אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א קונטרס אחרון › סימן יד

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

קונטרס אחרון · סימן יד

סימן יג

א) אות א. ראיתי להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בהגהותיו ליו"ד, שכתב דמסוגיא זו דבכורות, יש להביא ראי' דגם הפקר חייב בבכורה, דהא שביעית הפקר הוא, ואפ"ה אינו פטור מבכורה רק מטעם דלאכלה ולא לשריפה ע"ש, ודבריו צע"ג דודאי מה שזכה מפירות שביעית הם שלו ממש, ולא הפקר, ואם קידש אשה בהן מקודשת כקדושין (נ"ב, א) ש"מ המקדש בפירות שביעית מקודשת, וע"ש בדברי רש"י ז"ל וז"ל ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא כיון דזכה בהן ממונו הוא לכל דבר עכ"ל.

ומה שפירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה (ספ"ט דשביעית) דהמשנה דהאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה ח"מ, קמ"ל דאעפ"י שהוא הפקר חייב בחלה התם הכונה דהו"א דחלה דמי למעשרות, דכמו במעשרות פטיר גם אם זוכה קודם המירוח כיון שגדל בהפקר, עי' ט"א ר"ה (ט"ו ב) בד"ה פטורה מן המעשר. ה"נ בחלה, קמ"ל דאפ"ה בחלה חייבין:

איברא דלפי דברינו אכתי יש לעיין בד' הרמב"ם ז"ל, דרבותא זו לא יתכן, רק אם נפרש הך דעיסת שביעית היינו מתבואה שגדל בשביעית, אבל אם נפרש שלקחה מדמי שביעית [וכן משמע בפשטא. דמה שגדל בשביעית אסור משום ספיחים] הלא לא הי' הפקר מעולם, ומהכ"ת הו"א לפוטרם מן החלה:

אלא דקצת יש להסתפק גם לענין מעשרות בשקנה חטים בדמי של שביעית [קודם המירוח] אם כה"ג חייבים במעשרות, או לא, והנה לשיטת הב"י דטעם פיטור המעשרות בשביעית, הוא מטעם הפקר, בודאי דבכה"ג חייבים במעשרות דזה אינו הפקר כנ"ל, אך אם נימא דפטור המעשר בשביעית לאו משום הפקר הוא, רק מצד דעצם שביעית פוטר ממעשרות. אולי גם בכה"ג שקנה בדמי שביעית פטור ממעשר, ולפ"ז הי' ניחא דברי הרמב"ם ז"ל גם אם נפרש עיסת שביעית שקנה בדמי שביעית. מ"מ הרבותא הוא דהו"א דדומה למעשרות דגם חטים של שישית אם נתפס בקדושת שביעית פטור ממעשרות, אכן בפשטא מסתבר דבכה"ג חייב במעשרות כהא דבהמת שביעית חייבת במתנות כבכורות שם, וא"כ מבואר דע"כ צ"ל דהרמב"ם מפרש הך דעיסת שביעית היינו שגדל בשביעית [והגם דכל העיסה אסור משום ספיחין מ"מ נקט זה משום חיוב חלה וכמ"ש רבנו זצוק"ל באות ד'], וגם בלא"ה מפשטות דברי הרמב"ם הנ"ל משמע שמפרש כשיטת הב"י דטעם פיטור המעשרות הוא משום הפקר. דהרי כתב הרבותא מפני שדומה למעשרות ומסיים בסוף דסוף דבר הודיע בכאן שחייב בחלה אעפ"י שבא מן ההפקר, וכבר כתבנו דלשיטת הב"י בודאי חייב במעשרות בחטים שקנה מדמי שביעית וכנ"ל.

ובהיותי בזה, ראיתי שיש לבאר בזה דברי התוס' בכורות שם מה שהקשו איך מדמה הש"ס חלה לבכורה, דהא מצי להפריש מעוסה שאינה של שביעית, והגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל תמה ע"ז דהא אין מפרישין מן החדש על הישן, וכבר נאמרו בזה תירוצים רבים, אמנם י"ל דקו' התוס' הוא כך דמנ"ל להש"ס להקשות על רב חסדא ממתניתין דעיסת שביעית, הא אפ"ל דמתניתין זו מיירי בחליפי שביעית, שקנה עיסה של שישית בדמי שביעית, ועל כן מחוייבת בחלה משום דמצי להפריש מעיסה אחרת של שישית, ואין לומר דמדקתני בסתם עיסת שביעית, משמע דמיירי נמי ממה שגדל בשביעית, דז"א כיון דספיחים אסורים עכ"פ מדרבנן נראה יותר פשוט דמיירי באופן דליכא איסור ספיחין וא"כ ע"כ קאי בחליפי שביעית, והגם דמשכחת תבואה משדה בור דליכא איסור ספיחים, מ"מ י"ל דמתני' אתי כר"ע דס"ל ספיחים אסורים מה"ת, וא"כ לדידי' לא משכחת כלל עיסה של שביעית גם בשל תורה כ"א בחליפי שביעית ותירצו התוס' דגם בחליפי שביעית לא מצו להפריש ממ"א דהוי כחיוב על הפטור.

ומה שמתרץ הש"ס שאני הכא דכתיב לדורתיכם – נראה באמת דהשתא ס"ל להש"ס דע"כ מתני' לא מתוקמא כר"ע ולר"ע אה"נ אפשר לומר דעיסת חליפי שביעית פטורה מן החלה, דמלדורתיכם לא נוכל ללמוד על חליפי שביעית כיון דבין כך ובין כך לא קאי לדורתיכם על תבואת שביעית, כ"א על תבואת שישית, יכול להתקיים לדורותיכם על תבואה שישית שלא נתקדשה בקדושת שביעית, אך לרבנן דס"ל דאיסור ספיחין הוא רק מדרבנן, שפיר ילפינן מלדורתיכם דגם עיסת שביעית שגדל בשביעית מחוייבת בחלה מה"ת, וא"כ נהי דנימא דמתני' קאי בחליפי שביעית, משום דעכ"פ השתא שנאסר ספיחים ל"ש דין זה רק בחליפי שביעית כנ"ל, מ"מ מדחזינן בשביעית עצמה שלא קפדה התורה בזה משום לאכלה ולא לשרפה לא עדיף חליפי שביעית משביעית עצמה:

ובעיקר שיטת מרן הב"י ז"ל דטעם פיטור המעשרות בשביעית הוא רק מטעם הפקר, הי' נראה לה"ר ממשנה דפ"א דחלה דחשיב דברים שחייבין בחלה ופטורים מן המעשרות, ואמאי לא חשיב נמי שביעית דחייב בחלה כמשנה דסוף פ"ט דשביעית ופטורים מן המעשרות, ועל כרחך דפטור מעשרות בשביעית נמי מטעם הפקר, והוי בכלל מה שחשיב שם הפקר, משא"כ לשיטת המבי"ט ז"ל ודעימי' דלאו מטעם הפקר הוא ואפי' גודר כרמו ואפי' פירות עכו"ם פטורים ממעשרות מטעם ויתרם תאכל חית השדה הו"ל למיחשב נמי שביעית –

ואפי' לפי מה שבארנו דלר"ע אה"נ דשביעית פטור מן החלה אין לומר דמש"ה לא חשיב שביעית משום דאינו אליבא דכ"ע, דהא משנה זו בלא"ה לא אתית כר"ע, דקתני מותר העומר ולר"ע מותר העומר חייב במעשרות כמנחות (סו, א):

ובמכתב תשובה שזכיתי לקבל מאת מו"ר הגאון הגדול נזר הקודש מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, כתב אלי בזה"ל, ובעיקר הדבר גם אני כנוטה שגם לדעת ב"י אין צורך הפקר מפורש, אלא שאם ביטל את ההפקר בטל הוא, ומתחייב במעשר, ומ"מ הכרח אין לי ע"ז. ואפשר לומר ג"כ שלדעת ב"י צריך שיפקיר בפיו או שיעשה מעשה שמורה ע"ז. וגם לדעת מבי"ט עיקר טעם הפטור של מעשר הוא משום ההפקר אלא שלפי דבריו הוא הפקר דרחמנא, שאין כח ביד האדם להפקיע, אבל אין שייך לומר גם לדידי' שיחשב שביעית והפקר לענין פיטור ממעשר לשני ענינים, שגם הפקר רחמנא הפקר הוא, ועיקר יסוד ההפקר הלא משביעית למדנו יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו, ע"כ אין הכרח ממתני' דחלה לדעת ב"י, ע"כ לשונו הטהור:

ב) אות ב'. החקירה לענין פירות שביעית שנאסרו באיסור דרבנן אם מותרים בהפסד, כבר מודפס בפנים בסוף סי' ט"ז מה שהעלתי בעניי בנידון חקירה זו. וכעת קבלתי הערה ע"ז מאת הרה"ג ר' שלו' ליב אייזנבאך (הי"ו) [ז"ל] וז"ל ראיתי בס' ציץ הקדש בסוף קונטרס השביעית ח"ת מכ"ת נ"י שכתב בפשיטות דלר"ע איסור דולא להפסד קאי רק על פירות האילנות, דא"א כלל לומר לשיטתו דקאי על תבואה דכיון דאסור באכילה לא שייך כלל הך, לפענ"ד בכאן שגגה פלטה קולמסו, והוא דהא מבואר בשער המלך ריש ה' שמיטה דאף לר"ע איסור ספיחין הוא רק איסור אכילה, א"כ ממילא לפ"ז עדיין יש איסור שלא להפסידה דהא יכולין לתן לאכול לבהמה, ואף דקיי"ל דמאכל אדם אסור לתן לבהמה, היינו בראוין לאדם משא"כ באסורין לאדם. א"כ יותר טוב שלא לאבד לגמרי ושייך שפיר איסור דולא להפסד שלא לאבדה בידים, ובלא"ה ג"כ תמוה ד' כת"ר דלא משכחת לה לר"ע רק בפירות האילנות ולא בתבואה דהא משכח"ל שפיר בלקוח מדמי שביעית וכן מוכח בפירות במנחוש דף ה' עמוד ב' ע"ש ברש"י ובצאן קדשים ובס' טהרות הקדש, עכ"ל, ועי' בסמוך ציון ג':

ובמ"ש רבנו זצוק"ל דלכאורה יש לדון עוד דהגם דנאסרו באיסור דרבנן מ"מ הוי חזי לאכילה משום דחזי לחולה שא"ב סכנה, הנה נקט בפשיטות דאיסור דרבנן מותר לחולה שא"ב סכנה אפי' באכילה ותמהו ע"ז דהא בהדיא מבואר ברמ"א ז"ל (יו"ד סי' קנ"ה סעי' ב') דרק שאר הנאות הותרו לחולה שאב"ס באיסורי דרבנן אבל לא אכילה ושתי', והוא מדברי הר"ן ז"ל פ"ב דע"ז. דלענין אכילה עשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם במקום שא"ב סכנה – והשבתי להם, דגם לדברי הר"ן ז"ל והרמ"א ז"ל הנ"ל, י"ל דבמקום מצוה לא עשאום כשל תורה גם באכילה, וכאן הרי הפירות שביעית מצוה לאוכלן, ויש לתלות זה בפלוגתת הרמב"ם והרמב"ן באיכות מצוה דלאכלה אם היא באה לעשה או רק ללאו הבאה מכלל עשה:

באות ג' העיר רבנו זצוק"ל מדוע לא מצינו שחששו באתרוג של שביעית למפני שמפסידה כמו באתרוג של תרומה, ומפי מרן הגאון העצום פה"ד מוהר"ר יצחק ירוחם פלן שליט"א, קבלתי תי' נכון ע"ז, עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל ריש מס' חולין דבתרומה שנאמר בו משמרת תרומותי צריך שיהי' ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן ולא שרינן בזה מטעם ספק טומאה, הגם דברשות הרבים ספיקו טהור, לפ"ז י"ל דבאמת מה דאמרינן באתרוג של תרומה מפני שמפסידה אין זה ודאי שמפסידה רק חושש שמא יפסידנה, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל (פ"ח מלולב ה"ב) שמא יכשירו, מש"ה בתרומה דכתיב בי' משמרת תרומותי אסור להביא עצמו אפי' לידי ספק הפסד משא"כ בשביעית דלא נאמר בו שמור:

ג) אות ד' העיר ע"ד תוס' רי"ד ז"ל ממ"ש התוס' דבתבואה הוי בעין בעת היסק, ואיך קאמר הש"ס לאכלה ולא לשריפה, קצת יש להעיר דבאמת משמעות פשטות ד' הש"ס ב"ק (קב. א) דאם הי' הנאותן וביעורן שזה הי' מותר למשרה ולכביסה, תמוה מאד הא אסור לשנות פרי מבריתו בשביעית בירושלמי פ"ח ורמב"ם, וכבר עמד ע"ז הפ"י בב"ק ובסוכה (מ. א) ע"ש, ובערל"נ תי' דמיירי היכא שנפסל מאכילת אדם וא"כ שפיר ניחא ד' הש"ס דכ"ז שלא נפסל מאכילת אדם לא קיימא לשריפה.

אך מה שיש לעיין הוא אם נימא דזה עצמו שנטמא ואיסורא רביע עלי' הוי ג"כ כנפסל מאכילת אדם או כיון דבעצם חזי לאכילה רק מצד האיסור א"ר לאכילה ל"ה נפסל מאכילת אדם, ונתעוררתי לזה ע"י אחד מאהובי הי"ו – ולענ"ד הקצרה מסתבר כהצד האחרון וצריך להתיישב בזה:

ד) באות ו' מפרש בד' הש"ס אילו מטמיא בת שריפה היינו אילו תטמא כל העיסה. – לענ"ד יתיישב בזה נמי מה שהקשה הריט"א ז"ל שם אם נימא דבעשה ליכא איסור ח"ש וא"כ ליכא איסור שריפה על פחות מכזית, ומה"ת סגי להפרשת חלה בכ"ש, ואיך ס"ד לפטור מחלה וגם הקשה דילמא רב חסדא כריש לקיש ס"ל דח"ש מותר מה"ת ע"ש. והנה לכאורה יש להעיר הא כיון שכל העיסה ביחד כבר נתחייבה בעשה דלאכלה מהיכי תיתי נוכל ליקח אפי' חלק קטן מהעיסה ולהפקיע ממנה מצות לאכלה, וכמדומני שהתעורר בזה הגאון הגדול הר"ש סלאנט זצ"ל. אך נראה דזה אינו, כיון דבעת שמפריש חלה עדין מצי לאוכלה אינו מבטל בהפרשתו מ"ע דלאכלה דהשתא מיהא יכול לאוכלה, ואם יסתבב אח"כ שתטמא החלה הרי אז כבר נפקע ממנה מצוה זו, בשלמא אם נימא דגם על ח"ש איכא עשה דלאכלה ואסור בהפסד שפיר מקשה הש"ס אילו תטמא בת שריפא היא דנהי דהשתא מיהא לא נטמאה מ"מ ס"ל להש"ס דגם גרם הפסד אסור וע"י ההפרשה גורם לחלה זו שלא תאכל בעת שעדין יונח עלי' המצוה דלאכלה דגם אח"כ שתטמא לא נפקע ממנה מצוה זו, אבל אם נימא דח"ש מותר בהפסד נמצא דאין לחוש לגרם הפסד אח"כ שמא תטמא דאח"כ לא יהי' איסור, ועל כרחך עיקר הקפידה הוא רק על עת ההפרשה שמפריד חתיכה זו מכזית שרמי עלי' מצוה זו, והרי אז בעת ההפרשה עדין לא נטמאה ואינו עובר כלום. דוק בזה:

אולם אם נימא כדברי רבנו זצוק"ל דכונת הש"ס אולי תטמא כל העיסה נמצא דבעת שמפריש וקורא שם חלה מבטל ומפקיע מצוה זו מהך חתיכה. ואסור אפי' אם חותך פחות מכשיעור, דאטו מותר לחתוך כזית לשני חתיכות ולאבדו:

אלא דלענ"ד יש להקשות קו' הגאון הריט"א ז"ל בסגנון אחר דאם נימא דח"ש עשה מותר א"כ מאי איכפת לנו שמא תטמא אח"כ דהא גם איסור אכילת חלה טמאה הוה רק בעשה כד' הש"ס יבמות ורש"י שם (צ. א) וא"כ אם יפריש פחות מכשיעור אינו מפקיע כלל מזה עשה דלאכלה. דהרי אם יצרף לזה עוד חצי זית מפירות שביעית הדר חוזר וניעור עשה דלאכלה גם על ח"ז שהפריש ומשום איסור חלה טמא ליכא בזה דח"ש עשה מותר וקו' זו יקשה לנו גם לפי רבנו זצוק"ל דקו' הש"ס הוא אולי תטמא כל העיסה דאכתי אם יפריש פחות מכשיעור לא יהי' ע"ז איסור אכילת חלה טמאה כנ"ל.

עוד הערותי בעניי בסוגיא זו לשיטות הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן. אבל מה"ת מותר לבטל. א"כ מאי מקשה אלו מטמיא בת שריפה היא ואיצטריך לזה קרא דלדורותיכם, הא מה"ת יכול לבטל ברוב:

אולם י"ל לענ"ד בשני אופנים, חדא י"ל עפ"י דברי הר"ן ז"ל חולין פג"ה סוגיא דזרוע בשלה דאם מבטלין איסור מה"ת צריך לומר דהא דאמרי' דזרוע בשלה חדוש הוא אין חידושו שמותר לבטלו אלא שמצוה לבטלו ע"ש. משמע דנהי דמותר לבטל מה"ת אבל מ"מ ליכא למימר שיהי' מצוה מה"ת לבטל. והכא נמי אם יטמא החלה יהי' מצוה עליו לבטלה בקדושת שביעית מה"ט לא היתה התורה מחייבת להפריש חלה על סמך שיהי' מצוה לבטל אח"כ דזה בודאי לא הי' רצון התורה שיהי' מצוה לבטל. וע"כ שפיר מוכיח הש"ס דמשום לאכלה ולא לשריפה אין אני מפקיעין עי"ז חיוב מצוה. ועוד י"ל דהכא בשביעית לא מהני נמי מה שיבטל ברוב דהא כמו שיתבטל איסור טומאה יתבטל נמי מ"ע דלאכלה דהא דקיי"ל דפ"ש אינו בטל הוא משום דהוי דשיל"מ וזהו רק מדרבנן אבל מה"ת גם דשיל"מ בטל, ואפי' אם יאכל כל התערובות בקדושת שביעית הרי זה אינו מעלה כלל כיון שעכ"פ מן הדין אין ע"ז מצות שביעית כלל, והגם דאכתי מצי לבטל בשל שביעית, מ"מ כיון דחזינן דחיישינן לספק גרם הפסד אולי תטמא ה"נ חיישינן אולי לא יהי' לו פירות שביעית במה לבטל אך דתי' זה אינו עולה יפה לפי פי' רבנו זצוק"ל דהחשש אולי תטמאה כל העיסה טרם הפרשתו. דהא יכול לבטל החלה בתוך העיסה גופי' שהיא של שביעית אבל אם אילו תטמא קאי על החלה ניחא דקודם שיטמא לא יבטל דהא גם על החלה איכא מצוה באכילה ואם יערב יתבטל מצות אכילת חלה כמו שאמרנו לענין שביעית ואח"כ כשיטמא כבר אכלוה להעיסה:

ה) באות ז'. זה לשון הירושלמי רבי יוסי בשם ר' יוחנן בהמת מע"ש בירושלים כר"מ פטורה מן הבכורה כר"י חייבת בבכורה ר' ירמי' בעי קומי רבי זעירא ילדה בכור אימוריו מהו שיקריבו לגבי מזבח א"ל ולא חל מע"ש על אימוריו ולא נמצא מבריחו מן האכילה. א"ל וכי הלוקח בהמה לזבחי שלמים לא חל מע"ש על אימורי ולא נמצא מבריחה מן האכילה א"ל בלקיחה פקעה ממנה קדושת מעשר ע"כ לשון הירושלמי לפי שהגי' מהר"א פולדא ז"ל, ומובא במהריט אלגזי ז"ל, ופי' כל המפרשים דאיבעי' דר' ירמי' לר' יוחנן דאמר אליבא דר"י חייבת בבכורה. אם נימא דהגם שחל קדושת בכור מ"מ לא יקריבנו והסכים ר' זעירא דלא יקריבנו. ועפי"ז סובב ג"כ דברי רבנו זצוק"ל. אולם לפ"ז תמוה מאד מה שלא חילק הרמב"ם ז"ל בזה וכתב בסתם חייבת בבכורה וגם הראב"ד ז"ל לא השיגו מאומה, כאשר שאוג ישאג ע"ז הארי החי הגאון מהריט"א ז"ל. ואני העני לולא דמסתפנא נראה לי דאיבעי' דר' ירמי' לא על מימרא דר' יוחנן בעי רק דמתחלה הביא הירושלמי דר' יוחנן אמר דלר"י חייבת בבכורה. ואח"כ הביא עוד דר' ירמי' בעי בכור מה שיקריבו אימוריו לגבי מזבח היינו דר' ירמי' לא ידע כלל מימרא דר' יוחנן. ומה דפשיטא לי' לר' יוחנן דחייבת בבכורה מבעי' לר' ירמי' רק מפני שר' יוחנן אמר פסק ההלכה אמר בסתם חייבת בבכורה. אבל לר' ירמי' דמספ"ל בזה הוצרך לבאר צדדי הספק. וע"כ ביאר בכור מהו שיקריבו אימוריו לגבי מזבח היינו מי נדחה מפני מי, מי נימא דאינו בכור משום דלא אפשר להקרבה וכיון דל"ח להקרבה ל"ה בכור כלל. או דילמא אע"פ שהוא של מע"ש. מ"מ שפיר הוי בכור משום דשרי להקריבה כדרך שמקריבין שלמים. ונמצא דמה דפשיטא לי' לר' יוחנן מבעי' לי' לר' ירמי'. וכה"ג איתא בש"ס בכמה דוכתי. והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוחנן [והגם דאמר אליבא דר"מ פטורה וקיי"ל כר"מ מע"ש מג"ה כבר תי' זאת במהריט"א שם בטוב טעם].

איברא מ"מ גם לפי פי' זה יש מקום ליישב דעת הרמב"ם ז"ל כתי' רבנו זצוק"ל, אך בסגנון אחר, ואדרבה מפני שגם הרמב"ם זל פירש כן בד' הירושלמי ע"כ הוכיח דטעם פטור בכורה בבהמת שביעית הוא מטעם סחורה [משום ביעור שאם יהי' קדוש בקדושת בכור יהי' אסור לבער בעת הביעור כמ"ש הכ"מ] ולא מטעם שריפה דר' יוחנן דס"ל בכור בהמת מע"ש חייבת בבכורה ואמאי לא חש בזה משום דמבריח האימורים מאכילה ולא דמי לשלמים דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר וכדאמר ר' זעירא ואין לומר דר' יוחנן ס"ל כאידך מ"ד דהתורה לא התירה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד והיינו דהגם דלא פקעה שם מעשר מ"מ התירה התורה להקריבה שלמים ומשו"ה גם בבכור יקריב האימורים, דהא להלן בירושלמי (פ"ג דמע"ש ה"ב) איתא להדיא רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן שלמים שלקחן בכסף מעשר שני הוממו ופדיין עוד אינם חוזרין לכמות שהיו להעשות שני ופי' הפ"מ דכיון דכשלקח בהן שלמים ופקעה מהן קדושת מעשר פקעה מהן לעולם ע"ש. הרי להדיא דר' יוחנן גופי' ס"ל כר' זעירא דבלקיחתה פקעה מכן קדושת מעשר ואיך קאמר חייבת בבכורה ולא חש להקרבת אימורים, וע"כ צ"ל דס"ל לר' יוחנן דטעם שריפת האימורים אינו מספיק להפקיע קדושת בכורה מכל הבהמה כיון דעכ"פ בשאר הבהמה יכולים לקיים שניהם בכורה וגם קדושת מע"ש ע"כ יותר ניחא שיהי' קדוש בקדושת בכורה ויקריבו האימורים דבזה הננו דוחים קדושת מע"ש רק מן האימורים לחוד משא"כ אם נדחה קדושת בכור הננו מפקיעים מכל הבהמה – ונמצא דמוכח מירושלמי דר"י פליג על רב חסדא וע"כ הוסיף הרמב"ם ז"ל בטעם פטור בכורה בבהמת שביעית מטעם סחורה דהוי ג"כ על כל הבהמה.

ובדרך פלפול, י"ל, דמה שלא חש ר' יוחנן לשריפת אימורים משום דאזיל לשיטתי' בחולין (פ"א ב') דאכילת מזבח שמה אכילה ומשו"ה מה שמקריבין האימורים ע"ג המזבח לא מיקרי הפסד. אולם רב חסדא י"ל דס"ל אכילת מזבח ל"ש אכילה וע"כ קאמר הטעם משום שריפת האימורים. ולכאורה אמרתי דמההיא חולין (צ, ב) דפריך רב חסדא לר"ה מידי כתיב ולא יאכל המזבח, מוכח דס"ל לרב חסדא אכילת מזבח ל"ש אכילה. אך נחמתי מהא שכתב רש"י ז"ל שם בעמוד א' בד"ה כאן להעלותו דלהעלותו כ"ע ל"פ דמותר דלא כתיב ולא יאכל המזבח והתם בעל המימרא הוא ר' יוחנן וע"כ דלא תליא זה אם אכילת מזבח שמא אכילה או לא. והכונה רק משום דכתיב לא יאכלו בני ישראל לא משמע בזה אכילת מזבח. איברא דלפ"ז יש לפקפק קצת בראייתנו מר"י בירושלמי הנ"ל דבמע"ש שפיר י"ל דלכ"ע לא חיישינן לשריפת אימורים משום דאכילת מזבח שמה אכילה משא"כ שביעית דכתיב לכם לאכלה י"ל דאין אכילת מזבח בכלל. ומדברי התו"כ לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ולא להביא נסכים ממנה אין ראי' די"ל דהטעם משום דחיישינן שמא יפסל הקרבן ויאסר באכילה:

ו) באות ח' העיר בצדק דבשביעית דפרי ראשון בקדושתו עומד אם חיללו על בהמה ל"ש תי' התוס' דיחזרו דמים למקומם ל"ה כלכתחילה ומהני בדיעבד, וכונתו פשוטה דכיון דבפרי ראשון מהני החילול על חיין ה"ה גם בפרי שני. והנה הגם דהמהרש"א ז"ל בקידושין (נו. א) ע"ד התוס' ד"ה במזיד הביא בשם הת"י שכתבו וז"ל. ושמא אין זה בתורת חילול אלא בתורת מכר ויש כח ביד חכמים לבטל המכר ונמצא שלא חל מעולם קדושת מעשר על הבהמה עכ"ל, מ"מ הא ע"כ ז"א רק מה שנוגע לסוגיא דקדושין דמיירי במקח. אבל הא דתניא בסוכה וחכ"א על חיין אין מתחללין ע"כ מוכח להדיא מסוגיא דשם דמיירי דוקא מחילול ולא ממקח, מדמסייע לי' להש"ס מהך ברייתא לר"י דמהני בשביעית גם דרך חילול, ועל חילול ל"ש לומר דחכמים יבטלו החילול. כיון דמה"ת הוא חילול ורק במקח שייך לומר כן דבלא"ה יש כח לחכמים לבטל מקח. ומצאתי בהמקנה בסוגין שעמד בזה ע"ד המהרש"א ז"ל ולפ"ז נמצא דבדרך מקח גם בשביעית י"ל דלא מהני גם בדיעבד. דמקח מצו חכמים לבטל רק בדרך חילול יש נפקותא ממע"ש לשביעית.

איברא דבעיקר ד' התוס' הנה אם נפרשם בפשוטו דמשום שיש תקנה לחזור דמים למקומם אומרים לו חכמים שיחזור ויחללם כמו שהי', יש לגמגם טובא על תירוצם. חדא הערת רבנו זצוק"ל דבשביעית ל"ש יחזרו דמים למקומן. ועוד דגם במע"ש הא תינח בשניהם עדין בעולם. אבל אם קדם ואכל או איבד המע"ש מאי איכא למימר. אולם לולי דברי רבנו זצוק"ל הייתי בוחר לעצמי דרך אחר בכונת התוס', דבאמת בעיקר קו' התוס' יש להעיר מנ"ל דהא דאמרי' על חיין אינם מתחללין היינו שהבהמה אינו קדוש בקדושת מע"ש נימא דאין מתחללין היינו שגם המעות לא יצאו לחולין וגזרו רבנן דאם מחלל על חיין יהיו שניהם קדוש בקדושת מע"ש (ולא להקל על ד"ת באו כ"א להחמיר). ע"כ נראה דס"ל להתוס' דבאמת היכא דמצינן להחזיר החילול דיו במה שנחזור החילול דלמה נימא שיהיו שניהם קדוש אחרי דזה מספיק לגזירה דשמא יגדל עדרים, ואמרינן יחזרו דמים למקומן, אבל היכא דליכא לעצה זו אולי באמת נימא ששניהם קדוש, ובמה שאמרו על חיין אין מתחללין כללו כל האופנים דעכ"פ מעות מע"ש אינו מתחלל. יהי' מאיזה טעם שיהי'. או משום דאמרינן יחזיר דמים למקומן או דאעפי"כ אינו מתחלל, ויש עוד לעיין ע"ד המהרש"א ז"ל הנ"ל ובדברי מהרש"ל ז"ל המובא שם. ויבואר אי"ה במק"א.

והנה בעיקר קו' המרכבת המשנה המובאה בפנים, ראיתי להעתיק פה מה שכתבתי בעניי עוד טרם ראיתי דברי רבנו זצוק"ל, והגם שיש בהם איזה דברים שקדמני רבנו זצוק"ל ואשר זכיתי לכוון לדעתו הגדולה, בכל זאת מפני הדברים החדשים שיש בזה אעתיק כפי מה שכתבתי אז.

הנה מ"ש התוס' בסוכה (מ. ב) בד"ה שמא יגדל עדרים דהך גזירה דשמא יגדל עדרים עדרים ליכא בלקחו לשם שלמים או אפי' בסתם כיון שהם תמימים דחזיא לשלמים וכ"כ בקדושין (נו. א) בד"ה במזיד ע"ש. ויש להבין בתרתי, חדא מהו עיקר הטעם דבשלמים ל"ג שמא יגדל. עדרים ואי משום דכך הוא סדר הכתוב במע"ש לקנות שלמים, אכתי בתמימה דחזיא לשלמים ואינו שלמים נגזור.

וראיתי להמקנה קדושין שם שרצה לחדש דרק בשקונה לשם שלמים דולד שלמים שלמים לא גזרו לגידול עדרים כהא דאמרי' גידולי תרומה כתרומה אבל במע"ש ולד מע"ש אינו מעשר ע"ש. ולא זכיתי להבין ד"ק דהא תלמוד ערוך בירושלמי (פ"ק דמע"ש ה"ב) דשקיל וטרי לענין בכור בהמת מע"ש אי שרי להקריב האימורין, וגם דלפ"ד המקנה צריך לומר דגם בשביעית שגזרו לגידול עדרים ולד שביעית אינו שביעית, וזה נסתר מסוגיא ערוכה בבבלי (בכורות יב. ב) אמר רב חסדא בהמת שביעית פטורה מן הבכורה מ"ט לאכלה ולא לשריפה, והדברים מרפסין איגרא לענ"ד:

ונראה לענ"ד בכונת התוס' עפ"י מה דמבואר בסוגיא דמנחות (פב. א). אמר ר' אמי המתפיס מעות מע"ש לשלמים לא קני שלמים, ופריך הש"ס ממתני' דפ"ק דמע"ש הלוקח חי' לזבחי שלמים בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין לאו למימרא דקני שלמים, ומשני הא איתמר עלה אמר רב לא קנו שלמים ומאי לא יצא העור לחולין ה"ק אינו בתורת לצאת העור לחולין ע"ש, ומבואר דלמ"ד המתפיס מע"ש לשלמים קנה שלמים שפיר י"ל דהקונה בהמה לבשר תאוה קנה שלמים והגם שהוא קנה לשם תאוה מ"מ מעצמו נעשה הבהמה שלמים ועוד יותר דבכה"ג גם העור יש לו די שלמים. והנה מתבאר שם בסוף הסוגיא דלר' יהודה דס"ל מע"ש ממון הדיוט הוא כ"ע לא פליגי דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים קני שלמים נמצא דלר' יהודא באמת נקטינן דאם קנה חי' לשלמים או בהמה לבשר תאוה נעשה שלמים, ועי' עוד שם בתוד"ה הא מני שכתבו דבאמת מתחלה דפריך הש"ס אר' אמי ממתני' דהלוקח חי' וכו' הו"מ לתרץ הא מני ר"י היא:

מעתה מבואר היטב דברי התוס' סוכה וקדושין הנ"ל דהנה בתמורה (יח א). מבואר לענין ולד שלמים דר"א אומר לא יקרב שלמים. ומפרש שם בגמ' אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן דהיינו טעמא דר"א גזירה שמא יגדל עדרים עדרים ע"ש, ומבואר דחכמים דפליגי על ר"א ואמרי' ולד שלמים שלמים לא גזרי שמא יגדל עדרים. וע"כ שפיר כתבו התוס' גם לענין מע"ש דאם לקחו לשם שלמים לא גזרינן שמא יגדל עדרים. והטעם הוא דהא לא גרע משאר שלמים שקנה במעות של חולין, וגם הוסיפו עוד דאפי' בתמימה דחזיא לשלמים ליכא גזירה זו והיינו נמי משום הך טעמא דבשלמים לא גזרינן דהא בדר' יהודא קיימינן ולר' יהודא לשיטתו גם כשקונה לשם תאוה נעשה שלמים על כרחך, וכסוגיא דמנחות הנ"ל.

באופן אחר, י"ל לענ"ד, בטעם ד' התוס' דבשלמים לא גזרו משום שמא יגדל עדרים גם בחוץ לירושלים, דהנה התוס' בסוכה ובקידושין הקשו דאיך אפשר לומר דמשום גזירה דרבנן לא יתחלל גם בדיעבד, ותירצו משום דאפ"ל יחזרו דמים למקמן ע"ש, והנה כל זה ניחא רק במעשר שני סתם. אבל בלוקח לשלמים [או חזיא לשלמים דהוי על כרחך שלמים לר"י כנ"ל] ל"ש יחזרו דמים למקומן, דהא אמרי' בירושלמי גבי שלמים דבלקיחתה פקע מהם קדושת מע"ש ול"ש לימה דחוזר ומחללם.

והנה כ"ז אמנם אליבא דר"י דס"ל קנה שלמים. אבל לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה ופסקינן כותי' ולא קנה שלמים, הנה לפי שיטת הירושלמי (בפ"ק דמע"ש ה' ב') הנ"ל דאין העור יוצא לחולין היינו שלא קנה מעשר כלל פשיטא דלדינא לא יהי' ציור בהמת מע"ש כ"א כשקנה לשם שלמים, דנהי דקיי"ל כר"מ מע"ש ממון גבוה אבל הא בזה דס"ל מחללין על בהמה חי' ועוף חיין לא קיי"ל כותי' כ"א כחכמים דפליגי עלי', והגם דזה דוקא חוץ לירושלם כמ"ש התוס' בסוכה שם. מ"מ הא גם בירושלם אמרו דלוקח בהמה לבשר תאוה לא קנה מעשר. וא"כ אם לא קנה לשלמים לא הוי זה בהמה של מע"ש כלל דנהי דבירושלים ליכא משום שמא יגדל עדרים. מ"מ איכא משום הברחת מזבח עי' ירושלמי הנ"ל, אולם לפי פשטת הבבלי במנחות הנ"ל דהגם דלא קנה שלמים. מ"מ מע"ש הוי, רק דאין העור יוצא לחולין נראה דהוא כעין ק"פ] וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ז דמע"ש ה' י"ח) משכחת לה שפיר בהמת מע"ש כגון שלקחה בירושלם לשם בשר תאוה דבדיעבד הוי מעשר.

ולפ"ז יבואר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה דבכורות ה"ט. הלוקח בהמה ממעות מע"ש בירושלם חייבת בבכורה. ולפ"ר תמוה מאד דהא הרמב"ם ז"ל עצמו פסק (בפ"ד דמע"ש) כחכמים דר"מ דאין מחללין על בהמה חי' ועוף חיין. וגם בדיעבד אינו חילול. ואיך משכחת לה בהמת מע"ש דאי כשקנה לשם שלמים הרי פטור מבכורה משום בהמת הקדש. אולם להנ"ל א"ש דדין זה הוא רק חוץ לירושלם כשיטת התוס' וכדמסיק להדיא בסוף לשונו. אבל אם חלל על שחוטים וכו' יעלו ויאכלו בירושלם. אבל בירושלם רק לכתחילה אין לוקחין כ"א לכם שלמים משום הברחת מזבח וכמ"ש (בפ"ז הי"ב) אכל בדיעבד קנה מעשר וכהלכה י"ח שם, וגם בהלכה י"ט כתב דהמתפיס מעות מע"ש לשלמים לא קנה שלמים, – וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בה' בכורות הנ"ל וכתב בהמת מע"ש בירישלם דאלו חוץ לירושלם לא משכחת לה בהמת מע"ש – ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז הט"ז שם וז"ל וכן אין לוקחין בהמה בכסף מעשר חוץ לירושלם ואם לקח וכו' במזיד תעלה ותאכל בירושלם ע"ש, נראה פשוט לענ"ד דאיירי כשקונה לשלמים מש"ה לכח בזה משום שמא יגדל עדרים כנ"ל, דהא מקור דין זה הוא מקידושין (נ"ו א) ושם כתבו התוס' דמש"ה מחולל בדיעבד דבשלמים ליכא כ"כ לגזירה זו. יהנה בדברי התוס' מבואר דלכתחילה חששו לשמא יגדל עדרים גם בשלמים בחוץ לירושלם ומש"ה אמרו אין לוקחין לכתחילה, אולם בד' רש"י ז"ל מבואר דהוא מטעמים אחרים, ונראה משים דס"ל דכיון דע"כ איירי בשלמים דאל"כ גם בדיעבד אינו מחולל מש"ה לא ס"ל לחלק בין דיעבד לכתחילה, על כן כתב טעמים אחרים. – והנה לכאורה הי' אפ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל לחלק בין חילול למקח ורק בחילול גזרו ולא במקח, אבל זה דוחק גדיל, וגם דא"כ משכח"ל ג"כ בהמת מע"ש גם כשקנה חוץ לירושלם, ומה זה שכתב הרמב"ם ז"ל בה' בכורות הנ"ל בהמת מע"ש בירושלם. ע"כ דדעת הרמב"ם ז"ל הוא ג"כ כדעת התוס' הנ"ל.

ובטעם החילוק מירושלם לחוץ לירושלם, נלענ"ד פשוט דדוקא חוץ לירושלם שאסור לו לאוכלה בגבולין וצריך לו טרחא רבא לעלות לירושלם חיישינן שמא לא ימצא לפניו בנקל לעלות לירושלם, ויבוא לשהות אצלו לגדל עדרים, אבל בירושלם גופי' שיכול לאכול שמה את המע"ש תיכף ומיד. לא חיישינן שמה ישהא אצלו לעבור במזיד ובמעל נפש על דין התורה ולשהותו אצלו למען גדל ולדות.

ומעתה נראה דכ"ז רק במע"ש שמצות אכילתן רק בירושלם, אבל בשביעית שיכול לאכול בכ"מ בקדושת שביעית, אפשר דשביעית בכל מקום לא גרע ממע"ש בירושלם, יבואר בזה היטב פסקי הרמב"ם ז"ל מה דלענין מע"ש בפ"ד הנ"ל, כתב לבאר דאם חלל על חיין אפי' בדיעבד אינו חילול, ולענין שביעית (פ"ו שם ה"ט) כתב רק דכשמחללין אין מחללין על בהמה חי' ועוף חיין, משמע דרק לכתחילה אסור אבל בדיעבד מחולל, ותמהו ע"ו מ"ש מע"ש משביעית. אולם לפי מה שבארנו בעזה"י ניחא בפשטא. דגם במע"ש ס"ל להרמב"ם ז"ל דבירושלם גופי' מחולל אפי' על חיין ואם קנה בהמה לבשר תאוה נהי דשלמים לא הוי מעשר מיהא הוי כנ"ל, וע"כ בשביעית דבכ"מ דומה למע"ש בירושלם אין לאסור בדיעבד.

ונמצאנו למידין בהמת שביעית איך משכחת לה. דלפום רהיטא לפ"ד התוס' דאין חילוק בין מקח לחילול וגם בדיעבד איני מתחלל אליבא דרבנן א"כ בכור בהמת שביעית שדן עליו רב חסדא בבכרות שם. לא ידענו כלל ציורו של בכור זה. דמה טיבה של בהמה בשביעית, אולם כאשר זכינו לדין דבשביעית רק לכתחילה אין מחללין אבל בדיעבד מחולל יבא הכל על מקומו בשלו', ונלענ"ד דזה הי' מקורו של הרמב"ם ז"ל לחלק שביעית ממע"ש. לענין דיעבד. משום שלא מצא מנוח לדברי רב חסדא לולי שאמר כן.

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה