קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין
חלק שני · סימן כט
פלפול בדין בהכ"נ ובהמ"ד אם חייבין במזוזה:
(שם שם בתוס'):
ד"ה והא ההוא פתחא וכו' ומתוך הלשון משמע דוקא ההוא פתח הבית שהיה יוצא ממנו וכו' ובפ"ק דיומא איכא פלוגתא וכו' ומסיק הא ר"מ הא רבנן דפליגי לענין מזוזה לביהכ"נ שאין בה דירה לחזן ובמסכת ברכות נמי משמע דהלכה כמאן דפטר וכו' משמע דפתח ביהכ"נ פטור עכ"ל הא דהוצרכו לכל זה להך פלוגתא דנגעים ולהך דמוקי לה בפלוגתא דר"מ ורבנן לענין מזוזה לביהכ"נ ולהך דברכות. הנראה בעיני משום דיש לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד. דאע"ג דביהכ"נ פטורה כדמוכח ההיא דברכות אפ"ה ביהמ"ד יש לחייבו וה"ט דביהכ"נ דפטירא משום שאינו מקום דירה כלל שאינה עשויה אלא להתפלל שם אבל ביהמ"ד דהוי מקום דירה קצת לאותן שלומדים שם וכדאמרינן בעלמא מאי בי רבנן ביתא דרבנן דאכלי שם וכו' איכא למימר דחייבת וכן הוא דעת המרדכי באמת לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד דביהכ"נ פטורה וביהמ"ד חייבת יע"ש ולהכי מייתי הא דיומא דתניא יכול יהו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית וכו' והתם רמינן לה אהא דתניא לעיל שם דביהכ"נ מטמאה בנגעי' ומשני הא ר"מ הא רבנן דתניא ביהכ"נ שיש בה בית דירה לחזן חייבת במזוזה ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכמים פוטרים והשתא מוקי הך דקתני יכול יהו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים וכו' כרבנן דפטרי הכא ביהכ"נ ממזוזה ומדמינן מזוזה להך דנגעים דכמו דפטרי ממזוזה משום דביתך כתיב והני לאו ביתך נינהו ה"נ אינן מטמאין בנגעים משום דאשר לו הבית כתיב ובהך דנגעים קתני בתי כנסיות ובתי מדרשות דתרוייהו אינן מטמאין בנגעים א"כ ע"כ צ"ל דלענין מזוזה ביהמ"ד פטור כמו ביהכ"נ דהא השתא מדמי מזוזה לנגעים. ואמנם לדעת המרדכי דס"ל לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד לענין מזוזה יש לומר דס"ל דלענין זה לא דמי מזוזה לנגעים דאע"ג דביהמ"ד חייב במזוזה משום דהוי בית דירה לרבנן דגרסי שם אפ"ה לענין נגעים אינן מטמאין בנגעים דלענין נגעים לאו בדירה תליא מילתא אלא בעינן שיהא הבית מיוחד לאיש או לשנים אבל ביהמ"ד אינו מיוחד דהרי הוא עשוי לכל מי שירצה ללמוד שם ואין לו בעלים מיוחדים ובנגעים בעלים מיוחדים בעינן ולאו בדירה תליא אבל לענין מזוזה בדירה תליא משו"ה ביהמ"ד חייב במזוזה דהוי בית דירה וכל שהיא בית דירה אע"ג דאינה מיוחדת חייב במזוזה תדע דהא מסיק שם דף י' ע"ב דלשכת פרהדרין חייבת במזוזה לרבנן דר"י מדאורייתא דס"ל דירה בע"כ שמה דירה אע"ג דלענין נגעים ודאי אינו מטמא בנגעים לכו"ע כדאי' שם דף י"ב וכן למ"ד התם ירושלים לא נתחלקה לשבעים וס"ל דאין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהם ומה"ט אינן מטמאין בנגעים מפני שאין הבתים מיוחדים להם וכי בשביל זה לא הי' מזוזה בכל בתי ירושלים אלא ודאי דלענין זה לא דמי מזוזה לנגעים דהיכא דהוי בית דירה חייב במזוזה אעפ"י שאין הבית מיוחד לבעלים מיוחדים דמזוזה בדירה תליא אבל בנגעים דלאו בדירה תליא אפילו היכא דהוי בית דירה כל שאין לבית זה בעלים מיוחדים אינו מטמא בנגעים והא דמדמינן מזוזה לנגעים היינו לענין זה דמאן דדריש במזוזה ביתך המיוחד לך גבי מזוזה דריש נמי לענין נגעים ומאן דלא דריש לענין מזוזה לא דריש לענין נגעים ור"מ דמחייב ביהכ"נ במזוזה אע"ג דאינו בית דירה לשום אדם מיוחד ע"כ ס"ל דלא דרשינן כלל ביתך המיוחד לך דהא ביהכ"נ לאו משום בית דירה הוא דמחייב וא"כ ה"נ בנגעים מטמא בנגעים דלא דרשינן ביתך המיוחד ולא בעינן בעלים מיוחדים כלל דלגבי ביהכ"נ כיון דלאו בית דירה הוי אין לחלק בין מזוזה לנגעים וברייתא דקתני יכול יהו בתי כנסיות וכו' אתי כרבנן דס"ל דדרשינן לענין מזוזה ביתך המיוחד ופטרי ביהכ"נ ממזוזה מפני שאין להם בעלים מיוחדים וה"ה דאינו מטמא בנגעים משום דגבי נגעים נמי דרשינן אשר לו הבית שיהא לבית בעלים מיוחדים וה"ה לביהמ"ד אינו מטמא בנגעים דה"נ אין לו בעלים מיוחדים ואע"ג דלענין מזוזה חייב היינו משום דהוי בית דירה לרבנן דגרסי שם ומזוזה חובת הדר היא ואע"ג דאין לבית בעלים מיוחדים:
ומיהו נראה דליכא למימר דר"מ ס"ל דלא בעינן בעלים מיוחדים כלל לענין נגעי' דמשמע שם דר"מ ס"ל דאין ירושלים מטמא בנגעים דת"ק דהתם ר"מ היא וכמ"ש התוס' שם דף י"ב ד"ה הא דכרכים ולמסקנא הוי טעמא משום דס"ל ירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין לבתי ירושלים בעלים מיוחדי' וע"כ צ"ל דר"מ מחלק וס"ל דווקא היכא שאין הבעלים מיוחדים כלל דהיינו שהוא לכל ישראל בכלל אבל ביהכ"נ דהוי לבני העיר מיקרי בעלים מיוחדים בין לענין נגעים בין לענין מזוזה ולרבנן ביהכ"נ נמי לאו בעלים מיוחדים הוי בין לענין נגעים בין לענין מזוזה ופטורה ממזוזה אבל ביהמ"ד ודאי לכו"ע חייב במזוזה ואפי' לרבנן דס"ל דאינו מטמא בנגעים וכמ"ש ומיהו לפי מ"ש דמזוזה לא דמי לנגעים דהיכא דהוי בית דירה חייב במזוזה אע"ג דאין לבית בעלים מיוחדים ובנגעים אינו מטמא צריך ליישב הא דמשני התם ואב"א הא והא רבנן הא דאית ביה דירה לחזן הא דלית ביה כלומר הא דקתני ביהכ"נ מטמא בנגעים דאית ביה דירה לחזן דבכה"ג מודו רבנן דחייב במזוזה וכדקתני שם ברישא דברייתא ולפי מ"ש היכי מדמי נגעים למזוזה לענין זה דהא דחייב במזוזה היינו משום דירת החזן דהוי השתא בית דירה ואע"ג דאין לו בעלים מיוחדים דמזוזה חובת הדר הויא וכמש"ל אבל לענין נגעים מה מועיל דירת החזן דמ"מ הרי אין לבית זה בעלים מיוחדים ונגעים לאו בדירה תליא ומיהו בלאו"ה צריך ישוב וכי עדיפא דירת החזן בביהכ"נ מדירת הבעה"ב דירושלים למ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים דאין הבתים שבה מטמאין בנגעים אע"ג דיש בהם דירה קבועה להבעלים הדרים שם וע"כ משום דנגעים לאו בדירה תליא וכיון שאין לבית זה בעלים מיוחדים אינו מטמא בנגעים א"כ ה"ה ביהכ"נ לרבנן דס"ל דאין להם בעלים מיוחדים מיקרי לענין נגעים מה מועיל דירת החזן שם וע"כ צריך לחלק דירושלים דאינו נקרא אחוזתכם כלל לא מהני דירת הבעה"ב מידי אבל ביהכ"נ דמיקרי אחוזתכם אלא משום דבעינן אשר לו הבית וכל שיש בו דירה לחזן אשר לו הבית קרינן ביה דהוי ליה איהו בעלים מיוחדים דהאי בית. ויותר היה נראה לי לומר דמיירי שיש בית דירה לחזן דהיינו בית מיוחד בביהכ"נ לדירתו של חזן ואותה הבית היא שמטמאה בנגעים ולא כולה ביהכ"נ והא דקתני ביהכ"נ וכו' מטמא בנגעים אבית דירה שבביהכ"נ קאי מיהו לשון הרמב"ם בפ' י"ד דטומאת צרעת לא משמע כן יע"ש דמשמע דכולה ביהכ"נ מטמאה בנגעים משום הדירה של חזן וע"כ צריך לחלק כמ"ש כיון דיש בה דירה לחזן הוי ליה איהו בעלים דהאי ביהכ"נ ובא אשר לו הבית קרינן ביה ולא דמי לביהמ"ד אע"ג דבית דירה מקרי להנך דגרסי שם וחייב במזוזה וכמ"ש מ"מ הני לאו בעלים מיוחדים דהאי ביהמ"ד הוי דהרי עשוי' לדירה זו לכל מי שירצה ואינה מיוחדת להם דוקא לדירה זו ומשו"ה אינה מטמאה בנגעים ולא דמי למזוזה דחובת הדר הוי וכל שדר שם חייב במזוזה כן נראה לי בסוגיא דיומא לדעת המרדכי:
ודע דהרי"ף כתב בסוף הל' מזוזה הך דתניא ביומא ביהכ"נ וכו' חייבים במזוזה ואח"כ כתב והא דביהכ"נ חייב במזוזה דוקא שיש בה בית דירה אי נמי דכפרים דדיירי ביה אורחים אבל דכרכים לא עכ"ל. ומ"ש דוקא שיש בה בית דירה היינו משום דפסק כרבנן דיומא דדוקא שיש בה בית דירה לחזן חייבת מיהו מ"ש לחלק בין כפרים לכרכים היה נראה דהיינו כשינויא בתרא דיומא שם דמשני ואב"א הא והא דלית בה בית דירה והא דכפרים והא דכרכים ואמנם לפ"ז צ"ע טובא בדברי הרי"ף דהא בסוף הסוגיא דשם פריך ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו' ת"ל ובא אשר לו הבית מי שביתו מיוחדת לו וכו' ומסיק אלא מחורתא כדשנינן מעיקרא וע"ש בפירש"י אלמא דלמסקנא אידחי ליה האי שינויא ולא מחלקינן בין כפרים לכרכים וא"כ האיך פסק הרי"ף כהאי שינויא לחלק בין כפרים לכרכים. ותו קשיא מה שפירש הרי"ף דכפרים משום דדיירי ביה אורחים אי נימא דמפרש הך דמשני בגמרא הא דכפרים וכו' נמי מה"ט משום דדיירי ביה אורחים ונימא הא דדיירי ביה אורחים הוי דומיא דיש בה בית דירה לחזן דמשום זה מקרי בעלים מיוחדים וכמש"ל וה"נ כיון דדיירי ביה אורחים מקרי בעלים מיוחדים דהיינו אותן אורחים הדרים שם הם מקרי בעליהם של ביהכ"נ א"כ מאי פריך עלה ודכפרים מי מטמא והתניא וכו' חלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו מנין ת"ל ובא אשר לו הבית וכו' והיכי מדמי לה להך דכפרים דהכא שאני דהרי אין להם בעלים מיוחדים כיון דעדיין לא חלקו אחוזת המשפחה לגברים אבל הכא בכפרים הרי יש לה בעלים מיוחדים הנך אורחים דדיירי ביה ואי משום דלא ניחא ליה דמשום דדיירי ביה יקראו הם בעלים אלא בני העיר הם עיקר הבעלים ומקרי אין לה בעלים מיוחדים א"כ אהך דיש בה בית דירה לחזן נמי תיקשי ליה מה"ט מיהו בזה יש לומר דהא ניחא ליה דהדר שם הוא מקרי בעלים כיון דמעיקרא נעשה אדעתא דהכי שידור זה שם אלא דהכא בדכפרים קשיא ליה כיון דדיירי ביה אורחים ודאי דלאו אדעתא דהנך אורחים לחוד דדיירי ביה השתא בשעת הנגע הוא דנעשה אלא לכל אורחים דאתו מעלמא דלדיירי ביה בזימנא דאתו להכא הוא דנעשה א"כ הדר הו"ל אין בעליהם מיוחדים אבל אכתי קשיא למה ליה למפרך מהך ברייתא דלאחוזה בלאו הך ברייתא נמי הו"מ למפרך כן דהא בהך ברייתא גופא דקתני יכול יהו בתי כנסיות וכו' נמי דריש ובא אשר לו הבית מי שביתו מיוחדת לו ובפשיטות הו"ל למפרך כיון דבעלים מיוחדים בעינן הא הכא אין הבעלים מיוחדים כיון דעבידא לכל אורחין דאתו מעלמא ואי משום דאיכא למימר דאע"ג דמעיקרא עבידא לכל אורחים דאתו מעלמא מ"מ כל שעתא דדיירי ביה אורחים אינהו מקרי בעלים בזמן שהם דרים בה והנך אורחים דדיירי ביה בשעה שנראה הנגע אינהו הוי בעלים דהשתא וקרינן בהו ובא אשר לו הבית דא"כ גם מהך ברייתא דלאחוזה לא פריך מידי דמהיכי מסתייע ליה מהך ברייתא למיסתר הך סברא דהנך דדיירי ביה בשעת הנגע אינהו מקרי בעלים דהאי ביהכ"נ כיון דמעיקרא אדעתא דלדיירי ביה אינהו נמי עבידי ובהך ברייתא לא מיירי בכה"ג כלל ובאמת מסתברא כהך סברא דכתיבנא דאע"ג דמעיקרא עבידא לכל אורחין דאתו מעלמא מ"מ הנך דדיירי ביה השתא אינהו מקרי בעלים דומיא דיש בה בית דירה לחזן דודאי מעיקרא לאו אדעתא דהאי חזן לחוד הוא דעבידא דאפילו תימא דהאי חזן הוא דהוי הכא בשעת בנין בית הכנסת מ"מ ודאי לאו אדעתא דידיה לחוד שידור בו איהו הוא דעבידא דלא לעולם חוסן דאפשר שיעבירו אותו וממנין אחר תחתיו וגם הוא עצמו אפשר לא ירצה להיות להם חזן הכנסת וגם ימי שנות האדם כלים ולא לעולם יחיה ומי שיהיה חזן הכנסת תחתיו הוא ידור בו וכ"ש דסתמא קתני שיש בה בית דירה לחזן ומיירי אפילו מעיקרא בשעת בנין לאו האי חזן הוא, דהוי אלא ודאי אע"ג דמעיקרא לאו אדעתא דהאי לחוד עבידא מ"מ כיון דהשתא איהו דייר ביה הו"ל איהו בעלים כיון דאדעתא דידיה נמי עבידא ודומיא דהכי לגבי אורחים דדיירי ביה השתא דמה לי דירה לשנה או שנתים או דירה ליום או יומים ואפי' תימא דיש שום סברא לחלק בין דירת האורחים לדירת החזן מ"מ מהך ברייתא לא מסתייע מידי להך סברא דהך ברייתא דלאחוזה לאו בכה"ג כלל מיירי דבשלמא לפירש"י דמפרש הא דכפרים והא דכרכים דכפרים כיון דלא אתו ליה מעלמא ואינה אלא לבני אותה העיר וכל בעליה ניכרים ודכרכים כיון דהוא מקום שווקים ומעלמא אתו להכא והיא עשוי' להתפלל לכל הבא לשם אין לה בעלים מיוחדים א"ש דפריך מברייתא דלאחוזה דקתני נתחלקה לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו מנין ת"ל וכו' אלמא אע"ג דכל בעליה ניכרים דהיינו כל אותו בית אב דהא חלק זה כבר ניתן לאותו בית אב וכולם שותפים בו אפ"ה כיון דאין כל א' מכיר, את שלו לא קרינן בי' ובא אשר לו הבית ה"נ בדכפרים דאע"ג דכל בעליה ניכרים דהיינו בני אותה העיר מ"מ כיון שאין כל א' מהם מכיר בו את שלו לא קרינן בה ובא אשר לו הבית והיינו דאיצטריך לאתויי הך ברייתא דמברייתא קמייתא לא משתמע מידי דאיכא לפרושי משום דלכולי עלמא עבידא הוא דלא קרינן ובא אשר לו הבית וכדמוקמינן בשל כרכים אבל לפי' הרי"ף קשיא אי מסתבר לי' דמשום דדיירי ביה אורחים לא מקרי אינהו בעלים בלאו הך ברייתא הו"ל למיפרך ואי בלאו הך ברייתא לא מסתבר ליה מסברא בעלמא א"כ גם מהך ברייתא לא מסתייע להך סברא מידי:
וכעין קושיא זו קשיא לי על דברי התוס' ישנים דיומא שכתבו שם וז"ל יצאו אלה שאינן מיוחדים לו ופליג אברייתא דלעיל דמחייבה בית השותפים במזוזה א"נ שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עכ"ל יע"ש דדבור זה קאי אהך ברייתא דאחוזה והנה לפי מ"ש דפליג אברייתא דלעיל דמחייבה בית השותפים במזוזה ע"כ דה"ה וכ"ש דפליג נמי אברייתא דקתני בית השותפים מטמא בנגעים דהיינו הך ממש דאיירי בי' מטומאת נגעים וא"כ קשיא טובא מאי פריך אהאי שינויא דהא בכפרים וכו' מהך ברייתא והוצרך לומר מחורתא כדשנינן מעיקרא הא הך ברייתא דמוקמינן לה בשל כפרים היינו ההיא דקתני ביהכ"נ ובית השותפים ובית האשה מטמאין בנגעים ומאי פריך עלה מהך ברייתא כיון דע"כ פליגי אהדדי בהך סברא דבית השותפים דברייתא קמייתא ס"ל דמיקרי בעלים מיוחדים והך ברייתא ס"ל כיון דאין כל אחד מכיר את שלו לא קרינן ובא אשר לו הבית וה"ה דבביהכ"נ של כפרים פליגי בהך סברא גופא ולמה ליה למיהדר מהאי שינויא כלל ואפילו נימא דהתוספות לא הוו גרסי בהך בריית' דטומאת נגעים בית השותפי' מדכתבו ופליג אברייתא דמזוזה ולא כתבו בפשיטות אהך דטומאת נגעים גופא מ"מ כיון דהך ברייתא דמזוזה פליג אהך דלאחוזה והך דקתני ביהכ"נ מטמאה בנגעים כהך ברייתא דמזוזה ס"ל דקתני בה נמי דביהכ"נ חייב במזוזה והשתא ס"ל דמזוזה וטומאת נגעים שוין וע"כ הך ברייתא דטומאת נגעים כהך דמזוזה ס"ל וע"כ פליגא נמי אהך דלאחוזה א"כ מאי פריך מינה אהך ברייתא כלל ולמה ליה למיהדר מהאי שינויא דהא בכפרים וכו' ונראה ליישב דהכי פריך ודכפרים מי מטמא בנגעים משום דקמשני דהא והא רבנן והא דכפרים וכו' ומשמע דבעי למימר דבכפרים ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע מטמא בנגעים וע"ז פריך והתניא לאחוזה דע"כ הך ברייתא ס"ל דשל כפרים נמי אינו מטמא בנגעים וכמאן תוקמא להך ברייתא ועוד משמע ליה דהך ברייתא דלעיל דקתני יכול יהו בתי כנסיות וכו' נמי כי הך ברייתא ס"ל דדריש נמי כה"ג מי שביתו מיוחד לו יצאו אלו וכו' אלמא דבשל כפרים נמי מיירי ואפ"ה קתני דאינה מטמאה בנגעים ולפ"ז צריך לפרש הא דקאמר אלא כדשנינן מעיקרא היינו שינויא קמייתא הא ר"מ הא רבנן וברייתא דקתני ביהכ"נ מטמא בנגעים ר"מ היא דאין לפרש כפירש"י הא דאית בה בית דירה ותרוייהו כרבנן דהך ברייתא דקתני ביהכ"נ מטמא בנגעים ע"כ לא מתוקמא כרבנן דהא קתני בה ביהשו"ת דמטמא בנגעים ולרבנן ע"כ אינו מטמא בנגעים למאי דמוכח השתא מברייתא דלאחוזה וגם הך ברייתא דיכול יהו בתי כנסיות נמי כוותה ס"ל והא לא ניחא ליה דאיכא תנא שלישי אמנם לפ"ז אין לשונם מיושב דבפשיטות הו"ל למימר דהך ברייתא דלעיל דמחייב בית השותפים במזוזה ר"מ היא דהכי בעינן למימר למסקנא דמשני אלא מחוורתא וכו' דהך ברייתא דמחייב במזוזה ע"כ ר"מ היא דלרבנן כל ביהכ"נ אינה חייבת במזוזה ואפילו דכפרים וכן בית השותפים ואין להאריך בזה ותי' הא"נ שכתבו דלא נתברר חלקם מעולם נראה לפרש דהכי פירושו דכל זמן שלא ניכר חלקו של כל א' מהגברים שבבית אב זה עדיין לא נתברר חלקו של כל א' כמה יש לו חלק באותו בית. אמנם זה אינו דמ"ט לא נתברר הדבר הא בפשיטות יכול להתברר כגון אם יש באותו בית אב עשרה שנוטלים חלק בארץ הרי יש לכל א' חלק עשירית בבית זה ואם נאמר דכוונתם משום דכל זמן שלא חלקום לגברים אין לשום א' זכות ידוע בבית זה דדילמא לא יפול לו בית זה בחלקו דא"כ לא הוי פריך מהכא אביה"כ של כפרים מידי דהתם נמי ודאי יש לכל א' זכות בו וגם אין לפרש משום דכל זמן שלא חלקום לגברים לא מקרי אחוזה כיון דעדיין לא נתחלקו לגמרי ולא אחזו בה כהוגן דלפי"ז ה"נ לא הוי פריך מידי ועוד דא"כ ל"ל למידרש מקרא דובא אשר לו הבית תיפוק ליה מלאחוזה גופא ואפ"ל דכוונתם דל"ד לביהשו"ת דהתם היה חלקו של כל א' מבורר דהיינו בתחלת השותפות או בתחלת הבנין שבנאוהו בשותפות היה הדבר מבורר חלקו של כל א' שהוא שלו דהיינו קודם שנשתתפו הי' שלו לגמרי מה שנתן לחלקו לצורך הבנין ומקרי הוא שפיר בעלים משא"כ הכא דמעולם לא נתברר חלקו של כל אחד דהשתא הוא דזכו כולם ביחד ולא נקרא שם בעלים מיוחדים על שום חלק של כל א' ואחד מעולם בפ"ע ולפי"ז אם נפל לאחין בית בירושה ועדיין לא חלקו אותה והם שותפין בו אינה מטמאה בנגעים מה"ט גופא דמעולם לא נתברר חלקו של כל א' בפ"ע דהשתא הוא דזכו בה כולם ביחד וביהכ"נ של כפרים נמי משמע ליה דאפילו בכה"ג מיירי שמעולם לא נתברר חלקו של כל אחד בפ"ע כגון שלא בנאוה אותם בני העיר דדיירי בה השתא ואבותיהם בנאוה משלהם דחלקם של אלו הדרים בה נמי לא נתברר מעולם דהם זכו בה כולם .מאבותיהם כן נראה ליישב דבריהם ואין להאריך כאן:
ונחזור לעניננו לדברי הרי"ף הנה הנמוקי יוסף פי' על דברי הרי"ף שכתבו א"נ דכפרים דדיירי ביה אורחים ואין מקדשין אותו הקדש גמור וכו' אבל דכרכים לא דהקדש גמור הוא משמע דבעי למימר דהיינו טעמא דביהכ"נ פטורה ממזוזה מפני שהוא קדש ולא קרינן בי' ביתך דהרי הוא של גבוה והכי משמע מלשון הרמב"ם שהביא ב"י סי' רע"ו שכתב בתי כנסיות ובתי מדרשות שאין דרין בהם פטורים ממזוזה לפי שהם קדש עכ"ל. ולפ"ז צריך לפרש הא דמדמינן בגמרא נגעים למזוזה היינו משום דבנגעים נמי דכתיב ובא אשר לו הבית איכא למעוטי של קדש דאינו שלו אלא של גבוה והיינו דמשני הא ר"מ הא רבנן דר"מ מחייב ביהכ"נ במזוזה וע"כ לא דריש ביתך למעוטי של קדש וה"נ לענין נגעים לא דריש למעוטי של קדש ואב"א הא והא רבנן הא דאית ביה בית דירה דאינו קדש גמור דאין מקדשין אותו מעיקרא הקדש גמור דהרי עשוי' נמי לבית דירה ואב"א הא דכפרים וכו' דה"נ משום דדיירי ביה אורחים אינו של קדש גמור וכדפירש הנ"י. ולפי זה צריך לפרש הא דפריך ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה וכו' דהכי פריך נהי דמטעם קדש לא ממעטינן ליה דלאו קדש הוי מ"מ נמעטיה מטומאת נגעים מטעמי אחריני משום דאין לו בעלים מיוחדים דהרי יש לכל בני העיר חלק בו וכה"ג ממעטינן בהך ברייתא חלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו מקרא דובא אשר לו הבית. והשתא לפ"ז א"ש דאע"ג דהך דמשני הא דכפרים וכו' אידחי לה במסקנא היינו דוקא לענין טומאת נגעים דבעינן נמי מיוחד לו דכתיב ובא אשר לו הבית ודכפרים נמי אינו מיוחד לו אבל לענין מזוזה דלא בעינן מיוחד לו אלא משום טעמא דקדש הוא דממעטינן בביה"כ ודכפרי' ודאי לאו קדש גמור הוי והא סברא לא אידחי למסקנא כלל אלא דלפ"ז צ"ע הא דקאמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא אהייא קאי אי אשינויא דאית בה בית דירה הא לפי פי' הרי"ף והרמב"ם חילוק דבית דירה הוא לענין קדש בלבד דהיכא דאית ביה דירה חייב במזוזה משום דאינו קדש גמור וזה ניחא במזוזה דלא בעינן בעלים מיוחדים דוקא דאפי' של שותפין חייב וכן למאי דס"ד בנגעים נמי דעיקר טעמא משום קדש הוי אבל למסקנא דהשתא דאע"ג דאינו קדש גמור כיון דאין בעליו מיוחדים אינו מטמא בנגעים מה מהני בית דירה לענין זה ואין לומר לשיטתם דהיכא דאיכא בית דירה לחזן מקרי נמי בעלים מיוחדין וכמו לשיטת רש"י דזה אינו דמנ"ל להש"ס דרבנן אית להו הא סברא דהא דמחייבי רבנן במזוזה היכא דאיכא בית דירה היינו משום דבמזוזה בקדש ולאו קדש לחוד הוא דתליא ולא בעינן בהו בעלים מיוחדין וכמ"ש דלשיטתם צ"ל כן ולזה מהני בית דירה דהשתא לאו קדש גמור הוי אבל לענין טומאת נגעים דבעינן נמי למסקנא שיהא לבעלים בעלים מיוחדים מנ"ל דלרבנן מהני בית דירה לחזן לענין זה ומסברא נמי לית לן למימר כן כיון דקיי"ל דשכירות לא קניא כדאיתא בספ"ק דע"א והך דדירת חזן ודאי דלא עדיף משכירות דאין לו בגוף הבית כלום ואע"ג דלענין מזוזה מחייבינן בשכירות היינו טעמא משום דמזוזה חובת הדר היא ועיין בזה לקמן בתו' דף מ"ד ע"א ד"ה טלית שאולה וכו' ובתוס' בע"א שם אבל לענין נגעים ודאי נראה כיון דקיי"ל שכירות לא קניא לא קרינן ביה ובא אשר לו הבית ותו דאי לענין טומאת נגעים נמי מהני בית דירה לענין דליהוי בעלים מיוחדי' זה הדר ביה א"כ לא הוי פריך מידי אהך דכפרי' מי מטמא בנגעים מהך דלאחוזה דהכא שאני דהא דיירי ביה אורחים ודוחק הוא לחלק בין דירת אורחים לדירת החזן ואין להאריך ואי נימא דהא דמשני אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו דאתיא כתנאי והא ר"מ והא רבנן וכמש"ל לשיטת תוס' ישנים לתירוץ קמא גם בזה צ"ע לפי שיטתם דמנ"ל דפליג ר"מ בנגעים כלל אהא דבעינן בעלים מיוחדים דע"כ לא פליג אלא לענין מזוזה דהתם לכו"ע לא בעינן בעלים מיוחדים וכמ"ש לשיטתם אלא דרבנן מטעם דביתך ולא של קדש ואיהו לא ס"ל האי טעמא אבל לענין טומאת נגעים דבעינן נמי בעלים מיוחדין מדרשא דקרא מנ"ל דפליג ר"מ אהך דרשא כלל בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דבנגעים נמי בקדש ולא קדש לחוד תליא א"ש דמשני הא ר"מ הא רבנן דבהך סברא גופיה פליגי במזוזה אבל למסקנא דבנגעים דרשינן נמי מקרא דבעינן בעלים מיוחדין אע"ג דבמזוזה לא בעינן בהא מלתא לא מצינו דפליג ר"מ ארבנן כלל. מיהו בזה אפ"ל דס"ל להש"ס דכמו דלא דריש ר"מ לענין מזוזה ביתך למעוטי של קדש וכמו כן ודאי דלא דריש לענין נגעים למעוטי של קדש דלהא מלתא מדמינן לה בפשיטות בתחלת הסוגיא למאי דס"ד וכיון דלא דריש למעוטי קדש ע"כ דלא ס"ל דאשר לו הבית פירושו מי שביתו מיוחדת לו דאי הוי מפרשינן כן בפשיטות הו"ל למעוטי של קדש אלא ודאי ס"ל דאשר לו הבית היינו מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו וכדדרשינן שם לעיל א"כ ממילא ה"ה דלא דריש נמי למעוטי שותפים דמהך דרשא גופא הוא דדרשינן לה בהך ברייתא דלאחוזה מאשר לו הבית מי שביתו מיוחדת לו ור"מ הא לא דריש להאי קרא כן כלל אלא למילתא אחריתא דריש ליה מדלא ממעט נמי של קדש:
ואמנם אכתי צריך ישוב כיון דלמסקנא לרבנן לענין נגעים דרשינן נמי אשר לו הבית למעוטי שותפים וביהכ"נ של כפרים ובמזוזה לא ממעטינן להו וכמ"ש לשיטתם א"כ ע"כ צ"ל דלא דמי דרשא דביתך דכתיב במזוזה לדרשא דאשר לו הבית דנגעים דמאשר לו הבית משמע טפי דבעינן מיוחדת לו א"כ קשיא היא גופא לר"מ מנ"ל דלא דריש אשר לו הבית דנגעים למעוטי קדש דאף על גב דביתך דמזוזה לא דריש למעוטי קדש מ"מ אשר לו הבית דריש דמשמע טפי דבעינן מיוחדת לו וכמו לרבנן לענין בעלים מיוחדים לחוד ה"נ נימא לר"מ בין לענין קדש בין לענין בעלים מיוחדים דאע"ג דמביתך דמזוזה לא ממעט להו מאשר לו הבית דנגעים ממעט להו שפיר והנראה לומר דהא דלרבנן יש חילוק בין מזוזה לנגעים לענין בעלים מיוחדים לאו משום משמעותיה דדרשא דקרא דאין חילוק בין משמעותיה דביתך למשמעותיה דאשר לו הבית אלא משום דבמזוזה דחובת הדר הויא ולשימור הוא דעבידא לא מסתבר כלל למדרש למעוטי בית שאין בעליו מיוחדים דלענין שימור אין לחלק כלל דכמו כן בעי שימור בבית זה מי שדר בו כמו בבית זה וה"נ בית השותפים לא מסתבר למעוטי מה"ט וכעין זה כתבו התוס' לקמן דף מ"ד ד"ה טלית שאולה וכו' דמה"ט לא דרשינן במזוזה ביתך למעוטי בית שאולה יע"ש אבל לענין מיעוטא דשל קדש אין לחלק דהיכא דאין בו בית דירה לא בעי שימור ושפיר איכא למעוטי מביתך דגבי מזוזה כמו לענין נגעים ועוד דשל קדש איכא למימר דלא בעי שימור משום קדושתו וממעט ליה קרא שפיר ולא"נ שכתבו התוס' לקמן דהא דבית שאולה חייב במזוזה הוי מדרבנן אבל מדאורייתא פטורה משום דדרשינן ביתך וכן כתבו התוס' בע"א ספ"ק שם לענין שכירות יע"ש יש לומר בפשיטות דלענין משמעותיה דדרשא דקרא אין חילוק בין האי קרא דמזוזה להאי דנגעים ודמחייבינן במזוזה בית שאין בעליו מיוחדין היינו מדרבנן כיון דדיירי ביה אבל של קדש דלא דיירי ביה לא חייבו רבנן במזוזה מיהו מהך דלשכת פרהדרין משמע שם דף יו"ד דכה"ג מדאורייתא נמי מחייב יע"ש בתוס' ואמנם מסוגיא גופא אין הכרע כל כך ואפשר דלשיטת הרי"ף התם נמי דרבנן הוי כמו בשכירות ושאלה לשיטת הא"נ שבתוס' לקמן ודע"א שם ואין להאריך כאן ועכ"פ היאך שיהיה יש לומר דאין חילוק כלל בין משמעותיה דדרשא דקראי למסקנא ודמחלקינן בין מזוזה לנגעים היינו כא' מן הדרכים שכתבתי והשתא א"ש דר"מ דמחייב בהכ"נ במזוזה ע"כ דלא ס"ל למידרש כלל ביתך למעוטי קדש ואע"ג דלא דיירי ביה וכמו כן ודאי דלא דריש לענין נגעים דבשל קדש דלא דיירי ביה אין טעם לחלק וכיון דעל כרחך לא דריש אשר לו הבית למעוטי קדש ע"כ ס"ל דאתי לדרשא שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו וממילא ה"ה דלא דריש למעוטי שאין בעליו מיוחדין דתרוייהו מחד משמעותא דרשינן לה לרבנן וכדאיתא להדיא בלישנא דברייתא והשתא א"ש דגם למסקנא מתוקמא שפיר האי שינויא דהא ר"מ והא רבנן והיינו דאמרינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. ובזה עולה כל הסוגיא כהוגן לשיטת הרי"ף דמעיקרא הוי ס"ד דבנגעים נמי בקדש ולאו קדש לחוד הוא דתליא וכמו במזוזה ואתיין כולהו שינויי שפיר דיש חילוק בין אית בה בי"ד ללית בה ובין ביהכ"נ דכפרים דדיירי ביה אורחים לדכרכים לענין נגעים כמו לענין מזוזה עד לבסוף דמסיק מברייתא דלאחוזה דלענין נגעים בעינן נמי שיהא לבית בעלים מיוחדים ע"כ הדר ביה מכל שינויי דהשתא אין לחלק כלל בין יש בו בית דירה לחזן לאין בו וכן בין דכפרים לדכרכים לענין נגעים כיון דס' אין בית זה בעלים מיוחדים וע"כ לא קיימא אלא האי שינויא דהא ר"מ והא רבנן אבל לענין מזוזה גם למסקנא כל הני חילוקים כדקיימי קיימי דלענין מזוזה למסקנא נמי הכל בקדש ולאו קדש הוא דתליא ולא בעינן במזוזה בעלים מיוחדים אפילו לרבנן מדמחייבי ביהכ"נ שיש בו בית דירה לחזן וממילא דה"ה לשל כפרים כיון דדיירי ביה אורחים וכדאמרן לעיל שם:
וכל זה ניחא לי בישוב דעת הרי"ף. אמנם דעת הרמב"ם עדיין לא מתיישב בזה דלענין הך דמזוזה נראה דכשיטת הרי"ף ס"ל דבקדש ולאו קדש הוא דתליא וכמש"ל ממ"ש דביהכ"נ וביהמ"ד פטורים לפי שהם קדש ואם יש בהם בית דירה חייבים והנראה בפשיטות משום דכשיש בהם בית דירה אינם קדש גמור וכמ"ש הנמוקי יוסף לדעת הרי"ף וכל זה ניחא לפי הסוגיא כדרך שכתבתי לשיטת הרי"ף אבל ראיתי בהלכות טומאת צרעת בפי"ד שכתב שם הרמב"ם וז"ל בהל' י"ד ביהכ"נ וביהמ"ד שיש בהם בית דירה לחזנין או לתלמידים מטמאין בנגעים עכ"ל וכתב הכסף משנה שם על זה דזה נלמד מסוגיא דיומא שם עד אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא הא דאית ביה בית דירה עכ"ל ולפי מ"ש אם הוא מפרש הסוגיא כדרך שכתבתי לשיטת הרי"ף ע"כ אי אפשר לפרש דהאי כדשנינן מעיקרא היינו דאית ביה בית דירה דלמסקנא דלענין נגעים בעינן נמי בעלים מיוחדים לבית הך דיש בו בית דירה לא מעלה ולא מוריד וכמו שהארכנו בזה לעיל בס"ד ויותר מזה תמיה לי אם יפרש הרמב"ם בהך דכפרים כפי' הרי"ף דה"ט משום דדיירי ביה אורחים א"כ למסקנא דאידחי לה האי שינויא וס"ל דדירת האורחים לא מהני משום דמ"מ אין זה בעלים מיוחדים. א"כ האיך כתב דכשיש בו דירה לתלמידים דמטמא בנגעים מה בין דירת אורחים לדירת תלמידים דאפילו אם נדחוק דדירת החזן מהני למיהוי בעלים מיוחדים מפני שמיוחדת לו מ"מ דירת התלמידים ודאי דומה ממש לדירת האורחים שכמו בדירת האורחים עשוי לכל אורחים דעלמא כמו כן דירת התלמידים ובעליו מרובין והנה ממ"ש הרמב"ם דביהשו"ת מטמא בנגעים נראה דס"ל דלא בעינן מיוחדים ממש וע"כ צריך לחלק בין הך דחלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו להך דביהשו"ת כמו שכתוב בתוס' ישנים דשאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם ולעיל בס"ד כתבתי דע"כ כוונתם משום דבבית השותפין קודם שנשתתפו היה חלקו של כל א' מבורר שזהו שלו בין נשתתפו במעות בין נשתתפו באבנים ושאר צרכי הבנין משא"כ הכא שכולם זכו יחד בשותפות כל הבית כמו שהוא ומעולם לא היה מבורר חלקו של כל א' בפ"ע ומדמי לה הש"ס לביהכ"נ של כפרים דהתם נמי הנך דדיירי באותה העיר שכולם יש להם זכות באותה ביהכ"נ לא היה חלקם מבורר מעולם שיהא מבורר חלקו של כל א' בפ"ע דמי לא עסקינן שהם לא בנו בעצמם ביהכ"נ זו אלא שזכרו בה מאותן הראשונים שבנו אותה הראשונים בין היו אבותיהם של אלו או אחרים מ"מ בעלים דהשתא לא נתברר חלקם של כל א' בפ"ע והרבה בנים לאב אחד מיהו מ"מ הך דדירת התלמידים עדיין לא נתיישב בזה דאפילו נימא דמשום דדיירי ביה שם בעלים עליהם והם בעלים דהאי ביהמ"ד מ"מ כיון שהם מרובים ודומין ממש להך דחלקום לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו דהכא נמי לא נתברר חלקם מעולם דהם ודאי לא בנו אותה משל עצמן בשיתוף דלאו בכה"ג דווקא מיירי אלא שזכו בה כמו שהיא בנויה ולמסקנא בכה"ג לענין נגעים לא מטמא דמה"ט אידחי האי שינויא דכפרים והשתא אפילו תימא לחלק בין דירת אורחים לדירת תלמידים דדירת תלמידים כיון דקביעי שם מיקרי בעלים דהאי בית משא"כ דירת אורחים דלא קביעי לא מיקרי בעלים בשביל דירת ארעי מ"מ הרי בני אותה העיר הם בעלים והם ניכרים ומה"ט לא הוי כבית השותפים דמה לי שותפים עשרה או מאה או אלף דבשל כרכים הוי טעמא דעשויה לכל דאתי מעלמא ואין כאן בעלים ניכרים כלל משא"כ בשל כפרים וכמו שפירש"י ואיתא כן להדיא במגילה פרק בני העיר דף כ"ה לענין מכירת ביהכ"נ דשל כפרים יכולים בני העיר למוכרה מפני שהיא כולה של בני אותה העיר יע"ש וע"כ צ"ל משום דלא ני חלקם מעולם דומיא להך דחלקו לבתי אבות וכו' וה"נ הנך תלמידים דדיירי בה השתא לא היה חלקם מבורר מעולם והיה נראה לחלק בין דירת תלמידים לדירת אורחים דדירת תלמידים מיירי בתלמידים של אותה העיר והרי הם בעלים ניכרים אבל דירת אורחים כיון דמעלמא קאתו והרי היא עומדת לדירת כל אורחים דאתו מעלמא מקרי אין בעליו ניכרין ולענין זה הא דדיירי בה אורחין מיגרעי דגרעי לה דאי לאו דדיירי בה אורחין היו בעליה ניכרים דהיינו בני אותה העיר אבל השתא דדיירי בה אורחים אין בעליה ניכרים דעשויה לכל אורחים דאתו מעלמא מיהו אי לאו דירת אורחין מטעמא אחרינא לא היה מטמא בנגעים משום דהוי של קודש והיינו טעמא דאי אית ביה בית דיר' לתלמידי' מטמא דבתלמידי' דאותה העיר מיירי דבעלים ניכרים הוי וגם אינו של קדש כיון דאית ביה בית דירה ואמנם הסוגיא עדיין לא מתיישב בזה דהא דאידחי הך שינויא דכפרים לאו מהאי טעמא הוא דאידחייה דהא בברייתא דלאחוזה ממעטינן חלקו לבתי אבות ואין כל א' מכיר את שלו והרי התם בעלים ניכרים ובביהכ"נ ש"כ ס"ל דאי הוי בעלים ניכרים הוי א"ש דמטמא בנגעים ובדוחק אפשר ליישב דהא דחלקו לבתי אבות וכו' דאינו מטמא בנגעים היינו משום דמעולם לא היה לבית זה בעלים מיוחדים דקודם שזכה בו בית אב זה היה של כל ישראל וקודם שזכו בו כל ישראל היה של כותי דאין בו דין טומאת נגעים והשתא נמי דזכה בו בית אב זה אינם נקראים בעלים מיוחדים דהרי לא נתברר חלקם מעולם משא"כ ביהכ"נ של כפרים דהיה לבית זה בעלים מיוחדים בתחלתו דהיינו בשעת בנין אותן שהיו דרים באותה העיר ובנו אותה משלהן והרי היה חלקם של אלו מבורר ואי לאו דדיירי ביה אורחים דאתו מעלמא הוי אתיא ליה שפיר דמטמא בנגעים דאע"ג דבני העיר דהשתא לא נתברר חלקו של כל א' מעולם מ"מ כיון דבשעת בנינה היו לה בעלים מיוחדים שנתברר חלקו של כל א' הרי היה כבית השותפים והנך דהשתא שזכו בה נכנסו תחת הראשונים ולא פקע דין טומאת נגעים מאותה ביהכ"נ וה"ה אם נפל בית בירושה להרבה אחין ועדיין לא חלקו אותה הוי נמי כביהשו"ת ומטמא בנגעים ודלא כמש"ל לדעת תוס' ישנים מיהו כיון דדיירי בה אורחים דאתו מעלמא הוא דא"מ בנגעים משום דאין בעליה ניכרים כלל דלכולי עלמא הוא דעבידי והא דפריך הש"ס אהך דכפרים מברייתא דלאחוזה אע"ג דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד דבהך דחלקו לבתי אבית היו בעליה ניכרים אלא דאין נקראים בעלים מיוחדים משום דמעולם לא נתברר חלקו של כל א' וקודם שזכו בה לא היה לבית זה דין טו"נ כלל משא"כ בהך דכפרים דהוי טעמא משום דאין בעליה ניכרים יש לומר דמ"מ פריך מהך ברייתא דלאחוזה דמוכח מינה דלענין טומאת נגעים בעלים מיוחדים בעינן ובלאו הך ברייתא הוי ס"ד דלא בעינן בעלים מיוחדים לענין טומאת נגעים כמו לענין מזוזה ומשום קדש לחוד הוא דממעטינן ביהכ"נ והוי אתיא לי' שפיר דבשל כפרים דדיירי ביה אורחים ולא הוי קודש גמור מטמא בנגעים אבל השתא פריך מברייתא דלאחוזה דדרשינן נמי דבעינן בעלים מיוחדים והרי ביהכ"נ של כפרים אין בעלים מיוחדים כיון דעבידי לדירת אורחים דאתו מעלמא ומה"ט הוצרך למיהדר מהאי שינויא כן אפשר ליישב הסוגיא לדעת הרמב"ם אי מפרש להך דכפרים כטעמיה דהרי"ף משום דדיירי בי' אורחים וכנראה מדבריו בהלכות מזוזה דכתב טעמא לפי שהם קודש והש"ס מדמי נגעים למזוזה אלמא דבנגעים נמי של קודש אינו מטמא בנגעים וע"כ הא דבעי למימר דשל כפרים מטמא בנגעים היינו משום דדיירי ביה אורחים ואינו קודש גמור דלדידיה ליכא לפרושי כפירש"י דכיון דטעמא משום קודש ולאו קודש אין לחלק בין כרכים לכפרים אלא בענין זה:
ואמנם עדיין צריך ישוב לפי מ"ש לשיטת הרמב"ם דהיינו טעמא דלמסקנא ביהכ"נ של כפרים אינו מטמא בנגעי' משו' דעבידי לאורחי' דאתו מעלמ' לדור בה והו"ל אין לה בעלי' א"כ קשיא הך דמגילה פ' בני העיר דלענין מכירה הגהה *)מחלקינן בין של כפרים דיכולין *) יע"ש דבגמרא מדמי למוכרה מפני שהיא של אותה העיר לה אהדדי טומאת נגעים דלא אתו בה מעלמא ושל כרכים ומכירה דפריך מנגעים אין יכולים למוכרה משום דאתו בה אמכירה יע"ש ואפילו לפמ"ש התוס' דהמקשה מעלמא ולצורכם נמי עבידא מעיקרא טעה בזה דמדמי להו הא של כפרים נמי עבידי לאורחים אהדדי היינו דבאמת דאתו מעלמא למידר בה ולענין נגעים אע"ג דמטמא בנגעים מיקרי הנך אורחים בעלים ואמאי אפ"ה אין יכולין למוכרו יכולין בני העיר למוכרה ומיהו אבל איפכא ודאי לא לדברי הרי"ף ל"ק דיש לומר דבשביל מסתבר כיון דא"מ בנגעים דדיירי בה דרך ארעי בעלמא אין להם משום הנך בעלים דאתו זכות לעכב מכירת הביהכ"נ ואין מעלמא האיך יכולין הביהכ"נ נקרא על שמם אבל לדעת למוכרו:
הרמב"ם דע"כ צ"ל דלענין טומאת נגעים הו"ל אינהו בעלים כמו בני העיר וכמ"ש וא"כ אמאי לענין מכירה לא מיקרי נמי בעלים והיאך יכולים בני העיר למוכרה ואמאי ל"ד לשל כרכים והיה נראה לומר דהרמב"ם מפרש להך דמגילה כמו היש מפרשים שהביא הר"ן שם וכן בתוס' בפי' השני דהא דכרכים לא מזדבני היינו משום דכיון דמעלמא אתו להו מסתמא נתנו גם הם מעיקרא לצורך בנינו ושלהם אין רשות לז"ט העיר למכור דהם אינם משועבדים להם יע"ש ולפ"ז אתי שפיר דבשל כפרים אף על גב דדיירי ביה אורחים מ"מ כיון דלא אתו מעלמא לצלויי שם ולא שכיחי שיצטרכו לדור שם ודאי לא סייעו מעיקרא מידי לצורך הבנין משל הנך דאינן בני עירם ומשל בני העיר בנאוה מעיקרא ומשו"ה יכולים למכור וגם לפי' אחר יש לחלק דבשל כרכים דאתו מעלמא לצלויי שם ומעיקרא גם לצורכם הוקדשה ויש להם חלק בקדושתה ואינם יכולים להפקיע הקדושה של הנך משא"כ הכא דהנך דאתו מעלמא אין להם חלק בקדושתה ואדרבא מחמת חלקם הופקעה קדושתה במקצת דמה"ט מחייבינן לה במזוזה שאינו קדש גמור משום דירת אורחים ולא שייך לומר כאן דמעיקרא הוקדשה לצורכם דאדרבא איפכא צריך לומר דמעיקרא לא נתקדשה לגמרי בשביל צורכם ואין להאריך בזה. ונחזור לעניננו דלשיטת הרמב"ם ע"כ צ"ל דהא דקאמר אלא מחוורתא וכו' אשינויא דהא דאית ביה בית דירה קאי ודכפרים דא"מ בנגעים אע"ג דדיירי ביה אורחים היינו משום דנהי דלענין קדש דירת האורחים גרמה דיטמא דבזה הופקעה קדושתה מ"מ מטעם אחר גרמה שלא יטמא משום דהוי השתא אין בעליה ניכרים אמנם אכתי לא מתיישב לדעת הרמב"ם מנ"ל להש"ס דרבנן ס"ל דבית דירה גרם למהוי איהו דדיירי ביה בעליו דהא דלענין מזוזה מחויבים היינו משום דהתם בקדש ולא קדש לחוד הוא דתליא וכמו שהקשיתי לעיל בס"ד וע"כ צ"ל דמסברא בעלמא ניחא להו להש"ס לחלק בהכי ולאו משום דמצינו רבנן גופייהו דמחלקי בהכי וכל זה הוצרכנו לדחוק בסוגיא ליישב דעת הרמב"ם דלענין נגעים נמי ס"ל דאי אית ביה בית דירה מטמא וחילוק דכפרי' לא הזכיר לענין נגעי' וס"ל נמי דבית השותפים מטמא בנגעים ומה"ט ס"ל דאפילו הדרים בה הם רבים נמי מטמא בנגעים ולפ"ז היה בדין דשל כפרים יטמא בנגעים דהא דיירי ביה נמי וכמו שפסק לענין מזוזה דשל כפרים סתם חייבת במזוזה וה"ט משום דסתמא דיירי בי' אורחים ומדבריו לענין נגעים משמע דלא מחלק בין כפרים לכרכים והסוגיא מוכחת להדיא כן דהא הדר ביה משינויא דכפרים מחמת קושיא דברייתא דלאחוזה דמוכיח מינה דשל כפרים נמי אינו מטמא בנגעים וע"כ צריך לדחוק בפי' הסוגיא לדעתו כמ"ש ואמנם לדעת הרי"ף א"צ לדחוק בכל זה דא"ש בפשיטות דלמסקנא לא דמי נגעים למזוזה דבמזוזה עיקר טעמא משום קדש ולאו קדש ומשו"ה היכא דאיכא בית דירה או של כפרים סתמא דדיירי ביה אורחים חייב במזוזה אבל לענין נגעים דבעינן נמי שיהא לבית בעלים מיוחדים לעולם אין ביהכ"נ מטמא לרבנן בין דכרכים בין דכפרים ואפילו בית דירה לא מהני מידי ואפשר דאפילו בית השותפים לרבנן נמי ל"מ בנגעים וכמ"ש התוס' ישנים לחד פירושא ודאמרינן מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו הא ר"מ הא רבנן ומתיישבת הסוגיא בפשיטות וכמש"ל בס"ד:
והיוצא לנו מכל זה לענין דין ביהמ"ד אי חייב במזוזה דלשיטת הרמב"ם דהך מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו שינויא דאית ביה בית דירה ובנגעים נמי מהני בית דירה שיטמא כמו דמהני לענין מזוזה א"כ ע"כ צ"ל דסתם ביהמ"ד לא מקרי בית דירה ואע"ג דרבנן דגרסי שם אכלו בי' ושתו בי' וכדאמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב חכמי' ותלמידיה' מותרים יע"ש אפ"ה לא מקרי דירה דהא לענין נגעים קתני בתי כנסיות ובתי מדרשו' אינן מטמאין בנגעים ואי סתם ביהמ"ד מקרי בית דירה היה מטמא בנגעים לשיטת הרמב"ם דומיא דביהכ"נ שיש בו בית דירה אלא ודאי דהא לא מקרי דירה ונראה לי דזה ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל דהא דאמרינן במגילה דחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בביהמ"ד היינו דוקא מדוחק אבל שלא מדוחק לא והביאו ב"י א"ח סי' קנ"א וכיון דמלתא דלא שכיחא היא לא מקרי דירה וה"ה לענין מזוזה סתמא אינה חייבת במזוזה משום דלאו בית דירה הויא דלשיטתו גם למסקנא אין חילוק בין מזוזה לנגעים לענין זה וכמ"ש אבל לדעת הרי"ף לפי מ"ש דלמסקנא מזוזה לא דמי כלל לנגעים דלענין נגעים לא מהני בית דירה מידי דבעינן בעלים מיוחדים משא"כ לענין מזוזה י"ל בפשיטות דאע"ג דלענין נגעים קתני דביהמ"ד אינו מטמא בנגעים היינו משום דלענין נגעים לא מהני דירה ולא מידי ובעלים מיוחדים בעינן וביהמ"ד נמי אע"ג דמקרי בית דירה אפ"ה אינו מטמא בנגעים דאין בעליו מיוחדים אבל לענין מזוזה יש לומר בפשיטות דחייב במזוזה משום דהוי בית דירה לרבנן דגרסי שם דאכלו ביה ושתו ביה וגנו ביה ומפשט לשון הרי"ף במגילה משמע דבביהמ"ד מותרים חכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות אפילו שלא מדוחק וכן כתב שם הר"ן להדיא לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד דבביהמ"ד אפילו שלא מדוחק שרי יע"ש ולענין מזוזה בבית דירה תליא ובזה הוי ניחא לי דהרמב"ם לענין מזוזה השוה דין ביהכ"נ לדין ביהמ"ד והזכיר שניהם להדיא וכתב דסתמא אינן חייבין במזוזה והרי"ף לא הזכיר דין ביהמ"ד כלל ולא כתב אלא דין ביהכ"נ ומחלק בין אית בי' בית דירה ללית בי' והיינו משום דלשיטתי' י"ל דביהמ"ד סתמא נמי חייב במזוזה דסתמא בית דירה הויא כדכתיבנא והא דא"מ בנגעים משום דבנגעים לא מהני בית דירה דומיא דביהכ"נ של כפרים דסתמא חייב במזוזה משום דירת אורחים ולענין נגעים לא מטמא כמסקנא דיומא כן היה נראה לומר אבל לפי מ"ש הנמוקי יוסף על דברי הרי"ף, במ"ש אי נמי דכפרים דדיירי ביה אורחים דאין מקדשין אותו הקדש גמור כדי שיהו מותרין לשכב ולאכול שם האורחים וכו' יע"ש א"כ נראה דדוקא היכא דמשום הדירה פקע קדושתה ואינה קודש גמור הוא דחייבת במזוזה וא"כ סתם ביהמ"ד אע"ג דאכלי ביה רבנן לא בשביל זה פקע קדושתיה דהא קדושת ביהמ"ד חמורה מקדושת ביהכ"נ וכדקיי"ל במגילה דף כ"ז דביהכ"נ מותר לעשותה ביהמ"ד אבל איפכא לא ובסתם ביהכ"נ וסתם ביהמ"ד מיירי ואע"ג דסתם ביהכ"נ אין בו דירה וסתם ביהמ"ד יש בו דירה זו דחכמים ותלמידים אלמא דדירה זו דחכמים ותלמידים לא מגרע כלום מקדושתה וחמירא נמי מקדושת ביהכ"נ סתם וא"כ לענין מזוזה נמי דבקדש תליא ביהמ"ד אינו חייב במזוזה ואע"ג דאכלי ביה רבנן דבזה לא מגרע קדושתיה ועדיפא נמי מקדושת ביהכ"נ סתם וכיון דסתם ביהכ"נ פטורה מחמת קדושתה כ"ש סתם ביהמ"ד ולא דמי לביהכ"נ של כפרים דהתם דירת האורחים מגרעין קדושתה דמשום דירתם ע"כ מתחלה לא הוקדש הקדש גמור וכן משמע בסוגיא דיומא דדירת אורחים מגרעין בקדושתיה טפי מדמגרעין חכמים ותלמידים בבהמ"ד דהא למאי דס"ד מעיקרא דלענין נגעים נמי עיקר מלתא בקודש ולאו קודש הוא דתליא הוי משני הא בכרכים הא בכפרים דשל כפרים אינו מטמא משום דדירת אורחים מגרע בקדושתיה ואע"ג דקתני ביהמ"ד אינו מטמא בנגעים אפ"ה הוי ניחא ליה דשל כפרים מטמא בנגעים אלמא דצריך לחלק כדכתיבנא:
ואמנם יש לעיין בעיקר דברי הנמוקי יוסף במ"ש דאין מקדשין אותו הקדש גמור וכו' דאמרינן במגילה דף כ"ח ע"ב בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות ופי' התוס' שם דע"כ אין לפרש דמהני תנאי אפילו בישובן דהא מוכח בשמעתין דכל הני דהוי בבבל ולא רצו להשתמש בו דבר שאין עושין בו ביהכ"נ ופי' דע"כ דבחורבנן קאמר דאז מהני תנאי אבל בישובן לא מהני תנאי יע"ש והשתא לשיטת התוס' ודאי דא"א לפרש כדבריו דהא לאו בדידהו תליא להקדישו הקדש שאינו גמור דהא לא מהני תנאי בישובן ואפילו אתני מעיקרא לגרע מקדושתיה לא הופקע קדושתיה וא"כ בדברי הרא"ש שכתב בהלק"ט ג"כ כדברי הרי"ף בהך כפרים ע"כ א"א לפרש דמטעם הפקעת קדושה הוא דהוי דהא איהו ס"ל במגילה כדעת התוס' דתנאי לא מהני אלא בחורבנן וכן הטור פסק באו"ח סימן קנ"א דלא מהני תנאי בישובן יע"ש וביו"ד סי' רפ"ו כתב הך דשל כפרים סתם חייבין במזוזה וע"כ אין לפרש הטעם משום הפקעת הקדושה מעיקרא בשעת בנין ומיהו אפילו לפי מ"ש הר"ן במגילה שם בשם הרמב"ן דהא דאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין היינו שהן עשויין על תנאי זה שאם יצטרכו להאכיל שם עניים ולהשכיבן שם יהיו מותרים והיינו אורחים עניים ועיין בר"ן בפסחים בפ' ע"פ מ"ש אהא דלאפוקי אורחים י"ח דאכלו ושתו בבי כנישתא יע"ש וכן פי' בשלטי הגבורים שם דהתנאי לא מהני אלא לענין דירת האורחים יע"ש ולפ"ז נמי א"א לפרש דהא דשל כפרים חייב במזוזה הוא משום דמעיקרא לא הוקדש הקדש גמור משום דירת האורחים דא"כ מאי איריא של כפרים אפילו של כרכים נמי דהא בתי כנסיות של בבל כולם על תנאי זה הן עשויות שידורו בהן אורחים ואין חילוק בין כפרים לכרכים דסתמא קאמר בת"כ של בבל ע"ת הן עשויין וכן מוכח ממה שדקדק הר"ן להוכיח שם הך דפי' הרמב"ן יע"ש. דאל"כ הו"ל לפרש דהני דכרכים הוי אלא ודאי משום דסתמא קאמר ב"כ של בבל משמע דכולהו ב"כ של בבל הן עשויות ע"ת וכיון שכן הרי כולן אין מקדשין אותן הקדש גמור כה"ג שמתנין מעיקרא שיהו אורחים דרים ואוכלים שם לכשיצטרכו ומה לי של כפרים דשכיחי דדיירי ביה אורחים מה לי של כרכים דלא שכיחי כיון דעיקר מלתא בתחלת הקדשן תליא דלא הוקדשו הקדש גמור הרי כולן לא הוקדשו הקדש גמור ואפילו אם נדחוק לפרש דהא דמחלק בין כפרים לכרכים בא"י קאי דהתם אין עשויין כולן ע"ת הגהה מ"מ אכתי קשה דהו"ל לפרושי דשל *ועוד דלפ"ז לא הוי בבל כולן חייבין במזוזה משום זה א"ש הא דקאמר בברכות דף מ"ז יש בו מזוזה ס"ד דע"ח הן עשויות ולא הוקדשו הקדש וכו' והיינו משום דאמרינן גמור ועוד דמשמע דדוקא של בבל כי מטא לבי כנישתא אמר מהני תנאי אבל של א"י לא מהני ליה ליעול מר וכמש"ל תנאי להפקיע קדושתן ועיין בתוס' בס"ד ומאי קושיא הא במגילה שם שכתבו טעם בזה יע"ש הני אמוראי בבבל הוו:
וכיון שכן ע"כ הך דשל כפרים חייבין אבבל קאי. וא"כ מאי איריא כפרים אפילו כולהו נמי ועוד דלפ"ז תיקשי הסוגיא דמשני אנגעים הא דכפרים וכו' הא טומאת נגעים לא משכחת לה אלא בא"י דבבית ארץ אחוזתכם כתיב וכדתנן להדיא בפי"ב דנגעים ומיהו בזה אפ"ל דהרי"ף לא ס"ל כדברי התוס' אלא דבא"י נמי מהני תנאי אלא דמעיקרא אינן עשויות על תנאי אבל של בבל נזהרים לעשותו ע"ת ועושין כולן על תנאי אבל של א"י של כפרים הוא דעבדי ע"ת ולא של כרכים:
ומ"מ הא ודאי קשיא על הרי"ף דהו"ל לפרושי דשל בבל כולן חייבין במזוזה ועל דברי הרא"ש והטור קשיא טפי וכמש"ל ועל כן נראה לי דהא דשל כפרים חייב במזוזה משום דדיירי ביה אורחים לאו מטעם גרעון הקדושה הוא דהוי דמה לי קדש גמור או קדש שאינו גמור כיון דמ"מ קדוש הוא לכל מילי כדין כל ביהכ"נ לבד מדבר זה אלא דהטעם הוא כיון דדיירי ביה אורחים הו"ל עשויה לדירה הגהה וחייבת במזוזה דקרינן ביה ביתך *ועיו ברבינו יונה בברכו' דמזוזה בדירה תליא ואפילו קדש מ"ש שם אהך דאין גמור כל שיש בו דירה חייב במזוזה מכבדין אלא בפתח הראוי תדע דהא לשכת פרהדרין דבקדש למזוזה ושם נראה להדיא גמור היתה בעזרה דקדיש טפי מהר כמ"ש דהטעם דביהכ"נ הבי' דממעטינן שם דף י"א ע"ב מחיוב פטורה ממזוזה משום מזוזה מפני שהם קדש יע"ש ולשכת דאינה בית דירה יע"ש פרהדרין דודאי קדיש טפי אע"ג דהכה"ג דרשם ואפ"ה אמרינן שם דף יו"ד ע"ב דחייבת במזוזה לרבנן ומשמע דמדאורייתא חייבת ואפי' ר' יהודה לא פליג אלא משום דס"ל דירה בע"כ לא שמה דירה יע"ש אלמא דאפילו קדש גמור כל שהיא עשויה לדירה חייבת במזוזה ואם אינה עשויה לדירה אפילו אינו קדש כל כך אינה חייבת והיינו טעמא דמשום דמביתך הוא דילפינן וכל שהיא עשויה לדירה קרינן ביה ביתך אע"ג דקדש הוא וכל שאינה עשויה לדירה ממעטינן אם קדש היה אפילו במקצת קדושה דמ"מ ל"ד לבית וכיון שכן א"ש דמחלקינן בין כפרים לכרכים דבכפרים שכיחי דדיירי ביה אורחים והו"ל עשויה לדירה וחייבת במזוזה דבין בבבל בין בא"י כיון שהיא עשויה לדירה אין חילוק בין קדיש טפי בין לא קדיש כל כך ושל כרכים פטורין משום דלא שכיחי דדיירי ביה לא מקרי עשויה לדירה אפילו של בבל דעשויות על תנאי זה אפ"ה כיון דלא שכיח לא מקרי עשויה לדירה דאינה אנא כדירת ארעי והוי דומיא דסוכת החג בחג דפטור למ"ד דירת ארעי בעינן כדאיתא ביומא שם ומעיקרא הוצרכה לתנאי אפילו משום פעם א' שיהא הצורך והדוחק מ"מ בשביל זה לא מקרי עשויה לדירה ובין בבבל בין בא"י דכרכים פטורים ולשיטת הרמב"ן א"ש בפשיטות דדיירי ביה אורחים דלהא מלתא מהני תנאי מיהו לשיטת הרא"ש והטור שהיא כשיטת התוס' דבישובן לא מהני תנאי ומשמע דאפילו להך דדירת האורחים לא מהני תנאי וכן מוכח להדיא ממ"ש התוס' בפסחים דף ק"א ד"ה דאכלו ושתו בבי כנישתא יע"ש וע"כ צריך לפרש שהיו חדרים מיוחדים בביהכ"נ ששם היו דרים האורחים ואוכלים וישנים שם וכמ"ש התוס' בפסחים שם וכניסה ויציאה שלהם לחוץ לר"ה דרך פתח ביהכ"נ וחייבת במזוזה דהו"ל עשויה לדירה בשביל האורחים הדרים שם ויוצאים ונכנסים דרך פתח ביהכ"נ וכן נראה לפרש הך דיש בה בית דירה לחזן דלא מסתבר לפרש דהביהכ"נ עצמה היא הבית דירה לחזן אלא כמ"ש וכן משמע לישנא דיש בה בית דירה ועיין במ"ש הרב"י בי"ד סי' רפ"ו בשם רבינו ירוחם יע"ש וא"כ הכל לפי מ"ש דעיקר מלתא לאו בגרעון הקדושה תליא אלא בעשויה לדירה ואינה עשויה לדירה הוא דתליא וכל שאינה עשויה לדירה אפילו היא קדושה קלה פטורה ממזוזה ושעשויה לדירה אפילו קדושה חמורה חייבת והשתא א"ש הכל בין לשיטת הרמב"ן בין לשיטת הרא"ש והטור דבין בבבל בין בא"י דכפרים חייבת משום דשכיחי דדיירי ביה אורחים והו"ל עשויה לדירה ודכרכים פטורה דלא שכיחי ולא מקרי עשויה לדירה ולא קרינן ביה ביתך. ולפ"ז יש לומר דביהמ"ד חייב במזוזה ואע"ג דקדושתו חמורה מקדושת ביהכ"נ מ"מ כיון דחכמים ותלמידים מותרים לאכול ולשתות שם וכן לישן ואפילו שלא מדוחק הו"ל עשויה לדירה טפי מביהכ"נ של כפרים דאינה עשויה אלא לדירת אורחים ולצורך דוקא וכמ"ש הר"ן במגילה שם מיהו לפ"ז צריך ליישב בסוגיא למאי דס"ד דנגעים שוה למזוזה מאי משני הא דכפרים הא דכרכים מ"מ אכתי תיקשי מבתי מדרשות דקתני נמי בהך ברייתא דאינה מטמאה בנגעים ואע"ג דעשויה לבית דירה טפי מביהכ"נ של כפרים:
והנראה בעיני דאפי' למאי דס"ד הוי ס"ל דנגעים בעינן נמי שיהא שם בעלים על הבית שיהו יכולים למוכרה דהא בברייתא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קתני יצאו אלו שאינן מיוחדים לו ומשו"ה ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים מפני שיכולין למוכרה בני העיר זו והו"ל שפיר מיוחדין להם שהרי הם בעליהם למוכרה אבל ביהמ"ד של כרכים אינן יכולים למוכרה ולא קרינן בהם מייחדין להם ומיהו מ"מ אכתי צ"ל דסתם ביהכ"נ של כפרים עשויה נמי לדירת אורחים דאל"כ אכתי תיקשי הך ברייתא דקתני שם לעיל ביהכ"נ וכו' חייבת במזוזה והשתא נמי בעינן לאוקמי כרבנן כמו דמוקמינן הך דקתני ביהכ"נ וכולהו אינך דמטמא בנגעים כרבנן וה"ה דהך דמזוזה נמי בעינן לאוקמי כרבנן ולענין מזוזה לא מהני הך סברא דמכירה מידי דעיקר מילתייהו בדירה תליא דכל שהיא קדושה ואינה עשויה לדירה פטורה ממזוזה וכדקתני שם לעיל גבי מזוזה מה בית שהוא חול וכו' יצאו אלו שהן קדש ולהכי צריך לפרש נמי ביהכ"נ של הגהה כפרים סתמא עשויה לדירת אורחים א"נ השתא לא נחית אכתי להך סברא דשל ואתיא נמי הך בכפרים דקתני ביהכ"נ כרכים אינן יכולין למוכרה סתם חייבת במזוזה כרבנן ובשל והוי ס"ל דיכולין למוכרה כפרים ואתיין הנך תרוייהו ברייתות וכדהוי ס"ד במגילה למאי דקתני בהו ביהכ"ע וכל אינך דחייבת דפריך מהך ברייתא דבית במזוזה ומטמאין בלגעים כרבנן ובחד ארץ אחוזתכם וכו' יע"ש גוונא ולפירושו צ"ל הא דמשני לעיל דף כ"ו וזה וזה נכון טפי לפי מה שיתבאר בסמוך:
שם הא דאית ביה בי"ד וכו' תרוייהו בדכפרים מתוקמא דשל כרכים לא מהני בית דירה כיון דאין יכולין למוכרה אין זו מיוחדת להם ולפ"ז הא דמשני ואב"א הא והא דלית ביה בי"ד וכו' ה"ה דהומ"ל הא והא דאית ביה בית דירה והא דכפרים והא דכרכים דבכרכים אפי' אית ביה בית דירה לא מטמא בנגעים וכמ"ש אלא משום דבעי לאשמעינן דבשל כפרים לא בעינן בית דירה דסתמא עשויה לדירה ונפקא מינה לענין מזוזה נמי דשל כפרים אפילו לית ביה בית דירה חייבין ובשל כרכים הוא דמחלקי רבנן בין אית ביה בית דירה וכו' ולענין נגעים של כפרים אפילו סתמא מטמא ושל כרכים אפילו אית בהו בית דירה אינו מטמא מטעם דאין מיוחדת להם שאין יכולין למוכרה ומתיישב לי בזה מה שהקשה בס' טורי אבן במגילה דף כ"ו אהך דיומא דפריך ודכרכים מי מטמא בנגעים והתניא וכו' אמר ר' יהודה אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד הא בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים והקשה שם דהא בסוגיא מוכח דהיכא דיש ביה בית דירה אפילו דכרכים לא מטמא בנגעים א"כ איכא למימר דר"י בשיש בהן בית דירה מיירי והך אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד דאפילו יש שם בית דירה אינו מטמא בנגעים וכדאמר ר"י שם לעיל והלא כמה לשכות היו שהיה בהם. בית דירה הא כל שאר ירושלים כל שיש בהם בית דירה מטמא אפילו ביהכ"נ וביהמ"ד יע"ש * שהניח בקושיא אבל לפי מ"ש לק"מ דלמאי דמשני השתא הא דכפרים הא דכרכים ע"כ צריך לומר דכרכים אינו מטמא בנגעים אפילו יש בהם בית דירה כיון דס"ל השתא ביהכ"נ של כפרים מיקרי עשויה לדירה משום דירת אורחים א"כ תיקשי הא קתני ביהמ"ד אינו מטמא בנגעים אע"ג דעשויה לדירה טפי מדירת אורחים אלא ודאי ע"כ צ"ל דהשתא ס"ל דכרכים לא מהני בית דירה כלל והיינו משום דס"ל דכרכים אינן יכולין למכור ולא הוי מיוחדת להם ולא מהני בית דירה ולא מידי ולהכי פריך שפיר ודכרכים מי מטמא בנגעים ואהאי שינויא דוקא הוא דפריך דאשינויא דהא דאית ביה בית דירה לא מצי פריך דאיכא למימר דלא מחלק כלל בין כפרים לכרכים וס"ל דתרוייהו יכולים למכור וכמש"ל בדרך הא"נ והוא נכון והוי השתא פירכא דהכא דומיא דהך דמגילה דפריך מיניה למ"ד התם דשל כרכים אינן יכולין למכור דהא ודאי מילתא דפשיטא הוי דבהא תליא טומאת נגעים דכיון שאינן יכולין למוכרה ודאי לא קרינן ביה אשר לו הבית שאין כאן בעלים כלל שיהו יכולין למוכרה:
ועיין בתוס' במגילה שם ד"ה ואמאי הא דכרכים וכו' במאי שדחקו שם לפרש דהמקשה טעה בתרתי יע"ש ותראה דלפי מ"ש כאן לשיטת הרי"ף והרא"ש לא טעה כלל והאי המקשה עצמו שהקשה בסוגיא דיומא שם אהא דמשני הא דכפרי' הא דכרכים ואין כאן מקומו להאריך והיוצא ממה שכתבנו דלדעת הרי"ף והרא"ש נראה טפי דביהמ"ד חייב במזוזה ולשון הרא"ש בהל' מזוזה במ"ש אהך דסוגיין משמע נמי דנראה לו טפי דביהמ"ד חייב במזוזה יע"ש וסוגיא דיומא מתיישבת שפיר לפי דרכם בזה וכמ"ש והשתא יש לומר דגם דעת המרדכי בפי' הסוגיא דיומא כדעת הרי"ף ומתיישב עפ"י הדרך שכתבו לדעתם וא"צ לישוב שכתבתי לעיל בדעת המרדכי ואמנם מלשון רש"י דכאן משמע בפשיטות דמפרש להא דפתחא דעייל ביה ר' וכן דעייל ביה רב הונא בפתח ביהמ"ד גופיה מיירי וע"כ ס"ל דביהמ"ד חייב במזוזה וע"כ צריך ליישב הסוגיא דיומא כמ"ש לעיל לדעת המרדכי והוא עפ"י פירושו ביומא שם דהך דכרכים וכפרים וכן במסקנא דמחוורתא כדשנינן מעיקרא ואין צריך להאריך עוד וראיתי בב"י ביו"ד סי' רפ"ו שכ' וכן משמע מדברי הרי"ף שכתב דביהכ"נ דכרכים שאין בה בי"ד פטור ממזוזה ומשמע דדין ביהמ"ד שוה לדין ביהכ"נ יע"ש ולא ידענא מהיכא משמע ליה כן וטפי איכא משמעותא להיפך וכמ"ש מיהו הרמב"ם אע"ג דבפי' הסוגיא אפשר דמפרש כדרך שכתבתי בדברי הרי"ף וס"ל נמי בהדיא דשל כפרים סתם חייבת אפ"ה כתב דביהמ"ד שאין בו בי"ד היינו משום דאיהו אזיל לטעמיה דס"ל דהא דחכמים ותלמידים מותרים לאכול ולשתות ולישן בביהמ"ד היינו דווקא מדוחק וכמש"ל וא"צ עוד להאריך ועיין בתוס' במגילה דף כ"ו ד"ה הגהה * וביותר קשה קושיא זו שהקשה בטורי אבן לפי שיטת רי"ף דמפרש להא דביהכ"נ של כפרים משום דדיירי ביה אורחים ולפירוש הנמוקי יוסף שפירש משום דמעיקרא לא הוקדשו קדש גמור וע"ש בנמוקי מה שפירש בדכרכים משום דאין להם צורך לזה יע"ש א"כ מאי פריך מירושלים הא אע"ג דכרכים היא מ"מ כיון דהוי בה עולי רגלים טובא יש לומר דהוצרכו להתנות אבתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן שידורו בהן אורחים ואע"ג דשאר כרכים אין להם צורך בזה אבל ירושלים יש להם צורך בזה ואי משום דתנן ולא אמר אדם מעולם צר לי המקום וכו' הא בהדי נסים הוא דקחשיב לה ומעיקרא לא סמכינן אניסא וכדאמר רבא בפסחים דף ס"ד ע"ב יע"ש ודוחק לומר דלאביי פי' דס"ל התם סמכינן אניסא אמנם לפי מ"ש א"ש ודוק:
ואמאי הא דכרכים וכו' דמשמע להדיא מדבריהם דס"ל דלמסקנא דיומא גם לענין מזוזה אין חילוק בין של כפרים לשל כרכים יע"ש ודלא כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והנראה דס"ל בפירוש הסוגיא דיומא כפירש"י ולפי' זה למסקנא אין לחלק ודוק היטב ואין להאריך עוד בזה כי מאליו יתבאר עפ"י מ"ש ודע דבברכות דף נ"ד הגי' בספרים שלפנינו כן הכי א"ר יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה דאית ביה מזוזה אין דלית ביה מזוזה לא אלא מעתה בתי כנסיות ובתי מדרשות דלית בהו מזוזה ה"נ דאין מכבדין אלא אימא בפתח הראוי למזוזה ולפי גירסא זו הרי להדיא דביהכ"נ ובתי המדרשות פטורין מן המזוזה ואמנם נראה דגי' הראשונים לא היה כן אלא גירסתם יש בו מזוזה ס"ד אלא בפתח הראוי למזוזה וכמו שהביאו התוס' כאן תדע דאי הוי גירסא כגי' הספרים שלפנינו לא הוי צריכי לאתויי מהך דיומא כיון דבהדיא קאמרינן דבתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין מן המזוזה ועוד ממ"ש התוס' משמע דפתח ביהכ"נ פטור ולשון משמע שכתבו נראה דליתא כן בהדיא וגם מדסיימי אפתח ביהכ"נ לחוד ולא סיימי אפתח ביהמ"ד דזהו עיקר מילתייהו דאיירי בהו בכאן וכן נראה מדברי הרא"ש בהלק"ט שכת' כלשון התוס' בכאן ודלא כמו שהגי' שם במעד"מ לשון הגמרא כגירסת הספרים שלפנינו יע"ש דודאי הרא"ש לא הוי גרס כן וכדמוכח מדבריו שהם כדברי התוס' ומסוף דבריו שם מוכח טפי יע"ש ואין להאריך בזה: