אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין

פרק ד · הלכה י

הלכה ז

[ממהדורא תניינא: נכסי הרשעים כו'. כבר כתבתי בזה כפי המבואר בתוס' ב"מ דנ"ג ע"ב דאם לאחר שנעשה עיר הנדחת גם קודם גמר דין אז בטלין להעיר ואזלינן בתר שעת עבירה ולא בתר גמר דין אך מל' רבי' לא משמע כן רק דהוי כמו הך דסנהדרי' ד"פ דאזלינן בתר גמר דין ובגמרא ילפינן מקרא דשללה ור"ל דאזלינן בתר בעלים ולא בתר העיר ונ"מ לשיטת רבינו דס"ל דטף ונשים של העובדים הורגים אף אם לא חטאו כלל איך הדין בנכסיהם אם הטעם מחמת גמר דין שלהם וכאן לא נגמר דינם רק ממילא הם נהרגים מחמת אביהם ובעליהם ובאמת כבר כתבתי בח"א דזה ר"ל הבעיא דשער נשים צדקניות ור"ל דזה ודאי מלבושין שהם לובשי' אף של הרשעים מותרי' דהן הוי כמו בעיר אחרת דאף דנהרגים הנעבדים הם נהרגי' מחמת שעבדו ע"ז ולא מחמת עיר הנדחת ומה שייך זה להמלבושים שלהם, אבל בנשים וקטנים דמה דנהרגים הוא מחמת גדר עיר הנדחת שפיר שייך לומר דחל גם על המלבושים שלהם.
והנה גבי עבדים שאינם משוחררים אם הם לא עבדו ע"ז אם בטילים הם לאדוניהם כמו הנשים לבעליהם ובירו' ובתוספתא כאן מבואר עבדים משוחררים דאף דבכל מקום כמו בהך דסנהדר' דט"ז גבי שורו של כה"ג כו' דהוי בעי' שם אם צריך ב"ד של כ"ג או ע"א גבי עבד לא שייך זה וכן גבי דין דשם דע"ח גבי שורו של אדם טריפה וגם שם רק בשור שהרג זה מחמת גדר מיתת הבעלים אבל שור רובע לא תלי' כלל בבעלים וכבר כתבתי בזה, ובעבד וודאי הוי דין בפ"ע, ועי' בסנהד' די"ט גבי עבדא דינאי מלכא, וע"ש בתו' ושבועות ד"ל ע"ב מ"ש שם דהוי גדר דיני נפשות ותמוה דלגבי ינאי הוי רק גדר ד"מ וצ"ל משום הבע"ד שכנגדו ואצלו הוי גדר ד"נ, אך בתו' שם אא"ל כן, ועי' בירוש' ב"ק פ"ד ה"ח וסנהד' פ"י גבי עבד שיוצא ליהרג דהוי מחלוקת שם אם יצא לחירות היכי דנמצא העדים זוממים וכמו גבי שור ושם בכריתות דכ"ד ושם ע"כ בשור נרבע אבל בשור שהרג ולא שייך בגדר יאוש דזה תלי' הכל בבעלים, ואף דמבוא' ב"ק דמ"ד ע"ב גבי שור חש"ו ומרבה שם בקרא דהורגין אותו וע"ש דקי"ב ע"ב וצ"ל דאז מהני גם אף שלא בפני בע"ד ואין צריך להמתין עד שיגדילו ועי' בתוספתא ב"ק פ"ד דהורגין אותו מיד, וכבר כתבתי בזה דיש לומר דגבי עבד שהרג בשוגג אם גואל הדם הרגו קודם שנכנס לעיר מקלט י"ל דמ"מ צריך לשלם דמיו לבעלים כיון דמותר להורגו, ועי' בגיטין מ"ב ע"ב ובתוספתא ב"ק, ובדברי רמב"ן במלחמות ספ"ב דב"ק גבי הניח גחלת היכא דהאדון הי' עומד איך הדין גבי מת העבד ולא הי' כפות אם צריך לשלם דמי העבד לבעליו ובהך דב"ק ד"צ למ"ד הראשון ישנו בכלל יום או יומים אם עכ"פ צריך לשלם דמי העבד לשני אם זה הוי בגדר פטור או שהדין כן,ועי' במה דפליגי רש"י ותו' בב"ק דל"ה ע"א גבי מקלקל, ועי' בגיטין די"ב גבי עבד שברח לערי מקלט דעדיין שם עבד עליו ואמאי לא נימא דהוי ייאוש שהרי הגואל הדם יכול להורגו וכבר כתבתי בזה,וכן וודאי מה דמבו' בתו' דעבד של כהן אוכל בתרומה עיי' בגיטין די"ב משום קנינו וע"ש בפי' המשניות ור"ל לא מחמת עצמו רק מחמת האדון וע"ש בתו' וביבמות דס"ו וכריתות דכ"ד דדי בקנין הגוף של אדון ונ"מ גבי שאלה בעבדים אף דהתו' מיעטה בו חיובים, אי משום גזירת הכתוב או דלא הוי קנין הגוף והגדר אם מחמת דנעשה שלו לכך חייב באונסין או מחמת דחייב באונסין ולכך הוי כמו שלו, ועי' ע"ז דט"ו דמייתי שם ראי' דלא קניא משכירות לעכו"ם ומה ראי' הא ב"נ אימעוט מדין שומרים כמבו' בכ"מ ועי' פסחים דל"א ע"ב ותוס' שבועות דמ"ד ע"א ובדברי רבי' בהל' שאלה דאף אם באמצע נתגייר פטור וע"כ דהמיעוט רק מחיובים ולא מהעצם ועי' ע"ז דע"ה ע"ב גבי הך דרב אשי בכסא דכספא מבו' דגם ב"נ כן, וא"כ לשיטת התו' ביבמות דס"ו ע"ב דכהן ששאל פרה מישראל מאכילה בתרומה איך הדין אם שאל מב"נ וכן אם שאל עבד וכן במתנה שואל להיות כש"ח ב"מ צ"ד אם אז מאכילה בתרומה וזה תלי' בגדר מ"ש התו' כתובות דנ"ו ע"ב ע"ש, עכ"פ לגבי עבד עיר הנדחת י"ל דנהרג אף שהו' לא עבד. ובשטת רבי' יש לבאר המקרא דס' יהושע גבי הך דרחב עם המרגלים גבי שבועת המרגלים בזמן שהיו בביתה דחשב שם גם אחיותי וכל אשר להם ואח"כ לאחר ההורדה חשב שם רק אחיך וכל בית כו' אך הגדר כך דכבר כת' בה"ג הובא בתו' מגילה די"ד ע"ב ועי' תו' סוטה דל"ה ע"ב דהיית' מעם אחר שלא מז' עממים וכ' בה"ג דהיית' רוסתקא ר"ל דהייתה דרה לא בעיר עצמה כיון דביתה בקיר החומה כהך מחלוקת בעירוכין דל"ג ר"י ור"ש אך אם הית' נשואה לא' מן הכנענים היית בטילה לגבי' וכמו באנשי עיר הנדחת וגם בב"נ הדין כן כמבו' בעירובין ד"פ ע"א דיליף שם דאשתו של ב"נ יכולה להשכיר רשות של בעלה, מנשי ישראל חזינן דבקנינים הוי אשת ב"נ כאשת ישראל ועי' בירו' פ"א דע"ז דנשי דפלחין כפלחין ע"ש וה"נ כן ולכך נקט קרא דרחב הייתה זונה דלא הי' לה בעל, ובזה א"ש דבזמן שהיו ברשותה קיבלו השבועה גם על אחיותה, אבל אח"כ אמרו לה שעפ"י דין הם נקיים מהשבועה חדא דהוו אנוסים וגם דאם האחיות נשואות לכנעני הם בטלים להבעלים והוי נשבע לבטל את המצוה כמבו' גיטין מ"ו ולכך אמרו בית אביך דכיון שנשאת יצאת מרשות האב. ועי' ע"ז דכ"ח ע"א דהיכא דאם נשבע לב"נ והשבועה בטלה צריך להודיע לו שבטלה השבועה ע"פ דין מפני ח"ה ונ"מ ג"כ דכבר כתבתי דנכסי המדיחי' הוי כמו של צדיקים דבגמרא משמע דתליא בסקילה דנקט לפיכך עיי' במשנה ושם ד"נ ע"א ואף אם עבדו ע"ז מ"מ הם לא שייכי' לעיר הנדחת ועיי' בתוספתא פי"ד דסנהדרין וטעות סופר שם ועיי' בירושלמי יבמות פ' מצות חליצה דס"ל שם דסנדל של עיר הנדחת כשר לחליצה ובגמרא דילן מבואר להיפך ביבמות דק"ג ע"ב אך כבר כתבתי דנ"מ דגמרא דילן ר"ל שהמנעל נעשית מעור של בהמה מעיר הנדחת ואם כן לא חל עליו שם מנעל מעולם, וכן מוכח מדברי רבינו בהל' יבום אבל הירושלמי ר"ל בסנדל שהוא מעיר הנדחת אך זה תליא אם העור של הבהמה נאסרה מחמת חלק הבהמה ומעשה עץ שימש עיי' נדה דנ"ה בתוספות וב"ק דמ"א או הוא נאסר מחמת שללה או מחמת כל אשר בה אך כיון דקי"ל בע"ח אינם נאסרין ורק אסורי' מחמת דנעשו כשור הנסקל וזה תליא אם העור הוי בכלל עצם או לא ועיי' תמורה די"א ע"ב גבי הקדיש עורה מהו בגיזה ועבודה ור"ל דכיון דקי"ל בחולי' דנ"ה ונדה דנ"ה דגלודה כולה טריפה הוי שם בהמה עליה והוי כמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו או זה רק סבה חוציית מה שע"י זה נטרפה וכמבואר בנדה שם והוי זה דבר פרטי ולא שייך להבהמה ועי' רש"י ב"ק דע"ח ע"ב גבי שיור לגבי ד' וה' ובשבועות די"א ע"ב וזבחי' דק"ג אם הקדיש בהמה אם ההקדש חל על העור מחמת הבהמה או מציאות בפני עצמה ועיי' חולין דקל"ה גבי שיור וזבחי' דמ"ג ומעילה ד"ח ורש"י חולי' דקט"ז ע"ב וכמה מקומות אם המעילה בהעור של קדשים הוי מחמת הבהמה או מחמת עצמה וכן נ"מ במה דקי"ל דעור מהלך אחר הבשר גבי קרבן זבחים דצ"ט ודק"ג מ"מ הא קי"ל דהעור לכולי עלמא הוי ממון כהן ויכול לקדש בו את האשה עיי' תוספתא קדושי' פ"ג ובספרי פרש' קרח פסקא קי"ז זה יהיה לך כו' מן האש דר"ל על עור של העולה וא"ש בזה מה שהקשה התו' קידושין דנ"ב ע"ב דלמה למיכתב לך עי"ש אך נ"מ דקא משמע לן דעור מקדשי בו הכהני' אשה וכבר כתבתי בזה וכן נ"מ גבי קדשי' קלים דהוא חלק הבעלים הבשר והעור אם זה ג"כ בגדר שולחן גבוה עי' רש"י ב"ק די"ב ע"ב ובתוספות שם דפליגי וביצה דכ"א ורש"י אזל לשיטתיה בפסחי' דנ"ט דאכילת קדשים קלים לבעלים הוי מצוה וגדר שולחן גבוה דלא כר"ן ורא"ש בנדרי' ד"ד ע"ב עי"ש איך הדין אם הבעלי' נטמאו למי שייך הבשר ולמי שייך העור וכן נ"מ למד"א במנחו' דע"ג דגם בני נח יכולי' להביא קרבן שלמים במקדש והבשר וודאי דהם אסורים לאכול אך מה יהי' אם אמרינן דרק היכי דהבעלים שייכי בגדר מצות אכילה אז שייך הבשר להם וגם העור אבל בבני נח אז שייך הבשר רק לכהנים כמו שאר קדשי' וזהו שיטת רש"י במנחות דס"א ע"ב וממילא העור ג"כ של הכהנים אך התוספות שם לא סבירא להו כן ויכולים הבני נח ליתן הבשר לכל מי שירצו אם כן ממילא העור שייך להבן נח וזה אם שייך בבן נח לומר משולחן גבוה ועיי' סנהדרי' דל"ט ע"ב כשהוא משקה משקה את כולו ור"ל אם שייך גדר השגחה פרטיית גבי בן נח ועיי' סוכה דנ"ה ע"ב דקרבנות החג בשביל בני נח, ור"ל דגשמים גם בשבילם ובהם לא שייך גדר כללי דאין ציבור בהם כמבואר בנזיר דס"א ע"ב ועיי' בתוספות ישנים יומא דנ"א ע"ב ולכך נקט המשנה בר"ה דט"ז ע"א ובחג נדוני' על המים ולא קאמר לשון כללי נידון כמו ברישא משום דגבי בני נח הם כולם פרטים ועיי' מה שכתב רבינו בפירוש המשניות ב"ק פ"ד מ' ג' ובספר המורה ח"ב , ועי' ב"ק דק"ט ע"ב ודק"י ע"א גבי עור של קדשים של כהן טמא עי"ש ושם אבאר זה ובדברי רבינו לקמן פ"ז הל' ג' בהמה שהקריבוה כולה עי"ש דמשמע דיכול לשייר ואז לא נאסרה כולה ועיי' נזיר דנ"א גבי תרוד רקב דמשמע שם דאם ניטל העור אין עליו שם מת שחסר דאז אין לו רקב ואף לשיטת הירושלמי שם והתוספתא באהלות ובדברי רבינו בהלכו' טומאת מת גבי תפוסה ושכונת קברות דרק אם חסר דבר שהנשמה תלויה בו הרי עור ג"כ כן וכמ"ש ומ"מ יש לו רקב חזינן דזהו בגדר פרטי ולקמן אבאר בזה, עכ"פ גבי שלל של הנשים ושל הקטנים וגם מלבושי' שעליהם י"ל דבטלי לגופה ואם הם נהרגים גם זה אסור ובגדר נכסי רשעים וכן נשי המדיחי' מה יהי' עליהם ובהטף שלהם וגם נ"מ אם הבעל צדיק והיא עבדה ע"ז וזה ודאי לא תשלים לרוב שיהי' עיר הנדחת ועי' פסחים ד"פ ע"ב אך מ"מ אם כבר נעשית העיר לעיר הנדחת י"ל דהאשה ג"כ נהרגת מטעם עיר הנדחת ונכסיה י"ל דאינם נאסרים מחמת דהם שייכים להבעל ועיי' כתובות דנ"ד וב"ק דק"ב ע"ב ועיי' בדברי רבינו לקמן בהלכות שקלים פ"ג הלכה י"א היה של עיר הנדחת לא עשה כלום ומה ר"ל אם של רשעים ואם גם על זה שייך גדר זבח רשעים תועבה וכבר כתבתי בהל' אסורי מזבח פ"ד הל' י"ד וט"ו גבי אתנן לגבי מעות דמבואר שם דלא חל עליו איסור אתנן ודייק רבינו בלקחה מהם קרבן כלשון התוספתא בתמורה ולא סתם כלשון המשנה בתמורה ד"ל ע"ב משום דרבינו סבירא דזה ב' גדרים דבר שאי אפשר לחול על גופו שם גדר קרבן כולי עלמא מודי דלא שייך בזה איסור אתנן כלל רק חטים וזתים וענבים דיש מציאות מהם עצמם לעשות בכורים דמתחילה הוי גם עליהם שם קדשי גבוה לדידן דקי"ל דאין נתנין רק לאנשי משמר כמבואר שם בבכורי' פ"ג ובירושלמי תרומות פ"א ופ"ד דחלה ודאי אסורים להביא מאתנן וכמבואר בירושלמי פ"א דבכורי' ה"ד עי"ש, ואם כן גם ב"ה מודי' דאם עשה מן הזיתים שמן כו' אסורי' לביכורי' רק דפליגי לגבי מנחה ונסכי' וב"ש ס"ל דמ"מ אסור אבל דבר דאין מציאות כלל בהם גדר קרבן גם ב"ש מודי' דמותרי' השנוי שלהם רק מעות עי' תוספות ב"מ דמ"ה ע"א וסנהדרי' דמ"ח ע"א דהוי דבר עצם מה שאפשר לחול על דבר שיקנה על ידיהם עי"ש ובזה יש ליישב קושית התוספות ע"ז די"ב גבי מעות דאסורי' מחמת חליפי ע"ז דהא ביד עכו"ם לא תפסי כמבואר שם דס"ד ועי"ש ברי"ף אך מעות שאני, וגם כתבתי במקום אחר דהשקלי' הוי עצם הקרבן וזה קרבן יחיד ואח"כ נעשו מזה מעות צבור ותורמים ומביאי' מזה קרבנות צבור א"כ י"ל דאתנן חל על זה רק מ"מ שם דייק ונתן לה ובאשה פטורה משקלי' לכן י"ל דלא חל עליה על זה גדר אתנן. וע' מ"ש רבי' בה' שקלים בפ"ג הי"ד שאם נתן שקל מעיר הנדחת לא עשה ולא כלום ר"ל אף דאח"כ הם נשתנים מקרבן יחיד לקרבן ציבור ועי' בלשון רבי' בה' איסורי מזבח פ"ד הל' י"ח גבי אתנן דמותרים לבדק הבית מפני שהן משתנים ר"ל דקדשי בדה"ב צריך להיות משל ציבור ועל כרחך נשתנה שמם אבל ריקועים לא איכפת לן אף אם הם משל יחיד לכך אסורים מאתנן, ועי' תמורה כ"ג ע"ב וביומא דנ"ה ע"ב ותמורה דל"א ע"ב ועשו וגו' וכריתות ק"ו בתו' ובאמת מדברי רש"י בע"ז דמ"ו ע"ב, וע"ש בדמ"ז משמע דאתנן ושאר פסולים זה רק למזבח או לכלי שרת ולא לבנין הבית וע"ש בתו' ד"ה ואי וברש"י שם ד"ה אסור ובד"ה ליקוים דעיקר הגדר אם חל שם קדושת הבית על האבנים הפרטים הנבנים בבית דזה רק גדר חלק מעשה עץ עי' חולין דקכ"ט וב"מ דקי"ז ע"ב ברש"י שם דמבו' דהעצים והאבנים שנפלו מהבית הוו פנים חדשות וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דנגעים ר"א חסמא ורבנן אם החלקים של בית המנוגע הם מטמאים בכ"ש או דווקא בכזית, ותלי' בזה, ולכך קיי"ל בונין בחול ואח"כ מקדישים מעילה דעיקר הדבר הוא הצורה משא"כ במזבח דצריך לבנות לשם מזבח כמבו' במכילת' פ' יתרו וע' תוס' סוכה דמ"ט אם נפגם אבן אחת לאחר הבנין פסול, ועמ"ש התו' יומא דמ"ד דאבני היכל לאחר שנסתרו אף דיש בהם מעילה עי' קידושין דמ"ד מכ"מ קדושה אין בהם ומותר הטמא ליגע בהם וכן מבו' בתוספת' תמורה דמותר ליתן לבדה"ב מן אתנן וזה ר"ל רבי' שהם משתנים וע' בתו' ע"ז די"ז ד"ה מהו כו' אך באמת אם שייך לומר על מטבע גדר שללה ועי"ש דקי"ב ע"ב גבי כסף הקדש וכסף מעשר מוכח דזה ג"כ הוי שללה אך מ"מ בגדר כל אשר בה דהיינו בגדר העיר לא שייך על מטבע דהדבר הוא להוצאה וזה שייך רק לפרטי' ולא לכלל ועיי' בב"מ דמ"ה ע"ב גבי דעתיה אצורתא ונ"מ למטבע של צדיקי' בעיר הנדחת אם נאסרת ובזה יש לבאר דברי הירושלמי בבעיא דשער נשים צדקניות דיליף זה מן הך דשללה וכסף הקדש וכן נראה דהא דבהמה של עיר הנדחת אסורה זה לא מחמת שללה אף דבגמרא דקי"ב ע"ב נראה דזה ג"כ בגדר שללה ובאמת אינו מובן לכאורה דהא קי"ל דבע"ח אינם נאסרי' רק שור הנסקל ורובע ונרבע כבר כתב בזה רבינו בהלכו' מאכלות אסורות פ"ד הל' כ"ב דנעשו כבהמה טמאה ור"ל שינוי עצמיי וכבר ידועה שיטת התוספות בכמה מקומות ורש"י ב"ק דמ"ה וכן ס"ל לרבינו בהל' נזקי ממון דאסור בהנאה רק לאחר סקילה וכן דייק רבינו כאן בהל' י"ג דבהמה של עיר הנדחת הוי כשור הנסקל ור"ל דזה הוא איסור פרטיי לא מחמת שלל עיר הנדחת אם כן לפי זה י"ל דשל רשעים ובשחוצה לה אין נאסרי' כלל ורק התורה פסקה לנו דצריך להרוג את הבהמה ורק ברש"י חולי' דק"מ מבואר דלאחר ההריגה נצרך לשרוף את הבשר דהוא סבר דגם שללה יש על זה אך יש לומר דלאחר הריגה חל עלי' שם שללה וכ"כ בזה וכן דייק רבינו בהל' י"א בהמה חציה כו' שהיתה בתוכה ור"ל דאף אם נימא דיש גם על זה גדר שללה זה ודאי היכי שיש לאחר שותפות בה אי אפשר שתאסר ובגדר הך דביצה דל"ח יאכל הלה וחדי עי"ש ועיין במה שכתב הר"ן נדרים דמ"ו ע"ב רק כאן ר"ל מחמת בהמת עיר הנדחת דהוי כשור הנסקל ושם חל על כולה וכן יהי' נ"מ אם נהנה ממנו בזמן שהיא חיה אם יש עליה גדר איסור הנאה אם הוי בגדר מעשה עץ וכמש"כ לעי' ועי' בחולי' דק"מ וכן נ"מ דהנה רבינו פסק בהל' ז' דכל הנהנה כל שהוא מעיר הנדחת לוקה מחמת לשון הכתוב דמאומה וכה"ג פס' ג"כ בהל' מאכלות אסורות פי"א גבי יין נסך ותקרובת ע"ז דלוקה על כל שהוא ועיי' שבת דפ"ג ע"ב גבי ע"ז אין צריכה שיעור לאיסורא אך באמת שם אין הפירוש כן רק דר"ל שיש עליה איסור ע"ז שהמשתחוה לה חייב סקילה ועיי' ביצה דל"ט גבי שלהבת של ע"ז ושם מבואר דמותרת עיי' לקמן בדברי רבינו פ"ז הל' י' אך באמת גם שם מיירי דהשתחוה לשלהבת לא נאסרה השלהבת משום דהוי קמא קמא אזלי לה כעין הך דע"ז דמ"ז ועיי' ברכות דנ"ג ולקמן אבאר בזה. עכ"פ גבי עיר הנדחת חייב בכל שהוא אם נהנה ועיי' שבת ד"צ ע"א אם כן י"ל דאם אכל או נהנה מבשר בהמת עיר הנדחת י"ל דרק כזית אז לקי כמו בכל שור הנסקל, אך מ"מ לשון הגמרא צריך ביאור דלכאורה משמע דאיסור שללה חל גם על בע"ח וצ"ל כך, דנהי דהדבר בעצמו לא נאסר מ"מ נאסר הוא מחמת דהוא נכסי הבעלים ולא מחמת דהוא משל העיר ולכך מייתי בגמרא שללה ולא הך כל אשר בה, ואף של הרשעים אינם אסורים רק אם הם בתוכה ויש בהבהמה ב' גדרי איסור, אחד מחמת דין של הבע"ח ואז אף אם הם של הפקר ג"כ י"ל דנאסרי' עי' בירושלמי סנהדרי' פ"י הל' ז' גבי ביברים של חיות וכו' וגבי עוף טס למעלה מעשרה ור"ל אם גם על זה יש שם עיר הנדחת כיון שהוא באוירה כמבואר שבת ד"ז וכמה מקומות ובזה י"ל מה דגמרא דילן בנדרי' דנ"א ע"ב מדייק על קרא דהדגה אשר ביאור מתה עי"ש וי"ל דהמכה לא שלטה רק במה ששייך להמצריים וכן המים רק מה שביאור דהיינו שנחפרים בידי אדם עי' ב"מ דק"ג ע"ב וכמה מקומות אבל מים של רבים דאינם נאסרי' כמבואר ע"ז דמ"ז ודנ"ט וב"ק דפ"א עי"ש בתוספות ומעילה די"ג גבי הקדש דלא חל על זה וכן הדגים כיון דהוי רק גזל ומפני דרכי שלום לא שלטה בהם המכה רק הוא מבואר בירושלמי גיטין פר' ה' דזה רק בגדולי' אבל קטני' הוי גזל גמור וכמו הך דב"מ די"א עי"ש וכן ר"ל הירושלמי ב"ק פ"י גבי נחיל של דבורים דנאמן קטן לומר דרק במפריח ר"ל דהדבורי' יכולי' לפרוח והוי בגדר גזל מפני דרכי שלום וגם מרדו דהוי בגדר הפקר כמבואר חולי' דקל"ט וזה ר"ל הך דב"ב דכ"ג ע"ב גבי ניפול הנמצא כו' דחוץ לנ' אמה הרי של מוצא, דכל המדדה אינו מדדה כו' ור"ל דאם מדדה יותר הוי כמו מרד והוי הפקר וא"ש מה שהקשה התוספות ב"ק דקי"ד ע"ב דאמאי לא קנה בהגבהת הכורת ע"ש עכ"פ גדולי' הגזל רק מפני דרכי שלום ולא הוי שלהם ולא נאסר רק בגדר עיר אבל קטנים הוי קנין גמור ונאסרים ועיי' תוספות ב"ב דע"ט ע"ב עי"ש ולכך במצרים לא מתו רק הדגים הקטנים דהוי שלהם. וכבר כתבתי בזה דנהרות המושכים הם שייכים לכל כמבו' בכ"מ וע' בירו' חלה פ"ב ובגיטין ד"ז ע"ב גבי נהרות, וע' בהך דבכורות דנ"ה ע"א פלוגתא גבי ירדן אם הוי כא"י או כחו"ל ובירו' חלה פ"ד א' שם דהוי גבול בפ"ע ור"ל כהך דעירובין דע"ו ע"ב וירו' שם וב"מ דק"ז ובירו' שם בסוף דשני רשויות עליו ובתוספת' ב"ק פ"ז ומע"ש פ"ג גבי תחומין ונ"מ דבכל מקום שהוא הולך מתחיל משם הרשות. [השמטה גבי נהרות המושכין דעירובין דף מ"ו וביצה דף ל"ט דשייכים לכל, ובהך דמעילה דף י"ג ע"ב גבי מעיין היוצא משדה הקדש דרבינו מפרש שהיא נובע משם אך רש"י ז"ל מפרש שהיא נובע משל הדיוט (של חולין) רק שעובר דרך שדה ההקדש, ועי' בע"ז דף מ"ז ודף נ"ט וב"ק דף פ"א גבי תנאי יהושע, ורבינו ז"ל מפרש בהך דב"ק דף פ"א דמן הדין הוא שייך לכל העולם ויהושע תיקן שיהא רק לבני העיר כמבואר בהלכ' נזקי ממון פ"ה ה"ג ושוב הוי כמו שותפות ובדברי רבינו בהל' גזילה פ"ו הי"ג ותוספ' ב"ק פ"ו מבואר ג"כ דעל פי דין שייך לכל אדם, ובאמת זה תלי' במחלוקת בכתובות דף ע"ט ע"ב גבי פיר של גפרית אם זה הוה כמו פירות או כמו עצם הקרקע ע"ש ור"ל אם שייך בזה גדר גידולין ועי' ב"ב דף ס"ז ועירוכין דף ל"ב גבי חולסית ומצולה ע"ש וה"נ גבי מעיין אם יש עליהם שם גידולי קרקע וגדר גידולי הקדש, ובאמת נראה דהך דב"ק דפ"א ר"ל כך דעי' בנדרים דף פ' ובירוש' שם ותוספ' סוף ב"מ וירוש' פ"ח דשביעית מבואר שם דאף דבאמת שייך המעיין לכל העולם מ"מ בני העיר קודמים וזה ר"ל הגמ' מעיין היוצא, בתחילה בני העיר, פי' דבתחילה בני העיר קודמים, ומחלוקת שם אם שאר בנ"א צריכין לשלם בעד המים ולכך מבואר בשביעית פ"ח מ"ה דמותר ליתן פירות שביעית בשביל מה שנותנים לו מים לשתות דאין זה ניקר' פריעת חוב, וכ"נ משאלתות פ' ראה וע' בל' רבי' בה' איסמ"ז פ"ד ה"ז גבי משתחוה למעין ודייק שם דווקא נובע בארצו, ואף דרבינו ס"ל שם גבי משתחוה להר אבניו אסורים למזבח אף דאינן שלו כבר כתבתי בזה דמים כל זמן שלא נעקרו מן המעיין אין עליהם שם מים כלל ופנים חדשות באו לכאן ועדיפי משינוי וכמ"ש רבינו בהל' ציצית פ"א הלי"א גבי משתחווה לפשתן נטוע דמותר לציצית משום דפ"ח באו לכאן, עי"ל דגבי משתחוה לבהמה חל האיסור על הבהמה והם אסורים ממילא ועי' בהל' איסורי מזבח פ"ג הי"ד גבי משתחווה לקמה דמותר למנחות, דזה עדיף משינוי וכמו הך דב"ק דצ"ד גבי מתנות עניים אם עשה מהם עיסה ועי' רש"י מכות דף ט"ז דה"ה טחינה וכריתות ד"ה גבי קלוי וכרמל, ובאמת שם דייקי רק חטין מהו למנחות כו' ור"ל דלכך גבי בגדי כהונה מבואר שם וכן גבי ציצית דמשתחווה לבהמה צמרה פסול משום דתחילת פעולתם צריך שיהי' לשם מצוה כמו טויה בציצית ואריגה בבגדי כהונה כמבואר בירוש' יומא פ"ג משא"כ טחינה בחטים של מנחות וכן גבי פשתן בהמלאכה שלהם בתחילה א"צ לשמה עי' סוכה דף י"ב ע"ב, וגבי מזבח האבנים צריך חציבה לשמה כמבואר בירוש' יומא ובמכילתא ס"פ יתרו ובדברי רבינו פ"א מהל' בנין בית הבחירה ועי' במס' מדות בזה ותוס' סוכה דף מ"ט וכבר כתבתי בזה, ולכך באבנים למזבח ובגדי כהונה פסולים אף שאינן שלו ונשתנו, ולכך רק חטים אבל שעורים שיש בזה מנחת העומר דצריך קצירה לשמה פסולים אף משל אחרים ובשינוי. ע"כ השמטה].
ועי' מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"א דב"ב על הך דב"ב דמ"א גבי מקום מחיצה וכבר כת' בזה בשיטת רבי' בה' מעה"ק פי"א ה"ה ו' דמחיצה אין עליו שם פנים ולא שם חוץ דכיון דהו' כלול משניהם בגדר הרכבה מזגית והאוכל שם קדשים לוקה משום לא תוכל וגו' אבל מ"מ אינו נפסל עד שיצא לחוץ ממש וזהו דדייק קרא בשעריך, וא"ש מה שהקשו התו' מכות די"ח ע"א ע"ש, ועי' במכילתא פ' בא על הך דמ"ק דכ"ה דלא שרתה נבואה בחו"ל אך דעל נהר שפיר שורה, ועי' בספרי פ' שופטים מקרבך ולא מחו"ל אך נ"מ לתחומין של א"י אז אם הוא הולך לא"י חל על זה גדר א"י ואם לחו"ל הוי גדר חו"ל כמ"ש, והנה מבוא' בכ"מ בתוספת' דמאי ובאהלות ובירו' דמאי וכ"מ ועי' עירובין דמ"ז דצידון הו' עלי' שני הגדרים ובגדר עיירות שעומדין על הגבול, סנהדר' ד"ה ע"א ובירו' ספ"ד דחלה, ובזה א"ש הך דיונה בן אמיתי ע' סנהדרין דפ"ט ובמכילת' פ' בא, דהאיך עלה על דעתו להיות כובש נבואתו, אך הוא הי' מצידון עי' ירו' רפ"ה דסוכה ובירו' חלה פ"ב גבי הני שכבש ירבעם בן יואש ולכן שכר ספינה היוצאת לחו"ל ולא הי' חל עליו שם נביא אך הקב"ה עיכבו בגבול א"י ושוב הוי נביא. על כל פנים יש לומר דהני אסורים מחמת בע"ח ושל הפרטים אסור' מחמת שלל ודוקא כשהם בתוכה דבטלי להם, וכן נ"מ דהנה מבואר בע"ז דל"ד ע"ב וכן פסק רבינו בהלכו' אישות פ"ה הל' ב' דהמקדש בפרש שור הנסקל הרי זו מקודשת כו' שאינו דבר חשוב לגבי השור ובהלכות מאכלות אסורות פ"ד הל' כ"ב כתב שם סתם פרש כו' מותר בהנאה ומה כונת רבינו בהלכות אישות וצ"ל כך דהנה רבינו פסק דמי רגלים של חמור מותר עי"ש אך הראב"ד בהשגות פסק שם דאסור כרב ששת, ומאי נ"מ לפרש וצ"ל כמש"כ התוספות בכורות ד"ז דיש נ"מ ביצא לחוץ אז הוי בגדר היוצא מן הטמא ונעשה פנים חדשות אף דאין ניכר שינוי בעצם וראיה מדכתב רבינו בהלכות טומאת אוכלים דמי רגלים של בהמה אינם מכשירים והוי כמי פירות ופרש דכאן ר"ל שנמצא בפנים א"כ אם יצא הפרש משור הנסקל יש לומר דאסור אף למאן דס"ל דכ"ז שהוא חי אינו נאסר זה רק בעצם ולא ביוצא ממנו וראי' מוולד של שור הנסקל דקיי"ל דאם נולד לאחר גמר דין אסור בהנאה וכעין שמחלק רבינו בה' אבות הטומאה גבי שברי ע"ז דמעצם ע"ז אם נשברו אין מטמאים וממשמשי ע"ז שפיר מטמאים כיון דהעצם לא נשתנה וה"נ כן אך ר"ל כך וזהו כוונתו בהל' אישות דעי' בנזיר דנ"א ע"ב דהוי זה בעיא אם פרש מתבטל לגבי הגוף ובמעילה די"ב אמרינן שם דפרש של קדשים לא הוי כגופו אך רבינו ז"ל בהלכו' מעילה מפרש שם דלא כרש"י רק דר"ל במה דא' פרש דמן עלמא קאתי ר"ל דהשוורים באו מעלמא ולא של הקדש רק מחמת שנמצא הפרש בחצר ההקדש יש בהם זכיה להקדש בגדר ממון ואף דקיי"ל אין חצר קונה להקדש עי' ב"ב דע"ט ובהך דב"מ דק"ב מ"מ החצר הוי כמו יד להפרש ובטל לגבי' וכמו קן שבראש האילן של הקדש עי' מעילה די"ג ע"ב ודי"ד עי"ש ושם אבאר זה. ועיין ב"ק די"ח ע"ב אם זה הוי כמו צרורות ובע"ז דכ"ט ע"ב גבי חלב קיבה עי"ש ובירושלמי שם דמחלק בין דבר שנשתנה לדבר שהוא בעין כמו טבעת שנמצאה שם אך מ"מ ס"ל לרבינו דגדר היוצא מן הטמא דקי"ל דאסור הוא גדר כללי ולא פרטי דהרי רבינו ס"ל דהוי רק איסור כמבואר בהלכות מאכלות אסורות פ"ג הל' ו' וכן ס"ל גבי חוטין שבחלב בקרומים דהוי אסור מן התורה ובגדר איסור כללי לא שיש עליו שם חלב. ולכך פסק רבינו בהל' מא"ס פ"ז הל' כ"א דאין מעבירין את הטבח אם נמצא אחריו חוטין וקרומין של חלב אבל בחצי שיעור חלב מעבירי' אותו ע"ש שכתב מפני שהטבח נאמן כו' ר"ל דניקור הוי מפרטים השייכי' להטבח כמבוא' שם וצריך לזה מומחא וכיון שחסר ממנו זה הפרט בטל ממנו זה הגדר, וכה"ג ס"ל בפ"ח הל' ז' והל' ט' דלמכור לרבים צריך דווקא שיהיה מוחזק בכשרות וכמבו' בירוש' דמאי הובא בתוס' יומא ד"ח ע"ב, והנה כמו דקיי"ל בירוש' נדרים פ"י הובא בדברי רבי' בהלכות סנהדרין ותו"כ פ' תזריע ופ' מצורע ובירוש' חגיגה פ"א ופ"ב וכן לגבי ראית דמים של אשה וכן גבי כל דיני כהונ' ולוי' בכורות ד"ל ע"ב דצריך שיהא ראוי לכל הדברים שבזה הגדר, ונ"מ ג"כ גבי לוי שיש בו ג' גדרים משורר ומשוער ושומר, דבתחילה צריך שיהי' ראוי לכל הדברים הנ"ל וכן בזמן המדבר צריך שיהי' פחות מבן נ' אך אח"כ כשכבר נתמנה ונחסר ממנו פרט א' אז כשר להפרטי' האחרים וכמ"ש רבי' בהל' כלי המקדש, וזה ר"ל הך דחולין דכ"ד ע"א דרק חוזר לשאר דברים ע"ש. וכן ר"ל בהך דחולין ד"ט גם כל טבח שאינו יודע כו' ומקשה שם פשיטא לא ר"ל כפי' רש"י שם דפשיטא דאסור ועי' שם במה דפלג רש"י עם רבי', אם רק אחרים אסורים אבל הוא עצמו מותר אך רבי' ס"ל בפ"ד ה"א דגם הוא אסור דגם לעצמו צריך שיהא מומחא ועי' בירוש' פ"ט דעירובין ופ"ג דחגיגה גבי ע"ה וב"נ דהוי שם מחלוקת אם לעצמו לאחר שקיבל עליו דבר חברות וגרות נאמן שלא נגע בהטהרות או בהיין ובדברי רבי' בהל' מטמא משכב ומושב ובהך דכתובו' דכ"ח ע"ב וכבר כתבתי בזה. אך באמת הפירוש בגמ' שם בחולין ד"ט ר"ל דלמה לן לחשוב דיני הלכות שחיטה כו' ותירץ דנ"מ דאף אם הלכות שאינן נכרות בהשחיטה יודע מ"מ לא מהני ואין עליו שם טבח ולכך ג"כ כ' בהמ"א הנ"ל פ"ח ה"ט דאין לו תקנה לעולם ר"ל אף לחותך כזית בשר וליתן לו ג"כ לא מהני אבל גבי כותי מהני כמבו' חולין ד"ג דשם רק בגדר אקראי משא"כ דכת' דטבח הנאמן שוב לא מהני זה, ועי' בפי"ב מה' עדות שכתב דהוי בגדר אוכלי טריפות ר"ל כיון דרק בזה הפרט נמצא שעבר על לפני עור וגו' הוי בזה כמו אוכלי טריפה ובאמת מה ר"ל, אם הטריפה כבר נאכל כדמשמע מלשונו בפ"ח ה"ט הנ"ל דנקט מחזיר את הדמים כו' וכדמשמע כעין הך דהל' מכירה ספט"ז ע"ש וכן בלשונו שבהל' עדות הנ"ל ובהל' שחיטה ספ"י ועי' בתו' זבחים דפ"ח ע"ב דמוכח שם דכל זמן שהדבר לא נעשה עדיין אין עליו זה הגדר, ועי' בהך דב"מ דס"ב וב"ק ד"ל ע"ב וב"ב דצ"ד ע"ב גבי ריבית אימתי עוברים אם משעת שומא או משעת גבי' ע"ש במסקנא דהוי ניתק לעשה בין המלוה ובין הלוה כמ"ש רבינו בהל' מלוה פ"ד, ואך דמה שייך בהלוה עשה צ"ל במה שטרח לקבל הריבית בחזרה, דריבית לכו"ע צריך הלוה לקבלם בקנין דהדבר נעשה של המלוה, ואף לשיטת רבינו בהל' מלוה פ"ד הי"ג דמהני אם הלוה מוחל לו אח"כ זה רק לאחר שחייבוהו ב"ד להחזיר כעין הך דב"ק דק"ד ע"א גבי גזל לאחר שנשבע כמ"ד יהא לי כו' וע"ש דק"ט ע"א בהך דר"ט ור"ע גבי גזל הגר ובדברי רבינו בהל' גזילה פ"ח ה"ה ובהשגות שם ע"ש דלשיטת רבינו די בהודאה בב"ד ולא מעכב להקרבן, ובאמת גבי ריבית אף קודם נתינה הריבית להמלוה נכסי הלוה משועבדים להריבית רק שעוברים וזה ר"ל משעת שומא ועי' תמורה ד"ו ע"ב גבי אם בזה שייך אי עבד לא מהני ובאמת מה דפליגי אביי ורבא ב"מ דס"ה היכי דיהיב לי' גלימא בשביל הריבית שחייב לו מה מחזיר לו וע"ש בתמורה ומזה מוכרח דחייב לו מעות הריבית דאל"כ לא קנה כלל הגלימה ומה שייך בזה רבית וע"כ דהוא עפ"י דין משועבד לשלם הריבית וכן בהך דקידושין ד"ו גבי מקדש בריבית מוכח ג"כ כן דאל"כ במה קידשה ואדרבה ע"י שהוא משועבד ע"כ עוברין ועי' ב"ב דקכ"ד ע"ב גבי בכורה בריבית ודקמ"ה ע"ב גבי שושבינות דאין בזה ריבית כיון דבאמת אין עליו חיוב שישא אשה שיקבל ממנו שושבינות וזה ר"ל שם בב"ב דלאו אדעתא דהכי יהיב לי' ר"ל באין נותן לו בעבור שחייב לו רק אם נשא ובלא זה אין צריך ליתן לו, ועי' במה דפליגי שם הרשב"ם עם רבי' במה דאמר שם דמנכה לו דמי אכילה אם ר"ל מה שאכל אז בשעה שנתן השושבינות או במה שלא אכל הוא כעת ועי' ב"ק נ"ט ע"א נכי חיה כו' וע' מ"ש הג"א רפ"ו דכתובות גבי נכסי צאן ברזל ע"ש וכן מוכח בתוספת' דב"מ פ"ה דהיכי דא' חייב לחבירו ריבית והלך וירש עליו כו' דאינו יכול לסלק זה עבור זה חזינן דמשועבד, ולכך רק אם התנה בשעת הלוואה וכמבו' בב"מ דס"ב וכ"מ וע"ש דס"ג ע"ב, ומ"ש רש"י בב"מ דקי"ד ע"ב גבי במה דאמר שם הא עשיר שכב דכת' שם רש"י דהוי ריבית אף דזה הוי שלא בשעת הלוואה ולא קצץ צ"ל כיון דהתו' אמרה שהדין כן שמותר ע"י הלוואה לשכוב במשכונו זהו גופא הוי ריבית וכן מ"ש התו' קידושין ד"ח ע"ב גבי משכן דכתי' ושכב בשמלתו וברכך וזה ריבית דברים וצ"ל ג"כ כיון דהתו' אמרה שצריך לעשות כן הוי שעבוד משעת הלוואה, ועיקר האיסור הוא מחמת שהוא באמת חייב לו וכדאמרי' שם כל שאילו בדיניהם מוציאים בדינינו מחזירים, ומה דאמרי' בב"מ דס"א הצריכותא מלאו דריבית וגזל שם ר"ל דבאמת גם בגזל עיקר החיוב הוא הקנין וע"י הקנין נתחייב השבה ע' ב"ק דס"ז ע"א ולכך שינוי קונה כיון דיש בו גדר קנינו דאל"כ ברשותא דמרי' מנח ולכך שניהם אינם יכולים להקדישו ועי' תוס' קידושין דנ"ב ע"א ולכך באמת היכא דליכא איסור וחיוב התו' להשבה לא קנה כלל כמו גזל עכו"ם אז הוי הדבר של ב"נ כמו שהי' ועי' במ"ש הרמב"ן ז"ל רפ"ג דסוכה וזה ר"ל הך דב"מ ד"י ע"ב גבי שליח לדבר עבירה דעיקר הקנין הוא על ידי החיוב והחיוב הוא ע"י הקנין דכ"ז שלא עבר לא קנה כלל, ועי' תוס' ב"ק דע"ט אם קנין הגנב דומה לשאר קנינים וברש"י ב"מ ד"ח ע"א גבי האומר לחבירו צא וגנוב דייק שם רש"י רק דפטר מכפל, והקיצור בזה דעיקר הקנין הוא משום חיובי התו' וכן הדין בגזל הגר ומת לאחר שבועה דעיקר החזרה הוא משום הכפרה וכ"ז שלא קנה לא שייך בזה זכי' ועי' ב"ק דק"ט ע"ב דכ"ז שלא הודה ליכא קנין דליכא מה לקנות וכמו דמבו' בדברי רבי' בהל' שמיט' ובירו' שביעי' דהכופר במלו' אין שביעית משמטתו וכן אין מיתת כה"ג מבטל הגלות כ"ז שלא נגמר דינו כמבו' במכות ד"י וכן אין נשיאות מכפרת כ"ז שלא נתברר שחטא כמבואר בירוש' פ"ג דהוריו'. עכ"פ ריבית הוי חיוב ושעבוד גמור ורק אם נשתעבד למציאות לדבר המסוים כמבואר בכ"מ דכל דבר שעבוד וערבות וזכי' לא הוי רק למציאות פרטי, ועי' בירוש' שבועות פ"ח גבי שמירה דרק אם אמר ליתן מתנה לפלוני אבל לא לכל מי שתרצה וגבי שומר אבידה בב"ק דנ"ו וכ"מ הוא למי שהאבידה שלו ולכן צריך דוקא סימנים בהאבידה שזה בירור שנעשה ע"י אדם ועי' ב"מ דכ"ז ותו' ב"ק דס"ו ד"ה מוצא ע"ש בתוס' מה שהקשו מהך למ"ד סימני' לאו דאור' אך באמת אין הפי' כן בגמר' שם דיש בזה שני גדרים אם עצם הסימני' ור"ל כי כל דבר שזה רק סימן שהדבר כך, לא שהוא עצם הדבר וזה לא ברור הוא לן שזה מן התורה ר"ל כי הדין יפסוק לנו שזה מהני וכמו גבי סימני ביצים דחולין דס"ד ודע"ט גבי פרידות וביבמות ד"פ גבי סירוס וכן בעצם גבי סימני עופות וכן בדגי' גבי ראש ושדרה דע"ז ד"מ וכן בהך דחולין נ"ט ע"א שתי וערב כו' דזה רק לא סימני' על התואר רק סימן על המציאות אבל סימני טומאה וטהרה של בהמה וכן סימני שטות דחגיגה לדידן דלא כשיטת רבינו דזה עצם התואר וגבי החילוק בין חיה לבהמה דחולין ד' נ"ט ע"ב זהו ג"כ סימן העצם לא התואר, ולכך בזה לא פליגי ר"ש ורבנן גבי חיה שילדה כבהמה או להיפך אי אזלינן בתרה או בתר מינא דאימא, רק בקלוט בן טהור, וכן באמת גם בקלוט סבירא לי' להתוס' בכורות דכ"ד דרק בקלוט פלג ר"ש אבל לא במעלה גרה ואכ"מ עכ"פ כך, י"ל דהך דאמרינן ב"מ דכ"ז דלא הוי בירור מן התורה זה רק ידיעת הסימנים אבל עצם הסימנים בזה י"ל דזה אומדנא מן התורה לגבי ממון ע' ב"ב דמ"ו ודקכ"ח ע"א וביבמות דקט"ו ע"ב ע"ש בתו' וכ"מ. ועי' בחולין דצ"ו ע"א גבי פלניא דהאי סמנא כו' ר"ל כי זה ניצרך שהעדים יכירו וידעו את הרוצח ומי הוא, שאף שזה וודאי הרוצח כגון שלא זזה ידם מתוך ידו רק שאין מכירים אותו מי הוא או שמכירים אותו רק ע"י סימנים לא מהני וזה ר"ל רבי' בה' סנהד' פי"ב ה"א אך זה חידש לנו רבי' שא"צ לידע שהוא פלוני בן פלוני רק פלוני בלבד. [השמטה בגדר אם צריך לומר פלוני בן פלוני בלבד ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"ג הלט"ו והלט"ז לחלק דגבי נזירות שמשון צריך שיאמר שמו ושם אביו הרני כשמשון כבן מנוח ועוד וגבי נזירות של שמואל א"צ זה ע"ש משום דמוכח מדברי רבינו שם פ"ב הל"ד דגבי נזיר אם אמר הרני כזה סתם די וגבי נדרים לא מהני רק אם שמע שנדר ותכ"ד כמבואר בפ"ג מהל' נדרים הל"ג משום דנזיר הקדושה בעצם הגוף וקדוש קדושת הגוף כמבואר בספרי פ' נשא ובנזיר בכמה מקומות מלבד קדושת שער, ובאמת די במחשבה כמו גבי קדשים רק מחמת גזירת הכ' דכי יפליא צריך איזו דיבור אפי' ענין רחוק כמבואר בדברי רבינו רפ"א מהל' נזירות ונזיר ד"ב ע"ב לכך די בזה, אך זה רק גבי נזיר עולם וסתם נזיר דיש בו קדושה בקרבנות ובטומאה והוה הגוף בעצם בגדר קדושה ודי בהתפסה משא"כ בנזיר שמשון דאין בו כל הני שוב אין עליו גדר עצם קדושה רק דין ע"כ צריך פב"פ ולכך רבינו לא הביא גבי נזיר שמשון כינוים וכבר כתבתי בזה, וכבר כתבתי במ"א דגבי נזיר שמשון לא מהני במופלא הסמוך לאיש. ע"כ השמטה].
ואף דבסנהד' מ"ג ע"א דגבי הכרוז נקט פב"פ, אבל רבי' בפי"ג הל' א' נקט רק פלוני, דבאמת גבי גט המבואר בכ"מ ע' גיטין דפ"ה ע"ב גבי בעל דצ"ל פב"פ לא ר"ל שאנו יודעים שאביו הוא פלוני רק שכך הוא נקרא וכן בתואר הכהן של גט הוא ג"כ על השם לא על התואר, ודלא כמ"ש התו' גיטין ד"פ מהך דכתובו' דכ"ד ע"ב גבי מהו להעלות כו' דבכל שטרות הוי זה פרטים משא"כ בגט הוי עצם דשאר דברים שאינם שייכים לגט פוסלים בגט כמבו' בירוש' פ"ג דגיטין וכבר כתבתי בזה, ועי' זבחים ד"ז ע"א גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו דהוי שינוי קודש, לא בעלים ע"ש, ומ"מ זה צריך רק בהפועל הדבר כמו בגט המגרש אבל במתגרשת רק פלונית אשתי ר"ל קנין האישות שיש לו בה ועי' בירושל' גיטין פ"ב גבי מאי דנקט שם אני פלוני מגרש את אשתי ושם ר"ל כך, שיש בגט ג' גדרים א' הגט והב' הגירושין והג' שנתגרש', והגט הו' פלוני מגרש את אשתו והגרושין פב"פ פלונית אשתי וגם ראי' שנתגרשה. ובאמת זה ר"ל מאי דאמרינן ברפ"ק דזבחים סתם אשה לאו לגירושין ע"ש בתוס' אך אין הכוונ' כך רק דעיקר הגט הוי על האישות שיש להבעל בהאשה ולכך כ' רבי' בהל' גירושין פ"ג ה"ו גבי גט קוד' נישואין דלא שייך אז גדר גט כלל וכן הלשמה דרצה לומר לפלונית שהיא אשתו וקאי על האישות וזה להיפך מגט ולכך סתם לא מהני אבל קרבן הקדישו לשם זה וע' גיטין דפ"ו ע"ב דמסקינן שם דנתינת הגט אין צריך לשמה ולגבי קרבן היכא דעדיין לא הקדישו לשם זה הוי מחלוקת בנזיר דמ"ה ודכ"ז רשב"ג ורבנן אם צריך אז לפרש ועי' בתו"י נדרים ד"ד ותו"כ ריש פ' ויקרא וגבי שטר קידושין שם הלשמה הוא במציאות האיש והאשה דהם עדיין רחוקים ולכך מבואר בירושלמי גיטין פ"ג דשטר קידושין כשר סתם וכבר כתבתי בזה. וגבי חליצה דשם הפעולה של החליצה עושה היבמה רק שם הוי הפועל והפעולה שניהם כאחת ולכך לא מהני בזה תנאי כתובו' ע"ד ותוס' קידושין פ"ג כי זה עצם א' ואינו מתחלק כי המציאת והתואר נעשה ממילא כמבוא' בכ"מ אשה הקנו לו מן השמים, וזיקה רחמנא רמיא עלי' בע"כ ולכך לא אמרינן בזה גדר לקחתי כמבו' בירוש' כתובות פ"ד ואין בזה גדר עולה עמו ואינה יורדת כמבואר ביבמות דנ"ב ע"א כראוי כו' ר"ל דלא לקחה לאשה רק שלאחר שבא עלי' היא אשתו, וכן דייק רש"י כתובו' נ"ח ע"א דלכך אוכלת בתרומה ומהנו ביאת שוגג כמזיד ועי' ביבמות דנ"ו ע"א בפלוגתא כו' וכן להיפך גבי חליצה ג"כ כן שהחליצה הוא רק ע"י דרחמנא רמיא עלי' וכמו דמבואר בתמורה דכ"ה ע"א דברי הרב כו' וב"ב דקל"ג ומנחות פ"ד רחמנא אמר כו' וזבחים ע"ה ע"ב וכבר כתבתי בז'. ועי' תוס' נזיר די"א דנטו בזה דגבי נזיר הדבר נובע ממנו, ע"י מה שאמר הריני נזיר ובזה עושה תנאי וזה רצה לומר רבינו בה' יבום פ"ד הל' כ"ד ע"ש שהרי נתכווין לחלוץ כו' אך מ"מ היא עושה הדבר רק הוא צריך לקרב לה הרגל ועי' בתו' כתובות ד"ל ע"ב דגבי בר דעת אם מניח עצמו אם ניקרא פועל, ועי' ע"ז דנ"ד גבי בע"ח דאין עליו שם בימוס, ולכך מבו' ביבמות דל"ט ע"ב דשם האשה צריך פב"פ ושם החלוץ רק פלוני. עכ"פ גבי דיני נפשות צריך שיכיר אותו ודי בפלוני מחמת דהוא עשה המעשה וראי' מהך דחולין דצ"ו, ועיקר הגדר משום דצריך דבר המסוים וכמ"ש רבי' ג"כ בספ"א מה' איסורי ביאה עד שתוחזק ור"ל שתאמר לפלוני ואז היא נסקלת, ועי' בירוש' סוטה פ"ט גבי אמרו ראינו את הרוצח ואיננו מכירים אותו, ובהך דעירוכין די"ח ושבועות ל"ה גבי שבועת העדות ובירו' שם דצריך דבר המסוים וכ"מ וגם בריבית כן דלא הוי שעבוד רק לדבר המסוים ועי' ב"ק דס"ג ע"א ע"ש ברש"י ותוס' שבועות דמ"ג ע"א גבי דבר שבמדה כו' ובדברי רבי' בה' גניבה פ"ב ה"ד דגרס רק דמי טבלו ולא כפל דעדיין לא הוי דבר מסוים, וכך קיי"ל במנחו' ד"צ וב"מ נ"ח דליכ' בהקדש גדר ריבית ע"ש דל' שייך על הקדש גדר מסוי' אבל גבי מע"ש יש כמבו' בתו"כ פ' בהר אף למ"ד ממון גבוה, וריבית הוי חוב גמור לשלם ודלא כדמשמע מדברי התו' ב"ק דקי"ב ע"א, וע"ש בירוש' ב"ק שם, ולכך כל זמן שלא נתן הריבית לא נפסל לא הלוה ולא המלוה רק העדים י"ל דנפסלו תיכף ועי' תוס' ב"מ דע"ב וכ"מ ובזה א"ש דהנה רבי' ז"ל פסק בהל' טוען פ"ב דחשוד על השבוע' אם הוא מן הנשבעי' ונוטלי' אינו יכול לגבות בשטר, וא"כ איך אמרינן שם בב"מ גבי מלוה בריבית אם גובה מן הלקחות הא בלא זה מאחר שצריך שבועה הוא חשוד, וע"כ כמ"ש ובאמת יש להאריך בזה איך קיי"ל גבי מומר לדבר א' דפסול לשבועה מה"ת כמבו' שבועות דמ"ה ועי' סנהד' דכ"ז ומשמע דאינו בגדר שבועה כלל ועי' תו' ב"ק דק"ח ע"א גבי כפילה, וכבר כתבתי במ"א דנ"מ דלאחר שפסלוהו ב"ד אז לא הוי בגדר עד ובגדר שבועה כלל אבל כל זמן שלא פסלוהו ב"ד סמוכים אז רק ב"ד אינם מקבלים אותם בגדר בירור, סנהדר' דכ"ז אבל בגדר פועל כמו בקידושין היכא דליכא הכחשה וודאי מהני וכן רק מכאן ולהב' לא למפרע דרק בגדר בירור קיי"ל דנפסל למפרע וגם לזה צריך דווק' ב"ד סמוכי' ועי' בירו' תרומו' פ"ח וסנהד' פ"ג דפסול צריך שיפסול דווקא בב"ד אך מ"מ לשבועה מנלן זה, וצ"ל מהך דמכילתא פ' משפטים גבי קרא דשבועת ד' כו' להוציא את החשוד דנראה דזה רק בב"ד אבל בשבועה בעלמא מהני וא"ש מהך דבכורות דמ"ה ע"ב, אך באמת שם מיירי לאחר שעשה תשובה. ואכ"מ. עכ"פ למה גבי חוטים וקרומים אינו נפסל, ועכצ"ל דזה הוי שם אחר ואין עליו שם חלב אף שהוא בא מגדר חלב. עכ"פ זה תליא במ"ש במ"א דדבר הבא ממציאת אחר אם חל עליו שם הראשון וכמו גבי גדר שליחות דפליגי רבי' עם הראב"ד גבי קידושין אם צריך דווקא שיעשה השליח בעדים בפ"ג הט"ו משום דהפרט של קידושין בלא עדים לאו כלום, אך מ"מ הגדר שליחות הוא בכל התורה ואין על זה השם של דבר שבערוה. ועיי' במ"ש רבינו בהל' גירושין פ"ו הל' ט"ז גבי שליח דלא מהני תכ"ד כמו בגט אך י"ל דזה לבטל הגט לא השליחו' וכן נ"מ גבי תרומה אם מהני לעשות שליח בלא דיבור מפורש כיון דתרומה ישנו בלב, עי' בנדרים דל"ו ע"ב ובתוס' בכ"מ, ועי' במ"ש רבי' בהל' ק"פ גבי שליחות בקרבן פסח דלא מהני רמיזת בפ"ג הל' ו' ע"ש וכן הך דקיי"ל בשבועות די"ג דיו"כ אעבירה דיומא לא מכפר מ"מ מבואר בכריתות די"ח ע"ב דגם על יו"כ ליכא אשם תלוי על ספיקו מחמת שיו"כ בעצמו מכפר, חזינן דספק הוא דבר חדש ואין שם הדבר העיקרי עליו ועי' כריתות ד"ח ע"א מבו' שם ג"כ דחיוב התו' על הספק וחיוב התו' על הוודאי הוא ב' גדרים, ועי' בירוש' רפ"ג דהוריו' גבי אשם תלוי דאף אם הי' נודע לו הי' מתכפר בקרבן א' מ"מ על ספק חייב קרבן וודאי ואש"ת ע"ש וכן גבי ספק טומאה ברה"י לגבי פסח עי' בירו' פסחים פ"ז ופ"ט גבי נזיר ובספרי פ' נשא דזה הוי טומאה חדשה, לא טמא נפש, וכבר כתבתי בזה. ונ"מ ג"כ למאי דקיי"ל דישראל הבא על הנכרית הוולד כמותה, זה גדר פרטי או זה כללי דהוולד הוא ב"נ, ונ"מ אם ישראל בא על עמונית או מצרית נכרית ונולד זכר מהו דין הוולד אם יש עליו שם הכלל ב"נ או שם הפרט עמונית או מצרית וזהו כוונת הגמ' ביבמות דע"ז ע"ב בנה מעמוני פסול ור"ל כה"ג דדווקא מעמוני דלא מישראל אף דאזיל זרעא בתרה מ"מ זה רק המין לא הפרט, וכבר כתבתי במ"א דנ"מ לשיטת רבי' דס"ל בהל' אבות הטומאות פ"ו דתקרובו' ע"ז מטמא כנבילה מן התו' איך הדין אם שחט עוף טהו' לע"ז בשחיטה כשירה ובאופן שאינו נעשה מומר עדיין והנ' זה קיי"ל דעוף טהור אין לו שום טומאת נבילה לבד בית הבליעה וחידוש הוא כמבוא' בזבחים ד"ע וחולין דל"ד ונידה דמ"ב ור"ל דשם נעשה טומאה חדשה איך הדין בתקרובות ע"ז אם זה נבילה כללית או גם פרטית ויהיה מטמא ג"כ בבית הבליעה, ועי' פסחים דע"ג שם מוכח דמטמא בבית הבליעה דאל"כ מאי מקשה שם מה תיקון כו' הלא יהיה נ"מ לגבי לטמא בבית הבליעה, וכן נ"מ גבי הך דחולין דק"ח גבי בשר בחלב מאי דאמרי' שם גדי אסרה תורה ולא חלב ומקשה שם מחצי זית כו' ור"ל כך דעיקר הגדר שם פליגי דבאמת בבב"ח לאחר שנתבשל נובע ממנו איסור חדש, וזה ר"ל בב"ח חידוש ואין עליו כלל שם איסור בב"ח רק איסור ואסור אף שלא כדרך הנאתו כמבואר בפסחים דכ"ד אך מ"ד גדי אסרה תו' ולא חלב ר"ל שהחלב בוודאי נאסר על ידי שנתבשל עם הבשר אך הגדר איסור לא חל על החלב ונ"מ דעל החלב שלא כדרך הנאתו י"ל דפטור, והנה בכל מקום אכילה ושתי' לא מצטרף ועי' יומא דפ"א ובתוספת' תרומות ומעש"ש ובירוש' שם ותוספת' פסחים וכריתות יש בזה סתירות והנה כאן מבוא' דחצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרף ולוקה, והטעם דבב"ח חייב שלא כדרך אכילתו וא"כ חזינן דגם החלב נעשה עצם האיסור לא מחמת טעם הבשר לבד דהרי גם טעם הוי רק נובע מאיסור, לא עצם, ועי' בע"ז דס"ז וס"ח גבי נטל"פ דמבואר שם דגם של כלאי הכרם מותר אף דכלאי הכרם שלא כדרך הנאתו חייב וצ"ל אי משום דאז לא חל עליו גדר טעם או דזה איסור חדש ואין עליו גדר דכלאי הכרם וכה"ג כת' הראב"ד ז"ל גבי יי"נ דאף דלא בטל ואסור במשהו מ"מ בהנאה אינו אסור, רק בדבר חשוב וכן מבו' בירוש' חלה פ"ד דר"ל ס"ל דאף דטבל אינו בטל מ"מ התערובות הוא ג"כ איסור חדש ואינו מדמע, ועי' במה שדייק רבי' ז"ל בה' מ"א פט"ז ה' כ"ח וכ"ט דס"ל דיי"נ ממש אוסר כל היין שנתערב שם בגדר עצם ורק בזמן שההיתר נפל להאיסור אבל להיפך אז ג"כ כל היין אסור רק בגדר תערובות ולא בגדר עצם ונ"מ דשם מהני הולכת הנאה לים המלח או ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו עי' ע"ז דע"ד וכן ס"ל לחלק בהל' מקוואות פ"ה ע"ש בהל' א' ובהל' ד' ובהל' ה', אך שם להיפך דאם הפסולים נפלו לתוך כשרים אז בזמן שדעתו לרבות אף אם הגמר של הג' לוגין נגמר לאחר שהי' בהמקוה מ' סאה כשירים מ"מ מתחיל הפסול למפרע ונעשה הכל שאוב, ועי' חולין דקכ"ג גבי טלית ע"ש בתו' ומנחות ד"ח ע"א ראשון כו' אבל להיפך אז אף שיש ג' לוגים שם ועדיין לא הי' אז ארבעים סאה כשירים רק גדר מקוה פסולה, אבל מ"מ אין עלי' שם כלו שאוב וכה"ג כ' רבי' בהל' טומאות אוכלים פ"ב הל' כ"ו גבי מי שפיכות עיין שם ובר"ן חולין סוף פ"ח. ונחזור לעניננו דהרי רבינו ז"ל פסק בהלכות אבות הטומאה וכן בחולין דקכ"ו ע"ב דחוטים של חלב מטמאים אם הם של נבלה ואף דחלב אינו מטמא וכן ס"ל ג"כ בגדר חצי שיעור דקי"ל דאסור מן התורה זה ג"כ איסור כללי ולא איסור פרטי רק דכל דבר האסור ולוקים עליו בכזית אם הוא פחות משיעור ג"כ אסור וכ"כ בזה בח"א. עכ"פ י"ל דגדר איסור הנאה ליכא על פרש שור הנסקל דכיון שהוא איסור כללי היוצא מן הטמא טמא וזה רק איסור אכילה ולכך אם קידש בו אשה מקודשת, אם כן איך יהי' הדין לגבי פרש של בהמה של עיר הנדחת אך שם י"ל דאדרבה אם נימא דהפרש הוא מציאות בפני עצמו יהיה בכלל שללה או כל אשר בה, ועיי' ב"ק דמ"ח גללים אפקורי מפקיר וב"מ דכ"ז ודס"ח עי"ש. ע"כ ממהדורא תניינא]

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה