מהתם דעלה גופה קאמרינן וכן לקדרה ולמה לי כל הך שקלא וטריא מדמייתי הנך תרי מילי אהדדי וכו' ומהך דשיעור מליח כרותח דמכל זה לא מוכח דיוק ר"ת מידי ותו דבסמוך כתבו דבספר רבינו גרשום כתוב וכן לצלי וכן פי' ר"ת וכו' ולהך גירסא לא דייק ר"ת ולא מידי וכאן כתבו בפשיטות דמכאן מדקדק ר"ת וכו' ולא הזכירו כלום מחילוק הגירסאות. איברא דר"ת גופיה לא ס"ל כגי' ר"ח ור"ג כדמוכח בתוספות בחולין (דף י"ד ע"א) יע"ש מ"מ ליכא לדחויי מכאן הך יש מפרשים דאינהו גרסי כגי' ר"ח ור"ג ולא מוכח מכאן מידי ואמנם ראיתי בדבריהם בחולין (דף קי"ב) ושם כתבו הדבר בהיפך דהדקדוק הוי אשיעור דאינו נאכל מחמת מלחו כמה הוי דאיכא מאן דמפרש דאינו נמ"מ לא מיקרי אלא כמו שמולח להצניע או לצורך עבוד דבכה"ג הוא דחשיב כרותח אבל בפחות מזה לא חשיב כרותח ור"ת ס"ל דהמליחה שאנו מולחין לקדרה חשוב אינו נאכל מחמת מלחו והוי בכה"ג נמי מליח כרותח ומדקדק מכאן דאמרינן הכא דמליחה דקדשים לא הוי אלא כשיעור מליחה לקדרה וכדאמרינן כאן וכן לקדרה ומוכח הכא דמליחה דקדשים חשיב כרותת מדפריך לעיל כיון דמלחי' נפק מתורת דם ומייתי הך דדם שמלחו כו' דהוי מטעם מליח כרותח אלמא דבהאי שיעורא דמליחה לקדרה חשיב מליח כרותח דהוי באינו נאכל מחמת מלחו דאי לא חשיב מליח כרותח בהאי שיעורא לא הוי פריך מעיקרא מידי כיון דרב יהודא דאמר אינו עובר עליו על כרחך במליח טפי מיירי דאז הוי כרותח אלא ודאי פשיטא ליה להש"ס דבשיעור זה סגי למיחשב כרותח דזה נמי מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו ודקדוק זה אתי שפיר דמוכח בפשיטות כן למאי דמשמע דתרוייהו חד טעמא וא"ש נמי לשתי הגירסאות דאי גרסינן וכן לצלי ה"נ ע"כ דמליחה לצלי לא בעינן טפי מלקדירה ואדרבא לצלי לא בעינן כל כך אפילו לשיטת הסוברים דבעינן מליחה לצלי וכדמוכח סוגיא דביצה (דף י"א ע"א) דאמרינן ושוין שמולחין עליו בשר לצלי אמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדירה אסור פשיטא וכו' יע"ש היטב וכיון דמליחה לצלי חשיב כרותח כ"ש מליחה לקדירה ובאמת לגי' ר"ח ור"ג איכא למידק דאפילו מליחה לצלי דהוי פחות ממליחה לקדרה נמי חשיב כרותח אלא משום דר"ת לא ס"ל כגירסתם לא מצי דייק מהכא אלא דבשיעור מליחה לקדירה חשיב כרותח ועכ"פ מוכח דלא כיש מפרשים דס"ל דלא חשיב כרותח אלא במליחה כמו להצניע או לצורך עיבוד וזה נכון וברור דגם דבריהם בכאן הם על דרך זה אלא שיש טעות סופר וצריך לומר דמליחה לקדירה מיקרי אין נאכל מחמת מלחו ובהכי סגי ורצונם דבהאי שיעורא סגי למיהוי אין נאכל מחמת מלחו והוי כרותח ודלא כיש מפרשים דלא חשיב כרותח אלא בכה"ג כמו שמולח להצניע וכו' ודוק:
ודע דלפי"ז דהך דרב יהודה דדם שמלחו הוי מטעם דמליח כרותח מדמייתי אהדדי בהדי דם שבשלו וכמ"ש רש"י ותוס' יש להוכיח מכאן דלא בעינן שיעור שהייה במלח למיחשב כרותח ודלא כסברת הר"ן דס"ל דלא חשיב הגהה מליח כרותח אלא לאחר ששהה שיעור *)ואמנם אפילו לדעת מליחה לקדירה *) ופסק כוותיה הב"י החולוקים וס"ל דלא בעינן בסי' צ"א ביו"ד ובשו"ע שם סעיף ה' שהיה היינו דווקא לענין דא"כ מאי פריך כאן אלא טעמא הציר שעל הבשר אבל דמעטיה קרא וכו' כיון דמלחיה נפק הבשר עצמו משמע דכו"ע מתורת דם כיון דלא נפיק מתורת מודו דלא מחשב רותח דם אלא לאחר ששהה שיעור מליחה אלא בששהה דוקא שיעור א"כ בפשיטות צריך קרא דדם לא בעי מליחה וכמ"ש האחרונים מלח דס"ד דצריך למלחו קודם זריקה ביו"ד סי' צ"א וכן מבואר ולזרוק מיד וכמו בהקטרה דהמליחה בהגהת שו"ע שם יע"ש הוי בשעת הקטרה ומקטירו מיד ה"נ קשיא נמי סוגיא דנאן ה"א בדם שימלחנו ויזרוק מיד דאז ואי נימא דדם שנמלח לא נפיק מתורת דם כל שלא שהה דינו כציר שמן הבשר א"כ עדיין שיעור מליחה למחשב כרותח אודא לה ראיית ר"ת דהא ואה"נ אם ישהנו במליחתו כשיעור ציר חשיב רותת אפילו יפסל אבל קרא לא קאמר שישהנו כשנאכל מחמת מלחו וכמ"ש להדיא שם בהגהת שו"ע יע"ש וצ"ע:
במלחו אלא שימלחנו בשעת זריקה ויזרקנו תיכף. ואכתי איצטריך קרא למעוטי. ואין לומר דהר"ן מפרש דדם שמלחו אינו עובר עליו לא משום מליח כרותח וכפי' רש"י ותוס' אלא משום דהמלח פוסק כח הדם ועושהו כמים וכמו שכתב רש"י בחולין דף קי"ב ע"ב בשם בה"ג יע"ש ולזה הדבר אין שיעור אבל למחשב כרותח בעינן שיעור שהייה, דזה אינו דהר"ן גופיה הביא שם דברי הר"ת דכאן וראייתו מהך דהכא ופסק כוותיה יע"ש אלמא דמפרש דמטעם מליח כרותח הוי והוי כדם שבישלו וכמ"ש להדיא שם וא"כ קשה מאי פריך ואלא טעמא וכו' הא איצטריך שפיר למעוטי דלא בעי מליחה בלא שהייה ואין לחלק דדוקא בבשר לא חשיב כרותח אלא לאחר שהייה אבל בדם חשיב כרותח בלא שהייה וכמו שכתב הר"ן שם לחלק גבי דגים משום דרפי קרמייהו יע"ש דא"כ אזדא לה ראיית ר"ת דה"נ איכא לחלק דגבי בשר לא מחשב כרותח אלא במליחה כעין צורך עיבוד או להצניע אבל גבי דם חשיב כרותח אפילו בבציר מהכי דהא אפילו למ"ד מליח אינו כרותח מודה בדגים דרפי קרמייהו דהוי כרותח וכמ"ש התוס' שם (דף קי"א ע"ב) ד"ה מליח וכו' ואי אמרת דדם נמי כה"ג הוי א"כ ליכא למידק מהכא מידי לענין מליח כרותח. (ועוד דמוכח מדברי הר"ן דאפילו בדם ס"ל דלא חשיב כרותח קודם שהייה וכמ"ש האחרונים דזהו עיקר פלוגתייהו דהר"ן ושאר פוסקים יע"ש) ומדדייק ר"ת מכאן לענין מליח כרותח דהתם ש"מ דאין לחלק בין דם לבשר וא"כ קשה טובא דנידק מהכא דלא בעינן שיעור שהייה כלל לענין מליח כרותח וצ"ע ואין להאריך כאן ודוק היטב
והנה לשיטה זו דטעם דדם שמלחו אינו עובר עליו הוי מטעם דמליח ה"ה כרותח אין השיטה מתיישבת יפה בין לפירש"י בהך דכאן בחטאת החיצונה כאן בחטאה"פ בין לפי' התוס' וכמש"ל בס"ד לכל א' מן הפירושים. ועוד לא מתיישב הך דרב יהודה משמיה דזעירא מאי אתי לאשמעינן אי הך דמליח כרותח אתי לאשמעינן הא כבר אמרה רב יהודה משמיה דשמואל בחולין (דף קי"א ע"ב) ואי בעי לאשמעינן דזעירא נמי כוותיה דשמואל ס"ל הו"ל למימר התם וזעירא גופיה נמי הו"ל לאשמעינן בעלמא דמליח ה"ה כרותח ומאי איריא דאשמעינן כן בדם. ולענין לעבור עליו. ומילתא דדם כבר אמרה זעירא משמיה דר"ח בדם שבשלו וממילא דה"ה למלחו כיון דמליח הוי כרותח ומיהו לפי מ"ש לעיל ליישב שיטת רש"י דרב יהודה משמיה דזעירא פליג אהך דזעירא משמיה דר"ח א"ש. אמנם לשיטת התוס' לא מתיישב כלל ותו דמשני מהו דתימא מישדא ביה משהו למצוה בעלמא למה ליה למימר משהו למצוה בעלמא הו"ל למימר מ"ד נמלחיה ולא כל כך טובא דתיהוי כרותח דהא רותח לא הוי אלא באין נאכל מחמת מלחו וכשימלחנו בציר מזה שיהא נאכל מ"מ לא יהא כרותח וסד"א שפיר דדם בעי מליחה ממש. ואמנם לפי סברת הלכות גדולות שהביא רש"י בחולין כמש"ל דהמלח פוסק כח הדם ועושהו כמים הוי מתיישב כל הסוגיא היטב והך דרב יהודה משמיה דזעירא מילתא אחריתא הוי ולאו מטעם דדם שבישלו הוי ומשום דמליח כרותח אלא משום דהמלח פוסק כח הדם ועושהו כמים ולאו דם הוי לא לכפרה ולא לענין לעבור עליו ואפילו מליח אינו כרותח או שלא מלחו כל כך שיהא כרותח נמי פוסק כח הדם וכמ"ש רש"י שם דדווקא נקט תרי כללי דמילתא יע"ש דלדבר זה אין שיעור דטפי ממשהו יש לומר שפוסק כח הדם ומה"ט הוצרך לומר מ"ד מישדא בה משהו דוקא למצוה אבל לא שימלחנו ממש דאפילו בנאכל מחמת מלחו יש לומר שפוסק כח המלח כל שהוא טפי ממשהו ומתיישב השתא הסוגיא בפשיטות דהאי כאן בחטאה"ח וכאן בפנימית מתפרש שפיר כפי' רש"י דאדזעירא משמיה דר"ח קאי ומ"מ א"ש הא דקאמרינן כיון דמלחי' נפק מתורת דם דאין זה ענין לדם שבשלו כלל. דדם שבשלו מטעם קרוש הוי ובחטאה"פ דוקא וכדמסיק אבל דם שמלחו דמטעם שהמלח פוסק כח הדם הוי זה שייך בכל הזבחים דאינו ראוי לכפרה כלל בין קרוש בין צלול ובחולין נמי אין עובר עליו וכל הך שקלא וטריא דאביי ורבא מהך דהקפה את הדם אין לו שייכות כלל להך דרב יהודא אלא להך דזעירא משמיה דר"ח בלבד ובזה אתי הכל שפיר ולא תיקשי השתא מכאן לשיטת היש מפרשים שהביאו התוס' ודוק ואין להאריך:
סימן יז
פלפול עצום בדברי גדולי הראשונים בדין מליחה בשבת:
שם בגמרא תקריב ואפילו בשבת וכו' עיין פירש"י דאשמעינן דמליחתן עבודה היא ודחי' שבת ויש לעיין הגהה *)מאי דיחוי שבת איכא במליחה אי *) אחר כמה ימים מצאתי משום המליחה עצמה דהוי משום קושיא זו במשנה למלך מעבד הא אמרינן בשבת (דף ע"ה בפי"א מהל' שבת וכ' שם ע"ב) אמר רבה בר רב הונא האי מאן לתרץ בשם הר"י אלפאנדרי דמלח בשרא חייב משום מעבד רבא בג' דרכים וכולם דחוקים אמר אין עבוד באוכלין אמר רב אשי וכ"ש לפי מש"כ דאפילו ואפילו רבה בר רב הונא לא קאמר למ"ד יש עיבוד באוכלים אלא דבעי לאורחי' אבל לביתי' לא נמי קשה דמליחה דהכא דלא משוי אינש מיכליה עץ ע"כ והשתא לא הוי כמליחה לצורך לרבא וודאי ליכא לפרושי דהדיחוי שבת עיבוד ואפי' בעור בכה"ג הוי במליחה עצמה דהא ס"ל אין נראה דאינו חייב משום עבוד באוכלין אלא אפילו לרבה בר מעבד וכדמוכח סוגיא רב הונא דס"ל יש עבוד באוכלין מיהו דביצה (דף י"א) דאמרינן ה"מ במליח' דבעי לאורחי' דהוי כמליח' ושוין שמולחין עליו בשר לצורך עיבוד אבל מליחת קדשים הא לצלי יע"ש ועכ"פ קשה לא הוי בכה"ג וכדמסיק כיצד הוא להנך דגרסי כאן וכן לצלי ודוק היטב:
