אור ברסלב

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש

סימן א

בעזה"י. פה עיה"ק ירושלים תובב"א כבוד ידידי והביבי הרב הגאון וכו' בש״ת מו"ה חיים יעקב נפתלי (זילבערבערג) שליט"א.

א) ע"ד אשר בקש ממני כבוד מעלתו נ"י זה זמן כביר שאכתוב לו מה שאמר לי כבוד מר אביו הרב הגאון המובהק וכו' מו"ה אברהם בנימין זצ"ל – בהיותו פעה"ק ת"ו בשנת תרכ"ד – בישוב קו' השעה"מ (פ"ג מה' נדרים) על שיטת הריב"א ז"ל המובא בתוס' חולין (קמ"א א'). הנני להשיבו, כי בפרטות אינני זוכר מה שאמר אז, אבל בדרך כלל כמדומה לי שהיה הישוב עפ"י הקדמה מדברי הנו"ב סוף מהד"ק בתשובתו לחתנו ז"ל, ולפי מה שעיינתי עתה בענין זה נ"ל דהוא לפי מה שהשיב שם הנו"ב על קו' חתנו ז"ל שהקשה ע"ד הריב"א ז"ל, דס"ל דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ לא לקי משום דהלאו נדחה, דאכתי יהי' חייב מלקות כיון דעכ"פ אין עשה דוחה ל"ת ועשה נמצא דאם עבר ועשה העשה הוי מהב"ע, ולא קיים עשה כלל, ותו ילקה מטעם הלאו. והשיב דבאמת הא דאין עשה דוחה עשה אין לנו ע"ז שום למוד, רק הטעם הוא מסברא מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה מש"ה אחרי שקיים העשה אמרי' אפכא מאי אולמי' האי עשה שיחשב עשה דכנגדה על ידה למהב"ע אלא דשפיר מחשב קיום מצוה. ומעתה עפ"י הקדמה זו יתיישב קו' השעה"מ הנ"ל מדברי הש"ס ב"מ (ל' א') דפריך למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בבית הקברות ת"ל דהוי ל"ת ועשה. ולד' הריב"א ז"ל נימא דקרא אתי לחיוב מלקות. אולם להנ"ל דיסוד הטעם דל"ה מהב"ע משום דאח"כ אמרי' איפכא מאי אולמי' י"ל דסברא זו לא שייכה כלל בממון לגבי איסור דודאי ראוי לומר דעשה של ממון תהי' נדחית מפני עשה של איסור, דממון ישנו במחילה ואי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וא"כ הדר הו"ל מהב"ע, מה"ט אי אפשר לומר דאתי קרא דוהתעלמת למלקות דהא הכא בלא"ה לוקה כנ"ל:

ומה שהקשה הש"ס שם אח"כ ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא (ומשמע לפ"ר דעד עתה לא נחית לזה), היינו דהש"ס רוצה להקשות עוד דגם אם ל"ה רק ל"ת לחודיה אינו ראוי שידחה, מפני שהי' צד לומר דלל"ת לחודי' אפי' דאיסורא גם עשה דממונא יכול לדחותו, אחרי דבלא"ה ל"ת חמור מעשה ואפ"ה דחי ליה וא"כ מה לי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא כיבמות (ז' א'), מה"ט לכתחילה הקשה מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, דנהי דלל"ת לחודי' מצי לדחות אבל עשה של ממון לגבי עשה של איסור ל"ש לומר מאי אולמי' ואח"כ הקשה מטעם זה גם על ל"ת לחודי':

ב) ובדרך זה, מיושב גם קו' השני' שהקשה שם השעה"מ, מסוגיא דב"מ (ל"ב א') מנין שאם א"ל אביו היטמא ואל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר וכו' כולכם חייבים בכבודי, ופריך הש"ס טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה ה"א לציית לי' ואמאי האי עשה והאי עשה ול"ת וכו', ולשיטת הריב"א ז"ל נימא דאתי קרא למלקות. אמנם להנ"ל י"ל דקו' הש"ס הוא על טומאה למאי בעי קרא שלא ישמע לאביו שא"ל היטמא, דבזה ל"ש סברת הריב"א ז"ל, דאחר שעבר אמרי' מאי אולמי', דהא בעשה דכבוד איתא ג"כ הסברא דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, וכמבואר בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' י"ח) דמה"ט אין מברכים על עשה דכיבוד, ע"ש. ויש לומר בשיטת הריב"א ז"ל דגם אם לא ס"ל לגמרי כשיטות הרשב"א ז"ל שם, דמדברי הרשב"א מבואר דגם לענין שעשה דכבוד ידחה ל"ת לחודי' אמרי' סברא זו, מ"מ לענין דעכ"פ עשה דטומאה עדיפא מעשה דכבוד, י"ל דזהו לכ"ע, והש"ס תירץ לו דסד"א דעשה דכבוד עדיפ' משום שהוקש כבודם לכבוד המקום וגם לפמ"ש רש"י ז"ל דקו' הש"ס הוא על אבידה דהוי עשה ול"ת ובעשה דאבידה שייך ג"כ הסברא דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל כנ"ל מ"מ י"ל דמה"ט לא תי' הש"ס דבעי קרא לגלות דלקי דאכתי יקשה דעכ"פ בטומאה ל"ב קרא:

גם יש מקום לומר דקו' הש"ס הוא על עיקר קרא דאת שבתותי תשמורו, ל"ל קרא דאין כבוד אב דוחה שבת, דהא גם שבת עשה ול"ת, כמבואר בתוס' יבמות (ה' ו') בד"ה טעמא, וד"ה נגמר, ובחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א זכרם לברכה, שם, וכן מבואר מד' התוס' שבת (ס"ט) בד"ה דידע לה, שהקשו דאמאי לא נקט הש"ס דידע לשבת בעשה, וכ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל שם, ובחידושי הר"ן ז"ל שם, [ועי' בס' שבת של מי] וכ"כ בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' ת"ב), ועי' בשטמ"ק (ביצה ח', ב') בד"ה אלא אמר רבה וז"ל ומורי נר"ו כתב וכו' דשאני שבת דאית בי' עשה ול"ת ע"ש, וא' מאהובי נ"י, הראה לי דברי המהר"ם לובלין ז"ל בחידושיו לשבת (קל"ב, ב') ע"ד התוס' ד"ה האי עשה ול"ת, שכתב דבשבת ליכא רק ל"ת לחודי', ולפענ"ד צ"ע מכל דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל. ומה שהביא ראיה מיבמות ה' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת ממילה דדחי שבת, ואם נימא דשבת עשה ול"ת, קשה דנליף ג"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה. כבר העיר בזה הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם, וז"ל קשיא לן דהא שבת עשה ול"ת הוא וכו' ליגמר מהכא דדחי, וא"ת דעדיפא מינה אקשי, דמתרץ לכולה מילתא מ"ט לא גמרינן מהתם, אכתי הא דקתני ברייתא יכול יהא כבוד אב וכו' הא לא קשיא וכו' הומ"ל ולטעמיך וכו' ע"ש ומה שהעיר המהר"ם לובלין ז"ל שם ע"ד התוס' אמאי הקשו ממילה דדוחה צרעת ולא הקשו ממילה דדוחה שבת, י"ל לפענ"ד דעדיפא להו להקשות ממילה דדוחה צרעת דדוחה אפי' שלא בזמנה דמשא"כ שבת אינה דוחה רק מילה בזמנה אחרי כותבי ראיתי בהגהות הש"ס מצפה איתן ביבמות ו' ע"ד התוס' ד"ה נגמר שכתב וז"ל והנה כד' התוס' הללו כתבו ג"כ בשבת ע' דשבת עשה ול"ת, וכ"פ הרמב"ם ז"ל (ריש ה' שבת) וזה דלא כמהר"ם וכו' ע"ש – ועכ"פ כיון דשבת עשה ול"ת קשה גם על עיקר קרא, דכנגד עשה דכבוד עשה דשבת עדיפא, כנ"ל דבעשה דכבוד מצי למימר לא בעינא:

ג) עוד י"ל לענ"ד, דל"ש למימר דעשה דכיבוד דוחה בדיעבד לעשה דשבת משום מאי אולמי', דהא עשה דשבת יש בה כרת, ומבואר בפסחים (נ"ט א') דעשה שיש בה כרת דוחה לעשה שאין בה כרת:

אך דלכאורה יש לדון דכיון דהל"ת נדחה ולא נשאר רק עשה, בעשה לחוד ליכא כרת. ועד"ז הקשה השואל בשו"ת ח"ס (יו"ד סי' רנ"א) ע"ד הריב"א ז"ל מסוגיא דשבת (קל"ז א') בשכח ומל של ע"ש בשבת דחייב חטאת, הא כיון דליכא כרת במזיד משום דהלאו נדחה ממילא תו ליכא חטאת בשוגג, וכן העיר בזה בשו"ת תועפת ראם בהשמטות לשו"ת (חאו"ח סוף סי' ל"ג) – אולם כבר השיב שם הגאון ח"ס ז"ל, דהא יסוד הקו' ממתני' דריש כריתות דליכא כרת בעשה רק בפסח ומילה, לפ"ז אי מדלית ללאו דשבת אזי מה שעבר על עשה דשבתון לא מחייב כרת, וסיים וז"ל ולדעתי זה ליתא שהרי מ"ע שבנדה ושבמקדש חייבים עליו כרת כמבואר בהוריות ומייתי לה רפ"ב דשבועות, אע"כ כללא דריש כריתות הוא שלא מצינו כרת על מצוה שאינה אלא עשה רק פסח ומילה, אבל באינך כולהו דאית בהו לאוין אז מחויב אפי' אעשין שבהם עכ"ל. נמצא דשפיר עשה דשבת אלים מעשה דכבוד:

וגם דלרבא דס"ל ביבמות (ח' א') דאין עשה דוחה ל"ת דכרת, דלדידי' מיירי קרא דאת שבתותי תשמורו בלאו דמחמר, כמבואר בסוגיא שם (ו' א'), אין שום התחלה לומר דאתי קרא למלקות גם במקום מצוה, דבלאו דמחמר בלא"ה ליכא מלקות, כמבואר בשבת (קנ"ד ב') וכ"פ הרמב"ם ז"ל (פ"כ מה' שבת) דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד:

ד) ונראה עוד לענ"ד בישוב קו' השעה"מ הנ"ל עפ"י ד' הרשב"א ז"ל הנ"ל דעשה דכיבוד מצי למימר ל"ב גם בלא הקדמת ד' הנו"ב הנ"ל דהנה בשו"ת הרשב"א ז"ל אלפים סי' י"ח הנ"ל כתב דמה"ט אין מברכין על מצות כבוד אב ואם משום דמצוה דאפשר למעקרי' הוי כמאן דלית' לעשה, וכיון דמשום הנאה דידהו הוא, הוי מצי למימר לא בעינא ע"ש, ומבואר מדבריו דמדמה לגמרי כבוד או"א גם אחר שציוו עליו לעשות רצונם, לסוגיא דכתובות (מ' א'), וגם נראה דלא ס"ל התירוצים שבתוס' ישינים שם בד"ה אי אמרה, וכן דעת הר"ן ז"ל בכתובות שם, ובש"מ שם בשם כמה ראשונים ז"ל, – ומה שהקשו התוס' אמאי אמרי' ביבמות דאצטריך קרא דכבוד אב דוחה שבת, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, צ"ל לפענ"ד דס"ל כיון דהש"ס שם ידע ממעלה דהוקש כבודם כמבואר בתוס' ביבמות ורשב"א ז"ל שם, הי' ס"ד דמשום מעלה זו דוחה, הגם דמצי למימר ל"ב לכבוד ועי' בקצוה"ח (סי' צ"ז) שהעיר מברייתא דב"מ ל"ב דאין עשה דכבוד דוחה טומאה ואבידה, משום כולכם חיבין בכבודי, הא בלא"ה לא דחי משום דמצי למימר ל"ב, ותי' כנ"ל דהס"ד הוא משום דהוקש כבודם לכבוד המקום ע"ש, [ובקצה"ח שם נפל ט"ס מובן וצ"ל ומה"ט מבואר בש"ס ב"מ]:

אלא דעודנה קשה לפ"ר על דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנ"ל, מס"ד דסוגיא דב"מ הנ"ל דלא אסיק אדעתיה טעמא דהוקש כבודם, מאי פריך דעשה ול"ת הוא, תיפוק לי' דגם ל"ת לחוד לא דחי משום דמצי למימר לא בעינא לכבוד, וע"כ צריכים לומר דכל קו' הש"ס הוא רק לאלומי קישיא, ומשום דקושטא הכי הוי דטומאה ואבידה עשה ול"ת הוא, לפ"ז מיושב ד' הריב"א ז"ל די"ל דס"ל לגמרי כשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל, ומה"ט כ"ז דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם ליכא למימר דבעינן קרא על מלקות דבלא"ה לקי משום דגם הל"ת לחוד אינו נדחה ובזה מיושב גם סוגיא דב"מ ל' הנ"ל דהא גם בעשה דהשב תשיבם מצי למימר לא בעינא מש"ה לא מצינן למימר דוהתעלמת אתי למלקות דבלא"ה לקי דגם הל"ת לחוד אינו נדחה, והש"ס נקט עשה ול"ת כקושטא דמילתא, וקו' הש"ס השני' ותו מי דחינן איסור' מקמי ממונא היינו דבלא"ה ממון קיל מאיסור, ועי' היטב בש"מ שם:

ובענין זה, יש להעיר לענ"ד במ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות ו' בד"ה ונגמר שהקשה דנגמר מהכא בעלמא דדחי עשה ול"ת, דלא אצטריך לגופי' דהוי עשה ול"ת וטעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא בעלמא דחי עשה ול"ת, ותי' דאצטריך לגופי' משום דהוקש כבודם, ובשם מורי ז"ל תי', דבמחמר ליכא עשה ע"ש, ולפ"ר אכתי לא איצטריך לגופי' משום דאי אמר לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ונמצא דגם לפי תי' מורו ז"ל צ"ל כתי' הראשון משום דהוקש כבודם, ולפי שיטת הרשב"א ז"ל צ"ל דמה דמקשה וליגמור מיני' היינו הגם דבשבת איכא עשה ול"ת וגם עשה דכבוד אינה עשה אלימתא דמצי למימר ל"ב, אפ"ה מצי גמר מיני' לשאר עשה נגד ל"ת משום דבכבוד אב איכא מעלה דהוקש כבודם]:

ואולי צ"ל דהתי' של מורו ז"ל הוא רק על הקו' הב' שרמז שם תוה"ד הנ"ל במ"ש וכיון וכו', ובסוף ד"ה והא תנא כתב בביאור יותר, דאיך ניליף ל"ת לחודי' מל"ת ועשה, וע"ז תי' מורו ז"ל דבמחמר ליכא אלא ל"ת גרידא:

ואולי י"ל עוד דמורו ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ישינים בכתובות מ' הנ"ל, דלא בכל מקום דמצי למימר לא בעינא אינו דוחה רק כהך דכתובות שם:

ד) ובסגנון זה, י"ל עוד לענ"ד לישב שיטת הריב"א ז"ל, גם אם לא נימא דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל, – דהנה התוס' ביבמות (ו' א') בד"ה נגמר בסה"ד כתבו וז"ל וי"ל כיון דגלי קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי, א"כ אפי' לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמר משום דכבוד הוי הכשר מצוה עכ"ל. ומבואר מזה דיסוד הס"ד דכבוד אב יש בכחו לדחות שום איסור בתורה הוא רק משום שהוקש כבודם לכבוד המקום, אבל בלא"ה אפי' ל"ת לחודי' לא היה בכחו לדחות – ולכאורה צ"ע דלפ"ז בסוגיא דהש"ס ב"מ הנ"ל בהס"ד דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם למ"ל להקשות מטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, תיפוק לי' דאפי' ל"ת לחודי' ל"מ לדחות משום דהוי רק הכשר מצוה:

ולפום רהיטא, הי' אפ"ל דמה דאמרי' דכיבוד אב הוי רק הכשר מצוה, וגם אם עוסק בגוף המצוה, לא דחי, משום דברוב עניני כיבוד רגילים להיות ע"י הכשר מצוה כמ"ש התוס' בד"ה שכן הכשר מצוה, סברא זו, אמרי' רק מפני הכרח קו' הש"ס ביבמות דנגמר מיני' דאין עשה דוחה ל"ת, והרי קו' זו היא רק אחר שתי' הש"ס בב"מ הנ"ל דעשה דכבוד הוי עשה אלימתא משום דהוקש כבודם, דמה"ט עשה זו נגד ל"ת ועשה דומה לשאר עשה נגד צ"ת לחוד, ושפיר קשה דנגמר מיני' דאין עשה דוחה כלל, וכמבואר ביאור הסוגיא בתוס' ורשב"א]. וע"י הכרח זה נתחדש הסברא דשאני כיבוד אב דהוי לעולם רק הכשר מצוה, אבל בס"ד דהש"ס ב"מ הנ"ל דאכתי לא ידע ממעלה זו דהוקש כבודם לענין דחי' ל"ק כלל דנגמר מיני', ונקטינן עתה דכיבוד אב לא גרע משאר מ"ע ושפיר דוחה ל"ת לחודי':

אולם הרי זה אינו, דבתוס' יבמות שם (ה' ב') בד"ה טעמא כתבו וז"ל ומפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה. וע"ש בדברי המהרש"א ז"ל שכתב דהגם דבס"ד אכתי לא ידעינן מסברא זו, דמה לכיבוד אב שכן הכשר מצוה, היינו למיפרך פירכא זו דלא נילף לחומרא בעלמא דלא דחי מלאו דמחמר, אבל דניליף כיבוד אב דדחי שבת דהיינו לקולא ודאי אית לי' נמי האי פירכא וכו' עכתו"ד ז"ל, ולפי זה לענין דלא ניליף כיבוד אב מכלאים בציצית להקל שידחה ל"ת לשיטות התוס' נקטינן דגם בס"ד ידע דאין ללמוד מטעם דהוי רק הכשר מצוה, ומה שכתבו בתוס' הנ"ל דמפסח ומילה ותמיד אין ללמוד וכו', ולא כתבו רבותא טפי דגם מכלאים בציצית, ללאו שאין בו כרת, אין ללמוד דדחי מטעם הנ"ל. פשוט הוא כיון דעתה בס"ד, אין נ"מ רק לענין ל"ת שיש בו כרת, וגם דעכ"פ מצינו ללמוד מפסח וכו' דדחי גם ל"ת שיש בו כרת, ע"כ הוכרחו לומר דאין ללמוד מפסח וכו'. אמנם ממילא הדבר פשוט דאין ללמוד כלל גם לל"ת לחוד:

איברא שיש להתבונן טובא לענ"ד בד' המהרש"א ז"ל, לפי המבואר בדברי התוס' בפשט הסוגיא, דאמאי מתחילה דמוקמינן קרא בשחיטה ובישול גמרינן דבעלמא דחי ואח"כ דמוקמינן במחמר אמרי' דנגמר מהכא דבעלמא לא דחי, דהוא משום דבל"ת שיש בו כרת, גם בלא קרא, ידעינן דלא דחי ולא איצטריך לגופיה, ואין ללמוד מפסח וכו' דכיבוד הוי רק הכשר מצוה, לפ"ז גם אח"כ דמוקמינן בלאו דמחמר אמאי פריך הש"ס ונגמר מיני' מהכא דלא דחי הא לא איצטריך לגופיה, דגם בלא קרא, לא דחי, דמכלאים בציצית אין ללמוד משום הך פרכא דהכשר מצוה דהא למילף לקולא גם בס"ד ידע הש"ס מפרכא זו, לפ"ד המהרש"א ז"ל הנ"ל:

אולם לענ"ד נראה בביאור דברי התוס' עפ"י מ"ש התוס' עצמם שם אח"כ, דלגבי ל"ת שישבו כרת לא מהני אלימות דהוקש כבודם, רק לענין ל"ת ועשה, [והקשו דהשתא דגלי קרא דבעלמא דחי ל"ת שיש בו כרת כ"ש דלידחי בעלמא ל"ת ועשה, ותירצו דהשתא דילפינן דבעלמא דחי, גרע מל"ת ועשה, דא"א שידחה עשה ל"ת ועשה, דמאי אולמי' האי עשה מהאי עשה ע"ש, ונראה לפענ"ד, ההסבר בזה, דאם נימא דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת דכרת, והטעם ע"כ משום דבלא"ה ל"ת חמור מכל עשה, רק מגזיה"כ הוא דדחי ונקטינן דרק בל"ת שאין בו כרת דגלי קרא, דוחה, משום גזיה"כ, אבל בל"ת שיש בו כרת, דלא גלי קרא, נשאר בסברא חיצונה, דאינו נדחה מפני עשה, גם אם העשה יש בו צד חומרא, דמ"מ אינו חמור מל"ת, אמנם השתא דילפינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, קאי על זה הגזיה"כ כמו על שאר ל"ת, משום מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, אבל לל"ת ועשה דבזה ליכא גזיה"כ אמרי' מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה]. לפ"ז י"ל דגם בס"ד ידע דכיבוד אב הוי הכשר מצוה, רק ס"ד, דטעמא דהוקש כבודם אלימא לתת כח לעשה זו שידחה גם ל"ת ועשה דמחמר דאין בו כרת, אבל לענין לדחות ל"ת דכרת דע"ז אינו מועיל טעמא דהוקש כבודם, שפיר לא אצטריך לגופי' דמפסח וכו' אין ללמוד משום דכיבוד אב הוי רק הכשר מצוה, והמתרץ חידש לו דמעלה זו אינו מועיל כלל להאלים כח העשה להשלים הריעותא שיש לה לענין דחי' במה דהויא רק הכשר מצוה:

איך שיהי' עכ"פ מבואר בדברי התוס' דגם בס"ד ידע דכבוד אב הוי הכשר מצוה, והיינו דכן הוא מסברא חיצונה דמה"ט לא אצטריך קרא לגופי', א"כ קשה טובא בסוגיא דב"מ ל"ב הנ"ל דלא אסיק אדעתי' טעמא דהוקש כבודם למה לי' להקשות דהוי ל"ת ועשה תיפוק לי' דאפי' ל"ת לחוד לא מצי למידחי, משום דהוי רק הכשר מצוה, וע"כ צ"ל דעדיפא מיני' מקשה משום דלקושטא איכא בטומאה ואבידה, עשה ול"ת. לפ"ז מיושב ד' הריב"א ז"ל דכל כמה דלא ידע הטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום אין מקום כלל לומר דגלי קרא דלקי, כיון דבלא"ה לקי גם בל"ת לחוד, משום דהוי רק הכשר מצוה:

ה) ובהאי ענינא יש להעיר לענ"ד, לפי"ד התוס' הנ"ל דמה שתי' הש"ס ב"מ סד"א משום דהוקש כבודם דוחה ל"ת ועשה היינו משום דעשה חמור דוחה עשה הקל ול"ש בזה מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. לפי"ז בחולין (קמ"א א') דפריך הש"ס למ"ל קרא דתשלח אפי' לדבר מצוה, הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומשני ל"צ דעבר ושקלה ובסוף מקשי נהי דל"ת ליכא מ"מ סוף סוף מאי אולמי' האי עשה מהאי עשה. ומשני משום דעשה דמצורע איכא מעליותא דגדול השלום ע"ש. ומבואר מזה, דאם הי' גם הל"ת לא הועילה עשה דמצורע נגד עשה ול"ת דשלוח הקן, הגם דעשה דמצורע אלימא טפי ולא הי' ס"ד שידחה רק עשה לחודא, ומ"ט בעשה דכבוד אב הי' ס"ד דמשום מעליותא דהוקש כבודם ידחה גם ל"ת ועשה, והא אדרבה בפשטא משמע דמעליותא דגדול השלום הוי מעלה יותר ממעלה דהוקש כבודם בכבוד אב, דהרי חזינן דהקפידה התורה הרבה, על ענין השלום, ואמר שמי שנכתב בקדושה וכו':

וקצת י"ל דמה דחזינן דקפיד קרא על ענין גדול השלום, הוא רק היכא שיהי' השלום נדחה לגמרי, כהא דסוטה, אבל היכא דלא נדחה השלום לגמרי, וכגון נ"ד עשה דמצורע נגד עשה דשלוח הקן, דאפשר לקיים מצות מצורע בצפרים אחרים, [עי' בס' יקרא דשכבי דרוש נ"ח] אפשר דאין זה אלימות כ"כ, מה"ט לא מהני כ"כ לדחות גם כשהל"ת והעשה עומדים נגדה, דמשום מעליותא דעשה דמצורע לא אלים כ"כ עד שהעשה דכנגדה יתבטל בשבילה לגמרי ולא ישאר רק ל"ת דמצי עשה לדחותו, רק דאם הלאו עצמו ליתא וליכא רק עשה, הי' ס"ד דגם משום אלימות זו, ידחה עשה דשלוח הקן, משא"כ המעליותא דהוקש כבודם אלימא כ"כ עד שעושה את עשה דכנגדה כמאן דליתא, ממילא דוחה גם את הל"ת, מצד הכלל דעשה דוחה ל"ת:

והתוס' בחולין שם שהקשו ע"ד הריב"א ז"ל למה לי' להש"ס למימר ל"צ דעבר ושקלה, נראה דביאור קושייתם הכי אזלא, דמדברי הש"ס מבואר דאם ליכא ל"ת שואלים כח העשה, הוי ס"ד דעשה דשלוח הקן יהי' נדחה מפני עשה דמצורע משום חשיבות דגדול השלום, וא"כ הריב"א ז"ל דס"ל דהל"ת כמאן דליתא ולא אמרי' דכח עשה מעורב בו ומחזיקו, ע"כ ס"ל דהל"ת והעשה אינם נותנים כח זה לזה, ורק הא דאינו דוחה לכתחילה הוא משום דאין עשה דוחה עשה, [וכמ"ש הריטב"א ז"ל ב"מ שם דמה דנקט ל"ת כדי נסבה דגם עשה גרידא לא דחי עשה] א"כ גם בלא עבר ושקלה הו"מ עשה דמצורע לדחות עשה דשלוח הקן, דהל"ת כמאן דליתא ולגבי עשה מהני המעליותא דגדול השלום. ותירצו דאין הלאו נדחה לגמרי והלאו מאלים כח העשה, ומש"ה לא משכחת אופן דיהי' ס"ד לדחות עשה דשלוח רק באופן דנסתלק הלאו לגמרי – ועי' בס' יבין שמועה מהגאון הר"ש אלגזי ז"ל (כלל ר"כ) שכ' כעין זה בביאור ד' התוס' בסגנון אחר קצת ע"ש:

ו) וראיתי עוד להתבונן בשיטת רש"י ז"ל יבמות (ו' א') בפי' הכשר מצוה ויבואר מזה בעזה"י עוד ישוב לד' הריב"א ז"ל, גם אם נימא דמפרש כשיטת רש"י ז"ל. והנה בהא דקאמר הש"ס, אלא משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן הכשר מצוה, כתב רש"י ז"ל, דלעולם דאמר לי' שחוט לי בשל לי ואפ"ה לא איצטריך עלי' דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחלול שבת בעקירת ל"ת הוא מקיים עשה דכבוד וזהו הכשר קיומו, ע"ש. והתוס' שם ד"ה שכן הקשו ע"ז מהא דפריך שם הש"ס גבי בנין ביהמ"ק, הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם, ולשיטת רש"י ז"ל מאי קושיא הא אצטריך לגופי' משום דמכבוד אב ילפינן דבעלמא דחי אצטריך למיכתב גבי בנין ביהמ"ק דלא דחי, וכתבו דבכל מילי דשבת הו"א דלא דחי ולהכי אצטריך קרא גבי מילה ופסח ותמיד דדחי שלא נילף מכבוד אב דלא דחי, ע"ש:

מבואר מזה דלשיטת רש"י ז"ל, מוכרח מדברי הש"ס, דהא דכבוד אב אינו דוחה שבת אינו משום ריעותא דעשה דכבוד, רק משום חומרת ל"ת דשבת, או משום שיש בה סקילה, או משום שאר חומרא דשבת. ומה"ט פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם, דלענין שמורא מקדש אינו דוחה ל"ת דשבת, ל"ב קרא, דהוי ידעינן זאת מכבוד אב דאינו דוחה שבת. הגם דמטעם אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליכא בזה, דהא הכי אזלא הסוגיא דמשום מעליותא דהוקש כבודם נקטינן באמת דהעשה שכנגדה כמאן דליתא, ול"ה רק עשה לגבי ל"ת לחודיה, ואפ"ה לא דחי משום דל"ת דשבת אינה נדחה מפני כל עשה [לבד פסח מילה ותמיד שיש ע"ז גלוי קראי], ה"נ עשה דבנין ביהמ"ק הגם שיש לה אלימות מ"מ אינו דוחה שבת:

ועיין במהדורא בתרא של המהרש"א ז"ל (הנד"מ עם התלמוד ד' ווילנא) ובס' משמרות כהונה לא' מחכמי המערב ז"ל, בחידושי יבמות ע"ד רש"י ז"ל שם בד"ה מאי לאו בבונה וסותר, שכתבו דממ"ש רש"י ז"ל דאי לאו קרא הו"א דאתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת, מבואר דרש"י ז"ל מפרש דכי איירי קרא בל"ת שיש בה כרת איצטריך לגופי' ודלא כפי' התוס' בביאור הסוגיא. – וכן מבואר גם מד' רש"י ז"ל בד"ה אלא, שכתב הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו הו"א לידחי ע"כ – ותמהו בזה דאדרבה כיון דאיצטריך לגופי' נילף מהכא דבעלמא לא דחי, וכמו דפריך הש"ס אח"כ דמוקי במחמר, ליגמר מיני', – וכן הקשו התוס' שם (ו' ב') בד"ה טעמא דכ"ר לא תבערו, דאם נימא דמצד הסברא הו"א דדחי מטעם מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, ואיצטריך לא תבערו לגופיה א"כ נילף מהכא דל"א מה לי חומרא רבה וכו' ע"ש. – ותי' בס' משמרות כהונה הנ"ל דלשי' רש"י ז"ל גם כאן פירוש הסוגיא, כמו שתירצו שם התוס', דכיון דקרא לא כתיב אלא במקום סקילה, שמעינן דבעלמא היכא דליכא סקילה, דחי, מדלא גלי אלא במקום מיתה ע"ש:

ז) איברא דלפי שיטה זו יקשה טובא איך נפרנס הך ברייתא דא"ל אביו היטמא ואל תחזיר לא ישמע לו ויליף לה מקרא דשבת, הא לפי הנ"ל מה דכבוד אב אינו דוחה שבת, אינו משום גריעותא דעשה דכבוד, רק משום דל"ת דשבת יש בה חומר סקילה, וילפינן מזה דבעלמא היכא דליכא סקילה שפיר דחי, ונמצא דגם כבוד אב דחי לל"ת שיש כרת, וגם באופן דאיכא עשה בהדי ל"ת, דמשום אלימות דהוקש כבודם הוי העשה כמאן דליתא. וא"כ מהיכי תיתי נוכל לומר דגם טומאה ואבידה אינו דוחה. – והנה התוס' בסוגיין בד"ה והא תנא, הקשו דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא לי' ואדרבה כ"ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ואל תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה, ותירצו כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי, לאו שיש בו כרת, והאי לא דחי, תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם, ע"כ. אמנם הרי תי' זה לא יעלה לשי' רש"י ז"ל, דלשיטתו נקטינן דלא בא הכתוב לגרע כח העשה דכבוד אב, רק לגלות דל"ת שיש בה סקילה אינה נדחית, ואה"נ דכל עשה אינו דוחה ל"ת דסקילה, ואדרבה ילפינן דל"ת שאין בה סקילה אפי' אם אית בה כרת גם כבוד אב דוחה, וא"כ איך אמרי' דגם טומאה ואבידה אינו דוחה:

והנה גם הרשב"א ז"ל בחידושיו ד"ה והא תנא, הקשה קו' התוס' הנ"ל, ותירץ דקו' הש"ס הוא באופן זה, בשלמא לדידי דהך ברייתא קאי בשחיטה ובישול, נוכל לומר דאידך ברייתא פליגא ומוקי קרא בלאו דמחמר, ואיהו ס"ל דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת, ואנן דקיי"ל עדל"ת משום דס"ל כברייתא דמוקי קרא בשחיטה ובישול, אבל לדידך דמוקמת גם ברייתא זו במחמר, א"כ הא דקיי"ל עשה דוחה ל"ת כמאן, עכתו"ד ז"ל:

אמנם גם תי' זה, הוא לענ"ד, רק להרשב"א ז"ל לשיטתי', דס"ל כשיטת התוס' דבמסקנא מוקמינן קרא בלאו דמחמר, ולא גמרינן מיני' משום דמה לכאו"א שאינן אלא הכשר מצוה, ונמצא דגם ברייתא זו דטומאה ואבידה כהלכתא, אבל לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל, דס"ל דבמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובישול, קשה לפענ"ד למינקט במסקנא ברייתא דטומאה ואבידה, דלא כהלכתא, והש"ס ב"מ ל"ב דשקיל וטרי בברייתא זו משמע דהלכתא היא:

ועוד דלשי' רש"י ז"ל, יהדר גם קו' התוס' בסוגין (ה' ב') בד"ה כולכם לדוכתי', שהקשו למ"ל קרא דאין כבוד אב דוחה שבת, הא גם בלא זה לא דחי משום דהוא ואביו מוזהרים על השבת, וכדאמרינן בקידושין ל"א, דמה"ט כבוד אב דוחה לכבוד אם, וכן מבואר שם ל"ב אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חיבין במצוה ע"ש. – ועי' עוד בירושלמי (פ"ב דב"מ הלכה י') בכל אתר את אמר מ"ע קודמת למצות ל"ת. וכאן את אמר אין מ"ע קודמת למצות ל"ת, שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ע"ש. – ומה שתירצו התוס' דילפינן זאת, מקרא דאת שבתותי תשמורו, הרי זאת אינו עולה לדעת רש"י ז"ל, דלדידי' לא מצי למילף כנ"ל:

ח) אמנם נראה לענ"ד, בדעת רש"י ז"ל, דס"ל דטעם זה דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום אינו רק מדרבנן. ולפ"ז מיושב גם הברייתא דא"ל אביו היטמא ואל תחזיר לא ישמע לו, דזהו רק מדרבנן, וקרא דאת שבתותי תשמורו שהביא אינו למוד גמור ולא הביא אלא לאסמכתא בעלמא, (ועי' בד' הריטב"א ז"ל (ו' ב') בד"ה אה"נ, וז"ל ק"ל, וכו', וי"ל, וכו', ותנא דדריש לי' לעיל לבנין בהמ"ק אסמכתא בעלמא היא, ע"ש, וי"ל כן גם על הברייתא דטומאה ואבידה). – וסגנון קו' הש"ס והא תנא בעלמא כו', הכי אזלא, דבשלמא לדידי דס"ל דעל כרחך איירי קרא בשחיטה ובישול ואין שום סברא לאוקמי בלאו דמחמר (עי' תוס' ד"ה נגמר) א"ש מה דקיי"ל דעדל"ת, דהברייתא דנקטה הטעם בטומאה והשבת אבידה, דאינם נדחים מפני כבוד אב, משום שנאמר וכו' ע"כ הוא רק מדרבנן, ולא הוי להברייתא לפרש זאת, דבלא"ה אין לטעות כלל בזה, דהרי נקטינן ליסוד מוסד לפי שיטה זו דרק איסור סקילה דגלי קרא לא דחי, אבל בלא זה אפי' איסור כרת דחי דבזה נשאר הסברא מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא כנ"ל, וא"כ איך אפשר לומר דטומאה ואבידה לא דחי אע"כ דהיא אסמכתא. וגם אין לטעות ולומר דהברייתא מוקי במחמר ומש"ה יליף טומאה ואבידה מקרא, ונימא באמת דס"ל לברייתא זו דאין עשה דוחה אפי' ל"ת גרידא, דז"א, דפשיטא דקרא איירי בשחיטה ובשול ולא נטעה בזה כלל, אבל אם נימא דקרא מצי מיירי בלאו דמחמר, שפיר קשה דנגמר מהכא בעלמא דאין עדל"ת. ולחלק בין לאוין עצמם בין לאוי דשבת לשאר לאוין גם בין לאוי דשבת שאין בהם כרת וסקילה, וברייתא דטומאה ואבידה הוא רק אסמכתא, ס"ל להש"ס דל"ה מחלקין כן מצד הסברא, ולא הו"ל לתנא דברייתא לסתום כ"כ, והו״ל להודיע בהדיא שהיא רק אסמכתא ושחלוקין לאוין אלו מלאו דשבת, ולא גמרינן לעלמא דאין עדל"ת:

ועיין בביאורי הגר"א זצוק"ל, יו"ד (ר"מ, ס"ק כ"ו) כתב וז"ל א"ל אביו כו' אע"ג שאמרו שחוט לי בשל לי ומשמע בריש יבמות דדוקא ל"ת שיש בה כרת, סמך על המ"ר שאמר פ' נשא וכו' משמע דוגמת המלך וכו' ואמרי' בספ"ו דסנהדרין וכו' בתנא דבי אלי' פכ"ז וכו' ע"ש. מבואר לענ"ד מדבריו ז"ל דס"ל דמה שכבוד אב אינו דוחה שאר ל"ת אינו מה"ת וכנ"ל, דהרי מה שהביא מסנהדרין מ"ט, גבי מלך דלא ישמע לו לעבור על ד"ת הוא מדברי קבלה. וכן בתד"א שם הביא ראי' דלדבר עבירה לא ישמע לו מקרא דד"ק. אך מה דנקט רבינו הגר"א זצוק"ל דכבוד אב לא דחי ל"ת שיש בו כרת, הנה לפי כל הנתבאר יש להבין באיזה שיטה קמיירי, הא לשיטת התוס' במסקנא מיירי בלאו דמחמר ולא גמרי' מני' משום דאינו אלא הכשר מצוה ולא דחי אפי' לל"ת גרידא, ולשיטת רש"י ז"ל דבמסקנא מיירי בשחיטה ובישול, א"כ רק איסור סקילה לא דחי, אבל ל"ת דכרת שפיר דחי, וכנ"ל. – גם מ"ש דכבוד מלך חמור מכבוד אב, צריך להתבונן דחומר זה שהוקש כבודם ליכא גבי מלך:

ועפי"ז יתיישב ג"כ מה שהעיר בשו"ת מהרשד"ם ז"ל (חיו"ד סי' רל"א) ע"ד הש"ס דמקשה אלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת נגמר מהכא דלא דחי, וז"ל, קשה דשאני הכא דרחמנא אמר אני ה' משמע אתה ואביך חייבין בכבודי משא"כ בשאר מצות וכו' ע"ש וביותר יקשה לפ"ד הש"ס קדושין הנ"ל, והירושלמי ב"מ הנ"ל, דמטעם זה דאתה ואביך חייבין בכבוד המקום אינו דוחה כבוד אב שום ל"ת או עשה אולם להנ"ל מבואר דהש"ס ס"ל דקרא לא אתי לגרע כח עשה דכבוד רק מדרבנן אמרי' אתה ואביך חייבין בכבוד המקום:

אך לרבא דס"ל אין עדל"ת שיש בו כרת. ע"כ צ"ל דס"ל דטעם זה דהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ילפינן מקרא דאני ה', דהרי לדידי' ע"כ מיירי קרא בלאו דמחמר. וא"כ לפי שיטת רש"י ז"ל בפי' סוגית הש"ס, ישאר קו' הגמ' נגמר מהכא דאין עדל"ת, בלא תירוץ, אלא ע"כ משום דס"ל דליכא למילף מכבוד אב, דכתיב בי' אני ה' אתה ואביך חייבים בכבודי:

ט) ומעתה מיושב שפיר קו' הש"ס ב"מ ל"ב הנ"ל, דבס"ד דלא ידע ממעליותא דהוקש כבודם, מקשה שפיר למ"ל לאשמעינן דכבוד אב אינו דוחה שבת, טומאה ואבידה, הא כולהו עשה ול"ת נינהו, ואין לומר דקרא אתי לגלות דגם הל"ת אינו נדחה ונ"מ למלקות, דאכתי ישאר הקו' על הברייתא דקתני טומאה ואבידה, ממ"נ אם על הלכתחילה שלא ישמע לאביו ל"ב קרא דהא טומאה ואבידה עשה ול"ת, ואם על הדיעבד דאם עבר חייב מלקות, יקשה באמת מנ"ל הא, נהי דקרא דאת שבתותי תשמורו אינו מיותר דאתי לאשמעינן דגם הל"ת אינו נדחה, מ"מ הלא אין לנו ראי' מקרא רק על ל"ת דסקילה אבל ל"ת גרידא אה"נ דנדחה מפני עשה דכיבוד אב, ומה מועיל לנו הקרא לענין טומאה ואבידה – ותי' הש"ס סד"א הואיל דהוקש כבודם לכבוד המקום, ומה"ת אה"נ מפני טעם זה דוחה לתו"ע קמ"ל דלא דחי, והיינו מדרבנן, ואסמכינהו אקרא דכולכם חייבין בכבודי:

י) והנה עפ"י המבואר שיטת רש"י ז"ל בביאור הסוגיא יבואר לנו מקור נאמן לשיטת הר"ש מקינון ז"ל בס' הכריתות שלו (אות קס"ג) מה שנקט ליסוד מוסך דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, ולפ"ר לפי שיטת התוס' דבמסקנא מוקמינן קרא בלאו דמחמר, נמצא דבכולא סוגיא מסקינן דליכא קרא למילף מני' דדחי, ורבא ורב אשי שם (ח' א') נקטו להדיא דאין עדל"ת שיש בו כרת וא"כ מנין לו למינקט לדינא דעדל"ת דכרת. – אמנם נראה דמפרש בד' הש"ס כפי' רש"י ז"ל הנ"ל (ועי' במאירי בסוגיין שכתב דגדולי הרבנים מפרשים כן) דלמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובשול וילפינן מקרא דאת שבתותי תשמורו, דרק ל"ת דסקילה אינו נדחה, אבל ל"ת דכרת דחי:

אמנם התוס' יבמות (ו' א') ד"ה שכן הכשר מצוה כתבו להדיא דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש. וכ"כ בתוס' זבחים (צ"ז, ב') ד"ה ניתי דקו' הש"ס שם ניתי עשה ולידחי ל"ת לאו אתאכל כחמור שבה פריך כו' דהו"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש, [ועי' בס' לימודי ה' סי' קל"א]– אך לפ"ר הי' אפ"ל בדברי התוס' זבחים הללו דלא כתבו כן רק משום רבא ורב אשי דמיירו שם בסוגיא ואינהו עצמם ס"ל ביבמות (ח', א') דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ. אלא דזה אינו, דהרי אכתי אין הכרח מזה רק דרבא ורב אשי בתירוצם לא תירצו רק אאם פסולה תפסול, אבל מנ"ל להתוס' לפרש כן בדברי המקשן, וע"כ דס"ל הכי לדינא. אולם לפמ"ש התוס' שם בסה"ד דקו' הש"ס הוא דמאי חזית דילפת מכלאים בציצית דדוחה ל"ת אדרבה נילף מהכא דלא דחי, בתירוצם זה, י"ל דס"ל דאין נ"מ בין ל"ת שיב"כ לשאר ל"ת, דבכל אופן נדחה מפני עשה. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבו בסוגיא דיבמות דשקלינן וטרינן בכולא שמעתא אם עשה דוחה ל"ת שיב"כ ולא קיי"ל דדחי. וכן כתב – בתוספ' הרא"ש ז"ל שם. ועי' בחידושי הריטב"א ז"ל יבמות (ז', א') הדר אמר י"ל חומרא רבה כו' היינו למאי דס"ד מעיקרא כו' אבל אנן סברי כמאן דדחי לה ע"ש, ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל (אלפים סי' ת"ב) ובדברי רבינו ירוחם (ח"א נתיב א' ח"ד) א"ל אביו וכו' ע"ש:

יא) בעיקר קו' השעה"מ, חשבתי לפענ"ד כתי' הב' שבשעה"מ שם, דאתנא דברייתא קא פריך ובברייתא לא נזכר מלקות ובסוגיא דב"מ ל"ב הנ"ל מוכרח זאת לענ"ד, עי' יבמות (ה', ב', ו', א' והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך ומש"ש רש"י ז"ל ותוס' בד"ה טעמא דמבואר מכל זה דאין שום הוכחה מקרא עצמו רק על שבת, ומכח סברא מדמינן שאר לאווין לשבת, וע"כ דקו' הש"ס אינו רק על תנא דברייתא. וכן מבואר לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם בשם מורו ז"ל דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא על אבות מלאכות וכ"כ גם בחידושי הריטב"א ז"ל, לפ"ז אין באן קושיא כלל גבי שבת ל"ל קרא הא שבת עול"ת הוא דהא מצינו לאוקמי קרא במחמר דאין כאן עשה, ובהכרח צ"ל דהקו' רק על תנא דברייתא. וכן מבואר בד' רש"י ז"ל ב"מ שם דקו' הש"ס על אבידה וכ"כ התוס' ביבמות (ה', א') בד"ה ואכתי, והרי אבידה לא נזכר בקרא, וכ"כ המהרש"א ז"ל ביבמות דלשיטת רש"י ז"ל בענין הכשר מצוה ע"כ קו' הש"ס לאו אקרא קאי רק על תנא דברייתא:

וגם מצד הסברא מוכרח דאין לומר דקו' הש"ס הוא רק אקרא לחוד בלי הצטרפות עכ"פ דין א' מהברייתא, דא"כ לא הי' צריך הש"ס להקשות קושייתו על הברייתא דהיטמא וא"ת, רק הו"ל להקשות על הברייתא האחרת המובא ביבמות (ה'. ב') יכול יהא כבוד אב דוחה שבת, וע"כ דיש לקו' זו שייכות לטומאה ואבידה. וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל שבש"מ ב"מ (ל', א') בד"ה קרא למאי אתי, בד"ה קרא למאי אתי, שכתב בתוה"ד וז"ל ומסתברא דקושיא אעיקרא דמילתא נמי קאי דקתני כו' ואם אמר לו אביו חלל שבת אל תשמע לו וכו' עכ"ל, הרי דנקט רק דאשבת נמי קאי, ולא דקאי אשבת לחוד. וכן התוס' ביבמות (ה', א') שהקשו מאי הקשה הש"ס דאם א"ל אביו היטמא לא ישמע לו מטעם דאין עשה דוחה לתו"ע הא טומאה הוא עול"ת שאינו שוה בכל, תירצו דאאבידה קא פריך, ולא כתבו דאעיקר קרא קא פריך, משום דע"כ קאי קו' הש"ס לפחות גם על דין א' הנזכר בברייתא [גם אנו (באות ב') נזהרנו לכתוב דקאי אעיקר קרא וגם על טומאה]:

ואכתי יש להעיר בזה מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות שם ד"ה ונגמר שהקשה דל"א קרא לגופי' משום דשבת עול"ת הוא והא לפ"מ שנראה מדבריו ז"ל בביצה ח' בד"ה והא יו"ט, ס"ל כשיטת הריב"א ז"ל, וא"כ איצטריך קרא דלקי, אולם כבר נתבאר דבלאו דמחמר אין לומר כן דהא אין וקין כלל על לאו זה:

יב) וא' מן הלומדים נ"י, אמר, דמלבד דבברייתא לא נזכר מלקות הרי בברייתא זו נזכר אבידה ובאבידה ליכא מלקות משום דהוי לאו שאין בו, מעשה וא"כ י"ל לפי שיטת הריב"א ז"ל, דקו' הש"ס הוא מאבידה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם והתוס' והרשב"א ז"ל ביבמות (ה', א') ומאי קשיא לי' להשעה"מ, וי"ל בדעת השעה"מ דס"ל דאכתי לא קשה קו' הש"ס, דהא אפשר לומר דהך אתי כמ"ד לאשב"מ לוקין עליו:

ואמנם עיקר הדבר לומר דקו' הש"ס אזלא רק על אבידה, הגם שרש"י ז"ל ותוס' ורשב"א ז"ל פירשו כן מ"מ אינו פסיקא כ"כ – עי' ש"מ ב"מ (ל', א') ד"ה קרא למאי אתי שהובא שם דברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דס"ל דבאבידה ליכא אלא ל"ת לחוד כ"ז שלא נטלה, והביאו דמבואר כן להדיא בירושלמי ב"מ שם, והכריחו מזה דקו' הש"ס בד' ל"ב עשה ול"ת הוא, אינו רק מטומאת כהן בלחוד ולא מאבידה. ומה דמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות הנ"ל די"ל דקו' הש"ס לא קאי כ"א אאבידה, הדבר מבואר לענ"ד דאין זה סתירה כ"כ, דהרי ביבמות שם לא נחית לבאר סוגיא דב"מ, רק מה דקשי' לי' על מה דמבואר מסוגיא דשם דעשה השוה בכל דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, וכונתו שם סובב לומר דגם אם דמסוגיא דב"מ לא יקשה כ"כ משום די"ל דקאי אאבידה, אכתי יקשה אידך קושיתו מיבמות (כ') גבי אלמנה לכה"ג דאמר שם דאין עשה דיבום דוחה לתו"ע דכהנים, ולכן לא חש להאריך כ"כ בזה, וקאי לפ"מ דבעי הרשב"א ז"ל בש"מ הנ"ל למימר מעיקרא, שאעפ"י שכ"ז שלא נטלה לא נתחייב בעשה דהשבה ואינו כעובר על עשה, מ"מ ביטל עשה ול"ת, ומש"ה גם בלא קרא הוי ידעינן דלא ישמע לאביו, אבל שם במקומו שהאריך בזה מסיק באמת דאינו נכון לומר כן דכיון דלא חל עליו מצות השב תשיבם צריך לישמע לאביו. אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי, ובסה"ד מכריח זאת גם מירושלמי, וע"כ דקו' הש"ס הוא אטומאה, וכפי מה שמסיק בחידושיו ליבמות, דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הגם שאינן שוה בכל, והטעם בעשה דמצורע הוא מפני גדול השלום, ולא מפני שאינן שוים בכל:

גם מדברי התוס' ב"מ (ל', ב') שהקשו ג"כ ע"ד הש"ס ל"ב דמקשה הש"ס עשה ול"ת הוא והא טומאה לאו ועשה שאינו שוה בכל ע"ש, ולא תירצו כמ"ש ביבמות דקו' הש"ס קאי אאבידה, [והמהר"ם שיף ז"ל ע"ד התוס' שם הביא דברי רש"י ז"ל שפי' קו' הש"ס מאבידה וכתב דרש"י ז"ל הוכרח לזה עפ"י שיטתו אבל מ"מ טעמא בעי מה הקשו התוס'] מבואר מזה דס"ל ג"כ כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דבאבידה ליכא אלא ל"ת לחוד, וא"כ אין מקום לומר דקו' הש"ס מאבידה:

עוד מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בש"מ הנ"ל, שיש עוד טעם והכרח דע"כ קו' הש"ס אינו אאבידה ממש"ש, וז"ל, אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו אהשבת אבידה ל"ק דכיון דממונא הוא הוי אמינא לציית לי' דכי אמר רחמנא להדר במקום דליכא איסורא עכ"ל. ואמנם זה פשוט לענ"ד דמ"ש דכבוד הוי כאיסור הוא רק נגד ממון אבל נגד איסור י"ל בכבוד אב עצמו אי אמר ל"ב מי איתא לעשה כלל וכמ"ש הרשב"א ז"ל עצמו בתשובותיו (אלפים סי' י"ח) הנ"ל:

סימן ב

א) והנה ביסוד הענין דקיי"ל עשה דוחה ל"ת כתב בעל הליכות עולם ז"ל, וזה לשונו, דע והבן טעמו של דבר, וזה כי העשה תנאי הוא מל"ת, כאלו תאמר דלא תעשה כך, אלא בדבר פלוני, וכו', והוא ענין התנאי שכתבתי, הלכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת, עכ"ל, [ועי' בדברי התוס' (מנחות מ', א', ד"ה כיון) שכתבו בחד תירוצא דכלאים בציצית הותרה לגמרי, ועי' מנחות (ה', ב'):

מה לשבת שכן הותרה מכללה אצל הדיוט במילה וכו' מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית ע"ש] אמנם מדברי רש"י ז"ל, ותוס' (ברכות כ', א' בד"ה שוא"ת) נראה לכאורה דס"ל דמצד דחי' הוא, ולא מצד תנאי. וכבר עמד בזה היבין שמועה (כלל רס"ב) ע"ד ה"ע הנ"ל, מד' רש"י ותוס' אלו:

ויש לראות איך ס"ל לריב"א ז"ל בזה. ולכאורה נראה דס"ל כדברי ה"ע הנ"ל, דבכל עשה דוחה ל"ת הוא מצד תנאי, ומה"ט הגם שיש עשה עם הל"ת, אפ"ה דחי, די"ל שכך היה התנאי על כל ל"ת, שלא נאמרה במקום קיום עשה נגדה, דאם נימא דהוא מצד דחי', יקשה לפ"ר איך נוכל לומר דגם באיכא עשה עם הל"ת, נדחה הל"ת, דכיון שהוא רק בגדר דחוי', אם כן במקום שאין לה רשות לדחות, יהי' מאיזה טעם שיהי', ראוי להיות שגם הל"ת, לא יהי' נגרע מעשה העומדת לנגדו:

איברא לפי יסוד דברי הנו"ב סוף מהד"ק הנ"ל, יבואר דברי הריב"א ז"ל, גם אם נימא דהוא מצד דחי', דהא בדיעבד אחר שכסה אמרי' איפכא מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ושפיר קיים מצות עשה דכיסוי, א"כ בדיעבד ל"ש לומר דהל"ת לא נדחה, משום דבכאן לא ניתן לדחות, דהא בדיעבד קושטא הוא דגם העשה דיו"ט נדחית מפני עשה דכיסוי:

ברם בעיקר החקירה, אם הא דעדל״ת הוא מצד דחי' או מצד תנאי, נראה לענ"ד דגם אם נימא דהוא מצד תנאי, מ"מ ע"כ צ"ל דזה ג"כ הי' בכלל התנאים שיהי' בגדר דחוי', ולא בגדר הותרה, והיכא שאפשר לקיים שניהם לא דחי, וגם ריבוי בשיעור יהי' אסור, עי' בדברי הר"ן ז"ל (פ"ב דביצה, בד"ה ומיהא משמע) שכתב לחלק משבת ליו"ט דבשבת דדחוי' אצל חולה אסור לרבות בשיעור, משא"כ ביו"ט דהותרה מלאכת אוכל נפש, מותר לרבות בשיעור ע"ש. וה"נ בעדל"ת יהי' אסור לרבות בשיעורא, דהתנאי הי' שיהי' רק בגדר דחי':

ובזה יבואר לענ"ד דדברי ה"ע הנ"ל אינם סותרים לדברי התוס' ברכות הנ"ל, דאה"נ י"ל דגם התוס' ס"ל דהוא מצד תנאי, ומ"מ מה שכתבו דבכ"מ דאמרי' עדל"ת לא אמרי' שלא נאמר הלאו במקום העשה, כונתם דלא אמרי' שהוא תנאי לגמרי רק שהוא בגדר, דחוי', ומה"ט קשה שנלמד מטומאת קרובים, דכבוד הבריות ידחה גם דבר שהוא בקום ועשה:

והשתא לפ"ז יבואר לנו דגם אם נימא בדעת הריב"א ז"ל, דס"ל דהוא מצד תנאי, מ"מ לא ניחא דבריו ז"ל, אם לא שננקוט סברות הנו"ב הנ"ל, דכיון דעכ"פ הוא רק בגדר דחי', א"כ במקום שאינו רשאי לדחות, כמו לכסות ביו"ט, ע"כ דל"ה זה בכלל התנאי. איברא לפ"ד הנו"ב א"ש, דהא בדיעבד אה"נ דלא עבר על העשה ונתנה לדחות:

ב) ומצאתי בשו"ת מהרי"ק ז"ל (שורש קל"ט) שהביא דעת השואל בטעם דחיית עשה לל"ת, מעין דברי הליכות עולם הנ"ל, דכיון דמצד הסברא ליכא איסור בל"ת רק מפני שחדשה תורה, איכא למימר דלא אזהר במקום עשה. והשיב לו המהרי"ק ז"ל, וז"ל, ועוד דלפי סברתך דאמרת דלא מצד חומרא דעשה הוא, א"כ היכא שאין העשה דוחה הלאו כגון ביו"ט פשיטא שהוא לוקה משום יו"ט לכ"ע, ואנן חזינן לא' מגדולי המפרשים שפירש דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת, מ"מ לא לקי על ל"ת דיו"ט במקום עשה דהא עשה דתי ללאו, ולא קאי כ"א בעשה דשבתון, ופשיטא שזה היפך כונתך עכ"ל. הנה הכריח מדברי הריב"א ז"ל, היפך דברינו דס"ל דמצד דחי' הוא ולא מצד תנאי:

ויתר דברי המהרי"ק ז"ל שם, מ"ש ע"ד השואל, תמוהים טובא, לענ"ד, דמה שהקשה דלדבריו נימא איפכא כיון דמצד הסברא ליכא חיוב עשה ומה דגלי קרא לחייבו בעשה אין חיובו במקום ל"ת. לא הבנתי כלל דברי קדשו, דהא גלי קרא דהל"ת נדחה מפני העשה ואיך נימא איפכא ממה דגלי קרא. וכן מ"ש עוד בזה, דנימא שלא חייבה תורה במקום ל"ת ונמצא שלא יתחייב בתכלת בסדין של פשתן, וכ"ת אה"נ פשיטא שאין לומר כן כדמוכח בההיא דפ' התכלת (ד' מ"א) מלאכא אשכחי' לרב קטינא וכו' דקאמר לי' ענשיתו אעשה וכו' משמע דמצות עשה הוא, ולפירש"י ז"ל, וכן רב אלפס והמיימון צ"ל שהי' חוטי לבן של פשתן ואפ"ה קרי לי' עשה עכ"ד ז"ל. והוא תמוה דמה צריך ראי' דעשה דוחה ל"ת, ומה צריך להביא ראי' מסוגיא דמנחות גבי מלאכא אשכחי' לרב קטינא, הא בלא"ה מה דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית יבמות (ה', ב'). וגם אם יהי' הלימוד ממקום אחר יכול להקשות כן, דאמאי קיי"ל עשה דוחה ל"ת, ולא אמרינן איפכא דבמקום ל"ת לא נכתב העשה. ובלא"ה זה תמוה דהא גלי קרא דדחי כנ"ל. וכן מ"ש עוד שם וז"ל ועוד לפי סברתך גם בל"ת שיש בו כרת הו"ל דלידחי לי' עשה מה"ט, ואנן קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שיב"כ עכ"ד ז"ל. ולהנ"ל הא מטעם זה עצמו אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דבזה לא גלי קרא:

ג) ובעיקר דברי הנו"ב הנ"ל, דהגם דלכתחילה ראוי שיהי' שוא"ת, מ"מ אם עבר ועשה ל"ה מהב"ע ויוצא ידי עשה יש להעיר בזה, מסוגיא דחולין (קמ"א, א') דפריך הש"ס [נהי דליכא לאו מ"מ] מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, ע"ש. ולפ"ד הנו"ב מאי קושיא הא בעי קרא לגלות דגם בדיעבד אינו יוצא ידי מצות טהרת מצורע, והיינו דכיון דכתיב תשלח ואפי' לדבר מצוה, ממילא אם עבר על עשה זו הוי מהב"ע:

וראיתי בשו"ת חמדת שלמה (חלק או"ח סי' ל"א סוף ד"ה והנה) שהעיר בכעין זה ע"ד הנו"ב באופן הא' שם דאפשר דמה"ת הרשות בידו לעבור על העשה, רק מדרבנן אמרינן שוא"ת עדיף. דלפ"ז מאי מקשה הש"ס מאי אולמי' וכו' דלמא קמ"ל דאסור לעבור עשה דתשלח ע"ש, וכן הובא קו' זו בקונטרס אחרון להש"א (סי' ל"ג) בשם הגאון המנוח ר' יעקב מאיר ז"ל, ולאמת גם על אופן הב' של הנו"ב דגם מה"ת אסור לעבור לכתחילה, יקשה כנ"ל דנימא דקרא אתי לומר דגם בדיעבד לא עשה מצוה:

ותלמיד א' נ"י, העיר דגם אם נימא דאסור לו לעבור על העשה דלא כהנו"ב, מ"מ הלא עכ"פ זהו רק היכא שקיום עשה אחת היא בשוא"ת, דאזי יש מקום לומר שיהי' שוא"ת, משא"כ היכא ששניהם בקום ועשה, ראוי להיות [גם בלא דברי הנו"ב] שבאיזו עשה שיקיים קיים מצוה, (דאין שום מקום לומר שיהי' שוא"ת ולא יקיים שום עשה, דמה נרויח בזה, הלא קיום שני עשין אלו בקו"ע, וביטול שניהם בשוא"ת, נמצא דכלפי עשה שלא יקיימה אינו נוגע לה בין אם יקיים עשה השניה בין אם גם עשה השניה לא יקיים סוף סוף עשה זו לא יקיים, וא"כ הרי פשוט הוא דטוב יותר לקיים לפחות חדא עשה, ועל מה שאין אנו יודעים איזו יקיים נאמר דהברירה בידו) – וא"כ בלא"ה תמוה סוגיא דחולין הנ"ל, דהא עשה דשלוח הקן ועשה דטהרת מצורע שניהם בקום ועשה הם, ובעי קרא ללמדנו איזו יעשה, ושאם יעבור על עשה זו לא קיים מצוה כלל.

ושבתי עפ"י המבואר מדברי התוס' שבועות (ד', אי, ד"ה אבל) בנשבע שאוכל ולא אכל הוי לאו שאין בו מעשה, אפי' אם זרקו לים, והוא משום דבשעת זריקה אין רק גורם שלא יוכל לקיים השבועה. הרי דהגם שע"י הזריקה לים לא יוכל לקיים עוד השבועה, אפ"ה ל"ה רק לאו שאין בו מעשה, א"כ ה"נ בעשין דשלוח וטהרת מצורע דע"י קיום עשה דשלוח הקן לא נוכל לכנות זה דמדחה עשה דטהרת מצורע בקום ועשה, דגם אם אינו מוצא צפרים אחרים, ל"ה בהשלוח רק גורם לבטל עשה זו, ואמנם אם יקיים עשה דטהרת מצורע' הרי' מדחה עשה דשלוח הקן בקום ועשה, ופשיטא שראוי לקיים עשה דשלוח הקן, וידחה עשה דמצורע בשוא"ת, ושפיר אזלא קו' הש"ס הנ"ל, אבל לפ"ד הנו"ב קשה טובא כנ"ל:

וי"ל בזה לענ"ד, דעשה הבאה לנתק ללאו, כיון שיש בכחה לתקן את לאי החמור מעשה, אלימא עשה זו טפי משאר עשה, וראוי שעשה זו דשלוח הקן ידחה עשה דמצורע, וקו' הש"ס מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה, הוא דהש"ס מתמיה מאד, איך ס"ד לומר נגד הסברא כ"כ להאלים עשה דמצורע על עשה דשלוח הקן, הא אדרבה עשה דשלוח אלימא, דעשה זו נמסרה להיות בכחה לנתק ללאו, ואיך ס"ד לומר בהיפך לגמרי – ותי' הש"ס דסד"א דעשה דמצורע חמירא משום גדול השלום. – ולפ"ז א"ש דגם עתה שכבר כתיב תשלח, אפי' לדבר מצוה, אין ללמוד מכאן לכל דוכתא דמה"ת בעשה נגד עשה שוא"ת עדיף, די"ל שאני עשה דשלוח הקן דאלימא משאר עשה כנ"ל:

ה) ובגוף דברי הנו"ב באפן הב' דגם מה"ת אין עשה דוחה עשה לכתחילה יש להתבונן לכאורה מנ"ל לפלוגי בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד, עי' בדברי הב"ח, (חו"מ סי' ז' ס"ק ח', ובסי' י"ז ס"ק ה') מ"ש דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד, ע"ש היטב:

והנה בקונטרסי להלכות דיינים, כתבתי, דאין להעיר ע"ז מדעת הראב"ד ז"ל (הובא בר"ן חולין פג"ה סוגיא דזרוע בשילה) דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחילה, הרי דגם בדאורייתא מחלק בין לכתחילה לדיעבד, דשאני התם דלא אסרה תורה רק המעשה ולא שיאסר גוף הדבר, והוא רק איסורא דרמי אקרקפתא דגברא, וע"ד שכתבו התוס' בתמורה (ד', ב', ד"ה רבא) דצורם אזן בכור אינו נאסר משום כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני, או מכל שתעבתי הר"ז בבל תאכל, דלא גרע מאם נפל בו מעצמו מום, וכיון דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' בנעשה בידים, ע"ש, והוא משום כיון דבנעשה בו ממילא מותר הרי ע"כ שאין האיסור על גוף הדבר רק אקרקפתא דגברא, ואינו נאסר מפני זה גוף הדבר, וה"נ בזה דאם נפל מעצמו איסור לתוך היתר מותר ביש בו שיעור ביטול, א"כ האיסורא לבטל בידים אינו רק אקרקפתא דגברא, ואינו ענין לכללא דהב"ח לאסור גם בדיעבד:

והנה מה שפסק הרמ"א ז"ל בחו"מ (סי' ה' סעי' ב') דהגם דאין דנין בלילה מ"מ אם עברו ודנו דיניהם דין, כבר ביאר זאת הקצוה"ח שם (ס"ק ב') דכיון דגמר דין כשר בלילה אם התחילו ביום, מה"ט אם עברו והתחילו לדון בלילה לא מיפסל הגמר דין מחמת שהי' תחילת הדין בפיסול, מידי דהוי אם פסקו בלא שום טענות כלל, אבל לקבל עדות בלילה, דזה הוי תחילת דין פסול אפי' בדיעבד, ולכן לא הגיה הרמ"א ז"ל כלום בסי' כ"ח עכתו"ד ז"ל ואמנם לדעת הרשב"ם (ב"ב קי"ד, א') דאם קבלו עדות בלילה דנין ע"פ אותה קבלה, נצטרך לומר, דהיכא שגוף הפעולה אינו בא רק בשביל דבר אחר היוצא ממנו והוא התכלית שהי' מועיל גם אם הי' בא בלעדי הפעולה, בזה מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד ומש"ה לענין קבלות עדות דלא אברי סהדי אלא לשקרי אם רק נודע לנו האמת, יהי' ע"י איזה צד שיהי', הרי תו אפשר לעשות פס"ד ע"פ אותה הידיעה והא דבלילה אין עד נעשה דיין הוא מטעם שחל עליהם שם עדים מפני כי ראו בשעה שלכתחילה אסור לקבל בה עדים, ולא תהא שמיעה גדולה מראי' ס"ל להרשב"ם דהוא רק בעדות החדש] ועי' בברכי יוסף (חו"מ סי' י"ז אות ו') מ"ש ע"ד הב"ח הנ"ל:

אולם גם דברי הנו"ב נכונים, דרק בדבר המפורש בקרא או דיש לנו איזה ילפותא מקרא, יש לנקוט דמעכב גם בדיעבד, אבל בנידון דידן ששורש הדבר דאין עשה דוחה עשה לא נודע לנו מקרא, ורק דהסברא נוטה כך דגם מה"ת י"ל מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה וכיון דאין זה רק מצד סברא זו, אין לאסור בדיעבד דאז אמרי' איפכא מאי אולמי':

ו) נחזור לשי' הריב"א ז"ל, דעודנה חובה עלינו לבאר דאם נחליט כן בדעתו ז"ל דהא דאינו דוחה לכתחילה הוא רק משום מאי אולמי', ומה"ט בדיעבד אם עבר וכסה אמרי' איפכא מאי אולמי, ולא עשה שום איסור, א"כ נשאר לנו קו' התוס' בסוגיא דחולין הנ"ל בד"ה לא צריכא, דלמה לי' להש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלה, והא לשיטת הריב"א ז"ל הלאו בלא"ה ליתא, ומשום מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ליכא בזה, דהא בעשה דמצורע הו"א דאלימא משום גדול השלום:

ולכאורה י"ל בזה עפ"י דברי התוס' פסחים (נ"ט א') ד"ה אתי, שכתבו בשם ר"י דבעשה החמיר הדוחה עשה הקל ל"ב בעידנא, והביאו ראי' מסוגיא דשלהי חולין הנ"ל, דאי לאו דאמר רחמנא תשלח לדבר מצוה, הו"א דדחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן ע"ש, מבואר מזה דס"ל דעשה דמצורע נגד עשה דשילוח הקן ל"ה בעידנא, ועי' בטורי אבן חגיגה באבני שוהם ד"ה כופין שכתב דראי' זו אינו מכיר כלל דהא עשה דשילוח אינה מבוטלת כל כמה דלא שחט את האם נמצא דכששחטה לשם מצורע בא ביטול עשה דשילוח עם העשה דטהרת מצורע כאחת ובעידנא ע"ש, [ועי' בדברי הריטב"א ז"ל ב"מ ל"א א' ד"ה לדבר מצוה ע"ש היטב], אמנם כבר ביארו לנו את דברי התוס' הנ"ל בס' אור יקרות פסחים שם, וס' לימודי ה' לימוד קצ"ח וס' בית ישחק על הרמב"ם ז"ל (פ"ג מ"ה חו"מ הלכה ה') והוא, דשיטת ר"י ז"ל הוא כשיטת הנ"י פ"ב דב"מ שכתב אהא דפריך הש"ס שם למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בבית הקברות הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, דלקושטא גם ל"ת לחוד לא נדחה מפני עשה דאבידה משום דעיקר המצוה ל"ה אלא בשעה שמהדר למרא [וכ"כ ה"ה בפ' י"א מה' גזילה ואבידה ה' י"ח] והש"ס דנקט עשה ול"ת לרווחא דמלתא אקשי הכי ע"ש, הרי דס"ל דאזלינן רק בתר עיקר ועצם המצוה, והשאר ל"ה רק הכשר מצוה, [וחולק ע"ד הרנב"ר ז"ל שהביא שם דס"ל דגם באבידה הוי בעידנא דהא מתעסק במצוה], וה"נ בעשה דמצורע דעיקר ועצם המצוה הוא ההזי' והלקיחה והשחיטה הוי רק הכשר מצוה, ובס' בית ישחק הביא עוד ראי' לזה, דעשה דמצורע אינו אלא טהרתו, ממה שמנה הרמב"ם ז"ל בריש פ"א מה' טומאת צרעת, את כל מה שצריך לטהרתו במים חיים, וכו' והשתי ציפרים, למצוה אחת ושם המצוה טהרת מצורע ע"ש, ולענ"ד מבואר כמו כן דעת התוס' ביבמות (ו, א') ד"ה שכן, והרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל שם, שפירשו בדברי הש"ס שם:

אלא משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה, דהיינו דקרא מיירי בלאו דמחמר ולא ילפינן מהכא דאין עדל"ת דשאני כבוד או"א שכן הכשר מצוה דכשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבידה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיות הלאו אינו מאכילו ומלבישו ע"ש, הרי דס"ל דמשום דעיקר ועצם המצוה אינו רק בשעת הנאה ממש, מש"ה כל הקודם לזה הוי רק הכשר מצוה ולא מצי למדחי, והגם דמצות כבוד אב הוא גם בגרם הנאה אם רק דלבסוף מטי לי' הנאה, כמבואר בקידושין (ל"ב א'), שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם מגיע אמר להם עד כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו, וכתבו התוס' שם ד"ה רב יהודא, דמיירי שזרקו לים למירמא אימתא אאינשי דביתא, ועי' בשו"ת מהרי"ק ז"ל (שורש קס"ו ענף ד'), מ"מ ס"ל להתוס' ורמב"ן ורשב"א ז"ל, דהגרם הנאה לא מצי למידחי ואינו אלא הכשר מצוה. וה"נ גבי עשה דמצורע עיקר המצוה הוא ההזי', וכל הקודם הוי רק הכשר מצוה, ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה דפריך הש"ס חולין גבי עשה דמצורע נגד עשה דשילוח הקן עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, גם אם הי' ל"ת לבד לא הית' נדחית, דהא בעת שעובר על ל"ת דלא תקח אם על הבנים אינו מקיים עשה דמצורע, והגם דכתיב ולקח הרי אין זה רק הכשר מצוה כנ"ל, והש"ס דנקט עשה ול"ת לרווחא דמילתא אקשי הכי, וכמ"ש הנ"י ז"ל הנ"ל על סוגיא דב"מ שם, והר"ן ז"ל בפ"ג דר"ה בהא דקתני שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ונקט הש"ס הטעם דעשה ול"ת הוא, דלרווחא דמלתא נקט הכי, דהא בכה"ג ל"ה בעידנא ואפי' ל"ת גרידא לא דחי, וא"כ מיושב בזה קו' התוס' חולין הנ"ל דשפיר הוצרך הש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלי' דלאו עברי' דבלא זה אין הל"ת נדחית בזה מפני עשה דמצורע כנ"ל:

אלא דלכאורה ז"א, דהא מרי' דהך דינא הוא הריב"א ז"ל והא התוס' פסחים נ"ט הנ"ל הביאו שהריב"א ז"ל הקשה על מה דקאמר הש"ס, אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה, הא ל"ה בעידנא, הרי דהריב"א ז"ל עצמו חולק ע"ד ר"י ז"ל הנ"ל, וס"ל דגם בעשה נגד עשה בעינן בעידנא וא"כ ע"כ צ"ל בהך דעשה דמצורע נגד שילוח הקן דשפיר הוי זה בעידנא, וכשיטת הרנב"ר ז"ל שהביא הנ"י הנ"ל משום דהא מתעסק במצוה, ועי' בס' מגילת ספר על הסמ"ג (לאוין ק"נ דף ע"ח, ב') מ"ש בזה. ויש לדחות:

אולם גם לפ"ז מ"מ הא זה פשוט עכ"פ דאין זה בעידנא ממש עי' היטב במגילת ספר הנ"ל) וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר הריב"א ז"ל דגם אם איכא עשה בהדי' ל"ת, הל"ת נדחה, רק גבי כיסוי דהוי בעידנא ממש והדחוי הוא בעת עשיית עצם המצוה כולה כמבואר בביצה (ח' ב') משא"כ היכא דאינו בעידנא ממש, י"ל דע"ז נאמר לא דינו של הריב"א ז"ל, ונהי דאם ל"ה רק ל"ת לחוד הי' נדחה גם בכה"ג מ"מ כיון דאיכא גם עשה בהדי' לא נדחה הל"ת:

וגם י"ל דל"ד לכסוי הדם דאם לא יכסה עתה ביו"ט יתכן שתתבטל מצוה זו לגמרי דהא אפשר שהדם יבלע עד הלילה, וגם אם לא הי' נבלע אפשר שיהיה נטרד בלילה איזה זמן עד שיבלע או יתנגב הדם, משא"כ גבי טהרת מצורע, דעפ"י רוב ימצא ציפרים אחרים לקיים המצוה:

ויותר נראה דרק בעשה ול"ת דיו"ט דהעשה אינו בא לתיקון הלאו ס"ל להריב"א ז"ל דאין כח העשה מעורב הלאו ואין מאלימים עצמן זה את זה, מה"ט אתי עשה ודחי לי', משא"כ בעשה ול"ת דשלוח הקן דהלאו הוא ניתק לעשה, בכה"ג י"ל דגם להריב"א ז"ל כח העשה מעורב בלאו ולא מצי עשה לדחותו ומצאתי ת"ל בס' תועפת ראם (בהשמטות לחלק או"ח ד' כ"ז, א' בד"ה עוד עלתה) שכתב יסוד הסברא של תי' זה, רק הקדים דברי הריטב"א ז"ל (קידושין ל"ד) מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דגבי שלוח הקן הל"ת אתי לקיומה דעשה ומה"ט העשה והל"ת יחדיו ידבקו ואין עשה דוחה עשה וגם לאו:

ז) עתה נעתיק עצמינו להתבונן קצת לע"ד בדברי התוס' חולין הנ"ל, בתירוצם, לקושייתם ע"ד הריב"א ז"ל וזה לשונם, וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל:

ולכאורה דבריהם צ"ע טובא, דהא לפ"ז תהדר קו' הנו"ב הנ"ל לדוכתי, דהו"ל מצוה הבב"ע מכח איסור הל"ת המוטל עליו, ותו הדר חיוב מלקות:

ונראה דהתוס' אזלי הכא בשיטתם בסוכה (ט' א') בד"ה ההוא דמהבב"ע אינו פוסל רק מדרבנן ומה"ט הגם דהלאו נשאר מ"מ לא לקי דמה"ת אין העבירה מבטל את המצוה, [ולפ"ז יש להעיר במה שמבואר (בסי' א') ליישב קושיותיו של השעה"מ עפ"י דברי הנו"ב, דאכתי לא יעלה זאת לפי דברי התוס' אלו], ואולם לפי המבואר מדבריהם סוכה (ל' א') דמהבב"ע פוסל מה"ת שהקשו למ"ל קרא דאין יוצאין במצה של טבל ת"ל דהוי מהבב"ע ע"ש, ע"כ צ"ל בשיטת הריב"א ז"ל דס"ל דהלאו נדחה לגמרי. וכן מבואר בפשטא מדברי הרשב"א ז"ל ביצה (ח' ב') שהביא שיטת הריב"א ז"ל בלשון ״לית בי' לאו״ והגם דגם בלשון הריב"א ז"ל שהביאו התוס' כתבו דהלאו כמאן דליתא, ואפ"ה פירשו דזהו רק לענין דלא לקי ולא דמדחי לי' לגמרי, מ"מ הרי התוס' ביארו זאת בפירוש אבל הרשב"א שהביא דברי הריב"א כמו שהן. נראה דס"ל דהלאו נדחה לגמרי. וגם ממה דנקט התוס' בלשונם ז"ל וצ"ל לפירושו ״שמא" דוקא וכו. נראה כי גם הם לא החליטו זאת בבירור. בשיטת הריב"א ז"ל, והיינו משום דזה לא יתכן רק אם מהבב"ע דרבנן כנ"ל:

ה) ואכתי יש לדון. לפמ"ש התוס' עצמם (בסוכה ג' א' ד"ה דאמר) גבי מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דפסול לב"ש משום גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. דע"י גזירה דרבנן זו לא יצא גם את המצוה דאורייתא ע"ש. לפ"ז גם אם מצוה הבב"ע דרבנן מ"מ יתחייב מלקות דהא ע"י דרבנן גם עשה מה"ת לא קיים, נמצא דליכא מה לדחויי:

אורם י"ל דיש חילוק מורווח, בין הא דראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, להא דמהב"ע, דבסוכה הגזירה דרבנן היא גזירה פרטית על מצוה זו עצמה, משא"כ במהב"ע שהיא תקנה כוללת, וכסברות הריטב"א ז"ל (קידושין ל"ב א' ד"ה הא דאקשינן), דלאו דלפני עור לא תתן מכשול דהוא לאו כללי הוא קל מלאופרטי ע"ש, וגם לענין מלקות חזינן דלאו שבכללות יותר קל ואין לוקין עליו, וה"נ י"ל במילי דרבנן:

אך יש לחקור לפ"ד התוס' סוכה הנ"ל, בהא דמבואר במנחות (מ', א') בלשון א' של רש"יז"ל, ובשבת (כ"ה, ב') בדברי הש"ס, דסדין בציצית פטור גם לב"ה גזירה משום, כסות לילה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' ציצית ה"ז), איך דינו עתה אם הטיל תכלת בסדין של פשתן אם לוקה או לא, אם נימא גם בזה דאפי' המצוה דאורייתא לא קיים ויהי' כלאים שלא במקום מצוה ויתחייב מלקות משום כלאים. והגם דהמלקות הוא מעשה, י"ל דמ"מ ל"ה זה עקירת ד"ת בקום ועשה, דחכמים לא אמרו רק דסדין פטור מציצית והעמידו תקנתם במקום מצוה שא"י גם מה"ת נמצא שהחיוב מלקות מסתעף בזה רק ממילא:

ומדברי התוס' סוכה הנ"ל עוררתי זה כמה ע"ד הט"ז (יו"ד סי' קצ"ח ס"ק ל"א) שכתב וז"ל, ונפקא מני' בין גזירות מרחצאות לביפתותא. דכל שאסור מטעם גזירת מרחץ אסור אפי' בדיעבד שהרואה יטעה לומר שיש היתר לטבול במרחץ של כלים משא"כ לטעם ביעתותא הכל יודעים שצריכה לטבול שפיר אלא שיש לחוש לשוגג שמא תפחד ולא תטבול דזה לא אסרו בדיעבד וכו' ע"ש. ותמהני הא גם בסוכה הכל יודעים שצריכים לישב בסוכה וכל גזירתם שמא ימשוך אחר שולחנו, ואעפי"כ אמרו לו שלא קיים מצות סוכה מימיו, גם את המצוה דאורייתא, אף שכבר גמר אכילתו ולא נמשך:

ט) עוד זאת. יש לבאר לענ"ד, דלפום רהיטא אם נימא דהתוס' אזלי' הכא בשיטה זו. דמהבב"ע איני, פוסל רק מדרבנן, הי' מקום מורווח ליישב קושייתם ע"ד הריב"א ז"ל, גם אם נימא דהלאו נדחה לגמרי, די"ל בפשיטות דמש"ה הוצרך הש"ס לאוקמי בעבר ושקלי' דבלא"ה נהי דעשה דמצורע דוחה להל"ת. מ"מ לא תוכל לדחות העשה דשלוח הקן הגם דיש לה אלימות דגדול השלום משום דכבר הוחלש כחה בדחייתה את הלאו, ולכן הוצרך הש"ס למשכח גוונא דליכא לאו דבזה הי' סוד שמפני אלימות דגדול השלו' ידחה עשה דמצורע לעשה דשלוח הקן ובשלמא אם נימא דמהבב"ע פוסל מה"ת. הי' מוכרח דע"כ ס"ל להריב"א דבמה שדחה להל"ת אינו נגרע מכחה כלום, דאל"כ תהדר קו' הנו"ב לדוכתי', דהוי מהב"ע, מפני העשה דכנגדה ול"ש לומר דבדיעבד אמרי' איפכא מאי אולמי', דהלא כבר סר כחה במה דדחי להל"ת, אולם אם נימא דמהב"ע מדרבנן שפיר י"ל כנ"ל, וא"כ מאי קשיא להו להתוס':

ונראה דזה תלוי אם יש כח לעשה לדחות כמה לאוין אם לא – הנה הפני יהושע (ביצה, ח' ע"ד התוס' ד"ה בעפר תיחוח) כתב וז"ל, ול"ל דכיון דעביד חרישה וכתישה הוי תרי לאוין ולא אתי עשה ודחי, הא נמי ליתא דבהדיא אמרינן במסי' נזיר (מ"ח. ב') גבי כ"ג ונזיר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין עכ"ל, ואמנם האור חדש (פסחים. מ"ז. ב', ע"ד התוס' ד"ה פשיטא) כתב בפשיטות דאין עשה דוחה עשה כמה לאווין ע"ש. ובאמת התוס' ביבמות (ג'. ב' ד"ה ל"ת) כתבו להדיא, דילפינן מכלאים בציצית דדחי אפי' תרי איסורי ע"ש. הרי דלא אמרינן סברא זו דכיון דהחולש כחה בדחיות חד לאו תו אין בכחה לדחות את הלאו השני, וא"כ כ"ש לענין ל"ת ועשה היכא דהעשה הדוחה היא עשה אלימתא:

אמנם מדברי הרשב"א ז"ל (ביבמות ח' א' ד"ה רבא) משמע דס"ל דאין עשה דוחה שני לאוין שכתב וז"ל, דאשמעתין ל"ק אמאי לא אמר סד"א ניליף מאשת אח גופי' דהכי בעי למילף מני' לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורא, אבל לרבא קשיא דס"ל דאפי' בחד איסורא אין עשה דוחה ל"ת שיב"כ קשיא, ותי' דשאני התם דמצותו בכך והא דלא משני הש"ס כן, עדיפא מני' קמשני, עכתו"ד ז"ל, הרי דחולק ע"ד התוס' הנ"ל, וס"ל בדברי הש"ס דמחלק בין חד איסורא לתרי איסורא כפשטי' דל"א מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין לפ"ז י"ל כנ"ל דהגם דעשה דמצורע יש בכחה לדחות העשה דשלוח הקן לבדה והל"ת לבדה, מ"מ שניהם יחד אין בכחה לדחות דכבר סר כחה בביטול א' מהם:

והנה החקרי לב המצויין לקמן כתב, דלפ"ד התוס' יבמות (כ'. ב') ד"ה אמר דאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה מבואר דס"ל דדיינין לכל חד באפי נפשה ואין שום עדיפות בתוס' עשה, ומינה נ"מ דעשה דחי תרי לאוי ע"ש, אמנם לפי סברא הנ"ל דנימא דבזה שדחה לאו א' הוחלש כח העשה ואין לה כח לדחות לאו השני, ליכא ראי' מהתם, דהגם דאין הלאוין מאלימין עצמן זה את זה, אפ"ה אינם נדחים מפני עשה א', ועי' עוד בחקרי לב שם שהביא דברי הריטב"א ז"ל (ב"מ. ל"א) דתרי עשה דחי ל"ת ועשה:

אולם גם לפ"ד הרשב"א ז"ל אכתי אין הכרח דהטעם דאין עשה א' דוחה ב' לאוין הוא משום דנחלש כח העשה בדחייתו ללאו א' רק משום אלימות הלאוין הוא דנותנים כח זה לזה. וא"כ זהו רק בשני לאוין אבל בלאו ועשה דלשיטת הריב"א ז"ל אינם נותנים אלימות זה לזה. שפיר קשה קו' התוס' דלמ"ל להש"ס לומר ל"צ דעבר ושקלי', והוצרכו לחדש דלאו נשאר ומאלימים עצמן זל"ז וגם יש לעיין בד' הרשב"א ז"ל לדינא דאולי כיון דס"ל דפסקינן כרבא דאין עדל"ת שיב"כ דלדידי' החילוק מאשת אח הוא משום דמצותו בכך, י"ל דלדידי' לא מחלקינן בין חד איסורא לתרי איסורא. או י"ל כיון דגם לאידך. הו"מ לתרוצי דאשת אח שאני דמצותו בכך רק דעדיפא לי' סברא זו לחלק בין חד איסורא לתרי איסורא מה"ט הגם דלרבא ההכרח לתרץ באופן אחר, זהו רק משום דס"ל דאפי' חד לאו שיש בו כרת אינו נדחה מפני עשה, אבל מ"מ בעיקר הסברא לחלק בין חד איסורא לתרי איסורא, אין לנו חולקים:

וראיתי בספר משמרות כהונה (פסחים מ"ז. ב') ע"ד התוס' ד"ה וכתישה שכתב ע"ד הפ"י הנ"ל די"ל:

דהא דלא אתי עשה ודחי תרי לאוין נלמד מהא דריש תמורה דלא מנתק חד עשה לתרי לאוין, ולפמ"ש התוס' במכות (ט"ו. ד"ה רע"א) דרק בלאוי דסמיכי הוא דלא אתי עשה ומנתק לתרי לאוין, ה"ה לענין דחי' כן הוא. ולכן בכ"ג ונזיר דאינן סמוכים קאמר שפיר מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי, אבל בחרישה וכתישה דמחד לאו נפקא הוי סמיכי אהדדי, וי"ל שפיר דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי עכתו"ד ז"ל. הנה לדבריו דענין דחי' ונתוק לעשה. דומה זה לזה. יבואר לנו דלפ"ד רש"י ז"ל בתמורה (ד'. ב') ד"ה תרי לאוי ועשה. דאינו סופג אלא מ' משום דחד לאו מנתק. ה"נ לענין דחי' לא דחי רק חד לאו. והיה מיושב קו' התוס' על הריב"א ז"ל כנ"ל דהגם דעשה דמצורע יש בכחה לדחות להעשה דשלוח הקן לבדה ולהל"ת לבדה אבל שניהם יחד אין בכחה לדחות. ולדברי התוס' בתמורה ב'. ד"ה וסופג, דסופג שמונים, שפיר י"ל כסברות התוס' חולין הנ"ל דהיכא דיש בכח העשה לדחות כ"א לבדו דוחה גם אם נזדמנו שניהם יחד, והגם דבלאוי דסמיכי נימא דאין עשה דוחה אותם כמו דאין עשה מנתקם. מ"מ זהו רק משום שהלאוין מחזקים עצמן זה את זה. דמשום האי טעמא לא נדחה אפילו א' מהם:

ברם בעיקר דברי המשמרות כהונה. מלבד דעיקר הדבר שהעיר ע"ד הפ"י אינו מובן לענ"ד דגם אם נימא דבלאוי דסמיכי אין עשה דוחה אותם, ממהרי הטעם הוא מפני שהלאוין מאלימין עצמן זה את זה. א"כ במלאכות יו"ט דעכ"פ נכללו בחד לאו לא חמירי כ"כ כשני לאוין מפורטים, גם יסוד הדבר לדמות דחי' לניתוק אינו ברור כ"כ דהא התוס' בזבחים (קי"ד ב') ד"ה אלמה כתבו, דבהא דאין עשה מנתק תרי לאוי בעינן שיהיו תרווייהו סמוכין אצל העשה הרי דהטעם בניתוק הוא. דאמרי' להכי אתי הלאו השני להוציא מכלל לאו הניתק לעשה, משא"כ בדחי' דהגם שהלאוין סמוכים אהדדי מ"מ הא אינם סמוכים אצל העשה, ונישנו למלתייהו:

ועיין בחקרי לב יו"ד (חלק ג' ה' מילה סי' קט"ו) בארוכה בענין זה:

יא) והנה לפי מסקנות התוס' חולין הנ"ל בשיטות הריב"א ז"ל הנ"ל יתיישב בזה בפשטא קו' הדברי אמת (קונטרס ששי בענין לאוין תוד"ה וראיתי למהריק"ו ד' פ"ז. דפוס הלברשטאט), דלשיטת הריב"א ז"ל תהדר קו' הר"י מארץ ישראל בתוס' קידושין (ל"ד. א') ד"ה מעקה, דאשה שאינה חייבת במעשהז"ג תדליק שמן שריפה ביו"ט, והוכיח מזה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה. ומה נאמר בקו' זו לד' הריב"א ז"ל ע"ש. אולם להנ"ל א"ש דכמו דהלאו מאלים להעשה י"ל ג"כ דהעשה מאלים כח הלאו. ולא נדחה רק לענין מלקות. ומה"ט גם אשה לא תדליק בש"ש. הגם דליכא גבה עשה. דהא אין אנו דנין עתה לענין מלקות על מה שעבר. רק לענין לדחות לכתחילה, ועל הלכתחילה אינו משתנה דין זה גם לפ"ד הריב"א ז"ל כנ"ל.

ובענין זה ראיתי בס' מעשה רקם (בפחד יצחק ע"ד התוס' קידושין הנ"ל) שהעיר בסוגיא דחולין הנ"ל דאמאי לא נימא דכמו דבאשה הגם דליכא העשה אפ"ה נתאלם כח הלאו מחמת שיש עמו עשה, ה"נ בזה, דהגם דעבר ושקלי' דלאו עברי' מ"מ יהי' אלים כח עשה זו מחמת שיש עמה לאו, עכתו"ד ז"ל. ולע"ד נראה דיש נ"מ רבתא בין אם אנו באים לדחות הל"ת שיש עמו עשה. להיכא דאנו באים לדחות העשה שיש עמה ל"ת. ועל דרך שכתבו התוסי פסחים נ"ט, הנ"ל דבל"ת דחמיר בעינן בעידנא משא"כ בעשה החמיר שדוחה עשה הקל, וה"נ י"ל בזה דבעבר ושקלי' דאינו עומד עתה נגדינו הל"ת. רק העשה. בזה אינו מועיל אלימות זו שיש עמה ל"ת שלא ידחותה עשה החמיר, משא"כ היכא דעומד לפנינו הל"ת דחמירא אזי מספיק לנו אלימות זו שיש עמו עשה, דל"מ לעשה דכנגדו לדחותו:

יב) גוף מקורו של הריב"א ז"ל, הוא מסוגיא דפסחים (מ"ז ב') אחרישה לא לילקי הואיל וחזי לכסויי דם ציפור, ולכאורה יש לעורר בזה עפ"י סוגיא דסנהדרין (כ"ו. ב). הנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת וכו', ואכשרינהו ר"ה ברי' דרב יהושע וכו', סברי מצוה קעבדי. והא קמשמתינא להו סברי כפרה קעבדי לן רבנן ע"ש, וכמו כן י"ל בכיסוי ביו"ט דל"ה מזיד גמור משום דסבר מצוה קעביד ומה"ט לא לקי:

אולם ז"א. דאף אם נודה לזה וגם אם התרו בו וקבל התראה נימא דאינו נקבע בדעתו זאת לעבירה גמורה. מ"מ אכתי לא תתיישב בזה סוגיא דפסחים הנ"ל. דעכ"פ הואיל ל"ש בזה דאיך יפטר מזיד הואיל אם לא הי' מזיד. ואמנם לפ"ד הריב"א ז"ל דהל"ת נדחה שפיר שייך בזה הואיל, דהא בדם ציפור הפטור בעצמותו גם אם הי' אופן שיהי' עליו שם מזיד גמור.

סימן ג

מה שחזר והשיב חגי נפתלי שליט"א לרבינו הגאון המחבר זצ"ל ע"ד תשובתו למעלה בסי' א' אות א' ב' ג':

רב שלום וברכה וחיי אריכי לכבוד האי גב"ר ידיד עליון הרב הגאון חו"ב צדיק יסוד עולם כקש"ת מוהר"י צבי מיכל שליט"א אחד"ש תורתו הרמה והנשאה והודעת שלומנו כלנו בח"ש יקרת מכתביו הנחמדים קבלתי היום והנני מחזיקנא טובותא למר על טרחתו וכו':

אולם מה דהוסיף שם באות ב' וז"ל. וגם לפמ"ש רש"י שם דקו' הש"ס הוא מאבידה וכו', במחמכ"ת הוא שפת יתר, דהא מאבידה פשיטא דלא התחיל השעה"מ להקשות כלל דהא ליכא מלקות בלאו דל"ת להתעלם והשעה"מ דייק בלשונו והק' רק מטומאה. ומעכ"ת כ' בעצמו כן (באות ג') לענין לאו דמחמר. (עיין לעיל בסי' א' אות י"ב):

אך בעיקר הדברים לפ"ר מוקשה טובא, דהאיך אפ"ל דלא קיים עשה דהשבה משום מהב"ע, הא מבואר בירושלמי בקורע בשבת דל״ה מהב"ע משום דאיהו עביד עבירה ובריטב"א סוכה דאי קרקע א"נ, ל"ה מה"ב מטעם זה. והיינו דדוקא בגזילת מטלטלין דגם עכשיו יש שינוי על החפץ ע"י הגזילה דעי"ז א"י להקדישו ולמכרו. משא"כ בקרקע וכן בקורע בשבת. דאין על החפץ שום שנוי בשום ענין שבעולם ע"י העבירה שעשה מכבר, [וזה איזהו שנים כתבתי ע"ד התפארת ירושלים סוכה אט"ז במ"ש וז"ל ובזה אפ"ל וכו' ע"ש. הנה על הקו' מנעבד מתרץ שפיר דזה דומה ממש הדק הטיב לקרקע א"נ אבל עכשיו דכתיב קרא דנעבד אסור לגבוה והה"ד מחובר (מס' ע"ז מ"ו ב' ורמב"ם פ"ד ה"ז מאי' מזבח) א"כ שוב חלה העבירה על האילן לענין לגבוה וממילא הוי ג"כ מהב"ע לענין מצוה. וכמו במטלטלין דנקרא חלות העבירה על החפץ משום דניגזלין והוציאם מרשות בעלים, וצריכנא עוד לעיין בדמיון הזה לגזילת מטלטלין האם נקרא זה דהוי חלות העבירה על החפץ. ויש לעיין לכאורה בתקף את חבירו והוציאו מסוכתו באופן שא"י להוציאו בדיינים דשוב א"י להקדישו, גם לכאורה ק' עליו מד' תוי"ט בעצמו בסמוך ד״ה של אשירה ע"ש, ע"כ לשוני ולא נפנתי כעת לעיין בזה ומסתמא מעכת"ה ישיב בזה כידו הגדולה]. א"כ הה"ד בנ"ד האיך אפ"ל דכשהשיב האבידה לבעלים לא קיים העשה. בשביל דאיהו עביד עבירה בהטמאו לביה"ק, הא על החפץ אין שום שנוי בשום ענין מחמת העבירה, וכאן עדיף טובא דגם בעת עשיתו העבירה ל"ש לומר דעשה עבירה בהחפץ דהא עבירתו הוא רק מה שהיה בביה"ק גם אלו נכנס שם שלא בשביל האבידה:

עוד ק' לכאורה מתוס' ר"פ לה"ג גבי לולב של אשירה דל"ה מהב"ע משום דהי' יכול לקיים המצוה גם זולת העבירה אלו לא נעבד. א"כ גם כאן אלו נתגלגלה האבידה חוץ לפתח ביה"ק, ג"כ היה יכול לקיים המצוה, אך בזה י"ל עפ"ד הנימוק"י ב"מ ל' בשם הר"ן דהק' דל"ה בעידנא ותי' דגם בנטילת האבידה מקיים מצות השבה והגם דלא נגמרה דמי למל ולא פרע דמ"מ המילה דוחה שבת משום דהוי חלק מהמצוה כן נטילת האבידה הוא חלק מהמצוה. וסיים וז"ל דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם מכוין לגזילה או לילך לו מיד עבר העשה עכ"ל, (ולפ"ר ק"ל דבנתכון לגזלה מבואר כן בגמ' (כ"ו) נטלה לפני יאוש עמל"ג עובר בכולן וכו' משום השב תשיבם. אבל בדין הב' בהולך לו הרי איתא התם בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא בל"ת להתעלם בלבד, וצ"ע לעת הפנאי איה"ש] לפ"ז אין מקום לומר דגמר המצוה היינו ההשבה ליד הבעלים תדחה הלאו דהא ל"ה בעידנא, ורק כל ענין הדחי' היא בשעת נטילתו, ובזה שפיר י"ל דלא מקיים המצוה משום מה"בע, דכבר נתקבלו דברי החמד"ש דבאם בעת קיום המצוה עושה העבירה אזי גם ביכו"ל המצוה בל"ע הוי ג"כ מה"ב, וראייתו מקו' התוס' במצה ש"ט. וגם להר"י הלוי הובא בנימוק"י דחולק אהר"ן הנ"ל צ"ל לדידי' דלרווחא דמילתא אקשי הכי ע"ש, והיינו גם אם היה בעידנא דהיינו אם הוינא אומרין כסברת הר"ן, מ"מ ק' עול"ת א"כ הדרן הדברים כהנ"ל, אליבא דהר"ן, ואזדי הקו' דרך ממנ"פ כמובן:

ועל קו' הא' הנ"ל אין לתרץ כן ולומר דהגם דלא יקבע העברה על החפץ מ"מ כיון דעושה העבירה בשעת קיום המצוה כדברי הנמוק"י הנ"ל שוב הוי מה"ב דזה ליתא דהא גם בקורע בשבת כן הוא, וגם בתוקף א"ח והוציאו מסוכתו נ' דגה בעת ישיבתו בסוכה עושה עבירה דל"ג משואל של"מ דהוה גזלן דאו' לרוה"פ [זולת להראב"ד הובא באס"ז ב"ק צ"ז והריטב"א קידושין, עז"ר חי"ד הלכה י"א א"ד] ושולח יד בפקדון הוי גזלן אפי' בתשמיש שא"ב חסרון ויש לעי' בזה:

גם יש מקום לדבר היכן מצינו עניני דמה"ב במצוה שבין אדל"ח דדוקא במצוה שבאלמ"ק דתכלית המכוון הנ"ר לפניו ית' שאמרתי ונעשה רצוני, משא"כ בבאל"ח דתכלית המכוון שישיג הזולת את שלו, והרי השיג. דוגמא לזה היעלה עה"ד לדון במ"ע דהשבה או במצות דפריעת בע"ח אם ישיבנו בלא כוונת מצוה דלא יצא המצוה לרוה"פ דמצ"כ ויצטרך לפרוע פעם שנית לקיים מצותו [והרי מצוה זו תדירה ולא שמענו מעולם כוונה זו והאיך מצאנו ידינו ורגלינו], ישתקע הדבר, ובע"כ מטעם הנ"ל:

ולכאורה הי' מקום לומר בזה, דבאמת במצוה שבין אדל"ח, יש גם סוג שבין אדל"מ, כיון דזה הוא רצון הש"י, אך בהשבה או בפרעון שלא בכונה, הגם דסוג זה לא קיים, מ"מ כיון דחבירו מרוצה ומפוייס ואין בזה עוד משום בין אדל"ח, ממילא אין מקום גם משום סוג הב', וגם אם ירצה להחמיר ע"ע מתנה בעלמא קיהיב לי', ואינו מתקן מאומה בזה, אבל בנ"ד כיון דהוי מה"ב, לא קיים סוג הב', והגם דסוג א' מה שבין אדל"ח קיים, אבל י"ל דסוג זה לחוד ודאי לא דחי, אפי' ל"ת גרידא גם לס"ד דלא נחית עוד להקו' דותו מי דחינן וכו', וזה מעט יותר ממה דאמר אאמ"ו זי"ע, ההוא אמר דגם לס"ד עכ"פ מאי אולמא ל"ש בזה, ואני רוצה לדון דגם הדחי' ל"ש, כיון דדנין רק על סוג שבין אדל"ח לחוד, ובקו' הב' חידש דגם אילו הי' באמת רק ל"ת גרידא וממילא מקיים בהשבתו ב' הסוגים, מ"מ לא דחי, ובס"ד נקט דבמקיים ב' הסוגים דחי ל"ת, אבל כיון דאיכא גם עשה והוי מה"ב ונשאר רק סוג הב', גם בס"ד, לא דחי:

אמנם כפי דיבורים אלו, יהי' מוקשים ד' אאמ"ו זי"ע, דפשיטא דל"ש בזה מאי אולמא, אמאי פשיטא כיון דהסוג שבין אדל"ח באמת קיים, גם אם לא נימא בזה מאי אולמא] כיון דל"ש בסוג זה מה"ב, ודנין רק על סוג שבין אדל"מ, ומאי איכא בין מצוה זו לזו:

גם עיקר הדבר מגומגם, דלהנ"ל החיוב לכתחילה, עכ"פ, לכוון כוונת מצוה בעת הפרעון וזה לא שמענו מעולם– גם בנפרע שלב"פ באם המלוה תובע בב"ד, הגם דיודע בעצמו דיכול להמתין עד עת בואו, ולא דחיקא לי' שעתא, יהי' עליו ענין זהירות, להמתין בכדי לזכות זולתו בקיום המצוה בשלימות, ולא מצינו כך בפוסקים ובש"ע:

אך עיקר הקו' בזה, היא קו' הא' מירושלמי והגם דגם על הקו' שבנו"ב יש לדון אך הבדל רב דרבינו הנו"ב דן לתרץ, ורצה לתרץ גם בזולת חידושו דירושלמי משא"כ נ"ד דנקטינן כאן הענין דמה"ב לתירוץ:

כתבתי בנחיצה וכו', ועוד לא שמתי עיוני בהצ"ר וכו', אך מעכ"ת אשר ידיו רב לו במלחמתה של תורה כמו דהתחיל לקיים בזה מצות השבת אבידה כן יגמר המצוה בשלימות:

הנני ידידו דוש"ת דבוק מאח מצפה לישועתי נצח

חיים יעקב נפתלי

סימן ד - תשובת הגהמ"ח זצוק"ל

מכתבו הגיעני וכו'

ובדבר הערותיו, דבאבידה ל"ה מהב"ע, משום שאין העבירה על דחפין, וגם אין העבירה גרם המצוה וגם דבמצוה שבין אדל״ה יש לדון דלא נתבטל משום מהב"ע:

א) הנה בדרך כלל נלענ"ד דלו יהיבנא לי' כל אלה, וגם יהיבנא לי', מ"ש כת"ר נ"י, דאם אין העבירה על החפץ, ל"ה מהב"ע, אפי' אם עושה העבירה בשעת המצוה. מ"מ אין זה נוגע לתירוצו של מר אביו הגאון ז"ל על קו' השעה"מ ע"פ עיקר יסודו של הנו"ב הנ"ל, דהרי עכ"פ עשה זו דהשב תשיבם הדוחה, ניגרע כחה במה שסרך עבירת עשה דטומאה כרוך בעקבה, ולכן אפי' אם נימא דלא מתבטלת עשה דהשבה כבשאר מהב"ע, מ"מ, לא אפשר לה לדחות ל"ת, דעד כאן לא קאמר הריב"א ז"ל דהל"ת נידחה, רק באופן דאחרי שיקיים העשה אין עליו שום עבירה מצד העשה דכנגדה, משום דבדיעבד אמרי' להיפך מאי אולמא, וכד' הנוב"י, אבל היכא דגם בדיעבד, יש עליו עבירה, שעבר העשה דכנגדה, משום דהעשה דכנגדה, יש לה אלימות, נגד עשה הדוחה, וכנידון דידן, דעשה דטומאה חמירא מעשה דהשבה, כמו שביארנו למעלה [בסי' א' אות א'] אין בכח עשה גרועה כזו לדחות ל"ת, [גם בלעדי הטעם דמהב"ע], דבאמת ל"ת חמור מעשה, רק דיש לנו גילוי דדחי, ויהי' הטעם איך שיהי', עכ"פ הוי זה מצד גזה"כ, ובעשה כזו שעבירה כרוך בעקבה, הדרינן לסברא חיצונה דל"ת חמור מעשה:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה