ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון
לוקוטי רשימות הערות והארות, בדברי רבינו הגהמ"ח זצוק"ל, שמעלו ער רעיוני בעזה"י, בעת עריכת וסידור הספר, ולפעמים גם מעט הוספות ציצים ופרחים, מענין לענין באותו ענין.
סימן א
אות א' ב' קושיות השעה"מ על שי' הריב"א ז"ל, יש ליישבם בפשיטות, דאדרבה היא הנותנת מפני דס"ל להש"ס כשיטת הריב"א ז"ל דבכל דוכתי נדחה הל"ת גם היכא דאיכא עשה בהדי' משו"ה מקשה למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בביה"ק, הא אין עדל"ת ועשה, ואי לאשמועינן דהכא גם הל"ת אינו נדחה נילף מהכא לעלמא דהיכי דאיכא עשה בהדי ל"ת גם הל"ת עצמו אינו נדחה, ואין שום מקום לומר דשאני הכא דגלי קרא דוהתעלמת לגלות דבמקום כהן והוא בביה"ק אין כאן עשה כלל, דהא בהדיא אמרינן בברכות (י"ט ב') בהא דפריך על הא דאמר ר"י א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, מהא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם זקן ואלפ"כ, ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ופריך וליגמר מיני' ע"ש, הרי להדיא דלא אמרינן דאין כאן עשה כלל ושפיר מצינן למיגמר מינה, ועי' תו' יבמות (ה' א') ד"ה ליגמר, וה"נ מיושב ג"כ קושיתו השני' של השעה"מ מב"מ (ל"ב ב') דגם כאן כונת הש"ס להקשות דאם נימא דאתי קרא דאת שבתותי תשמורו לגלות דגם הל"ת אינו נדחה נילף מהכא לעלמא דבכ"מ כן הוא דגם הל"ת אינו נדחה אם איכא עשה בהדי'. וגם כאן אין לומר דל"מ למילף מזה דשאני הכא דכתיב אני ה' כולכם חייבים בכבודי, דהא חזינן בסוגיא דיבמות (ו' א') דמוקי בלאו דמחמר פריך הש"ס אלא מעתה הא דקי"ל עשה דוחה ל"ת ניגמר מהכא דלא דחי, ולא קאמר שאני התם דכתיב אני ה':
אות ג' עוררני ידי"נ הרב בנו של רבינו זצוק"ל, דחיוב כרת אינו על הל"ת דוקא וכמבואר מסוגיא דמכות (י"ג ב') חייבי כריתות ל"צ התראה שהרי פסח ומילה וכו' וע"ש עוד בתוס' ד"ה ר' יצחק שהקשו לר' יצחק לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנא דקרבן ל"ב אזהרה ע"ש, הרי דכרת אינו תלוי בל"ת דוקא, עכ"ד הי"ו, אולם הדבר פשוט דנהי דכרת לא תליא בל"ת ומצי לכתוב דהעושה כן יכרת. גם בלא אזהרה, אבל השתא דכתיב ל"ת יש מקום לומר דליכא חיוב כרת זולת כששניהם העשה והל"ת איתנייהו, אבל לא באופן שכבר נדחה הל"ת, ולישנא דמתני' ריש כריתות מסייע לזה, דקמדייק והפסח והמילה מצות עשה:
בדברי החתם סופר (יו"ד רנ"א) המובא בפנים, ראיתי להעתיק פה מה שהשבתי לא' מחכמי התורה והיראה פעה"ק ירושלם ת"ו. – הערתו בדברי הרשב"א ז"ל שבועות (י"ח א') בד"ה א"ל ציית, שכתב לפי פי' ר"ח ז"ל שמביא שם דקמ"ל התנא דחייבין על עשה בכל התורה כולה, והטעם משום דאיכא ל"ת לא תפרוש ע"ש, ועמד בזה מע"כ כיון דבלא הל"ת לא היינו מחייבינן כלל, א"כ מאי קאמר מעיקרא דזהו רבותא שאין כן בכה"ת. יפה העיר וכבר עמד בזה רבינו זצוק"ל בכתביו הקדושים, אולם לענ"ד הדבר פשוט דהו"א דמדכתיב אשר לא תעשינה אינו חייב רק בל"ת גרידא ולא היכא דאיכא עשה נמי, וכס"ד דרב פפא במכות (ט"ו א') לענין לאו שקדמו עשה לא ילקה משום דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה, וע"ש ברש"י ז"ל שאין בו עשה והוא סמוך לפרשת מלקות, והגם דרבא דחי לי משום דאטו דכתיב בי' רחמנא עשה יתירא מגרע גרע, מ"מ עכ"פ הי' ס"ד לומר כן, ועי' יומא (ל"ו ב') בפלוגתת ור"ע זר"י הגלילי, לענין על מה עולה מכפרת אמר ר' ירמי' בלאו דנבילה קא מיפלגי ר"ע סבר לאו מעליא היא ור"י הגלילי סבר לאו לאו מעליא היא, וע"ש בדברי רש"י ז"ל בלאו דנבילה וכו' דכתיב עשה אחריו וכו', אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה ע"ש, הרי דלא נפלאת היא למימר דהי' ס"ד שלא לחייב מלקות על לאו דאיכא עשה סמוך לו, וה"נ קמ"ל דהגם דאיכא עשה נמי בהדי' ל"ת אפ"ה חייבין משום הל"ת. – שוב ראיתי בשער יוסף להגאון בעל הברכי יוסף ז"ל על מס' הוריות (ח' ב') שהביא בשם השיטה מקובצת דשבועות שכתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל רבותא נקט נדה דאע"פ שיש בה עשה וכו' אפ"ה חייב דסד"א הואיל וכתיב אשר לא תעשינה לא יהיו ב"ד חייבין פר בהוראה אלא על ל"ת גרידא להכי נקט נדה אעפ"י שיש בה עשה עכ"ל. הרי מפרש כדברינו בס"ד. – ולפ"ז גם דברי התו"כ, דיש ריבוי לעשה שבנדה הכונה הגם דיש בה עשה בהדי' ל"ת:
ומה שכתב כ"ת נ"י בשם רב א' הי"ו, דעפ"ד הח"ס ניחא דברי התו"כ דקמ"ל דגם היכי דהל"ת נידחית מ"מ חייב קרבן וכרת על העשה שבנדה – זה אינו לענ"ד, דהא מעולם לא משכחת לה דהל"ת דנדה תהי' נדחית משום עשה. ולאיזה צורך נקט הת"כ דכל מצות ד' מרבה עשה שבנדה מפני שיש בה ל"ת, טפי הו"ל לינקוט עשה דשבת מפני שיש בה ל"ת, והוי שפיר הרבותא דגם היכי דנדחית הל"ת מפני העשה מ"מ חייב משום העשה. ובשלמא בלא ד' כ"ת ל"ק מה דנקט עשה שבנדה דוקא דלרבותא נקטי' דגם ל"ת דנדה שהוא לא תעשה הקלה שאין בה מיתה מ"מ חייב [עיין התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל ע"ד התו"כ שם], אבל לד' כ"ת דכל הריבוי אתי לחייב על העשה גם אם נדחה הל"ת טפי הו"ל להתנא לתפוס דבר השייך בי' דחי' ולא לתפוס בה דל"ש בי' מעולם דחי':
והנה בעצם איסור נדה יש לאשכוחי גוונא דדחי' כגון שנפלה לפני יבמה, ובא עלי' בנדתה, ובזה יש מקום לדון דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דנדה, וגם אם נימא דלכתחלה אסור לייבם דננקוט זאת לאפשר לקיים שניהם, מ"מ אם עבר ובא עלי' אין לחייבו משום ל"ת דנדה, דהא קיים עשה דיבום, וכסוגיא דפסחים (ע"ב ב') יבמתו נדה בעל פטור וכו' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה ע"ש, והגם דהתוס' שם בד"ה באשתו כתבו דפריך אלישנא בתרא דפוטר בטעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה, מ"מ הלא התוס' ביבמות (ב' א') בד"ה ואחות אשתו והרא"ש ז"ל שם הוכיחו מסוגיא זו דאפי' בא עלי' בנדתה קני לה מדקאמר הש"ס דקעביד מצוה. [ועי' בדו"ח לרעק"א ז"ל שם] הרי דמפרשי דקעביד מצוה היינו דקיים מצוה ביבום, [ועי' בארצות החיים ה' ציצית באר"י (סי' י"ג, ס"ק א') שנסתפק בהא דאם אתה יכול לקיים שניהם אין עדל"ת, אם עבר ודחה הל"ת אם קיים מצוה וע"ש שהכריע דקיים מצוה]:
אולם הסוגיא הנ"ל תמוה מאד לענ"ד השפלה, דממ"נ אם ס"ל להש"ס דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ למ"ל הטעם דטעה בד"מ ועשה מצוה תיפוק לי' מטעם דחי', ואם ס"ל להש"ס אין עדל"ת שיב"כ, א"כ מאי מצוה קעביד והו"ל מצוה הב"ב דאינה מצוה כלל, אם לא דנימא דבשוגג ל"ה מצהב"ב וזה תמוה מאד לענ"ד:
ולכאורה יהי' מזה הוכחה עצומה לדברי הגאון בעל חמדת שלמה (או"ח סי' ל"א) תוד"ה וביותר, שחידש דביבום ליכא כלל משום מצהבב"ע, משום דביבום אפי' חרש שאינו בר מצוה כלל יכול לייבם דכך גזרה התורה להקים שם לאחיו, ע"ש, ומשו"ה לא מפטרינן לו רק משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה, ונכון:
אלא דקשיא לי קושיא אחרת בסוגיא זו דכדפריך הש"ס מ"ש יבמתו דקדעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה מסיק הש"ס בסמוך לווסתה ופריך הש"ס אי הכי יבמתו נמי, ופרש"י דסמוך לווסתה לא רמיא מצוה עלי', דלפ"ד הפוסקים ז"ל דפרישה סמוך לוסת היא רק מדרבנן. ומה"ט היכא שחפץ לצאת בדרך חייב לפוקדה. א"כ למה לא נימא יבוא עשה דיבום לידחה איסור זה. ותו הוי טריד בדבר מצוה דהוא דלא ידע שהיא נדה הגם שידע שהוא סמוך לווסתה, דלאיסור זה, ראוי שעשה דיבום דחה לו – ובשלמא לשיטות התוס' יבמות (ה' ב') ד"ה כולה משעטנז, דמצוה שאפשר לאחרה ולעשותה בזמן מאוחר אינו דוחה קדימתה לל"ת. אפשר לומר דמה"ט אינו ראוי שעשה דיבום ידחה אפי' איסור דרבנן דהא אפשר לאחר היבום. [בדברי התו"ס הנ"ל צ"ע קצת מה שחורו והקשו ממה דיליף הש"ס עדל"ת שיב"כ מהבערת ב"כ ולא הקשו ממה דיליף הש"ס מבנין ביהמ"ק וכנראה דזה לא יתורץ בתירוצם וצ"ע]. אבל לפי שיטות הרשב"א ז"ל בשבת (כב ב) וביבמות (ו א) דכל דבר הגם שאפשר לקיימה למחר בלא דחי'. אם השתא כעת א"א לקיים בלא דחי' הוי לא אפשר לקיים שניהם. יקשה טובא מדוע ל"ה טעה בד"מ בסמוך לוסתה דהא מ"ע דיבום דוחה איסור דרבנן. והנה הריטב"א ז"ל בשבועות (ד' י"ח) הביא משם הרמב"ן ז"ל דמסיק דסמוך לווסתה חצי שעה לפני הוסת אסור מדאורייתא. לפ"ז י"ל דמה דאמר הש"ס סמוך לוסתה היינו חצי שעה לפני הוסת. אולם הא הראב"ד ז"ל ס"ל דגם בשעות הוסת מותר לפוקדה כשיוצא לדרך כמו שהביא בשמו הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שער השני מדיני פרישה. וכן משמע ג"כ דעת הרשב"א ז"ל בשער השלישי בתורת הבית. מדלא הזכיר איסור מדאורייתא בחצי שעה סמוך לוסת. מבואר דס"ל דגם בכה"ג מותר מד"ת, והדק"ל וצ"ע:
עוד קשה לענ"ד כעין זה על הר"ש מקינון ז"ל בספר הכריתות אות קס"ג [המובא בפנים] דעשה דוחה ל"ת שיב"כ, א"כ מה יענה לסוגיא דפסחים הנ"ל שנראה דליכא בזה חולק. ומבואר דהפטור הוא משום טעה בד"מ, ולשיטתו גם בלא"ה אינו חייב משום בא על הנדה דאתי עשה ודחי ל"ת, וצ"ע גם בזה. – [אגב ראיתי לכתוב למר נ"י מה שנפלאתי זה כמה ע"ד שו"ת תורת חסד סי' נ"ה סוף אות ג' שנקט דרבא ורב אשי פליגי אם עשה דוחה ל"ת שיב"כ, ורב אשי ס"ל עשה דוחה ל"ת שיב"כ. ופלא גדול על גאון שכמותו ז"ל דבהדיא איתא בש"ס יבמות (ח' א') דרב אשי כרבא ס"ל ע"ש. ומצוה ליישב]:
ונחזור לענינינו דעכ"פ גם בעצם איסור נדה לא משכחת כלל דחי' דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ובפרט דאנן בפרישה באבר חי קמיירינן דעל זה קאי העשה דתהי' נדתה עליו, ולענין שיצטרך לפרוש באבר חי פשיטא דלא יצויר שום דחי' דאף אם יצטרך לעשות איזה מצוה, וצריך לזרז שלא לאחרה, אינו דוחה, שיהי' מותר לפרוש באבר חי שיציאתו הנאה לו כביאתו. דאין זה בעידנא, וא"כ טפי הו"ל להת"כ לנקוט עשה דשבת דשייך בי' דחי'. [בתוך ד' כ"ת נ"י כתוב וז"ל ולפי ד' הח"ס ניחא ויש ראי' לשיטת ריב"א ז"ל סוף חולין בעדל"ת ע"כ, הקולמוס פלטתו דמה ענין שמיטה אצל הר סיני, דגם לפי ד' כ"ת, מאי ראי' לשיטת הריב"א ז"ל בענין מלקות דאין לוקין על עשה].
אולם עיקר ד' הח"ס לענ"ד הם פשוטים מאד, דהח"ס הוכיח דע"כ היכי דאיכא עשה בהדי' ל"ת אין החיוב כרת וחטאת רק על הל"ת, אלא דגם על העשה, יש חומר זה, ומה דאמרינן דאין החייב כרת וחטאת רק על הל"ת, והכונה רק דבדבר דליכא ל"ת כלל ליכא חייב, אבל כשאיכא ל"ת אין הל"ת לבד גורם החייב רק דהעשה גורמת חיוב כמו הל"ת מדנקט התנא דמתניתין מעשה שבמקדש ועשה שבנדה חייבין עליו. ע"כ דבדבר דאיכה ל"ת ועשה אין ההכרח לומר דגם בזה החיוב רק על הל"ת, אלא דהעשה היא כ"כ חמורה כמו הל"ת, דאלת"ה איך נקט עשה חייבין על עשה שבנדה הא על עשה ליכא חיוב ואם איכא גם ל"ת בזה החיוב על הל"ת הוא, ואיך קתני מילתא בדותא חייבין על ״העשה". וכי דמשום דבעי לאשמועינן איזה רבותא יהי' איזה שיה', נקט דבר שאינו, וע"כ האמת עד לעצמו, דאם יש גם ל"ת בזה הענין, אינו מוכרח החיוב רק מצד הל"ת, ויתכן החיוב בזה בהעשה כמו בהל"ת, ומה"ט נקט שפיר לאיזה רבותא חייבין על עשה שבנדה, ומובטחני כי המעיין הישר יודה לדברי בעזה"י, ולא יתעקש בזה בכדי ואין שום התחלה לקו' ע"ד הח"ם, ומה"ט גם היכא דהל"ת נדחה מ"מ הרי החיוב גם מפני העשה. ולענ"ד נראה דגם ננקוט בטעמא דעדל"ת כדברי הליכות עולם דהוא משום תנאי הי' בל"ת שלמארה נגד עשה. י"ל גם בזה, דהשתא דהל"ת נדחה הוי כמו מ"ה ל"ת כלל בזה. אולם אם נימא דהוא רק מטעם דחי', י"ל כד' הח"ס, וכבר ביאר רבינו זצוק"ל (סי' ב' אות א'), דגם לד' ה"ע אינו מטעם הותרה, והדברים ארוכים.
אולם דברי הת"כ הנ"ל, אהני לן ליישב ד' הח"ס מקושיא אחריתי דלפ"ד הח"ס עיקר דברי הריב"א ז"ל יהי' תמוה, דנימא גם בזה דהגם שהל"ת נדחה מ"מ תחייב מלקות על העשה, דעשה שאית בה ל"ת חייב על העשה כמו על הל"ת, ואם משום דאין לחייב על עשה דלא דמי לאו דחסימה, גם לענין כרת וחטאת נימא הכי, דגמרי' מעכו"ם שנאמר תורה אחת יהי' לכם, ובעכו"ם החיוב רק משום הל"ת ולא נחייבו על העשה משום דל"ד לעכו"ם. לכאורה זה צע"ג. אולם לפ"ד התו"כ ניחא מאד דהא מרבינן מכל מצות ה' גם עשה שבנדה, הרי דלא הקפידה התורה לענין זה שיהי' דמי לעכו"ם:
עודנה יש לבאר דברי הראב"ד ז"ל בפירושו על הת"כ הובא בכתבי רבינו זצוק"ל [מתוך כתבי רבינו זצוק"ל נראה שהיחל לכתוב איזה דברים ע"ד הח"ס ולא סיימם ונמשך לעיקר דיני נדה, וע"כ לא נודע לנו כונתו בזה וחבל וכו'] כתב וז"ל:
מ"ע שבנדה פירוש הנדה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והיא מצות עשה אחר שריבה חייב מפני שיש בו ל"ת, פי' שזהו עצמו משורש ל"ת הוא בא עכ"ל. ולכאורה נראה כונתו כמ"ש רש"י ז"ל בהוריות (ח' ב') דעשה שבנדה הוא העשה דוהזהרתם לפרוש ממנה סמוך נוסתה, וזה תימא, דהא הראב"ד ז"ל ס"ל דפרישה סמוך לוסתה אינו אלא דרבנן ואפי' בשעת וסתה חייב לפוקדה כשיוצא לדרך כמו שהביא הרשב"א ז"ל בשמו בדיני הפרישה שער השני במשמרת הבית מספרו בעלי הנפש, וכבר ביאר השם הגדולים שפי' הראב"ד להת"כ הוא להראב"ד בעל השגות ובעל הנפש, הובא במבוא הספר. ולכן נראה לענ"ד דכונת הראב"ד ז"ל הוא כמ"ש בביאור על הת"כ מכונה בשם עזרת כהנים ותוספת העזרה שפי' עשה דוהזהרתם ג"כ על הפרישה באבר חי דימתין עד שימות וזהו פרישתו. [מה שסבב שם גם דעת רש"י ז"ל לזה, אינו כן, במחכ"ת, דא"כ למ"ל לרש"י ז"ל לומר סמוך לוסתה הא על הפרישה באבר חי אם נטמאה בינתים אין חילוק בין סמוך ללא סמוך וז"ב]. וקאי הראב"ד ז"ל ג"כ היכי דנטמאה בינתים דאסור לו לפרוש באבר חי וע"ז נאמר והזהרתם, וכשיטת רבי אבין בירושלמי הוריות שם. אלא דעודנה קשיא מה שפי' הראב"ד ז״ל מפני שיש בה בל"ת פי' מפני שזה עצמו משרש ל"ת הוא בא. דמה חסר לו לפרש מפני שיש בו ל"ת דלא תקרב לא תפרש. וכדמפרש בבבלי וגם בירושלמי, וחזרתי בזה בכמה צדדין ולא מצאתי ישוב לזה. ולולא דמסתיפנא הייתי אומר דהראב"ד ז"ל ס"ל דמה דאמרי' ל"ת לא תקרב לא תפרוש אינו אלא אסמכתא, ועיקר קרא שלא יבוא אל הנדה, כשכבר היא נדה ובנטמאה איכא עשה, ולשון הירושלמי מורה כן, ומ"מ חייבין על העשה לפי שעשה זו משרש ל"ת הוא דלא תבוא אל הנדה, והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דאינו עשה גרידא, אלא של"ת מסבבה, והוי לה דין ל"ת. במ"ש הרמב"ם ז"ל בלשונו שם מדרך הקבלה לא ידעתי כונתו, אם כונתו דאינו אלא מד"ק, וזה לא יתכן מד' הת"כ דאתי קרא לרבות עשה זו]
ולפי ד' הראב"ד ז"ל אלו, לא יהי' הוכחה לד' הח"ס, די"ל דהכא שאני שהעשה בא מסיבת ל"ת. אולם הא שאר הראשונים ז"ל לא הזכירו זאת רק כתבו עשה ל"ת, עי' לקוטות הרמב"ן ורשב"א וריטב"א. ולדידהו מוכח כהח"ס, ע"כ ממה שהשבתי להרב הנ"ל, בעזה"י.
בעיקר דברי הגאון חתם סופר ז"ל הנ"ל, מ"ש הטעם בשכח ומל של ע"ש בשבת חייב חטאת, דהגם דהלאו נדחה מ"מ חייב מצד העשה דשבת. לפום רהיטא יש לעיין טובא כיון דהלאו נדחה למה באמת לא נימא אחר שמל מאי אולמי' עשה דשבת מעשה דמילה דמחייבינן לי' משום עשה דשבת, וכד' הנו"ב ע"ד הריב"א ז"ל.
ועפי"ז נתיישב לי דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ט מה' שבת) שכתב, היוצא בטלית וכו' ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת, שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת עכ"ל. ויש להפליא ע"ז מה יועיל אם הי' ציצית מ"ע דיש בה כרת. מ"מ הא שבת עשה ל"ת הוא, וגם צריך להבין מה משמעינן הרמב"ם ז"ל בזה. הא עכ"פ בציצית ליכא כרת, ואין לומר דהרמב"ם ז"ל משמיענו בזה דעשה שיש בו כרת דוחה לל"ת שיש בו כרת, וגם אם איכא עשה בהדה, דז"א, חדא דמנ"ל זאת ומפסח ומילה דדחי שבת ליכא למילף דמה לפסח ומילה שכן ישנן לפני הדיבור כדפריך הש"ס יבמות (ה' ב'), וגם התוס' בזבחים ול"ג ב') ד"ה לענין, לא כתבו דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה רק גבי עשה דפסח, אבל בעשה דמילה מבואר בשבת (קל"ב ב') דאינו דוחה ל"ת ועשה רק מילה בזמנה דגלי קרא דביום, או צרעת דגלי קרא בשר ערלתו, הא מילה שלא בזמנה. אפי' יו"ט אינו דוחה [אולי נדבר בזה להלן אי"ה], וגם בלא זה, הא עכ"פ ליכא עשה דיש בה כרת אלא פסח ומילה בלבד כמבואר בריש כריתות, וא"כ מאי נפקא לן במ"ש הרמב"ם ז"ל דמצות עשה שאין בה כרת, אינו דוחה שבת כאילו יש עשין דיש בהם כרת ומשמיענו דהם דוחים שבת. וכעין זה תמוה לענ"ד ד' הרשב"א ז"ל בתשובה (אלפים סי' ת"ב). וז"ל ומההיא נמי דבריש פרק אלו דברים אין להביא ראיה דא"כ בא ונאמר דכל עשה שיש בה כרת [דוחה] שבת, עכ"ל, עש"ה הענין. וזה תמוה דהא ליכא עשה שיש בה כרת רק פסח ומילה, ואפי' לד' הח"ס דעשה שיש עמה ל"ת יש כרת גם על העשה תרי פשוט דכיון דיש ל"ת עמה, א"כ היא רק שוא"ת ול"ש לומר דהיא תדחה דהדוחה הוא קום עשה כמובן וצ"ע אולי יש בזה איזה ט"ס. ואולי כונתו ז"ל דנגמר מקרא דתמיד דגם מילה שלא בזמנה תדחה שבת ויו"ט. עכ"פ הדרא לנו להבין ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל.
וחשבתי בעניי, דאולי הרמב"ם ז"ל יסבור כשיטת הריב"א ז"ל, נמצא דמטעם דשבת עשה ל"ת, רק לכתחלה הי' אסור לצאת בציצית מצוייצת, אבל עם עבר ויצא אינו חייב חטאת וסקילה, דהא הל"ת נידחה והרמב"ם ז"ל שרצה להגדיל החידוש דגם היה ״חייב" היוצא בה כתב דציצית דאין בה כרת אינו דוחה שבת, וממילא ל"ש מאי אולמי' להיפך, דהא עשה דשבת יש בה כרת הגם דהל"ת נדחה וכד' הח"ס, וציצית אין בה כרת והוי מצהבב"ע וכד' הנו"ב. ועי' בשעה"מ פ"ג דנדרים מ"ש דמדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' שחיטה) ליכא ראי' דפליג ע"ד הריב"א ז"ל.
אות ב' ג' ד' עיקר דברי קדשו של רבנו זצוק"ל דקו' הש"ס על קרא דשבת גם אם נימא דקרא איירי בשחיטה ובישול, יש להבין לפ"ר, הא אי איירי קרא בשחיטה ובישול בעינן קרא לאשמועינן דעדל"ת שיש בו כרת, וכמבואר בסוגיא דיבמות וכמו שהעיר המהרש"א ז"ל ביבמות שם ע"ד התוס' ד"ה שכן הכשר מצוה, והובא בפנים – אולם נראה דלק"מ דבלא המעליותא דהוקש כבודם, יקשה ממ"נ אם נוכיח דעדל"ת שיב"כ יהי' מוכח ג"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה, דלפי פי' התוס' ביבמות שם דמוכח עדל"ת שיב"כ משום דל"א קרא לגופי'. וע"כ דאתי קרא לגלות דבעלמא דחי, א"כ מוכח ג"כ דבעלמא אתי עשה ודחי עשה ול"ת. וכל סוגיות הש"ס דיבמות קאי אחר שחידש הש"ס בב"מ, דמפני המעליותא דהוקש כבודם ראוי שידחה עשה ול"ת, מה"ט לא מוכח דעדל"ת ועשה דעשה דשבת, כמאן דליתא, אבל בס"ד דהש"ס ב"מ דלא ידע לטעם דהוקש כבודם, שפיר מקשה הש"ס דלמ"ל קרא הא עדל"ת הוא ואי דגמרינן מהכא דבעלמא עשה דחי עול"ת א"כ זה נגד מה דקיי"ל דאין עשה דוחה לתו"ע. וגם לפי מ"ש רבנו זצוק"ל אות [ח] בדעת רש"י ז"ל, דאיצטריך לגופי' משום דגם מסברא חיצונה י"ל מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז ע"ש היטב, גם זה אינו רק אחרי שידענו מעליותא דהוקש כבודם משו"ה איצטריך קרא לגופי' משום מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז, אבל בלא טעמא דהוקש כבודם ל"א קרא לגופי' ונשמע מיני' דבעלמא עשה דוחה גם לתו"ע.
ולפי כל זה דברי המהרש"א ז"ל הנ"ל צ"ע טובא, לענ"ד. והנה כבוד ידי"נ א' מתלמידי רבנו זצוק"ל, הערני עוד ע"ד המהרש"א ז"ל, דהא כל הטעם דחזר הש"ס לאוקמי בשחיטה ובישול הוא משום דאם נוקמי בלאו דמחמר יקשה נגמר מהכא דלא דחי. – והרי נתבאר בדברי התוס' ד"ה נגמר שם, ובדברי הראשונים ז"ל שם דהקו' הוא רק אחר שידעינן ממעליותא דהוקש כבודם, הא בלא ההו"כ יש לאוקמי קרא במחמר, ול"ק ניגמר מיני' משום דשבת עול"ת ולא מוכת דעדל"ת שיב"כ עכ"ד נ"י – אמנם בזה י"ל דאכתי לא מקשה הש"ס ב"מ הנ"ל מידי דאם למחמר ל"ב קרא משום דעשה ול"ת הוא נוקמי לשחיטה ובישול ולאשמועינן דעדל"ת שיב"כ. – ואגב ראיתי שיש לעורר עוד בד' המהרש"א ז"ל שם מ"ש מקודם ע"ד מהרש"ל ז"ל שכתב דקו' התוס' בד"ה שכן הכשר מצוה לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובישול א"כ קרא בכלאים למ"ל, אינו מדברי התוס' אלא ודאי גיליון הוא, דלעיל תירצו התוס' קושיא זו, וכתב המהרש"א ז"ל דאין זה מוכרח דקו' התוס' הוא אמאי הוצרך תלמודא למילף דעדל"ת גרידא מכלאים וציצית כיון דאיכא למילף מכיבוד אב אף לפי המסקנא ע"ש. ולפ"ר יש להבין דכשתלמודא חוקר לדעת מנין דעדל"ת לא מצי למילף מקרא דכיבוד אב, דהא מצינו לאוקמי קרא בלאו דמחמר, וניגמר מיני' דאין עדל"ת, דהא כל דחיית הש"ס דלא מיירי במחמר משום דקיי"ל עדל"ת, וא"כ טרם שנדע עדל"ת, מצינן לאוקמי' במחמר, וכפי זה גם ד' המהרש"ל ז"ל צ"ע דמאי ק"ל דכבר תירצו התוס' דלא מיותר קרא דכלאים טפי הו"ל להקשות דבלא קרא דכלאים לא הי' מוכח דקרא איירי בשחיטה ובישול, ולא הי' מיושב זאת גם אם נימא דודאי גיליון הוא. – אולם הא בורכא דאם אין לנו קרא דעדל"ת גרידא הי' מוכח מקרא דכבוד אב, לכה"פ דבעלמא דחי עשה ול"ת גרידא גם אם מיירי במחמר, דלגופי' לא איצטריך דהא מסברא חיצונה ל"ת חמור מעשה ושום עשה לא תדחה לי', וע"כ דבא לאשמועינן דבעלמא דחי, ומ"מ ד' המהרש"א ז"ל אינן מורין לכונה זו, וצ"ע.
אות ד' תירץ רבנו זצוק"ל קו' התו' דס"ד דהוקש כבודם משלים ריעותא דל"ב כמו דס"ד דמשלים ריעותא דהכשר מצוה. לכאורא יש לעיין דאכתי אחר שתי' הש"ס ביבמות דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה, מדוע לא תי' מה לכאו"א דמצי למימר ל"ב. ואולי דהש"ס חדא מתרי טעמא נקט. – אלא דעדין צ"ע דאח"כ דמקשה הש"ס מבנין ביהמ"ק ודחי בלאו דמחמר וכו', שכן הכשר מצוה. פריך הש"ס הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם. – ומאי קשה הא י"ל מכיבוד אב ל"מ למיפק, דמה לכאו"א דמצי למימר ל"ב ומנ"ל להכשר מצוה. – ונראה דהכי פירושו הכשר מצוה ת"ל מהתם וא"ת שאני כבוד אב דמצי למימר ל"ב. א"כ ליכתוב בנין ביהמ"ק ול"ב כיבוד אב וזה ניחא גם לפי המבואר מפשטות דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם דרק מחמר מיקרי הכשר מצוה, ולא שחוט לי בשל לי, מ"מ כיון דמקרא דבנין ביהמ"ק ניליף דמחמר אינו דוחה שבת, גם לגבי כיבוד אב, א"כ קרא דכיבוד אב ע"כ אתי לשחיטה ובשול, ומוכח דעדל"ת שיב"כ. – וכבוד ידי"נ הנ"ל העירני דלפי"ז אח"כ דמסיק הש"ס דקרא דבנין ביהמ"ק, אתי למילתא אחריתי שלא יתיירא מן המקדש וכו' יהי' הדין דמחמר דוחה שבת גם בנין ביהמ"ק דהא מכיבוד אב לא מצינן למילף דשאני כיבוד אב דמצי למימר ל"ב, ולענ"ד לא איכפת לי בזה כלל, דהא לשיטת רש"י ז"ל אתינן בסוגיא זו דמחמר דוחה שבת בין בבנין ביהמ"ק בין בכיבוד אב. [הגם דרש"י ז"ל לא ס"ל כשיטות הרשב"א ז"ל ודעימי' דהיכא דמצי למימר ל"ב, הגם דאמר בעינא, לא מצי לדחות, כמבואר בפשטות לשונו ז"ל בכתובות (מ' א') עי' היטב בש"מ שם, וגם מסוגיא דידן ביבמות דמדחה הש"ס דל"מ למימר דקרא איירי במחמר, דא"כ נגמר מהכא דל"ד, ומשו"ה חוזר הש"ס לשחיטה ובישול ולא מדחה דאה"נ קרא איירי במחמר ושאני כבוד אב דמצי למימר ל"ב, מבואר דאין זה גריעותא, ויש מקום לענ"ד לדבר בסגנון אחר ואכ"מ] א"כ לא נפלאת היא כ"כ למימר דגם לשיטות הרשב"א ז"ל ודעימי' אה"נ דלפי סוגיא זו, ליכא למילף מחמר דבנין ביהמ"ק ממחמר דכבוד אב.
אולם גם בלא זה, הנה כבר נתקשיתי לענ"ד לשיטות הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל וכן דעת הר"ח ז"ל המובא בתוס' שם בסוגיא דיבמות דרק מחמר הוי הכשר מצוה אבל שחוט לי בשל לי או בונה וסותר הוי גוף המצוה ומה דלא דחי שבת הוא דאין עדל"ת שיב"כ א"כ ביו"ט דליכא כרת, ראוי הי' שבונה וסותר ידחה יו"ט והרי סוגיא ערוכה בשבועות (ט"ו. ב') אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. וביותר נפלאתי לפי שיטות רש"י ז"ל דלמסקנא מיירי קרא בשחיטה ובישול ובנין וסתירה וכבר ביאר רבינו זצוק"ל לקמן באות ו' דמה דלא דחי שבת הוא משום דשבת היא ל"ת שיש בה סקילה וילפינן מזה דאין עדל"ת דסקילה הא כרת דחי, נמצא דהי' ראוי דעשה דבנין ביהמ"ק ידחה גם ל"ת שיש בו כרת וגם אם איכא עשה בהדי', ואיך אמרי' בסוגיא דשבועות הנ"ל דגם יו"ט לא דחי, ורש"י ז"ל פירש שם דילפי' מקרא דאת שבתות תשמרו ונראה דס"ל דיו"ט בכלל שבת וא"כ איך מפרנס סוגיא דיבמות הנ"ל. דמבואר להדיא לפי שיטת רש"י ז"ל דמחמר דבנין ביהמ"ק דוחה אפי' שבת עצמו.
וקצת חשבתי לכאורה דהא כל הטעם דעשה דבנין ביהמ"ק דוחה ועשה ל"ת משום דעשה דמורא מקדש עדיפא כמ"ש התוס' ביבמות שם ד"ה ניגמר, א"כ י"ל דזהו רק קודם שהביא הש"ס הך ברייתא דיכול יתיירא אדם מן המקדש, אמנם אחרי שהביא ברייתא זו דכל מורא מקדש אינו אלא מי שהזהיר על המקדש. ודימה הכתוב מורא מקדש לשמירת שבת, ומה דנקט מורא גבי מקדש ולא גבי שבת הוא משום דלא יעשה קפנדריא וכו' ל"ש גבי מקדש י"ל דהשתא תו לא ננקוט דיהי' מעליותא לעשה זו על אחריתי ומה"ט לא דחי יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. וכן מחמר בשבת.
אמנם בדברי הריטב"א ז"ל בסוגין בד"ה אה"נ מבואר להדיא דמחמר דבנין ביהמ"ק אסור בשבת וגמרי' מכבוד אב ולכאורה הא הריטב"א ז"ל בכתובות (מא) כתב דהנכון בדברי הש"ס שם דעשה קיל כולו האי שיכול לעקרו אינו בדין שידחה ל"ת ע"ש, וא"כ ישאר הקו' לד' הריטב"א ז"ל דהא מכיבוד אב ל"מ למילף דשאני כ"א דקיל דמצי למימר ל"ב אולם י"ל דהריטב"א ז"ל ס"ל כשיטת הרמ"ה ז"ל המובא בש"מ שם הובא בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ה' דרק התם בעשה דלו תהי' לאשה דכי אמרה ל"ב ליתא לעשה כלל. אבל כי אמר האב השתא ל"ב בשביל זה לא ביטול העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים וע"ש בשו"ת חיים שאל מ"ש להסביר זאת. ולתרץ קו' הרדב"ז ז"ל בתשובה סי' תקכ"ד, לפ"ז י"ל דגם דעת הריטב"א ז"ל כן הוא. אבל לדעת הרשב"א ז"ל מבואר מדבריו ז"ל בתשובה סי' ח"י דגם כיבוד אב הוי עשה קיל משום דמצי למתעקרי. ודמי ממש לההיא דכתובות, וצ"ל כנ"ל.
אות ה' קו' רבנו זצוק"ל מסוגיא דב"מ אסוגיא דחולין דבב"מ משמע דעשה אלימא דוחה לעשה ל"ת ובחולין משמע דגם עשה אלימא אינו דוחה רק היכא דליכא הל"ת – היא קושיא עצומה מאד, ברם אם נימא דכל קו' הש"ס בב"מ קאי רק אטומאה, וכדס"ל לכמה ראשונים ז"ל בש"מ שם הביאם רבנו זצוק"ל לקמן אות י"ב, הי' אפשר ליישב קו' זו בקל, לפמ"ש הריטב"א בקידושין בשם הרמב"ן ז"ל דמה"ט קאמר הש"ס שם דנשים חייבות בשילוח הקן משום דל"ה מעשהז"ג, ול"א משום הל"ת, משום דהל"ת לא נאמר כ"א לקיומי דעשה ע"ש. וא"כ י"ל דשאני שלוח הקן הגם דעשה דמצורע היא אלימי' מאד משום גדול השלום, מ"מ הרי גם עשה דשלוח הקן אלימי' דנאמר בה ל"ת לכתחלה רק כדי לאלמה ולחזקה ולקיימה. ולא דמי לעשה ול"ת דטומאה דאין הל"ת נאמר לקיום העשה, ומה"ט אתי עשה אלימי' ודחי לה. – אולם קו' רבנו זצוק"ל תסוב לשיטת רש"י ז"ל בסוגיא דב"מ שם והתוס' ביבמות (ה' א') דכל קו' הש"ס אאבידה קפריך נמצא דתי' הש"ס אזיל אאבידה, דמשום אלימות דעשה דכבוד אב הו"א דידחה עשה ול"ת. והרי באבידה הל"ת נאמר לקיום העשה, וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם ואפ"ה הו"א דעשה אלימי' דחי להם, וע"כ צ"ל כד' רבנו זצוק"ל דאלימות דעשה דמצורע אינו אלימות גמורה.
עתה השגתי ספר פרי יצחק ח"א מהגאון רבי יצחק בלאזער זצ"ל סי' נ"ג, [בתשובת הג' ר' נפתלי אמשטרדם שליט"א (זצ"ל)] שהביא קו' זו מסוגיא דב"מ אסוגיא דחולין על שם הגאון רי"צ בלאזער זצ"ל הנ"ל והוא נ"י (ז"ל) כתב שקו' זו יש ליישבה בפשיטות, די"ל דרק לפי הה"א הוי אמרי' דעשה חמירה כמו כבוד אב דוחה ל"ת ועשה אבל אחרי דגלי רחמנא את שבתותי תשמורו, שלא ישמע לו ממילא ילפינן בעלמא ג"כ דלא אתי עשה חמורה ודחי עשה ול"ת, וא"ש הגמ' דחולין ע"ש. – ולדעתי הקצרה אין זה נכון, דהא בהדיא אמרי' ביבמות (ו' א') דכדמוקי הש"ס קרא דאת שבתותי תשמורו בא"ל אביו לעבור על לאו דמחמר פריך אח"כ אלא מעתה הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת נגמר מהכא דלא דחי, ומסיק מה לכבוד אב שכן הכשר מצוה. וע"ש בתוס' ושאר ראשונים ז"ל, וא"כ ל"מ למילף מכבוד אב דעשה חמורה ל"ד ל"ת ועשה דשאני כבוד אב דאינו אלא הכשר מצוה. [וגם דעשה דכיבוד אב הוי עשה דל"ב] ועי' היטב בדברי רבנו זצוק"ל מה שביאר דעת רש"י ז"ל בפי' הכשר מצוה. ויבואר דגם לשי' רש"י ז"ל א"א לתרץ כתי' הרנ"א הנ"ל.
אות י', באמת בס' הכריתות עצמו כתב, וז"ל:
כללא דמילתא כל עשה דוחה ל"ת אף ל"ת שיב"כ כדאיתא ל"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ומסיק לאו ל"ת חמור מיני' מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא עכ"ל. נראה לפ"ר דנקט דמה דאמרי' בד' ז' ולמאי דסליק אדעתין הוא מסקנת הש"ס. ועי' בס' יד מלאכי (כללי האלף אות נ"ד) שהביא בשם הרב ר' חיים מודעי ז"ל שתמה בזה, דהא מבואר מפשטות ד' הש"ס דאין זה מסקנא רק הש"ס אמר כן לפי מה דס"ד מעיקרא אבל באמת לא קימה לן כן, אלא כאוקימתי ורב שימי בר אשי דמייתי לה ו. והראי' ע"ז דשקיל וטרי הש"ס לענין עלי' למאי אתא וכן כתב הריטב"א ז"ל שם – ותי' הרב ר' חיים מודעי ז"ל עפ"י ד' התוס' שם ד"ה ומה עבודה שהקשו דנימא דיו וכו' ותירצו דאתיא טרפון דאמר היכא דמיפרק קו' ל"א דיו. לפ"ז י"ל דס"ל להר"ש ז"ל כיון דאנן ס"ל כרבנן ולרבנן לא מיתוקמא הך ברייתא אלא משום דאתא עשה ודחי ל"ת. – אולם באמת אין זה מספיק דא"כ יקשה על רבא איך ס"ל אין עדל"ת שיב"כ הא מקרא דהבערה מוכח דעדל"ת שיב"כ והא תירוצא דרב שימי ב"ר אשי דמייתי לה מק"ו אינו אלא אליבא דר"ט, ידוחק לומר דרבא ס"ל כר"ט. וכמו שהרגיש בזה בס' שי למורא סי' צ"ג שהביאו הרב חיים מודעי ז"ל שם. – וגם אין מקום לומר דרבא ס"ל דאין חילוק בין סקילה לכרת, ויליף מקרא דהבערה דאין עדל"ת שיב"כ כמו שהקשו התוס' שם בד"ה טעמא דכ"ר ל"ת, דכיון דלגופי' איצטריך ניליף מהכא דלא דחי דל"א מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז. ומה שתירצו דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו שבת דאיכא סקילה, אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרי' מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז ע"ש. י"ל דרבא ס"ל דאין חילוק מסקילה לכרת. וממ"נ אם אמרי' לענין דחי' מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא גם לאו שיש בו מיתה ראוי לדחות. ואם גלי קרא דלא דחי ע"כ דלאו כללא הוא מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז, ממילא כמו כן הוא בכרת, דזה אינו דהדעת נוטה כיון דמצד הסברא אמרי' מ״ל ח"ר מ"ל ח"ז יותר הו"ל לקרא לגלות בלאו דכרת גרידא, והוי ידעינן ל"ת דבמיתה מכח כ"ש, אלא ע"כ דבל"ת דכרת נשאר הסברא דמ"ל ח"ר וכו'. וא"כ קשה טובא על רבא איך ס"ל אין עדל"ת שיב"כ. אלא ע"כ דפי' הקו' הוא כתי' הב' של התוס' ד"ה ומה עבודה הנ"ל. וא"כ אכתי קשיא מנ"ל לפסוק דלא כרבא, וע"כ צ"ל כדברי רבנו זצוק"ל דצ"ל דס"ל כשיטת רש"י ז"ל. וילפינן מקרא דכבוד אב דעדל"ת שיב"כ.
ויש להביא לענ"ד, לכאורה ראי' דהעיקר דקרא דלא תבערו אתא לאפוקי מק"ו, מסוגיא דסנהדרין הנ"ל (ל"ו א') דגם ביו"ט אין רציחה דוחה אותה, ולא מצינו פלוגתא בזה ואם נימא דקרא דלא תבערו אתא משום מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא והי' ראוי דמ"ע דרציחה תדחה שבת הגם דשבת עשה ול"ת הוא מ"מ עשה דכפרת ב"כ עדיפא, כמ"ש התוס', (ה' א') ד"ה ניגמר, וגלי קרא דלא דחי משום דל"ת דסקילה לא דחי. הא ל"ת דכרת דחי. א"כ ל"ת דיו"ט דגם כרת ליכא מדוע אין רציחה דוחה אותה, אולם אם נימא דקרא אתא לאפוקי מק"ו א"ש מה דגם ביו"ט אין רציחה דוחה אותה, דהגם דגם ביו"ט איכא הק"ו ומה עבודה שדוחה יו"ט רציחה דוחה אותו וכו', מ"מ הא איכא למימר שבת תוכיח דעבודה דוחה אותו ואין רציחה דוחה אותו.
אלא דלכאורה סוף סוף קשיא נהי דליכא ק"ו מ"מ מטעם דחי' יהי' מותר הבערה כביו"ט. – אולם הדבר פשוט לענ"ד דלתירוצא דרב שימי בר אשי דמטעם ק"ו אתינן עלה. לא נימא דעשה דהבערת ב"כ עדיפא ומה"ט לא דחי אפי' עול"ת גרידא, רק דלפי מה דלא ס"ד הך קו' ע"כ דעשה זו עדיפא דאל"כ למ"ל קרא, ולומר דגלי קרא דלא עדיף עשה זה אינו סברא כלל. וכמבואר מכללות הסוגיא, לעיל גבי כבוד אב דהגם דכתיב אני ה' לא אמרי' דבא הכתוב לסלק המעליותא דהוקש כבודם כ"ש בקרא דלא תבערו דמפסיק קרא בלשון לאו.
אלא דעיקר הדין דנם ביו"ט אסור רציחה לא מצאתי מבואר זאת בפוסקים ז"ל וצ"ע.
אות י"ב א"ש רבנו זצוק"ל די"ל בקו' השעה"מ משום דאפשר לאוקמי הברייתא כמ"ד לוקין על לשאב"מ פשוט הוא דמשום לא, הניתן לתשלומין ל"ש בזה דהיכא שהתעלם מאבידה ולא נטלה לא נתחייב בתשלומין כלל דהא לא הזיקו כלום ועי' בס' נר מצוה (סי' יא. אות צח) לאו שלא יתעלם מן האבידה. שכתב וז"ל:
והנה לא ראיתי לשום מונה המצוה שכתבו בהזהרה זו מלקות ונראה שאין בזה מלקות משום שניתן להשבון ע"ש. וצריך לומר בכונתו דקאי היכא שנטלה ע"מ לגוזלה דמבואר בב"מ (כו. ב) דעובר בל"ת להתעלם. ואמאי לא מנו מלקות בכה"ג דאית בי' מעשה. ותי' משום דניתן להשבון – אברא יש לעיין גם בזה דהא כ"ז שלא נתייאשו הבעלים לא ניגמר הלאו דלא תוכל להתעלם וכמ"ש הסמ"ע (סי' כ"ט ס"ק ב') הובא בדברי רבנו זצוק"ל לקמן (בסי' ה' אות ח') ואם נתייאשו שוב אינו ניתן להשבון וכדמסיק הש"ס ב"מ שם דאע"ג דאהדרינהו מתנה בעלמא יהיב לי' ואיסורא דעבד, ועבד מבואר מדברי רבותינו הראשונים ז"ל שם דעכ"פ אלאו דלא תוכל להתעלם בודאי קאי וא"כ גם ניתן להשבון ל"ה, ויש להאריך בזה, ועי' לקמן (בסי' ה') בדברי רבנו זצוק"ל ומש"ש בעניי בס"ד.
סימן ב
אות ג' בפשיטות יש לישב קו' רבינו זצוק"ל והחמד"ש ע"ד הנו"ב, בהקדם מה שהקשו התוס' ביבמות (ה א) בד"ה ואכתי דתי' הש"ס משום דהו"א עשה דמצורע עדיפא דגדול השלום דזה ניחא למ"ד מצורע אסור בתה"מ אבל למ"ד מותר בתה"מ מאי איכא למימר. לכן נראה דבאמת מאי דפריך הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אינו על גופא דקרא דעל גופא דקרא אה"נ די"ל דאתי לאוריי לנו דאסור לעבור על עשה דשילוח הקן כקו' החמד"ש, או לומר דאף בדיעבד לא יצא ידי מצוה דהוי מהב"ע כקו' רבנו זצוק"ל, אלא דכל קו' הש"ס הוא רק אלישנא דהתרצן דקאמר מהו דתימא ליתי עשה וליחי עשה דנראה מזה דס"ל דבלא קרא הי' סברא לומר דידחה עשה דמצורע לעשה דשילוח ע"ז הקשה לו דמהכ"ת נימא כך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ותי' לו דמהו דתימא דעשה של מצורע עדיפא משום גדול השלום והיינו דתרצן זה ס"ל כמ"ד אסור בתה"מ. ובזה ניחא נמי מה ששמעתי מקשים. למה נטר הש"ס בקו' זו עד לבסוף ולא הקשה לו תיכף כששני לי' ל"צ דעבר ושקלה הו"ל להקשות מאי אולמי' וכו' ולדברינו א"ש דקו' זו אינו על עיקר הקרא דגופא דקרא ניחא גם אם אין שום אלימות לעשה דמצורע, וכנ"ל. והקו' היא רק על דברי התרצן שאומר ליתי עשה ולידחי ל"ת.
וכשהופיע פעה"ק תובב"א מו"ר הגאון העצום מרן מוהר"ר יצחק ירוחם דיסקין שליט"א, קבלתי ממנו תוספת דברים מאירים ושמיחים שהסיב ג"כ דבריו לתרץ קו' התוס' הנ"ל דמאי נתרץ למ"ד מצורע מותר בתה"מ, ואמר דבאמת עיקר קו' הש"ס מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, תמוה מאד לפ"ד הנו"ב דבעשה נגד עשה בידו לבחור בעשה שירצה א"כ נימא דבעי קרא שאסור לו לבחור בעשה דמצורע [וכקו' החמד"ש] – אך י"ל לפי מה דמבואר מדברי תוס' פסחים (נ"ט א') שכתבו להוכיח דעשה החמיר דוחה לעשה הקל אפי' אם אינו בעידנא מדאמרי' מדהו"א דדחי עשה דמצורע לעשה דשילוח הקן הגם שאינו בעידנא ועל כרחך כונתם משום דעיקר עשה דמצורע היא ההי' [וכמ"ש בפנים באות ו'] והשחיטה אינו אלא הכשר מצוה מש"ה תו אין לומר דבעי קרא דתשלח שאסור לו לבחר בעשה דמצורע, דעד כאן לא קאמר הנו"ב דבידו לבחר בעשה שירצה אלא כששניהם בזמן אחד, אבל אם אינם בזמן אחד פשיטא דאין מעבירין על המצות וצריך לקיים זו שמתחייב בראשונה, ומשו"ה בנ"ד דעשה זו דשלוח הקן באה קודם עשה דמצורע שאינה אלא אח"כ בעת ההזי' פשיטא שאסור לו לעבור עלי' לשוחטה למצורע. – אולם הנה בת"כ פ' מצורע (אות ט"ו) איתא וצוה הכהן ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי ר"י בר"י. ורבי אף שחיטה בכהן ע"ש. ומסתבר לפ"ז דלרבי דס"ל שחיטה בכהן ס"ל דשחיטה הוי מצוה בפ"ע משו"ה בעי כהן דוקא. ולר"י בר"י דס"ל דשחיטה בכל אדם לא חשיב השחיטה למצוה בפ"ע כ"א רק הכשר מצוה לההזי'. והנה מבואר במו"ק (ז' ב') דבדין זה אם מצורע מותר בתה"מ פליג ר"י בר"י עם רבי דר"י בר"י אומר ז' ימי ספירו וק"ו לימי חלוטו. וא"ר חייא דנתי לפני רבי לימדתנו רבנו יותם לא הי' לו לעוזי' אלא בימי חלוטו ע"ש. מעתה לפ"ז מיושב היטב קו' התוס' הנ"ל דהרי אמרנו דעיקר קו' הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הוא משום שאין עשה דמצורע בזמן אחד עם העשה דשילוח הקן, וזהו רק לר"י בר"י דס"ל ששחיטת צפורי מצורע איננה מצוה בפ"ע. אבל לרבי דס"ל שחיטה בכהן והוי מצוה בפ"ע באמת לא קשה מידי ודבעי קרא שלא יבחר במה שירצה ולא יעבור על שלוח. נמצא דכל קו' הש"ס אזלא רק לר"י בר"י, משו"ה משני דלר"י בר"י דהו"א עשה דמצורע חמיר דגדול השלום, דר"י בר"י לשיטתו דס"ל מצורע אסור בתה"מ. ולא קשה לרבי דס"ל מותר בתה"מ, דלרבי לשיטתו דס"ל שחיטה בכהן בלא"ה לק"מ כנ"ל. והדברים חריפים ומתוקים, שפתים יושק.
אות ו' תירץ רבנו זצוק"ל דבלאו הניתק לעשה שניהם מאלמין זא"ז ואפ' להריב"א ז"ל אין הל"ת נדחה בזה ובס' תועפות ראם הוסיף בזה עפ"י הקדמה מד' הריטב"א ז"ל דבשלוח הקן הל"ת אתי לקיומי' דעשה להבין היטב הדבר על בורי' הנני רואה צורך בזה להעתיק את דברי התועפת ראם שס, זה לשונו, דברי הריב"א ז"ל אינם נאמרים רק על כסוי דהלאו והעשה נפרדים ואין הלאו נאמר לקיום העשה וכו' שפיר כתב דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה משא"כ גבי שלוח הקן דהלאו אינו רק קיום העשה וא"כ תו תיכף כאשר אנו דנין על העשה שידחה ל"ת נכלל בל"ת גם קיום העשה כיון דהלאו אינו רק תיקון העשה והוי כלאו ועשה יחדיו ידבקו ותו אין עשה דוחה עשה וגם לאו עכ"ל. רק דלכאורה עודנה יש לדון דאדרבה נימא דיבוא עשה דמצורע דאלמי' משום גדול השלום, וידחה לעשה דשלוח הקן וכשאין כאן עשה אין כאן ל"ת כמו שכתב הריטב"א דאם הי' שלוח הקן מעשהז"ג היו נשים פטורות בה דהל"ת נאמר רק לקיומי דעשה ובהתרועע העשה נופל הלאו ה"נ, נימא בזה. אולם כבר כתבתי בעניי דבזה שנאמר בה ל"ת לקיים העשה נתאלם העשה דאין בכח עשה אלימי' לדחותה.
ומה דאיצטריך לי' לרבינו זצוק"ל להביא דברי התועפת ראם ולא סגי לי' במ"ש דבלאו הניתק לעשה גם להריב"א ז"ל הל"ת והעשה עקודים וקשורים זה בזה. שלכאורה זה דבר מסתבר מאד, נלענ"ד משום דאין להחליט דכל דברי הש"ס שמהדר אחר פירוקא, דקרא לא מיותר, הוא רק משום דשלוח הקן הלאו ניתק לעשה. ואם לא הי' ניתק לעשה גם בלא עבר ושקלי' אינו מיותר קרא דתשלח כקו' התוס', וא"כ מאי מקשה הש"ס שם ותו לר"י שלח מעיקרא משמע. ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל תו ליכא לאוקמי כשעבר ונטלה דהא אפי' לדבר הרשות עשה ליכא ול"ב שילוח ע"ש. והרי לר"י בלא"ה לק"מ למ"ל קרא כיון דאין זה ניתק לעשה. וא"כ תו ראוי שהעשה דמצורע ידחה להלאו וכקו' התוס'. איברא לפ"ד התועפת ראם מבואר זאת שפיר.
ובביאור דברי הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א בקדושין הנ"ל. נ"ל דס"ל דכל הוכא שיש עשה ול"ת. העשה הוא קום עשה והל"ת הוא שוא"ת. נקטינן דעיקר המצוה הוא הקום ועשה והל"ת דשוא"ת נאמר רק לקיומי' דעשה, ומה"ט היכא שהל"ת והעשה שניהם קו"ע או שניהם שוא"ת, אין אנו אומרים דהל"ת לקיומי' דעשה, כנ"ל ברור בס"ד, ויסולק בזה כמה גמגומים, ובתועפת ראם הנ"ל נראה דלא נחית לזה.
שוב ראיתי בהמקנה קדושין (ל"ד א') ע"ד התוס' ד"ה מעקה שהביא ד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל, וכתב וז"ל. נראה כונתו כיון דהמצוה הוא בקו"ע גם הל"ת שבו אינו בא אלא לחזק העשה משא"כ בלאו דיו"ט וכיוצא בו שהוא בשוא"ת הל"ת עיקר עכ"ל. ות"ל שכיוונתי לד"ק.
ויש לעיין בזה מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו במלחמותיו (ב"מ כ"ו ב') שכתב ע"ד הבעה"מ ז"ל שפי' דמה דאמרי' נטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם דל"ד השב תשיבם אלא גם בל"ת להתעלם עובר וכ' במלחמות שם דמסוגיא דקדושין דאמרי' דנשים חייבות בהשבת אבידה משום שאין זה מעשהז"ג מוכח דלא כבעה"מ דלא משכחת באבידה עשה בלא ל"ת רק בכה"ג ע"ש, והרי לדבריו בקדושין דהל"ת נאמר לקיום העשה לא מוכח מזה מידי נגד ד' הבעה"מ, וצ"ע.
אות ו' הובא שיטת הרנב"ר ז"ל דהוי בעידנא משום דמתעסק במצוה. – לכאורה הי' קשה לי מסוגיא דיבמות מה לכ"א שכן הכשר מצוה, ופירשו התוס' דקרא מיירי במחמר ולא ילפי' מזה דאין עדל"ת, הרי דהגם דמתעסק במצוה אפ"ה לא דחי משום דאין זה כ"א הכשר מצוה, ומ"ט באבידה ס"ל להר"ן ז"ל דהי' דחי לל"ת לחוד. – ונראה פשוט לענ"ד דבאבידה ממה שאמר הכתוב השב תשיבם נכלל בזה שני ענינים הגבהת האבידה, וההשבה ליד הבעלים, ונהי דהעיקר בזה ההשבה ליד הבעלים, אבל עכ"פ גם זה ניכלל בחיוב הקרא, דהרי אין מציאות לחיוב עשה דהשבה בלתי ההגבהה והטיפול בה. דאם אחר הגביהה המצוה מוטלת על המגבי' וכיון דמבואר מצוה זו בקרא הוי חלק המצוה ודחי לל"ת, משא"כ בכיבוד אב, דישנו מציאות עיקר הכיבוד אב בלעדי ההכשר, מה"ט הגם דגם ההכשר בכלל כיבוד, מ"מ לא נכלל זה במ"ע דכבוד הנזכר בקרא, ולכן אין זה רק בסוג הכשר לא בסוג חלק המצוה.
אות ז' עיקר דברי התוס' בשיטת הריב"א ז"ל דהל"ת לא נידחית רק לענין מלקות ולא מדחי לגמרי, צריכים הסבר רב, מהו זה הפירוש דמדחה לחצאין, ובעניי לא מצאתי ביאור בזה, ולי הייתי כדאי, הייתי אומר דס"ל להתוס' דנהי דל"מ העשה לדחות להל"ת היכא דאיכא עשה בהדי' מ"מ כיון דעכ"פ סוף סוף אין זאת רק מפני כח עשה דבהדי' הל"ת, נמצא דכל כח הל"ת כח עשה הוא משו"ה לא מצינן ללקות על לאו כזה דלא דמי לאוי' ללאו, דחסימה. וכסוגיא דמכות (ט"ו א') דבחסימה לאו דידי' כח לאו, ולא כח עשה. ולפי"ז יהיה' הפירוש בדברי התוס' כך, דנהי דלא דחי, היינו להל"ת משום דהעשה נותן לה אלימות, מ"מ אם עבר על אותו לאו אינו לוקה ודקדקו וכתבו אותו לאו היינו דגם הל"ת לא נדחית, ומ"מ אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דחי לה, וכוונתם דהרי העשה הי' דחי להל"ת והי' הל"ת כמאן דליתא, ורק מה דלא דחי הוא משום העשה מה"ט אין ללקות על לאו כזה והטעם דל"ד ללאו דחסימה כנ"ל – ואמנם קו' הנו"ב תסוב כך כיון דאין לו לעשות עשה משום עשה שכנגדה, נמצא דלא קיים עשה כלל והדר כח הלאו לדוכתי', וצריך ללקות עליו, וע"ז תי' הנו"ב, דמפני העשה דכנגדה ל"ה כאלו לא קיים עשה כלל דמאי אולמי' וכו', וקו' רבינו זצוק"ל הוא דכיון דמפני העשה אין הלאו נדחה יעשה הלאו כאלו לא קיים לעשה כלל, ותו הדר כח לאו והגם דהגורם לזה הוא העשה מ"מ מאי איכפת לנו בזה הא מ"מ כיון דמסלקינן את העשה הדוחה הדר הלאו לתוקפו – וע"ז אנו מוכרחים לתי' רבינו ז"ל דהתוס' ס"ל דמהב"ע אינו אלא מדרבנן נמצא דלא מסלקינן את העשה ומה דלא נדחה הל"ת הוא רק מפני כח עשה
ובענין זה יש לחקור לפענ"ד למאן דס"ל דמהב"ע אינו פוסל רק מדרבנן אבל מה"ת יצא ידי מצוה, מהו לענין מלקות אם לוקין על לאו זה או לא, דלכאורה הי' נראה כיון דעכ"פ יצא ידי מצוה לא דמי ללאו דחסימה, ונ"מ לאוכל מצה של טבל, דהנה כבר ביאר הש"א (סי' צ"ו) דאנו דלא קיי"ל כר"ש דאמר אאחע"א אפי' באיסור כולל ע"כ הטעם דאין יוצאין בטבל הוא משום מהב"ע. וכמו שנקטו רש"י והר"ן פסחים (ל"ה ב'), ואם מהב"ע רק דרבנן יש לידע אם לוקין על הלאו [ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מנדרים) מ"ש שאם עבר על הקונם וקיים המצוה לוקה, ובנדרים הוא משום מהב"ע, אין ראי', דהרמב"ם ס"ל מהבב"ע מה"ת].
ונראה לענ"ד דזה תלוי בהא דמבואר שבת (קל"ז א') פלוגתת ר"א ור"י בטעה בדבר מצוה אם חייב חטאת דר"א סבר כעכו"ם מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעבוד וכי עביד מחייב ה"נ ל"ש, ור"י התם לא טריד מצוה וכו' ע"ש היטב הסוגיא, ובפסחים (ע"ב א' ב'). וברמב"ם (פ"ב משגגות) ובכ"מ ולח"מ בארוכה. והגם דרק לענין שוגג חמרינן דפטור מחטאת, זהו משום דהא דילפינן מעכו"ם לענין שוגג ילפינן אולם לענין מלקות דילפינן מלאו דחסימה גם לענין מזיד, י"ל דהיכא דקיים מצוה ל"ד ללאו דחסימה, וצ"ע.
אות ח' בחקירת רבינו זצוק"ל, עי' בארצות החיים (סימן רג, סקב) שחקר בזה לענין היוצא בשבת בטלית זו לר"ה. ואולם תלה זאת בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בעינן לא תסיר, ושוב כתב דגם להרמב"ן ז"ל, מ"מ אין זה נוי לבגד, וא"כ ספיקתו של רבינו ז"ל לא תפשוט לפ"ד הרמב"ן ז"ל.
לכאורה היה אפ"ל עוד דל"ש לומר בזה דע"י מה שתקנו דמצהב"ע אינה מצוה, לא יוצא גם המצוה דאורייתא, דא"כ יהי' עיקר התק"ח רק למען לחייבו במלקות, כמו אם כסה ביו"ט דמה"ת קיים ח"ע דכיסוי ידיחה המלקות דל"ת ואתו רבנן למימר דאינה מצוה א"כ למאי אתו אם על לכתחלה דלא יחריש לכסות, גם מה"ת אסור, ואם לדיעבד מאי נ"מ לנו מזה דהא כבר מכוסה, ול"צ לחזור לכסות, וא"כ יהי' כל הנ"מ רק לענין מלקות, וזה לא יתכן.
אולם יש לראות, די"ל נ"מ לעניין חזר ונתגלה, דאם נחשוב זאת לכסהו הרוח יצטרך לחזור לכסות. ומצאתי בכתבי רבינו זצוק"ל שחקר כעין זה אם כסה חש"ו, וכתב דא"צ לחזור ולכסות משים דמקרא דושפך וכסה גמרי' דכל מי שישנו בשפיכה ישנו בכסוי כמו וקשרתם וכתבתם כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אולם בזה אם ננקוט זאת למהב"ע ולא קיים מצות כסוי כלל, הדעת נוטה דהוי ככסהו הרוח דחייב לחזור לכסות.
ויבואר לנו לפ"ז נ"מ לעניין דינא בזה"ז בין שיטות הריב"א ז"ל להחולקים, אם חזר ונתגלה במוצאי יו"ט דלשיטת הריב"א וביחוד לפ"ד הנו"ב דבדיעבד קיים מצות כסוי הדבר פשיט, דא"צ לחזור לכסות. ולשיטות החולקים יצטרך לחזור ולכסות.
סימן ד
אות א' דעשה שעבירה כרוך בעקבה ל"מ לדחות – באמת מוכח כן מקו' הש"ס השני' ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא דלפי דברי הג' רחי"נ נ"י דבעשה דאבידה ל"א מהב"ע, מ"ט לא דחי נהי דלכתחלה אין לדחות איסורא מקמי ממונא, מ"מ בדיעבד אין לו ללקות משום דלא אפשר לעשה דאבידה להתבטל, וא"כ אכתי בעי קרא דוהתעלמת למלקות. אלא ע"כ דקו' הש"ס דנהי דלא מתבטלת מ"מ לא אפשר לה לדחות הל"ת. רק דבקו' הראשונה חשב הש"ס דל"ח דאיסורא נדחה גם מפני עשה דממונא משום מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז. כמבואר לעיל (בסי' א' אות א').
כונת המח"ב, דבירושלמי שם מוקי מתני' כר"ש דאמר משל"ג פטור, וא"כ ל"ה כ"א עבירה דרבנן, וי"ל בזה. – והנה לפי האופן השני שכתב רבינו זצוק"ל בטעם דקורע בשבת חייב משום שגם המצוה, דרבנן. צ"ל דג"ז כלול בדברי החברייא שאמרו הוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י י"ח בפסח, דרק בפסח שהמצוה דאורייתא, אבל בדרבנן אה"נ דיוצא. אולם לפי האופן הא' שכתב רבינו זצוק"ל, דהטעם בקורע בשבת משום שאינו איסור גופו רק איסור דבר אחר. יש לפרש ד' הירושלמי, באופן נאות בסגנון אחר מד' המח"ב, והוא די"ל דמה שמבואר בירושלמי כך אנו אומרים הוא הכל מדברי ר' יוסי, והיינו דהחברייא בעו מ"ש קריעה בשבת ממצה גזולה, והשיב להם ר' יוסא תמן גופא עבירה, ומש"ה אפי' בגזל דרבנן הוי מהב"ע ברם הכא הוא עבר עבירה, ורק ד"א גרם לו ל"ה מבהכ"ע בזה דהקריעה אינו אלא איסור דרבנן, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר, דהעבירה דאורייתא לא יצא יד"ח דבדאורייתא ליכא נפקותא מאיסור גופו לאיסור ד"א. אבל אם הוציא לכרמלית אה"נ דל"ה מהב"ע.
עיין במחזיק ברכה שם, שהביא בשם ס' בית מועד, שכתב דאם הביאו לולב מחוץ לתחום כשר, והוכיח זה מהא דאם עבר ולקטן כשר, ועמד ע"ז המח"ב, מד' הס' בית מועד עצמו שהביא הפר"ח דאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י יד"ח ע"ש מ"ש בזה, ולענ"ד נראה לומר דאין זה סתירה דמה שפסק דאינו יוצא בהוציא מצה מיירי בהוציא בפיו דהעבירה בשעת המצוה וע"ז ליכא הוכחה מעבר ולקטן דהתם העבירה קודם המצוה. – אמנם בהא דהביא הלולב מחוץ לתחום דהעבירה קודם המצוה, אה"נ דאין זה מהב"ע, וכמבואר הראיה ע"ז מהא דאם עבר ולקטן.
אות ג' הביא חדושו של החמד"ש דאם העבירה והמצוה נעשים בזמן אחד ל"ב שתהי' עבירה גרם המצוה. באמת לא זכיתי לירד לסוף דעתו של הגאון בעל החמד"ש ז"ל דמה עלה ע"ד להקשות על קו' התוס' במצה של טבל, הא הדברים פשוטים כתי' השעה"מ דמה לנו אם הי' באפשרו לקיים המצוה גם בלא עבירה, מ"מ מה לנו מזה, השתא מיהת מצות אכילת מצה בא לו ע"י אכילת טבל. הגע בעצמך לענין גזל עצמו, האם נימא דאם הנגזל רצה לשאול לו לולב זה, והוא גזלו ל"ה מהב"ע משום דהי' מצי ליקח ממנו בשאלה. דעכ"פ השתא בא לו בגזילה וה"נ בזה. – וכן יש להבין פי' הק"ע בד' הירושלמי, דהחילוק הוא כחילוק התוס' דאכתי בקורע בשבת, עבירת הקריעה גרם מצות הקריעה. ומ"ט ל"ה מהב"ע. שוב ראיתי בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ל"א אות א') שעמד כן, וז"ל, ובש"ק וכו' ואין פרושו מספיק דזה ניחא בהא דהוציא מצה מרה"י לרה"ר דיי"ח בפסח. אבל הא דקורע בשבת יי"ח קריעה לא מתרצא כלל בהך סברא דבזה ג"כ המצוה באה ע"י העבירה כמו בכל מהב"ע עכ"ל. ואפי' למ"ש רבינו זצוק"ל דבאמת זהו מה שדחו החברייא. מ"מ קשה איך עלה כלל ע"ד התרצן לומר כזה ומאי חלוק זה מגזל.
וכן אינו מובן כלל דברי הריטב"א ז"ל שהביא רבינו זצוק"ל בסוף אות ג' מ"ש דבטבל ל"ה מהב"ע משום דעבירתה מעצמה, ואין המצוה מסייע, דכ"ז אינו מספיק להסביר את ההפרש טבל מגזל, הא אדרבה בטבל אכילת האיסור מסייע יותר להמצוה שהיא האכילה גופה. והספר שרשי הים אינו לפני.
אות ה' קו' הגאון העצום קדוש ישראל ונזרו ר' בנימין דיסקין זצ"ל. יתכן שהיתה על עיקר המיעוט דלך למעוטי גזולה. גם לפי האופן שפי' רש"י ז"ל כגון שגזל סוכה העשויה בראש העגלה, ובראש הספינה או לפי האופנים שכ' התוס' דאכתי מאי נ"מ אלהבא דבודאי אסור לו לכנוס בסוכתו של חבירו כשחבירו אינו חפץ להניחו. וממה שכבר עבר וישב בה אין נ"מ מידי דמאי יחזור ויעשה. בשלמא בלולב אתי קרא דלכם להוציא הגזול דאם נטל הגזול לשם מצוה צריך לחזור וליטול דלא יצא בהעבר כלל, אבל בסוכה מאי נ"מ בהעבר. – או די"ל דזה לא קשה כ"כ דנ"מ אם חפץ להשיב ואין הבעלים לפניו ורוצה לאכול אכילת קבע אם מותר לו לאכול בסוכה זו. ולפ"ז ה"נ בגזל קרקע, דאם קרקע נגזלת הרי זה כגזל מטלטלין, דבעת גזילתו יוצא מרשות הבעלים והוי בחזקת הגזלן, ובעי השבה, נ"מ באופן דלא מצי לקיים מ"ע דהשבה, אם יוכל לישב בסוכה זה. וא"כ על ר"א דפוסל גזל קרקע בסוכה, ג"כ לא קשיא מאי נפקע לנו אלהבא, דנ"מ כנ"ל, אך דעיקר הקו' תסוב על החכמים המכשירין משום דס"ל קרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה, דאיך מכשירין לי הא במה שישמש בהסוכה, יעבור על הלא תגזול, ימה לנו דאינה נגזלת, דאדרבה דוקא מפני שאינה נגזלת עובר בלאו בכל מה שישמש בה, דהיא תמיד ברשות הבעלים, עי' טור חו"מ מה שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל:
וא"כ אלהבא אסור לו לישב בסוכה זו, ומלהעבר לא נפקע לנו מידי, וכן י"ל דהקו' הוא במה שאומר הש"ס שם דר"א לטעמי' דס"ל א"א יוצא בסוכה של חבירו, וא"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ע"ש, דהא אי קרקע אינה נגזלת גם אם שאולה כשר אסור לו לישב.
אך דרבים טענו הא גם בסוכה הנ"מ פשוטה לענין אכילת הכזית בלילה ראשונה דצריך לאכול בסוכה, משום דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות. [ועי' שו"ע סי' תרל"ט סעיף ג' ובסעי' ה' בדברי הרמ"א ז"ל לענין אם ירדו גשמים]. ואם אכל בסוכה כזו צריך לחזור ולאכול בסוכה אחרת.
אולם המעיין במקור הדברים יראה דאין זה מספיק, דאם אמנם בתוס' ברכות (מ"ט ב') ד"ה אי בעי' מבואר כן דאם ירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, דבשביל סוכה צריך לחזור ולאכול בסוכה, הלא זה רק אם ננקוט דבכל יו"ט חייב לאכול פת, וא"כ ע"כ דהגז"ש דט"ו ט"ו אתי לענין אכילה בסוכה. אבל אם נימא דליכא חיוב פת ביו"ט אתי הגז"ש רק לחייב אכילת פת בלילה הראשונה, ונהי דכיון שהכתוב קבעו חובה, ממילא צריך סוכה דנחשיב לה כקבע, אפי' לענין כזית, וכמבואר בדברי הר"ן פ"ב דסוכה (כ"ז א') מ"מ אם עבר ואכל חוץ לסוכה א"צ לחזור ולאכול, כיון דלא בא הגז"ש לחייב הסוכה כ"א לחייב האכילה, וכן הוא שיטת התוס' בסוכה (כ"ז א) שם בד"ה אי בעי. וכן הוא שיטת הא"ז הובא בהגהת אשרי, שם סי' ט"ו ועי' בטור סי' תרל"ט ובב"י שם.
אמנם מה שכתבנו דגם במה שאומר הש"ס דלר"א א"נ קרקע א"נ סוכה שאולה היא ואיהו ס"ל דא"א יוצא בסוכתו של חבירו קשה דהא גם אם א"נ אסור לישב בה מטעם גזל כנ"ל. זה יקשה אליבא דכל השיטות. דהא ר"א עצמו ס"ל שמחת יו"ט רשות. כמבואר בפסחים (ס"ח ב') וביצה (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה, ע"ש. הרי דלדידי' ליכא חיוב פת ביו"ט. וא"כ הגז"ש דט"ו ט"ו, לא אתי כ"א לחייב אכילת פת בלילה הראשונה, אבל לא לחייב בסוכה. אך דלכאורה אכתי יש נ"מ גם לר"א דהא ר"א ס"ל די"ד סעודות חייב לאכול בסוכה ויליף לה מתשבו כעין תדורו. נמצא דהחיוב של י"ד סעודות אלו הוא בסוכה, וא"כ נ"מ אם אכל איזה סעודה בסוכה גזולה שסעודה זו אינה עולה לחשבון הי"ד סעודות. – אולם הא מבואר שם בסוגיא דר"א אמר עוד מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון ישלים לילי יו"ט האחרון. וע"ש במהרש"א דמד' התוס' ד"ה א"ב משמע דהגירסא מי שלא אכל יו"ט ע"ש. ועי' בתוס' יו"ט. על משנה זו דגם להתוס', גרס ליל, וצ"ע דדבר המהרש"א עיקר. ועי' במחצית השקל] ופריך הש"ס והא אר"א י"ד סעודות וכו'. אמר בירא א"ר אמי חזר בו ר"א ופי' רש"י ז"ל דחזר ממה שחייב י"ד סעודות:
וליכא חיוב רק בלילה הראשונה ע"ש ונראה דזה מגז"ש וכבר נתבאר דלר"א הגז"ש רק על אכילת פת בלילה הראשונה וגם התוס' ד"ה חזר. שפירשו דלא חזר מהחיוב י"ד סעודות מ"מ כתבו דחזר ממה שהי' מצריך סוכה. וא"כ גם לשיטתם ליכא נ"מ כיון דלא בעי' סוכה א"כ מה לנו שאכל בסוכה גזולה. אך ראיתי בערוך לנר. ע"ד התוס' אלו שכתב דכונת התוס' דבאמת מצריך ר"א שיאכל הי"ד סעודות בסוכה. רק חזר ממה שהי' אומר שאם לא אכל י"ד סעודות לא יצא ידי חובת סוכה דנראה דחיוב גמור הוא ואומר עתה דאין זה כ"א לכתחלה ובדיעבד יוכל להשלים ביו"ט האחרון ע"ש. וא"כ י"ל דזה רק אם כבר עבר הז' ימים של החג. אבל אם עודנו בז' ימי החג צריך להשלים בסוכה דהוי כלתחילה, אולם מלשון שאמר ר"א מי שלא אכל ביו"ט הראשון ישלים ביו"ט האחרון נראה דלכתחלה צריך שיאכל בסוכה כעין תדורו אחת ביום ואחת בלילה, אבל אם עבר היום או הלילה אפי' אם יש לפנינו עוד כמה ימי החג מ"מ א"צ לדחוק לאכול בסוכה דוקא. ולכן אומר דגם סעודת היום ראשון יוכל להשלים ביו"ט האחרון. ולא אומר דלכתחלה ישלים בימי החג דבאמת הא גופא קמ"ל דמצד ההשלמה א"צ לאכול בסוכה דוקא. והטעם נ"ל בזה משום דבלא"ה לא יקיים התשבו כעין תדורו שהיא אחת ביום ואחת בלילה - גם בלא זה הא הערוך לנר עצמו הביא בשם השאגת ארי' (סי' ק"ב) שמפרש ד' התוס' בפשטא דר"א חזר ממה שהצריך סוכה. אך דהערל"נ תמה עליו.
לכאורה תמהני בד' הש"ס פסחים וביצה הנ"ל דקאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם וכ' התוס' דאין זה בחיוב רק מסברא יום שנתנה בו תורה ואמאי לא קאמר נמי הכל מודים בחג הסוכות דבעינן נמי לכם דהא ר"א מחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה, אולם לפי מה דאמרי' דחזר בו ר"א לק"מ דלפי' רש"י ז"ל השתא לא מחייב כלל בי"ד סעודות וגם לפי' התוס' מ"מ הא מצי להשלים סעודת היום ביום אחר. והגם דהחיוב לכתחלה היא אחת ביום ואחת בלילה כלישנא דר"א במתני' מ"מ לענין לעשותו כולי לד' דוחה את הלכתחלה זה.
ובדרך פלפול י"ל במה שהעירו המפרשים על מה שאומר ר"א י"ד סעודות הא איכא ט"ו סעודות דבשבת חייב לאכול ג' סעודות, דר"א לטעמי' דיכול לעשותו כולו לה'. וא"כ ביו"ט אינו אוכל שום סעודה. וי"ל דהגם דאיהו ס"ל תשבו כעין תדורו אחת ביום. מ"מ נימא דחוץ מסעודה זו קמיירי דקרא דעצרת לד' אלוהיך מגלה דיכול לעשותו כולו לה', וא"כ נחסר סעודה אחת ובהצטרף הסעודה שלישית של שבת, החשבון מכוון
באות הנ"ל הנ"מ עפ"י ד' הרמ"א ז"ל אם אחר בא לישב בסוכה זו ל"ה גזלן משום זה נהנה וזה לא חסר יש להעיר ממה שעמדו התוס' והראשונים ז"ל בסוגיא דאוונכרי דפריך הש"ס ולקני' בשינוי מעשה דאכתי הוי זה מה"ב, ולכאורה לפ"ד הרמ"א ז"ל הנ"ל אמאי הוי זה מה"ב הא כיון דהגוים גזלו קרקע זו וכבר נתייאשו הבעלים אמאי לא נוכל לקנות מהם. הא לגבי הבעלים הוי זה נהנה וזה לא חסר. ואדרבה עוד מחויב למחול להם ע"ז, ולפ"ר לא מצאתי חלוק הגון בין הך דאוונכרי לדינו של הרמ"א ז"ל שהביא רבינו זצוק"ל, וצ"ע כעת. עפ"י כל הציורים שצייר רבינו זצוק"ל אופנים שאין איסור הגזל על ישיבתו בסוכה רק איסור הגזילה על כללות גזילתו שגוזל לחלוטין. מיושב ג"כ קושית המהרש"א ז"ל דאם נימא מהב"ע מה"ת למ"ל קרא דלך למעוטי סוכה גזולה, דלפי הנ"ל הנ"מ פשוט באופן דאין הגזל חל על ישיבתו בסוכה, דמצד מהב"ע ליכא. ואינו פסול רק משום דאינו לכם.
אות ג' הביא ראי' מיבמות דהיכא דאין עדל"ת מתבטל המצוה לכ"ע. יש לי להוסיף תבלין בראי' זו דהא כל חילא דהבעה"מ ז"ל לפסוק כמ"ד דל"א מהבב"ע. הוא משום דרב אשי דהוא בתרא מפרש אליבא דריב"נ דביו"ט שני יוצא בגזול. עי' בד' הר"ן ר"פ לולב הגזול וז"ל. ויש לרז"ה ז"ל דעת אחרת שהוא פוסק כשמואל וכו' משום דרב אשי מתני' אליבי' ע"ש. ובד' הבעה"מ שם ובמלחמות, מבואר דס"ל דרב אשי לא ס"ל מהבב"ע. והתם ביבמות קו' הש"ס הוא על רבא ואיתימא רב אשי.
ומ"מ הדבר פשוט דרק אם העבירה שעובר הוא ל"ת, בזה י"ל דאינו נכנס בסוגי מהבב"ע. אבל אם העבירה אינו רק עשה אפי' אם עובר העשה בשעת קיום המצוה. ולא נתנה לדחות שפיר שייך למהבב"ע דמסוגיא דיבמות אין לנו ראי' רק על ל"ת ולא על עשה. ומה"ט בגזל, אל מבעי' אם נימא דהעיקר מפני הלאו שעבר כבר פשיטא דזה שייך למהבב"ע. אלא אפי' אם נימא. דעובר בעשה דהשבה גם בעת שמקיים המצוה, מ"מ כיון דאינו עובר אז בל"ת נוגע זה למהבב"ע, וההסבר י"ל דרך בל"ת דבאמת ל"ת חמור מעשה. רק דגלי קרא דנדחה מפני ל"ת. מה"ט היכא דל"מ לדחות הדרינן דהל"ת חמור ולא נאמרה העשה במקום הל"ת. משא"כ בעשה נגד עשה דעכ"פ אין לומר דלא נאמרה בזה העשה. וז"פ.
אות ז' במכתב מו"מ של הלכה שהי' לי עם א' מתלמידי רבינו זצוק"ל הזכיר לי קו' החמדת שלמה (אחו"ת סי' כ"ט) שהקשה ע"ד הרמב"ן ז"ל וז"ל אך באמת ד' הרמב"ן ז"ל אינם מובנים לי דא"כ למה לא אמרי' בנותן מעות הקדש בשוגג שלא יזכה האחר וממילא לא ימעול שהרי לא יצא מרשות הקדש. ואדרבה הא בכל מקום אמרי' איסורא לא ניחא לי' למיקני וא"כ למה ימעול במוצא מעות הקדש בנתנה לבלן אע"פ שלא רחץ כדאיתא במעילה נימא אדעתא דהכי לא נתן המעות וכן השני אינו רוצה לקנות וכו'. וא"כ מכ"ש בשופר דלא נוכל לומר שלא יצא וממילא לא ימעול דס"ס הואיל וכונתו הי' להנות הוי שינוי ומעל. וא"כ ע"כ הטעם משום מה"ב וכו' וד' הרמב"ן לענ"ד צע"ג. עכ"ל. וכן כתב אלי מה שהקשה בשו"ת כתב סופר ע"ד הרמב"ן ז"ל דכי הוא כחומר ביד היוצר לאמר כמו שאנו רוצים. ואין הכ"ס לפני.
והשבתי לו דלענ"ד עומק ד' הרמב"ן ז"ל הוא כך דכל החקירה של פלוגתא במהב"ע אם הוי מצוה או לא הוא אם העבירה יכולה להוליד מצוה ואם מצוה כזו שנולדה מעבירה הוי מצוה דבזה מ"ד דהוי מצוה ס"ל כיון דבין כך ובין כך העבירה נעשתה אינו מגרע זה כחה של המצוה. משא"כ לענין חליצה בסנדל של ע"ז (דמיירי הרמב"ן ז"ל מינה) או כה"ג דאם נימא דלא יצא לא עשה כלל עבירה, נמצא דאנו באים לכלל חקירה אחרת אם מצוה יכולה להוליד עבירה. ובזה י"ל דלכ"ע לא אמרינן כן, דנהי דמצוה יכולה להיות בנה של עבירה אבל לא יכולה להיות אמה של עבירה. דלא על מנת כן ניתנו המצות להוליד עבירות, משו"ה הכא דכל העבירה תלוי רק אם נימא דעשה מצוה. נמצא דהמצוה מולידה עבירה. בכגון דא ודאי ל"ה קיום מצוה, זהו עומק ד' הרמב"ן ז"ל ושאר הראשונים, ז"ל וזו באמת מרגליות יקרה שדלינו מעומק דבריהם ז"ל, ולק"מ הערת הכ"ס, וגם ל"ק קו' החמד"ש דלא משום הטעות אמרינן הכי אלא משום שמצוה לא נתנה לברוא עבירה.
אות ט' הביא הוכחת השעה"מ מקו' התוס' דאין לחלק במהב"ע. להיכא שהעבירה בשעת המצוה לאינו בשעת המצוה, לי העני בדעת נעלם מאד ממני ד' השעה"מ נהי דהלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם אינו בשעת המצוה משום מצות לאו ליהנות ניתנו. מ"מ הא קו' התוס' הוא גם על אשירה דמשה למ"ל הטעם דכמ"ש ת"ל דהוי מה"ב. ובאשירה ישראל יש עשה דואשריהם תשרפון באש. וא"כ גם באשרה העבירה בשעת המצוה כמו בגזל דעובר על עשה דהשבה. כן באשירה עובר בעשה דואשריהם תשרפון באש. אך בד' השעה"מ י"ל קצת דעיקר הוכחתו מקו' התוס' השני' שהקשו אמאי שרינן אשירה דלאו דמשה דבזה ליכא עשה וא"כ ל"ד לגזל [ובאמת אין זה מספיק דעכ"פ הוכרחו לתירוצם מפני קו' הראשונה.] אמנם דברי החמד"ש מרפסן איגרי דהא עכ"פ התוס' שכ' בתירוצם דבאשירה אין עבירה גרם המצוה קאי גם על אשירה דמשה, דהרי קושיתם גם ע"ז, וא"כ מבואר להדיא דאף שהעבירה בשעת המצוה. דהרי עובר בהעשה, אפ"ה אם אין עבירה גרה המצוה אין זה מהב"ע, אולם גם על השעה"מ בשרשי הים שכתב דאם עתה לפונו עבירה גרם המצוה הוי מהב"ע גם אם הי' מציאות למצוה בלא עבירה יקשה לענ"ד דהרי גם באשירה המצוה באה ע"י עבירת העשה. ונהי דהי' מציאות לקיים המצוה גם בלעדי עבירת העשה. מ"מ הרי עתה לפנינו העבירה גרם המצוה, והנה לפ"ז דברי התוס' עצמם צ"ע דמאי זה טעם באשירה. דל"ה מהב"ע מ"ש זה מטבל וגזל:
אמנם לפמ"ש רבנו זצוק"ל לקמן דיש מקום לומר דמחמת עבירת העשה בשוא"ת ל"ה מהב"ע א"ש. דבאמת בגזל העיקר מחמת הלאו שעבר. וכן באשירה העיקר משום הלאו. אבל מחמת העשה בלא"ה ל"ה מהב"ע, ולכן כ' התוס' דהלאו לא גרם להמצוה. איברא דכ"ז לדרכו של השעה"מ והאמרי בינה ורבינו זצוק"ל דנקטו דמה שאינו מקיים העשה דהשבה מיקרי עבירה. אבל לולי דבריהם ז"ל, הי' נראה בפשיטות דעד כאן לא מיקרי עבירת העשה כ"א בשמבטל להעשה בידים. אבל אם אינו מבטלה ויש בידו לקיימה אחר זמן ע"י מה שמאחר את הזמן לבד לא מיקרי שעובר על עשה זו ולכל היותר נוכל לומר שלא קיימה עדיין. אבל ג"כ לא עברה. וא"כ במה שנוטל לצאת בלולב הגזול או של אשירה מצד לתא דהעשה לא נוכל לכנותו זה מהב"ע. כי הלא לא עבר על שום עשה. אלא שלא זירז לקיימה ובידו לקיים אח"כ. וע"כ מה שהוא מהב"ע הוא מצד לתא דלאו שעבר, ודברי האמרי בינה שהוכיח מגזל דהוי מהב"ע גם כשעובר בשוא"ת, באמת תמוהים, דבלולב הגזול ע"כ רק משום עבירת הלאו הוא דמשום העשה מאי עבירה היא אם אינו מהזריזין ולפ"ז יובנו ד' החמד"ש בפשוטם ומ"מ מה דס"ל לשי' ר"י בתוס' דאם קנה אינו מהב"ע הוא משום שכבר נסתלק העבירה מעל החפץ. דמה דאנו אומרים בגזל משום העשה דהשבה הוא רק דמפני זה העבירה על החפץ.
אות י"ב דמשום חיוב הדמים הוי כמו שיור בקנין. ומ"מ הוי שלו נראה דכיון דאחר שקנה ל"ב למהדר גוף החפץ הגם שיש להנגזל שעבוד על החפץ שמחויב דמים, מ"מ אינו לכל היותר רק כמו אפותקי שהיא ברשות הלוה דפשיטא דמצי להקדיש וכמפורש בכמה דוכתי ממריא דרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד הרי דההקדש חל. וא"כ מבואר ע"כ דזה מיקרי ברשותו עי' תוס' גיטין (מ. ב) ד"ה הקדש, ולפ"ז כ"ש דהוי לכם לענין לולב וקרבן. אך דמד' רש"י בפסחים (לב) משמע דס"ל דכל שיש שעבוד להמלוה אפי' אם עודנו ברשותו של הלוה, אינו יכול למכור ולהקדיש משום דכיון דעכ"פ יש להמלוה שעבוד עליהם. תו הוי זה אינו ברשותו. אולם דברי רבינו זצוק"ל סובבים על שיטת ר"ת ז"ל, ור"ת ז"ל עצמו ס"ל דכ"ז שלא הגיע ליד המלוה מיקרי ברשותו וכמפורש בספר הישר שלו (גיטין השולח אות צ"ה) ועי' במרדכי (ס"פ המוכר את הספינה) בשם ר"ת ז"ל. ועי' בדברי חיים חאה"ו (דיני כתובה סי' כ'). רק אם משכן לו קרקע כתב בספר הישר דהוי כמאן דגביא למלוה דמי ומיקרי אינו ברשותו של הלוה. וא"כ בנ"ד דקנה גוף החפץ, הרי זה כמי משכון והמשכון ביד הלוה משו"ה שפיר מקרי לכם. וגם בד' רש"י ז"ל הנ"ל לכאורה עמדתי דא"כ קדושת הגוף כיצד חל, וכאשר באמת הקשו כן התוס' גיטין הנ"ל. ומצאתי בקצוה"ח (סי' קי"ז ס"ק ב) שכ' דקדושת הגוף מצי באמת להקדיש גם אם אינו ברשותו ע"ש, וכ"כ בדברי משפט (סי' קכ"ט סק"ב) ולפ"ז הוי זה ג"כ לכם דלא גרע מקדושת הגוף דמצי להקדיש. ובלא ד' הקצוה"ח הי' אפ"ל דכונת רש"י ז"ל בפסחים הנ"ל על נכסי קרקע דכמאן דגביא למלוה דמי כמ"ש ר"ת בסה"י הנ"ל, וע"כ שפיר כתב דל"מ למכור ולהקדיש דאינו ברשותו, אבל במטלטלין גם רש"י ז"ל מודה דכ"ז שלא באו ליד המלוה הוי ברשותו של הלוה וצ"ע. וגם בלא זה אפי' אם הדין דלא מצי להקדיש. בכה"ג משום דאין זה ברשותו. מ"מ זה רק לענין הקדש אבל לענין לכם העיקר שיהי' שלו ומאי איכפת לנו אם אינו ברשותו. וראי' לזה מד' הריטב"א ז"ל דס"ל דא"ה שלו ומקרי לכם, ואפ"ה כבר כתב הקצוה"ח (בסי' ת"ה) דהגם דמקרי שלו מ"מ איני ברשותו להפקיר וכיוצא ע"ש, הרי דהגם שאינו ברשותו מ"מ כיון דממלא גדר הלכם יוצא באתרוג כזה, וז"פ.
ועפ"י כל זה איני מבין ד' הקצוה"ח סי' שנ"ג המצויין בפנים. שהביא קו' הרשב"א ז"ל (ב"ק קי"ד א') ע"ד הראב"ד ז"ל דגם אם הי' יאוש וש"ר הלוקח חייב לתן דמים להניגזל, מהך דאונכרי דקאמר ר"ה כי היכא דליהוי יאוש בידייהו וש"ר בידייהו, ואם נימא דגם אחר יאוש וש"ר חייב לתן דמים מאי אהני להו רב הונא הא עכ"פ האי אסא לא מיקרי קנין גמור יהוי כעין משכון, ופי' הקצוה"ח דמה דנקט דהו"ל כעין משכון הוא משום דלדעת כמה פוסקים אין הלוה יכול להקדישו דאינו ברשותו ע"ש, ואינו מובן דמה דס"ל דאין הלוה יכול להקדישו הוא דוקא כשהוא ברשות המלוה וכלשון הרמ"א ז"ל (יו"ד סי' רנ"ח סעיף ז') אם יש לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש, הרי דנקט באופן שהמשכון ביד המלוה. אבל בנ"ד אפי' אם ננקוט כהראב"ד ז"ל דמחויב לתן דמים, מ"מ עכ"פ גוף החפץ של הלוקח רק שיש להניגזל שעבוד עליו, נמצא דהלוקח הוא הלוה והנגזל המלוה, וכשהוא ביד הלוה מצי להקדיש – ועוד אפי' אם נימא דל"מ להקדיש גם שהוא ביד הלוה מ"מ הרי זה אינו רק מפני שאינו ברשותו אבל לא מפני שאיננו שלו, וא"כ היכן מצינו דלצאת ידי מצוה צריך שיהי' ברשותו ג"כ. והרי דגדולה מזו כתב הקצוה"ח בסי' קי"ז הנ"ל דשעבוד הגוף מצי להקדיש הגם שאינו ברשותו, וגם כבר הוכחתי מד' הקצוה"ח עצמו הנ"ל דלא בעינן למצוה שיהי' ברשותו – אולם נראה ברור דהרשב"א ז"ל למד בד' הראב"ד ז"ל דבדמים בעו לאהדורי. היינו דאם הניגזל לו דמיו צריך להחזיר לו גוף החפץ דלפ"ז הוי הניגזל בגדר הלוה דהא גוף החפץ שלו והלוקח בגדר מלוה שמעכב החפץ בעד דמיו, ע"כ שפיר הקשה הרשב"א ז"ל דלא הו"ל להלוקח לצאת בו כיון דהאסא אינו אצלו רק בגדר משכון, דאין המצוה יוצא י"ח בזה, משום שאינו שלו – ועפי"ז גם מה שהקשה הקצוה"ח שם. ע"ד הרשב"א ז"ל דהא עכ"פ הגזלן עצמו בודאי חייב לתת דמים גם אם קנה בשינוי השם, ואפ"ה פריך הש"ס ולקני' ע"ש, הנה לפי הנ"ל לק"מ דקו' הרשב"א ז"ל אינו רק אם צריך להחזיר גוף החפץ דאז הוא בגדר המלוה. אבל הגזלן עצמו אחר קנינו א"צ להחזיר גוף החפץ הרי הוא בגדר הלוה שפיר הוי לכם וכנ"ל. וכן מצאתי בכתבי רבנו זצוק"ל שציין ע"ד השעה"מ פ"ה מאישות במה שחקר אם המלוה יוצא באתרוג הממושכן אצלו היכא דב"ח קונה משכון אם הוי לכם ובאמרי בינה חאו"א (דיני יו"ט סי' כ"א אות י"ג) נו"נ בזה, לעיין בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סי' נ"ד) שפשיט זה מדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל דמפורש יוצא מדבריו דאין המלוה יוצא במשכון.
בעיקר הערת רבנו זצוק"ל בשי' ר"ת מלשון אינו קונה שאו' עולא, כבר עמדו בזה התוס' עצמם בסכה (ט. א) ד"ה ההוא ע"ש. ולענ"ד הקצרה י"ל בזה עפ"י מה שיש להתבונן קצת בשי' ר"ת ז"ל, דהנה התוס' בב"ק הביאו מה שר"ת ז"ל הביא ראי' מהא דפריך בגיטין לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם דו"ה ותני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת. ואי אמרת יאוש ל"ק כרת מאי עבידתי' והשתא בלאו ההיא דתני עלה הו"ל למפרך מגופה דאי יאוש ל"ק א"כ אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מדו"ה הא לא דהקדש טבח ע"ש, וכ"כ בגיטין שם, ולכאורה צע"ג הא בהדיא אמרי' שם בב"ק באותו דף דפריך לרב יוסף דיאוש לא קני מהא דהגנב והגזלן הקדשן הקדש, ומתרץ אמרי התם איכא שינוי השם, הרי דגם אם יאוש לא קני מ"מ ההקדש חל, וע"כ דההקדש והקנין באין כאחד – ולכאורה אפשר לומר דס"ל לר"ת ז"ל כשיטת הבעה"א המובא ברמב"ן מלחמות פרק הגוזל ומאכיל (ד' קי"ד) דיש חלוק מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח ומה דאמרי' הקדשן הקדש הוא רק בקדשי בדה"ב דהוא שינוי גמור ע"ש. ולפ"ז א"ש ראיות ר"ת ז"ל שהביא מהא דפריך הש"ס מההיא דתני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת ולא פריך מגופה דמתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח אינו משלם דו"ה. דאם יאוש לא קני איך חל ההקדש. די"ל דגם ר"ת ז"ל ס"ל כשיטת התוס' בב"ק (ע"ו וע"ט) דע"כ דין זה קאי בהקדיש למזבח דבהקדש לבדה"ב באמת חייב דו"ה על ההקדש עצמו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. וע"כ שפיר הקשה דלא יחול ההקדש, דלמזבח לא חל אם יאוש לא קני. אולם הרמב"ן ז"ל הנ"ל כתב להוכיח דגם בקדשי מזבח הקדשן הקדש והוא מד' הש"ס גיטין הנ"ל דפריך מהא דגנב והקדיש וכו' ותני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת. וש"מ דגנב והקדיש אינו משלם דו"ה ניחא אלמא הקדשו הקדש והתם בקדשי מזבח מדקתני עלה שחיטה בחוץ וכו' ע"ש. והנה לכאורה לענ"ד ד' הרמב"ן ז"ל ל"ע דממ"נ אם קאי הרמב"ן השתא בשיטת התוס' דההקדש לבדה"ב הויא כמכירה, א"כ ביותר הו"ל להקשות דאם נימא דדין זה דגנב והקדיש אינו משלם דו"ה מיירי לבדה"ב אמאי פטור מדו"ה ולא הו"ל להוכיח זה מדתני עלה. ואם נימא דקאי השתא בשיטת הרי"ף ז"ל דגם בקדשי בדה"ב איני כמכירה, א"כ לק"מ על הש"ס מה דפריך מההיא דתני עלה, דבלא האי ברייתא הו"מ לפרש מתני' דהקדיש לבדה"ב וכ"ד הבעה"מ דלבדה"ב חל ההקדש. וא"כ שפיר הוצרך הש"ס להביא ההיא דתני עלה דמזה מבואר דמתני' מיירי בקדשי מזבח ושפיר קשה לעולא דאמר יאוש לא קני דכרת מאי עבידתי' דהא ההקדש לא חל כלל, אמנם עכ"פ זה יקשה דאם ס"ל דקדשי בדה"ב הוא כמכירה. ע"כ דמתני' דגנב והקדיש מיירי למזבח וקתני דפטור מדו"ה אלמא דהקדש חל. אולם לפי הנ"ל מבואר דזהו באמת קו' הר"ת ז"ל להוכיח דעולא ס"ל דבכ"מ יאוש קני ומשו"ה חל ההקדש וכן מה שהקשה עוד שם הרמב"ן ז"ל הנ"ל מהא דפריך ר"י לר"ל (שם שח:) גנב והקדיש וכו' ה"ד אם נימא לפני יאוש מי מצי מקדיש. אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ואס"ד קנה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר וש"מ דאי לא קנה ניחא, הרי ההקדש חל ע"ש, הנה כבר כתב הר"ת ז"ל בספר הישר שלו בגיטין שם דלא בא ר' יוחנן להוכיח דיאוש לא קנה דבאמת ס"ל לר"ת ז"ל דר"י ס"ל יאוש קנה רק דרצה להוכיח דחיוב דו"ה הוא גם אחר יאוש. ור"ל בשלמא לדידי א"נ קנה אינו פטור מדו"ה רק מטעם שהקדיש. אבל לדידך דאחר יאוש פטור מדו"ה למ"ל הקדיש.
אולם היותר נראה שראיות ר"ת ז"ל מהא דתני עלה ולא פריך מגופה דאם יאוש לא קני איך חל ההקדש. אזלא בדרך ממ"נ, דבאמת י"ל דגם ר"ת ז"ל ס"ל כשי הר"י ז"ל דאם קנה לגמרי ק המצוה ל״ה מהב"ע דהרי א"א לקרותו בשם גזול, ואיך נלמוד מקרא דהביאותם גזול דאינו יוצא בכה"ג הא לאו גזול הוא, רק בהא פליגי ר"ת ור"י, דלהר"י הוי מהב"ע גם אם רק בעת ההקדש הי' העבירה כיון דההקדש חלק מהמצוה הוי מהבב"ע גם לענין ההקרבה, ור"ת ס"ל דאם בגוף המצוה היינו ההקרבה ליכא עבירה אין זה מהב"ע וע"כ הקשה ר"ת ז"ל דאם נימא דס"ל לעילא יאוש לא קני לפ"ז ממ"נ אם ההקדש חל והוי יאוש ושינוי השם או ש"ר נמצא דבעת ההקרבה ל"ה שים עבירה וא"כ מדוע באמת אינו מכפר הא כבר נפיק ממנו שם גזול, אלא ע"כ ס"ל לעולא דכיון דיאוש לא קני לא חל נמי הקדשו ואין זה קרבן וא"כ שפיר הו"מ הש"ס להקשות מהא דגנב והקדיש פטור מדו"ה הא ההקדש אינו חל ואמאי פטור:
הוכיח מזה ר"ת ז"ל דע"כ ס"ל לעולא דיאוש קני רק דקרא דוהבאתם גזול גזול דומיא דפסח, גלי דגם לאחר יאוש מקרי גזול, וא"כ ע"כ דלענין הקרבה אינו קונה ביאוש היינו דע"י היאוש אינו נחשב להיות שלו לענין זה, וכיון דאינו שלו ממילא אם הקדיש להקרבה באמת אינו חל ההקדש, דאם הי' חל ההקדש פשיטא דלא הי' מיקרי גזול דכבר קני ביאוש ושנוי, אמנם כל זה במקדיש דבר שחזי להקרבה דבזה ילפינן מגלוי דקרא דל"מ להקדיש אבל במקדיש דבר דלא חזיא להקרבה אפי' אם הקדיש לקרבן מ"מ חל הקדש דבאמת קני ביאוש רק מגלוי דקרא ילפינן דל"ק לא מצינו רק בדבר דחזי להקרבה ולא בדבר דלא חזי להקרבה, וזהו שכתב הש"מ בב"ק שם וז"ל ומיהו ר"ת מפרש דבהמה תמימה דחזיא להקרבה אין הקדש חל כלל לעולא, והא דלא פריך התם מפשטות הברייתא בלא חזיא להקרבה וחל עלי' הקדש עכ"ל, וכ"כ ר"ת ז"ל עצמו בספר הישר בגיטין שם וז"ל ונ"ל משום דסבר לעולא יאוש כדי בעלמא קני לבד מקרבן וכו' ומשו"ה ל"מ למיפרך ממתני' דגנב והקדיש דההוא הקדש מוקמינן לה בבעל מום דלא קיימי למזבח וכו' עכ"ל. מפורש יוצא מדבריהם ז"ל דקרבן דחזי להקרבה לא קני כלל.
מעתה לפ"ז מבואר היטב לשון אינו קונה דנקט עולא משום דבאמת לענין זה לא קני, דלא מצי להקדיש כנ"ל.
והנה ראיתי בס' אור לישרים להגאון בעה"מ ערוך השולחן ז"ל ביאור על הספר הישר. שהעיר דמה לו לר"ת לומר דהוי מוקמינן בבעל מום הא אף בתם מצי לאוקמי בהקדישו לבדה"ב ע"ש. אולם באמת לק"מ דאם הקדיש לבה"ב י"ל דס"ל לר"ת דההקדש עצמו כמכירה וחייב דו"ה אהקדש א"כ ע"כ מתני' דגנב והקדיש בהקדיש למזבח וע"כ הוכרח לומר שהקדיש בע"מ ור"ל למזבח, ואף דלמזבח לא חל הקדישו. דלא חזי למזבח חל לפחות שיצטרך פדיון. וז"פ. ועוד יש לגמגם בשאר ד' הס' אור לישרים הנ"ל ואכמ"ל.
ולא אמנע מלהעתיק פה מה שכתבתי בענינים אלו להגאון הרידב"ז זצ"ל בזה"ל בהיותי עסוק בענינים השייכים לפ' מרובה נעלם ממני דברי הירושלמי שם (הלכה ד') מאן תניתי' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה ושא"ח באחריותן פטור ר' יוסטא בי' רב מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שטבל למעשרות מתיב ריש לקיש והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טו"מ כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר וכו' ע"ש ופי' הפ"מ דקו' הירושלמי מאן תניתי' הוא כקו' הבבלי, (ע"ו א,) דיתחייב דו"ה ע"י ההקדש עצמו ותי' הירושלמי ג"כ כס"ד דהבבלי דמני מתני' כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן, ואין ספק דהדר"ג מדשתיק מסכים לפי' הפ"מ. ואני לא אבין את זאת דלפ"ז אתינן דמה דאמרי' דהקדש אינו כמכירה הוא רק על ההקדש גופי' וא"כ כ"ש דבקדשי בדה"ב הקדש כמכירה וא"כ איך נפרנס פשיטותא דריש לקיש ממתני' דהפודה מיד הגזבר אינו קובע למעשר משום דהקדש אינו כמכירה הא מתני' בקדשי מזבח שחייב באחריותן אבל בהא דמקדיש כלכלה לבדה"ב אה"נ דהקדש כמכירה ועיי' במלחמו' פרק הגוזל ועוד זאת אשוב להתפלא על ריש לקיש דפשיט ממתני דהקדש אינו כמכירה ואינו מתחייב דו"ה אהקדש. מדלא חייב דו"ה הא לר"ל לא משכחת לה כלל חיוב דו"ה אהקדש דהא איהו ס"ל דל"מ דו"ה אחר יאוש יקודם יאוש לא חל ההקדש, וא"כ אף אם נימא דהקדש אינו כמכירה ואינו מתחייב דו"ה אהקדש מ"מ ליחייב דו"ה על הטביחה והמכירה. וכבר הקשה כן ר' יוחנן לר"ל בבלי (מח. ב) ומוקי לה ריש לקיש דהב"ע כגון שהקדישו בעלים ביד גנב. ועי' בתוס' שם בד"ה אלא. ובע"ב בד"ה ור"ל. ואדרבה י"ל דאה"נ אם הגנב הקדיש קודם יאוש מתחייב דו"ה על ההקדש עצמו והגם דקודם יאוש אינו חל ההקדש מ"מ הא ל"ב אהנו מעשיו דהא גם מכירה דהדיוט אינו מכירה ומ"מ חייבה רחמנא דהא ר"ל ס"ל דעיקר החיוב קודם יאוש ע"כ דס"ל דל"ב אהנו מעשיו וזה פשוט דמה שהקשה ר' יוחנן לר"ל מהא דגנב והקדש וטו"מ איני משלם דו"ה אימת לפני יאוש מי קדיש היינו דממ"נ אם נימא דהקדש כמכירה יתחייב דו"ה על ההקדש ואם אינו כמכירה יתחייב דו"ה על הטביחה ומכירה כיון דעכ"פ לא חל ההקדש. – ואין לפני כעת ספרי המחברים על ירושלמי לראות אם עמדו ע"ז