עושה וכו' וכן לקדירה ומליחה לקדירה לא הוי כל כך כדבעי לאורחא וכמ"ש התוס' כאן להוכיח מסוגיין דחשיב כרותח אפילו בפחות ממליחה לצורך עבוד דמליחת קדשים לא הוי כל כך וחשיב כרותח וכן הסכימו הרא"ש והר"ן בחולין והבאתיו בס"ד בסמוך ובמליחה כזו אפילו לרבה בר רב הונא אינו חייב משום מעבד וכיון שכן דליכא דיחוי שבת במליחה עצמה למה לי תקריב אפילו בשבת מהי"ת שלא ימלחנו בשבת ואפילו אי לאו עבודה הויא הא ליכא כאן דחיית שבת כלל והיה נראה לומר דאיכא דחיית שבת בהקטרה אע"ג דמקטיר את האבר והמלח שעליו בהקטרה א' מ"מ הרי מרבה הוא בהקטרה זו דמלח ודמי למבשל בשבת לחולה דאסור להרבות אפילו באותה קדירה בשביל בריא אע"ג דאין כאן מלאכת בישול בפ"ע מ"מ הרי מרבה באותה מלאכה שלא לצורך והכי אמרינן בחולין [דף ט"ו ע"ב] המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דאסור להרבות בשביל בריא אע"ג דעיקר הבישול בשביל החולה שהוא מותר ודומיא דהכא נמי בהך הקטרה אע"ג דעיקר הקטרת האבר מותר מ"מ אסור להרבות בהקטרה זו וליתן עליו מלח ולהקטירן כאחד אי לאו דהמלח עצמו ניתן שבת לדחות אצלו דעבודה היא ודחיא שבת. אמנם יש לעיין בזה התינח אי הך דאסור להרבות הוי דאורייתא א"ש דאיצטריך למידרש מקרא דהוי עבודה ודחי' שבת מצד עצמ' אבל לפי הנראה מדברי הפוסקים דהך איסור לא הוי אלא מדרבנן וכן כתבו התוספות להדיא לקמן [דף ס"ד ע"א] ד"ה שתי' מייתינן וכו' דאיסור דלהרבות שלא לצורך לא הוי אלא מדרבנן יע"ש וכן דעת הרשב"א והביאו הב"י בא"ח סי' ש"ל דלהרבות שלא לצורך לא הוי אלא דרבנן וכן הוא משמעות כל הפוסקים דאיסור זה דלהרבות לא הוי אלא דרבנן מלבד הר"ן שכתב בפ"ב דביצה גבי ממלאת אשה כל הקדירה בשר אעפ"י שאינה צריכה אלא לחתיכה א' וכו' כתב שם דאיסור דלהרבות שלא לצורך בשבת הוי איסור דאורייתא וראייתו מסוגיא דלקמן דף ס"ד דבעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ א' שתים מייתינן או שלש מייתינן ואי מדאורייתא ליכא איסורא דלהרבות מאי קמיבעי ליה כלל יע"ש שהאריך קצת ומסיק דבשבת היכא דנתנה לדחות כגון גבי חולה אסור להרבות מדאורייתא משום דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה אבל ביו"ט דהותרה לצורך אוכל נפש ליכא איסור דאורייתא להרבות יע"ש והביאו הב"י בקצרה בסי' הנ"ל ולפי דבריו הוי ניחא כאן דאיצטריך תקריב אפילו בשבת משום דאי לאו עבודה גמורה הוי, הוי אסור מדאורייתא שהרי מרבה הוא בהקטרה וס"ל לתנא דברייתא דשבת דחויה היא לגבי קרבנות הצבור ולא הותרה אבל לדעת שאר הפוסקים צ"ע מאי איסור שבת איכא הכא דאיצטריך קרא דדחי שבת ודוחק לומר דמיירי באיסור מלאכה אחרת כגון להביאו דרך ר"ה ור' אליעזר היא דס"ל בפסחים בפ' אלו דברים דאע"ג דאפשר לעשותן מע"ש דוחה את השבת יע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב ד"ה ומה שחיטה וכו' דר"א אפילו באיסור דאורייתא ס"ל הכי דדוחק הוא לאוקמי סתמא דברייתא כר"א דשמותי הוא ועוד דד"ז ה"ל להש"ס לפרושי ויותר נראה ליישב לדעת הפוסקים הנ"ל דהך דרשא לא הוי אלא אסמכתא דקרא לא מייתר להכי דאיצטריך להנך דדרשינן כאן ואגב טומאה נקט שבת ואה"נ דליכא אלא איסור דרבנן או מחמת מליחה עצמה דאפילו לרבא דס"ל אין עבוד באוכלין מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש התוס' שם ומשמע נמי אפי' בסתם מליחה כמו לקדירה נמי איכא איסור דרבנן והכי מוכח בביצה דף י"א ע"ב מהא דרב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכן מוכח בחולין דף י"ד דאמרינן מותר לבריא באומצא יע"ש וכן בכמה דוכתין אי משום דמרבה בהקטרה דאסור נמי מדרבנן ודוק:
ואמנם אי נימא דהך דרשא. דרשא גמורה הויא ומדאורייתא וכמ"ש לדעת הר"ן או דנימא ר"א היא ולמכשירים. יש להוכיח מכאן דבשאר קרבנות חוץ ממנחה אין המלח מעכב הקרבן וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי המזבח יע"ש דאלת"ה למה לי למילף מהא דדחי שבת וטומאה תיפוק ליה כיון דאמר רחמנא בקרבן גופיה דדחי שבת וטומא' ומלח מעכב בקרבן דמיפסלא הקטרה בלי מלח ממילא דהמליחה נמי דוחה שבת וטומאה דאי אפשר בענין אחר כיון דהקרבן ע"כ אמר רחמנא דדחי אלא ודאי דבשאר קרבנות אין המלח מעכב ושפיר איכא למימר דלא דחי שבת וטומאה ומשו"ה איצטריך למידרש מהאי קרא. ולפי מ"ש דלמ"ד מדרבנן הוי גבי שבת ואגב טומאה נקט שבת איכא להוכיח כן אליבא דכ"ע כיון דבטומאה מיהת ע"כ דרשא הגהה גמורה הוי מיהו אפשר *)לדחות דלא *)וכה"ג איתא לקמן דף הוי אלא דרך אגב בתרוייהו דקרא לא ע"ב דדרשינן גבי אתי להך דכל שהוא ומכל מקום עומר תקריב ואפי' בשבת ואסמכיה תנא דברייתא הך דשבת ואפילו בטומאה וכתבו שם וטומאה נמי אתקרב אף על גב דלא התוס' דלאו דוקא דהא איצטריך ואין להאריך ודוק היטב:
מבמועדו נפקא לן שבת וטומאה יע"ש:
והנה ראיתי בדברי הר"ן בביצה שם שכתב אהא דאין מולחין את החלבים אע"ג דקיי"ל אין עבוד באוכלין ה"מ אוכל גמור אבל חלב כיון שאינו אוכל גמור יש במליחתו משום עבוד יע"ש ולפ"ז הוי א"ש דאיצטריך הכא תקריב אפי' בשבת משום מליחת החלבים הנקטרים. אמנם לפי מ"ש דאפי' למ"ד יש עבוד באוכלים מ"מ מליחת קדשים לא הוי כל כך שיהיה בו משום מעבד. לפ"ז נראה ודאי דאין לחלק בין בשר לחלבים כיון דאפילו למ"ד יש עבוד נמי בעינן שיעור מליחה דלאורחים ולדידיה לא מצינו שום חילוק בין אוכלין לשאינן אוכלין דה"ה בכל דבר לא מקרי מליחה עבוד אלא בכשיעור הזה וממילא דלרבא נמי בשאינן אוכלין בעינן כה"ג לחיובי משום מעבד דבהא לא פליגי ואכתי לא ניחא כאן. מיהו בשלטי הגבורים שם ראיתי שכתב דבחלבים אפילו מליחה מועטת מיקרי מעבד יע"ש ולא ידעתי מנ"ל הא ואין להאריך כאן בזה:
שוב ראיתי בר"ן בע"ג בפ' השוכר את הפועל שכתב אדברי הרמב"ן שכתב דאפילו דבר שאינו מגיע לבישול אוסר את הכלי מהא דקערה שמלח בה בשר ומלח אינו מבשל והביא ראיה מהך דשבת המולח את הבשר וכו' והר"ן דחה ראיה זו דנהי דאין חיוב משום עבוד ואם התרו בו משום מעבד אינו חייב מ"מ יש לומר דחייב משום מבשל בשבת יע"ש. והשתא לפ"ז הוי א"ש בפשיטות דאיכא במליחת בשר משום מבשל בשבת ואיצטריך קרא דתקריב אפילו בשבת אמנם דבריו תמוהין בזה דנהי דאדברי רבא יש לומר כן דאיהו קאמר אין עבוד באוכלין יש לומר דעבוד אין בו אבל משום בישול יש בו אבל אכתי קשה אדרבה בר ר"ה דקאמר בהאי לישנא האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואמאי לא קאמר דחייב נמי משום מבשל דאיהו עיקר דינא אתי לאשמעינן משום מאי הוא דמחייב הו"ל לאשמעינן דמחייב תרתי משום מעבד ומשום מבשל ודוחק לומר דהא לא איצטריך לאשמעינן כלל דחייב משום מבשל דלאו מילתא פשיטא היא כל כך. ועוד דבשבת דף ק"ח אמרינן תני רב יהודה ב"ח אין מולחין צנון וביצה בשב' רב חדקא משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת אמר רב נחמן מריש הוי מלחנא פוגלא אמינא אפסודי קא מפסדינא ליה דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי כיון דשמעתיה להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כישרי כישרי מימלח לא מלחנא וכו' ואי במליחה אין בו אלא משום מעבד בלבד א"ש דקאמר אביי ביצה מותרת ורב נחמן נמי למאי דהוי סבר מעיקרא דמפסיד להו הוי מלח פוגלא היינו משום דמעבד לא הוי אלא א"כ יש תיקון לאוכל במליחה זו דהוי דומיא דמעבד שנעשין קשין ומיתקן בהכי וכמו שפירש"י ד"ה אין מולחין וכו' ואע"ג דקיי"ל אין עבוד באוכלין מ"מ מדרבנן מיהת אסור וכמ"ש התוס' שם בדף ע"ה ע"ב מהך דדף ק"ח ע"ב וטעמא משום דמתקן האוכל במליחה זו ודמי' קצת לעבוד ומשו"ה בהנך אוכלין דאין המלח מתקן אותם מותר למולחו ומה"ט התיר אביי למלוח ביצה בשבת וכן רב נחמן מעיקרא הוי מלח פוגלא דהוי ס"ד דמפסיד להו ואין במליחה זו תיקון אלא הפסד ולא דמי כלל לעבוד אבל אי נימא דבמליחה יש בו משום מבשל בשבת שהמלח הוא המבשל את האוכל א"כ מה לי מפסידו בבישול זה אי מתקנו אטו המבשל את הפירות שהם טובים חיים יותר ממבושלים וכדאיתא לענין ברכת הפירות לא יהא חייב משום מבשל דזה לא מצינו כלל שיהא מותר לבשל בשבת אותן פירות וסתמא דמילתא המבשל בשבת חייב בין שהוא מבשל דבר שהוא מתקן בבישול בין דבר שמתקלקל בבישול. ואע"ג דבמצטמק ורע לו אין בו משום בישול וכדאיתא בב"י סי' שי"ח יע"ש היינו משום דאין בישול אחר בישול בכה"ג שמצטמק ורע לו אבל במבשל דבר חי לא מצינו שיהא מותר לבשל דבר שמתקלקל בבישול. אמנם שם (דף מ' ע"ב) בפלוגתא דשמן אם יש בו משום בישול או לא משמע קצת דדבר שנפסד בבישולו אין בו משום בישול ומותר הוא לבשלו אפילו במקום שיד סולדת בו דהוי כבישול ממש ועדיין צ"ע וישוב בזה ואין כאן מקומו להאריך. ונראה דהר"ן גופיה לא ס"ל באמת כן שיהא במולח משום מבשל בשבת מדהוצרך לחלק בביצה בין חלבים לשאר אוכלין ממש ולא ניחא ליה בפשיטות דאסור משום מבשל כיון דאינו ראוי לאכילה וגרע ממבשל לצורך חול דאסור ביו"ט. וזה ברור ודוק. אח"ז ראיתי בפר"ח בהלכות מליחה שגם הוא סתר דברי הר"ן אלו ושם מבואר גם קצת מ"ש כאן ויע"ש:
סימן יח
פלפול גדול בדין אי מטבע במלה או לא, ופליאה על מל"מ:
שם ע"ב בגמ' לא נצרכה אלא לבן בוכרי. דתנן אמר ר' יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא א"ל ר' יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן וכו' הואיל ועומר ושתי הלחם ולה"פ משלנו הם האיך נאכלין וכו'. ראיתי במשנה למלך בפ"ז מהלכות מעילה שהביא שם משם גדול א' שרוצה להוכיח מכאן סברת התוס' שכתבו בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטיל מן התורה. מדאמרינן כאן האיך נאכלין והלא רוב השקלים היו משל ישראלים ולוים. אלא ודאי דאין מטבע בטל ברוב. והוא ז"ל דחה ראיה זו וכתב שאין מכאן ראיה דהוי מן התורה דילמא מדרבנן הוא דבטל. ולא ידענא היאך אפשר לומר מדרבנן הא אינהו סברי למיפטר עצמם מהבאת שקלים מטעם זה והביאו ראיה מכאן דלא חייבינהו רחמנא בשקלים אלמא דמדאוריי' הוי דאי מדרבנן הוי אבל מדאורייתא בטל א"כ מחייבי מדאורייתא בהבאת שקלים היאך באו ליפטר עצמן מטעם זה ואי משום דכיון דתיקנו רבנן דלא ליבטל אי אפשר להם להביא שקלים אע"ג דמחייבי מדאורייתא ונימא דבזה יש יכולת ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דהוי בשב ואל תעשה זה אינו דבשביל זה אין צריכין לעקור מצוה זו לגמרי ושלא יהא לכהנים חלק בכל קרבנות הצבור הא אפשר שיתקנו לשכה בפ"ע לשקלי כהנים שלא יערבו עם כל השקלים ואח"כ ליטול משקלי ישראלים בלבד לצורך עומר ושתי הלחם ולה"פ של כל השנה ואח"כ לערבם כולם וליטול מהם לצורך כל הקרבנות צבור ולא יתבטל מצוה זו לגמרי מכהנים אלא ודאי דמדאורייתא לא בטיל והוכיחו מכאן דלא חייבינהו רחמנא בהבאת שקלים כלל מדלא פי' קרא דלה"פ ועומר ושה"ל יביאו משל ישראל דוקא ושלא יערבו השקלים מעיקרא וקרא סתמא כתיב למדו מכאן שלא יתחייבו מן התורה בהבאת שקלים:
אמנם עוד דחה ראיה זו דלפי האמת הא אנן לא ס"ל כן אלא אדרבא ס"ל דמחויבים להביא ואי משום עומר ושה"ל ולה"פ סבירא לן דהאי וכל מנחת כהן איירי במנחת כהן גרידא אבל בהנך אמרינן זיל בתר רובא וכן פירש"י בהדיא בערכין [דף ד'] יע"ש וזה הדיחוי הוא נכון ואדרבא דברי הגדול שהביא הם תמוהים האיך הביא ראיה מסברא דחויה דהוי דלא כהלכתא:
אמנם לפי דברי המשנה למלך נראה דאדרבא יש מכאן קושיא לסברת התוס' דס"ל דמטבע אינו בטל מן התורה דא"כ תיקשי באמת האיך נאכלים הא מנחת כהן כליל היא וזיל בתר רובא ליכא למימר כיון דאינו בטל מן התורה אבל אני לענ"ד שותא דהנך אשלי רברבי לא ידענא בעיקר מילתא דבעו למימר דטעמייהו דכהנים משום דמטבע שלהם לא בטיל וקרינן בהנך מנחת כהן והאיך נאכלים ואני תמי' בזה וכי מטבעות קרבין והלא סלת קרבה ובשקלים לקחו סלת ונמצא שיש לכהנים חלק בסלת וחלקם בסלת מיבטל בטיל ומה לי אי בטלו מטבע שלהם או לא בטלו כיון דהשתא לקחו סלת הרי חלקם בסלת הוי ואין לומר דאי מטבע לא בטיל א"כ הו"ל כמחצה על מחצה במטבעות ויש לחוש שמא כל הסלת הזה ממעות של כהנים לקחו והו"ל כולו דכהנים א"כ תיקשי על כל קרבנות הציבור האיך הם קרבין כיון דמטבע לא בטיל וכשלוקחי' קרבנות הציבור מן המעות איכא למימר דילמא הנך מעות דעשרה או עשרים יחידים הוי ואין קרבנות הללו באים משל ציבור אלא משל הנך יחידים ואנן משל כל הציבור בעינן ומ"ש כהנים משאר יחידים וכמו דאיכא למיחש דילמא כל המעות הללו של כהנים הוו ה"נ איכא למיחש על כל יחידים מישראל דילמא של הנך הם ואדרבא בזה אין ספק דודאי של יחידים איזו שיהיה הם וכיון דמטבע לא בטיל ובכל מקום שהם מעות פלוני הם האיך קרבנות הציבור קרבין כלל הא בכל קרבן איכא לספוקי דילמא לקחו אותו ממעות פלוני ואינו של צבור אלא של יחיד אלא ודאי צריך לומר כיון דאמר רחמנא דליתו שקלים כל ישראל ולערבינהו ויקחו מהם קרבנות הצבור ע"כ בעינן שימסרנו לצבור יפה שיהא לכל א' וא' מישראל חלק במטבע שלו או דרחמנא זכי ממילא לכל א' וא' מישראל שיהא לו חלק בכל מטבע של כל א' וא' מישראל ובלאו הכי נמי דרך שותפות הוא כן שמזכה לכל א' וא' במטבע שלו שיהא חלק לשותפו במטבע שלו והוא יהיה לו חלק במטבע של שותפו וכן הוא בכל שקלי ישראל ובדרך הזה כשקונין קרבן מאיזה מטבע שיהיה יש לכל א' וא' מישראל חלק באותו קרבן כיון שהיה לו חלק במטבע זו וא"כ לפ"ז אין ענין כאן כלל לביטול המטבעות דאי כהנים חייבים בשקלים יש להם להביא כדרך כל ישראל ויהיה לכל ישראל חלק בכל מטבע ומטבע שלהם וכן להם יש חלק בכל מטבע ומטבע של כולם וכל ישראל כדרך כל המביאין ונמצא דלפ"ז כשקונין הסולת לצורך עומר ושתי הלחם ולחם הפנים ודאי ליכא כאן לכהנים טפי מחלקם המגיע להם לפי ערך שהם במספר נגד כל ישראל ובסלת הוא דשייך הביטול ולא במטבעות דע"כ הוי ס"ל לכהנים דחלקם לא בטל ומש"ה הוי קשיא להו האיך נאכלין וטפי היה ניחא לומר דטעמייהו דכהנים דס"ל כר' יהודה דמין במינו לא בטיל מן התורה ומה"ט הוי קשיא להו אי יש להם חלק בהנך מנחות חלקם לא יבטל משום דה"ל מין במינו והאיך נאכלין:
וקצת משמע כן בירושלמי דשקלים דר' יהודה הוא דס"ל כן דאי היו הכהנים מביאין שקלים אינו בדין שיהיו מנחות הללו נאכלים דגרסינן התם כך משיבים חכמים לר' יהודה חטאת יחיד מתה ואין חטאת צבור מתה מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל וקשי' משיבין ליה לאדם דבר שאינו מודה בו שאין חטאת צבור מתה ר' יהודא אומר תמות כו' יע"ש מזה משמע דר' יהודא גופיה הוא דס"ל כי הך דכהנים דאי הוי מייתי שקלים מנחות הללו אי אפשר שיהיו נאכלין ואתי שפיר לפי מ"ש דר' יהודה לטעמיה דס"ל מין במינו לא בטיל מדאורייתא ולא שייך במנחות הללו ביטול ברוב ורבנן נמי שהשיבו לו מנחת יחיד קריבה כליל וכו' לאו משום ביטול ברוב קאמרי אלא דס"ל דהא דקאמר רחמנא וכל מנחת כהן כליל תהיה בשל יחיד נאמרה ולא בשל צבור ואפילו כולה של כהנים הוי מחמת חלק הכהנים דלא בטל אפילו הכי כיון דמנחת צבור היא לא נאמר בה שתהא כליל והיינו דבתר הכי גרסינן שם בירושלמי והוא מותיב להון וזו לא נדבת יחיד היא ואינון מותיבין ליה כיון שנמסרה לצבור כמה שהיא נדבת צבור. ונראה דה"פ דר' יהודה מותיב להון דשקלים שהכהנים מביאין כל א' וא' מיקרי נדבת יחיד וכשקונין מהם המנחה כיון דבטול לא שייך כאן א"כ כל חלק וחלק של כל א' מן הכהנים מיקרי מחמת נדבת יחיד ודינה שתהא כליל וכיון דאין חלק כל א' מהם בטיל ושמו עליה היאך תהא נאכלת ואינון מותיבין ליה כיון דנמסרה לצבור וכו' כלומר דבשעה שמביאין השקלים ע"כ צריך שימסרם לצבור וכמש"ל דאל"כ היאך קרבנות הצבור יהיו קרבין וכיון דנמסרה לצבור הו"ל מנחת צבור ולא נאמר בה שתהא כליל והשתא לפ"ז אין מכאן ראיה כלל לענין מטבע אי בטיל או לא בטיל דבין מטבע בטיל בין אינו בטיל א"ש:
ועוד היה נראה דרך אחרת בזה בטעמייהו דכהנים דהוי ס"ל דאין חלקם בטל ע"פ סוגיא דביצה דף ל"ח והכי איתא בפיסקא דמתני' וכן אשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן כי סליק ר' אבא אשכחיה לר' יוחנן וכו' ויתבי וקא קשיא להו ואמאי לבטל מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטים של חבירו יאכל הלה וחדי אחיכו עליה וכו' אמר רב אושעיא שפיר עביד דאחיכו עליה מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו וכו' א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת ולא שמיע להו הא דתני ר' חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרורות מגרנו של חבירו חייב לשלם לו דמי חטין אלמא כי לא חסרי' ה"נ וכו' אמר ליה אביי ולא שאני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים וכו' ומסקנא אמר ליה אביי ומי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל עכ"ל הגמרא וע"ש בפי' רש"י ותוס' דה"פ דשמעתא דהתם דבהא פליגי באיסורא הבא מחמת ממונא של חבירו כמו התם דאיסורא הוא להוציא העיסה מחוץ לתחום של בעלת המים אי שייך בו ביטול או לא דרב ספרא ס"ל כיון דבממון לא שייך ביטול לומר דשל חבירו בטל ברוב בשלו ה"ה לאיסור הבא מחמת ממון של חבירו לא שייך בו ביטול ואביי ס"ל נהי דבממונא לא שייך ביטול מ"מ האיסור שבא מחמת הממון של חבירו בטל שפיר ככל איסורים שבתורה זהו דרך הסוגיא דשם יע"ש היטב. והשתא הך דהכא נמי נראה דהוי ממש דכוותיה דה"נ הוי איסורא הבא מחמת ממון חבירו דהיינו ממון של כהנים ומחמת זה יש כאן איסור אכילה דשל כהנים דינו להיות כליל ואסור באכילה והכהנים דדרשי מקרא זה לעצמן ס"ל כרב ספרא דאיסור הבא מחמת ממון חבירו לא בטיל כמו דזכית ממון של חבירו לא שייך בו ביטול למימר דאין לו זכות כלל בזה דבטל ברובו של זה דודאי לא אמרינן כן וכדפריך התם ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטים וכו' ה"נ איסור הבא מחמת שהוא ממונו של חבירו נמי לא בטיל והיינו דקאמרי אם שלנו היא היאך נאכלין משום דלא שייך כאן ביטול ואנן לא ס"ל הכי אלא כמסקנא דאביי דנהי דממונא לא בטיל איסורא בטיל ושייך כאן ביטול לענין שיהא מותר באכילה:
ודרך זה נוח לי טפי דלפי דרך הראשון שכתבתי דטעמייהו דכהנים דחלקם לא בטיל משום דה"ל מין במינו תיקשי הא מנחת העומר לא היתה אלא עשרון שהיה ששה לוגין ירושלמיות וחלק הכהנים נגד כל ישראל וודאי לא יגיע נגד כל ישראל אפילו לחצי לוג דהא כל שבט לוי אינו יותר מחלק שנים עשר נגד כל שבטי ישראל ואינו מגיע לחלקם אלא כמו חצי לוג והכהנים ודאי אינם אפילו מחצה משבט לוי וע"כ לא יגיע לחלקם אפילו רביעית הלוג וכיון שכן נהי דאין חלק סלת שלהם בטל בשאר הסלת משום דה"ל מין במינו מ"מ יבטל בלוג שמן דהואי התם דמנחת העומר טעונה לוג שמן לעשרון והכי אמרינן להדיא בחולין דף ק"ט ע"ב לרבי יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ונמצא השתא דחלקם בסלת בטל בשמן של כל ישראל וחלקם בשמן בטל בסלת דכל הגהה ישראל*) מיהו לשיטת הפוסקים דס"ל *)אמנם לקמן דף כ"ג טעם כעיקר דאוריית' יש לומר דאכתי ע"א מוכח להדיא דאמרינן איכא הכא משום טעם כעיקר דהוי בכה"ג לר"י סלק את מינו או לח בלח או יבש בלח ואין כאן ששים כמי שאינו וכו' בסלת ושמן לבטל הטעם. מיהו לשיטת רש"י דומיא דכאן ממש יע"ש:
ודעמיה דס"ל טעם כעיקר לא דאורייתא אלא דוקא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס והכא ודאי ליכא כזית בכא"פ לפי החשבון ואין להאריך בזה ועוד קשיא לשיטת ר"ת דלקמן דף כ"ב ע"ב בתוס' ד"ה מכאן לעולין וכו' דמפרש דהא דס"ל לר' יהודה מין במינו לא בטיל דוקא בלח בלח הוא דס"ל כן אבל יבש ביבש מודה דבטיל מדאורייתא ברוב יע"ש ונהי דסלת בסלת לח בלח הוא וכמ"ש שם מ"מ קשיא ממנחת העומר דהיו לוקחים אותה מתרומת הלשכה כשהם שעורים דאפילו קודם קצירה מצוה לכתחלה לקנותה וכדתנן לקמן דף ע"א מצות העומר להביא מן הקמה לא מצא מן הקמה יביא מן העומרים יע"ש דעכ"פ היו קונין אותה בשעורים ולא בסלת וכיון שכן הרי כבר נתבטל חלקם כשהיו שעורים דהוו יבש ביבש דאפילו לר' יהודה מיבטל בטיל וכיון שכבר בטל כשהיה יבש ביבש תו לא איכפת לן אפילו אח"כ נעשה לח בלח וכן מוכח לקמן בתוס' הנ"ל וכן מבואר בפוסקים והכא לא שייך חוזר וניעור דאין כאן טעם כלל דמין במינו הוא ואין להאריך בזה אבל לדרך השני שכתבתי א"ש הכל דבממון לא שייך ביטול כלל ולעולם לא מיבטל לא ביבש ולא בלח ולא במינו ולא בשאינו מינו ואינהו ס"ל דאיסורא הבא מחמת ממון שלהם נמי לא בטיל:
ודע דלכאורה אכתי יש להוכיח דמטבע אין לו בטול מהא דאמרינן בסמוך ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקמעייל חולין לעזרה דמסר להון לצבור והא דקאמר דמייתי חולין לעזרה אין לפרש דמשום חולין לעזרה ממש קאמר שמכניס מטבע של חולין לעזרה חדא דלא שייך במטבע כלל איסור חולין בעזרה ולא מיבעי לשיטת התוס' דס"ל דאיסור חולין בעזרה לא הוי אלא בדיעבד בהו דרך הקרבה וכמ"ש לקמן דף פ' ע"ב ד"ה וכי מכניסין וכו' דודאי לא שייך במטבע איסור חולין לעזרה אלא אפילו לשיטת רש"י דס"ל דבהכנסה לחוד איכא איסור מ"מ הני מילי במידי דבר אכילה אבל במטבע לא שייך כמו דלא שייך בבגדי חול וכמש"ל בס"ד ומיהו איסור אחר יש במטבע דאין אדם נכנס אפי' להר הבית במעות הצרורים לו בסדינו וכדתנן בסוף ברכות וגם בזה כתבו התוס' בפסחים דף ז' ע"א ד"ה בהר הבית וכו' דדוקא בפרהסיא הוא דאסור אבל בצינעא מותר יע"ש והוכרחו לזה מהא דתנן מעות שנמצאו וכו' בהר הבית לעולם חולין ועוד דהא היו מביאין אותם לשם שקלים ולא לשם חולין ומסתמא הקדישום לשמים כשמביאין לשם שקלים ואפילו בהקדש דבד"ה ס"ל להתוס' לקמן דף פ' שם דאין בו איסור חולין לעזרה כ"ש הכא שמקדישים לשם שקלים שקונים מהם קרבנות וע"כ לשם זה הם מביאים שקליהם וע"כ צריך לפרש דהכא ה"פ כיון דלא מחייב לאתויי כי מייתי על כרחך לא הוי אלא נדבה בעלמא וכשקונין מהם קרבנות הצבור הרי קונין הקרבנות מנדבת יחיד דאין קרבנות הצבור קריבין משל יחיד דהוי כחולין לעזרה כיון דאין קרבן זה ראוי לקרבן צבור והיינו דאצטריך לשנויי דמסר להון לצבור ולא משני בפשיטות דמקדשי להו דלא הוי חולין בעזרה אלא ודאי דלא סגי בהכי דתקשי מקרבנות שקונין ממעות דהוי מנדבת יחיד וכמ"ש והשתא אי נימא דיש ביטול במטבע מאי קשיא ליה הא בטלי מעותיהן ברוב ואין לומר דקשיא ליה לכתחלה מיהת אסור דהו"ל כמבטל איסור בידים דזה אינו דהשתא בשעה שמערב אין כאן עדיין שום איסור ולא שייך אכתי שום ביטול איסור דאיזה איסור יש כאן ואין שם איסור על מטבע זו דשייך לומר דהוי מבטל איסור. אמנם יש לדחות דמ"מ שם איסור עליו בהא דאסור לקנות בו קרבנות צבור והשתא מבטלו דיהא ראוי לכך מיהו לשון הש"ס דקאמר הא קמעייל חולין לעזרה משמע דבשעת הקרבת הקרבן איכא איסור חולין בעזרה ואי דבדיעבד מיהת בטיל אין כאן איסור חולין לעזרה כלל וזה דוחק לומר דהוה כמזיד דלא מיבטל אפי' בדיעבד וכדקיי"ל כל האסורים שריבה עליהם שוגג מותרים מזיד אסורים חדא דאין מתכוין כאן משו' ביטול איסור אלא להביא שקלו ועוד הא ס"ל להרמב"ם דאיסור זה לא הוי אלא לאותו שביטל בלבד ולא לאחרים וכמ"ש הטור וב"י בי"ד סי' צ"ט יע"ש וע"כ היה נראה לומר דהכא טעמא משום דמטבע אין לו ביטול ומש"ה קשיא ליה הא קמעייל חולין לעזרה וכמ"ש אבל לפי מ"ש בדרך השני ניחא כאן בפשיטות דהא בממונא גרידא ודאי לא שייך ביטול דבכל מקום שיהא שם בעליו עליו וזכות ממון דידיה הוי בכל מקום שהוא ונמצא שכשקונים קרבן צבור ממעות אלו יש זכות לאותו יחיד בהאי קרבן וממונא דידיה לא בטיל ונמצא שמקריבים קרבן צבור שאין כולו של צבור אלא יש חלק ליחיד בו וזה הוי כמו חולין בעזרה ולא שייך לומר כאן כל דפריש מרובא פריש דלכתחלה מיהת אסור לקנות מהם קרבנות צבור כיון דאין כאן ביטול ברוב והוי כמחצה על מחצה דהוי כתשע חנויות דהוי קבוע דאורייתא כמחצה על מחצה ואסור ליקח מן הקבוע והכא אליבא דכ"ע לא שייך ביטול דזכות ממון בלבד הוא דאיכא דזכות ממונו לא בטיל ולא דמי לאיסורא דמחמת ממונא דהתם בביצה דשאני התם דאיסור הוא איסור אחר שאינו זכות ממון אלא איסור תחומין ובזה אינו מחסר ממון חבירו ואיסור זה בלבד הוא דבטל וכן לעיל לדעת הכהנים דאיסורא מחמת ממונא הוי דאיסור הוא דאסור לאכול מנחת כהן אלא דינה להיות כליל ואין זה זכות ממון ואיסור הבא מחמת ממון מיקרי ולדידן דסבירא ליה דבטל אבל הכא זכות ממון ממש הוי דע"כ צריך לומר שאין לו כאן שום זכות ממון משום דבטל ברוב דזכות הממון הוא האיסור עצמו מפני שהוא ממונו של יחיד ואי נימא דבטל ברוב צריך לומר דאין זה ממונו של יחיד ואין לו שום זכות בו וזה לא אמרינן לכו"ע:
ובזה מתיישב לי בפשיטות מה שהקשו התוס' בסוף מעילה דף כ"א ע"ב ד"ה פרוטה וכו' אהא דאמרינן פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס וכו' כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס והקשו שם ואמאי לא מבטיל הך פרוטה ברוב וע"ז הוצרכו לתרץ שם דמטבע חשיב ולא בטיל יע"ש ובאמת דבריהם תמוהים דלא מצינו שום דבר חשוב בעולם שלא יהא בטל מן התורה וכמו שתמה בזה הגאון במשנה למלך בפרק ז' מהל' מעילה יע"ש אמנם לפי מ"ש קושיתם מעיקרא ליתא דהא ממונא הוא דמה לי ממון חבירו או ממון הקדש וכמו ממון חבירו שנתערב בממונו לא בטיל להיות כולו שלו וכדאקשי להו ר' אבא בביצה שם הרי שנתערב לו קב חטין וכו' וכמו שהבאתי לעיל ובהא כ"ע מודו דלא בטיל וה"נ ממון הקדש שנתערב בשלו לא שייך לומר שיהא כולו שלו והקדש יפסיד זכות ממונו דמאי גריעותא דהקדש מדהדיוט והשתא אפילו לאביי דס"ל התם דאיסור הבא מחמת ממונא בטיל היינו דוקא איסור אחר הבא מחמת הממון דהיינו איסור תחומין אבל הכא גבי מעילה דהאיסור עצמו הוא זכות הממון דיש להקדש זכות בממון זה וממון הקדש אסור להוציאו ואי תימא דבטל ברוב צריך לומר דאין כאן זכות ממון להקדש כלל דבטל וזה לא אמרינן דזכות ממון לא בטל ברוב אליבא דכ"ע וחילוק זה הוא נכון מאד ונראה דאפילו בהך דרשא דכהנים נמי יש מקום לומר דלא דמי להך דאיסור תחומין והא דאנן לא ס"ל הך דרשא דכהנים לאו משום ביטול ברוב הוי אלא משום דלא נאמר כליל אלא במנחת יחיד דכהן ולא במנחת צבור וכדאיתא בירושלמי מיהו מדברי רש"י בערכין דף ד' משמע קצת דמשום בטול ברוב נגעו בה ומדברי רש"י לקמן דף מ"ו משמע כדברי הירושלמי יע"ש ואין להאריך בזה:
ומיהו בהך דמעילה ודאי נראה לענ"ד נכון דאליבא דכ"ע לא שייך שם ביטול ואפילו אביי מודה דאיהו נמי ס"ל דממונא לא בטיל מיהו התינח לרבנן דס"ל עד שיוציא את כל הכיס א"ש דכיון דלא בטיל והוציא את כל הכיס הרי הוציא וודאי את של הקדש ומשו"ה מעל אבל אכתי קשה לר"ע דס"ל מכיון שהוציא את הראשונה מעל נהי דלא בטיל ברוב דלישתרי כולה כיס כמו בכל האיסורים משום דלא שייך כאן ביטול מ"מ נימא כל דפריש מרובא פריש וכמו בקבוע דאורייתא דהיינו תשע חנויות דלא בטל ברוב מדאורייתא למיהוי כולם מותרים ואפ"ה אמרינן כל דפריש מרובא פריש וה"נ נימא כן דמרובא פריש ושל חולין הוציא ואפ"ל דבזכות ממון אפילו בכה"ג לא אזלינן בתר רובא למימר כל דפריש מרובא פריש אלא כיון דלא בטיל הוי כמחצה על מחצה ממש ומאי דפריש נמי ספק הוי כמחצה על מחצה ול"ד לאיסור קבוע דהתם הא דלא בטיל מטעם קביעותא הוי וכיון דפריש אינו קבוע שוב ואזלינן בתר רובא אבל הכא דאין שייך בו ביטול כלל בזכות ממון לעולם הוה דינו כמחצה על מחצה בין פריש בין לא פריש ואפילו פריש ספיקא הוי ור"ע לטעמי' דמחייב אשם תלוי על ספק מעילה וכמ"ש התוס' שם וזה נראה נכון מאד ודוק היטב:
סימן יט
פלפול גדול בסוגיא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל: (שם כ"ב ע"א במתניתין):
נתערב קומצה כו' ר' יהודא אומר במנחת כהן משוח וכו' והן בולעות זו מזו. וכתבו התוס' בד"ה והן בולעות זו מזו ותימא דמהאי טעמא נמי ליפסל לר' יהודא וכו' ועוד נתערב קומצה בשיריה וכו' ומשני ר' זירא נאמרה הקטרה בקומץ וכו' למה לן האי שינויא הא אמרינן דבלילתן שוה ואין בולעות זו מזו ומאי אין קומץ מבטל קומץ שייך כאן עכ"ל. בפשיטות נראה מדבריהם דכמו שתי קושיות הוי. חדא דלמה לן שינויא דר' זירא כלל דמעיקרא לא קשיא מידי כיון דבלילתן שוה ואין כאן בליעה זו מזו והיכי קאמר דליבטלו שיריה לקומץ. ותו קשיא להו אעיקר שינויא דקאמר נאמרה הקטרה בקומץ וכו' ויליף שיריה דלא מבטלי לקומץ אפילו היכא דשייך ביטול מהא דאין קומץ מבטל את הקומץ והיכי יליף מיניה הא בקומץ שנתערב בקומץ לא שייך שם ביטול דאין כאן בליעה כלל דהו"ל כמו שלא נתערבו כלל כיון דאין זה בולע מזה כלום והאיך נילף מיניה להיכא דשייך ביטול דלא יבטל הא' את חבירו ולא מצינו כה"ג דנילף מיניה במילתא דליתא גביה כלל זהו הנראה מפשט דבריהם אמנם לא ידענא מאי קושיא כלל דמאן לימא לן דמבליעת השמן פריך דליבטלו שיריה לשמן דקומץ דליהוי הקומץ חסר שמנו הא בפשיטות יש לפרש דאסולת דקומץ פריך כיון דמבטל דהיינו שירים לא הוי כבעל הוי ליה כמין בשאינו מינו א"כ ליבטלו סלת דשירים לסלת דקומץ שנתערב בו וכדרך שפירש רש"י כל הקושיות דשם דמביטול סלת בסלת פריך והביאו התוס' לשונו לעיל ד"ה והן בולעות בד"ר. ובדרך זה יתפרש שינויא דר' זירא דבקומץ שנתערב בקומץ נמי וודאי יש תערובת בסולתן דמתערב מקצת סולתו של קומץ זה במקצת סולתו של קומץ זה והא דלא בטלי חד בחבריה למיהוי כחסר סולתן היינו משום דהוי מין במינו ממש בין למ"ד בתר בטל אזלינן בין למ"ד בתר מבטל אזלינן וכיון דשייך כאן ביטול אלא שגזיה"כ הוא דלא בטיל שפיר ילפינן מיניה בגז"ש לענין שיריה דלא מבטלי סלת דשירים לסולת דקומץ. מיהו בזה אפשר לומר דבקומץ שנתערב בקומץ לא שייך ביטול אפילו בסלת והיינו טעמא משום דשניהם שוין בשיעורן ואין כאן ביטול ברוב כלל והא דפריך לעיל שם משתי מנחות שלא נקמצו וכו' וליבטליה שירים לטיבליה אע"ג דטיבלא הוי השתא טפי משירים היינו משום דהתם מיירי שלא נתערבו כל המנחות זו בזו דהא קתני אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע וכו' אלא שמקצת סלת של מנחה זו נתערב במקצת סלת של מנחה זו וזה ודאי אי אפשר לצמצם שיהא התערובת שוה בשוה ואיכא רוב בחד מינא משו"ה פריך שפיר וליבטלו שירים לטיבלא דדילמא הוי סלת דשירים טפי מה שנתערב מסלת דטיבלא אבל בהך דקומץ בקומץ י"ל דמיירי בנתערבו כלן זה בזה ולא שייך השתא ביטול כלל אפילו גבי סלת בסלת:
אמנם אחר עיון קצת נראה דזה אינו דמ"מ כיון דס"ל לר' יהודה מין במינו לא בעיל ממילא ידעינן דאפילו נתערב קומץ בקומץ מקצת במקצת בדרך דאיכא רוב בחד מינייהו אפ"ה לא בטיל משום דמין במינו הוי לכ"ע *)ומכה"ג ילפינן בגז"ש כמו קומץ הגהה בקומץ דלא בטל אפי' היכא דשייך *) וראיתי בדברי רש"י ביטול ה"נ קומץ בשירים וקאי הכל בזבחים דף ק"י ע"א אביטול דסלת בסלת ולא מיירי התם שכיון לזה שכתבתי דפי' כלל מביטול דשמן ותו דע"כ צ"ל כן שם אהא דקאמר מה קומץ מביטול דסלת בסלת פריך לקמן ולא אין הקומץ מבטל חבירו מביטול דשמן דאי מביטול דשמן פריך ואפילו רבה עליו כדאמרינן מה שבולעין זו מזו א"כ הו"ל למיפרך בהקומץ רבה ולקח מדם בפשיטות לכ"ע בין למ"ד בתר בטל בין הפר וכו' ולא מייתי למ"ד בתר מבטל וליבטלו סלת דשירים ממתניתין דקתני כן לשמן דקומץ דהו"ל מין בשאינו מינו בהדיא וה"ט משו' דבמתני' ממש ונימא סלק את מינו כמי שאינו יש לומר דמיירי בכה"ג ושא"מ רבה עליו ומבטלו וכדאית ליה שנתערבו כולן ביחד לר' יהודא הכא במתני' בהדיא דמה"ט שייך בהם ביטול להכי פוסל בקומץ שנתערב במנחת נסכים מייתי מקרא דע"כ מוכח דאפי' רצה א' על חבירו דשייך ביטול נמי לא בטל ודוק:
וכדאסיק רבא לקמן מיהו בזה יש לומר דאה"נ דהו"ל להתוס' לאקשויי בפשיטות כדרך שכתבתי לפי מאי דס"ל לפרש הך דלקמן משום ביטול שמן אלא דזהו ממש קושיתם שהקשו מפשטא דמתני' מקומץ בקומץ מ"ט לא מיפסל לר' יהודא והך קושיא עדיפא להו דקשיא באמת אגופא דדינא. ומה שהקשו מסוגיא דלקמן היינו להביא ראיה דלא אמרינן הך סברא דכשבלילתן עבה אין בולעות זו מזו דאי נימא כן לא הוי פריך מידי ואה"נ דאסוגיא דלקמן לחוד הו"ל לאקשויי בדרך ממ"נ לפי מאי דס"ל לפרש דמשום ביטול שמן פריך הו"ל לאקשויי בפשיטות אי ס"ל דבולעות זו מזו אפילו בלילתן שוה א"כ ה"ל לאקשויי אליבא דכ"ע וליבטלו סלת דשירים לשמן דקומץ דה"ל מין בשאינו מינו ונימא סלק את מינו כמי שאינו וכו' ואי כשבלילתן שוה אין בולעות זו מזו השתא נמי לא פריך מידי אלא דניחא להו לאקשויי עיקר קושייתם אדינא דמתני' דקשיא לפי האמת. ועוד י"ל דאסוגיא דלקמן ליכא לאקשויי כן כלל משום די"ל דסוגיא דלקמן דפרכינן להנך אמוראי דפליגי בדר' יהודא אי אזיל בתר בטל או בתר מבטל וי"ל דאינהו לא ס"ל הך דרבא דקאמר קסבר ר' יהודא כל שהוא מין במינו ודבר אחר וכו' וס"ל דלא אמרי' סלק את מינו כמי שאינו וכו' ולא בטל לר' יהודא אפילו בכה"ג דגם זה מין במינו מקרי וכסברת המקשה דלקמן ומתני' דהכא מתרצי להו בפשיטות כדרך שכתבתי לעיל דבלא סוגיא דלקמן דאמר רבא סלק את מינו וכו' לא הוה קשיא מידי יע"ש. ועוד די"ל בפשיטות דלדידהו הוי קומץ ומנחת נסכים מין בשא"מ דבטל לא הוי כמבטל והמבטל לא הוי כבטל דקומץ אי אפשר לעולם שיהיה למנחת נסכים כיון דממנחת נדבה קאתי ומנחת נסכים א"א שתהי' כקומץ דמנחת נדבה והוי מין בשא"מ לש"ע אבל קומץ דמנחת נדבה בקומץ אחר דמנחת נדבה הוי מין במינו ממש ומשו"ה לא בטיל לר' יהודה. ולדידהו לא קשיא מעיקרא מידי ולא ס"ל הך סברא דרבא דסלק את מינו כלל. ובדרך זה יש לפרש דברי התוס' שתלו קושייתן אמתני' בהך דרבא דלקמן דקאמר סלק את מינו וכו' ואין להאריך בזה. ולעניננו דלפי"ז א"ש הך סוגיא דלקמן אפי' אם מביטול דשמן פריך לא הוי מצי למיפרך לכ"ע אלא למ"ד בתר בטל אזלינן קשיא ליה והא הכא דלא הוה בטל כמבטל וכן למ"ד בתר מבטל איפכא אבל משום הסלת דה"ל שאינו מינו ממש לא קשיא לי' כיון דלית להו הך סברא דסלק את מינו וליכא לאקשויי אסוגיא דלקמן אלא דהו"ל לאקשויי אהך דרבא ובזה ודאי ניחא בפשיטות דכיון דהיינו הך ממש מה שהקשו ממתני' דקומץ בקומץ הך קושיא עדיפא להו ולא הביאו מסוגי' דלקמן אלא לדחות הך סברא דכשאין שוין אין בולעין זו מזו דסברא היא לא הוה פריך מידי וזה נכון:
אמנם הא ודאי קשיא מ"ט לא ניחא להו לפרושי הך דלקמן דמשום ביטול סלת בסלת הוא דפריך וכדרך כל הקושיות דבסוגיא דלקמן דע"כ משמע מדבריהם דאינהו נמי מפרשי הקושיות קמייתות משום תערובת סלת בסלת מדלא הביאו כאן מן הקושיות קמייתות דכולהו מיירי בבלילתן שוה אלא ודאי משמע דאינהו נמי מפרשי להו משום תערובת סלת בסלת וכדרך פירוש רש"י ומ"ש הך קושיא לא ניחא להו לפרושי כן. ומה שנראה לענ"ד ליישב דהתוס' ס"ל דאע"ג דתערובת סלת בסלת הוי לח בלח משום דמתערב יפה כמ"ש התוס' לקמן בסמוך ע"ב ד"ה מכאן לעולין וכו' מ"מ לאחר הבלילה שנעשה כמו עיסה והוי גוש קצת דאז ודאי לא מתערב יפה כמו קמח והוי לה כל חתיכה וחתיכה שנעשה גוש כמין חטה וחטין בחטין הוי יבש ביבש ה"נ הך תערובת שמתערבין לאחר הבלילה הוי לה תערובת דיבש ביבש משום דודאי לא מתערב יפה כמו קמח בקמח כיון דהויין גושין ולא יתערבו טפי מחטין בחטין והשתא לפ"ז יש לומר דהתוס' אזלי לשיטתם דס"ל דבתערובת דיבש ביבש דקיי"ל דחד בתרי בטיל מ"מ אסור לאדם א' לאכלן כולן אפילו א' א' וכ"ש כולן כאחת וכמ"ש בפרק ג"ה (דף ק' ע"א) ד"ה בריה שאני וכו' ואף שכתבו התם בלשון ושמא וכו' לא מספקא להו אלא לענין שיאכלם אדם א' אחת ואחת ולא כולן כאחת אבל לאכלן אדם א' כולו כאחד ודאי אסור וטעם חילוק זה יתבאר אי"ה בסמוך בס"ד וכן כתבו התוס' להדיא בפרק התערובות (דף ע"ד ע"א) ד"ה פירש א' מהן וכו' דשלשה הראשונים אסור ליהנות מהם בבת א' יע"ש וכן כתבו שם ע"ב ד"ה ואב"א וכו' דליהנות מכולן בבת א' ודאי אסור יע"ש ובחידושי שם הארכתי מאד בענין זה בס"ד יע"ש והרא"ש חולק על דברי התוס' אלו בפרק גיד הנשה וס"ל דתערובת דיבש ביבש דחד בתרי בטיל הותרו כולם לאכלן לאדם אחד אפילו כולם כא' וטעם מחלוקתן הוא דהתוס' ס"ל הא דיבש ביבש חד בתרי בטיל לא שיהא בטל לגמרי שיתהפך האיסור להיות היתר לגמרי אלא האיסור בכל מקום שהוא איסור הוא ושם איסור עליו ומיהו כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא וכשמתערב חד בתרי דאיכא רובא היתר אמרינן על כל חתיכה וחתיכה שהיא של היתר ומה"ט הותרו כל חתיכה וחתיכה בפ"ע אבל לאכלן כולן כאחד דודאי איכא איסור בהך אכילה ודאי אסור כיון דשם איסורו לא בטיל ממנו ובכל מקום שהוא איסור הוא והרא"ש ס"ל דיבש ביבש שנתבטל חד בתרי מיבטל לגמרי ונתהפך האיסור להיות היתר לגמרי ובטל שם איסור ממנו והוי כולו היתר גמור ומש"ה מותר לאכלן כולן כא' וכן נמי אם נתבשלו כולן יחד אחר שנתערבו יבש ביבש ונתבטל חד בתרי מותר התבשיל לגמרי ולא בעינן ששים נגד האיסור מה"ט גופי' משום דכבר נתהפך האיסור לגמרי להיות היתר ואין כאן שום איסור כלל זהו עיקר טעמן במחלוקתן בזה ועיין בדברי הרא"ש שם שהאריך בדבר זה ומשם יתבאר הענין טפי ולפ"ז בפשיטות יש חילוק לדעת התוס' בין אוכלן אדם א' כולו כא' באכילה אחת דודאי איכא איסור בהך אכילה והו"ל אכילת איסור ממש משא"כ בשאוכלן א' א' כל חד בפ"ע דבכל אכילה ואכילה איכא למימר דהיתרא היא ואע"ג דלאחר שיאכל את כולן נודע ודאי דהאי גברא איסור אכל מכל מקום כיון דבשעת אכילה דכל א' לא נודע ודאי דאיסור הוא אוכל דיש לומר הך אכילה דהיתרא היא איכא למימר דלא איכפת לן מזה מה שנודע לאחר מכאן דלמפרע ודאי איסור אכל ובהך סברא הוא דמסתפקי התוס' בפרק גיד הנשה אבל הא פשיטא להו דאיסור שנתערב בהיתר ונתבטל חד בתרי לא נתהפך האיסור להיות היתר לגמרי אלא שם איסור עליו בכל מקום שהוא ומשו"ה אסור לאכול את התערובות כולו כא' או ליהנות מכולו כא' בדבר האסור בהנאה ול"ד לתערובות דלח בלח לרבנן דס"ל מדאורייתא בטיל מין במינו ברוב ואפילו בבישול דנתהפך כולו להיות היתר לגמרי משום דמתערב יפה זה ואין כאן דבר מיוחד להיות שם איסור עליו ומשו"ה פקע ממנו לגמרי שם האיסור ונעשה כולו היתר ועיין היטב בזה בב"י בי"ד סימן ק"ט ובשאר פוסקים האחרוני' ובפר"ח ועיין בחידושי זבחים שהארכתי בענין זה בס"ד בפרק התערובות בדף ע"ד ובשאר מקומות ואין להאריך עוד בזה כאן:
ולעניננו בזה דלשיטת התוס' כל תערובות דיבש ביבש אע"ג דמתבטל ברוב מ"מ לא נתבטל לגמרי להתהפך משמו הראשון להיות כדבר המבטלו לגמרי אלא שמו הראשון עליו בכל מקום שהוא והיינו טעמא נמי בהא דאמרינן בבכורות אהך דנבילה בטילה בשחוטה לא שנו אלא לענין מגע אבל במשא מטמא והביאו כן התוס' במכילתין לקמן דף כ"ג ועיין בתוס' בבכורות שם שהאריכו קצת בזה ועכ"פ ודאי הטעם ס"ל להתוס' דלא נתבטל שמו ממנו בכל מקום שהוא ועיין ברא"ש בחולין בזה שכתב שם טעם אחר בזה לשיטתו יע"ש והשתא לפ"ז בנידון דידן לפי מ"ש דהתוס' ס"ל דלאחר הבלילה בשמן דנעשו גושין וחתיכות מקרי תערובות יבש ביבש ולשיטתם בתערובות דיבש ביבש אפילו היכא דמתבטל לא מתבטל לגמרי ובכ"מ שהוא שמו הראשון עליו אי אפשר לפרש כלל הא דפריך לקמן מנתערב קומצו בשירים דקתני ואם הקטיר עלתה לבעלים ופריך דליבטלו שירים לקומץ דהוי ליה כמין בשא"מ דתהא הקושיא מביטול הסלת בסלת דכיון דמיירי בכבר נקמץ ממנו דעל כרחך לאחר הבלילה הוי דאז הוי תערובות דיבש ביבש ואפילו אם מתבטל הקומץ בשירים כדין כל תערובות דיבש ביבש חד בתרי בטל מ"מ קתני שפיר ואם הקטיר עלתה לבעלים דמיירי בהקטיר את כל התערובות כולו וכיון דהקומץ בכל מקום שהוא לא נתבטל שם קומץ ממנו פשיטא דא"ש דעלתה לבעלים דהרי ודאי הוקטר קומצו דהרי הוקטר כל התערובות כולו כא' ויש בכאן גם הקטרת הקומץ ודאי דבכ"מ שהיא שם קומץ עליה והוקטר קומצו של זה ושפיר עלתה לבעלים וזה דומה ממש לנבילה שנתבטלה בשחוטה דאפ"ה מטמא במשא היכא דנושא את כל התערובו' ביחד משום דודאי נושא נבילה בהך משא וכן באוכל את התערובו' כולו ביחד דאסור נמי מה"ט משום דאיכא ודאי איסור בהך אכילה וה"נ בהך הקטרה ודאי הוקטר הקומץ כולו ושפיר עלתה לבעלי' ומאי קושיא כלל וע"כ צריך לפרש לשיטתם דהקושיא הוי מטעם ביטול השמן שבולעין השירים מן הקומץ ושמן משום דדבר לח הוא ומתערב בכל מקום שנבלע ואין לו מקום בפ"ע להיות שמו עליו ודאי דמתבטל לגמרי ונתהפך להיות כמבטל לגמרי דנתבטל שמו הראשון ממנו לגמרי כמו תערובות דאיסורין בלח בלח דלכ"ע מתבטל לגמרי למ"ד מין במינו בטל מדאוריי' ברוב דמתהפך לגמרי להיות כל התערובות כולו שם היתר עליו וכמש"ל בס"ד וה"נ בשמן דקומץ הנבלע בשירים אי מתבטל בו מתבטל להאי לגמרי ואין שמן דקומץ עליה והוי כשירים לגמרי וה"נ בהך דקאמר רבא סלק את מינו וכו' והסלת הוא דמבטל לשמן מתבטל הוא לגמרי ואין שמן הראשון עליו והו"ל מנחת נסכים חסר שמנה והשתא פריך שפיר לקמן אי נימא דבכה"ג מודה ר' יהודא דמין במינו בטיל היכא דלא אפשר להיות כמותה ליבטלו שירים לשמן דקומץ הנבלע בהם אי משום שמן בשמן דשמן דשירים הוי רוב או משום שמן בסלת דהוי רובא ובכה"ג מתבטל לגמרי ואין שם קומץ על שמן זה והו"ל קומץ חסר שמנו ויש לי להביא ראיה להך סברא דכתיבנא דהתוס' ס"ל דתערובות דלאחר הבלילה מיקרי תערובות דיבש ביבש מהך דקתני במתני' לר' יהודא בנתערב קומץ במנחת נסכים דפסולה מפני שזו בלילתה עבה וכו' דמשמע להדיא דאין בפסול זה אלא משום בליעת השמן בלבד ואמאי לא מיפסל הקומץ משום ביטול סולתו שמתבטל ברוב סולת דמנחת נסכים דעכ"פ יש במנחת נסכים עשרון שלם והקומץ הוא ודאי פחות מעשרון ונהי דלמסקנא לא קשיא משום דר' יהודא ס"ל מין במינו לא בטיל מ"מ קשיא בסוגיא דמייתי מהך דדם שנתערב דס"ל לר' יהודא דמין במינו לא בטיל ופריך וכי בולעות זו מזו מין במינו הא בפשיטות הו"ל לאקשויי אמתני' מיני' וביה דקתני שזו בלילתה עבה וכו' ותיפוק ליה דהקומץ נתבטל לגמרי בסלת דמנחת נסכים דהוי רובא ואי ס"ל מין במינו לא בטיל א"כ כי בולעות זו מזו מאי הוי ואף שיש לדחות כיון דמצינו במתני' דס"ל לר"י מין במינו לא בטיל פריך מיניה דס"ל להדיא כן ולא אצטריך למפרך מדיוקא מ"מ אכתי לא ניחא דאהך קושיא איכא לשנויי הא דידי' הא דרביה וכדמשני אביי בזבחים (דף ע"ט) יע"ש וע"כ צ"ל דהך קושיא אליבא דרבא הוי ולפ"ז טפי הו"ל לאקשויי אמתניתין מיני' וביה דהוי קושיא אליבא דכו"ע ותו דגם למסקנא תיקשי לאביי דלא ס"ל הא דאמר רבא קסבר ר' יהודא וכו' סלק את מינו וכו' דבפ' גיד הנשה (דף ק') מוקי אביי להך דרב דס"ל כר' יהודא בשקדם וסילק את האיסור אלמא דלא ס"ל הך סברא דאמר רבא אליבא דר' יהודה דרבא מוקי לה התם אפי' תימא בשלא קדם וסלקו קסבר ר' יהודא וכו' ולאביי ע"כ צריך לתרץ קושיית הש"ס כדמשני בזבחים הא דידי' הא דרבי' וכמו שיתבאר אי"ה בסוגיא דלקמן בס"ד וא"כ אכתי תיקשי מתניתין מיני' לאביי אי ס"ל מין במינו בטל תיפוק לי' דהקומץ נתבטל לגמרי במנחת נסכים ותו להנך אמוראי דלקמן (דף כ"ג) דס"ל לר' יהודא לא הוי מין במינו אלא אם כן אפשר לאחד מהם להיות כחבירו או בתר בטל או בתר מבטל והך דמתני' בקומץ שנתערב במנחת נסכים ליכא שום חד מיני' שיהא אפשר להיות כחבירו כמ"ש לקמן בס"ד ולא מיקרי הך תערובות דמתניתין מין במינו כלל וא"כ קשיא למה לי' למימר שזו בלילתה עבה וכו' ותיפוק ליה משום דהקומץ נתבטל לגמרי במנחת נסכים דהוו רובא ואיכא נפקא מינה טובא בהך דינא להיכא דבלילתן שוה כגון שנתערב מקצת מנחת נסכים בכולה מנחה דכהן משוח או איפכא דמשום בליעת שמן ליכא ומשום ביטול הסלת לגמרי איכא ובלא"ה נמי הך טעמא עדיפא טפי ולא הוי צריך למימר כלל הך דזו בלילתה עבה וכו' ואין לומר דנקט האי טעמא משום פסול דמנחת נסכים דזה אינו דבמתני' לא מיירי כלל מפסול דמנחת נסכים דהא בלשון יחיד קתני פסולה ואקומץ לחוד קאי ובקומץ בלאו האי טעמא נמי מיפסל אמנם לפי מ"ש א"ש דהכא מיירי לאחר הבלילה דקומץ ודאי לאחר הבלילה הוי וה"ל יבש ביבש וליכא למימר כלל דמתבטל לגמרי וכמש"ל בשיטת התוס' וע"כ הוצרך לומר משום שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה ומשום בליעת השמן דהוי לח דמתבטל לגמרי כמ"ש ואין להאריך עוד:
והשתא א"ש דע"כ הך דלקמן דפריך מנתערב קומצה בשירי' מבליעת השמן הוא דפריך וקשיא להו להתוס' שפיר וניחא נמי דלא קשיא להו מקושיות קמייתות משום דהתם במנחת שלימות מיירי ויש לומר מדקתני סתמא משמע דאפי' קודם בלילה מיירי ואיכא נמי תערובות דסלת בסלת דהוי לח בלח ומתבטל שפיר לגמרי והא דלא קשיא להו מהך דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה דפריך מיניה לקמן קודם הך בזה י"ל דמשום בליעת השמן נמי קשיא להו שפיר אי קודם בליעה מיירי דכסולת שעדיין לא נבלע בו שמן. והך סלת בולע שפיר משמן דקומץ ואין להאריך בענין זה דבלא"ה אין זה כל כך קושיא די"ל משום דאהך דנתערב קומץ בשירים הוא דהוי עיקר שינויא דר' זירא וכמ"ש התוס' לקמן ניחא להו להתוס' לאקשויי מהך דעיקר קושייתם אשינויא דר' זירא הוי דמייתי מגז"ש דהקטרה הקטרה. כל זה נ"ל ליישב דברי התוס' על פי שיטתם דס"ל בתערובות דיבש ביבש לא נתבטל שמו לגמרי אמנם לשיטת הרא"ש דס"ל דגם בתערובות דיבש ביבש נתבטל שמו לגמרי ונתהפך האיסור להיות היתר לגמרי לשיטתו ויש לפרש הסוגיא דלקמן בפשיטות דקשיא ליה מביטול הסלת בסלת. מיהו הך דמתניתין דהכא קשיא לדידיה וכמש"ל בס"ד. וע"כ צ"ל לשיטת הרא"ש דאה"נ דהו"מ למימר במתניתין טעמא דביטול הסלת אלא דניחא ליה למינקט האי טעמא דבליעת השמן משום פסול דמנחת נסכים ואע"ג דלא קתני בהדיא אלא פסול דקומץ מ"מ נקט האי טעמא דליסגי גם אפסול דמנחת נסכים דנדע ממילא דתרוייהו פסולין ודע דלפי מ"ש לעיל מתיישב קושיית התוס' דנא תיקשי סוגיא דלקמן אפי' לפי שיטתם דהקושיא הוי משום בליעת השמן ומשום דסתם קומץ בלילתו רכה טפי מבלילת שירים וכמו שהבאתי לעיל מברייתא דסוטה דצריך שיקמוץ ממקום שנתרבה שמנו ונראה לענ"ד שאין לתמוה האיך יהיה מקום א' נתרבה שמנו טפי כיון דצריך לבלול יפה דיש לומר בפשיטות דהא איכא יציקה אחרונה שהיתה אחר הבלילה וכדאיתא לקמן דף ע"ד ע"ב ואחר יציקה זו שוב לא היה בולל וביציקה זו יש מקום שנתרבה שמנו טפי דהיינו אותו מקום שהיה יוצק השמן שם ונשאר השמן במקום זה ונבלע בו כיון שלא היה בולל אחר זה ועכ"פ היאך שיהיה ודאי כן הוא דקומץ בלילתו רכה טפי משירים ושפיר קשה ליה לקמן מבליעת השמן דשירים בולעין מקומץ ומתבטל השמן דקומץ בשירים לגמרי וה"ל קומץ שחסר שמנו לאחר הקמיצה וא"ש נמי דשייך ביטול דקומץ שנתערב בקומץ משום דאי אפשר שיהיו שניהם בלילתן שוה וכמש"ל בס"ד וכ"ש לפי מ"ש כאן דהך דמקום שנתרבה שמנו היינו שמן דיציקה אחרונה ואין שיעור לשמן זה ויכול להיות במנחה אחת טפי מבחברתה דלא היה מצמצם תחלה כיון דאין שיעור לשמן זה וממילא דגם בקומצין פעמים שזה בלילתו רכה וזה בלילתו עבה ושייך בו שפיר בליעה ובטול אלא דלא בטיל משום דהו"ל מין במינו ממש ושפיר יליף מיניה בגז"ש לענין שירים נמי דלא מבטלי לקומץ כל זה נראה לענ"ד נכון ודוק היטב:
סימן כ
פלפול בדין מין במינו ואפשר להיות כמותו: (שם כ"ד ע"ב בגמרא)
תיבלה בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין וכו' בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטל הוי כמבטל וכו'. עכ"ל. סוגיא זו אינה מובנת דע"כ לא איירי ר' חייא והנך אמוראי דפליגי אליביה אלא במין במינו דר' יהודא ס"ל דמין במינו לא בטיל וס"ל לר' חייא דבעינן נמי שיהא אפשר להיות הא' כחבירו בהלכותיו ובהא פליגי אי בתר בטל אזלינן אי בתר מבטל אבל במין בשאינו מינו ממש הא לא איירי כלל דבהא לא פליגי ר' יהודא ורבנן דלכ"ע מין בשא"מ בטל בהנך גווני דשייך ביטול כגון באסורים דאזלינן בתר טעם למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דכל היכא דלא יהיב טעמא בטיל ואי טעם כעיקר לאו דאורייתא בטיל ברוב אי ליכא כזית בכא"פ כגון טעמו ולא ממשו ובטעמו וממשו בטל בכזית ביותר מכא"פ ובשארי ענינים דלא שייך בו טעם מין בשא"מ בטל ברוב לכולי עלמא כגון לענין טומאה וכמה שכתבו התוס' בבכורות דף כ"ב ע"א ולא שייך התם כלל הך מילתא דאפשר להיות כמוהו או לא דאטו משום דאפשר להיות כמוהו יהיה לו דין מין במינו אע"פ שהוא אינו מינו ממש דא"כ אין חילוק כלל לר' יהודא בין מין במינו למין בשא"מ ולכאורה היה נראה כמ"ש התוס' סוף ביצה דף ל"ט ע"א ד"ה משום דהוי כו' דמשום דהקדירה נתקנה בשביל התבלין כשמערב זה בזה הו"ל כמין א' יע"ש והשתא ה"נ משום דהעיסה נתקנה בשביל התבלין שדרך ליתן התבלין כדי לתקן העיסה הוי ליה כדין מין במינו. אמנם ראיתי בפר"ח ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ד שכתב שם דאין דברי התוס' הללו אמורים אלא לענין דבר שיש לו מתירין אבל לענין תערובות וביטול לא הוי כמין במינו בשביל זה והביא ראיה ממתני' דערלה דתנן ולמה אמרו המחמץ והמדמע והמתבל וכו' להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר במין בשא"מ ולדברי התוס' לא משכחת לה במתבל מין בשא"מ כלל דלעולם תבלין בכל מה שנותנין אותן מין במינו הויין יע"ש. עוד הוסיף בסי' ק"ב ס"ק ה' והביא בשם מהרש"ל ג"כ שהביא ראיה מדברי רש"י בחולין פ' ג"ה שכתב מין ומינו וד"א כגון בשר נבילה עם בשר שחוטה ויש שם תבלין ורוטב יע"ש. ולענ"ד נראה דאין מכאן ראיה לסתור סברת התוס' או לדחוק בדבריהם ולפרש דדוקא לענין דבר שיש לו מתירין קאמרי דזה דוחק כמו שכתב הוא בעצמו יע"ש וכן לא מסתבר כלל דלענין דבר שיל"מ דלא הוי אלא מדרבנן יהיה חמור יותר מלענין ביטול דאורייתא דמין במינו לר' יהודא מדאורייתא לא בטיל ויותר נראה דע"כ לא קאמרי התוס' דהויין מין א' אלא כשהן מעורבין יחד זה בזה ואין כל א' עומד בפ"ע דאז נעשו מין א' וכן משמע דקדוק לשון התוס' שכתבו כשמערב זה בזה הו"ל כמין א' יע"ש אבל כשכל א' עומד בפ"ע אין לנו לומר כן דהרי אנו רואין ששני מינין הם בשמא ובטעמא ולפ"ז אין ראיה מכל זה לסתור סברת התוס' דהתם מיירי שכל א' עומד בפ"ע והביטול הוא בבליע' וטע' לבד ובכה"ג כיון שהתבלין הם בעין והבשר עומד בפ"ע אין לומר שהם מין א' ובכה"ג יש לנו לומ' דמיירי הך דהמחמץ והמדמע והמתבל דהמתבל בשאינו מינו היינו בכה"ג שכל א' עומד בפ"ע ובחולין דף צ"ט פירש רש"י להדיא דבשאינו מינו דהתם בכה"ג מיירי וע"ש בתוס' ד"ה אין בהן בנ"ט וכו' ואף לדברי התוס' דשם יש לומר דמתבל מיהת כה"ג מיירי ומטעמא אחרינא דלא ליהוי מין במינו דלאו משום טעמא דרש"י וחילוק זה הוא בטעם וסברא דהיכא דהם מעורבין יחד זה שפיר איכא למימר כיון דהתבלין מתקנין את הקדרה ודרך ליתן שם לתיקון אותו מאכל נתהפכו התבלין להיות מין א' עם התבשיל שנתקן ממנו. משא"כ כשהתבלין לא נתערבו בו כלל והם עומדים בפ"ע וניכרים עתה הרי אנו רואים שאינן ממין התבשיל ולא נתהפכו להיות מין א' וכשמסירן מן התבשיל הרי שמן תבלין כמקדם ואיך נאמר שנעשו מין א' והרי עתה שני מינים הם. ומדברי רש"י בחולין בלא"ה אין ראיה דיש לחלק דדוקא לענין ביטול התבלין שלא יתבטלו בקדירה הוא דאית לן למימר כיון דהקדירה נתקנה בשביל התבלין נעשו כמין א' עם התבשיל שבקדירה ואינן מתבטלין בו היכא דמין במינו לא בטיל וכן המים בעיסה משא"כ בהך דמין ומינו וד"א דהתם לענין שיאסרו התבלין משום הבשר נבילה בכה"ג לית לן למימר דנעשו הבשר כמין התבלין דהבשר אינו מתקן את התבלין אדרבא התבלין הוא שמתקנין את הבשר. ומיהו אין צורך לחלק בכך דבלא"ה אנו צריכין לחלק בהך דכתיבנא משום הך מתניתין דערלה דמיירי לענין ביטול התבלין ושוב אין אנו צריכין לחילוק זה. ויש לומר דכל היכא שהם מעורבין יחד נעשו מין אחד ממש ועוד יש חילוק אחר בין הך דחולין שפירש"י דאיכא נמי רוטב והתבלין כמו שמתקנין את הבשר כמו כן מתקנין את הרוטב וטפי יש לנו לומר שנעשו מין אחד עם הרוטב שהתבלין מעורבין ברוטב מדנאמר שנעשו מין א' עם הבשר שאינו מעורב עם התבלין וכיון שנעשה מין הרוטב שפיר מצטרף עם הרוטב לבטל לבשר הנבילה וחילוק זה הוא נכון מאד. ולפ"ז יש לפרש גם הך דערלה דבכה"ג מיירי שיש גם רוטב בקדירה והתבלין מעורבין עם הרוטב. ולענין המתבשל בקדירה כגון בשר או ירקות הוא דקתני דהויין התבלין מין בשאינו מינו וכל שאין בהם בנ"ט אינו נאסר ואין להאריך בזה:
והשתא לפי מה שכתבנו דסברת התוס' היה בכל ענין ביטול ולאו דוקא לענין דבר שיש לו מתירין אלא כל היכא דמתקן את המאכל ולתיקון ניתן שם ומעורבין יחד נעשין מין א' אתיא סוגיא דהכא שפיר דבכה"ג מיירי הכא דתיבלה בקצח דהתבלין והעיסה מעורבין יחד וכיון שלתקן ניתנו הרי הם כמין א' עם העיסה ושפיר קאמר דלמאן דאמר בתר בטל אזלינן ואפשר למצה להיות כתבלין אין המצה בטילה בתבלין דהויין מין במינו דהתבלין כיון דניתנו לתקן העיסה ונתערבו בו הויין כמינו ואין מבטלין אותו היכא דאפשר למצה להיות כתבלין כן היה נראה בישוב הסוגיא. אמנם לפי זה לא הוו מקשי התוס' מידי מהך דעשה עיסה מין חטים ומין אורז ולא הוו צריכין למימר דפליגי דבפשיטות אתי שפיר דהתם שני מינין הם ומין בשא"מ מדאורייתא אינו בטל ברוב וכיון דאינו בטל כי איכא טעם חטים יוצא ידי חובתו בפסח אם אכל כל כך שיש כזית מן החטין לבד דהרי אכל כזית מצה מן החטין שלא נתבטלו באורז משא"כ בהך דהכא דמין אחד הן וכל היכא דמתבטלין כגון לרבנן דר' יהודה דס"ל מין במינו בטל דין הביטול הוא מדאורייתא להיות בטיל ברוב והכא נמי לר' יהודה היכא דמודה לרבנן דבטיל כגון באי אפשר להיו' כמוהו מסתמ' נמי ס"ל דבטיל ברוב מדאורייתא וכיון דהמצה בטלה ברוב ונעשה כולה כתבלין איך יצא בה ידי חובתו ונראה לומר דסברת התו' היא דאע"ג דלענין שלא יתבטל כלל הוי תבלין בעיסה או בקדירה מין במינו היכא דמין במינו לא בטיל כגון לרבנן בדבר שיש לו מתירין ולר' יהודא בכל האיסורין דס"ל מין במינו במשהו אבל לענין ביטול ברוב כגון לרבנן בשארי איסורין דשא"מ לא בטיל ברוב מדאורייתא ומין במינו בטיל ברוב והא לא אמרינן דתבלין בקדירה הויין מין במינו כיון שאין טעמם שוה. והא דמין בשא"מ לא בטיל ברוב מדאורייתא משום טעם כעיקר הוא דהוי ואית לן למיזל בהא בתר טעמא והוא כסברת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח יע"ש ודלא כסברת רמ"א שם. ואמנם כבר כתבתי בחידושי זבחים בס"ד בדף ע"ט בהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו' שיש להוכיח מדברי רבא כסברת רמ"א יע"ש היטב באריכות לפי זה אתי שפיר סוגיא דהכא דלא פליגי אהך דעשה עיסה מין החטין וכמ"ש ולפ"ז יש מכאן ראיה ברורה לסברת התוס' דביצה והיא ג"כ סברת הרשב"א בתשובה וכמ"ש הפר"ח ע"ש הכ"מ בפ' ט"ו מהל' מ"א ולאו לענין דבר שיש לו מתירין לבד אלא לענין כל עניני ביטול מיקרי מין במינו בכה"ג שנתערבו יחד וכמ"ש ונ"מ נמי לדידן לענין תרומה וכלאים דבעינן מאתים ומאה ואע"ג דלא יהיב טעמא דיש להם דין מין במינו בכה"ג ואין להאריך כאן בענין זה ודוק היטב:
סימן כא
פלפול בדין צירוף כלי וישוב קושית הגאון בטו"א:
שם כ"ד ע"ב בגמרא:
וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שירים וראשון נאכלים מופרש אינו נאכל וכו' מפשטא דשמעתין משמע דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא קאי אהך דלעיל והרי שלשתן מונחין בביסא דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא לענין טומאה ודאי הכלי מצרף אפילו בדלא נגעי וכדפשטינן לעיל ותו מדקאמר דשיוריו וראשון נאכלים ומופרש אינו נאכל נמי משמע דלא נגעי אהדדי ולא מערבי כלל דאי מערבי אהדדי האיך יהיו אלו נאכלין הא איכא תערובות דהאיך דאינו נאכל ודוחק לומר דמשום ביטול נגעו בה ואליבא דרבנן דס"ל מין במינו בטל דא"כ האיך קמיץ מעיקרא הא הוה יתיר סולתא והתיר לסברת רש"י דלעיל דף כ"ג ע"ב דכיון דבטיל דלית דמי אין כאן משום ריבה סולתה אלא התוס' דלעיל דף כ"ב ע"א דלא ס"ל הך סברא קשיא ותו הא אסיקנא לעיל דף כ"ג ע"ב מגז"ש דאין שירים מבטלין לא לקומץ ולא לטיבלא ואליבא דרבנן נמי קאמר וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"א ומה"ט פסק נמי הרמב"ם כהך מתניתין דלעיל דף כ"ג ע"א משום דכרבנן נמי אתיא וע"ש בכס"מ ויותר נראה דמיירי בלא נגעי אהדדי וכן כולהו בבי ולפ"ז ע"כ נראה דס"ל הכא דצירוף דאורייתא ומהני נמי לענין קמיצה ואע"ג דלעיל משמע דלא איפשט הך בעיא יש לומר דרבא לא קיבל הדיחוי דדחי ליה אביי אלא ס"ל כפשיטותא דבכלי אחד דומיא דשני כלים קמץ ואע"ג דאביי נמי איירי הכא אפשר לומר דלטעמיה דרבא קאמר דאיהו ס"ל דמהני צירוף מ"מ אין שניהם נאכלים משני דבני ביקתא דהדדי נינהו. א"כ אביי גופיה לדחויי בעלמא קאמר לעיל דליכא למפשט מהתם. מיהו באמת ס"ל דמהני צירוף כלי גם לענין קמיצה אלא דלפ"ז יש לתמוה בדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות פה"מ דבהלכה כ"ג פסק לענין צירוף כלי גבי קמיצה היכא דלא נגעי אהדדי הוי הדבר ספק ולא יקמוץ וכו' ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים והיינו משום דס"ל דבעיין דלעיל לא אפשיטא ואמאי הא בסוגיא דכאן מוכח דלרבא פשיטא ליה וסבר דמהני צירוף כלי ואפילו נימא דלאביי לא איפשטא הו"ל למיפסק כרבא לגבי אביי ויותר מזה יש לתמוה דאיהו גופיה פסק שם בהלכה כ"ז כהך דרבא דהכא וכן לענין קמיצה וככל הנך בבי. ועוד תמיה לי טפי שהוא עצמו סיים שם ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי החלקים אינם נוגעים זה בזה עכ"ל ונראה דהוצרך לזה משום הך דכתב ברישא והאיך קרב הקומץ והרי לפניו עשרון ומחצה כלומר ואם כן הו"ל ריבה סולתה דאיכא תילתא חולין וכתב שהקמיצה תלויה בדעת הכהן ובאותו קומץ כו' וקשה ליה דא"כ נא משכחת לה מנחה שתפסל משום ריבה סולתה דאפילו איכא טפי מעשרון כגון עשרון ומחצה או יותר נימא דאין דעת הכהן הקומץ אלא לעשרון והקומץ תלוי בדעת הכהן לזה כתב דהכא הרי החלקים אינם נוגעין זה בזה כלומר דהכא הוא דמהני מה שדעת הכהן הוא על העשרון בלבד משום דאין החלקים נוגעין זה בזה ומשום צירוף כלי הוא דמצטרפי וזה תלוי בדעת הכהן איזה שיצטרף ואיזה שלא יצטרף ודעתו ודאי שלא יצטרף אלא חצי עשרון מהם להדי האי חצי שקומץ ממנו דליהוי מנחה כשירה ולא שיצטרפו שניהם אבל היכא דאיכא טפי מעשרון כהדדי שנוגעים זה בזה לא מהני בזה דעת הכהן ואע"ג דאין דעתו אלא על העשרון מ"מ הרי מנחה זו יותר מעשרון ושם מנחה על כולה כיון דנגעי אהדדי ומפסלא משום מנחה שריבה סולתה כן נראה בכוונת דבריו:
ובאמת נראה דע"כ צריך לפרש הסוגיא בלא נגעי אהדדי מהאי טעמא דכתיבנ' דאל"כ לא משכחת מנחה שתפסל משום ריבה סולתה וכמש"כ ועכ"פ דעת הרמב"ם ודאי נראה להדיא דמפרש בדלא נגעי אהדדי וע"כ הא דמהני קמיצה דהאיך חצי עשרון לחצי עשרון אידך היינו משום צירוף כלי וא"כ דבריו סותרים זא"ז דלעיל פסק דהדבר ספק ואם הקטיר אין שירים נאכלין והכא ע"כ צ"ל דבפשיטא הוא דמהני צירוף כלי דהא כתב דהשירים נאכלין והדבר אצלי תמוה מאד ולא ידעתי כעת ליישבן ולא ראיתי שום א' ממפרשי הרמב"ם שעמד ע"ז וצריך לי עיון גדול ודוק:
ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאה דשם פסק בפשיטות דצירוף דרבנן ועיי"ש במל"מ הלכה יו"ד מה שהקשה שם כיון דס"ל דצירוף דרבנן מאי טעמא כתב בהך דבעי רבא לענין שבע לה טומאה דהדבר ספק ומאי טעמא לא פסק הך ספיקא לקולא יעו"ש ולי תמי' אחרת בדבר דבהלכות פה"מ פסק לענין צירוף כלי דקמיצה דהדבר ספק אי מהני וע"כ משום דמספקא לן אי צירוף דאורייתא או דרבנן וכדאיתא להדיא לעיל בסוגיין והאיך פסק שם בפשיטות דצירוף דרבנן ואפשר ליישב דבריו דהתם בהלכות אבות הטומאה לאו בקודש עצמו מיירי דהא כתב שם כגון גרוגרות וצמוקים דהני לאו קודש עצמו אלא דלענין קידוש הכלי מצרפן אם נגע בהם שרץ באחד מהן כולן הוי ראשון לטומאה לקודש שאם נגע א' מהם בקודש נעשו הקדש שני לטומאה אבל לא לתרומה דלענין תרומה אין הכלי מצטרף ומונין בהם ראשון ושני ושלישי והשאר טהורין לגמרי וכן אם אינן נוגעים אהדדי כלל כולן טהורין לתרומה שאם נגע א' מהם בתרומה לא מטמאי ליה חוץ מאותו פרי שיגע בו השרץ בלבד או מה שנגע בו וכן אם הם עצמן תרומה ובזה כתב דהוה מעלה של דבריהם אבל באוכלי קודש עצמן יש לומר דהוי דאורייתא מהך דרשא הגהה דכף א' דהך בקודש עצמו *)מיירי ואי"ה בסמוך יתבאר ומתיישב השתא נמי קושיית המל"מ מה שיש להקשות אדברי דההיא באוכלי קודש עצמו מיירי הרמב"ם אלו בדרך ובההיא לא פשיטא ליה דהוי דרבנן אחר: וכמש"כ בהלכות פה"מ:
ובמ"ש כאן יש לי ליישב כמה קושיות שראיתי שהקשה בעל שאגת ארי' ז"ל בס' טורי אבן שלו במסכת חגיגה בענין זה דצירוף כלי והוכיח שם מסוגיא דלעיל דאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפי' מדרבנן דלעיל קאמרינן כן בפשיטות ובתר הכא מספקא ליה אי צירוף דאורייתא או דרבנן אלמא דמעיקרא דאמר בפשיטות אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפילו מדרבנן ודוקא בשירי מנחה מפני שהיה צריך כבר לכלי אמרינן שם בחגיגה דמדרבנן מצרף וכמ"ש התוס' לעיל ועיין גם מ"ש שם בס"ד בדברי התוס' ולפ"ד הקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב כלי מלא פירות פרורין כגון גרוגרות וצמוקים אם נגע טומאה בא' מהן נטמא כל מה שבתוכו לקודש והא הנך פירות לא משכחת לה כלל שיהיו צריכין לכלי כמו מנחה שהיתה צריכה לכלי לקדש אותה בכלי שרת והנך פירות הרי אינן טעונין כלי שרת כלל לעולם וביותר תמה עליו במה שכתב אחר זה לענין הך דחצאי עשרון אם היו ב' הצבורים בכלי ודבר א' ביניהם ונטמא א' מהם אם היה אותו הדבר צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמאו כולן ואם היה אותו הדבר אין צריך לכלי לא נטמא אלא אותו שנגע בו בלבד וזה סותר למ"ש לעיל דבהנך פירות הכלי מצרפן אע"ג דלא משכחת בהו צריך לכלי כלל והניח הדבר בצ"ע יעו"ש ולפמ"ש נראה דהרמב"ם מפרש להך דקתני בפרק חומר בקודש הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש היינו אפילו אם אותו הדבר אינו קדש מ"מ הכלי מצרפו לענין שאם נגע א' מהם בקדש מטמא את הקדש דלענין קדש חשיב כאלו הם מחוברים ונגע טומאה בכולן והכי משמע לישנא דלקדש מדלא קתני בקדש והך מעלה דרבנן ודאי הוא דהוי אפילו אי צירוף דאורייתא היינו מקרא דכף א' והתם בקדש עצמו מיירי אבל בדבר שאינו קדש לא מצרף מדאורייתא אפילו אם נגע א' מהם בקדש ומדרבנן בלבד הוא דהויא והא דפליגי בחגיגה אי צירוף דאורייתא או דרבנן והכא במנחות נמי מספקא לן בהא היינו בצירוף כלי דקודש עצמו אבל הך דחומר בקודש דלאו בקודש עצמו מיירי ההיא ודאי דרבנן הוי והך מעלה ע"כ אי אפשר לפרש דלא הוי אלא בצריך לכלי דלא משכחת כלל בדבר שאינו של קודש שיהא צריך לכלי שרת ואפילו נימא דע"כ דומיא דקדש עצמו תיקנו וגזרו שיהא צריך לכלי דוקא ע"כ ליכא לפרושי שיהא צריך לכלי שרת דלא משכחת לה אלא הכי איכא למימר שיהא צריך לאותה כלי שהוא בתוכו לאיזו שום צורך שישתמר בתוכו ובהך דאוכלי קדש עצמו בין שיהיה דאורייתא או דרבנן צריך לכלי ודאי בעינן ואי דאורייתא הוי בעינן ודאי שיהא צריך לכלי שרת דלא מצינו בקרא אלא בכהאי גוונא ומדרבנן גזרו אפילו השתא אין צריך לכלי שרת כגון שירי מנחה ואי מדרבנן הוי נמי צריך לאותה כלי שהוא בתוכה בעינן לשום צורך אם הוא כלי שרת בעינן שיהא צריך לקדש בתוכו דלא משכחת בכלי שרת צורך אחר דודאי אין משתמשין בכלי שרת לדבר שאינו צריך להיות בכלי שרת ואם הוא בכלי חול בעינן שיהא צריך לכלי זו לאיזו צורך שיהיה דודאי גם כלי חול מצרף מדרבנן כדמוכח ההיא דצברו ע"ג קרטבלא דקרטבלא לא משכחת לה כלי שרת ועיין בתוס' שם בחגיגה והך דסוגיין מפרש הרמב"ם דמיירי מדבר אחר לגמרי שאין בו צורך לקדשו בכלי שרת וכיון שכן הרי הוא אינו צריך לאותו כלי כלל דלא משכחת לה צורך אחר בכלי שרת וכמ"ש ומשו"ה אין הכלי מצרפו כיון שאין בו צורך להיות באותה כלי ומשו"ה קאמר בפשיטות דא"צ לכלי אין הכלי מצרפו ובזה אתיא נמי שפיר הך דכתב הרמב"ם היו ב' הצבורין בתוך הכלי ודבר א' ביניהן אם היה אותו דבר צריך לכלי וכו' מיירי נמי בכה"ג שאותו דבר אין בו שום צורך להיות בכלי כלל ומתיישב נמי במ"ש מה שהקשה עוד בטורי אבן שם בהא דקאמר אבל לא לתרומה הא בקדש גופי' נמי לא מצרף אלא בצריך לכלי שרת להתקדש בתוכו ובתרומה לא משכחת לה בכה"ג כלל יע"ש מה שתירץ בדוחק ולפי מ"ש א"ש דבהך מעלה דמתני' ודאי לא מיירי בצריך לכלי שרת דוקא אלא שיהא בו שום צורך להיות באותה כלי ובענין זה הכלי מצרפי לענין נגיעה שיגע בקדש ולא לענין נגיעה דתרומה שאם יגע א' מהם לקדש הוא מטמא את הקדש אבל לא את התרומה ולדעת הרמב"ם ודאי צריך לפרש כן דאפילו אותו דבר אינו של קדש הכלי מצרפו לענין שאם יגע בקדש דהא גרוגרות וצמוקים ושום פרי לא משכחת בהו שיהו של קדש עצמו ואין להקשות לפ"ז מ"ט לא משני בחגיגה מדאורייתא דווקא קדש עצמו ואתו רבנן וגזור אפילו דבר שאינו של קדש דהתם אהך דהוסיף ר"ע קאי דמיירי בקדש עצמו דנקט הסלת והקטורת וכו' וקאמר דמדרבנן הוי. כן נראה ליישב דעת הרמב"ם: