צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
נשא. · ז.
א.
[לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו]. פירוש: הוא מה שפירש בתחלת ויהי ביום השמיני (ויקרא ט׳, א') כי בשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגילם וללמדם.
מח.
[והמכחשים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע]. פירוש: הם חולקים על הפירוש הראשון שהזכיר כי בשבת הקריבו כי הוא היום השביעי, והוא משיב כי גם הם לא אמרו כלום. [והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני]. פירוש: שהיה השביעי לחנוכת המזבח ולא היה בשבת. [בעבור השלמים]. פירוש: כי השלמים אינם נקרבים בשבת ועל כן לא הקריבו הנשיאים כלום ביום השבת רק הכל היה בימי החול. [וכן ביום השביעי (יהושע ו׳, ט״ו בהקפת יריחו]. פירוש: כי ביום השביעי הקיפו, ודרשו רבותינו ז״ל (בירושלמי שבת פרק ראשון שהיה יום שבת, ודעת ר׳ אברהם שלא הקיפו בשבת, כי אין צורך, כי לא היה מותר לחלל שבת בהלחמם על האויב, כי אם בבוא האויב להלחם עליהם. [וכן בשבעת ימים בחנוכת הבית]. פירוש: בדברי הימים (ב׳ ז׳, ט') כתיב ויעשו ביום השמיני עצָרֶת כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם לאהליהם ע״כ, והנה היתה חנוכת המזבח שבעת ימים קודם חג הסוכות, ולמעלה מזה (ד״ה ב׳ ז׳, ה') כתוב ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם, וידוע כי אלה הזבחים היו שלמים ולא יתכן להקריבם בשבת ולא ביום הכפורים. [בעבור יום ענוי נפש] פירוש : כי חנוכת המזבח התחילה בשבעה לחדש, ויום הכפורים הוא בעשור לחדש, והיה רביעי לחנוכת המזבח. ולא יתכן להקריב בו שלמים, על כן לא חשבו יום הכפורים בכלל ימי החנוכה.
עב.
[ביום עשתי עשר יום, כבר ביארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר]. פירוש: זהו מה שפירש שם בשער הנשים וקצרתי דבריו. אמר: סימן הנקבה באחרוגה ה״א או ת״ו, ובחשבון דרך אחרת כי "שלשה" "ארבעה" וכן עד "עשרה" בתוספות ה״א סימן זכרים, ובחסרון הה״א סימן נקבות "שבעה בנים ושלש בנות" (איוב א׳, ב'), ואחר חשבון עשרה יעמוד חשבון האחדים כמנהגו בתוספות ה״א לזכרים, רק לנקבות יהיה הה״א בחסרון וחשבון העשרה בחסרון ה״א לזכרים ובתוספת הה״א לנקבות כמו ושלש עשרה שנה מרדו (בראשית י״ד, ד'), וכן מנהג האחדים בכל מעלות החשבון עכ״ד, וכן פירש בספר יסוד מספר במספר ג׳ ובמספר י'. [וטעם "עשתי" כמו "עשתנותיו" (תהלים קמ״ו, ד'), מה שיולידו מחשבותיו, כאלו העשר הולידו, והוא סוד גדול]. פירוש: ידוע כי האחד איננו מספר אף על פי שהוא סבת כל מספר, ומחשבותיו הם הנזכרים בדבריו בפרשת כי תשא בפסוק ידעתיך בשם (שמות ל״ג, י״ב), ושם ביארתי שהם המלאכים הקדושים; וכבר אמרתי כי חכמי המחקר מסכימים כי השם ית׳ ברא עשרה מלאכים קדושים, תשעה מהם שמניעים את הגלגלים התשעה, והעשירי הוא השכל הפועל המנהיג את העולם השפל, נמצא שהקדושים העליונים שאינם גוף הם אחד עשר, וסדר בריאתם כך היה : כי השם ית׳ המציא את המלאך הראשון, ומכח השם המציא הראשון את השני והשני את השלישי וכן כלם עד השכל הפועל שהוא האחרון, ובא ר׳ אברהם להודיענו כי העשרה העליונים ובתוכם י״י הולידו את השכל הפועל המנהיג את העולם ברצון השם, או בא להודיענו שהעשרה מלאכים המציאו העולם השפל הזה, ועל שתי הדעות האלה יכון לקרוא את המספר הזה בשם עשתי, שהוא לשון מחשבה, להורות כי העשרה הולידו את המספר הבא אחריהם שהם מספר י״א. ובאמצעותם יגיע השפע והטוב מהשם ית׳ אל העולם, והוצרך לאמר שהוא סוד גדול ולא רצה לגלותו, בעבור כי אלו גלה הדבר הזה אולי הרואה דבריו יטעה ויחשוב שהוא סובר שהמלאכים מעצמם המציאו זה את זה כאב המוליד בנים, ושהם המציאו הגלגלים בכחם וברצונם, ולא אדונים להמה, ועל כן סגר הדלת בעד הכסילים, ופתח שערי תבונה למשכילים ככתוב (ישעיה כ״ו, ב') פתחו שערים ויבא גוי צדק וגו׳.
סוף הספר