קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק שני · סימן לג
פלפול כדין היסת הדעת בתפילין שם שם גמרא
אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה ק"ו מציץ וכו'. בתשובת שאגת אריה סי' ל"ט הקשה מכאן על מ"ש הרא"ש בשם ר"י דהיסח הדעת לא מקרי אלא קלות ראש דא"כ לי למשמש בהו בכל שעה ותי' דהמשמוש הוא לזכרון שלא יבוא לידי קלות ראש ומשו"ה חייב למשמש בהן בכל שעה כדי שלא ישכח מהם ויבוא לידי קלות ראש שזה אסור בתפילין ע"ש שהאריך בענין זה. ולי קשיא עוד בלאו"ה אהא דקאמ' רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש וכו' ק"ו מציץ וכו' הא בציץ גופיה לא מצינו חיוב משמוש בכל שעה דנילף מיני' ק"ו לתפילין והא גבי ציץ דרשינן שלא יסיח דעתו ממנו והיינו שתהא דעתו ומחשבתו תמיד על הציץ שהוא עליו וזהו דדרשינן מעל מצחו תמיד אבל חיוב משמוש לא מצינו בציץ גופיה והיה נראה לפרש דחיוב משמוש לא הוי אלא תקנתא דרבנן ומשום דבק"ו ילפינן לה שאסור להסיח דעתו מן התפילין תיקנו שימשמש בהן בכל שעה כדי שלא יבוא לידי היסח הדעת ואפשר דגם בציץ תיקנו כן ואפי' אי לא תיקנו התם יש לומר משום דכה"ג זריז הוא ובלאו משמוש נמי יכול להזהר שלא יסיח דעתו מן הציץ ועוד דבשעת עבודה אי אפשר שימשמש בהם דכל עבודה טעונה ימין ומשמוש נמי אי אפשר אלא בימין דקא בעי למשמש בתפילין של יד שהן בשמאל ועיקר חיובא דציץ אינו אלא בשעת עבודה משו"ה לא תיקנו שם משמוש בכל שע' משא"כ בתפילין דחיובן לכל אדם וחיובן כל היום ומיהו זה ניחא אי הוי ק"ו גמור והיסח הדעת אסור בתפילין מדאוריי' אבל כבר כתבו התו' ביומא דהאי ק"ו פריכ' הוא דמה לציץ שכן אינו מחופה תאמר בתפילין שכן מחופים עור ואין האזכרות שבהם בגלוי כמו בציץ וכתבו שם דאה"נ דלא הוי אלא מדרבנן יע"ש וכיון דאסור היסה"ד גופיה לא הוי אלא מדרבנן למה תיקנו עוד משמוש יתירא כדי שלא יבוא לידי היסח הדעת ואמנם אכתי יש לומר דהוצרכו לתקן משמוש דבלאו"ה אי אפשר כלל שלא יסיח דעתו מהם כל היום ולזה תיקנו משמוש שלא ישכח מהם ואמנם זה ניחא אי נימא דכל היסח הדעת אסור מיהת מדרבנן ודבר זה ודאי א"א לכל אדם כל היום בלא הזכרה דמשמוש אבל לדעת הרא"ש והר"י דאינו אסור אלא קלות ראש ודבר זה ודאי אפשר לכל אדם לעמוד בו וכיון דאינו אלא מדרבנן למה תיקנו עוד משמוש ועוד צריך לי עיון בהא דקאמר חייב אדם למשמש וכו' ק"ו מציץ מ"ט לא קאמר לעיקר איסורא דהיסח הדעת והכי הו"ל למימר אסור לאדם שיסיח דעתו מן התפילין ק"ו מציץ וכו' וחייב למשמש בהם בכל שעה דהא עיקר ק"ו לא הוי אלא לענין היסה"ד דחיוב משמוש ליתא בציץ כלל ומעיקרא הו"ל למימר עיקר מילתא דאיסורא דילפינן ליה בק"ו דהיינו איסור היסח הדעת והדר הו"ל למימר חיוב משמוש דמשום הך מילתא תיקנו משמוש וע"כ נראה לי לומר דודאי היסח הדעת האסור בציץ היינו היסה"ד ממש וכדאמרינן שלא יסיח דעתו ממנו מיהו רבנן דבעו לתקן בתפילין ואסמכוה אק"ו דציץ לא היה אפשר לתקן דומיא דציץ ממש שלא יסיח דעתו מן התפילין כלל דזה דבר שא"א לכל אדם כיון דחיובן כל היום בין עוסק בתפלה ואפי' בשעה שעוסק בתורה איכא למ"ד דחייב בתפילין וכן בשאר עסקי האדם אי אפשר כלל שלא יסיח דעתו מהם משום זה לא אסרו חכמים היסח הדעת בתפילין ולא תיקנו אלא משמוש בלבד בכל שעה להזכרה בשעתו שהתפילין עליו ודבר זה אסמכוה אק"ו דציץ וכן נראה מלשון התוס' דיומא שכתבו וז"ל ונ"ל דאינו ק"ו גמור וכו' מ"מ סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהם כל שעה עכ"ל. מלשון זה משמע דעיקר תקנת חכמים בתפילין לא היתה אלא הך דמשמוש בכל שעה להזכרה ולא נאסר היסח הדעת בתפילין דומיא דציץ כלל שלא רצו חכמים לאסור דבר זה שא"א לכל אדם לעמוד בו והיינו דאמר רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש וכו' ק"ו מציץ וכו' כלומר כיון דמצינו בציץ שאסור בו היסח הדעת ובתפילין יש בהם צד חשיבות שיש בהן אזכרות הרבה א"כ הדין נותן שיתקנו חכמים שיהא חייב למשמש בהם עכ"פ כן נראה לפי דברי התוס' דיומא הנ"ל:
והנראה דחיוב משמוש בכל שעה דקאמר לאו תמיד בלי הפסק קאמר דזה דבר שאי אפשר כלל דאיך ימשמש בידים בדברים אחרים ואיך יעסוק במלאכתו דהא חיובן כל היום וע"כ יש המשך זמן בין משמוש למשמוש וזהו מ"ש הר"ן בפ"ד דסוכה אהא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי הא דאנן לא מברכי אמשמוש היינו משום דאינהו ידעי בשיעורא מתי חייב במשמוש אבל אנן לא ידעינן האי שיעורא ואולי נמשמש בהו שלא בזמנו והוי ברכה לבטלה יע"ש והיינו משום דמילתא דפשיטא הוא דאיכא איזו זמן למשמוש ומ"מ לא קשיא הא דאמרינן בשבת פ"ק יוצא אדם בתפילין וכו' מ"ט כיון דאמר רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש וכו' אע"ג דיש המשך זמן בין משמוש למשמוש מ"מ לא חיישינן בהו שמא ישכח בתוך המשך הזמן דע"כ כיון דתקנת משמוש הוי לזכרון שהן עליו כעין היסח הדעת ציץ טמא תיקנו בתוך הזמן שאין דרך לשכוח מהם באמצע הזמן כזה ומשו"ה לענין שבת נמי לא חיישינן שמא ישכח שהן עליו ויצא בהם לר"ה ולפ"ז לא קשיא מידי מהך דיישן אדם בתפילין שינת ארעי אע"ג דשינה הוי היסח הדעת מ"מ לא מצינו דאסרו חכמים היסח הדעת בתפילין כלל ואי משום דתיקנו שיהא ממשמש בהן כל שעה מ"מ שיעור שינת ארעי יכול הוא לישן דהשיעור הזה הוי פחות מזמן שבין משמוש למשמוש. אמנם אכתי קשיא אהא דאמרינן שלא יישן בהם שינת קבע ואמרינן טעמא שלא יפיח בהם ול"ל האי טעמא תיפוק לי' דהא חייב למשמש בהן בכל שעה ושינת קבע הוי ודאי יותר משיעור זה וקושיא זו ראיתי שהקשה השאג"א סי' מ' ואח"ז ראיתי ג"כ שהתו"י ביומא הקשו קושיא זו ותי' דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא ובעיני הדבר תמוה דהא מק"ו מציץ הוא דילפינן ובציץ כתיב קרא תמיד שלא יסיח דעתו ואפילו נימא דהאי ק"ו אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפנים מ"מ כיון דהוצרכו להסמיך הדבר אק"ו דציץ ש"מ דלאו מטעמא דשמא יפיח בהן הוי דאי מה"ט לא הוי צריך למיסמך אק"ו דציץ דודאי הפחה בתפילין אסור בלאו ק"ו דציץ דתפילין צריכין גוף נקי והא ודאי לא מסתבר לומר דבציץ גופי' הוי טעמא דהיסח הדעת משום דחיישינן שמא יפיח דהא קרא סתמא כתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ומשמע בפשיטות דהיסח הדעת גופי' הוי האיסור מצד עצמו ולא מבעיא למ"ד בפסחים דף ל"ד ע"א דהיסח הדעת דפוסל בקדשים ותרומה פסול הגוף הוי דהכא נמי ודאי היסח הדעת דציץ הוא איסור מצד עצמו אלא אפילו למ"ד התם פסול טומאה הוי דחיישינן שמא בתוך כך נגע בה טומאה היינו משום דהתם ילפינן לה מאת משמרת תרומותי עביד לה שימור ומפרש האי מ"ד עביד לה שימור שלא תבוא לידי חשש טומאה ולא מצינו פסול היסה"ד להדיא בקרא אבל הכא בציץ דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו ולא שייך למדרשי' כלל לענין איסור הפחה מנא תיתי לן דלא אסר רחמנא היסח הדעת מצד עצמו. עוד תירץ שם וז"ל א"נ אומר ה"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור עכ"ל והנראה דכוונתם דטעמא דהיסח הדעת הוי מפני קדושתן דגנאי הוא להסיח דעת מן הקדושה שעליו לדברים אחרים וזה לא שייך אלא כשהוא ניעור דמסיח דעתו לדברים אחרים אבל כשהוא ישן דאינו מסיח דעתו לדברים אחרים אע"ג דמסיח דעתו מן התפילין ג"כ מ"מ כיון שאינו מסיח לשום דבר אחר דגם מדברים אחרים הוא מסיח דעתו אז כשהוא ישן ואינו נותן דעתו על שום דבר אין כאן גנאי לתפילין שעליו ותירוץ זה נכון:
ואמנם נ"ל בפשיטות דמעיקרא לא קשיא מידי דודאי ע"כ איכא טעמא אחרינא באיסו' שינה בתפילין בלא טעמא דהיסח הדעת דאמרינן ביומא ד"ז ע"ב ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביה"כ מי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא והא לר"ש ע"כ השתא לא ס"ל למילף מתמיד שלא יסיח דעתו ולית לן איסור היסח הדעת מן התורה בציץ וא"כ מאי קאמר מי לא בעי מינם דמשמע להדיא דאסור מה"ת לישן כל זמן שהציץ עליו מדקשיא ליה אקרא דתמיד על מצחו היכי משכחת לה אלמא דאיכא איסור בשינה בציץ בלאו טעמא דהיסח הדעת וע"כ טעמא משום שמא יפיח בהם וזה אסור מדאורייתא משום בזוי מצוה ועיין בשאג"א מה שהאריך בענין זה ומשו"ה נמי ניחא ליה למימר בתפילין נמי האי טעמא דאפילו למאן דל"ל איסור היסח הדעת מה"ת נמי אסור לישן בהם שינת קבע ועוד לפי מ"ש לעיל דלא אסרו חכמים היסח הדעת בתפילין מפני שהוא דבר שאי אפשר ולא תיקנו אלא שיהא ממשמש בהם בכל שעה והיינו באיזו המשך זמן קצת ויש לומר דאותו המשך זמן הוא יותר מכדי הילוך מאה אמה שהוא שיעור ארעי והוצרך לטעמא דשמא יפיח דאי משום דבעי למשמש בהו אמאי לא יישן בהם השיעור שבין משמוש למשמו' שהוא יותר מהילוך מאה אמה ומ"ט לא התירו אלא כדי הילוך מאה אמה לזה הוצרך לומר הטעם דשמא יפיח בהם. ועוד נראה לי בפשיטות דהוצרך לטעמא דשמא יפיח בהם לפי מ"ש התוספות ביומא דתקנת משמוש משום היסח הדעת אינו אלא מדרבנן ולמאי דקיי"ל דמדאורייתא לילה זמן תפילין ומדרבנן הוא דאין מניחין משום גזירה דשמא יישן בהם וכמ"ש התוס' כאן ואי איסור שינה לא הוי אלא משום דהך דבעי משמוש לא הוי להו לרבנן לבטל מצות תפילין בלילה משום הך גזירה דשמא יישן כיון דאפילו יישן בהם אין כאן איסור מדאורייתא והו"ל כעין גזירה לגזירה ולהכי עדיפא לי' טעמא דשמא יפיח דאיכא איסור דאורייתא והוא קרוב לודאי ועיין בשאג"א שם שהוכיח סברא זו מסוגיא דסוכה דקרוב לודאי שיפיח בהם אם יישן שינת קבע וע"ש מ"ש לתרץ כעין תי' זה ודוק שם כל זה כתבתי לפי דברי התוס' דיומא דס"ל דהאי ק"ו פריכא הוא ואינו אלא אסמכתא ולפי שיטה זו נראה כמ"ש דלא אסרו היסח הדעת כלל ולא תיקנו אלא משמוש בכל שעה באיזה המשך זמן קצת אבל מדברי הרא"ש יראה להדיא דס"ל דהיסח הדעת אסור בתפילין דומיא דציץ והנראה בעיני דס"ל דק"ו גמור הוי ולאו פריכא הוי ומה שהקשו התוס' מה לציץ שכן השם שבו מגולה תאמר בתפילין וכו' יש לומר דוקא לענין ליכנס במקום הטינופת או שאר דבר מגונה שהוא בגלוי מבחוץ שייך לחלק דהכא השם בגלוי והכא מחופה עור נכמ"ש התוס' לעיל דף ל"ה ע"ב ד"ה אלו תפילין שבראש אבל הכא לענין היסח הדעת שהוא מחשבת וכוונת הלב ואין זה אלא מפני גודל הקדושה שעליו שלא יסיח דעתו מן הקדושה שעליו אפי' למאי דמפרש הרא"ש דהיינו שחוק וקלות ראש אין הטעם מפני הקדושה שמבחוץ דכשאין הציץ עליו וכן התפילין אפי' מונחים לפניו אין כאן איסור ואין הטעם אלא מפני הקדושה שעליו שלא יסיח דעתו מן הקדושה ויהיה מורא שמים עליו ובעת השחוק וקלות ראש מסיח דעתו ממורא שמים וכל שהקדושה עליו חמורה מסתבר לאסור טפי ושפיר עבדינן ק"ו מציץ לתפילין שקדושת תפילין חמורה מקדושת ציץ שאין בו אלא אזכרה א' ותפילין יש בהם אזכרות הרבה ולשיטה זו הוי ק"ו גמור ואסור מן התורה:
ומתישב בזה מה שהקשה בשאג"א סי' ל"ט על שיטה זו למה לי דנילף תפילין מציץ תיפוק ליה דבלאו"ה שחוק וקלות ראש אסורים וכדתנן באבות שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה יש לומר דהתם לא הוי אלא מדרבנן ומשום גדר ערוה ומדרך הצניעות בלבד אבל הכא בעי למילף דאסור מן התורה משום קדושת התפילין שעליו ומשו"ה נמי בעי למשמש בהו כל שעה שיזכור מהקדושה שעליו ולא יסיח דעתו ממורא שמים וממילא לא יבוא לידי שחוק וקלות ראש והמשמוש הוא שתקנו חכמים שלא יבוא לידי איסור תורה אבל אי לאו דילפינן מציץ דאסור מן התורה אע"ג דבלאו"ה צריך ליזהר משחוק וקלות ראש מ"מ לא היה מקום למשמוש תפילין בכל שעה והיינו דקאמר חייב אדם למשמש וכו' ק"ו מציץ כלומר כיון דילפינן מציץ בק"ו דהיסח הדעת אסור בהן מן התורה חייב למשמש בהן כ"ש שלא יבוא לידי איסור תורה ומה שהקשה שם עוד לשיטה זו ל"ל קרא בציץ תיפוק ליה דבלא"ה אסור לנהוג קלות ראש במקדש מן התורה כדילפינן מוממקדשי תיראו יע"ש נראה דלא קשה מידי לפי מ"ש התוס' ביומא דף ס"ט ד"ה בגדי כהונה וכו' דלמ"ד עודהו על מצחו מרצה ודאי דיכול לילך בו כל שעה אפילו בביתו במדינה כדי לרצות על הקדשים שיארע בהם טומאה יע"ש ור' יהודה דדריש לתמיד שלא יסיח דעתו ממנו הוא דס"ל עודהו על מצחו מרצה ור"ש דס"ל בין שהוא על מצחו בין שאין על מצחו מרצה אה"נ דלא דריש תמיד להכי וכדאיתא שם דף ז' ע"ב ואדרבא לפי שיטה זו ניחא טפי הא דלא פריך ביומא שם לר"ש דדריש לתמיד למילתא אחריתא שלא יסיח דעתו מנ"ל והיינו משום דלר"ש דס"ל דתמיד מרצה בין שהוא על מצחו בין שאינו על מצחו ולדידיה אסור לילך בו במדינה כי אם במקדש בלבד ובמקדש בלא"ה אסור לנהוג בו קלות ראש מן התורה מקרא וממקדשי תיראו ועיין בתוס' ישנים דיומא דף ס"ט ד"ה ובמקדש וכו' דהא דאמרינן במקדש מותר לילך בבגדי כהונה דבכל הר הבית קאמר יע"ש ויש לעיין אי הא דקלות ראש אסור במקדש מן התורה ונהג בכל הר הבית או לא ויש להאריך בענין זה ואין מקומו להאריך כאן דבלאו"ה אינה קושיא כמ"ש ואמנם עדיין יש לעיין הא דלא קאמר רבה בר ר"ה לעיקר איסורא דילפינן מק"ו דציץ דהיינו היסח הדעת וקאמר מילתא אחריתא דבציץ גופיה לא מצינו וכמו שדקדקתי לעיל בס"ד ולשיטה זו היסח הדעת הוא דהוי עיקר איסורא ואסור מה"ת ומיהו לפי מ"ש בסמוך יש ליישב כיון דהיסח הדעת היינו שחוק וקלות ראש כיון דהשתא לדידן בלאו הכי אסור מגדר שגדרו חכמים בדבר אף על גב דמשום תפילין איכא איסורא מן התורה מכל מקום אין נפקא מיניה כל כך בעיקר איסורא דהיסח הדעת דמה לי אי אסור מה"ת או דרבנן ומשו"ה לא קאמר אלא חיוב משמוש בכל שעה שזה נמשך ממה שהיסח הדעת אסור בתפילין מה"ת בק"ו מציץ דכדי שלא יבא לידי איסור תורה תיקנו שימשמש בכל שעה וכמש"ל וזהו עיקר החידוש בתפילין משום איסור היסח הדעת דידהו דהוי מן התורה ובמ"ש יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שדקדק בשאג"א לפי שיטה זו יע"ש ודוק שם:
ואמנם דעת הרמב"ם נראה דס"ל דכל היסח הדעת אסור בתפילין וכמו שהביא בשאג"א ראיות נכותות לזה מדברי הרמב"ם וגם נראה מדבריו דס"ל דהאי ק"ו גמור הוא ומן התורה הוא דאסור היסח הדעת בתפילין שכן כתב בפ"ד מה"ת מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין לפי שהתפילין אסור להסיח דעתו מהם וכו' ואי היסה"ד לא הוי אסור אלא מדרבנן לא מסתבר שבשביל שאינו יכול ליזהר מהיסה"ד יפטור מן התפילין שהוא מצות עש' מן התור' ואע"ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה מ"מ הכא לא מציע להדיא שפטרו חכמים למצטער מן התפילין והרמב"ם מסברא דנפשיה קאמר מפני שאסורים בהיסה"ד ואי ס"ל דמדאורייתא אסור בהיסח הדעת א"ש דכיון שאי אפשר שלא יעבור אאיסור דאורייתא מוטב שלא יניחם כלל ועוקר מצוה דאורייתא בשב וא"ת משיניחם ויעבור איסור דאורייתא בידים אבל אי לא אסור אלא מדרבנן מנ"ל דבשביל זה פטרוהו חכמים מן התפילין לגמרי דילמא לא תיקנו אלא היכא דאפשר איברא דבלאו"ה נמי קשיא לי מהא דאיתא ביומא דף י"ג ע"ב ת"ר כה"ג מקריב אונן וכו' ר' יהודא אומר כל היום ומסקינן דהכי קאמר אינו עובד כל היום וטעמא דגזרינן שמא יאכל והשתא למה לי האי טעמא תיפוק ליה משום דכה"ג אי אפשר לעבוד בלא ציץ לר' יהודא דדריש לתמיד דגבי ציץ שלא יסיח דעתו משו"ה אינו עובד דאי אפשר שלא יסיח דעתו מציץ דאין לך מצטער גדול מזה מיהו בזה אפ"ל דנהי דמצטער הוי מ"מ אפשר ליה ליתובי דעתיה בסוף היום ואמאי קאמר שאינו עובד כל היום מיהו מ"מ אכתי קשיא מהא דפריך התם אהא דבעי לפרושי מעיקרא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו מהא דתניא היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודא וכו' והשתא מאי קושיא הא בשעת שמועה ודאי אי אפשר שלא יטרוד תדע דאפילו באשתו גרושה אמרינן שם איטרודי מי לא מיטרד ומשו"ה קאמ' שמניח עבודתו מיהו אפ"ל דס"ל כפירש"י דשם דהך ברייתא בכהן הדיוט מיירי ודלא כמ"ש התוס' דבכה"ג מיירי אלא דמדבריו בפ"ב מהלכות ביאת מקדש משמע להדיא דמפרש להך ברייתא בכה"ג ופסק כר' יוסי דיגמור עבודתו יע"ש בכסף משנה ובמל"מ שם אמנם לפי מה שיתבאר בסמוך אי"ה אפשר ליישב. ועכ"פ נראה מדבריו דס"ל דהיסח הדעת אסור בתפילין מה"ת וכל היסח הדעת אסור וגם יש ללמוד מדבריו דאין שיעור להיסח הדעת שהרי כתב בפ"ד מה"ת חייב אדם למשמש בתפילין וכו' שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע א' וכו' וא"כ מן התימא היאך אפשר לכה"ג לעבוד עבודה וע"כ צריך שתהא מחשבתו על העבודה שעובד ולכתחלה ודאי צריך שיחשב בה לשמה וכן נמי קשה מתפילין היאך אפשר שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין והא צריכין כוונת הלב בק"ש עכ"פ פסוק ראשון ובתפלה כולה לכתחילה ועכ"פ אם לא כיון באבות לא יצא והיאך אפשר שיעשה כל אלו בכוונת הלב ולא יסיח דעתו אפי' רגע ץ' מן התפילין. ויותר מזה קשה הך דשינת ארעי דמותר בתפילין כיון דלדידיה אפי' רגע אחת אסור להסיח דעת. ואמנם בזה נראה דס"ל כדעת הר' אלחנן שכתבו בתוס' ישנים דיומא דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור והיינו כמש"ל בס"ד דהיסח הדעת דאסור בציץ ותפילין מפני קדושתן היינו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים וכמבואר לעיל בס"ד ולפ"ז היה נראה לומר דוקא כשמסיח דעתו לדבר חול הוא דאסור דאיכא גנאי לקדושה שעליו אבל כשמסיח דעתו לדבר שבקדושה כמו ק"ש ותפלה ועבודה שבמקדש לא איכפת לן מהיסח דעת דציץ ותפילין ובזה ניחא נמי דיכול לעסוק בתורה בתפילין וכמו שמצינו בגמרא שהיו עוסקים בתורה ותפילין עליהם וכדאיתא בברכות דהוי משי ידי' ומנח תפילין ומתני לן פרקיה וכן בכמה דוכתין ואי אפשר כלל דבשעת עסק התורה לא יסיח דעתו מן התפילין אפי' רגע א' ולפי מ"ש א"ש דכשמסיח דעתו לדבר שבקדושה לא איכפת לן מהיסח הדעת דתפילין ובזה אפ"ל מה שהקשיתי לעיל מהך דיומא דפריך מהך דהיה עומד ומקריב שמניח עבודתו דילמא משום שלא יסיח דעתו הוי דיש לומר כיון שהוא עוסק בעבודה ודעתו על העבודה ואז אין צריך שתהא דעתו על הציץ תו לא חיישינן להיסח הדעת דטרדת צעריה כיון דבשעת עבודה פטור מליתן דעתו על הציץ תו לא איכפת לן מהיסה"ד כלל אפילו מדברים אחרים. ועוד בעבודה כיון שהוא עוסק בה לא חיישינן שיסיח דעתו ממנה וכיון דדעתיה על העבודה לא איכפת לן מהיסה"ד דציץ אלא דאכתי קשה מהא דהקשה בשאג"א סי' מ' דאמרינן בפ' מפנין פעם אחת הוצרך ר"א אצל מטרונה א' וחלץ תפיליו ברחוק ד"א ומפרש הטעם שלא יכנסו דברים שבקדושה במקום טומאה ותיפוק ליה הא ע"כ אי אפשר בלא היסח הדעת שהרי היה צריך לדבר עמה איזו עסק יע"ש ואמנם אפשר ליישב דמשום זה לא היה לו לחלוץ ברחוק ד' אמות אבל משום שלא יכנסו כו' א"ש דומיא דהנכנס לביהכ"ס קבוע דחולץ ברחוק ד"א ואין להאריך עוד ודוק היטב: