אור ברסלב

צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]

נשא.

וזאת הברכה.

ה.

יז.

[בקרקע המשכן, ידוע תחת הקרקע]. פירוש: בעבור שכתוב אשר יהיה ואיננו כתוב מעפר קרקע המשכן, ואחר זה ירמוז סודו.

יח.

[מי המרים, לפי דעתי שמלת מי סמוך]. פירוש: כמו הקורא למי הים (עמום ס׳, ח׳ וט׳, ו') שפירושו המים של הים. [ומלת המרים תאר השם]. פירוש: מלת המרים איננה עצם הדברים המרים, רק היא תאר על שם העצם כאלו אמר המים של הדברים המרים או המים של הסמים המרים, ואלו לא היו הפירוש כן היה ראוי להיות המים המרים. [אם כן סודו ידוע]. פירוש: רבותינו ז״ל רמזו סודו במסכת סוטה בפרק שני (דף ט״ו, ע״ב) שאמרו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן אם יש שם הבא, ואם אין שם תן שם, תניא אידך ומן העפר אשר יהיה מלמד שהיה מתקין מבחוץ ומכניס, ובפרק שלישי (דף כ׳, ע״א) אמר אבוה דשמואל צריך שיתן מר לתוך המים, מאי טעמא אמר קרא וביד הכהן יהיו מי המרים שמררים כבר ע״כ, והנך רואה בדבריהם שהיה נותן הכהן בתוכו סם מר מזיק והיה השם מחדש בו פלא שהטהורה תנצל, ויהיה הסם מנקה ומטהר את גופה מכל חולי ותהיה בריאה ותתעבר, והטמאה אין לה מעמד ולא תנצל. ומצאנו קרוב מזה בדברי התולדת כי הסם הנקרא בערבי מחמודה, ובלעז אסקאמוניאה הוא משלשל הבטן, והרופא משקה אותו לחולה לנקותו מן החולי. והנה אם ימצא הסם במעים יתרונות וליחות נוספות והמעים בריאים ושלימים ינקה הסם המותרות ויתרפא החולי, ואם המעים מקולקלים או נקובים או מעופשים יקלקלם הסם וישלשלם עד שימיתנו, ואם בתולדת יש ככה כל שכן בדבר שיש בו קדושה והשגחה תמידית במקום ההוא ובמעשה ההוא.

ו.

ב.

[כי היין משחית הדעת ועבודת השם, ובפרשת כי תצא ארמוז לך סוד]. פירוש: בפסוק זולל וסובא (דברים כ״א, כ'), ואמר כי סובא מרבה לשתות והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורס כי לא יבקש חיי העולם הבא כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ויש ספרים שכתוב בהם,ובפרשת כי תצא מחנה ארמוז לך סוד" וטעות הוא, כי לא אמר שם כלום מזה.

יא.

[על הנפש, הוא על נפש מת]. פירוש: בעבור כי במסכת תענית (דף י״א, ע״א) על דעת ר׳ אלעזר הקפר נקרא חוטא על שהזיר עצמו מן היין, אבל לדברי חכמים איננו מלשון חטא ועון כי אם מלשון אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳, ט״ז), וכן והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ״א א׳, כ״א), שהוא לשון חסרון, וכן פירשו התוספות בפרק ראשון ממסכת שבועות (דף ח׳, ע״א, ד״ה ולרבי אלעזר וכו'), וזה החסרון נוכל לפרש אותו שחסר את נפשו מן הטובה, גם נוכל לפרש שהיה לו חסרון דעת שלא שם אל לבו אולי ימות החולה בהיותו עמו בבית. [והסוד הוא שאמרו רבותינו ז״ל "ושכר עבירה עבירה"]. פירוש: במסכת אבות (ד׳, ב') אמרו זה, והוא פירש סודו בסוף פרשת שופטים בפסוק ועינינו לא ראו (דברים כ״א, ז'). וכבר פירש בתחלת פרשת ויקרא (א׳, ד') כי העולה באה לכפר על המחשבה העולה על רוחו של אדם והחטאת לכפר על המעשה שהוא החטא. וראוי לנזיר להיות לבו תמים בדרכי השם ולא יחשוב בדבר אחר, ויתכן שהוא מתנחם בלבו ומתחרט על שהזיר עצמו מן היין ומצטער על אשר לא ישתכר ולא יתעדן, ועל כן לא נשמר מלבא אל בית החולה המסוכן ולא שמר טהרתו ונזירותו, והנה החטא הראשון גרם לו חטא שני, והנה חטאה נפשו לפני השם והיה חייב להקריב עולה לכפר על ההרהור שעלה על נפשו, ובעבור כי המחשבה היתה בסתר והוא לא הביא כופר נפשו התחייב עונש על ככה, כי העונש הוא שכר המעשה הרע, ועל כן אנה השם לידו שיחטא בפרהסיא כדי שיתגלה עונו ויתחייב להקריב אחד לחטאת ואחד לעולה, וזה דומה למה שפירשו רבותינו ז״ל (במסכת מכות דף י׳, ע״ב) שהקב״ה מזמנם לפונדק כמו שהזכיר רש״י בפסוק והאלהים אנה לידו (שמות כ״א, י״ג).

יט.

[אחר התגלחו, הנה אות כי קדש הוא שב על הזרוע]. פירוש: כי הכתוב אומר "ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו" ואחריו כתיב (בפסוק כ'),והניף אותם הכהן תנופה לפני י״י קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה", ואם על הנזיר הוא אומר קודש הוא בהיותו נזיר, אם כן למה כתוב עליו "אחר התגלחו את נזרו", שמשמעו שהיה טמא קודם התגלחו, וזה מבואר שהוא כן, ועל כן אמר הכתוב שהזרוע שהוא קדוש לא ינתן על כפי הנזיר כי אם אחר התגלחו את נזרו ואחר שיסיר מעליו כל. הטומאה, וזה בעבור כי הוא לכהן עם חזה התנופה ועם שוק התרומה כמן שכתוב כאן.

ז.

א.

[לעד על דברי המעתיקים כי היה סותרו]. פירוש: הוא מה שפירש בתחלת ויהי ביום השמיני (ויקרא ט׳, א') כי בשבעת ימי המלואים היה משה מקים את המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגילם וללמדם.

מח.

[והמכחשים אמרו כי לא היה תחלת החנוכה יום ראשון לשבוע]. פירוש: הם חולקים על הפירוש הראשון שהזכיר כי בשבת הקריבו כי הוא היום השביעי, והוא משיב כי גם הם לא אמרו כלום. [והנכון בעיני כי הוא כפירוש השני]. פירוש: שהיה השביעי לחנוכת המזבח ולא היה בשבת. [בעבור השלמים]. פירוש: כי השלמים אינם נקרבים בשבת ועל כן לא הקריבו הנשיאים כלום ביום השבת רק הכל היה בימי החול. [וכן ביום השביעי (יהושע ו׳, ט״ו בהקפת יריחו]. פירוש: כי ביום השביעי הקיפו, ודרשו רבותינו ז״ל (בירושלמי שבת פרק ראשון שהיה יום שבת, ודעת ר׳ אברהם שלא הקיפו בשבת, כי אין צורך, כי לא היה מותר לחלל שבת בהלחמם על האויב, כי אם בבוא האויב להלחם עליהם. [וכן בשבעת ימים בחנוכת הבית]. פירוש: בדברי הימים (ב׳ ז׳, ט') כתיב ויעשו ביום השמיני עצָרֶת כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם לאהליהם ע״כ, והנה היתה חנוכת המזבח שבעת ימים קודם חג הסוכות, ולמעלה מזה (ד״ה ב׳ ז׳, ה') כתוב ויזבח המלך שלמה את זבח הבקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם, וידוע כי אלה הזבחים היו שלמים ולא יתכן להקריבם בשבת ולא ביום הכפורים. [בעבור יום ענוי נפש] פירוש : כי חנוכת המזבח התחילה בשבעה לחדש, ויום הכפורים הוא בעשור לחדש, והיה רביעי לחנוכת המזבח. ולא יתכן להקריב בו שלמים, על כן לא חשבו יום הכפורים בכלל ימי החנוכה.

עב.

[ביום עשתי עשר יום, כבר ביארתי בספר מאזנים למה השתנה זה המספר]. פירוש: זהו מה שפירש שם בשער הנשים וקצרתי דבריו. אמר: סימן הנקבה באחרוגה ה״א או ת״ו, ובחשבון דרך אחרת כי "שלשה" "ארבעה" וכן עד "עשרה" בתוספות ה״א סימן זכרים, ובחסרון הה״א סימן נקבות "שבעה בנים ושלש בנות" (איוב א׳, ב'), ואחר חשבון עשרה יעמוד חשבון האחדים כמנהגו בתוספות ה״א לזכרים, רק לנקבות יהיה הה״א בחסרון וחשבון העשרה בחסרון ה״א לזכרים ובתוספת הה״א לנקבות כמו ושלש עשרה שנה מרדו (בראשית י״ד, ד'), וכן מנהג האחדים בכל מעלות החשבון עכ״ד, וכן פירש בספר יסוד מספר במספר ג׳ ובמספר י'. [וטעם "עשתי" כמו "עשתנותיו" (תהלים קמ״ו, ד'), מה שיולידו מחשבותיו, כאלו העשר הולידו, והוא סוד גדול]. פירוש: ידוע כי האחד איננו מספר אף על פי שהוא סבת כל מספר, ומחשבותיו הם הנזכרים בדבריו בפרשת כי תשא בפסוק ידעתיך בשם (שמות ל״ג, י״ב), ושם ביארתי שהם המלאכים הקדושים; וכבר אמרתי כי חכמי המחקר מסכימים כי השם ית׳ ברא עשרה מלאכים קדושים, תשעה מהם שמניעים את הגלגלים התשעה, והעשירי הוא השכל הפועל המנהיג את העולם השפל, נמצא שהקדושים העליונים שאינם גוף הם אחד עשר, וסדר בריאתם כך היה : כי השם ית׳ המציא את המלאך הראשון, ומכח השם המציא הראשון את השני והשני את השלישי וכן כלם עד השכל הפועל שהוא האחרון, ובא ר׳ אברהם להודיענו כי העשרה העליונים ובתוכם י״י הולידו את השכל הפועל המנהיג את העולם ברצון השם, או בא להודיענו שהעשרה מלאכים המציאו העולם השפל הזה, ועל שתי הדעות האלה יכון לקרוא את המספר הזה בשם עשתי, שהוא לשון מחשבה, להורות כי העשרה הולידו את המספר הבא אחריהם שהם מספר י״א. ובאמצעותם יגיע השפע והטוב מהשם ית׳ אל העולם, והוצרך לאמר שהוא סוד גדול ולא רצה לגלותו, בעבור כי אלו גלה הדבר הזה אולי הרואה דבריו יטעה ויחשוב שהוא סובר שהמלאכים מעצמם המציאו זה את זה כאב המוליד בנים, ושהם המציאו הגלגלים בכחם וברצונם, ולא אדונים להמה, ועל כן סגר הדלת בעד הכסילים, ופתח שערי תבונה למשכילים ככתוב (ישעיה כ״ו, ב') פתחו שערים ויבא גוי צדק וגו׳.

סוף הספר

תוכן העניינים

צפנת פענח על האבן עזרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה