ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן יט
כל האמור בסימן זה כבר נדפס בקובץ חו"מ שיצא לאור פעה"ק בעוד הי' רבנו זצוק"ל חי אתנו. בעילום שמו, ואז בילדותי הארכתי טובא בענין זה. ואעתיק פה רק קטעים אחדים:
הנה במ"א (סי' שמ"ג סק"ג) המובא בדברי רבנו (שליטא) [זצוק"ל] אחר שהביא ד' הרי"ו ז"ל דבכל דבר שהוא משום מצוה ספינן לי' בידים כגון שמתירין לו לתקוע בשבת, כתב סמך לזה מדברי התוס' פסחים (פח. א). ולכאורה תמוה מאד מ"ט לא הביא סוגית הש"ס נזיר (כ"ט, א) דמתירין הקפת כל הראש משום חנוך דרבנן. גם יש להבין דברי התוס' פסחים עצמם למה הוצרכו לחדש דבר זה מדעתם ולא הביאו סוגיא דנזיר הנ"ל, וגם אם נימא שבאו לחדש דגם באיסור תורה מתירין לספות בידים במקום חנוך מצוה. עכ"פ לא הי"ל להם לסתום, גם בעיקר הדבר דנימא בדעת התוס' דס"ל הכי באיסור תורה יפה תמה המ"ל (פי"ז מה' מ"א) [הובא בפנים אות א] מנ"ל להתיר איסור תורה מטעם חנוך, גם זר מאד לומר לענ"ד דהתוס' בנדרים והר"ן ז"ל שם חולקים ע"ד התוס' פסחים. וגם דעכ"פ איך חידשו בפסחים דגם באיסור תורה מתירין משום חנוך אם ראייתם איננה מכרעת, די"ל כדבריהם בנדרים. ואם לא נ"ל להם בפסחים מ"ש בנדרים. ה"ל לפרש ולא לסתום:
וראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל בח"א (דיני שבת סי' ח') שהקשה ג"כ ע"ד התוס' פסחים הנ"ל כקו' המ"ל הנ"ל, ותי' בארוכה ותוכן דבריו ז"ל הוא עפי' סוגיא דיבמות (קי"ד) דמביא הש"ס מהא דאין חוששין שמא יאכילנו תרומה טמאה דמבואר מזה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש. ויש להביא ראי' מזה דגם באיסור עשה לא ספינן לקטן בידים דאל"כ מאי מייתי מתרומה טמאה דהוא איסור עשה. וצ"ל דבאיסור עשה אינו מוזהר עליהן מדאורייתא רק מדרבנן כיון דלא נוכל למילף מבנייהו דהני ג' קראי דיליף הש"ס. ופריך הש"ס דאם למ"ד מצווין להפרישו היינו מדאורייתא באיסור ל"ת, הי' עכ"פ מדרבנן מצווין להפרישו באיסור עשה. ולפ"ז מבואר ד' התוס' פסחים ומה שהמ"א מביא דבריהם בלי חילק. דכיון דבאיסור עשה ליכא איסור דאורייתא. ואכילת ק"פ שלא למנויו לית בי' אזהרה כלל רק עשה דתכוסו אין בזה רק איסור דרבנן, מש"ה במקום חנוך מותר עכתו"ד ז"ל – נמצא מתבאר לפ"ז דגם התוס' ס"ל דרק איסור דרבנן מתירין משום חנוך מצוה. והא דלא הביא המ"א סוגיא דנזיר הנ"ל, צ"ל דס"ל להמ"א דמהך דנזיר ליכא ראי' רק בגוגא דאי אפשר לחנכו בענין אחר כ"א באיסור כרוך בי' כהך דהקפה, אבל מדברי התוס' שכתבו משום דל"ד לשרנים משמע שנקטו זאת ליסוד מצד עצמו גם מלבד הכרח קושייתם. (עי' מ"ש רבנו שליטא) [זצוק"ל] (באות ו') דאם מכח הקושיא. הלא בנדרים תירצו תי' אחר, אלא על כרחך דנקטו זה ליסוד מצד עצמו דמשרצים לא ילפינן אלא דומיא דידהו. דליכא רק איסור לבדי, ורק באיסור תורה דלא יתכן לומר דבשביל חינוך דרבנן יאכילו לקטן איסור תורה. דעכ"פ בצד הדאורייתא הוי שפיר דומיא דשרצים, בודאי אסור, גם במקום חינוך, אבל באיסור דרבנן או באיסור עשה להאכילו דבזה הוא רק דרבנן, אתי חינוך דרבנן ודחי איסור דרבנן משום דלא דמי לשרצים דגם באיסור תורה אי הוי בכה"ג לא הוי לפינן משרצים. ומה"ט לא הביא המ"א סוגיא דנזיר הנ"ל, דמשם איני סייעתא לשופר שאפשר לחנכו בזמן אחר, וי"ל דמה"ט נמי גם התוס' לא הביא סוגיא דנזיר הנ"ל שלא לטעות בכוונתם לומר דגם באיסור דרבנן אינו מיתר במקום חנוך רק בגונא דסוגיא דנזיר הנ"ל דא"א לחנכו בזמן אחר, – וממה שלא חילקו התוס' בפסחים שם בין הגיע לחנוך ללא הגיע לחנוך, משמע דגם בהגיע לחנוך שרי בכה"ג ולא דמי לתקיעת שופר דשאני התם שאין הענין מוכרח כלל לא מצד הצטרכות קיום המצוה, דהרי הגדולים כבר יצאו ידי המצוה, ולא מצד חנוך הקטן דאפשר לחנכו בזמן אחר. משום הכי י"ל דבכה"ג החמירו ולא התירו בכל הקטנים. אבל במקום שהדבר מוכרח מצד הצטרכות קיום המצוה כעובדא דהפרשת חלה. או מצד צורך חנוך הקטן דא"א לחנכו בזמן אחר שפיר מותר בכל הקטנים:
ומענין הזאה שהביא רבנו (שליט"א) [זצוק"ל] שהעיר הגאון בעל ישועות יעקב ז"ל בהא דפרה אדומה שהיו מפרישין אותו ברביעי בשבת כדי שיחול רביעי שלו בשבת ולא היו מזין עליו ע"י קטנים בשבת. הרי דגם במקום חנוך מצוה לא התירו לספות איסור לקטן. ראיתי בנו"ב מה"ת (או"ח סי' קט"ז) מה שרביא שם הגאון מהר"ש ז"ל בשם אביו הגאון ז"ל במה שהקשה על מ"ש בס' צל"ח ד' צח ע"ב דהזאה שלישית מותרת בשבת מסוגיא דיומא דמסקינן דכהן השורף מפרישין בד' בשבת כי היכא דמיתרמי רביעי שלו בשבת, וזה לשין מהר"ש ז"ל שם, כאשר יצא לאור ס' צל"ח הקשה אחד מתלמידי אאמ"ו הגאון נ"י, וזה מה שהשיב לו, כפי שנכתב בכתב אאמ"ו הגאון נ"י, וז"ל שם הנה וכו'. ואטו כהן השורף יכולים להזות עליו בשבת. וכו' הלא על השורף הפרה א"א להזות כי אם ע"י תינוקות יושבים על דלתות שע"ג שוורים. וכו'. וכל זה א"א בשבת, משום דמשתמש בבעלי חיים. ומה וכו' אבל השורף את הפרה בלא"ה א"א בשבת משום משתמש בבעלי בבעלי חיים, עכ"ל הצ"ל. ולפי זה קו' הישועות יעקב מתורצת לענ"ד בפשיטות מאד. דלא מצינו התירא. דחנוך מצוה רק בדבר דבעבירה ההיא מתחנך במצוה. וכגון בלמנויו דהעבירה הוא אכילה שלא למניין והמצוה היא האכילה דפסח. וכן בסוגיא דנזיר דהעבירה היא ההקפה והמצוה היא הקפה דנזירות, וכן בת"ש התקיעה היא העבירה והתקיעה היא המצוה [וכן בהפרשה] בזה מצינו להתיר, משא"כ היכא דלא ע"י עבירה מתחנך במצוה כגון בהזאה דנהי דהיכא דיש תיקון גברא ע"י שמזה ועובר השבות מתחנך במצות הזאה, אבל אכתי אין זה מעלה ארוכה לענין איסור להשתמש בבעלי חיים, דע"י איסור זה לא מתחנך, כלל במצוה ואינו נכנס בסוג לומר כיון דל"ד לשרצים מותר. דבאיסור זה דלא מתחנך על ידו הוא סגנון איסור בלא סרך מצוה