אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א קונטרס אחרון › סימן מח

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

קונטרס אחרון · סימן מח

סימן מז

תוכן דברי רבינו זצוק"ל להוכיח דקנין בלא זכות תועלת ושימוש לא חשוב קנין ולענ"ד אחרי כל זה יש לפקפק ביסוד הדין של מרן הגאון מליסא זצוק"ל בנותן אתרוג עמלה"ח דבעינן שלא יקפיד הנותן על המקבל שלא יתן לאחר. דנהי דבעינן שיהי' לו זכות תועלת ושמוש, מ"מ פשוט לענ"ד דזה עצמו שיכול לקיים המצוה הוי שפיר זכות שמוש ותועלת דלא תהא כהנת כפונדקית, ולא דמי כלל למ"ש הרשב"א ז"ל במודר הנאה מחבירו ונתן לו אתרוג במעמלה"ח דלא יצא דהתם שאני דלהקנות לו אסור ואפי' להקנות לו למצוה לחוד אם רק זה חשוב קנין אסור, ולצאת ידי המצוה בלא קנין לא סגי ביום ראשון. ואה"נ הדבר ברור דאם הי' מותר להקנות לו למצוה בלבד, ודאי דהי' נקרא זה קנין דשמוש זה דמצוה לא גרע משמושים אחרים. אלא אדרבא מפני שזה נקרא קנין אסור זה במודר הנאה, [דמשום טעמא דמצות לאו להנות נתנו נקטינן ההיפך דלא הקנה לו כלום]. משא"כ במעמלה"ח באינו מודר הנאה מאי איכפת לנו שאין לו תועלת אחר עכ"פ זה שמזכהו ומקנה לו לשם זה כדי שיוצא המצוה חשוב שפיר קנין והוי לכם. ונהי דהיכא שעצם הדבר אינו שוה פרוטה לא אמרינן שיתעלה הדמים ע"י זה שנימא שיוצא ידי מצוה וכמבואר מדברי רש"י ז"ל סוכה (כ"ז. ב) דלא מטי ש"פ לכל א' ע"ש. ולא אמרינן דמשום המצוה עצמה יהי' שוה כל חלק פרוטה [מלבד מה דבסוכה י"ל דכתיב תשבו כעין תדורו בעינן שיהי' שוה מצד הדירה עצמה גם בלא המצוה, ועי' בר"ן קידושין (ח. א) דאם לא שוה מידי לא מצי למימר לדידי שוה לי ע"ש]. אבל היכא שעצם הדבר שוה דמים אעפ"י שאין לו שמוש אחר זולת המצוה גם המצוה עצמה שוה דמים.

ופשוט לענ"ד במי שאוסר על עצמו שלא יהנה מלולבו דס"ל להרשב"א ז"ל שאינו יוצא ביום ראשון דזהו רק כשאסר עצמו בסתם דאז כיון דאין לו בלולב זה שום קנין ואפי' קנין למצוה. ל"ה שלו. דנהי דהנאת מצוה מותר להנות מ"מ אינו יוצא דבעינן שיהי' לו קנין וליכא. אבל אם אמר בפירוש שאוסר על עצמו שלא יהנה מלולב זה שוב שימוש של חול, לבד שמוש של מצוה שאינו אוסר על עצמו. פשיטא שיוצא בלולב זה גם להרשב"א ז"ל דשיור זה ששייור לעצמו לשימוש דמצוה הוי שיור בקנין וחשוב לכם.

ומה שהביא רבנו זצוק"ל בחות ט מדברי התוס' סוכה (מ"א. ב) שכתב במעמלה"ח שיכול להקדישה עד זמן החזרה ותמה ע"ז דמאי שייכות הקדש עד זמן החזרה והוכיח מזה דיש לו רשות לטול פרוטה מאיש אחר שחפץ לצאת בו, לא הבנתי דאם נימא שחלות ההקדש מצד השיווי שמצי להשיג בעד אתרוג זה במשך זמן המתנה, אין אנו צריכים לאחר, דגם הוא בעצמו הי' משלם פרוטה בעד זה שיתנו לו לצאת – ובעיקר דברי התוס' הנה בתוס' רי"ד ז"ל סוכה שם הקשה ג"כ קו' התוס' ותי' וז"ל ה"נ באתרוג נתן לו במתנה עד זמן שיוצא בו וכו' ובודאי אילו הי' ש"פ באותה המתנה עד אותו הזמן שיטלנו הי' יכול להקדישו וכו' אלא שאינו דבר השוה ממון ומפני זה אינו מוקדש ולא שפני שאינו רשאי, דרשאי הוא אלא שאינו שוה כלום, והלכך מתנה הוא וקרינן בי' לכם, תדע דהא הדס וערבה אין בהם ש"פ אותו הבד של הדס. או של ערבה, ואם הקדישו בעליו אינו מוקדש שאין הקדש חל עליו ונקרא לכם וכו' ע"ש. הנה אנהירנהו לעיינין דל"ב שיהיה ההקדש חל, רק שיהי' לו רשות להקדיש ומה דאינו חל מפני שאינו ש"פ לא איכפת לנו, דעכ"פ יש לו רשות להקדיש ומש"ה גם במעמלה"ח נהי דאין ההקדש חל מפני שאינו שוה כלום להקדיש מ"מ יש לו רשות להקדיש עד הזמן ההוא שיחזיר, ולא דמי למתנת בית חורין דאין לו רשות להקדיש, וכן הוא נמי כונת התוס' הנ"ל.

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה