צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי יוסף רוזין
פרק ד · הלכה ו
אחר כך שולחין. עי' בהשגות ועי' מכות די"ג ע"ב וסנהדרין דפ"ה ע"א אך באמת כוונת רבינו ז"ל דאם עשו תשובה שוב פקע מהן דין עיר הנדחת וממונם פלט וכן הקטנים אינם נהרגין רק העובדים נסקלין והנה בגמ' כאן נקט לומר דצריך התראה אך באמת זה קאי אמדיחין ועי' תוס' שם דמ"א ע"א ד"ה ואי ועי' שם דפ"ח ע"ב דמסית לא בעי התראה וע"ש בתוס' דף ח' ע"ב ובתוספתא שם פ"ז פלוגתא דת"ק עם ריב"ק אם מדיח דומה למסית אך ע' בתוספתא פי"ד הוי מחלוקת גם נידחין אם צריך התראה:
והורגין כל נפש חיה כו'. עי' חולין דק"מ ע"א וע' בירושלמי דמבעי ליה אם בברין וכן עוף שהוא טס למעלה מעשרה אם הוי בכלל עיר הנדחת בכלל שללה ועי' ע"ז דמ"ב ע"ב גבי אפרוחים הצריכים לאמם ועי' תוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב ובירושלמי פ"ה דגיטין ובתוספתא סוף חולין ומש"כ בזה בפ"א מהל' זכיה ומתנה ועי' רש"י נזיר דל"ה ע"א דמרבינן שם עופות דהוי בני שמירה ע"ש אך יש נ"מ בין של צדיקים לשל רשעים וגם י"ל דכיון דאין זה גזל רק משום דרכי שלום לא הוי של רשעים אך מ"מ הם שייך להעיר כעין הך דעירובין דמ"ז ע"ב וביצה דל"ט ע"ש:
[ממהדורא תניינא: נמצאו רובה כו' והורגים כל אלו. [השמטה בשיטת רבינו במה שכתב דשולחים להם שני ת"ח כו' ע"ש בהשגות ובדרוש כתבתי דלפי מש"כ דסדום הוה בגדר עיר הנדחת זהו כוונת התרגום בפ' וירא פ' כ"א דמתחילה שולחים להם שני ת"ח הוא הי' הב' מלאכים ואם יעשו תשובה ישארו הטף והנשים והעיר ורק אותם שחטאו נידונים עפ"י דין. ע"כ השמטה].
והנה אם היו שם אדם טריפה שעבד עבודה זרה ודאי אינו משלים לרוב דאין דנין אותו עי' סנהדרי' דע"ח ועי' מכות ד"ז ע"א בתוספות ד"ה כמכחול עי"ש והנה באמת בהך דב"ק דפ"ד ע"א מבו' דטריפה משום דאי אפשר לקבל עליו עדות כטעמא דאמרינן בסנה' רק משום דאינו בגדר מיתה ובגדר גברא קטילא ע"ש דמדמה שם זה לסומ' שסימ' וע' בדברי רבינו בה' נזקי ממון פ"י הל' ז' שכמת הם חשובים, ובאמת לפי המבוא' בדברי רבינו בהל' סנהדרין פי"ד ה"ח מבו' דגם דגבי שארי מב"ד דאף דיוכל להרגו במיתה אחרת אך רק גדר מיתה, ועי' מכות ד"ב ע"א בש' ר"י ע"ש, אבל גבי רוצח אז בכל מה דאפשר וא"כ גבי טריפה, רק גדר מיתה לא הוי ולכך לא אפשר אבל ברוצח דצריך לקיים הדבר בכל מה דאפשר אזי צריך טעם של הזמה ומה דנקט שם בסנה' ובדברי רבינו פ"ב מהל' רוצח מחמת גדר הזמה שם ר"ל כך דעדים יעידו עליו לא גדר גמר דין רק לגדר ובערת הרע דעיקר כמ"ש רש"י שם בסנהדר' דהך דובערת הרע הוא לא מחמת דין רק מציאות אחרת ולא כמש"כ התוספו' דהך בפני ב"ד ר"ל שראו ביום דזה לא שייך כלל לגדר עדות ועיי' בדברי רבינו בהלכות עדות פ"כ הל' ז' גבי עדים שהעידו על טריפה כו' ושם י"ל דר"ל דמיירי שנעשה טריפה לאחר שהעידו עליו, אך היכא דלאחר גמר דין נעשה טריפה אז י"ל דהורגין אותו בגדר ובערת את הרע א"כ י"ל דגבי עיר הנדחת היכי דעבד ע"ז לאחר שהודח רובה אז י"ל דנהרג ולא גרע מקטנים ובאמת עי' תוס' סנהדרי' דמ"א דכתבו שם דעיר הנדחת בעי התראה בד"ה ואי ובאמת הא מבואר במשנה בדקי"א ע"ב דצריך עדים והתראה לכל אחד אך ר"ל כך דזהו דין דמתחילה צריך להתרות לכל א' מהם התראה שיתחייבו מיתה ולמאן דאמר דצריך לפרט המיתה צריך גם כן לפרט שיתחייבו סקילה רק לאחר שרוב העיר נתחייבו סקילה ע"י שעבדו ע"ז אז חל עליהם דין עיר הנדחת ואז נהרגים הם ואותם שעבדו לאחר שכבר נעשה עיר הנדחת זה ר"ל התוספות דמנא לן זה וגם באמת אז באיזה התראה מתרינן להם דאז חייבים רק הרג ועי' בספרי פרשת ראה פסקא צ"ד במה שאמר שם מניין שלא ירד ויצא כו' ומה ר"ל, אך כך, דלשיטת רבינו דשם דגם קטנים הורגים וכן נשים אף שלא עבדו כלל וזה רק בגדר של כל העיר והנה ודאי אם ברחו לעיר אחרת אין צריך להרגם ולא דמי להך דמכות ד"ז ע"א גבי ברח לאחר גמר דין דכאן באמת לא חטאו כלל וקטנים לאו בני עונשים הם ועיי' בספרי פרשה שלח גבי מקושש דיליף שם התראה בשבת מקל וחומר מע"ז, והיכא כתיבא בע"ז קרא, וע"כ ר"ל קרא דסנהדרין דף קי"א גבי עיר הנדחת, ועיי' סנהדרי' דע"ב ע"ב גבי קטן הרודף ובירושלמי פ"ד דכתובות דלא שייך בהם דין התראה ור"ל דגם גדר ובערת הרע ליכא בהם ורק בעיר הנדחת כל זמן שהם שם הם נידונים וכן ודאי אם נתגדלו אח"כ נפטרו דהרי לא נתחייבו מעולם רק בגדר כלל ולא בגדר פרט וכן ודאי מעוברת שנגמר דינה להריגה ואח"כ יצא הולד אין הורגין אותו עיין ערכין ד"ז ע"א עי"ש בתוספו' ד"ה ישבה ורש"י ג"כ לא פליג שם על זה רק דסבירא ליה דישבה על המשבר אף דמבואר שם דכיון דעקר גופא אחרינא מ"מ כל זמן שלא יצא אין עליו שם נפש עי' תוס' נידה מ"ד וע"ז כ"ו ע"א ולכך לאחר גמר דין אין ממתינין עליו אבל ביצא ראשו ודאי דגם רש"י מודה בזה ומשום דאז הוא קטן ופטור אך נ"מ כה"ג גבי אשה מעוברת בעיר הנדחת ולאחר גמר דין ילדה אם הורגין את הולד כיון דשם גם קטנים נהרגים לשיטת רבינו או כיון דזה הוא מציאות חדשה ועל זה לא חל גמר הדין הוי כמו שבא שם לאחר גמר דין ואין הורגין אותו ועיי' סנהדר' דע"ב ע"ב דרק יצא ראשו הוי נפש ובערכין מיירי שיצא ידו כמבוא' בתוספת' שם ועי' נידה דכ"ה דידיו על צדעיו ועי"ש דכ"ט דמשיראו צדעי ראשו הוי כילוד אך שם מיירי רק בידו האחת ועיי' נדה דכ"ח דלא הוי ילוד רק מדרבנן ועיי' חולין דס"ח ע"א אם יש לידה לאברים ור"ל אם האבר הוי כילוד או לא רק כיוצא ובאמת מדברי רבינו מבואר בפי"א מהלכות נזקי ממון דגבי ולד בהמה שנולד לאחר גמר דין דהורגין אותו זה רק משום דין סקילה לא משום ובערת הרע כיון שלא עשו מעשה בפועל לא שייך זה עליו וראיה דגבי שור שנגמר דינו אם נתערב בשורים אחרים פסק רבינו שם דסוקלים את כולם אבל הולד שנולד לאחר גמר דין ונתערב באחרים רק מכניסים אותו לכיפה והטעם דגבי שור עצמו מוטל עליו לקיים הדין דובערת הרע עיין סנהדרין דל"ו ע"ב וחולין דקמ"ט וק"מ לכן סוקלים כולם מה שאין כן בולד דרק מחמת הדין ולכן בנתערב רק לכיפה וכן לפי זה יש לומר דגבי בהמות עיר הנדחת שנתערבו באחרים ג"כ רק כיפה דשם ליכא ובערת הרע דהחיוב עליהם רק מחמת כל בהמתה וכך יש לומר דקודם גמר דין אם הקדישה כשירה ליקרב עי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי ור"ל קודם גמר דין ולא כמו נרבע ונעבד דאסורים למזבח גם בעד אחד וקודם גמר דין כמבואר תמורה דכ"ח וקדושין דס"ה וכמה מקומות דשם האיסור בגדר פרט אבל כאן הוא בגדר כלל ולאחר גמר דין נאסרו וקודם לכן אף לקרבן כשרה, עכ"פ אם נתערבה בכשרות אף לאחר גמר דין לית בה דין דובערת הרע, וגבי אשה מעוברת מעיר הנדחת וילדה לאחר גמר דין יש לומר דאין הורגים את הנולד ועי' סוטה דכ"ו ע"א בתוספות ד"ה מעוברת אם משקים אותה אז מחמת ממונא דבעל וכן יהי' נפקא מינא גבי שפחה מעוברת וולדה דחד וגופה דחד אם הורגים אותה דאז הוי דברים מפורדים עיין שבת דקל"ה ע"ב אם כן גבי עיר הנדחת כהאי גונא י"ל דאין הורגים אותה אם היתה של אנשי עיר אחרת. ע"כ ממהדורא תניינא]
[ממהדורא תניינא: ושורפים את כל שללה עם המדינה כו'. עיין חולין דפ"ט ע"א דאפרה אסור ע"ש והנה באמת הבתים של עיר הנדחת אף למד"א תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר עיי' מעילה ד"כ וכמה מקומות וכן אם היו הבתים מחוברים מעיקרם מכל מקום הם צריכים לישרף לא בגדר שללה דמחובר מותר כמבו' בסנהד' שם קי"ג גבי אילנות ע"ש רק משום דצריך לשרוף העיר עצמה ובהאלנות אין חל עליהם שם עיר ושם דירה דהרי פסקינן כמד"א דגם אח"כ מותר ליטע גנים ופרדסים ואף דיש עליה גדר דירה עי' ב"ב דכ"ד ע"ב ובדברי רבינו בהלכות שמיטה פי"ב הלכה יא גבי גנות אם יש עליהם שם של בתי ערי חומה ובתוספתא דערכין הוי זה מחלוקת ועי' ירושלמי ספ"ג דמעשרות גבי אילן ובמכות די"ב דבנוף הוי שם דירה אך מ"מ שם עיר ליכא עליהם ובדברי רבינו פ"ד מהלכות מעשרות הל' י"ד עי"ש בהשגות ובהלכות שמיטה אבאר בזה אבל בתים הם עצמן נצרכים לישרף מחמת עיר ולא מחמת שללה אך נפקא מינה אם שללה של העיר, לא של פרטים, אם הוא בכלל שללה וכמו הך דנדרים דמ"ז ע"ב ע"ש וזה תלי' אי אזלינן בתר כלל או בתר פרט, ועי' במאי דפליגי הר"ן וריטב"א נדרים דפ"ד ובספ"ה גבי נדר לבני העיר או ליושבי העיר אם אסור ג"כ באותם שבאו אחריהם ע"ש, ועי' תוספת' ב"ק פי"א במה דמחלק שם בין אם אמר סתם שדה זו לעניים אף דוודאי ר"ל לעניי עירו, מ"מ המתנות עניים הם שייכים להם, אבל אם אמר מפורש לעניי עירי אז המת"ע הם שייכים לעיר אחרת, והטעם דהא קיי"ל בגיטין די"א להזהיר לעני על שלו, ועי' ב"מ די"ב ע"א ברש"י ותוס', אך נ"מ דאם אמר סתם לעניים אז זה שייך רק להתואר, ובאמת בזה פליגי גמ' דילן גיטין ד"ל עם הירוש' דשם אם זה הוי גדר מציאות תוארי, או רק העדרי, דהגמ' דילן ס"ל דזה ג"כ מציאות, ולכך מבו' שם דשייך בזה גדר מכירי עני כמו גבי כהונה, והירוש' פליג ע"ז וסובר דאין לעני מכיר ע"ש וזה תלי' בשיטת רבינו בס' המורה בח"א דסותר דעת המדברים אם העדר הוי מציאות, וזהו ג"כ הך מחלוקת בגיטין שם וכ"מ ר"א ורבנן אם שייך לומר בזה מפקיר נכסי' והוי עני ור"ל דזה הוה מציאות חדש, ובאמת הא מבו' בכ"מ, עי' ב"ב דפ"ה בתוס' דא"א להקנות ע"י עצמו, ועי' ערובין דפ"א ובמ"ש ה"ה שם וכ"מ, ר"ל כמ"ש רבי' בס' המורה ח"ב דכל שינוי ע"כ זה ממ"א ומ"מ גבי הפקר לדידן דלא ס"ל כר"י נדרים מ"ג ע"י עצמו נשתנה מגדר עשיר לעני ועי' תו' יבמו' דמ"ח ובב"מ די"ב וכן מבו' בתמורה די"ט ע"א וכ"כ התו' מנחות דכ"ב ע"ב גבי משקה דלא שייך לו' שאפשר שיטהרו משום דאז בטל שם משקה מעליהם וכ"כ התו' פסחים דמ"ד ע"ב, וכן נ"מ להך דב"ב דקכ"ג ע"ב דאמר שם דגבי מכירי כהונה אם מת הכהן והניח בן בכור בהמתנות שכבר הופרשו רק עדיין לא הגיע לידו נוטל הבכור פי שנים וזה וודאי אם יש לזה הכהן בן חלל וודאי אין לו חלק בזה שהופרשו אם עדיין לא הגיע ליד אביו, ועי' בכתובות דכ"ה ע"א, דאף דיש לו זכות מ"מ צריך לקיים מצוות נתינה ועדיין לא קיים, ואין להחלל כלום בזה, ובאמת נראה דזה ר"ל חכמים בגיטין שם במשנה יתננה לעני הנמצא ראשון ר"ל כך דלר"א דאמר זכה לו היינו אף אם אח"כ התעשר קודם שנתנו לו ורבנן ס"ל דדווקא אם כעת הוא עני כמו בראשונה, עכ"פ תלי' בזה, וכבר הארכתי בזה במ"א דזהו ג"כ המחלוקת דר' ישמעאל ור"ע אם אמרו בשעת מ"ת על לאו לאו ועל הן הן או אמרו גם על לאו הן במכילת' פ' יתרו, ור"ל דמקבלים עליהם הציוי שנהיו בגדר העדר בזה, וא"כ כך, היכא דאמר סתם לעניים אז זכו בהשדה התואר שבעניות ואם יתעשרו אין להם שום זכות בזה, וא"כ אין להעצם שום זכות בזה, ולכך ליכא בזה להזהיר להעני על שלו, ולכך גם מתנ"ע שייך להם אבל אם אמר בפירוש לעניי עיר פ' אזי העניי' שהיו אז יש להם קנין בהשדה ושוב אינם יכולים לקבל מת"ע, וזה ר"ל התוספ', וכן הדין גבי ציבור אם יש להפרטים בגדר חלק בהדבר או רק מחמת שהם מן הציבור, ועי' בתוס' זבחים ד"ד במאי דמבו' שם דליכא גבי קרבן ציבור שינוי בעלים, אי משום דהכל הן בעלים או משום דאין להם בעלים, וע"ש ברש"י ובפסחים דס"א ונ"מ גבי קרבנות פרי העלם דבר דצריך פר לכל שבט ושבט כמבו' בהוריו' וכ"מ אם שחט קרבן שבט זה לשם שבט אחר, אם שייך בזה שינוי בעלים ובוודאי דלא שייך, וצ"ל דשם רק תואר השבט, ועי' בספרי פ' בהעלותך דמבו' שם דגר מתכפר עם השבט שדר שם, ועי' במ"ש רבי' ז"ל בפ"א מה' תמורה דאם המיר בקרבן ציבור לוקה, דיש לו חלק, ויהי' הנ"מ אם אחד משבט זה המיר בפר של שבט אחר, וכן נ"מ במה דמבי' בירו' פסחים פ"ז דנשים וקטנים אין מתכפרים בפר העלם דבר, ור"ל כגון קטן פחות מבן כ' דאינו שוקל, ואף לשיטה דשוקל אבל אין עולה למנין הציבור ובספרי פ' שלח מבו' דמתכפרים גם הנשים וצ"ל דנ"מ בין פר ושעיר של ע"ז דאז הוי כל השבטים מציאות א' כמ"ש בדברי הספרי פ' שלח דמעכבי אהדדי ומדברי רבינו, אבל בשאר פרי העלם דבר לא, ועי' בר"ן נדרים דס"ה ע"ב מה דמחלק שם ע"ש בד"ה תנא, ועי' בירוש' בסנהד' כאן גבי ביברין כו' וכבר כתבתי בזה ועי' במנחות דע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ אם יש חמץ לא' מן הציבור ואכמ"ל, וכמו גבי בית המנוגע דשורפים אותה וגם אפרה אסור כמבואר בירושלמי בפ"ג דערלה וגם עפר המחובר נאסר ומטמא כמבואר בתורת כהנים הובא בר"ש פי"ב מנגעים משנה ו' ובתוספתא הוי בזה פלוגתא דתנאים ד"ג אצבעות עפר צריך ליטל עם הבית וטמא אף דהוי מחובר וזה בגדר בית שם התואר לא מחמת הפרט ועיי' נזיר דס"ה ד"ג אצבעות הוי שיעור תפוסה ובטלי למת עכ"פ חזינן דאף דמחובר לא נאסר ולא מטמא מ"מ כאן אסור ומטמא בגדר בית המנוגע ובגדר יד כמבואר בדברי רבינו לקמן פ"ח הלכה ג' גבי השתחוה לחצי הדלעת וכן אף דקי"ל בע"ח אינן נאסרי' מ"מ מבואר בע"ז דמ"ב ע"ב דאפרוחי' הצריכים לאמם שע"ג האשרה אסורים וכן נ"מ לשיטת רש"י בעירובין דט"ו דגולל לקבר אף אחר שניטל מן הקבר מ"מ מטמא וגם בע"ח ג"כ מטמא ובאמת רבינו פליג ע"ז ע' באהלות פט"ו מ' ט' ובר"ש פ"ב מ"ד ואף דלכאורה נימא חיותא מטהרת עי' תוספות ב"ק דע"ז ע"א, א"כ נימא דאף דבזמן שהוא מחובר להקבר אז בטל לו ומעשה עץ שימש מ"מ כשנפרד ממנו תהיה החיות מטהרת וכן לאיסור הנאה ג"כ כן וזה תליא דאם החיות הוא דבר נמשך בכל רגע או נפעל ונקודה אחת כל הזמן שהוא חי וזה ר"ל הך מחלוקת דתמורה דל"א ע"א גבי רמה דפליגי שם ר' אליעזר ורבנן ובאהלות פ"ב דפליגי שם כזית רימה בין חיה בין מתה עי"ש ועיין בתוספות ובר"ש אף דבאמ' בתרתי פליגי דר' אליעזר סבירא ליה דאף דנהפך לצורה אחרת מ"מ נשאר עליו עדיין שם בשר ולא דמי לרקב דרק תרווד רקב הוא כמו בשר ועיין נדה דנ"ה גבי בשר המת שהופרך ודנ"ו גבי יבש ורש"י תמורה דל"ד ע"א וגם סבירא ליה דמה שהרימה חי ולא נטהר ע"י זה ועיי' נדה ד"ט ע"א גבי מי יתן טהור כו' כיון שכבר חל עליו שם טומאה ואזלי לשיטתייהו גבי מת שנשרף ועיין נדה דכ"ח ע"ב ובדברי רבינו בהלכות טומאת מת פ"ג הלכה ט' והלכה י' ולכאורה דבריו סותרין זה את זה ועיי' תוספות נדה דכ"ז ע"ב ומה שכתב רבינו בפירוש המשניות אהלות פ"ב משנה ב' בד"ה ואפר שרופים ע"ש שדבריו לכאורה סתומין במה שכתב וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף דכאשר נשרף יצא מדין המתים ור"ל כך דודאי מת שנשרף דכבר חל עליו שם טומאה י"ל דמטמא לכולי עלמא וזהו כמו הך דנדה דכ"ז ע"ב הנ"ל רק כאן מיירי שנשרף אדם חי וזה ר"ל אפר השרופים ולא חל עליו עדיין שם מת כלל, ולכך לרבנן טהור לגמרי ועיין מנחות דס"ט ובדברי רבינו פ"כ מהלכות טומאת מת הלכה ד' דמחלק שם דאם יצא לחוץ מלמטה הוי זה גדר פנים חדשות וגם שם יש לומר דמיירי רק כשבלע תינוק חי אבל ברימה מיירי שבא ממת ולכן סבירא ליה לרבי אליעזר, דאף אם הרימה חי מ"מ הוי עדיין עליו שם בשר ומטמא בכזית ורבנן פליגי עלי' בתרתי דאם הרימה חי אזי חיותו מטהרתו ומתירתו וכה"ג פליגי בירוש' בע"ז פ"ג גבי אפרוח הנולד מביצת ע"ז דחד אמר מותר דזהו ג"כ הטעם דכיון דקיי"ל דאין בע"ח נאסרים בע"ז א"כ גם הנהפך לחי ג"כ מותר ואף דפרשו אסור דהוא דבר נפרש ופנים חדשות, וזה ר"ל הך דתמורה דל"א הנ"ל, אבל אם הרימה מתה אז אין עליו גדר בשר דהוא מציאות חדשה רק מ"מ הוי בגדר רקב וצריך דוקא תרוד כן סבירא להם לרבנן ועיי' נדה ד"ע ע"ב גבי אשתו של לוט כו' ור"ל ג"כ דלא נהפכה ממת לצורה אחרת רק מחי ולכך לא חל עליה שם טומאה מעולם אבל אם נשתנה ממת אז י"ל דעכ"פ לא גרע מרקב ובמ"א אבא' בזה, עכ"פ פליגי אם חיות הוי דבר נמשך או קיים עומד ועי' במה דמבוא' בדברי רבינו בה' טומאת אוכלים פ"י הל' ב' דמי רגלים של בהמה נהפכו וחל עליהם שם מי פירו' ועי' בזבחים דט"ז דבהמות בע"ח אינם מטמאי', ובאמת גבי איסורי הנא' ס"ל להירוש' פ"ה דע"ז דאף דבר הבא מגדר איסור ע"ז אין בע"ח נאסרים וע"ש בהל' א', וכן בפ"א הל' ד' ג"כ כה"ג דלא נאסר, וכן עי' בירוש' ערלה פ"ג הל' א' דאמר שם דאם צבע בע"ח בקליפת ערלה לא נאסר ג"כ מטעם זה משום דס"ל דצבע אוסר זה לא משום הנאת הצביעה רק הדבר גופא נעשה עצם האיסור וזהו כונת הגמרא ב"ק דק"א יש שבח סמנים על גבי צמר ור"ל אם הצמר עצמו איסור או רק בשביל הנאה מהצבע שיש עליו וזהו דמייתי שם ראיה דבגד שצבעו בקליפה ערלה ידלק ולא אמרינן נעבירו ע"י צפון עי"ש ועל כרחך משום דגוף הדבר נאסר ולא מהני שום תיקון וכבר כתבתי בזה בחבורי פ"א מהלכות מ"א דזה מחלוקת בתוספתא דע"ז פ"ז אם מהני שיטילנה לחומר כדי שיעבור ממנו הצבע וכן מייתי שם מבגד שצבעו בקליפת שביעית ידלק ור"ל ג"כ דמיירי שצבעו קודם הביעור ואז מותר לצבוע כמבואר בשביעית פ"א ואח"כ בא זמן הביעור דלשיטת רבינו ורש"י גבי פירות שביעית לאחר הביעור צריך לשרוף אותם רק דבר שהוא בעין כמבואר בשביעית פ"ז ובפסחים דנ"ב גבי כובש עי"ש בתוספות בזה ועיין במעש"ש פ"ה גבי ביעור מעש"ש ג"כ מבואר כך דכל דבר שהאיסור רק מחמת ביעור כל דבר שאינו בעין לא חל עליו גדר ביעור רק אם לאחר הביעור שכבר נאסר אז נתן טעם שם ודאי אוסר אך שם נראה לי דלגבי שביעית שוב אינו תופס דמים דפקע ממנו שם שביעית ונעשות מציאות חדשה ובמקום אחר אבאר זה, עכ"פ צביעה עושה כמו שעצם הדבר נעשה איסור ולכך ס"ל להירושלמי דאם צבע בע"ח בצבע ערלה אינו נאסר אך הבבלי ס"ל דדבר שהוא רק נובע לא עצם האיסור והוא נובע מאיסור אין נ"מ לנו בין מחובר או בע"ח עיי' ע"ז דנ"ה ע"ב גבי חליפין דבע"ח אסורי' ובחולי' דק"מ ע"א וכן נ"מ להך מחלוקת דחולי' דע"ה ע"א והוא משנה בעוקצין גבי דגים מאימתי מקבלים טומאה דב"ש סבירא להו משיצודו וב"ה ס"ל משימותו עי"ש חזינן דלב"ש לא החיות מטהרת רק אין בו תפוסת ידי אדם לקבל טומאה כמו גבי ע"ז ולכך כיון שצד מן המים נעשה בו תפוסת ידי אדם, ושפיר טמא ובגדר הך דחולין ד"מ גבי שחט בו סימן אחד וב"ה ס"ל דחיותא מטהרת וזה ודאי לב"ש אם חזר וזרקו למים נטהר בגדר זרעים שנטמאו וחזרו וזרעו עיי' נדרים דע"ו וכמה מקומות בזה וכן נ"מ גבי בית המנוגע עיי' בדברי רבינו פ"ד הל' ט' בית שלא היו בו אבנים כו' ובהשגות שם מה דמחלק בין נתיצה לטומאה אך באמת במשנה פי"ב הל' ב' ובתו"כ שם נראה דאם היו בו כשיעור אבנים וכו' בזמן הנגע רק אח"כ בנו שם עוד שפיר נתבטל להבית וחל גם על זה שם מנוגע ואף דמלשון התו"כ בפרש' י' פ"ה לכאורה לא משמע כן וזהו ג"כ הגדר במה דפליגי בנגעים פי"א ובדברי רבינו שם פי"ב גבי בגד אם גם המטלית שחיבר לבגד נישרף או לא וכן בעיר הנדחת אם לאחר שהודח קודם גמר דין נבנו בו עוד בתים וכן השלל הנכנס לאחר כך מאי אם נאסר או לא ועיי' תוספות ב"מ דנ"ג ע"ב ובדברי רבינו לקמן בהל' ו' במה דמפרש גבי נכסי רשעים המופקדים במדינה אחרת דרק אם נקבצו עמה אז נשרפים אבל של צדיקים רק הני שהיו שם בזמן שהודחה ולקמן אבא' בזה. דבאמת ר"ל כך דנכסי צדיקים אין צריך לקבץ אל תוך העיר ולשרפם וממילא מותרים אבל של רשעים צריך לקבצם ולשרפם ואם לא נקבצו מותרים, וכן גבי הקדש דסביר' לי' לרבי' דפודם ואח"כ שורפם זה ג"כ דכ"ז שלא פדאן הוי בגדר בי גזיא דרחמנא ומיירי בשל רשעים ולכך צריך לפדותם וזה הקיבוץ שלהם, [[השמטה- והנה רש"י ז"ל דייק במשנה דקי"ב גבי הקדשות יפדו כתב כ"ש ע"ש ור"ל דכבר הארכתי בהלמא"ס ובהל' עירוכין פ"ח דיש הקדש דלית בו גדר ממון הקדש כלל רק איסור ואז די בפרוטה לכ"ע אף לכתחילה וה"נ כיון דבאמת הממון של עיר הנדחת אסור רק דין איסור הקדש די בכ"ש. ע"כ השמטה] ועי' ב"ק ע"ו וע"ט וכן ר"ל חולין ק"מ גבי בהמתה דהורגין ואח"כ שורפין ג"כ כך דלאחר הריגה נהפכו למציאות אחר והוי כנקבצו ומיירי ג"כ בשל רשעים וגבם הוי הדבר נמשך, וכן נ"מ גבי עגלה ערופה דצריך קבורה במקומה, כריתות ד"י אדר"נ פ' ל"ו, ומקום הקבורה אסור לעולם דהדבר נמשך לעולם וכן הכפרה כדמוכח בספרי פ' שופטים, ועי' כריתות כ"ו אך כ"ז קודם שנהרג הרוצח, וכה"ג כ' רבי' בפ"ב מה' רוצח גבי כיפה וגבי רוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם אחרים שנגמר דינם שאוסרין אותם ולא כמו בשאר חייבי מיתות דפוטרים כמ"ש רבי' בה' סנהד' משום דאם יפטרו אז אף אם אח"כ הוכרו, אותו שלא נגמר דינו יפטר כמו יצא לזכות כו' ולכך אוסרין אותו, עכ"פ כפרת עג"ע נמשכת ולכך אם לאחר עריפתה באו עדים והכירו את הרוצח באופן שעפ"ד נהרג אז פקע הפעולה שלה ולכך נקט במשנה דמ"ח ע"א בסוטה כיפרה ספיקה והלכה לה וכבר כתבתי במ"א בשיטת רבינו ז"ל דמחלק בין באו שני עדים דאז אף לדידן תצא העגלה ערופה מקדושתה קודם העריפה וכמו דדייק הירוש' שם, משא"כ גמרא דילן קאי אם רק עד א' כריתות כ"ו וחולין פ"ב וע"ש בחולין בדברי רבינו בפי' המשניו' דגרס שם בגמ' עגלה ערופה אינה משתנה ר"ל דהשחיטה בה אף לר"ש לא הוי בגדר העדר רק מציאו' וכמו גבי קדשים שם פ"א ע"ב לר' יוחנן רק שאסורה בגדר דין. עכ"פ הך דמבואר בחולין דפ"ט דגם אפרו אסור מה ר"ל אם אפר הבתים שאסורי' מחמת צורת הדבר או אפר שללה ושאר דברים אסורים מחמת הפרט וכה"ג גבי אפר בית המנוגע ובגדים המנוגעים דאסורים כמבואר בירושלמי פ"ג דערלה ובתוספתא שם ובדברי רבינו פט"ז הל' א' דאף דנעשו פנים חדשות שנעשו מהם סיד ג"כ אסורים בהנאה אך מ"מ לא מטמא ובזה פליגי שם, ויהי' נ"מ אם האבנים שחולץ מן הבית אם אפרם ג"כ אסור ובאמת י"ל ששם גם טומאה יש בהם אף אם נשרפו, ובגדר מה דמבואר בפי"א דנגעים ובדברי רבינו בפי"ג הל' י"ב דגם אם קצצן ועשאן מוכין טמאים ואסורי' בהנאה ומוכח דאף פחות מג' על ג' אף דאינן מטמאי' באהל מ"מ אסורים שיהיו במחנה עיי' בפירוש הראב"ד בספרי פרש' נשא ורבינו ז"ל פסק שם דאף א' מכמה אלפים לא בטל ומה ר"ל אם משום דהוי דבר חשוב כמו הך דערלה פ"ג או משום דהוי בגדר דהך דהל' אבות הטומאה ספ"א גבי נבלה בשחוטה וגם כאן אפשר לבגד הטהור שיהי' טמא כמו בגד שיש בו הנגע ואף דאם נשרף נטהר כמה שכתבתי זה משום דבטל השם ממנו והארכתי בזה דגבי הקדש מבואר בפסחים דכ"ז ע"ב דאף אם נשרף מ"מ האפר הוא קדוש עי"ש וגבי מעש"ש מבו' בדברי רבי' בהל' מעש"ש פ"ג הל' י"א דמעש"ש שנסרח פקע ממנו הקדושה אף דהוא ממון גבוה ועיקר הגדר כך דכבר הארכתי בזה במקום אחר דכל דבר הנעשה ע"י דיבור אדם ויש בהאדם כח לבטל הדבר הדבר הוי נמשך וכל רגע ורגע הוי מציאות חדשה וכמו הקדש דכיון דקי"ל יש שאלה להקדש הוי כמו כל רגע ורגע הקדש חדש ועיין בבבא בתרא דף ע"ב עמוד ב'. ולכך ס"ל לרבי' ז"ל דתמורה אין בה מעשה ולא פסק כר"י דבדבורו איתעביד מעשה משום דכיון דקיי"ל תמורת טעות הוי תמורה, תמורה די"ב וכן אין שאלה בתמורה וכמבו' בירו' פ"ז דדמאי ובדברי רבי' בה' שבועות חזינן דזה לא עשה רק גזירת מלך, ולכך פ' רבי' בפ"א מה' איסורי מזבח דמקדיש בע"מ לוקה, ובאמת נ"מ שם אם כופין את המקדיש שישאל על הקדישו וא"כ אף בשגג שפסק שם רבי' בקדוש ואינו לוקה דלא הוי כמו הקדש טעות כמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות, ועי' מ"ש התו' ב"מ קט"ו ע"ב גבי משכן בטעות בשוגג דהוי קנין בטעות, אך נ"מ מהו האיסור אם מה שהבהמה קדשה או מה שהקדישה וזה תלי' אם גרם רק שיהי' קדוש הבע"מ וזה חזינן דשרי כמו במעשר בהמה דאם היו כולם בע"מ מ"מ יש חיוב לעשרם ולכך בזה גרם מותר, ולכך ממילא לא שייך בזה לומר טעות בשיטת רבי' כיון דזהו האיסור, לא סיבה, וע' בנזיר די"א בהך דר"ש ורבנן אם הוי נדרי שגגות מה דנ"מ בין אם אמר שסבור הי' שנזיר מותר ביין שלא אסרה תו' כלל זה, או שהי' מתירים לו וע"ש בדברי רבי' ולכך לא הוי כמו נזיר בקבר דקיי"ל דאף אם הי' שוגג בשעת קבלת הנזירות מ"מ אם אח"כ נתוודע לו חייב בגדר מעשה, וא"כ גם כאן גבי מקדיש בע"מ בשוגג נימא דכיון דאינו רוצה לשאול זה גופא יהא כמו נעשה במזיד, אבל בתמורה לא שייך זה עי' תו' חולין דפ"א דלא הוי מעשה גמור וא"ש מה שהקשה בירו' רפ"ו דיומא דאיך מהני תמורת חטאת הא אין מפרישין לאיבוד עי' מנחות דע"ד ומעילה ד"י ותמורה די"ז ובירוש' פ"א דדמאי גבי להפריש כ"ש לאבד בדמאי וכבר כתבתי בזה בה' עירוכין על הך דעירוכין דכ"ג וכ"מ, רק משום דתמורה גזירת מלך הוא, ולכך הוי בעיא בתמורה ד"ב ע"ב אם קטן מופלא ישנו בתמורה דזה רק איסור וכן נ"מ אם יכולים להתפיס נדר בתמורה אם נקרא דבר הנדור וכבר כתבתי בזה בה' נדרים כשיטת הירו' גבי מתפיס וולד חטאת ועי' ב"ק דק"י ע"ב דזה גזירת מלך, ועי' נזיר דל"ב ע"ב, וזה ר"ל הך דשבת דקי"ט ע"ב מנין שהדבור כמעשה שנאמר בדבר ה' כו' והדיבור ר"ל הנהגה ואם ח"ו יסלק ההנהגה יתבטל כל המציאות לגמרי. וכן במעש"ש ג"כ כן, אך זה רק אם כעת יוכל הדבר לחול על זה, אם כן גבי הקדש דאם הקדיש אפר או עפר ג"כ חל לכך גם עכשו לא פקע הקדושה וזהו מה דר"ל במעילה דט"ו ע"א גבי קדשי' שמתו עי"ש אבל גבי מעש"ש כיון שנסרח שוב אם הי' עושה זה כעת מעש"ש אי אפשר גם כעת נתבטל, ובמ"ש התוס' מנחות דס"ט ע"א לחלק בין טומאת מת לטומאת אוכלין דגבי מת תלי' רק בעיכול וכבר כתבתי בזה אם החיות מטהר או המית' מטמא, ונ"מ בהך דבכורות ד"ז ע"ב גבי דבר הבא בגדר הרכבה מזגיית מן חי ומן מת אין מטמא, וכמו עור הבא כנגד פניו של אדם וע' בחולין קכ"א ע"ב דחזקי' סב"ל דמיתה הוי ג"כ פעולה ויש ממוצע בין חיים למות ולכן גבי הך דמבואר בנדרים דע"ו דזרעים טמאים שנזרעו בקרקע נטהרו ע"ש ובמעשרות פ"ה גבי בצלים שהשרישו, ובעוקצין וכ"מ ובדברי רבינו בהל' טומאות אוכלים פ"ב הי"ט אם הטהרה הוא מחמת הביטול להקרקע ונעשה כקרקע או משום דזה ביטול האוכל או טהרה מטומאה, ועי' פסחים דל"ד דגרסינן במשנה דתרומת פ"ט מי"ז טהורים מלטמא ובמשנה הגירס' טהרו מלטמא וכן במעשרות פ"ה מ"ב זה נ"מ במ"ש, ואך דגבי תרומה לא מהני הזריעה להתירה באכילה כמבו' שם מ"מ הטומאה פקעה, וגבי קדשים כמו מי החג שנטמאו לא מהני להם השקה אף לסלק טומאתן כמבו' בפסחים שם דנקט לשון טמאים, וצ"ל דיש נ"מ בין קדושת תרומה לקדושה דהקדש וכמ"ש, ועי' בהך דנדה ד"נ ע"ב ודנ"א גבי מחשבה במחובר לצורך תרומה ולצורך טומאה דלא דמי ותלי' בהך בעיא דמנחות ד"ע אם חל קריאת שם תרומה במחובר היכי דכבר נטבל בתלוש, ובהך דקידושין ס"ב ע"א בתו' ד"ה אין תורמין ע"ש ור"ל מ"ש בשם הספרי פ' קרח ושם ג"כ ר"ל היכי דהמחובר ג"כ כבר נטבל כמו הך דמנחות הנ"ל, ואף דשם הוי בעי' מ"מ זה רק היכי דהוא זרען בכוונה, אבל נזרע מאיליו מוכח בתוספתא ובדברי רבי' בה' תרומות פי"א דשפיר חל שם תרומה ע"ז ומ"מ להפריש על התלוש אינו יכול וי"ל דזה הוא בגדר שני מינים, ועי' חגיגה דכ"ה ע"ב וכבר כתבתי בזה במ"א, וכן נ"מ גבי זריעה בטומאה בין אם זרעם בידים ובין אם נזרעו מאיליו וכמו הך דמכות ד"ד ע"ב שיטת רש"י והרמב"ם דלא מהני השקה גבי שאובין ומשום דנפלו מאליה' וכמו בנדרי' נ"ט ע"ב טרח כו' וכמו הך משנה דמעשרות הנ"ל וכן הך דעוקצין הובא בחולין דקכ"ח גבי קישות ושיטת רבינו פ"ג מה' טומאת אוכלים ע"ש, וזה ג"כ דהקדושה של תרומה שייך רק לאחר גמר וקבע וכבר כתבתי בזה דבזה א"ש דברי התוספות ביומא דף ע"ז מה דמביאין ראי' מהך דכריתות ד"ז גבי כהן שסך שמן כו' דסיכה לאו כשתי' אף דהא בגמ' שם א' הטעם משום דאיתחיל כו' וע"ש בת"י ד"פ ע"ב ומנחות דס"ט ע"א אך שם ר"ל מקדושה ותו' ר"ל לאיסור תרומה דזה נשאר, ונ"מ דאז י"ל דכהן טבו"י מותר בזה, ועמ"ש רבי' בפי' המשנ' מעש"ש פ"ב מ"ב ע"ש, והגדר כמו שכתבתי, וזה מה דרצה לומר הגמרא בנדרי' ד"ע ועי"ש בנזיר דכ"א ע"ב ודכ"ב ע"ב שינוי הלשון דשם בנדרי' נאמר גבי קיום כל ואני כמד"א קיים לכי לעולם דמי ובנזיר לא גרס כן אך ר"ל דהרי מבואר שם דס"ט דאם אמר כמה פעמים קיים לכי נשאל על הראשונה שניה חלה והרי כל זמן שלא נשאל על מה שהתפיס עצמו בנדרה אף אם השאיל על הקמה לא מהני דהוי כמו שאמר לעולם ר"ל הקמה זו אחר זו עכ"פ חזינן דזה הוי דבר נמשך רק משום שגם כעת הוא יכול לעשות כן, ובזה יש לתרץ דברי הראשונים דסבירא להו דאפר עיר הנדחת מותר ור"ל כה"ג בהני דהאיסור הוי רק מן התואר ולא מן העצם וכיון שנשתנה נשתנה וכן י"ל כגון נכסי צדיקים שבתוכה ג"כ כן, דאם נשרפו י"ל דהאפר מותר אך י"ל דמ"מ על האפר עצמו הוי גדר שללה ולקמן אבאר בזה, ועיי' בתוספתא קדושי' פ"ד דמשמע שם דגם עיר הנדחת תופסת דמים, א"כ יש לומר דהאפר לא גרע מהדמים היוצאים מזה, אך לא דמי כמו שכתבתי במקום אחר דהדמים לא נאסרו מחמת עצמם רק מחמת המציאות הראשונה, ועיי' ברש"י ע"ז דמ"ו ע"ב גבי קמח של חטים שהשתחוה להם ושם דכ"ט ע"ב גבי חומץ של יין נסך ולקמן אבאר בזה.
ועי' מ"ש רבינו בה"ל אה"ט גבי ע"ז אינה לאיברים דמשמשי ע"ז ישנה לאיברים וחמור עיי' שבת דקט"ז ע"א גבי גיליון ובמגילה בירושלמי פ"א גבי חרב הכרך ונעשה של גוים. ועיין בירושלמי מס' חלה פ"ג גבי טבל שנתערב בחולין דמקשה שם איך מהני לזה תיקון בתרומה דזה רק נעשה דבר האסור וכמו דמבו' בירוש' ובר"ש מע"ש פ"ב דגים שנתבשלו בתבלין של ממש"ש לא מהני פדיון וכמו מנחות דמ"ז וזבחים דמ"ט לא אלים למתפס כו' ובפסקי תו' מנחות פר"י גבי עיסה שנתחמצה קודם הפרשת חלה. ע"כ ממהדורא תניינא]