ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן מו
אות ג' מביא דברי הזית רענן דבדבר שיש לו דין ממון לא איכפת לנו במה שאינו רשאי לאוכלו. ובעלי זית שם כתב דזה תמוה מאד דבהדיא פריך הש"ס מתרומה טמאה למאן דל"ב היתר אכילה הגם דאית בה דין ממון. הנה זה לשון הזי"ר שם או אפשר לומר דתוס' סברי דהא דבעינן היתר אכילה דוקא בדבר שאין לו בו דין ממון כגון של ערלה וכו' אבל בדבר שיש לו דין ממון שהוא שלו לכל דבר תו לא איכפת לנו במאי שאינו רשאי לאוכלו מש"ה הוא שחידשו דטבל רק מפני שותפות לבד הוא דפסול עכ"ל וכתבתי על הגיליון בזה הלשון, נראה פשוט דכונתו רק דלא איכפת לנו במה שאינו רשאי לאוכלו טרם ההפרשה כיון שיש לו היתר אכילה אחר ההפרשה ונהי דלדעת המהרש"א ז"ל מה שיש לו היתר אכילה ע"י פדיון אינו היתר אכילה, מ"מ בדבר שהוא שלו לגמרי לכל דבר אין זה חסרון כיון דעכ"פ יש מציאות היתר אכילה ע"י הפרשה וע"י פדיון, ולא אמר המהרש"א ז"ל דלא חשיב בכה"ג היתר אכילה כ"א במעשר שני בגבולין דאין לו בי דין ממון, אבל אם יש לו דין ממון כל שיש מציאות להיתר אכילה הוי כיש לו היתר אכילה ולא חשיב אין בו היתר אכילה כ"א באיסור עצמי ועולמי כתרומה טמאה ואין ע"ז שום סתירה מסוגיא דידן, ולק"מ קו' הג' עלי זית כאן, ע"כ מ"ש בגיליון הזי"ר:
ובגליון העלי זית שם מה שמביא תירוץ על קושיתו בשם א' מירושלם עפ"י דברי הריב"א ז"ל, כתבתי בזה"ל:
החכם מירושלם הוא רבנו הגה"ק ריצ"מ זצ"ל, אולם לענ"ד הקצרה צ"ע דאטו מפני שהשריפה צריכה להיות למצוה מגרע כח הממון של הבעלים בתרומה זו. ואמאי קאמר הש"ס דתרומה טמאה יש בה דין ממון, הא עכ"פ כל זמן שלא נשרף ונתקיים מצותו אין זה שלו, אלא על כרחך דכיון דבידו ליהנות ע"י קיום המצוה הוי שלו, ולא דמי ליו"ט דלא חשיב זה לכם דהתם לפי שהשריפה צריכה להיות מצד המצוה הוי כמלאכת גבוה, משא"כ לענין דין ממון ודאי הוי ממונו ולא של גבוה, ולא דמי לנדרים ונדבות, שהוקדשו לגבוה, אבל תרומה טמאה הרי התורה נתנה לו כדכתיב ואני נתתי לך. – הגע עצמך אם א' גנב התרומה טמאה מהכהן, האם נימא שהגנב לא יתחייב כפל, ישתקע הדבר, ע"כ מ"ש בגליון שם:
אות ד'. הערה ע"ד הבש"ר דבאיסור תורה ל"ח לכם מה דחזי למחר דהרי בתרומה טמאה הוי דין ממון משום התירא דלמחר דביו"ט א"א להסיקה תחת תבשילו לענ"ד נראה פשוט דלענין שיהי' דין ממון ודאי דחשיב שלו גם משום התירא דלאחר זמן דאטו מי שיש לו סחורה ואינו משיג קונים נפקע הסחורה מלהיות שלו, ועיין כעין זה בפני יהושע פסחים (כט.) ובחידושי אבן העוזר שם ודברי הבש"ר הם לענין היתר אכילה, דבזה שפיר בעינן שיהי' ההיתר לאלתר ואינו מספיק בהיתר דאכילה דלמחר, ופשוט: