צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין
פרק ד · הלכה יג
קדשי מזבח ימותו כו'. והנה של צדיקים כגון חטאת ועולה לכאורה נראה דקרב אך באמת נראה דהנה רבינו ז"ל ס"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ו' גבי נעבד דגם לאחר הקדש אסור ונוכל לומר דס"ל כהך דחולין דמ"א דכיון דקנה לכפרה כדידיה דמיא ע' תו' זבחים דקי"ד ע"א וא"כ שפיר נקרא שללה משא"כ בשל רשעים כיון דזבח רשעים תועבה לכו"ע אינו קרב ע"ש דמ"ז ע"א שוב לא מכפר ולא מיקרי שללה:
קדשי בדק הבית כו'. וזה רק בשל רשעים דלאחר פדיון הוי כנקבצין אבל בשל צדיקים אין שורפין דהוי כמו בעיר אחרת דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:
פירות שנאמר תקבוץ. ע' חולין דפ"ט ע"א וסנהדרין דמ"ו ע"ב והנה גבי בתים מ"ט לא נימא הכי למ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי מחובר ע' ע"ז דמ"ה ע"ב ודמ"ח וכ"מ י"ל דזה הטעם דתקבוץ לא שייך רק על איסור שללה אבל בתים זה גופא הוי דין דעיר הנדחת דצריך לשרפם משא"כ גבי אילנות וזה תליא בהך מחלוקת דר"ע וריה"ג אם נעשית גנות ופרדסים וע' ערכין דל"ב ע"א ובתוספתא שם פ"ה דהוי פלוגתא שם אם זה מיקרי בנין ע"ש, וע' בירושלמי מעשרות סוף פ"ג:
[ממהדורא תניינא: פירות המחוברים כו'. והוא הדין לשער הראש. עיי' בכסף משנה אך באמת ר"ל כך דכ"כ דהך דהל' י"ג שם ליכא כלל איסור על גוף האדם רק שצריך להורגו ולאחר מיתה האיסור עליו מטעם מת ואנן קי"ל דשער מת מותר בהנאה אך זה יהי' נ"מ בעבד כנעני של עיר הנדחת דגופו קנוי לרבו וגם שערו יש לרבו בו זכיה עיי' גטי' דל"ח וסנהדרי' דט"ו גבי מקדיש עבדו דהוי מחלוקת אם יש מעילה בשערו עי' בכתובות דע"ט ונדרים דל"ח ע"ב וב"ק ד"ו ונדה ד' נ"ה ובודאי אם נתלש השער הם של האדון כמו כל נכסיו וכמש"כ רש"י סנהדרי' דט"ו כשאר מטלטלים ועי' בהך דנדרים דס"ה ע"ב גבי אתה מוכר שער ראשך ובירושלמי שם מה הקנין שיש להאדם בהשער שלו אם זה גדר עצם או גדר קנינו עי"ש דאמר מתבנא לא גבי ומן גופו גבי וכן לגבי אדון בעבד וזה ודאי העבד שיש עליו חיוב מיתה הוי זה בגדר עצם ולא שייך להאדון כלל. וכ"כ בזה לעיל גבי עבד של עיר הנדח' אי לא עבד אי הוי כמו אשתו ולהאדון הוה רק גדר ד"מ וירו' בב"ק ספ"ד וכמ"מ גבי עבד היוצא ליהרג אם שייך בו גדר יאוש אף דכ"ז שלא נהרג עדיין הוא שייך לבעלים ורק דאין לו גדר דמים, ועי' עירוכין ד"ו ע"ב ומ"מ לא גרע מעבד מוכה שחין עי' גיטין דמ"ג ע"ש ועי' בתוספת' ב"ק פ"ט המכה את עבדו ומכרו לאחר ומת פטור שנאמר כו' עד שתהא הכאה ומיתה ברשותו ובמכילת' פ' משפטים פ' ז' ע"ש ומה ר"ל אם מת אף תוך יום או יומים ומ"מ כיון שלא מת ת"י פטור ואיך שייך בזה גדר מכירה עי' גיטין דמ"ג וגם על כרחך מיירי שהי' ע"ז עדים והתראה ועל כרחך צריך לזה אמידה בב"ד א"כ בלא זה יהי' גדר יציאה לחרות דלא גרע משן ועין ועי' בירוש' בב"ק פ"ד ה"ו גבי אם יש ניזקין בכולו ובגמר' שלנו דמ"ג ע"ב, ובדברי רבינו פ"י מהל' נזקי ממון הל' י"ד ע"ש בהשגות, והגדר הוא בשומת דמים אינו שייך רק בפרט או שיש למי לשלם, אבל היכא דנעדר לגמרי ליתא בזה רק כופר או גבי עבד דמשלם לאדון, אבל בבן חורין לא שייך זה וכן גבי עבד שיוצא עי"ז לחירות, ועי' בהך מחלוקת דחולין דק"ב ע"ב גבי אכלו כולו אם חייב משום אמ"ה, ושם דל"ז ע"ב בתו' ד"ה מה וזבחים ד"ע אם חל על נבילה גדר חסר כיון דהדבר לגמרי ליתא ועי' בהך דמכות ד"ח ע"ב גבי מכה אביו דהיכא דהרגו לאביו מ"מ יש עליו חיוב של חבורה, וגבי כופר עי' בעירוכין ד"כ ע"א דפליגי שם רש"י ותו' אם החיוב חל מחיים או רק לאחר מיתה, ועי' גיטין דמ"ג. עכ"פ חזינן דשייך גדר מכירה גם בעבד כה"ג, אך י"ל דהתוספת' ר"ל כהך דב"ק ד"צ גבי מוכר עבדו ופסק ע"מ שישמשו ל' יום והכהו ביום אחרון כשכלה זמן השימוש, וכבר כתבתי די"ל דאם עבד הרג בשוגג והרגו גואל הדם דמ"מ משלם דמי העבד להאדון, אך י"ל דזה תלי' איך הדין דרוצח בשוגג שרדף אחריו גואל הדם להורגו ונהפך הרוצח והרג את גואל הדם אם יש עליו גדר רודף, וי"ל דזה כוונת הירוש' שבת פ' ש"ש וסנהד' ספ"ח גבי רודף שנעשה נרדף ור"ל כה"ג, ועי' בתוספ' בב"ק פ"ט החובל בחייבי גליות חייב בכל ור"ל כגון שיש גואל הדם ואז לא בעי גמר דין לדידן, עכ"פ גבי שערו של עבד קודם שנהרג דאז הוי שללה של אדון מ"מ לא נאסר מחמת מחובר. ע"כ ממהדורא תניינא]
[ממהדורא תניינא: ואין צ"ל האילנות כו'. כ"כ די"ל דלמד"א בגמ' דגם גנים ופרדסים אסור ליטע שם דהוי ג"כ גדר בנין ובית כמו גבי בתי ערי חומה כמבואר בתוספתא דערוכין גם האלנות צריך לשרוף אותם כמו הבתים ובאמת נ"מ דהנה במשנה דסנהדרין אמר מעלה אני עליכם כו' עולה כליל ור"ל דהשריפה הוי גדר תיקון לא בגדר העדרי ובירושלמי כאן ובתוספתא כאן מבואר דסדום הוי ג"כ גדר עיר הנדחת עי"ש ולכך נאבד גם רכושו של לוט עי"ש ובזה מדויק ג"כ לשון הכתוב דגבי שרפה מאש היוצא מלמעלה כתב רק סדום ועמורה וההיפוך היה כל הד' כמבואר בפרשת נצבים והטעם דבעיר הנדחת בעי דוקא בי"ד הגדול כמבואר בפ"א דסנהדרין ומבואר שם דאין עושין ג' עירות ולכך גדר עיר הנדחת לא עשו רק סדום ועמורה ושאר הוי רק גדר הפיכה והנה מבואר במנחות דכ"ו ע"ב דיליף שם דקומץ מתיר את השירים באכילה רק כשישלוט האור ברוב הקומץ ומייתי לה מקרא דכקיטור הכבשן עי"ש והוא עד רובו חזינן דזה הוי בגדר הקטרה ותקון וריח ניחוח וזה תלי' בהך דסנהד' דמ"ז עי"ש דהוי פלוגתא אם מיתת ב"ד מכפרת או ע"י קבורה ג"כ, וכ"כ בזה דגבי מת על מטתו עדיין שמו עליו והקבורה שלו מוטל על הנכסים שלו בגדר עצמי ולא בגדר היורשים שירשו נכסיו וזה מחלוקת בין גמ' דילן כתובות דמ"ח ורש"י שם דס"ט ע"ב ודפ"ז ע"א גבי שבועה לאחר מיתה קודם קבורה היכא דכתב נאמנות וברש"י ר"פ אלמנה ניזונית גבי קבורתה, אך רבינו בהל' זכי' ובירוש' שם באלמנה ניזונית לא משמע כן. [השמטה גבי גדר קבורה, דל' הגמ' בכתובות דף מ"ח וכן ל' רש"י כתובות דף צ"ה ע"ב וע"ש דף ס"ט ע"ב מבואר דהשעבוד מוטל על נכסיו מצד עצמו ולא מצד בניו שירשו ונ"מ כגון אם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני דתיכף לאחר מיתה או בשעת מיתה הנכסים של פלו' מחמת הנותני' ב"ב דקל"ז אם מת המקבל המתנ' הראשון בלא נכסים אם קוברים אותו מהנכסים, ועי' בירוש' כתובות פ"ט סוף הל' א' ובדברי רבינו בהל' אשות פי"ח ה"ו גבי מתה אלמנה בלא שבועה יורשי הבעל קוברין אותה משום דהוי כמו שעבוד לגופה וכמו מזונות כו' וכמבו' בירוש' שם ולא דמי לארוסה בכתובות דף נ"ג דשם אין לה מזונות, וכן גר שמת בלא יורשים אם קוברין אותו מנכסיו ול"ד להך דמנחות דף נ"א ע"ב ע"ש בתוס' גבי נסכים ועי' בהל' זכי' פ"ב הל' ט"ו ע"ש בה"ה ובתוספ' דכתובות בזה ולכך מבואר בכתובות דף פ"ז ע"א דלקבורה א"צ הכרזה דעדיין לא ניקרא נכסי היתומים דעדיין הם של המת ולכך מהני נאמנות שנתן לה עי"ש, אך מירוש' כתובות פי"א ה"א וכן בלשון רבינו בהל' זכיה ס"פ י"א מוכח דהנכסים כבר זכו בהם היורשים והם מחויבים לקוברו מהנכסים ולכך מן המטלטלין אין קוברים רק אם אמר קברוני והוה בגדר מטלטלי דיתמי ועי' בירוש' חגיגה פ"א גבי עולת ראי' וכ"מ אבל מן הקרקע אפי' אם אמר אל תקברוני מנכסי קוברין אותו לכו"ע מנכסיו וזה עדיף מן חגיגה ושאר קרבנות חובה עי' קידושין דף י"ג משום דכן הוא המציאות ובגדר שור תם דגובין מגופו אבל אם אמר לא תקברוני כלל וכמ"ש התוס' בכורות דף נ"ב ע"ב ותוס' שם בסנהדרין ובגמ' דף מ"ו הוה בעי' דלא איפשטא אי נימא משום כפרה וכיון דלא ניחא לי' בכפרה אין לו כפרה כמ"ש רש"י שם וכמבואר בכריתות דף ז' אבל ב"ד מחויבים לקוברו וכמו דפשיטא לי' בירושלמי דכתובות הנ"ל דנקבר מן הצדקה ולזה ר"ל רבינו ז"ל דצריך לקוברו ור"ל ב"ד ומן הצדקה וזה השיטה גם גר שמת ואין לו יורשין נקבר מן הצדקה. ע"כ השמטה].
ואף דמצינו גבי רוצח בשגגה דאף אם הרוצח ניקבר בערי מקלט כמבו' במכות די"א ואח"כ מת כה"ג מלקטין עצמותיו. חזינן דאף אחר קבורה מ"מ שייך עליו גדר כפרה והוי מציאות, וע' זבחים ד"ז ורש"י מעילה ד"י ע"ב ותוספת' ב"ק פ"י אין כפרה למתים וכ"ש כאן אחר קבורה, וצ"ל דכיון דנקבר שם בערי מקלט דבאמת ע"פ דין אין קוברין כמבו' במכו' שם לא ניקרא קבורה גמורה ומבואר במס' שמחות דאין לו חזקה בהקבר, ובאמת כן הדין גבי קברי הרוגי ב"ד ועי' בתוספת' סנהדרין, ובדברי רבי' פי"ד מה' סנהדרין מבוא' שם דהליקוט עצמות של הרוגי ב"ד אין הקרובים מחויבים בזה רק שלוחי ב"ד ויש להאריך בזה במה דס"ל לרבינו בהלכות אבל פ"ב ה"ז וכן משמע בסנהד' דמ"ז ובתו"כ פ' אמור דאין הקרובים מטמאין להרוגי ב"ד ומשמע שם דאף אם עשו תשובה ובאמת זה גדר א' מה דמבו' במשנה סנהד' דמ"ו דאין בהם דין אבילות רק אנינות וכבר כתבתי בזה אם ר"ל אונן גמור דהיינו אם כהן הדיוט מחלל עבודה או רק כמו כה"ג דכיון דליכא חיוב טומאה וקבורה על הקרובים הוי בגדר כה"ג דמקריב אונן ואינו אוכל ועי' רש"י זבחים ד"ק ע"ב דכהן הדיוט ביו"ט מקריב בזמן שהוא אונן רק אינו אוכל וכמו הך דמו"ק די"ד ע"ב דלכה"ג כולא שתא לגבי' כרגל דמי, ובאמת רבינו ס"ל בפ"ב מה' אבל דגם על אחותה הנשואה הוי אונן מן התורה אף דאסור ליטמא לה ואזל לשיטת' דס"ל דאשה אין בה חיוב כלל של טומאה לקרובים כמבוא' בהל' אבל שם ומ"מ מבוא' ביבמו' ע"א ע"א דגם לאשה יש אנינות לקדשים אך שם ג"כ רק לגבי אכילה אך מתו"כ פ' שמיני מוכח דעל הרוגי ב"ד כהן הדיוט הוי אונן גם לענין הקרבה. וכן נ"מ גבי רוצח בשוגג דקיי"ל דאם יצא חוץ לעיר מקלטו או קודם שנכנס ע' מכות די"ב וד"י דיוכל גואל הדם להורגו אם הרגו היכן קוברים אותו אם זהו ג"כ כמו מיתת ב"ד או מ"מ כיון דאין זה דין גמור לא הוי כפרה גמורה, ובאמת שיטת רבינו ז"ל דהיכא דיצא חוץ לערי מקלט דנהרג, זה הוי חיוב חדש מחמת שיצא מערי מקלט לא מחמת ההריגה ונ"מ דרבינו פסק בהל' רוצח דאם ישראל הרג לגר תושב גולה אף דאין בו כלל חיוב מיתה וכן מוכח במכילת' פ' משפטים ואח"כ יצא חוץ מערי מקלט אם הרגו אחר י"ל דפטור ועי' סנהדרי' דמ"ב ע"ב ברש"י ד"ה הוצא שלמד דמכפר הריגה של המגדף מהך דשם דמ"ג ע"ב גבי עכן ושם נקט רק שכופר לו הוידוי ולא המיתה בעצם, וכ"כ בזה בח"א בה' תשובה וזה תליא ג"כ בגדר הך דיומא דס"ז ע"ב ודס"ד ע"א דאברי שעיר המשתלח מותרי' בהנאה ואינם מטמאים דדחיתן הוי שחיטתן וגדר תיקון ולא כר"א דס"ל שם דס"ו ע"ב כן יאבדו ור"ל דלא הוי תיקון ואף דקי"ל דעפרן אסור וכ"כ לעיל דיש נ"מ בין בתים ובין שללה דגבי בתים המחוברים דלא אסור רק מחמת דבעי שריפת הצורה אז י"ל דאפרה מותר והוי תיקון ולא מקלקל עיי' תוספות סנהדרי' דל"ו ע"א ושבת דק"ו, עכ"פ לר"י הגלילי האילנות ג"כ אסורי' וכן הפירות עליהם ובזה מבואר התוספתא בסנהדרי' שם דנקט שיריה ופירותיה ועיי' ב"ב דס"ח ע"ב דזה הוי יער ואילנות והרי מחובר לקרקע מותר כמבואר שם בתוספתא ועל כרחך דר"ל לר"י הגלילי כמש"כ, והנה בגמרא דקי"ג נקט תלושים אסורים ומה ר"ל אימתי תלשן דודאי קודם גמר דין דלאחר גמר דין שוב לא חל איסור.
אך כבר כתבתי דשל רשעים הוי הדבר נמשך ולכך כתב רש"י בחולין דף ק"מ דלאחר הריגת הבע"ח צריך לשורפם עיין שם, ולכך פסקינן דגם אפרם אסור, אבל בשל צדיקי' גבי בע"ח די בהריגה ונקברים דתו אין עליהם גדר של עיר הנדחת רק איסורי הנאה. והנה בגמרא דף קי"ב ע"א בעי שם רב חסדא אם מהני שחיטה בבהמת עיר הנדחת לטהרה מידי נבילה עי"ש משום דקרא נקט לפי חרב עי"ש ברש"י, ורבינו לא הביא זה והטעם דסבירא לו כך דזה מבואר בהך דכריתות ד"ח דכל היכא דהראי' גורמת לסתור המנין א"א שתצטרף למנין שיתחייב קרבן וכה"ג כתב רש"י ב"ק דק"ו ע"א דאף למ"ד שבועה קונה מ"מ היכי שע"י השבועה נתחייב כפל, וכפל א"א לחייב רק ע"י קנין חדש ולכך קיי"ל בב"ק שם דק"ה ע"ב גבי כופר במלוה וכן כופר בפקדון היכא דקאי באגם כשר לעדות משום דלא נעשה גזלן וכן לא נעשה גנב רק ע"י קנין חדש. [השמטה במ"ש במ"ש בהך דב"ק דף ק"ה וב"מ ד"ה גבי כופר במלוה משום דבעי קנין, ובזה י"ל הך דשם ד"ו ע"א מה דמייתי דתני ר"ח כו' ולא מייתי מהמשנה אך כך דאף אם נימא דחשוד אממונא חשוד אשבועתא זה רק אם כבר לקח הממון והנה במשנה גבי חנוני נקט החנוני נשבע ונוטל והוא לא חשוד על ממונא כלל קודם השבועה דהרי לא קבל כלום והפועלים הם נשבעים אח"כ לאחר שנטל החנוני וא"כ בשעת השבועה אין כופרים כלל דהרי כבר נטל החנוני משא"כ בדתר"ח דקתני שניהם נשבעים משמע שיכולים גם הפועלים לישבע תחילה ואז הם כופרים בממון שכבר לקחו. ע"כ השמטה].
וע' בהל' גניבה דכתב רבינו דשומר שגנב מרשות עצמו היכא דנטלן מרשו' שהניח בה המפקיד דאנן קיי"ל דכל מקום שהפקדון מונח הוא של המפקיד עי' ביצה ד"מ וב"ב דפ"ה וכ"מ זה גופא הוי גניב' בפ"ד הל' יוד ובפ"ג הל' ד' אבל היכא דלא נטל ממקום שהונח הפקדון אז תלי' בהך דב"ש וב"ה גבי חשב לשלוח יד בפקדון ושם ג"כ מיירי שמונח ברשות הנפקד דב"ש ס"ל דכיון דחשב לשלוח בו יד כלתה שמירתו והוי זה גופא כמו שמשכה מרשות המפקיד, דכ"ז שהוא שומר שייך המקום להמפקיד וכיון דכלתה שמירתו נעשה המקום של נפקד ועי' ב"ק ק"ח ע"ב וקי"ח ע"ב, וכמבו' בירוש' רפ"ח דשבועות וב"ה לא ס"ל כן, עכ"פ בלא קנין לא חל עליו לא דין גנב וגזלן וא"כ במלוה כיון שהיא שלו מתחילה לא שייך בזה קנין וכן בפקדון היכא דקיימא באגמא, וכן נראה במה דמבו' בקידושין דע"ח דגבי מחזיר גרושתו משנשאת לאחר דאינו חייב עד שיקדש וביאה, שאם קדשה בביאה משמע שם דאין לוקה דאז אין שם ביאה עליו רק קנין וע"ש ברש"י ותוס' וכבר כתבתי בזה וה"נ גבי שחיטה כן אך זה רק לרבנן דס"ל בחולין דל"א ע"ב דעכ"פ צריך כוונה לחתיכת סימנים, ר"ל לעשות כדין דהיינו לשחוט רוב סימנים, וגבי טבלה דאמר שם להקר ע"ש ברש"י דר"ל לא שתהא כולה במים דאז היינו טבילה רק שיהא במים, ובשחיטה צריך שיכוון לחתוך רוב סימנים, וא"כ גבי עיר הנדחת לא מהני זה כמ"ש דחל על זה שם מציאות אחר אבל לדידן דס"ל כר"נ לא שייך זה כלל ולכך לא הביא זה רבי'. נחזור לעניננו דאם תלשן קודם גמ"ד מאי קמ"ל הא הוי בגדר שללה ובגדר כל אשר בה, אך י"ל דר"ל כמו הך דחולין דקכ"ז ודקכ"ח גבי אילן שנפשח כו' עי"ש דהוי מחלוקת דתנאי אם זה הוי כתלוש גמור ועיי' ירושלמי ערלה פ"א הל' ג' במה דבעי חזקיה גבי אילן שנעקר ונשתייר פחות משורש קטן אם הוי כתלוש לענין ע"ז ולשאר דברים ועיי' סוכה די"א ע"ב עי"ש בתוספות וה"נ גבי עיר הנדחת אסורים כה"ג ועיי' בע"ז דמ"ו ע"א גבי אילן יבש ובחולין שם דקכ"ז ע"ב הנ"ל וזה תליא ג"כ במש"כ לעיל אם גבי עיר הנדחת בעי ג"כ תפוסת ידי אדם כיון דשם גם בע"ח אסורים ורק מחמת גזרת הכתוב דתקבוץ לכך מחוברי' מותר, אם כן ביבש אין עליו שם מחובר וכמאן דתלשינן דמי כמבואר בחולין שם וכמה מקומות ובמה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהלכות טומאת אוכלין פ"ב הל' ד' דרבינו סבירא ליה דאף אם יבשו השרשים של האילן אף דהפירות הם לחים הוי כתלוש לענין טומאה עי"ש בהשגות דפליג על זה, אם כן לענין עיר הנדחת אז כה"ג גם הפירות אסורים, ולקמן בהלכות שבת אבאר זה. ע"כ ממהדורא תניינא]