אור ברסלב
צפנת פענח על האבן עזרא ספר בראשית. › ב

צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]

ספר בראשית. · ב

כב

ב

[יש אומרים כי הימים נבראים ובבריאת יום השביעי שלמה המלאכה]. פירוש: הוצרכו לפרש כן בעבור שכתוב ויכל אלהים ביום השביעי, והיה ראוי להיות הששי כי בששי נשלם הכל.

ג

[וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדת ובנשמה כח הכר השכל]. פירוש: בעבור כי שבתי הוא המושל על יום השבת כאשר פירשתי. והוא פירש זה הענין בספר ראשית חכמה בשער הרביעי, כי מן האומות יש בחלק שבתי היהודים ומנשמת האדם כח המחשבת וההתבודדות ודעת הסודות ועבודת השם ובחלקו מן החכמות הכשפים וההשבעות וחכמת המדות וחכמת האלהות והפילוסופיא וחכמת החלומות ולעמוד על העתידות . [והמפרשים לעשות כי הוא תחת עשה גם עשה תחת ברא]. פירוש: רבינו סעדיה הגאון תרגם התורה ללשון ישמעאל והוא הנקרא תפסיר, והוא תרגם "אשר ברא אלהים לעשות" "אלדי כלקה אללה וצנעה", נמצא שתרגם לעשות כתרגום עשה, (וקודם זה תרגם "מכל מלאכתו אשר עשה" "מן גמיע מכלוקאתה אלדי כלך" ופירושו מכל ברואיו אשר ברא).

ד

[וכן בראתיו]. פירוש: עשיתיו חומר. [ואחר כן יצרתיו]. פירוש: עשיתי צורה לאותו החומר. [ואחר כן אף עשיתיו]. פירוש: תקנתיו.

ה

[בעבור שנמשל האדם אל עץ]. פירוש: כי לא ימשילו האדם כי אם אל דבר נכבד שיש לו פרי [והנה שיח וניב סעיף ובד ואמיר וסרעף משמות העץ]. פירוש: והם מתוארים על האדם.

ו

[כי עלה אד מן הארץ בכח המאורות והשקה האדמה והצמיחה]. פירוש: הוא אשר אמרתי בענין הרקיע (בראש* א', ו׳) .

ח

[ויטע. וכבר נטוע גן במקום הנקרא עדן מפאת מזרחו]. פירוש: במזמור לשלמה אלהים בפסוק וירד מים עד ים (תהל' ע״ב, ח') פירש ומנהר עד אפסי ארץ ונהר יוצא מעדן שהוא בתחלת מזרח . אמר יוסף: נראה מדבריו כי גן עדן בקצה המזרח, ובפסוק קדמת עדן (בראש׳ ד', ט״ז) פירש ממזרח עדן והוא צפון מהגן, ומזה יראה שהגן הוא בקו השוה, כי ארץ עדן הוא ביישוב הארץ ולא חוץ ליישוב, והיישוב הוא בפאת צפון, ועל כן אמר כי מזרחו של עדן הוא צפון מהגן נמצא כי הגן דרומי מזרחי לעדן, ובפסוק שם האחד פישון (ב' י״א) אמר כי גן ען תחת הקו השוה, ומזה יראה כי הוא בקצה המזרח כנגד אמצע העולם. [וכמוהו מאל אביך ויעזרך (בראש׳ מ״ט, כ״ה)]. פירוש: ומאת שדי ויברכך, כי המ״ם משרת עצמו ואחר עמו. [וה״א האדם יש לו סוד]. פירוש: בעבור כי אדם הוא שם העצם של אדם הראשון, ולעולם לא יבא ה״א הידיעה על שם העצם, על כן אמר כי אחר שיש בו ה״א איננו שם העצם, ואחר שהוא כן הנה יש סוד לזה הה״א, והסוד הוא כי אמר הכתוב וישם שם את האדם אשר יצר על כל מין האדם כאשר אפרש בסוד גן עדן, וככה כתוב בפרשת ואלה שמות בפירוש הארוך אף על פי שהוא דברי תלמידו לפי דעתי כאשר אבאר שם בעזרת השם. או יהיה הסוד כאשר פירש הוא בהעתקה הראשונה של פירושו כי אמר על הנשמה החכמה כי בהיותה נחברת עם הגוף אז הוא אדם ואם איננה עמו הנה אז תקרא הנשמה נשמה לבד ויקרא הגוף בשר, ובנבואת יחזקאל כתיב כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א׳. כ"ו) כמו שרמז ר׳ אברהם בסוף ואלה המשפטים בפסוק ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד, י׳). [גם נמצא שבט המנשה (דברים ג' י״ג), הארונה היבוסי (ש״ב, כ״ד, ט״ז)]. פירוש: שהם שמות המין אחר שהיו בתחלה שמות עצם והנם שמות משותפים או נעתקים.

ט

[כי איך יהיה סמוך והוא נודע בתחלה]. פירוש: שיש ה״א הידיעה במלת הדעת, כי מדרך הדקדוק לא יבא ה״א הידיעה על מלה סמוכה, ואם יש קצת זרים שיצאו מן הכלל יש טעם למה יצאו. [וכן הארון הברית (יהושע ג', י"ד)]. פירוש: רצה לומר הארון ארון הברית. [והנבואה עודד הנביא (ד״ה ב׳ ט״ו, ח')]. פירוש: רצה לומר והנבואה נבואת עודד.

י

[במלת מראשויתיכם]. פירוש: פסוק הוא בספר ירמיה (י״ג, י״ח) אחר אסוף אסיפם (ירמיה ח', י״ג) אמור למלך ולגבירה השפילו שבו כי ירד מראשותיכם עטרת תפארתכם. [וטעמו מכבר הראש]. פירוש: פסוק הוא בספר מלכים (ב' ח׳, ט״ו) במיתה בן הדד מלך ארם שכתוב ויקח המכבר וזה חוזר למלת מראשותיכם שפירושו מכבר הראש והוא כביר הראש כמו שכתוב במיכל בת שאול כששמה התרפים במטת דוד (שמואל א' י״ט, י״ג). ולפי זה הוא כר הנזכר עם הכסת.

יא

[וידוע כי גיחון קרוב מארץ ישראל]. אמר יוסף: תמהתי על ר' אברהם איך אמר כי גיחון קרוב מארץ ישראל בעבור שמצא והורדתם אותו אל גיחון (מ״א, א', ל״ג) והלא הירדן יורד מהר הלבנון שהוא צפוני מערבי לארץ ישראל והולך אל המזרח וסובב אל מול דרום עד שנופל בים סדום, וים סדום הוא מזרחי לירושלם נוטה מעט לדרום, ובמזרחו ודרומו של ים סדום הוא הר שעיר והולך הר שעיר לפאת צפון עד גבול עמון ומואב ועד ראש הפסגה מקום קבורת משה, גם הולך הר שעיר לפאת דרום עד הר ההר מקום קבורת אהרון וכולם קשרים יחד בקו ישר ואין ביניהם מעבר ולא עמק לבוא נהר לעבור מתוכם לפאת ירושלם. ועוד כי לא נשמע לעולם שיש שם נהר כל כך גדול שנוכל לאמר שהוא גיחון כי בכל הנהרים אשר הם קרובים לארץ ישראל אין בהם גדול כמו הירדן חוץ מאמנה ופרפר נהרות דמשק. ועוד כי איך יעלה נהר מדרך ארץ הככר למול ירושלם שהיא בראשי ההרים. ועוד כי נראה מן הכתוב כי גיחון הנזכר בירושלם היה סמוך לעיר ולא רחוק, כי כן כתוב הורדתם אותו אל גיחון, וכתיב בדברי הימים (ב׳ ל״ב, ל') והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון וישרם למטה—מערבה לעיר דוד, והנה מלת העליון יוכיח שיש גיחון אחר תחתון, ואם יטעון טוען כי העליון שב אל מוצא, אם כן יש לו מוצא מוצא תחתיו , ועוד שאמר וישרם מערבה לעיר דוד שמשמעו שתיקן מוריד המים בענין שירדו למערבו של ציון שהוא עיר דוד, והנה גיחון לפי זה הוא בגבול ירושלם שהיא בתוך ארץ ישראל, ואיך אמר ר' אברהם כי גיחון קרוב מארץ ישראל. והנראה בעיני כי ר' אברהם לא בא לארץ ישראל רק באחרית ימיו אחר שחיבר פירוש התורה כאשר אפרש בפרשת ויקרא (א׳, י״א) כי הם שני נהרות שנקראים גיחון, האחד הוא גיחון הידוע בירושלם והמוצא העליון סתום והמוצא התחתון הוא השילוח, והשני הוא גיחון היוצא מגן עדן והוא מזרחי לארץ ישראל כמו פרת וחדקל שהם קרובים לארץ ישראל כאשר פירש, וכן הם ידועים היום בין בבל ובין ארץ ישראל, רק פישון איננו ידוע כמו הם, ועל כן דחק הגאון עצמו לפרש על היאור שהוא פישון, אך בעבור כי גן עדן הוא במזרחו של עולם והוא תחת קו ההשויה שהוא הקו האמצעי כאשר פירשתי, על כן לא יתכן שהיאור הוא בא משם בעבור כי הוא יוצא מהר הלבנה שהוא בפאת דרום כאשר פירש ר׳ אביהם, וככה אמרו חכמי המחקר. ועוד כי אם היאור הוא פישון למה בעלות היאור לא יעלו שלשת הנהרות האחרים גם הם להשקות הארץ כמוהו ואחר שאינם עולים הנה אינם אחיו , רק הוא זר מהם. ויש ספרים שכתוב בהם ויאור מצרים יוצא מהר הלבונה וטעות הוא, והנכון מהר הלבנה כמשקל יפה כלבנה (ש״ה ו', י'). [רחוק מהקו השוה בצד נגב]. פירוש: יותר רחוק מן הקו השוה אל פאת נגב והקו השוה הוא המקום שהיום והלילה הם שוים בו לעולם, י״ב שעות יום וי״ב שעות לילה והשמש עובר על ראש השוכנים שם ביום תקופת ניסן וביום תקופת תשרי. [והראיה גדולו בקיץ]. פירוש: כי השמש בקיץ הוא במזלות הצפוניים ואז ירבו הגשמים בארצות הנגב בעבור כי אז הוא חורף שם כי כשהוא קיץ בצפון הוא חורף בדרום והפך הדבר. והנה בתקופת תמוז הוא שם תוקף החורף ואז ממטיר שם על כן יגדל היאור. [וריקי מוח יתמהו איך יתכן זה]. פירוש: איך יתכן שהיום והלילה הם שוים בארצות הקו השוה. [וראיות גמורות בלי ספק יש]. פירוש: לחכמי המדות, והוא מכלל חכמת הכוכבים. [אם כן ירד פישון לפאת דרומית מערבית]. פירוש: על דעת הגאון. [רק שתרגם החוילה כפי צרכו]. פירוש: כי נכתבה בפסוק של פישון שהיא קרובה אל פישון. [כי כן עשה במשפחות ובמדינות]. פירוש: בסוף פרשת נח. [ובחיות ובעופות]. פירוש: בפרשת ביום השמיני. (ויק׳ י״א). [ובאבנים]. פירוש: בפרשת ואתה תצוה (שמות כ״ח).

יב

[ודע כי מפסוק הראשון הזכיר הכתוב אלהים ואחר כך הזכיר השם הנכבד והנורא עמו]. פירוש: בספר יסוד מורא שלו בשער האחרון אמר בעבור כי אין בארץ דבר עומד רק נשמת האדם לבדו על כן לא תמצא השם הנכבד נזכר במעשה בראשית רק מלת אלהים שגם השם נקרא על שמם, ואחר כן אמר: ונקרא השם עם אלהים עד שנולד קין. ובראות חוה כי מין האדם עומד בהולד קין על כן אמרה קניתי איש את יי (ד׳. א׳). [לבדו]. פירוש: בלי מלת אלהים וכמו זה פירש בסוף פירוש קהלת (י״ב. י״ד) . [ומה יקרו דברי חכמינו ז״ל שאמרו שם מלא על עולם מלא]. ופירושו: כי אחר שנברא האדם היה העולם מלא כי כבר נשלמו כל היצירות ואז נזכר השם הנכבד ולא נזכרה עמו מלת אלהים בעבור כי המלאכים נשתתפו עמו בבריאת כל הדברים שנבראו לפני האדם. אבל בנפש המשכלת אשר באדם אין בה שותף רק השם לבדו בראה. ועל כן נזכר השם לבדו כי גם הנפש המשכלת אשר לאדם נקראת אלהים כי היא מלאך. [כי לא היה שם מקבל כח זה השם]. פירוש: עד שנברא האדם שניתנה בו נפש המשכלת לקבל כחו. [ואם הוא סמוך]. פירוש: כי שם יפרש אם השם של יו"ד ה״א ו״ו ה״א הוא סמוך אל צבאות או אל אלהים או אם איננו סמוך. [קרוב לגן עדן]. פירוש: כי הנה ביום ששי נברא ובו ביום גורש. ואלו נברא במקום רחוק מתי בא לגן עדן. וזה כנגד מה שדרשו בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (ל"ח, ע״ב) גופו מבבל וראשו מארץ ישראל וכו'. [כי יש אומרים כי האדמה היא ארץ ישראל]. פירוש: זה שכתוב ויצר יי אלהים את האדם עפר מן האדמה (בראש׳ ב׳. ז׳) אמרו כי זאת האדמה היא ארץ ישראל. [והנה שכחו ויהי בנסעם מקדם (בראש׳ י"א, ב׳)]. פירוש; שכתוב שם וימצאו בקעה בארץ שנער שהיא בבל והנה באו ממזרחו של עולם ששם גן עדן אל ארץ בבל, וכן יפרש הוא בסוף פרשת נח (בראש׳ י״א, ב׳). וידוע כי בבל היא מזרחית לארץ ישראל, ואיך אמרו שנברא בארץ ישראל הלא ממזרח באו, וזה לעד כי שם נברא אדם.

טו

[והאומר כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה]. פירוש: ולא אל הגן בעבור כי גן נראה שהוא לשץ זכר. [מקום גדול ממקום קטן]. פירוש: כל הארץ מן הגן. [ואחר שחטא הוציאו לעבוד]. פירוש: הכל קשור עם "איך יתכן" והיא הקושיא שהקשה בתחלה. [והמצוה לא תיעבד]. פירוש: אין לשון עבודה נופל על המצוה.

יז

[ודקדוק ממנו בספר היסוד תמצאנו]. אמר יוסף: עד היום לא בא לידי ספר היסוד רק בספר צחות שלו בשער האותיות באות הנו״ן פירש וטעם ממנו שהוא לשון יחיד שאיננו נמצא שהוא כפול, וכן הוא מן מנהו כי הדגש תחת הה״א החסר , והעד שאמר שמץ מנהו (איוב ד׳,י״ב), וכך פירש בתחלת הספר שפת יתר. [בדבר אחד לבדו]. פירוש: בתשמיש. [גם הראהו עץ הדעת]. פירוש: שב לאשר למעלה ממנו ורצה לומר ולולי שהיה כן לא הראהו השם עץ הדעת.

יט

[ויהי מתיו מספר]. פירוש: יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר (דבר׳ ל״ג, ו׳), כי מתיו כמו במתי מעט. [ולא למדתי חכמה]. פירוש: ודעת קדושים אדע (משלי ל׳, ג׳) רצה לומר ולא דעת קדושים אדע. [ולמעלה מהמים]. פירוש: למעלה בפסוק ישרצו המים (בראש׳ א', כ׳) אמר כי העוף נוצר מהמים שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף. [כי משניהם נוצר]. פירוש: בדברי רבותינו ז"ל בחולין ריש פרק השוחט (דף כ״ז, ע״ב): כי מן הרקק נבראו.

כא

[וכן תחתני גם תחתי]. פירוש: הם כמו תחתנה ותחתיה כי הבא בנו״ן הוא לשון יחיד והבא ביו"ד הוא לשון רבים, ולא נמצא תחתי במשקל הושב כספי (בראש׳ מ"ב, כ״ח).

כב

[וכן והאנשים רדפו אחריהם]. פירוש: בתחלת ספר יהושע (ב׳, ז') על שנים אנשים מרגלים ביריחו כתוב והם היו נחבאים בגג בפשתי העץ ואנשי העיר רודפים דרך הירדן בחשבם כי אחריהם היו רודפים והאמת כי היו רודפים אבל לא אחריהם.

כג

[ודבר לילית דרש ]. פירוש:............ [כי פעם יחסרו הראות הה"א] פירוש: הה"א בסוף המלה כשהוא נוסף על המלה להיות סימן לנקבה יהיה במפיק. ויש פעמים שיחסרו המפיק מן הה״א הנראה כמו ותחמרה בחמר ובזפת (שמות ב', ג'), ויקרא לה נבח בשמו (במדבר ל״ב, מ״ב), ויאמר לה בועז (רות ב', י"ד), ושערה לא הפך לבן (ויקרא י״ג, ד') ורבים כן. והנה בסוד המפיק ממלת אישהּ תתערב עם אשה ולא יהיה ביניהם היכר וידיעה על כן הדגישו השין בשמהן. [וטעם יקרא על שם]. פירוש: לזאת יקרא שם אשה בעבור כי מלת יקרא היתה לשון זכר. [והוא מהבנין הכבד, ואם לא נמצא]. פירוש: כבר ביארתי זה בפסוק נעשה אדם (בראש׳ א', כ״ו).

כה

[וטעמו שהרוח ערום בלי מכסה כדמות העין]. פירוש: בתרי עשר בספר יואל בפסוק וקרעו לבבכם (ב', י״ג) פירש כל ערום יעשה בדעת, כי נקרא ערום כשהלב אינו מכוסה. כי מכסה הלב מונע מהבין וכשהמכסה נקרע נקרא ערום. ואני אומר כי דבריו אלה דומים לדברי ישעיה (ו', י׳) השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו וגומ', וזה שפירש בכאן ואמר וטעמו שהרוח ערום שב לפסוק ערום ראה רעה ויסתר (משלי כ״ב. ג') ופירושו כי בהיות לבו של אדם ערום מן השומן אז דומה אל העין. שאם תתכסה בעפעפים לא תראה ואם תפתח עפעפיה ותתגלה אז תראה היטב וכשתראה דבר מגונה תתכסה כדי שלא תראהו, וככה הרוח המשכלת כשאין לה מונע מפאת החומר תשכיל, ואם תראה דבר נבזה לא תתבונן אליו רק תרחיקהו ותתרחק ממנו מפני גודל מעלתה ומפני פחיתות הדבר ההוא בעיניה. [והוא מהשניים שיש נח נעלם ביניהם]. פירוש: כי השרש בוש.

תוכן העניינים

צפנת פענח על האבן עזרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה