צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין
פרק ד
הלכה א
מדיחי כו'. ולענין נכסי המדיחין לכאורה נראה דהוי כנכסי צדיקים עי' סנהדרין דף נ' ע"א איזה כח מרובה כו' אך מלשון התוספתא כאן לא משמע כן ועי' מנחות דף ט"ו ומה האוסר אינו כו' ע"ש וגם אף אם המדיחין עצמן אח"כ עבדו הוה כמו הודחו מאליהן ועי' בירושלמי דמבעי ליה אם הנדחין הדיחו אחרים אם הוי מדיחין או נדחין:
או שקבלו. היינו ר"ל אלי אתה ע' בסנהדרין דף ס"א ע"ב:
הלכה ב
מתוכה ומאותו השבט כו' ולא גרים כו' אף שדרים שם. עי' בירושלמי דהוא בעיא אם גרים משלימין לרוב ועי' בתוספתא כאן פרק י"ד ועי' כאן דף ע' ע"ב גבי בן סורר ומורה דלהשלים שאני ועיין חולין דף ע"ו ע"ב וכ"מ. אך עי' בספרי פ' ראה דמרבי גם גרים למדיחין:
סוקלין כל מי כו'. עיין יבמות דף ט' ע"א:
[ממהדורא תניינא: אין העיר כו' עד שיהיה מדיחיה מתוכה. ור"ל דאף דמבואר בגמרא ולקמן בהל' ט' דשיירה ששהתה ל' יום יש עליה שם בני העיר זה רק לנדחים אבל המדיחים צריכי' להיות מתוכה ממש ועי' בתוספתא פי"ד דסנהדרין מבואר שם דרק הני שיש להם חלק בארץ אבל אם דרים שם גרים ומשוחררים דאין להם חלק בגוף הארץ אין עלי' דין עיר הנדחת וע' בדברי רבינו לקמן הל' ד' גבי ערי מקלט דכיון דאין להם חלק עצמיי כמבו' מכו' די"ג דרק לדירה ניתנה לא נעשית עיר הנדחת ואף דרבינו פסק בהל' ביכורי' דכהנים ולווים מביאי' ביכורי' וקוראים חזינן דס"ל דיש להם קנין הגוף בערי מגרש וע"ש בתוספ' פ"א ובמעש"ש פ"ה גבי וידוי וכל מקום סבירא לי' דזה רק שייך על הפרטים דכל פרט יש לו חלק בהעיר אבל העיר עצמה אין עליה גדר עריך וע' בהך דמכות ד"י ע"א גבי ערי מקלט דאמר שם דצריך שיהי' שם אוכלסי' ואח"כ אמר שם דאם נתמעטו הדיירי' מביאי' להם כו' חזינן דבזה לא די באוכלסי' רק צריכי' דיורים קבועים והטעם דהנה מבו' שם ד"י ע"ב דעיר שרובה רוצחים אינה קולטת ולכך צרי' שיהיו שם דיירים אחרים ולא סגי באוכלסין כיון דאין להם קביעות וקנין ועי' עירובין י"ז ע"א גבי מחנה דחוני' בכל מקום ר"ל שיש להם רשות וע' תוספ' שם דס"ט ע"ב ע"ש ולקמן אבאר בזה. עכ"פ מדברי התוספת' מבו' דצריך שיה' להדרים בהעיר קנין בגדר חלוקה לא קנין שאינו גמור ועיי' בירושלמי כאן דמספקא ליה אם עכ"פ הגרים והתושבים משלימים לרוב אבל רובא גרים ודאי לא נעשית העיר עיר הנדחת שתהא תל עולם דאינם יכולים לאסרה עולמית ועי' בספרי פרש' בהעלותך דמבואר שם גבי פרי העלם דבר דצריך מכל שבט ושבט וגרים מתכפרים באותו השבט שהם דרים בו וזה ר"ל קרא דפ' שלח ונסלח כו' ולגר הגר בתוכם ר"ל בתוך השבט וכן מבו' שם דלקבורה יש קנין גם לגר בא"י. ע"כ ממהדורא תניינא]
[ממהדורא תניינא: ויהיו המודחים ממאה ועד כו'. הנה רבינו שינה מלשון הגמרא דבגמרא בסנהדרין דט"ו ע"ב מבואר דפליגי כמה יהא בעיר לא כמה יהיו הנדחים וא"כ אם העיר היתה מאה או היתה רובו של שבט אף שלא נדחה כל כך אז הוי זה הדין ורבינו נקט שיהיו הנדחים כך והנה לפשטות הגמ' דמאה ר"ל כל העיר, וקיי"ל בעירובין דנ"ט גבי עיר דצריך נ' דיורים ע"ש בד"ס דשם גם נשי' וטף מצטרפי' וכאן גבי עיר הנדחת אי מצטרפין נשי' וטף ע' בירו' ובספרי ובתוספ', וא"כ אי הוי פחות מנ' לא הוו נקרא יושבי עירם ולכך צריך ק' ואם יהי' מחצה על מחצה בעיר הנדחת אין בש"ס הכרעה וע' סנהדר' דקי"א ע"ב במשנ' עד שיודח רובו כו' או שהודח מיעוטו כו' אבל מחצ' ע"מ אין הכרעה איך הוא הדין והוי בגדר ספק, ע' פסחים ד"ז וחולין דכ"ח וכ"מ בזה, ובירוש' סנהד' מבו' דסדום הוה בגדר עיר הנדחת וראי' מלוט שנאבדו הנכסי' שלו וזהו מה ששאל אאע"ה אם יש בעיר חמישי' צדיקים דאז יהי' בגדר מחע"מ, ואמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ולא א' כמשפט, כי שאל מדוע אין בכל התו' פסק דין ברור למע"מ ועיי' בירושלמי פ"י הל' ז' ובדברי הראב"ד בהשגות בהלכות מגילה עי"ש וכן נ"מ ג"כ לפי מה דמבואר בהוריות ד"ו דאפרים ומנשה לדינא דהוראת בי"ד הוי שניהם רק שבט אחד ועיי' ב"ב דקכ"ב דלעתיד לבוא לא יטלו רק ח' א' אם גם על א' מהם לבדו אם הודח רובו אם לא תהיה עיר הנדחת ועיקר הגדר יש לומר כמו הך דמבואר בב"ב דקט"ז גמירא דלא כלה שבטא ועי' ת"י יומא דף נ' עי"ש אם כן כה"ג איך הדין בזה וקצת ראיה מדלא מוקי בסנהד' דט"ו ע"ב הך דאין דנים את השבט דר"ל כה"ג כגון שבט אפרים לחודא, אך י"ל דשוב לא הוי בכלל שבט לענין שיהיה צריך ב"ד של ע"א ואף דמבואר במ"ק ד"ט דקרבן נשיא של אפרים בנשיאים דוחה את השבת ע"ש ובדברי רבינו בהלכות מעשה הקרבנות ספ"ב דזה הוי גדר חנוך דדוחה שבת ועיין בספרי נשא פסקא מ"ז מגיד הכתוב שכשם כו' כך התנדבו כו' ור"ל אם הקרבנות הוי כמו קרבנות מזבח א"כ היה צריך שיהיה מתרומת הלשכה דאז היה שם תרומת שקלים כמבואר שבת דפ"ז ע"ב ע"ש דהקרבנות של מלואים מבואר בירושלמי פ"א דיומא דהוי נדבה ועי' ביצה ד"כ ע"ש ברש"י ותוספו' וכבר כתבתי בזה בח"א בהל' שקלים אך הני קרבנות דנשיאים דהוי גם כן בגדר חנוך יש עליהם שם של בדק הבית כיון דנעשו לגמור את המשכן והכלים דע"י זה נתחנכו עי' מנחו' דמ"ט דאף במשכן שנמשחו בשמן המשחה מ"מ בעי גם חנוך עבודה ועיי' בסנהדרין דט"ז ע"ב וכמה מקומות והוי כהך דכתובות דק"ו ע"א גבי פרוכת אם הוי בגדר בנין ולפי דברי רבינו בפ"ד מהל' תמורה דמפרש הך דתמורה דל"ב דיש ב' מיני בדק א' של הבית וא' של המזבח וזה ר"ל הספרי ועי"ש בפסקא מ"ט על קרא דוקרבנו מגיד שלא נעשו כו' שם קרבנות ור"ל דדייק דגבי נחשון כתיב שם וקרבנו ובשאר כתיב קרבנו* והטעם דהנה בזבחים דקט"ז ע"ב הוי מחלוקת אם בקדשי במה צריך ג"כ דבר שלא נשתמש בו הדיוט והנה בירושלמי פ"א דיומא ובספרי פסקא מ"ד ובתו"כ פליגי בזה תנאי אם גם ביום השמיני פרקו את המשכן עי"ש ועיי' תוספות ע"ז דל"ד שבזמן פריקא היה עליהם רק שם במה ולכך מצריך הספרי שם רבוי דגם זה לא נעשה רק לצורך קרבן ובמקום אחר אבאר זה. עכ"פ רבינו סבירא ליה דאזלינן בתר הנדחים ולא אחר העיר בעצמה וכן נ"מ בנכסים השייכים רק להעיר לא להפרטים כמו הך דנדרים דמ"ז ע"ב אם הם גם כן בכלל שללה ונשרפים ועיין בירושלמי שם דמיבעי ליה ביברים של חיות כו' אם נאסרים משום דלא הוי קנין גמור אך מכל מקום הם שייכים להעיר עיין ערובין דמ"ז ע"ב גבי אוצרות הסמוכים עי"ש.
*ובאמת הוא כך דבנחשון כתיב שני פעמים קרבנו-עי' מנחות ד"נ ודנ"ו- משו' דזה הוי חיוב על השבט דקיי"ל דמיקרי קהל והם מחויי' לחנך את המשכן והמקדש רק הנשיא נדר ומסר זה לצבור עי' תוס' יומא דל"ה ע"ב דלגבי גדול בתו' לא חיישינן כו' וע' חולין כ"ג ע"ב דהיכא דנדר עבור חבירו אם לא אמר למפטר כו' אף דהקרבן לא עלה לו מ"מ יצא ידי נדרו וע' גיטין ס"ג ע"ב גבי נאבד כו' והך דמעילה י"ט ע"א לר"ש אם הבי' בעזרה קיים הנדר וכן בירוש' ובתוספ' שקלים פ"ב ורצ"ל כך דודאי צריך להקריב קרבן אחר, רק זהו מחמת הקרבן ולא מחמת הנדר וכגון שנדר קרבן גדול ואז יש עליו שני חיובים, הקרבן וגם שיהי' גדול, עי' מנחות דק"ז ואז אם הביא את הגדול בעזרה ומת אז די גם בקטן וכן י"ל כה"ג במאי דקיי"ל דעשיר שהבי' קרבן עני לא יצא יומא מ"א י"ל גם כן דאם הביא קרבן עשיר לעזרה ומת אז די גם בקרבן עני ובאמת זה תלי' בהך מחלוקת דר"י ורבנן בנזיר דנ"ט ע"ב אם יכול להביא קרבנות נזיר שלא בב"א תליא אם קביעות אז צריך להביא בב"א ותלי' בהך מחלוקת ירוש' פ"א דפא' וחגיג' הובא בתוס' חגיגה ד"ח אם יכול לחלוק חובתו על שתי בהמות ועי' מנחות דק"ח ובהך דזבחים דס"ח וספ"ג דקני' דאר"י כשהוא חי כו' ור"ל דאזל לשיטתי' דהוי קבע ועיי' בזבחים דק"י ע"א ובכ"מ, ובאמת גבי נזירות תלי' בהך מחלוקת דזבחים דקט"ז אם הקרבנות של הנזיר הן בגדר נדר או חיוב ממילא, ולכך ס"ל לר"מ בנזיר ד"ג גבי הרי עלי צפרים דהוי יד בנזיר, וע' בספרי פ' נשא פסקא ל"ח דאם אמר הרי עלי לגלח על מאה כו' ע"ש ושם בספרי מבואר דקרבנו' לא הוי יד לנזיר וכן חזינן דאף דלבונה אין פחות מקומץ מ"מ קיי"ל דאם נחסרה הלבונה ונשא' קור' א' או ב' כשיר' כמבו' מנחו' י"א אף דמ"מ לא הקריב קומץ לבונה ובזה א"ש דברי רבי' בסו' הל' מחוס"כ על הך דנידה ד"ע גבי הך דשני מצורעים שנתערבו כו' דפס' דמהני דיפקיר נכסיו אף דס"ל דאשם קובע, דזה רק שיש עליו חיוב להקריב קרבן עשיר, אבל מ"מ שלא יהי' מחוסר כפרה די לו אף בקרבן עני, ורק להגמ' דניד' שם קאי לר"י ור"י לשיטתי' דס"ל דהמציאות של הקרבן והפעולה של הקרבן הוא א' וא"א לחלקם, והנה כבר כ' הת"י יומא דמ"ז ודנ"ג דקטורת שהביא נחשון ע' מנחות ד"נ הקריבו נדב ואביהו שלא כדין, ואז היה הספק אם קיי' נחשון את נדרו מאחר שנפסל והיה ניצרך קטורת אחר לחינוך, וזה שייך להשבט ולכך כתוב בקרא גבי קרבן נחשון שני פעמים קרבנו וזה תלי' בהך דחולין הנ"ל וכהאי גוונא מבו' בתוספ' ובירו' מכות פ"ב גבי ערי מקלט דמתחילה נחלק' א"י לשבטים לי"ב חלקים ואח"כ נתן כל שבט מחלקו עבור ערי מקלט וערי הלווים כמבו' שם ואם אח"כ נפלה העיר על אותו השבט לבנות' דעדיין שם השבט עליהם והטעם כיון דמסרו רק לדבר פרטי, ועי' בתוספ' דפרה הובא בר"ש פ"ב דפרה מ"ג, ועי' בפסקי תו' ערוכין פסק' כ"א גבי מוסר דבר לציבור שוב אין לו חלק בו, וכמו בשקלים הובא בערוכי' ד"ד וכ"מ דאף דכהן שוקל מ"מ הקרבן שקרב מהם אין בו חלק רק בגדר ציבור, אך זה רק בשקלים דהוא חיו' תמידי, אבל בדבר פרטי אז אם נתבטל הדבר חוזר לו, ועי' מ"ש התוס' שבועות די"ד גבי קרבן ציבור השייך רק לישראל אם אין מעות בלשכה גובים רק מישראלים ולא מכהנים, וזה ר"ל הספרי פ' נשא גבי עגלות ופרו' שהיה מחלקם לפי דעתם ר"ל לפי דעתם של נשיאים, ועי' בתוס' זבחים דנ"ט ע"ב דשלמה הקריב את הפרים לשלמים, וזה ג"כ הי' לחינוך ולכך הי' יכול להקריבם וכמו דס"ל להרמב"ם בה' שקלים ובהל' עירכין ובהל' תמורה דמביאים מקדשי בדה"ב לקרבנות המזבח וכבר כתבתי בזה בהל' שקלים ובהל' ערוכי' אך העגלו' החזיר ליורשיהם כיון שאז עוד לא היה צריך להעגלות א"כ לפ"ז גם בערי מקלט בזמן דליכא ערי מקלט חוזרים להשבטים ובזה לקמן בהל' ה' פליגי רבינו והראב"ד אם יש בערי מקלט גדר עיר הנדחת דהראב"ד ס"ל דעדיין שם השבטים עליהם, ובזה י"ל במה דמבו' בירמי' גבי חנמאל דאמר שם הכשדים כו' ור"ל כך דהשדה היה מהערים השייכים להכהנים ובאמת העיר היתה של בנימין וכך מבוא' בקרא דהוי שם קנין כסף וקנין שטר, עי' גיטין דכ"ב וב"ב דכ"ח ע"ב וקס"א ובאמת שם היה בגדר מוכר שדהו מפני רעתה עי' קידושין דכ"ו וע' תוס' עירוכין ל"א ד"ה דאי דאינם יכולי' ליתנם במתנה וגם באמת אין בהם הגדר דחמישים שקל כסף, ואין בהם דין יובל כלל לגבי הקדש אך מ"מ העיר הי' מחלק בנימין וא"כ בזמן החורבן יהי' שייך לשבט בנימין ועי' סוטה דף מ"ח דבב"ש לא היו כלל ערי מגרש, וזהו דאמר ירמי' להקב"ה מה זה המכירה, הרי כבר אינו שלהם כלל אך זה תליא בהך מחלוקת ביבמות דע"ט דבזמן החורבן מ"מ חלק מזבח קיים, דאצלו ית' לא שייך כלל גדר זמן והכל כנקודה וחוט השערה כמבו' בתוספ' דעדיות פ"ב וא"כ גם אז ישנו כיון דלעתיד אי"ה יהי' הוי כאילו יש גם עכשיו וכן גבי ערי מקלט ערי כהנים וזה מחלוקת ג"כ בירו' כתוב' פ"ו ה"ה בילדה אחת כו' אם אומרים לפרנס ללוות, ור"ל כך דעי' ברש"י מגילה ה' ע"א ובר"ן שם מוכח דהאומר שיביא קרבן לזמן פ' אם הביא קודם לא יצא, ולכן ס"ל לר' אמי דא"א ללוות ואח"כ יפרעו מן הנדרים שנדרו אז דא"כ נמצא שנתקיים הצדקה קודם זמן קביעות הנדר, ועי' בירו' נזיר פ"ד ושבועות פ"ד דצריך שיקדים החיוב להקרבן ולא הקרבן להחיוב, וברמב"ם בה' גירושין פ"ט הל' ל"ג. והשיב לי' ר"ז דלא איכפת לן דמרי דמועדי קיים ואצלו ליכא גדר זמן וכמ"ש, ועי' בהך דסנהד' ב"פ חלק דק"ה דגם נבוכדנצר הוא עבדי ע"ש, וזה ר"ל הקב"ה שם בתשובה שהשיב לירמי' כל בשר כו' דמזה יליף הירו' במ"ק פ"ג דאף ב"נ אם גידף צריך ג"כ לקרוע, דכל בשר ר"ל השגחה פרטית וגם בב"נ וא"כ צריך לקרוע גם על גידופו, וא"כ גם נבוכדנצר תחת השגחת הקב"ה השגחה פרטית והזמן כנקודה ושייך גם עכשיו ערי כהנים ושפיר הוי מכירה. ע"כ ממהדורא תניינא]
הלכה ד
אין אחת מערי כו'. עי' בירושלמי פ"ט דסוטה גבי עגלה ערופה אם ערי מקלט מביא דאמר שם דתליא בהך דמכות די"ג א"כ י"ל דכאן רק בהני ששה ולא במ"ב וגם י"ל דכיון דאין להם קבורה בערי מקלט כמבואר מכות די"ב לא מיקרי אחוזה ועי' רש"י נדה דנ"ז ע"א ועי' בתוספתא פ"א דבכורים בהך דר"י ור"מ ובירושלמי פ"ה דמע"ש ועי' נדרים דפ"א ע"א דרבי יוסי מצריך הך לכל חיתם לדרשה אחרינא ואזיל לשיטתיה כאן:
[ממהדורא תניינא: אין אחת מערי מקלט כו'. כבר כתבתי בזה בח"א דרבינו למד זה מירושלמי דסוטה פ"ט גבי עגלה ערופה ובדרך דרוש י"ל דלכך מדויק קרא בפרש' ואתחנן דנראה שם גבי בליעות דעדת קרח דהבתים לא נבלעו רק של דתן ואבירם ולא של קרח עי"ש בקרא ובגמרא סנהדרין דק"י הוי שם פלוגתא אם קרח הוי מן הבלועים או לא דהנה בירושלמי כאן מבואר שם דהוי גדר עיר הנדחת דגם נכסי רשעים שבחוץ נאבדו והנה קי"ל בסנהד' דקי"ב דקדשי עיר הנדחת יגנוזו והנשרפים שבעדת קרח לא נענשו רק בשביל זר שעבד דהוי מיתה בידי שמים ונכסיהם ליורשים עי' ב"ב דקי"ח ע"ב דלא משמע כן ולכך המחתה שלהם נעשה צפוי למזבח אבל של הבלועים המחתה ג"כ אסורים אך מקרא משמע דגם מחתה של קרח נעשה צפוי ע' בספרי פ' קרח ולפי דברי רבינו י"ל כך שלפי המבו' בזבחים דקי"ז במדבר היה מחנה לויה גדר ערי מקלט אם כן הבתים שלהם היו שייכים גם להרוצחים ולכך הבתים של קרח לא נבלעו דקרח הי' במחנה לוים ושוב י"ל דגם על קדשים שלו לא חל גדר שללה דהקדשים אינם טעונים גניזה רק מחמת דבטלה להבית וגבי קרח לא שייך זה ועיין ביומא די"ב גבי מטות שלא היו נוטלים שכר בירו' עי' בתוספות מגילה דכ"ו ע"א.
ובהך דב"ב דנ"ג ע"ב גבי בונה פלטרין בנכסי הגר כו' ובדברי רבי' פ"ב מה' זכי' ה"ט דהשני שזכה את הקרקע אם גם הפלטרין שייך לו ע"ש בהה"מ, ועי' בערלה פ"א בירו' שם גבי נוטע בירושלים אם הוי הנטיעות כמו נוטע לרבים ע"ש, ובמה דפליגי ר"א ורבנן בסוף שביעית ובעוקצין וכ"מ גבי כוורת ומוקי בה בירו' שם ובתוספ' עוקצין דמיירי שהניח' ע"ג קרקע ע"ש וב"ב דס"ו ודס"ה ע"א גבי תנור עי' שם בתוס' אם לא הוי מחובר או מה דקיי"ל דטמא הוא בגדר חידוש, עי' שבת קכ"ה ע"א, ובדברי רבינו בהל' שבת פכ"ה הל' י"ג ע"ש ובכלים פ"ה מ"ג גבי בית הפך כו' ע"ש ברא"ש על מ"ש רשי' ז"ל בשבת דמ"ח ע"ב דרק תנור הוי חידוש ולא בית הפך ומטמא משום דמטלטל ועי' במ"ש רבינו בפי' המשנה בכלים שם במשנה י"א משמע ג"כ דס"ל דמאי דמטמא הוא גזירת הכ' ועי' בגיטין דל"ז גבי פרוזבול דכותבין על תנור היכא דיש לו רשות להעמיד את התנור על הקרקע, ובירוש' בסו' שביעי' אמ' שם דגם בנר תלי' בפלוגת' דכוורת ור"ל בית נר של תנור.
כבר כתבתי לעיל דמה דפליגי רבינו ז"ל עם הראב"ד ז"ל בהשגות לכך ס"ל להראב"ד ב"ה רוצח פ"ח ה"ז במ"ש וכן משווין ר"ל דרבינו ז"ל דייק שם בתחלת הפרשתן דהנה מבוא' בתוספ' שם דאם נפלה, חוזר ובונה אף שלא במקומה ואף שלא באותו השבט ס"ל להראב"ד ז"ל דגם אז צריכ' שיהיו משולשים, דכיון דס"ל דהדבר הוא דבר נמשך, לא עבר פסק ולכך גם אז צריך כן דהוי כמו הבדלה נמשכת, ולכך עדיין שם השבט עליו. ע"כ ממהדורא תניינא]
הלכה ו
אחר כך שולחין. עי' בהשגות ועי' מכות די"ג ע"ב וסנהדרין דפ"ה ע"א אך באמת כוונת רבינו ז"ל דאם עשו תשובה שוב פקע מהן דין עיר הנדחת וממונם פלט וכן הקטנים אינם נהרגין רק העובדים נסקלין והנה בגמ' כאן נקט לומר דצריך התראה אך באמת זה קאי אמדיחין ועי' תוס' שם דמ"א ע"א ד"ה ואי ועי' שם דפ"ח ע"ב דמסית לא בעי התראה וע"ש בתוס' דף ח' ע"ב ובתוספתא שם פ"ז פלוגתא דת"ק עם ריב"ק אם מדיח דומה למסית אך ע' בתוספתא פי"ד הוי מחלוקת גם נידחין אם צריך התראה:
והורגין כל נפש חיה כו'. עי' חולין דק"מ ע"א וע' בירושלמי דמבעי ליה אם בברין וכן עוף שהוא טס למעלה מעשרה אם הוי בכלל עיר הנדחת בכלל שללה ועי' ע"ז דמ"ב ע"ב גבי אפרוחים הצריכים לאמם ועי' תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובירושלמי פ"ה דגיטין ובתוספתא סוף חולין ומש"כ בזה בפ"א מהל' זכיה ומתנה ועי' רש"י נזיר דל"ה ע"א דמרבינן שם עופות דהוי בני שמירה ע"ש אך יש נ"מ בין של צדיקים לשל רשעים וגם י"ל דכיון דאין זה גזל רק משום דרכי שלום לא הוי של רשעים אך מ"מ הם שייך להעיר כעין הך דעירובין דמ"ז ע"ב וביצה דל"ט ע"ש:
[ממהדורא תניינא: נמצאו רובה כו' והורגים כל אלו. [השמטה בשיטת רבינו במה שכתב דשולחים להם שני ת"ח כו' ע"ש בהשגות ובדרוש כתבתי דלפי מש"כ דסדום הוה בגדר עיר הנדחת זהו כוונת התרגום בפ' וירא פ' כ"א דמתחילה שולחים להם שני ת"ח הוא הי' הב' מלאכים ואם יעשו תשובה ישארו הטף והנשים והעיר ורק אותם שחטאו נידונים עפ"י דין. ע"כ השמטה].
והנה אם היו שם אדם טריפה שעבד עבודה זרה ודאי אינו משלים לרוב דאין דנין אותו עי' סנהדרי' דע"ח ועי' מכות ד"ז ע"א בתוספות ד"ה כמכחול עי"ש והנה באמת בהך דב"ק דפ"ד ע"א מבו' דטריפה משום דאי אפשר לקבל עליו עדות כטעמא דאמרינן בסנה' רק משום דאינו בגדר מיתה ובגדר גברא קטילא ע"ש דמדמה שם זה לסומ' שסימ' וע' בדברי רבינו בה' נזקי ממון פ"י הל' ז' שכמת הם חשובים, ובאמת לפי המבוא' בדברי רבינו בהל' סנהדרין פי"ד ה"ח מבו' דגם דגבי שארי מב"ד דאף דיוכל להרגו במיתה אחרת אך רק גדר מיתה, ועי' מכות ד"ב ע"א בש' ר"י ע"ש, אבל גבי רוצח אז בכל מה דאפשר וא"כ גבי טריפה, רק גדר מיתה לא הוי ולכך לא אפשר אבל ברוצח דצריך לקיים הדבר בכל מה דאפשר אזי צריך טעם של הזמה ומה דנקט שם בסנה' ובדברי רבינו פ"ב מהל' רוצח מחמת גדר הזמה שם ר"ל כך דעדים יעידו עליו לא גדר גמר דין רק לגדר ובערת הרע דעיקר כמ"ש רש"י שם בסנהדר' דהך דובערת הרע הוא לא מחמת דין רק מציאות אחרת ולא כמש"כ התוספו' דהך בפני ב"ד ר"ל שראו ביום דזה לא שייך כלל לגדר עדות ועיי' בדברי רבינו בהלכות עדות פ"כ הל' ז' גבי עדים שהעידו על טריפה כו' ושם י"ל דר"ל דמיירי שנעשה טריפה לאחר שהעידו עליו, אך היכא דלאחר גמר דין נעשה טריפה אז י"ל דהורגין אותו בגדר ובערת את הרע א"כ י"ל דגבי עיר הנדחת היכי דעבד ע"ז לאחר שהודח רובה אז י"ל דנהרג ולא גרע מקטנים ובאמת עי' תוס' סנהדרי' דמ"א דכתבו שם דעיר הנדחת בעי התראה בד"ה ואי ובאמת הא מבואר במשנה בדקי"א ע"ב דצריך עדים והתראה לכל אחד אך ר"ל כך דזהו דין דמתחילה צריך להתרות לכל א' מהם התראה שיתחייבו מיתה ולמאן דאמר דצריך לפרט המיתה צריך גם כן לפרט שיתחייבו סקילה רק לאחר שרוב העיר נתחייבו סקילה ע"י שעבדו ע"ז אז חל עליהם דין עיר הנדחת ואז נהרגים הם ואותם שעבדו לאחר שכבר נעשה עיר הנדחת זה ר"ל התוספות דמנא לן זה וגם באמת אז באיזה התראה מתרינן להם דאז חייבים רק הרג ועי' בספרי פרשת ראה פסקא צ"ד במה שאמר שם מניין שלא ירד ויצא כו' ומה ר"ל, אך כך, דלשיטת רבינו דשם דגם קטנים הורגים וכן נשים אף שלא עבדו כלל וזה רק בגדר של כל העיר והנה ודאי אם ברחו לעיר אחרת אין צריך להרגם ולא דמי להך דמכות ד"ז ע"א גבי ברח לאחר גמר דין דכאן באמת לא חטאו כלל וקטנים לאו בני עונשים הם ועיי' בספרי פרשה שלח גבי מקושש דיליף שם התראה בשבת מקל וחומר מע"ז, והיכא כתיבא בע"ז קרא, וע"כ ר"ל קרא דסנהדרין דף קי"א גבי עיר הנדחת, ועיי' סנהדרי' דע"ב ע"ב גבי קטן הרודף ובירושלמי פ"ד דכתובות דלא שייך בהם דין התראה ור"ל דגם גדר ובערת הרע ליכא בהם ורק בעיר הנדחת כל זמן שהם שם הם נידונים וכן ודאי אם נתגדלו אח"כ נפטרו דהרי לא נתחייבו מעולם רק בגדר כלל ולא בגדר פרט וכן ודאי מעוברת שנגמר דינה להריגה ואח"כ יצא הולד אין הורגין אותו עיין ערכין ד"ז ע"א עי"ש בתוספו' ד"ה ישבה ורש"י ג"כ לא פליג שם על זה רק דסבירא ליה דישבה על המשבר אף דמבואר שם דכיון דעקר גופא אחרינא מ"מ כל זמן שלא יצא אין עליו שם נפש עי' תוס' נידה מ"ד וע"ז כ"ו ע"א ולכך לאחר גמר דין אין ממתינין עליו אבל ביצא ראשו ודאי דגם רש"י מודה בזה ומשום דאז הוא קטן ופטור אך נ"מ כה"ג גבי אשה מעוברת בעיר הנדחת ולאחר גמר דין ילדה אם הורגין את הולד כיון דשם גם קטנים נהרגים לשיטת רבינו או כיון דזה הוא מציאות חדשה ועל זה לא חל גמר הדין הוי כמו שבא שם לאחר גמר דין ואין הורגין אותו ועיי' סנהדר' דע"ב ע"ב דרק יצא ראשו הוי נפש ובערכין מיירי שיצא ידו כמבוא' בתוספת' שם ועי' נידה דכ"ה דידיו על צדעיו ועי"ש דכ"ט דמשיראו צדעי ראשו הוי כילוד אך שם מיירי רק בידו האחת ועיי' נדה דכ"ח דלא הוי ילוד רק מדרבנן ועיי' חולין דס"ח ע"א אם יש לידה לאברים ור"ל אם האבר הוי כילוד או לא רק כיוצא ובאמת מדברי רבינו מבואר בפי"א מהלכות נזקי ממון דגבי ולד בהמה שנולד לאחר גמר דין דהורגין אותו זה רק משום דין סקילה לא משום ובערת הרע כיון שלא עשו מעשה בפועל לא שייך זה עליו וראיה דגבי שור שנגמר דינו אם נתערב בשורים אחרים פסק רבינו שם דסוקלים את כולם אבל הולד שנולד לאחר גמר דין ונתערב באחרים רק מכניסים אותו לכיפה והטעם דגבי שור עצמו מוטל עליו לקיים הדין דובערת הרע עיין סנהדרין דל"ו ע"ב וחולין דקמ"ט וק"מ לכן סוקלים כולם מה שאין כן בולד דרק מחמת הדין ולכן בנתערב רק לכיפה וכן לפי זה יש לומר דגבי בהמות עיר הנדחת שנתערבו באחרים ג"כ רק כיפה דשם ליכא ובערת הרע דהחיוב עליהם רק מחמת כל בהמתה וכך יש לומר דקודם גמר דין אם הקדישה כשירה ליקרב עי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי ור"ל קודם גמר דין ולא כמו נרבע ונעבד דאסורים למזבח גם בעד אחד וקודם גמר דין כמבואר תמורה דכ"ח וקדושין דס"ה וכמה מקומות דשם האיסור בגדר פרט אבל כאן הוא בגדר כלל ולאחר גמר דין נאסרו וקודם לכן אף לקרבן כשרה, עכ"פ אם נתערבה בכשרות אף לאחר גמר דין לית בה דין דובערת הרע, וגבי אשה מעוברת מעיר הנדחת וילדה לאחר גמר דין יש לומר דאין הורגים את הנולד ועי' סוטה דכ"ו ע"א בתוספות ד"ה מעוברת אם משקים אותה אז מחמת ממונא דבעל וכן יהי' נפקא מינא גבי שפחה מעוברת וולדה דחד וגופה דחד אם הורגים אותה דאז הוי דברים מפורדים עיין שבת דקל"ה ע"ב אם כן גבי עיר הנדחת כהאי גונא י"ל דאין הורגים אותה אם היתה של אנשי עיר אחרת. ע"כ ממהדורא תניינא]
[ממהדורא תניינא: ושורפים את כל שללה עם המדינה כו'. עיין חולין דפ"ט ע"א דאפרה אסור ע"ש והנה באמת הבתים של עיר הנדחת אף למד"א תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר עיי' מעילה ד"כ וכמה מקומות וכן אם היו הבתים מחוברים מעיקרם מכל מקום הם צריכים לישרף לא בגדר שללה דמחובר מותר כמבו' בסנהד' שם קי"ג גבי אילנות ע"ש רק משום דצריך לשרוף העיר עצמה ובהאלנות אין חל עליהם שם עיר ושם דירה דהרי פסקינן כמד"א דגם אח"כ מותר ליטע גנים ופרדסים ואף דיש עליה גדר דירה עי' ב"ב דכ"ד ע"ב ובדברי רבינו בהלכות שמיטה פי"ב הלכה יא גבי גנות אם יש עליהם שם של בתי ערי חומה ובתוספתא דערכין הוי זה מחלוקת ועי' ירושלמי ספ"ג דמעשרות גבי אילן ובמכות די"ב דבנוף הוי שם דירה אך מ"מ שם עיר ליכא עליהם ובדברי רבינו פ"ד מהלכות מעשרות הל' י"ד עי"ש בהשגות ובהלכות שמיטה אבאר בזה אבל בתים הם עצמן נצרכים לישרף מחמת עיר ולא מחמת שללה אך נפקא מינה אם שללה של העיר, לא של פרטים, אם הוא בכלל שללה וכמו הך דנדרים דמ"ז ע"ב ע"ש וזה תלי' אי אזלינן בתר כלל או בתר פרט, ועי' במאי דפליגי הר"ן וריטב"א נדרים דפ"ד ובספ"ה גבי נדר לבני העיר או ליושבי העיר אם אסור ג"כ באותם שבאו אחריהם ע"ש, ועי' תוספת' ב"ק פי"א במה דמחלק שם בין אם אמר סתם שדה זו לעניים אף דוודאי ר"ל לעניי עירו, מ"מ המתנות עניים הם שייכים להם, אבל אם אמר מפורש לעניי עירי אז המת"ע הם שייכים לעיר אחרת, והטעם דהא קיי"ל בגיטין די"א להזהיר לעני על שלו, ועי' ב"מ די"ב ע"א ברש"י ותוס', אך נ"מ דאם אמר סתם לעניים אז זה שייך רק להתואר, ובאמת בזה פליגי גמ' דילן גיטין ד"ל עם הירוש' דשם אם זה הוי גדר מציאות תוארי, או רק העדרי, דהגמ' דילן ס"ל דזה ג"כ מציאות, ולכך מבו' שם דשייך בזה גדר מכירי עני כמו גבי כהונה, והירוש' פליג ע"ז וסובר דאין לעני מכיר ע"ש וזה תלי' בשיטת רבינו בס' המורה בח"א דסותר דעת המדברים אם העדר הוי מציאות, וזהו ג"כ הך מחלוקת בגיטין שם וכ"מ ר"א ורבנן אם שייך לומר בזה מפקיר נכסי' והוי עני ור"ל דזה הוה מציאות חדש, ובאמת הא מבו' בכ"מ, עי' ב"ב דפ"ה בתוס' דא"א להקנות ע"י עצמו, ועי' ערובין דפ"א ובמ"ש ה"ה שם וכ"מ, ר"ל כמ"ש רבי' בס' המורה ח"ב דכל שינוי ע"כ זה ממ"א ומ"מ גבי הפקר לדידן דלא ס"ל כר"י נדרים מ"ג ע"י עצמו נשתנה מגדר עשיר לעני ועי' תו' יבמו' דמ"ח ובב"מ די"ב וכן מבו' בתמורה די"ט ע"א וכ"כ התו' מנחות דכ"ב ע"ב גבי משקה דלא שייך לו' שאפשר שיטהרו משום דאז בטל שם משקה מעליהם וכ"כ התו' פסחים דמ"ד ע"ב, וכן נ"מ להך דב"ב דקכ"ג ע"ב דאמר שם דגבי מכירי כהונה אם מת הכהן והניח בן בכור בהמתנות שכבר הופרשו רק עדיין לא הגיע לידו נוטל הבכור פי שנים וזה וודאי אם יש לזה הכהן בן חלל וודאי אין לו חלק בזה שהופרשו אם עדיין לא הגיע ליד אביו, ועי' בכתובות דכ"ה ע"א, דאף דיש לו זכות מ"מ צריך לקיים מצוות נתינה ועדיין לא קיים, ואין להחלל כלום בזה, ובאמת נראה דזה ר"ל חכמים בגיטין שם במשנה יתננה לעני הנמצא ראשון ר"ל כך דלר"א דאמר זכה לו היינו אף אם אח"כ התעשר קודם שנתנו לו ורבנן ס"ל דדווקא אם כעת הוא עני כמו בראשונה, עכ"פ תלי' בזה, וכבר הארכתי בזה במ"א דזהו ג"כ המחלוקת דר' ישמעאל ור"ע אם אמרו בשעת מ"ת על לאו לאו ועל הן הן או אמרו גם על לאו הן במכילת' פ' יתרו, ור"ל דמקבלים עליהם הציוי שנהיו בגדר העדר בזה, וא"כ כך, היכא דאמר סתם לעניים אז זכו בהשדה התואר שבעניות ואם יתעשרו אין להם שום זכות בזה, וא"כ אין להעצם שום זכות בזה, ולכך ליכא בזה להזהיר להעני על שלו, ולכך גם מתנ"ע שייך להם אבל אם אמר בפירוש לעניי עיר פ' אזי העניי' שהיו אז יש להם קנין בהשדה ושוב אינם יכולים לקבל מת"ע, וזה ר"ל התוספ', וכן הדין גבי ציבור אם יש להפרטים בגדר חלק בהדבר או רק מחמת שהם מן הציבור, ועי' בתוס' זבחים ד"ד במאי דמבו' שם דליכא גבי קרבן ציבור שינוי בעלים, אי משום דהכל הן בעלים או משום דאין להם בעלים, וע"ש ברש"י ובפסחים דס"א ונ"מ גבי קרבנות פרי העלם דבר דצריך פר לכל שבט ושבט כמבו' בהוריו' וכ"מ אם שחט קרבן שבט זה לשם שבט אחר, אם שייך בזה שינוי בעלים ובוודאי דלא שייך, וצ"ל דשם רק תואר השבט, ועי' בספרי פ' בהעלותך דמבו' שם דגר מתכפר עם השבט שדר שם, ועי' במ"ש רבי' ז"ל בפ"א מה' תמורה דאם המיר בקרבן ציבור לוקה, דיש לו חלק, ויהי' הנ"מ אם אחד משבט זה המיר בפר של שבט אחר, וכן נ"מ במה דמבי' בירו' פסחים פ"ז דנשים וקטנים אין מתכפרים בפר העלם דבר, ור"ל כגון קטן פחות מבן כ' דאינו שוקל, ואף לשיטה דשוקל אבל אין עולה למנין הציבור ובספרי פ' שלח מבו' דמתכפרים גם הנשים וצ"ל דנ"מ בין פר ושעיר של ע"ז דאז הוי כל השבטים מציאות א' כמ"ש בדברי הספרי פ' שלח דמעכבי אהדדי ומדברי רבינו, אבל בשאר פרי העלם דבר לא, ועי' בר"ן נדרים דס"ה ע"ב מה דמחלק שם ע"ש בד"ה תנא, ועי' בירוש' בסנהד' כאן גבי ביברין כו' וכבר כתבתי בזה ועי' במנחות דע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ אם יש חמץ לא' מן הציבור ואכמ"ל, וכמו גבי בית המנוגע דשורפים אותה וגם אפרה אסור כמבואר בירושלמי בפ"ג דערלה וגם עפר המחובר נאסר ומטמא כמבואר בתורת כהנים הובא בר"ש פי"ב מנגעים משנה ו' ובתוספתא הוי בזה פלוגתא דתנאים ד"ג אצבעות עפר צריך ליטל עם הבית וטמא אף דהוי מחובר וזה בגדר בית שם התואר לא מחמת הפרט ועיי' נזיר דס"ה ד"ג אצבעות הוי שיעור תפוסה ובטלי למת עכ"פ חזינן דאף דמחובר לא נאסר ולא מטמא מ"מ כאן אסור ומטמא בגדר בית המנוגע ובגדר יד כמבואר בדברי רבינו לקמן פ"ח הלכה ג' גבי השתחוה לחצי הדלעת וכן אף דקי"ל בע"ח אינן נאסרי' מ"מ מבואר בע"ז דמ"ב ע"ב דאפרוחי' הצריכים לאמם שע"ג האשרה אסורים וכן נ"מ לשיטת רש"י בעירובין דט"ו דגולל לקבר אף אחר שניטל מן הקבר מ"מ מטמא וגם בע"ח ג"כ מטמא ובאמת רבינו פליג ע"ז ע' באהלות פט"ו מ' ט' ובר"ש פ"ב מ"ד ואף דלכאורה נימא חיותא מטהרת עי' תוספות ב"ק דע"ז ע"א, א"כ נימא דאף דבזמן שהוא מחובר להקבר אז בטל לו ומעשה עץ שימש מ"מ כשנפרד ממנו תהיה החיות מטהרת וכן לאיסור הנאה ג"כ כן וזה תליא דאם החיות הוא דבר נמשך בכל רגע או נפעל ונקודה אחת כל הזמן שהוא חי וזה ר"ל הך מחלוקת דתמורה דל"א ע"א גבי רמה דפליגי שם ר' אליעזר ורבנן ובאהלות פ"ב דפליגי שם כזית רימה בין חיה בין מתה עי"ש ועיין בתוספות ובר"ש אף דבאמ' בתרתי פליגי דר' אליעזר סבירא ליה דאף דנהפך לצורה אחרת מ"מ נשאר עליו עדיין שם בשר ולא דמי לרקב דרק תרווד רקב הוא כמו בשר ועיין נדה דנ"ה גבי בשר המת שהופרך ודנ"ו גבי יבש ורש"י תמורה דל"ד ע"א וגם סבירא ליה דמה שהרימה חי ולא נטהר ע"י זה ועיי' נדה ד"ט ע"א גבי מי יתן טהור כו' כיון שכבר חל עליו שם טומאה ואזלי לשיטתייהו גבי מת שנשרף ועיין נדה דכ"ח ע"ב ובדברי רבינו בהלכות טומאת מת פ"ג הלכה ט' והלכה י' ולכאורה דבריו סותרין זה את זה ועיי' תוספות נדה דכ"ז ע"ב ומה שכתב רבינו בפירוש המשניות אהלות פ"ב משנה ב' בד"ה ואפר שרופים ע"ש שדבריו לכאורה סתומין במה שכתב וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף דכאשר נשרף יצא מדין המתים ור"ל כך דודאי מת שנשרף דכבר חל עליו שם טומאה י"ל דמטמא לכולי עלמא וזהו כמו הך דנדה דכ"ז ע"ב הנ"ל רק כאן מיירי שנשרף אדם חי וזה ר"ל אפר השרופים ולא חל עליו עדיין שם מת כלל, ולכך לרבנן טהור לגמרי ועיין מנחות דס"ט ובדברי רבינו פ"כ מהלכות טומאת מת הלכה ד' דמחלק שם דאם יצא לחוץ מלמטה הוי זה גדר פנים חדשות וגם שם יש לומר דמיירי רק כשבלע תינוק חי אבל ברימה מיירי שבא ממת ולכן סבירא ליה לרבי אליעזר, דאף אם הרימה חי מ"מ הוי עדיין עליו שם בשר ומטמא בכזית ורבנן פליגי עלי' בתרתי דאם הרימה חי אזי חיותו מטהרתו ומתירתו וכה"ג פליגי בירוש' בע"ז פ"ג גבי אפרוח הנולד מביצת ע"ז דחד אמר מותר דזהו ג"כ הטעם דכיון דקיי"ל דאין בע"ח נאסרים בע"ז א"כ גם הנהפך לחי ג"כ מותר ואף דפרשו אסור דהוא דבר נפרש ופנים חדשות, וזה ר"ל הך דתמורה דל"א הנ"ל, אבל אם הרימה מתה אז אין עליו גדר בשר דהוא מציאות חדשה רק מ"מ הוי בגדר רקב וצריך דוקא תרוד כן סבירא להם לרבנן ועיי' נדה ד"ע ע"ב גבי אשתו של לוט כו' ור"ל ג"כ דלא נהפכה ממת לצורה אחרת רק מחי ולכך לא חל עליה שם טומאה מעולם אבל אם נשתנה ממת אז י"ל דעכ"פ לא גרע מרקב ובמ"א אבא' בזה, עכ"פ פליגי אם חיות הוי דבר נמשך או קיים עומד ועי' במה דמבוא' בדברי רבינו בה' טומאת אוכלים פ"י הל' ב' דמי רגלים של בהמה נהפכו וחל עליהם שם מי פירו' ועי' בזבחים דט"ז דבהמות בע"ח אינם מטמאי', ובאמת גבי איסורי הנא' ס"ל להירוש' פ"ה דע"ז דאף דבר הבא מגדר איסור ע"ז אין בע"ח נאסרים וע"ש בהל' א', וכן בפ"א הל' ד' ג"כ כה"ג דלא נאסר, וכן עי' בירוש' ערלה פ"ג הל' א' דאמר שם דאם צבע בע"ח בקליפת ערלה לא נאסר ג"כ מטעם זה משום דס"ל דצבע אוסר זה לא משום הנאת הצביעה רק הדבר גופא נעשה עצם האיסור וזהו כונת הגמרא ב"ק דק"א יש שבח סמנים על גבי צמר ור"ל אם הצמר עצמו איסור או רק בשביל הנאה מהצבע שיש עליו וזהו דמייתי שם ראיה דבגד שצבעו בקליפה ערלה ידלק ולא אמרינן נעבירו ע"י צפון עי"ש ועל כרחך משום דגוף הדבר נאסר ולא מהני שום תיקון וכבר כתבתי בזה בחבורי פ"א מהלכות מ"א דזה מחלוקת בתוספתא דע"ז פ"ז אם מהני שיטילנה לחומר כדי שיעבור ממנו הצבע וכן מייתי שם מבגד שצבעו בקליפת שביעית ידלק ור"ל ג"כ דמיירי שצבעו קודם הביעור ואז מותר לצבוע כמבואר בשביעית פ"א ואח"כ בא זמן הביעור דלשיטת רבינו ורש"י גבי פירות שביעית לאחר הביעור צריך לשרוף אותם רק דבר שהוא בעין כמבואר בשביעית פ"ז ובפסחים דנ"ב גבי כובש עי"ש בתוספות בזה ועיין במעש"ש פ"ה גבי ביעור מעש"ש ג"כ מבואר כך דכל דבר שהאיסור רק מחמת ביעור כל דבר שאינו בעין לא חל עליו גדר ביעור רק אם לאחר הביעור שכבר נאסר אז נתן טעם שם ודאי אוסר אך שם נראה לי דלגבי שביעית שוב אינו תופס דמים דפקע ממנו שם שביעית ונעשות מציאות חדשה ובמקום אחר אבאר זה, עכ"פ צביעה עושה כמו שעצם הדבר נעשה איסור ולכך ס"ל להירושלמי דאם צבע בע"ח בצבע ערלה אינו נאסר אך הבבלי ס"ל דדבר שהוא רק נובע לא עצם האיסור והוא נובע מאיסור אין נ"מ לנו בין מחובר או בע"ח עיי' ע"ז דנ"ה ע"ב גבי חליפין דבע"ח אסורי' ובחולי' דק"מ ע"א וכן נ"מ להך מחלוקת דחולי' דע"ה ע"א והוא משנה בעוקצין גבי דגים מאימתי מקבלים טומאה דב"ש סבירא להו משיצודו וב"ה ס"ל משימותו עי"ש חזינן דלב"ש לא החיות מטהרת רק אין בו תפוסת ידי אדם לקבל טומאה כמו גבי ע"ז ולכך כיון שצד מן המים נעשה בו תפוסת ידי אדם, ושפיר טמא ובגדר הך דחולין ד"מ גבי שחט בו סימן אחד וב"ה ס"ל דחיותא מטהרת וזה ודאי לב"ש אם חזר וזרקו למים נטהר בגדר זרעים שנטמאו וחזרו וזרעו עיי' נדרים דע"ו וכמה מקומות בזה וכן נ"מ גבי בית המנוגע עיי' בדברי רבינו פ"ד הל' ט' בית שלא היו בו אבנים כו' ובהשגות שם מה דמחלק בין נתיצה לטומאה אך באמת במשנה פי"ב הל' ב' ובתו"כ שם נראה דאם היו בו כשיעור אבנים וכו' בזמן הנגע רק אח"כ בנו שם עוד שפיר נתבטל להבית וחל גם על זה שם מנוגע ואף דמלשון התו"כ בפרש' י' פ"ה לכאורה לא משמע כן וזהו ג"כ הגדר במה דפליגי בנגעים פי"א ובדברי רבינו שם פי"ב גבי בגד אם גם המטלית שחיבר לבגד נישרף או לא וכן בעיר הנדחת אם לאחר שהודח קודם גמר דין נבנו בו עוד בתים וכן השלל הנכנס לאחר כך מאי אם נאסר או לא ועיי' תוספות ב"מ דנ"ג ע"ב ובדברי רבינו לקמן בהל' ו' במה דמפרש גבי נכסי רשעים המופקדים במדינה אחרת דרק אם נקבצו עמה אז נשרפים אבל של צדיקים רק הני שהיו שם בזמן שהודחה ולקמן אבא' בזה. דבאמת ר"ל כך דנכסי צדיקים אין צריך לקבץ אל תוך העיר ולשרפם וממילא מותרים אבל של רשעים צריך לקבצם ולשרפם ואם לא נקבצו מותרים, וכן גבי הקדש דסביר' לי' לרבי' דפודם ואח"כ שורפם זה ג"כ דכ"ז שלא פדאן הוי בגדר בי גזיא דרחמנא ומיירי בשל רשעים ולכך צריך לפדותם וזה הקיבוץ שלהם, [[השמטה- והנה רש"י ז"ל דייק במשנה דקי"ב גבי הקדשות יפדו כתב כ"ש ע"ש ור"ל דכבר הארכתי בהלמא"ס ובהל' עירוכין פ"ח דיש הקדש דלית בו גדר ממון הקדש כלל רק איסור ואז די בפרוטה לכ"ע אף לכתחילה וה"נ כיון דבאמת הממון של עיר הנדחת אסור רק דין איסור הקדש די בכ"ש. ע"כ השמטה] ועי' ב"ק ע"ו וע"ט וכן ר"ל חולין ק"מ גבי בהמתה דהורגין ואח"כ שורפין ג"כ כך דלאחר הריגה נהפכו למציאות אחר והוי כנקבצו ומיירי ג"כ בשל רשעים וגבם הוי הדבר נמשך, וכן נ"מ גבי עגלה ערופה דצריך קבורה במקומה, כריתות ד"י אדר"נ פ' ל"ו, ומקום הקבורה אסור לעולם דהדבר נמשך לעולם וכן הכפרה כדמוכח בספרי פ' שופטים, ועי' כריתות כ"ו אך כ"ז קודם שנהרג הרוצח, וכה"ג כ' רבי' בפ"ב מה' רוצח גבי כיפה וגבי רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם שאוסרין אותם ולא כמו בשאר חייבי מיתות דפוטרים כמ"ש רבי' בה' סנהד' משום דאם יפטרו אז אף אם אח"כ הוכרו, אותו שלא נגמר דינו יפטר כמו יצא לזכות כו' ולכך אוסרין אותו, עכ"פ כפרת עג"ע נמשכת ולכך אם לאחר עריפתה באו עדים והכירו את הרוצח באופן שעפ"ד נהרג אז פקע הפעולה שלה ולכך נקט במשנה דמ"ח ע"א בסוטה כיפרה ספיקה והלכה לה וכבר כתבתי במ"א בשיטת רבינו ז"ל דמחלק בין באו שני עדים דאז אף לדידן תצא העגלה ערופה מקדושתה קודם העריפה וכמו דדייק הירוש' שם, משא"כ גמרא דילן קאי אם רק עד א' כריתות כ"ו וחולין פ"ב וע"ש בחולין בדברי רבינו בפי' המשניו' דגרס שם בגמ' עגלה ערופה אינה משתנה ר"ל דהשחיטה בה אף לר"ש לא הוי בגדר העדר רק מציאו' וכמו גבי קדשים שם פ"א ע"ב לר' יוחנן רק שאסורה בגדר דין. עכ"פ הך דמבואר בחולין דפ"ט דגם אפרו אסור מה ר"ל אם אפר הבתים שאסורי' מחמת צורת הדבר או אפר שללה ושאר דברים אסורים מחמת הפרט וכה"ג גבי אפר בית המנוגע ובגדים המנוגעים דאסורים כמבואר בירושלמי פ"ג דערלה ובתוספתא שם ובדברי רבינו פט"ז הל' א' דאף דנעשו פנים חדשות שנעשו מהם סיד ג"כ אסורים בהנאה אך מ"מ לא מטמא ובזה פליגי שם, ויהי' נ"מ אם האבנים שחולץ מן הבית אם אפרם ג"כ אסור ובאמת י"ל ששם גם טומאה יש בהם אף אם נשרפו, ובגדר מה דמבואר בפי"א דנגעים ובדברי רבינו בפי"ג הל' י"ב דגם אם קצצן ועשאן מוכין טמאים ואסורי' בהנאה ומוכח דאף פחות מג' על ג' אף דאינן מטמאי' באהל מ"מ אסורים שיהיו במחנה עיי' בפירוש הראב"ד בספרי פרש' נשא ורבינו ז"ל פסק שם דאף א' מכמה אלפים לא בטל ומה ר"ל אם משום דהוי דבר חשוב כמו הך דערלה פ"ג או משום דהוי בגדר דהך דהל' אבות הטומאה ספ"א גבי נבלה בשחוטה וגם כאן אפשר לבגד הטהור שיהי' טמא כמו בגד שיש בו הנגע ואף דאם נשרף נטהר כמה שכתבתי זה משום דבטל השם ממנו והארכתי בזה דגבי הקדש מבואר בפסחים דכ"ז ע"ב דאף אם נשרף מ"מ האפר הוא קדוש עי"ש וגבי מעש"ש מבו' בדברי רבי' בהל' מעש"ש פ"ג הל' י"א דמעש"ש שנסרח פקע ממנו הקדושה אף דהוא ממון גבוה ועיקר הגדר כך דכבר הארכתי בזה במקום אחר דכל דבר הנעשה ע"י דיבור אדם ויש בהאדם כח לבטל הדבר הדבר הוי נמשך וכל רגע ורגע הוי מציאות חדשה וכמו הקדש דכיון דקי"ל יש שאלה להקדש הוי כמו כל רגע ורגע הקדש חדש ועיין בבבא בתרא דף ע"ב עמוד ב'. ולכך ס"ל לרבי' ז"ל דתמורה אין בה מעשה ולא פסק כר"י דבדבורו איתעביד מעשה משום דכיון דקיי"ל תמורת טעות הוי תמורה, תמורה די"ב וכן אין שאלה בתמורה וכמבו' בירו' פ"ז דדמאי ובדברי רבי' בה' שבועות חזינן דזה לא עשה רק גזירת מלך, ולכך פ' רבי' בפ"א מה' איסורי מזבח דמקדיש בע"מ לוקה, ובאמת נ"מ שם אם כופין את המקדיש שישאל על הקדישו וא"כ אף בשגג שפסק שם רבי' בקדוש ואינו לוקה דלא הוי כמו הקדש טעות כמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות, ועי' מ"ש התו' ב"מ קט"ו ע"ב גבי משכן בטעות בשוגג דהוי קנין בטעות, אך נ"מ מהו האיסור אם מה שהבהמה קדשה או מה שהקדישה וזה תלי' אם גרם רק שיהי' קדוש הבע"מ וזה חזינן דשרי כמו במעשר בהמה דאם היו כולם בע"מ מ"מ יש חיוב לעשרם ולכך בזה גרם מותר, ולכך ממילא לא שייך בזה לומר טעות בשיטת רבי' כיון דזהו האיסור, לא סיבה, וע' בנזיר די"א בהך דר"ש ורבנן אם הוי נדרי שגגות מה דנ"מ בין אם אמר שסבור הי' שנזיר מותר ביין שלא אסרה תו' כלל זה, או שהי' מתירים לו וע"ש בדברי רבי' ולכך לא הוי כמו נזיר בקבר דקיי"ל דאף אם הי' שוגג בשעת קבלת הנזירות מ"מ אם אח"כ נתוודע לו חייב בגדר מעשה, וא"כ גם כאן גבי מקדיש בע"מ בשוגג נימא דכיון דאינו רוצה לשאול זה גופא יהא כמו נעשה במזיד, אבל בתמורה לא שייך זה עי' תו' חולין דפ"א דלא הוי מעשה גמור וא"ש מה שהקשה בירו' רפ"ו דיומא דאיך מהני תמורת חטאת הא אין מפרישין לאיבוד עי' מנחות דע"ד ומעילה ד"י ותמורה די"ז ובירוש' פ"א דדמאי גבי להפריש כ"ש לאבד בדמאי וכבר כתבתי בזה בה' עירוכין על הך דעירוכין דכ"ג וכ"מ, רק משום דתמורה גזירת מלך הוא, ולכך הוי בעיא בתמורה ד"ב ע"ב אם קטן מופלא ישנו בתמורה דזה רק איסור וכן נ"מ אם יכולים להתפיס נדר בתמורה אם נקרא דבר הנדור וכבר כתבתי בזה בה' נדרים כשיטת הירו' גבי מתפיס וולד חטאת ועי' ב"ק דק"י ע"ב דזה גזירת מלך, ועי' נזיר דל"ב ע"ב, וזה ר"ל הך דשבת דקי"ט ע"ב מנין שהדבור כמעשה שנאמר בדבר ה' כו' והדיבור ר"ל הנהגה ואם ח"ו יסלק ההנהגה יתבטל כל המציאות לגמרי. וכן במעש"ש ג"כ כן, אך זה רק אם כעת יוכל הדבר לחול על זה, אם כן גבי הקדש דאם הקדיש אפר או עפר ג"כ חל לכך גם עכשו לא פקע הקדושה וזהו מה דר"ל במעילה דט"ו ע"א גבי קדשי' שמתו עי"ש אבל גבי מעש"ש כיון שנסרח שוב אם הי' עושה זה כעת מעש"ש אי אפשר גם כעת נתבטל, ובמ"ש התוס' מנחות דס"ט ע"א לחלק בין טומאת מת לטומאת אוכלין דגבי מת תלי' רק בעיכול וכבר כתבתי בזה אם החיות מטהר או המית' מטמא, ונ"מ בהך דבכורות ד"ז ע"ב גבי דבר הבא בגדר הרכבה מזגיית מן חי ומן מת אין מטמא, וכמו עור הבא כנגד פניו של אדם וע' בחולין קכ"א ע"ב דחזקי' סב"ל דמיתה הוי ג"כ פעולה ויש ממוצע בין חיים למות ולכן גבי הך דמבואר בנדרים דע"ו דזרעים טמאים שנזרעו בקרקע נטהרו ע"ש ובמעשרות פ"ה גבי בצלים שהשרישו, ובעוקצין וכ"מ ובדברי רבינו בהל' טומאות אוכלים פ"ב הי"ט אם הטהרה הוא מחמת הביטול להקרקע ונעשה כקרקע או משום דזה ביטול האוכל או טהרה מטומאה, ועי' פסחים דל"ד דגרסינן במשנה דתרומת פ"ט מי"ז טהורים מלטמא ובמשנה הגירס' טהרו מלטמא וכן במעשרות פ"ה מ"ב זה נ"מ במ"ש, ואך דגבי תרומה לא מהני הזריעה להתירה באכילה כמבו' שם מ"מ הטומאה פקעה, וגבי קדשים כמו מי החג שנטמאו לא מהני להם השקה אף לסלק טומאתן כמבו' בפסחים שם דנקט לשון טמאים, וצ"ל דיש נ"מ בין קדושת תרומה לקדושה דהקדש וכמ"ש, ועי' בהך דנדה ד"נ ע"ב ודנ"א גבי מחשבה במחובר לצורך תרומה ולצורך טומאה דלא דמי ותלי' בהך בעיא דמנחות ד"ע אם חל קריאת שם תרומה במחובר היכי דכבר נטבל בתלוש, ובהך דקידושין ס"ב ע"א בתו' ד"ה אין תורמין ע"ש ור"ל מ"ש בשם הספרי פ' קרח ושם ג"כ ר"ל היכי דהמחובר ג"כ כבר נטבל כמו הך דמנחות הנ"ל, ואף דשם הוי בעי' מ"מ זה רק היכי דהוא זרען בכוונה, אבל נזרע מאיליו מוכח בתוספתא ובדברי רבי' בה' תרומות פי"א דשפיר חל שם תרומה ע"ז ומ"מ להפריש על התלוש אינו יכול וי"ל דזה הוא בגדר שני מינים, ועי' חגיגה דכ"ה ע"ב וכבר כתבתי בזה במ"א, וכן נ"מ גבי זריעה בטומאה בין אם זרעם בידים ובין אם נזרעו מאיליו וכמו הך דמכות ד"ד ע"ב שיטת רש"י והרמב"ם דלא מהני השקה גבי שאובין ומשום דנפלו מאליה' וכמו בנדרי' נ"ט ע"ב טרח כו' וכמו הך משנה דמעשרות הנ"ל וכן הך דעוקצין הובא בחולין דקכ"ח גבי קישות ושיטת רבינו פ"ג מה' טומאת אוכלים ע"ש, וזה ג"כ דהקדושה של תרומה שייך רק לאחר גמר וקבע וכבר כתבתי בזה דבזה א"ש דברי התוספות ביומא דף ע"ז מה דמביאין ראי' מהך דכריתות ד"ז גבי כהן שסך שמן כו' דסיכה לאו כשתי' אף דהא בגמ' שם א' הטעם משום דאיתחיל כו' וע"ש בת"י ד"פ ע"ב ומנחות דס"ט ע"א אך שם ר"ל מקדושה ותו' ר"ל לאיסור תרומה דזה נשאר, ונ"מ דאז י"ל דכהן טבו"י מותר בזה, ועמ"ש רבי' בפי' המשנ' מעש"ש פ"ב מ"ב ע"ש, והגדר כמו שכתבתי, וזה מה דרצה לומר הגמרא בנדרי' ד"ע ועי"ש בנזיר דכ"א ע"ב ודכ"ב ע"ב שינוי הלשון דשם בנדרי' נאמר גבי קיום כל ואני כמד"א קיים לכי לעולם דמי ובנזיר לא גרס כן אך ר"ל דהרי מבואר שם דס"ט דאם אמר כמה פעמים קיים לכי נשאל על הראשונה שניה חלה והרי כל זמן שלא נשאל על מה שהתפיס עצמו בנדרה אף אם השאיל על הקמה לא מהני דהוי כמו שאמר לעולם ר"ל הקמה זו אחר זו עכ"פ חזינן דזה הוי דבר נמשך רק משום שגם כעת הוא יכול לעשות כן, ובזה יש לתרץ דברי הראשונים דסבירא להו דאפר עיר הנדחת מותר ור"ל כה"ג בהני דהאיסור הוי רק מן התואר ולא מן העצם וכיון שנשתנה נשתנה וכן י"ל כגון נכסי צדיקים שבתוכה ג"כ כן, דאם נשרפו י"ל דהאפר מותר אך י"ל דמ"מ על האפר עצמו הוי גדר שללה ולקמן אבאר בזה, ועיי' בתוספתא קדושי' פ"ד דמשמע שם דגם עיר הנדחת תופסת דמים, א"כ יש לומר דהאפר לא גרע מהדמים היוצאים מזה, אך לא דמי כמו שכתבתי במקום אחר דהדמים לא נאסרו מחמת עצמם רק מחמת המציאות הראשונה, ועיי' ברש"י ע"ז דמ"ו ע"ב גבי קמח של חטים שהשתחוה להם ושם דכ"ט ע"ב גבי חומץ של יין נסך ולקמן אבאר בזה.
ועי' מ"ש רבינו בה"ל אה"ט גבי ע"ז אינה לאיברים דמשמשי ע"ז ישנה לאיברים וחמור עיי' שבת דקט"ז ע"א גבי גיליון ובמגילה בירושלמי פ"א גבי חרב הכרך ונעשה של גוים. ועיין בירושלמי מס' חלה פ"ג גבי טבל שנתערב בחולין דמקשה שם איך מהני לזה תיקון בתרומה דזה רק נעשה דבר האסור וכמו דמבו' בירוש' ובר"ש מע"ש פ"ב דגים שנתבשלו בתבלין של ממש"ש לא מהני פדיון וכמו מנחות דמ"ז וזבחים דמ"ט לא אלים למתפס כו' ובפסקי תו' מנחות פר"י גבי עיסה שנתחמצה קודם הפרשת חלה. ע"כ ממהדורא תניינא]
הלכה ז
וכל הנהנה ממנה. עי' שבת דף צ' ע"א ועי' תוספתא דקדושין פ"ד דתופס דמים ג"כ כמו ע"ז ובכך גם אפרה אסור כמבואר חולין דפ"ט ע"א דלא גרע מדמים עי' רש"י ע"ז דף מ"ו ע"ב ד"ה או אין ע"ש. אך יש לומר דאף דקיי"ל דתופסין דמיהן זה רק כ"ז שע"ז קיימת דנמצא ע"ז מהנה אותו אבל אם אח"כ נתבטל הע"ז י"ל דגם הדמים החליפין שלה שנעשה מקודם מותר ובזה א"ש מאי דלא מקשי הגמ' בקידושין דנ"ז ע"ב מחליפי ע"ז דאף בע"ח אסירי כמבואר בע"ז דנ"ד ע"ב, ועי' בירוש' שם פ"א דהקשה שם איתא חמי אילו השתחוה לה לא נאסרה החליף בה נאסרה ע"ש, ובריש פ"ה דשם ובירוש' פ"ג דערלה הא גבי דבעי. אך באמת החליפין לא נאסרה כלל רק דזה גופא הוי הנאה מע"ז וא"כ אם נתבטל הע"ז גם הם מותרין. ובזה יש לישב הך דחולין דק"מ ע"א לא נצרכה אלא לציפורי כו' ע"ש ועי' שבת דקט"ז ע"א גבי אזלא כתב אזלא כו':
הלכה י
[ממהדורא תניינא: נכסי הרשעים כו'. כבר כתבתי בזה כפי המבואר בתוס' ב"מ דנ"ג ע"ב דאם לאחר שנעשה עיר הנדחת גם קודם גמר דין אז בטלין להעיר ואזלינן בתר שעת עבירה ולא בתר גמר דין אך מל' רבי' לא משמע כן רק דהוי כמו הך דסנהדרי' ד"פ דאזלינן בתר גמר דין ובגמרא ילפינן מקרא דשללה ור"ל דאזלינן בתר בעלים ולא בתר העיר ונ"מ לשיטת רבינו דס"ל דטף ונשים של העובדים הורגים אף אם לא חטאו כלל איך הדין בנכסיהם אם הטעם מחמת גמר דין שלהם וכאן לא נגמר דינם רק ממילא הם נהרגים מחמת אביהם ובעליהם ובאמת כבר כתבתי בח"א דזה ר"ל הבעיא דשער נשים צדקניות ור"ל דזה ודאי מלבושין שהם לובשי' אף של הרשעים מותרי' דהן הוי כמו בעיר אחרת דאף דנהרגים הנעבדים הם נהרגי' מחמת שעבדו ע"ז ולא מחמת עיר הנדחת ומה שייך זה להמלבושים שלהם, אבל בנשים וקטנים דמה דנהרגים הוא מחמת גדר עיר הנדחת שפיר שייך לומר דחל גם על המלבושים שלהם.
והנה גבי עבדים שאינם משוחררים אם הם לא עבדו ע"ז אם בטילים הם לאדוניהם כמו הנשים לבעליהם ובירו' ובתוספתא כאן מבואר עבדים משוחררים דאף דבכל מקום כמו בהך דסנהדר' דט"ז גבי שורו של כה"ג כו' דהוי בעי' שם אם צריך ב"ד של כ"ג או ע"א גבי עבד לא שייך זה וכן גבי דין דשם דע"ח גבי שורו של אדם טריפה וגם שם רק בשור שהרג זה מחמת גדר מיתת הבעלים אבל שור רובע לא תלי' כלל בבעלים וכבר כתבתי בזה, ובעבד וודאי הוי דין בפ"ע, ועי' בסנהד' די"ט גבי עבדא דינאי מלכא, וע"ש בתו' ושבועות ד"ל ע"ב מ"ש שם דהוי גדר דיני נפשות ותמוה דלגבי ינאי הוי רק גדר ד"מ וצ"ל משום הבע"ד שכנגדו ואצלו הוי גדר ד"נ, אך בתו' שם אא"ל כן, ועי' בירוש' ב"ק פ"ד ה"ח וסנהד' פ"י גבי עבד שיוצא ליהרג דהוי מחלוקת שם אם יצא לחירות היכי דנמצא העדים זוממים וכמו גבי שור ושם בכריתות דכ"ד ושם ע"כ בשור נרבע אבל בשור שהרג ולא שייך בגדר יאוש דזה תלי' הכל בבעלים, ואף דמבוא' ב"ק דמ"ד ע"ב גבי שור חש"ו ומרבה שם בקרא דהורגין אותו וע"ש דקי"ב ע"ב וצ"ל דאז מהני גם אף שלא בפני בע"ד ואין צריך להמתין עד שיגדילו ועי' בתוספתא ב"ק פ"ד דהורגין אותו מיד, וכבר כתבתי בזה דיש לומר דגבי עבד שהרג בשוגג אם גואל הדם הרגו קודם שנכנס לעיר מקלט י"ל דמ"מ צריך לשלם דמיו לבעלים כיון דמותר להורגו, ועי' בגיטין מ"ב ע"ב ובתוספתא ב"ק, ובדברי רמב"ן במלחמות ספ"ב דב"ק גבי הניח גחלת היכא דהאדון הי' עומד איך הדין גבי מת העבד ולא הי' כפות אם צריך לשלם דמי העבד לבעליו ובהך דב"ק ד"צ למ"ד הראשון ישנו בכלל יום או יומים אם עכ"פ צריך לשלם דמי העבד לשני אם זה הוי בגדר פטור או שהדין כן,ועי' במה דפליגי רש"י ותו' בב"ק דל"ה ע"א גבי מקלקל, ועי' בגיטין די"ב גבי עבד שברח לערי מקלט דעדיין שם עבד עליו ואמאי לא נימא דהוי ייאוש שהרי הגואל הדם יכול להורגו וכבר כתבתי בזה,וכן וודאי מה דמבו' בתו' דעבד של כהן אוכל בתרומה עיי' בגיטין די"ב משום קנינו וע"ש בפי' המשניות ור"ל לא מחמת עצמו רק מחמת האדון וע"ש בתו' וביבמות דס"ו וכריתות דכ"ד דדי בקנין הגוף של אדון ונ"מ גבי שאלה בעבדים אף דהתו' מיעטה בו חיובים, אי משום גזירת הכתוב או דלא הוי קנין הגוף והגדר אם מחמת דנעשה שלו לכך חייב באונסין או מחמת דחייב באונסין ולכך הוי כמו שלו, ועי' ע"ז דט"ו דמייתי שם ראי' דלא קניא משכירות לעכו"ם ומה ראי' הא ב"נ אימעוט מדין שומרים כמבו' בכ"מ ועי' פסחים דל"א ע"ב ותוס' שבועות דמ"ד ע"א ובדברי רבי' בהל' שאלה דאף אם באמצע נתגייר פטור וע"כ דהמיעוט רק מחיובים ולא מהעצם ועי' ע"ז דע"ה ע"ב גבי הך דרב אשי בכסא דכספא מבו' דגם ב"נ כן, וא"כ לשיטת התו' ביבמות דס"ו ע"ב דכהן ששאל פרה מישראל מאכילה בתרומה איך הדין אם שאל מב"נ וכן אם שאל עבד וכן במתנה שואל להיות כש"ח ב"מ צ"ד אם אז מאכילה בתרומה וזה תלי' בגדר מ"ש התו' כתובות דנ"ו ע"ב ע"ש, עכ"פ לגבי עבד עיר הנדחת י"ל דנהרג אף שהו' לא עבד. ובשטת רבי' יש לבאר המקרא דס' יהושע גבי הך דרחב עם המרגלים גבי שבועת המרגלים בזמן שהיו בביתה דחשב שם גם אחיותי וכל אשר להם ואח"כ לאחר ההורדה חשב שם רק אחיך וכל בית כו' אך הגדר כך דכבר כת' בה"ג הובא בתו' מגילה די"ד ע"ב ועי' תו' סוטה דל"ה ע"ב דהיית' מעם אחר שלא מז' עממים וכ' בה"ג דהיית' רוסתקא ר"ל דהייתה דרה לא בעיר עצמה כיון דביתה בקיר החומה כהך מחלוקת בעירוכין דל"ג ר"י ור"ש אך אם הית' נשואה לא' מן הכנענים היית בטילה לגבי' וכמו באנשי עיר הנדחת וגם בב"נ הדין כן כמבו' בעירובין ד"פ ע"א דיליף שם דאשתו של ב"נ יכולה להשכיר רשות של בעלה, מנשי ישראל חזינן דבקנינים הוי אשת ב"נ כאשת ישראל ועי' בירו' פ"א דע"ז דנשי דפלחין כפלחין ע"ש וה"נ כן ולכך נקט קרא דרחב הייתה זונה דלא הי' לה בעל, ובזה א"ש דבזמן שהיו ברשותה קיבלו השבועה גם על אחיותה, אבל אח"כ אמרו לה שעפ"י דין הם נקיים מהשבועה חדא דהוו אנוסים וגם דאם האחיות נשואות לכנעני הם בטלים להבעלים והוי נשבע לבטל את המצוה כמבו' גיטין מ"ו ולכך אמרו בית אביך דכיון שנשאת יצאת מרשות האב. ועי' ע"ז דכ"ח ע"א דהיכא דאם נשבע לב"נ והשבועה בטלה צריך להודיע לו שבטלה השבועה ע"פ דין מפני ח"ה ונ"מ ג"כ דכבר כתבתי דנכסי המדיחי' הוי כמו של צדיקים דבגמרא משמע דתליא בסקילה דנקט לפיכך עיי' במשנה ושם ד"נ ע"א ואף אם עבדו ע"ז מ"מ הם לא שייכי' לעיר הנדחת ועיי' בתוספתא פי"ד דסנהדרין וטעות סופר שם ועיי' בירושלמי יבמות פ' מצות חליצה דס"ל שם דסנדל של עיר הנדחת כשר לחליצה ובגמרא דילן מבואר להיפך ביבמות דק"ג ע"ב אך כבר כתבתי דנ"מ דגמרא דילן ר"ל שהמנעל נעשית מעור של בהמה מעיר הנדחת ואם כן לא חל עליו שם מנעל מעולם, וכן מוכח מדברי רבינו בהל' יבום אבל הירושלמי ר"ל בסנדל שהוא מעיר הנדחת אך זה תליא אם העור של הבהמה נאסרה מחמת חלק הבהמה ומעשה עץ שימש עיי' נדה דנ"ה בתוספות וב"ק דמ"א או הוא נאסר מחמת שללה או מחמת כל אשר בה אך כיון דקי"ל בע"ח אינם נאסרין ורק אסורי' מחמת דנעשו כשור הנסקל וזה תליא אם העור הוי בכלל עצם או לא ועיי' תמורה די"א ע"ב גבי הקדיש עורה מהו בגיזה ועבודה ור"ל דכיון דקי"ל בחולי' דנ"ה ונדה דנ"ה דגלודה כולה טריפה הוי שם בהמה עליה והוי כמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו או זה רק סבה חוציית מה שע"י זה נטרפה וכמבואר בנדה שם והוי זה דבר פרטי ולא שייך להבהמה ועי' רש"י ב"ק דע"ח ע"ב גבי שיור לגבי ד' וה' ובשבועות די"א ע"ב וזבחי' דק"ג אם הקדיש בהמה אם ההקדש חל על העור מחמת הבהמה או מציאות בפני עצמה ועיי' חולין דקל"ה גבי שיור וזבחי' דמ"ג ומעילה ד"ח ורש"י חולי' דקט"ז ע"ב וכמה מקומות אם המעילה בהעור של קדשים הוי מחמת הבהמה או מחמת עצמה וכן נ"מ במה דקי"ל דעור מהלך אחר הבשר גבי קרבן זבחים דצ"ט ודק"ג מ"מ הא קי"ל דהעור לכולי עלמא הוי ממון כהן ויכול לקדש בו את האשה עיי' תוספתא קדושי' פ"ג ובספרי פרש' קרח פסקא קי"ז זה יהיה לך כו' מן האש דר"ל על עור של העולה וא"ש בזה מה שהקשה התו' קידושין דנ"ב ע"ב דלמה למיכתב לך עי"ש אך נ"מ דקא משמע לן דעור מקדשי בו הכהני' אשה וכבר כתבתי בזה וכן נ"מ גבי קדשי' קלים דהוא חלק הבעלים הבשר והעור אם זה ג"כ בגדר שולחן גבוה עי' רש"י ב"ק די"ב ע"ב ובתוספות שם דפליגי וביצה דכ"א ורש"י אזל לשיטתיה בפסחי' דנ"ט דאכילת קדשים קלים לבעלים הוי מצוה וגדר שולחן גבוה דלא כר"ן ורא"ש בנדרי' ד"ד ע"ב עי"ש איך הדין אם הבעלי' נטמאו למי שייך הבשר ולמי שייך העור וכן נ"מ למד"א במנחו' דע"ג דגם בני נח יכולי' להביא קרבן שלמים במקדש והבשר וודאי דהם אסורים לאכול אך מה יהי' אם אמרינן דרק היכי דהבעלים שייכי בגדר מצות אכילה אז שייך הבשר להם וגם העור אבל בבני נח אז שייך הבשר רק לכהנים כמו שאר קדשי' וזהו שיטת רש"י במנחות דס"א ע"ב וממילא העור ג"כ של הכהנים אך התוספות שם לא סבירא להו כן ויכולים הבני נח ליתן הבשר לכל מי שירצו אם כן ממילא העור שייך להבן נח וזה אם שייך בבן נח לומר משולחן גבוה ועיי' סנהדרי' דל"ט ע"ב כשהוא משקה משקה את כולו ור"ל אם שייך גדר השגחה פרטיית גבי בן נח ועיי' סוכה דנ"ה ע"ב דקרבנות החג בשביל בני נח, ור"ל דגשמים גם בשבילם ובהם לא שייך גדר כללי דאין ציבור בהם כמבואר בנזיר דס"א ע"ב ועיי' בתוספות ישנים יומא דנ"א ע"ב ולכך נקט המשנה בר"ה דט"ז ע"א ובחג נדוני' על המים ולא קאמר לשון כללי נידון כמו ברישא משום דגבי בני נח הם כולם פרטים ועיי' מה שכתב רבינו בפירוש המשניות ב"ק פ"ד מ' ג' ובספר המורה ח"ב , ועי' ב"ק דק"ט ע"ב ודק"י ע"א גבי עור של קדשים של כהן טמא עי"ש ושם אבאר זה ובדברי רבינו לקמן פ"ז הל' ג' בהמה שהקריבוה כולה עי"ש דמשמע דיכול לשייר ואז לא נאסרה כולה ועיי' נזיר דנ"א גבי תרוד רקב דמשמע שם דאם ניטל העור אין עליו שם מת שחסר דאז אין לו רקב ואף לשיטת הירושלמי שם והתוספתא באהלות ובדברי רבינו בהלכו' טומאת מת גבי תפוסה ושכונת קברות דרק אם חסר דבר שהנשמה תלויה בו הרי עור ג"כ כן וכמ"ש ומ"מ יש לו רקב חזינן דזהו בגדר פרטי ולקמן אבאר בזה, עכ"פ גבי שלל של הנשים ושל הקטנים וגם מלבושי' שעליהם י"ל דבטלי לגופה ואם הם נהרגים גם זה אסור ובגדר נכסי רשעים וכן נשי המדיחי' מה יהי' עליהם ובהטף שלהם וגם נ"מ אם הבעל צדיק והיא עבדה ע"ז וזה ודאי לא תשלים לרוב שיהי' עיר הנדחת ועי' פסחים ד"פ ע"ב אך מ"מ אם כבר נעשית העיר לעיר הנדחת י"ל דהאשה ג"כ נהרגת מטעם עיר הנדחת ונכסיה י"ל דאינם נאסרים מחמת דהם שייכים להבעל ועיי' כתובות דנ"ד וב"ק דק"ב ע"ב ועיי' בדברי רבינו לקמן בהלכות שקלים פ"ג הלכה י"א היה של עיר הנדחת לא עשה כלום ומה ר"ל אם של רשעים ואם גם על זה שייך גדר זבח רשעים תועבה וכבר כתבתי בהל' אסורי מזבח פ"ד הל' י"ד וט"ו גבי אתנן לגבי מעות דמבואר שם דלא חל עליו איסור אתנן ודייק רבינו בלקחה מהם קרבן כלשון התוספתא בתמורה ולא סתם כלשון המשנה בתמורה ד"ל ע"ב משום דרבינו סבירא דזה ב' גדרים דבר שאי אפשר לחול על גופו שם גדר קרבן כולי עלמא מודי דלא שייך בזה איסור אתנן כלל רק חטים וזתים וענבים דיש מציאות מהם עצמם לעשות בכורים דמתחילה הוי גם עליהם שם קדשי גבוה לדידן דקי"ל דאין נתנין רק לאנשי משמר כמבואר שם בבכורי' פ"ג ובירושלמי תרומות פ"א ופ"ד דחלה ודאי אסורים להביא מאתנן וכמבואר בירושלמי פ"א דבכורי' ה"ד עי"ש, ואם כן גם ב"ה מודי' דאם עשה מן הזיתים שמן כו' אסורי' לביכורי' רק דפליגי לגבי מנחה ונסכי' וב"ש ס"ל דמ"מ אסור אבל דבר דאין מציאות כלל בהם גדר קרבן גם ב"ש מודי' דמותרי' השנוי שלהם רק מעות עי' תוספות ב"מ דמ"ה ע"א וסנהדרי' דמ"ח ע"א דהוי דבר עצם מה שאפשר לחול על דבר שיקנה על ידיהם עי"ש ובזה יש ליישב קושית התוספות ע"ז די"ב גבי מעות דאסורי' מחמת חליפי ע"ז דהא ביד עכו"ם לא תפסי כמבואר שם דס"ד ועי"ש ברי"ף אך מעות שאני, וגם כתבתי במקום אחר דהשקלי' הוי עצם הקרבן וזה קרבן יחיד ואח"כ נעשו מזה מעות צבור ותורמים ומביאי' מזה קרבנות צבור א"כ י"ל דאתנן חל על זה רק מ"מ שם דייק ונתן לה ובאשה פטורה משקלי' לכן י"ל דלא חל עליה על זה גדר אתנן. וע' מ"ש רבי' בה' שקלים בפ"ג הי"ד שאם נתן שקל מעיר הנדחת לא עשה ולא כלום ר"ל אף דאח"כ הם נשתנים מקרבן יחיד לקרבן ציבור ועי' בלשון רבי' בה' איסורי מזבח פ"ד הל' י"ח גבי אתנן דמותרים לבדק הבית מפני שהן משתנים ר"ל דקדשי בדה"ב צריך להיות משל ציבור ועל כרחך נשתנה שמם אבל ריקועים לא איכפת לן אף אם הם משל יחיד לכך אסורים מאתנן, ועי' תמורה כ"ג ע"ב וביומא דנ"ה ע"ב ותמורה דל"א ע"ב ועשו וגו' וכריתות ק"ו בתו' ובאמת מדברי רש"י בע"ז דמ"ו ע"ב, וע"ש בדמ"ז משמע דאתנן ושאר פסולים זה רק למזבח או לכלי שרת ולא לבנין הבית וע"ש בתו' ד"ה ואי וברש"י שם ד"ה אסור ובד"ה ליקוים דעיקר הגדר אם חל שם קדושת הבית על האבנים הפרטים הנבנים בבית דזה רק גדר חלק מעשה עץ עי' חולין דקכ"ט וב"מ דקי"ז ע"ב ברש"י שם דמבו' דהעצים והאבנים שנפלו מהבית הוו פנים חדשות וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דנגעים ר"א חסמא ורבנן אם החלקים של בית המנוגע הם מטמאים בכ"ש או דווקא בכזית, ותלי' בזה, ולכך קיי"ל בונין בחול ואח"כ מקדישים מעילה דעיקר הדבר הוא הצורה משא"כ במזבח דצריך לבנות לשם מזבח כמבו' במכילת' פ' יתרו וע' תוס' סוכה דמ"ט אם נפגם אבן אחת לאחר הבנין פסול, ועמ"ש התו' יומא דמ"ד דאבני היכל לאחר שנסתרו אף דיש בהם מעילה עי' קידושין דמ"ד מכ"מ קדושה אין בהם ומותר הטמא ליגע בהם וכן מבו' בתוספת' תמורה דמותר ליתן לבדה"ב מן אתנן וזה ר"ל רבי' שהם משתנים וע' בתו' ע"ז די"ז ד"ה מהו כו' אך באמת אם שייך לומר על מטבע גדר שללה ועי"ש דקי"ב ע"ב גבי כסף הקדש וכסף מעשר מוכח דזה ג"כ הוי שללה אך מ"מ בגדר כל אשר בה דהיינו בגדר העיר לא שייך על מטבע דהדבר הוא להוצאה וזה שייך רק לפרטי' ולא לכלל ועיי' בב"מ דמ"ה ע"ב גבי דעתיה אצורתא ונ"מ למטבע של צדיקי' בעיר הנדחת אם נאסרת ובזה יש לבאר דברי הירושלמי בבעיא דשער נשים צדקניות דיליף זה מן הך דשללה וכסף הקדש וכן נראה דהא דבהמה של עיר הנדחת אסורה זה לא מחמת שללה אף דבגמרא דקי"ב ע"ב נראה דזה ג"כ בגדר שללה ובאמת אינו מובן לכאורה דהא קי"ל דבע"ח אינם נאסרי' רק שור הנסקל ורובע ונרבע כבר כתב בזה רבינו בהלכו' מאכלות אסורות פ"ד הל' כ"ב דנעשו כבהמה טמאה ור"ל שינוי עצמיי וכבר ידועה שיטת התוספות בכמה מקומות ורש"י ב"ק דמ"ה וכן ס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון דאסור בהנאה רק לאחר סקילה וכן דייק רבינו כאן בהל' י"ג דבהמה של עיר הנדחת הוי כשור הנסקל ור"ל דזה הוא איסור פרטיי לא מחמת שלל עיר הנדחת אם כן לפי זה י"ל דשל רשעים ובשחוצה לה אין נאסרי' כלל ורק התורה פסקה לנו דצריך להרוג את הבהמה ורק ברש"י חולי' דק"מ מבואר דלאחר ההריגה נצרך לשרוף את הבשר דהוא סבר דגם שללה יש על זה אך יש לומר דלאחר הריגה חל עלי' שם שללה וכ"כ בזה וכן דייק רבינו בהל' י"א בהמה חציה כו' שהיתה בתוכה ור"ל דאף אם נימא דיש גם על זה גדר שללה זה ודאי היכי שיש לאחר שותפות בה אי אפשר שתאסר ובגדר הך דביצה דל"ח יאכל הלה וחדי עי"ש ועיין במה שכתב הר"ן נדרים דמ"ו ע"ב רק כאן ר"ל מחמת בהמת עיר הנדחת דהוי כשור הנסקל ושם חל על כולה וכן יהי' נ"מ אם נהנה ממנו בזמן שהיא חיה אם יש עליה גדר איסור הנאה אם הוי בגדר מעשה עץ וכמש"כ לעי' ועי' בחולי' דק"מ וכן נ"מ דהנה רבינו פסק בהל' ז' דכל הנהנה כל שהוא מעיר הנדחת לוקה מחמת לשון הכתוב דמאומה וכה"ג פס' ג"כ בהל' מאכלות אסורות פי"א גבי יין נסך ותקרובת ע"ז דלוקה על כל שהוא ועיי' שבת דפ"ג ע"ב גבי ע"ז אין צריכה שיעור לאיסורא אך באמת שם אין הפירוש כן רק דר"ל שיש עליה איסור ע"ז שהמשתחוה לה חייב סקילה ועיי' ביצה דל"ט גבי שלהבת של ע"ז ושם מבואר דמותרת עיי' לקמן בדברי רבינו פ"ז הל' י' אך באמת גם שם מיירי דהשתחוה לשלהבת לא נאסרה השלהבת משום דהוי קמא קמא אזלי לה כעין הך דע"ז דמ"ז ועיי' ברכות דנ"ג ולקמן אבאר בזה. עכ"פ גבי עיר הנדחת חייב בכל שהוא אם נהנה ועיי' שבת ד"צ ע"א אם כן י"ל דאם אכל או נהנה מבשר בהמת עיר הנדחת י"ל דרק כזית אז לקי כמו בכל שור הנסקל, אך מ"מ לשון הגמרא צריך ביאור דלכאורה משמע דאיסור שללה חל גם על בע"ח וצ"ל כך, דנהי דהדבר בעצמו לא נאסר מ"מ נאסר הוא מחמת דהוא נכסי הבעלים ולא מחמת דהוא משל העיר ולכך מייתי בגמרא שללה ולא הך כל אשר בה, ואף של הרשעים אינם אסורים רק אם הם בתוכה ויש בהבהמה ב' גדרי איסור, אחד מחמת דין של הבע"ח ואז אף אם הם של הפקר ג"כ י"ל דנאסרי' עי' בירושלמי סנהדרי' פ"י הל' ז' גבי ביברים של חיות וכו' וגבי עוף טס למעלה מעשרה ור"ל אם גם על זה יש שם עיר הנדחת כיון שהוא באוירה כמבואר שבת ד"ז וכמה מקומות ובזה י"ל מה דגמרא דילן בנדרי' דנ"א ע"ב מדייק על קרא דהדגה אשר ביאור מתה עי"ש וי"ל דהמכה לא שלטה רק במה ששייך להמצריים וכן המים רק מה שביאור דהיינו שנחפרים בידי אדם עי' ב"מ דק"ג ע"ב וכמה מקומות אבל מים של רבים דאינם נאסרי' כמבואר ע"ז דמ"ז ודנ"ט וב"ק דפ"א עי"ש בתוספות ומעילה די"ג גבי הקדש דלא חל על זה וכן הדגים כיון דהוי רק גזל ומפני דרכי שלום לא שלטה בהם המכה רק הוא מבואר בירושלמי גיטין פר' ה' דזה רק בגדולי' אבל קטני' הוי גזל גמור וכמו הך דב"מ די"א עי"ש וכן ר"ל הירושלמי ב"ק פ"י גבי נחיל של דבורים דנאמן קטן לומר דרק במפריח ר"ל דהדבורי' יכולי' לפרוח והוי בגדר גזל מפני דרכי שלום וגם מרדו דהוי בגדר הפקר כמבואר חולי' דקל"ט וזה ר"ל הך דב"ב דכ"ג ע"ב גבי ניפול הנמצא כו' דחוץ לנ' אמה הרי של מוצא, דכל המדדה אינו מדדה כו' ור"ל דאם מדדה יותר הוי כמו מרד והוי הפקר וא"ש מה שהקשה התוספות ב"ק דקי"ד ע"ב דאמאי לא קנה בהגבהת הכורת ע"ש עכ"פ גדולי' הגזל רק מפני דרכי שלום ולא הוי שלהם ולא נאסר רק בגדר עיר אבל קטנים הוי קנין גמור ונאסרים ועיי' תוספות ב"ב דע"ט ע"ב עי"ש ולכך במצרים לא מתו רק הדגים הקטנים דהוי שלהם. וכבר כתבתי בזה דנהרות המושכים הם שייכים לכל כמבו' בכ"מ וע' בירו' חלה פ"ב ובגיטין ד"ז ע"ב גבי נהרות, וע' בהך דבכורות דנ"ה ע"א פלוגתא גבי ירדן אם הוי כא"י או כחו"ל ובירו' חלה פ"ד א' שם דהוי גבול בפ"ע ור"ל כהך דעירובין דע"ו ע"ב וירו' שם וב"מ דק"ז ובירו' שם בסוף דשני רשויות עליו ובתוספת' ב"ק פ"ז ומע"ש פ"ג גבי תחומין ונ"מ דבכל מקום שהוא הולך מתחיל משם הרשות. [השמטה גבי נהרות המושכין דעירובין דף מ"ו וביצה דף ל"ט דשייכים לכל, ובהך דמעילה דף י"ג ע"ב גבי מעיין היוצא משדה הקדש דרבינו מפרש שהיא נובע משם אך רש"י ז"ל מפרש שהיא נובע משל הדיוט (של חולין) רק שעובר דרך שדה ההקדש, ועי' בע"ז דף מ"ז ודף נ"ט וב"ק דף פ"א גבי תנאי יהושע, ורבינו ז"ל מפרש בהך דב"ק דף פ"א דמן הדין הוא שייך לכל העולם ויהושע תיקן שיהא רק לבני העיר כמבואר בהלכ' נזקי ממון פ"ה ה"ג ושוב הוי כמו שותפות ובדברי רבינו בהל' גזילה פ"ו הי"ג ותוספ' ב"ק פ"ו מבואר ג"כ דעל פי דין שייך לכל אדם, ובאמת זה תלי' במחלוקת בכתובות דף ע"ט ע"ב גבי פיר של גפרית אם זה הוה כמו פירות או כמו עצם הקרקע ע"ש ור"ל אם שייך בזה גדר גידולין ועי' ב"ב דף ס"ז ועירוכין דף ל"ב גבי חולסית ומצולה ע"ש וה"נ גבי מעיין אם יש עליהם שם גידולי קרקע וגדר גידולי הקדש, ובאמת נראה דהך דב"ק דפ"א ר"ל כך דעי' בנדרים דף פ' ובירוש' שם ותוספ' סוף ב"מ וירוש' פ"ח דשביעית מבואר שם דאף דבאמת שייך המעיין לכל העולם מ"מ בני העיר קודמים וזה ר"ל הגמ' מעיין היוצא, בתחילה בני העיר, פי' דבתחילה בני העיר קודמים, ומחלוקת שם אם שאר בנ"א צריכין לשלם בעד המים ולכך מבואר בשביעית פ"ח מ"ה דמותר ליתן פירות שביעית בשביל מה שנותנים לו מים לשתות דאין זה ניקר' פריעת חוב, וכ"נ משאלתות פ' ראה וע' בל' רבי' בה' איסמ"ז פ"ד ה"ז גבי משתחוה למעין ודייק שם דווקא נובע בארצו, ואף דרבינו ס"ל שם גבי משתחוה להר אבניו אסורים למזבח אף דאינן שלו כבר כתבתי בזה דמים כל זמן שלא נעקרו מן המעיין אין עליהם שם מים כלל ופנים חדשות באו לכאן ועדיפי משינוי וכמ"ש רבינו בהל' ציצית פ"א הלי"א גבי משתחווה לפשתן נטוע דמותר לציצית משום דפ"ח באו לכאן, עי"ל דגבי משתחוה לבהמה חל האיסור על הבהמה והם אסורים ממילא ועי' בהל' איסורי מזבח פ"ג הי"ד גבי משתחווה לקמה דמותר למנחות, דזה עדיף משינוי וכמו הך דב"ק דצ"ד גבי מתנות עניים אם עשה מהם עיסה ועי' רש"י מכות דף ט"ז דה"ה טחינה וכריתות ד"ה גבי קלוי וכרמל, ובאמת שם דייקי רק חטין מהו למנחות כו' ור"ל דלכך גבי בגדי כהונה מבואר שם וכן גבי ציצית דמשתחווה לבהמה צמרה פסול משום דתחילת פעולתם צריך שיהי' לשם מצוה כמו טויה בציצית ואריגה בבגדי כהונה כמבואר בירוש' יומא פ"ג משא"כ טחינה בחטים של מנחות וכן גבי פשתן בהמלאכה שלהם בתחילה א"צ לשמה עי' סוכה דף י"ב ע"ב, וגבי מזבח האבנים צריך חציבה לשמה כמבואר בירוש' יומא ובמכילתא ס"פ יתרו ובדברי רבינו פ"א מהל' בנין בית הבחירה ועי' במס' מדות בזה ותוס' סוכה דף מ"ט וכבר כתבתי בזה, ולכך באבנים למזבח ובגדי כהונה פסולים אף שאינן שלו ונשתנו, ולכך רק חטים אבל שעורים שיש בזה מנחת העומר דצריך קצירה לשמה פסולים אף משל אחרים ובשינוי. ע"כ השמטה].
ועי' מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"א דב"ב על הך דב"ב דמ"א גבי מקום מחיצה וכבר כת' בזה בשיטת רבי' בה' מעה"ק פי"א ה"ה ו' דמחיצה אין עליו שם פנים ולא שם חוץ דכיון דהו' כלול משניהם בגדר הרכבה מזגית והאוכל שם קדשים לוקה משום לא תוכל וגו' אבל מ"מ אינו נפסל עד שיצא לחוץ ממש וזהו דדייק קרא בשעריך, וא"ש מה שהקשו התו' מכות די"ח ע"א ע"ש, ועי' במכילתא פ' בא על הך דמ"ק דכ"ה דלא שרתה נבואה בחו"ל אך דעל נהר שפיר שורה, ועי' בספרי פ' שופטים מקרבך ולא מחו"ל אך נ"מ לתחומין של א"י אז אם הוא הולך לא"י חל על זה גדר א"י ואם לחו"ל הוי גדר חו"ל כמ"ש, והנה מבוא' בכ"מ בתוספת' דמאי ובאהלות ובירו' דמאי וכ"מ ועי' עירובין דמ"ז דצידון הו' עלי' שני הגדרים ובגדר עיירות שעומדין על הגבול, סנהדר' ד"ה ע"א ובירו' ספ"ד דחלה, ובזה א"ש הך דיונה בן אמיתי ע' סנהדרין דפ"ט ובמכילת' פ' בא, דהאיך עלה על דעתו להיות כובש נבואתו, אך הוא הי' מצידון עי' ירו' רפ"ה דסוכה ובירו' חלה פ"ב גבי הני שכבש ירבעם בן יואש ולכן שכר ספינה היוצאת לחו"ל ולא הי' חל עליו שם נביא אך הקב"ה עיכבו בגבול א"י ושוב הוי נביא. על כל פנים יש לומר דהני אסורים מחמת בע"ח ושל הפרטים אסור' מחמת שלל ודוקא כשהם בתוכה דבטלי להם, וכן נ"מ דהנה מבואר בע"ז דל"ד ע"ב וכן פסק רבינו בהלכו' אישות פ"ה הל' ב' דהמקדש בפרש שור הנסקל הרי זו מקודשת כו' שאינו דבר חשוב לגבי השור ובהלכות מאכלות אסורות פ"ד הל' כ"ב כתב שם סתם פרש כו' מותר בהנאה ומה כונת רבינו בהלכות אישות וצ"ל כך דהנה רבינו פסק דמי רגלים של חמור מותר עי"ש אך הראב"ד בהשגות פסק שם דאסור כרב ששת, ומאי נ"מ לפרש וצ"ל כמש"כ התוספות בכורות ד"ז דיש נ"מ ביצא לחוץ אז הוי בגדר היוצא מן הטמא ונעשה פנים חדשות אף דאין ניכר שינוי בעצם וראיה מדכתב רבינו בהלכות טומאת אוכלים דמי רגלים של בהמה אינם מכשירים והוי כמי פירות ופרש דכאן ר"ל שנמצא בפנים א"כ אם יצא הפרש משור הנסקל יש לומר דאסור אף למאן דס"ל דכ"ז שהוא חי אינו נאסר זה רק בעצם ולא ביוצא ממנו וראי' מוולד של שור הנסקל דקיי"ל דאם נולד לאחר גמר דין אסור בהנאה וכעין שמחלק רבינו בה' אבות הטומאה גבי שברי ע"ז דמעצם ע"ז אם נשברו אין מטמאים וממשמשי ע"ז שפיר מטמאים כיון דהעצם לא נשתנה וה"נ כן אך ר"ל כך וזהו כוונתו בהל' אישות דעי' בנזיר דנ"א ע"ב דהוי זה בעיא אם פרש מתבטל לגבי הגוף ובמעילה די"ב אמרינן שם דפרש של קדשים לא הוי כגופו אך רבינו ז"ל בהלכו' מעילה מפרש שם דלא כרש"י רק דר"ל במה דא' פרש דמן עלמא קאתי ר"ל דהשוורים באו מעלמא ולא של הקדש רק מחמת שנמצא הפרש בחצר ההקדש יש בהם זכיה להקדש בגדר ממון ואף דקיי"ל אין חצר קונה להקדש עי' ב"ב דע"ט ובהך דב"מ דק"ב מ"מ החצר הוי כמו יד להפרש ובטל לגבי' וכמו קן שבראש האילן של הקדש עי' מעילה די"ג ע"ב ודי"ד עי"ש ושם אבאר זה. ועיין ב"ק די"ח ע"ב אם זה הוי כמו צרורות ובע"ז דכ"ט ע"ב גבי חלב קיבה עי"ש ובירושלמי שם דמחלק בין דבר שנשתנה לדבר שהוא בעין כמו טבעת שנמצאה שם אך מ"מ ס"ל לרבינו דגדר היוצא מן הטמא דקי"ל דאסור הוא גדר כללי ולא פרטי דהרי רבינו ס"ל דהוי רק איסור כמבואר בהלכות מאכלות אסורות פ"ג הל' ו' וכן ס"ל גבי חוטין שבחלב בקרומים דהוי אסור מן התורה ובגדר איסור כללי לא שיש עליו שם חלב. ולכך פסק רבינו בהל' מא"ס פ"ז הל' כ"א דאין מעבירין את הטבח אם נמצא אחריו חוטין וקרומין של חלב אבל בחצי שיעור חלב מעבירי' אותו ע"ש שכתב מפני שהטבח נאמן כו' ר"ל דניקור הוי מפרטים השייכי' להטבח כמבוא' שם וצריך לזה מומחא וכיון שחסר ממנו זה הפרט בטל ממנו זה הגדר, וכה"ג ס"ל בפ"ח הל' ז' והל' ט' דלמכור לרבים צריך דווקא שיהיה מוחזק בכשרות וכמבו' בירוש' דמאי הובא בתוס' יומא ד"ח ע"ב, והנה כמו דקיי"ל בירוש' נדרים פ"י הובא בדברי רבי' בהלכות סנהדרין ותו"כ פ' תזריע ופ' מצורע ובירוש' חגיגה פ"א ופ"ב וכן לגבי ראית דמים של אשה וכן גבי כל דיני כהונ' ולוי' בכורות ד"ל ע"ב דצריך שיהא ראוי לכל הדברים שבזה הגדר, ונ"מ ג"כ גבי לוי שיש בו ג' גדרים משורר ומשוער ושומר, דבתחילה צריך שיהי' ראוי לכל הדברים הנ"ל וכן בזמן המדבר צריך שיהי' פחות מבן נ' אך אח"כ כשכבר נתמנה ונחסר ממנו פרט א' אז כשר להפרטי' האחרים וכמ"ש רבי' בהל' כלי המקדש, וזה ר"ל הך דחולין דכ"ד ע"א דרק חוזר לשאר דברים ע"ש. וכן ר"ל בהך דחולין ד"ט גם כל טבח שאינו יודע כו' ומקשה שם פשיטא לא ר"ל כפי' רש"י שם דפשיטא דאסור ועי' שם במה דפלג רש"י עם רבי', אם רק אחרים אסורים אבל הוא עצמו מותר אך רבי' ס"ל בפ"ד ה"א דגם הוא אסור דגם לעצמו צריך שיהא מומחא ועי' בירוש' פ"ט דעירובין ופ"ג דחגיגה גבי ע"ה וב"נ דהוי שם מחלוקת אם לעצמו לאחר שקיבל עליו דבר חברות וגרות נאמן שלא נגע בהטהרות או בהיין ובדברי רבי' בהל' מטמא משכב ומושב ובהך דכתובו' דכ"ח ע"ב וכבר כתבתי בזה. אך באמת הפירוש בגמ' שם בחולין ד"ט ר"ל דלמה לן לחשוב דיני הלכות שחיטה כו' ותירץ דנ"מ דאף אם הלכות שאינן נכרות בהשחיטה יודע מ"מ לא מהני ואין עליו שם טבח ולכך ג"כ כ' בהמ"א הנ"ל פ"ח ה"ט דאין לו תקנה לעולם ר"ל אף לחותך כזית בשר וליתן לו ג"כ לא מהני אבל גבי כותי מהני כמבו' חולין ד"ג דשם רק בגדר אקראי משא"כ דכת' דטבח הנאמן שוב לא מהני זה, ועי' בפי"ב מה' עדות שכתב דהוי בגדר אוכלי טריפות ר"ל כיון דרק בזה הפרט נמצא שעבר על לפני עור וגו' הוי בזה כמו אוכלי טריפה ובאמת מה ר"ל, אם הטריפה כבר נאכל כדמשמע מלשונו בפ"ח ה"ט הנ"ל דנקט מחזיר את הדמים כו' וכדמשמע כעין הך דהל' מכירה ספט"ז ע"ש וכן בלשונו שבהל' עדות הנ"ל ובהל' שחיטה ספ"י ועי' בתו' זבחים דפ"ח ע"ב דמוכח שם דכל זמן שהדבר לא נעשה עדיין אין עליו זה הגדר, ועי' בהך דב"מ דס"ב וב"ק ד"ל ע"ב וב"ב דצ"ד ע"ב גבי ריבית אימתי עוברים אם משעת שומא או משעת גבי' ע"ש במסקנא דהוי ניתק לעשה בין המלוה ובין הלוה כמ"ש רבינו בהל' מלוה פ"ד, ואך דמה שייך בהלוה עשה צ"ל במה שטרח לקבל הריבית בחזרה, דריבית לכו"ע צריך הלוה לקבלם בקנין דהדבר נעשה של המלוה, ואף לשיטת רבינו בהל' מלוה פ"ד הי"ג דמהני אם הלוה מוחל לו אח"כ זה רק לאחר שחייבוהו ב"ד להחזיר כעין הך דב"ק דק"ד ע"א גבי גזל לאחר שנשבע כמ"ד יהא לי כו' וע"ש דק"ט ע"א בהך דר"ט ור"ע גבי גזל הגר ובדברי רבינו בהל' גזילה פ"ח ה"ה ובהשגות שם ע"ש דלשיטת רבינו די בהודאה בב"ד ולא מעכב להקרבן, ובאמת גבי ריבית אף קודם נתינה הריבית להמלוה נכסי הלוה משועבדים להריבית רק שעוברים וזה ר"ל משעת שומא ועי' תמורה ד"ו ע"ב גבי אם בזה שייך אי עבד לא מהני ובאמת מה דפליגי אביי ורבא ב"מ דס"ה היכי דיהיב לי' גלימא בשביל הריבית שחייב לו מה מחזיר לו וע"ש בתמורה ומזה מוכרח דחייב לו מעות הריבית דאל"כ לא קנה כלל הגלימה ומה שייך בזה רבית וע"כ דהוא עפ"י דין משועבד לשלם הריבית וכן בהך דקידושין ד"ו גבי מקדש בריבית מוכח ג"כ כן דאל"כ במה קידשה ואדרבה ע"י שהוא משועבד ע"כ עוברין ועי' ב"ב דקכ"ד ע"ב גבי בכורה בריבית ודקמ"ה ע"ב גבי שושבינות דאין בזה ריבית כיון דבאמת אין עליו חיוב שישא אשה שיקבל ממנו שושבינות וזה ר"ל שם בב"ב דלאו אדעתא דהכי יהיב לי' ר"ל באין נותן לו בעבור שחייב לו רק אם נשא ובלא זה אין צריך ליתן לו, ועי' במה דפליגי שם הרשב"ם עם רבי' במה דאמר שם דמנכה לו דמי אכילה אם ר"ל מה שאכל אז בשעה שנתן השושבינות או במה שלא אכל הוא כעת ועי' ב"ק נ"ט ע"א נכי חיה כו' וע' מ"ש הג"א רפ"ו דכתובות גבי נכסי צאן ברזל ע"ש וכן מוכח בתוספת' דב"מ פ"ה דהיכי דא' חייב לחבירו ריבית והלך וירש עליו כו' דאינו יכול לסלק זה עבור זה חזינן דמשועבד, ולכך רק אם התנה בשעת הלוואה וכמבו' בב"מ דס"ב וכ"מ וע"ש דס"ג ע"ב, ומ"ש רש"י בב"מ דקי"ד ע"ב גבי במה דאמר שם הא עשיר שכב דכת' שם רש"י דהוי ריבית אף דזה הוי שלא בשעת הלוואה ולא קצץ צ"ל כיון דהתו' אמרה שהדין כן שמותר ע"י הלוואה לשכוב במשכונו זהו גופא הוי ריבית וכן מ"ש התו' קידושין ד"ח ע"ב גבי משכן דכתי' ושכב בשמלתו וברכך וזה ריבית דברים וצ"ל ג"כ כיון דהתו' אמרה שצריך לעשות כן הוי שעבוד משעת הלוואה, ועיקר האיסור הוא מחמת שהוא באמת חייב לו וכדאמרי' שם כל שאילו בדיניהם מוציאים בדינינו מחזירים, ומה דאמרי' בב"מ דס"א הצריכותא מלאו דריבית וגזל שם ר"ל דבאמת גם בגזל עיקר החיוב הוא הקנין וע"י הקנין נתחייב השבה ע' ב"ק דס"ז ע"א ולכך שינוי קונה כיון דיש בו גדר קנינו דאל"כ ברשותא דמרי' מנח ולכך שניהם אינם יכולים להקדישו ועי' תוס' קידושין דנ"ב ע"א ולכך באמת היכא דליכא איסור וחיוב התו' להשבה לא קנה כלל כמו גזל עכו"ם אז הוי הדבר של ב"נ כמו שהי' ועי' במ"ש הרמב"ן ז"ל רפ"ג דסוכה וזה ר"ל הך דב"מ ד"י ע"ב גבי שליח לדבר עבירה דעיקר הקנין הוא על ידי החיוב והחיוב הוא ע"י הקנין דכ"ז שלא עבר לא קנה כלל, ועי' תוס' ב"ק דע"ט אם קנין הגנב דומה לשאר קנינים וברש"י ב"מ ד"ח ע"א גבי האומר לחבירו צא וגנוב דייק שם רש"י רק דפטר מכפל, והקיצור בזה דעיקר הקנין הוא משום חיובי התו' וכן הדין בגזל הגר ומת לאחר שבועה דעיקר החזרה הוא משום הכפרה וכ"ז שלא קנה לא שייך בזה זכי' ועי' ב"ק דק"ט ע"ב דכ"ז שלא הודה ליכא קנין דליכא מה לקנות וכמו דמבו' בדברי רבי' בהל' שמיט' ובירו' שביעי' דהכופר במלו' אין שביעית משמטתו וכן אין מיתת כה"ג מבטל הגלות כ"ז שלא נגמר דינו כמבו' במכות ד"י וכן אין נשיאות מכפרת כ"ז שלא נתברר שחטא כמבואר בירוש' פ"ג דהוריו'. עכ"פ ריבית הוי חיוב ושעבוד גמור ורק אם נשתעבד למציאות לדבר המסוים כמבואר בכ"מ דכל דבר שעבוד וערבות וזכי' לא הוי רק למציאות פרטי, ועי' בירוש' שבועות פ"ח גבי שמירה דרק אם אמר ליתן מתנה לפלוני אבל לא לכל מי שתרצה וגבי שומר אבידה בב"ק דנ"ו וכ"מ הוא למי שהאבידה שלו ולכן צריך דוקא סימנים בהאבידה שזה בירור שנעשה ע"י אדם ועי' ב"מ דכ"ז ותו' ב"ק דס"ו ד"ה מוצא ע"ש בתוס' מה שהקשו מהך למ"ד סימני' לאו דאור' אך באמת אין הפי' כן בגמר' שם דיש בזה שני גדרים אם עצם הסימני' ור"ל כי כל דבר שזה רק סימן שהדבר כך, לא שהוא עצם הדבר וזה לא ברור הוא לן שזה מן התורה ר"ל כי הדין יפסוק לנו שזה מהני וכמו גבי סימני ביצים דחולין דס"ד ודע"ט גבי פרידות וביבמות ד"פ גבי סירוס וכן בעצם גבי סימני עופות וכן בדגי' גבי ראש ושדרה דע"ז ד"מ וכן בהך דחולין נ"ט ע"א שתי וערב כו' דזה רק לא סימני' על התואר רק סימן על המציאות אבל סימני טומאה וטהרה של בהמה וכן סימני שטות דחגיגה לדידן דלא כשיטת רבינו דזה עצם התואר וגבי החילוק בין חיה לבהמה דחולין ד' נ"ט ע"ב זהו ג"כ סימן העצם לא התואר, ולכך בזה לא פליגי ר"ש ורבנן גבי חיה שילדה כבהמה או להיפך אי אזלינן בתרה או בתר מינא דאימא, רק בקלוט בן טהור, וכן באמת גם בקלוט סבירא לי' להתוס' בכורות דכ"ד דרק בקלוט פלג ר"ש אבל לא במעלה גרה ואכ"מ עכ"פ כך, י"ל דהך דאמרינן ב"מ דכ"ז דלא הוי בירור מן התורה זה רק ידיעת הסימנים אבל עצם הסימנים בזה י"ל דזה אומדנא מן התורה לגבי ממון ע' ב"ב דמ"ו ודקכ"ח ע"א וביבמות דקט"ו ע"ב ע"ש בתו' וכ"מ. ועי' בחולין דצ"ו ע"א גבי פלניא דהאי סמנא כו' ר"ל כי זה ניצרך שהעדים יכירו וידעו את הרוצח ומי הוא, שאף שזה וודאי הרוצח כגון שלא זזה ידם מתוך ידו רק שאין מכירים אותו מי הוא או שמכירים אותו רק ע"י סימנים לא מהני וזה ר"ל רבי' בה' סנהד' פי"ב ה"א אך זה חידש לנו רבי' שא"צ לידע שהוא פלוני בן פלוני רק פלוני בלבד. [השמטה בגדר אם צריך לומר פלוני בן פלוני בלבד ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ג הלט"ו והלט"ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הרני כשמשון כבן מנוח ועוד וגבי נזירות של שמואל א"צ זה ע"ש משום דמוכח מדברי רבינו שם פ"ב הל"ד דגבי נזיר אם אמר הרני כזה סתם די וגבי נדרים לא מהני רק אם שמע שנדר ותכ"ד כמבואר בפ"ג מהל' נדרים הל"ג משום דנזיר הקדושה בעצם הגוף וקדוש קדושת הגוף כמבואר בספרי פ' נשא ובנזיר בכמה מקומות מלבד קדושת שער, ובאמת די במחשבה כמו גבי קדשים רק מחמת גזירת הכ' דכי יפליא צריך איזו דיבור אפי' ענין רחוק כמבואר בדברי רבינו רפ"א מהל' נזירות ונזיר ד"ב ע"ב לכך די בזה, אך זה רק גבי נזיר עולם וסתם נזיר דיש בו קדושה בקרבנות ובטומאה והוה הגוף בעצם בגדר קדושה ודי בהתפסה משא"כ בנזיר שמשון דאין בו כל הני שוב אין עליו גדר עצם קדושה רק דין ע"כ צריך פב"פ ולכך רבינו לא הביא גבי נזיר שמשון כינוים וכבר כתבתי בזה, וכבר כתבתי במ"א דגבי נזיר שמשון לא מהני במופלא הסמוך לאיש. ע"כ השמטה].
ואף דבסנהד' מ"ג ע"א דגבי הכרוז נקט פב"פ, אבל רבי' בפי"ג הל' א' נקט רק פלוני, דבאמת גבי גט המבואר בכ"מ ע' גיטין דפ"ה ע"ב גבי בעל דצ"ל פב"פ לא ר"ל שאנו יודעים שאביו הוא פלוני רק שכך הוא נקרא וכן בתואר הכהן של גט הוא ג"כ על השם לא על התואר, ודלא כמ"ש התו' גיטין ד"פ מהך דכתובו' דכ"ד ע"ב גבי מהו להעלות כו' דבכל שטרות הוי זה פרטים משא"כ בגט הוי עצם דשאר דברים שאינם שייכים לגט פוסלים בגט כמבו' בירוש' פ"ג דגיטין וכבר כתבתי בזה, ועי' זבחים ד"ז ע"א גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו דהוי שינוי קודש, לא בעלים ע"ש, ומ"מ זה צריך רק בהפועל הדבר כמו בגט המגרש אבל במתגרשת רק פלונית אשתי ר"ל קנין האישות שיש לו בה ועי' בירושל' גיטין פ"ב גבי מאי דנקט שם אני פלוני מגרש את אשתי ושם ר"ל כך, שיש בגט ג' גדרים א' הגט והב' הגירושין והג' שנתגרש', והגט הו' פלוני מגרש את אשתו והגרושין פב"פ פלונית אשתי וגם ראי' שנתגרשה. ובאמת זה ר"ל מאי דאמרינן ברפ"ק דזבחים סתם אשה לאו לגירושין ע"ש בתוס' אך אין הכוונ' כך רק דעיקר הגט הוי על האישות שיש להבעל בהאשה ולכך כ' רבי' בהל' גירושין פ"ג ה"ו גבי גט קוד' נישואין דלא שייך אז גדר גט כלל וכן הלשמה דרצה לומר לפלונית שהיא אשתו וקאי על האישות וזה להיפך מגט ולכך סתם לא מהני אבל קרבן הקדישו לשם זה וע' גיטין דפ"ו ע"ב דמסקינן שם דנתינת הגט אין צריך לשמה ולגבי קרבן היכא דעדיין לא הקדישו לשם זה הוי מחלוקת בנזיר דמ"ה ודכ"ז רשב"ג ורבנן אם צריך אז לפרש ועי' בתו"י נדרים ד"ד ותו"כ ריש פ' ויקרא וגבי שטר קידושין שם הלשמה הוא במציאות האיש והאשה דהם עדיין רחוקים ולכך מבואר בירושלמי גיטין פ"ג דשטר קידושין כשר סתם וכבר כתבתי בזה. וגבי חליצה דשם הפעולה של החליצה עושה היבמה רק שם הוי הפועל והפעולה שניהם כאחת ולכך לא מהני בזה תנאי כתובו' ע"ד ותוס' קידושין פ"ג כי זה עצם א' ואינו מתחלק כי המציאת והתואר נעשה ממילא כמבוא' בכ"מ אשה הקנו לו מן השמים, וזיקה רחמנא רמיא עלי' בע"כ ולכך לא אמרינן בזה גדר לקחתי כמבו' בירוש' כתובות פ"ד ואין בזה גדר עולה עמו ואינה יורדת כמבואר ביבמות דנ"ב ע"א כראוי כו' ר"ל דלא לקחה לאשה רק שלאחר שבא עלי' היא אשתו, וכן דייק רש"י כתובו' נ"ח ע"א דלכך אוכלת בתרומה ומהנו ביאת שוגג כמזיד ועי' ביבמות דנ"ו ע"א בפלוגתא כו' וכן להיפך גבי חליצה ג"כ כן שהחליצה הוא רק ע"י דרחמנא רמיא עלי' וכמו דמבואר בתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב כו' וב"ב דקל"ג ומנחות פ"ד רחמנא אמר כו' וזבחים ע"ה ע"ב וכבר כתבתי בז'. ועי' תוס' נזיר די"א דנטו בזה דגבי נזיר הדבר נובע ממנו, ע"י מה שאמר הריני נזיר ובזה עושה תנאי וזה רצה לומר רבינו בה' יבום פ"ד הל' כ"ד ע"ש שהרי נתכווין לחלוץ כו' אך מ"מ היא עושה הדבר רק הוא צריך לקרב לה הרגל ועי' בתו' כתובות ד"ל ע"ב דגבי בר דעת אם מניח עצמו אם ניקרא פועל, ועי' ע"ז דנ"ד גבי בע"ח דאין עליו שם בימוס, ולכך מבו' ביבמות דל"ט ע"ב דשם האשה צריך פב"פ ושם החלוץ רק פלוני. עכ"פ גבי דיני נפשות צריך שיכיר אותו ודי בפלוני מחמת דהוא עשה המעשה וראי' מהך דחולין דצ"ו, ועיקר הגדר משום דצריך דבר המסוים וכמ"ש רבי' ג"כ בספ"א מה' איסורי ביאה עד שתוחזק ור"ל שתאמר לפלוני ואז היא נסקלת, ועי' בירוש' סוטה פ"ט גבי אמרו ראינו את הרוצח ואיננו מכירים אותו, ובהך דעירוכין די"ח ושבועות ל"ה גבי שבועת העדות ובירו' שם דצריך דבר המסוים וכ"מ וגם בריבית כן דלא הוי שעבוד רק לדבר המסוים ועי' ב"ק דס"ג ע"א ע"ש ברש"י ותוס' שבועות דמ"ג ע"א גבי דבר שבמדה כו' ובדברי רבי' בה' גניבה פ"ב ה"ד דגרס רק דמי טבלו ולא כפל דעדיין לא הוי דבר מסוים, וכך קיי"ל במנחו' ד"צ וב"מ נ"ח דליכ' בהקדש גדר ריבית ע"ש דל' שייך על הקדש גדר מסוי' אבל גבי מע"ש יש כמבו' בתו"כ פ' בהר אף למ"ד ממון גבוה, וריבית הוי חוב גמור לשלם ודלא כדמשמע מדברי התו' ב"ק דקי"ב ע"א, וע"ש בירוש' ב"ק שם, ולכך כל זמן שלא נתן הריבית לא נפסל לא הלוה ולא המלוה רק העדים י"ל דנפסלו תיכף ועי' תוס' ב"מ דע"ב וכ"מ ובזה א"ש דהנה רבי' ז"ל פסק בהל' טוען פ"ב דחשוד על השבוע' אם הוא מן הנשבעי' ונוטלי' אינו יכול לגבות בשטר, וא"כ איך אמרינן שם בב"מ גבי מלוה בריבית אם גובה מן הלקחות הא בלא זה מאחר שצריך שבועה הוא חשוד, וע"כ כמ"ש ובאמת יש להאריך בזה איך קיי"ל גבי מומר לדבר א' דפסול לשבועה מה"ת כמבו' שבועות דמ"ה ועי' סנהד' דכ"ז ומשמע דאינו בגדר שבועה כלל ועי' תו' ב"ק דק"ח ע"א גבי כפילה, וכבר כתבתי במ"א דנ"מ דלאחר שפסלוהו ב"ד אז לא הוי בגדר עד ובגדר שבועה כלל אבל כל זמן שלא פסלוהו ב"ד סמוכים אז רק ב"ד אינם מקבלים אותם בגדר בירור, סנהדר' דכ"ז אבל בגדר פועל כמו בקידושין היכא דליכא הכחשה וודאי מהני וכן רק מכאן ולהב' לא למפרע דרק בגדר בירור קיי"ל דנפסל למפרע וגם לזה צריך דווק' ב"ד סמוכי' ועי' בירו' תרומו' פ"ח וסנהד' פ"ג דפסול צריך שיפסול דווקא בב"ד אך מ"מ לשבועה מנלן זה, וצ"ל מהך דמכילתא פ' משפטים גבי קרא דשבועת ד' כו' להוציא את החשוד דנראה דזה רק בב"ד אבל בשבועה בעלמא מהני וא"ש מהך דבכורות דמ"ה ע"ב, אך באמת שם מיירי לאחר שעשה תשובה. ואכ"מ. עכ"פ למה גבי חוטים וקרומים אינו נפסל, ועכצ"ל דזה הוי שם אחר ואין עליו שם חלב אף שהוא בא מגדר חלב. עכ"פ זה תליא במ"ש במ"א דדבר הבא ממציאת אחר אם חל עליו שם הראשון וכמו גבי גדר שליחות דפליגי רבי' עם הראב"ד גבי קידושין אם צריך דווקא שיעשה השליח בעדים בפ"ג הט"ו משום דהפרט של קידושין בלא עדים לאו כלום, אך מ"מ הגדר שליחות הוא בכל התורה ואין על זה השם של דבר שבערוה. ועיי' במ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ו הל' ט"ז גבי שליח דלא מהני תכ"ד כמו בגט אך י"ל דזה לבטל הגט לא השליחו' וכן נ"מ גבי תרומה אם מהני לעשות שליח בלא דיבור מפורש כיון דתרומה ישנו בלב, עי' בנדרים דל"ו ע"ב ובתוס' בכ"מ, ועי' במ"ש רבי' בהל' ק"פ גבי שליחות בקרבן פסח דלא מהני רמיזת בפ"ג הל' ו' ע"ש וכן הך דקיי"ל בשבועות די"ג דיו"כ אעבירה דיומא לא מכפר מ"מ מבואר בכריתות די"ח ע"ב דגם על יו"כ ליכא אשם תלוי על ספיקו מחמת שיו"כ בעצמו מכפר, חזינן דספק הוא דבר חדש ואין שם הדבר העיקרי עליו ועי' כריתות ד"ח ע"א מבו' שם ג"כ דחיוב התו' על הספק וחיוב התו' על הוודאי הוא ב' גדרים, ועי' בירוש' רפ"ג דהוריו' גבי אשם תלוי דאף אם הי' נודע לו הי' מתכפר בקרבן א' מ"מ על ספק חייב קרבן וודאי ואש"ת ע"ש וכן גבי ספק טומאה ברה"י לגבי פסח עי' בירו' פסחים פ"ז ופ"ט גבי נזיר ובספרי פ' נשא דזה הוי טומאה חדשה, לא טמא נפש, וכבר כתבתי בזה. ונ"מ ג"כ למאי דקיי"ל דישראל הבא על הנכרית הוולד כמותה, זה גדר פרטי או זה כללי דהוולד הוא ב"נ, ונ"מ אם ישראל בא על עמונית או מצרית נכרית ונולד זכר מהו דין הוולד אם יש עליו שם הכלל ב"נ או שם הפרט עמונית או מצרית וזהו כוונת הגמ' ביבמות דע"ז ע"ב בנה מעמוני פסול ור"ל כה"ג דדווקא מעמוני דלא מישראל אף דאזיל זרעא בתרה מ"מ זה רק המין לא הפרט, וכבר כתבתי במ"א דנ"מ לשיטת רבי' דס"ל בהל' אבות הטומאות פ"ו דתקרובו' ע"ז מטמא כנבילה מן התו' איך הדין אם שחט עוף טהו' לע"ז בשחיטה כשירה ובאופן שאינו נעשה מומר עדיין והנ' זה קיי"ל דעוף טהור אין לו שום טומאת נבילה לבד בית הבליעה וחידוש הוא כמבוא' בזבחים ד"ע וחולין דל"ד ונידה דמ"ב ור"ל דשם נעשה טומאה חדשה איך הדין בתקרובות ע"ז אם זה נבילה כללית או גם פרטית ויהיה מטמא ג"כ בבית הבליעה, ועי' פסחים דע"ג שם מוכח דמטמא בבית הבליעה דאל"כ מאי מקשה שם מה תיקון כו' הלא יהיה נ"מ לגבי לטמא בבית הבליעה, וכן נ"מ גבי הך דחולין דק"ח גבי בשר בחלב מאי דאמרי' שם גדי אסרה תורה ולא חלב ומקשה שם מחצי זית כו' ור"ל כך דעיקר הגדר שם פליגי דבאמת בבב"ח לאחר שנתבשל נובע ממנו איסור חדש, וזה ר"ל בב"ח חידוש ואין עליו כלל שם איסור בב"ח רק איסור ואסור אף שלא כדרך הנאתו כמבואר בפסחים דכ"ד אך מ"ד גדי אסרה תו' ולא חלב ר"ל שהחלב בוודאי נאסר על ידי שנתבשל עם הבשר אך הגדר איסור לא חל על החלב ונ"מ דעל החלב שלא כדרך הנאתו י"ל דפטור, והנה בכל מקום אכילה ושתי' לא מצטרף ועי' יומא דפ"א ובתוספת' תרומות ומעש"ש ובירוש' שם ותוספת' פסחים וכריתות יש בזה סתירות והנה כאן מבוא' דחצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף ולוקה, והטעם דבב"ח חייב שלא כדרך אכילתו וא"כ חזינן דגם החלב נעשה עצם האיסור לא מחמת טעם הבשר לבד דהרי גם טעם הוי רק נובע מאיסור, לא עצם, ועי' בע"ז דס"ז וס"ח גבי נטל"פ דמבואר שם דגם של כלאי הכרם מותר אף דכלאי הכרם שלא כדרך הנאתו חייב וצ"ל אי משום דאז לא חל עליו גדר טעם או דזה איסור חדש ואין עליו גדר דכלאי הכרם וכה"ג כת' הראב"ד ז"ל גבי יי"נ דאף דלא בטל ואסור במשהו מ"מ בהנאה אינו אסור, רק בדבר חשוב וכן מבו' בירוש' חלה פ"ד דר"ל ס"ל דאף דטבל אינו בטל מ"מ התערובות הוא ג"כ איסור חדש ואינו מדמע, ועי' במה שדייק רבי' ז"ל בה' מ"א פט"ז ה' כ"ח וכ"ט דס"ל דיי"נ ממש אוסר כל היין שנתערב שם בגדר עצם ורק בזמן שההיתר נפל להאיסור אבל להיפך אז ג"כ כל היין אסור רק בגדר תערובות ולא בגדר עצם ונ"מ דשם מהני הולכת הנאה לים המלח או ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו עי' ע"ז דע"ד וכן ס"ל לחלק בהל' מקוואות פ"ה ע"ש בהל' א' ובהל' ד' ובהל' ה', אך שם להיפך דאם הפסולים נפלו לתוך כשרים אז בזמן שדעתו לרבות אף אם הגמר של הג' לוגין נגמר לאחר שהי' בהמקוה מ' סאה כשירים מ"מ מתחיל הפסול למפרע ונעשה הכל שאוב, ועי' חולין דקכ"ג גבי טלית ע"ש בתו' ומנחות ד"ח ע"א ראשון כו' אבל להיפך אז אף שיש ג' לוגים שם ועדיין לא הי' אז ארבעים סאה כשירים רק גדר מקוה פסולה, אבל מ"מ אין עלי' שם כלו שאוב וכה"ג כ' רבי' בהל' טומאות אוכלים פ"ב הל' כ"ו גבי מי שפיכות עיין שם ובר"ן חולין סוף פ"ח. ונחזור לעניננו דהרי רבינו ז"ל פסק בהלכות אבות הטומאה וכן בחולין דקכ"ו ע"ב דחוטים של חלב מטמאים אם הם של נבלה ואף דחלב אינו מטמא וכן ס"ל ג"כ בגדר חצי שיעור דקי"ל דאסור מן התורה זה ג"כ איסור כללי ולא איסור פרטי רק דכל דבר האסור ולוקים עליו בכזית אם הוא פחות משיעור ג"כ אסור וכ"כ בזה בח"א. עכ"פ י"ל דגדר איסור הנאה ליכא על פרש שור הנסקל דכיון שהוא איסור כללי היוצא מן הטמא טמא וזה רק איסור אכילה ולכך אם קידש בו אשה מקודשת, אם כן איך יהי' הדין לגבי פרש של בהמה של עיר הנדחת אך שם י"ל דאדרבה אם נימא דהפרש הוא מציאות בפני עצמו יהיה בכלל שללה או כל אשר בה, ועיי' ב"ק דמ"ח גללים אפקורי מפקיר וב"מ דכ"ז ודס"ח עי"ש. ע"כ ממהדורא תניינא]