אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין

פרק ד · הלכה יא

הלכה י

בהמה חציה כו'. עי' לקמן פ"ח הל' ה' שלו מותר בהנאה, וע' מה דסבירא לרבינו ז"ל בהל' נדרים פ"ז הל' ה' דלאחר חלוקה מותר החצר ע"ש ולא שייך זה כלל לברירה וזה הוי כעין הך דאמרינן בסנהדרין דמ"ח ע"א דחזי לו תפיס וע' מנחות דף צ' ע"א גבי בירוצין ודס"ו ע"ב שלא ניתנו מעות כו' והדין הוא כך דהנה גבי נכסי עיר הנדחת יש שני דברים אחד משום דין דעיר הנדחת ואחד משום נכסי רשעים שבה דאותם דאף דלא הוי בכלל דשללה דעיר הנדחת מ"מ אסורין אם נקבצין לתוכה ונ"מ דבהמה של עיר הנדחת דיי בהריגה, וע' רש"י חולין דק"מ דאחר הריגה ישרפו אך זה רק בשל רשעים אבל בשל צדיקים די בהריגה לחוד וא"כ של צדיקים רק הדין דשללה דעיר הנדחת ולא מצי אסור הך דאינו שללה אך של רשעים אסור ג"כ איסור עצמי, וזה אם אין ברירה יוכל לאסור הכל, אך גבי בהמה כיון דינקי אברים מהדדי פשט איסורו בכולה וע' חולין דס"ט ע"א גבי מהו לגמוע חלבה ודף ע"ה ע"ב וביצה דל"ז ע"ב וגם אסור בגדר יד ע' מה שכתב רבינו ז"ל לקמן פ"ח הל' ג' וזה באמת הך דין דבית המנוגע הובא בחולין דקכ"ח ע"ב גבי מוסגר ומוחלט בהאבן שבזוית משא"כ בעיסה. ובזה יש ליישב ג"כ מה דרבינו לא הביא הך בעיא דרב חסדא אם מהני לטהרה מידי נבלה דעיקר האבעיא שם משום דהשחיטה לא הוי משום היתר רק משום גזירת הכתוב ע' זבחים דס"ט ע"א ורש"י שם ד"ע ע"ב ורש"י חולין דפ"א ע"ב. וא"כ יהיה נ"מ בין של צדיקים לשל רשעים דשל צדיקים הוי השחיטה לשם דין ושל רשעים הוי לשם ביעור. והנה באמת זה תליא אם קודם הריגה ג"כ אסורים בהנאה ע' תוס' סנהדרין דפ"א וכו', וע' בדברי רבינו הל' מ"א פ"ד הל' כ"ב שכתב שם שכיון שנגמר דינו נאסר ונעשה כבהמה טמאה ואם שחטו אסור בהנאה משמע דקודם לכן לא, וע' מש"כ רבינו בהל' נזקי ממון פי"א הל' י"ט ע"ש. וע' בסנהדרין דנ"ה ע"א אם האיסור הוא משום הריגה או הריגה משום האיסור ע"ש גבי ע"ז. והנה לקמן בהל' ט"ו כתב רבינו דמע"ש וכסף מע"ש יגנז ולא הביא כלל הך דרב חסדא דשם דרק בירושלים והטעם משום דהנה בירושלמי כאן על בעיא דשער נשים צדקניות אם אסור הביא ראיה מהך דר"ש דשללה פרט לכסף מעשר. והנה באמת הך בעיא דשער נשים צדקניות בפאה נכרית הכי פירושו שם דהנה רבינו ז"ל פסק לעיל בהל' ו' דטף ונשים נהרגין אף אם לא עבדו ע"ז. אך ע' בכתובות דנ"ד ע"א וב"ק דק"ב ע"ב דמלבושים שייך להאשה אך תכשיטין פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מלוה ולוה דבע"ח גובה אותם וזה דמבעיא ליה אם הם לבושה ושייכים לה או רק תכשיט הוא ואינו שלה וזה ר"ל דתליא בסיבטא דהיינו כמו תכשיט על ראשה וכוונת הירושלמי כך דהנה בגמ' הוי מחלוקת שמואל ורבינא דכל שיוכל להיות שיהיה לו היתר לאכילה בלא פדיה מיקרי ג"כ עכשיו שללה אך לא בהמתה והנה מעשר שני אף דכעת ממון גבוה הוא מ"מ כיון שיש לו איזה היתר לאכול בירושלים מיקרי שללה אך בהמתה לא. והטעם דכיון דבע"ח אינן נאסרין כעת רק לכשיהרגו שוב לא יחול עליהם הצד ההיתר וזה דר"ל ג"כ בהך דערכין ד"ז זה גמר דינה אוסרתה וזה מיתתה אוסרתה אך רב חסדא לא סבירא ליה כך רק דסבירא ליה דאף דיש לה היתר לא מיקרי שללה וא"כ אין נ"מ בין בע"ח דעיר הנדחת לשאר דברים ולכך מיבעיא ליה אם מהני שחיטה לטהרה מידי נבלה ובאמת הך דין דמע"ש דיגנז זה רק אשל רשעים אבל אשל צדיקים הוי כבמדינה אחרת דשרי:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה