ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן יג
א) באות א' דתליא בפירושא דהש"ס גיטין אם רבא מתרץ גם קו' הראשונה – לכאורה יש לעיין איך נוכל לומר דרבא אינו מתרץ רק הקו' השני' מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ואתו רבנן ותקנו דתשמט, דא"כ מה חסר לו תירוצא דאביי דשוא"ת שאני, ומצאתי בשו"ת ש"א החדשות (סי' טו) שכתב זה להוכחה דרבא מתרץ גם קו' הראשונה. וכ' שגם הרשב"א ז"ל הרגיש בזה, ולענ"ד י"ל עפ"י מה שהעירו דבכל הני שמצינו שעקרו חכמים בשוא"ת. שופר לולב וכו' הוא רק איסור עשה אבל ל"ת דחמור מעשה י"ל דלא עקרו גם בשוא"ת [והגם שא' מהדברים הוא איזמל ובמלה כתב הח"ס יו"ד (סי' רנא) דיש על האב ג"כ לאו. הלא פשוט הוא דזהו רק אם מנע האב מלמולו לגמרי אבל על למול בזמנו ביום השמיני ליכא אלא עשה] והנה רשי' ז"ל בסוגיין בד"ה ואמור רבנן כתב ונמצא גזלן על פיהם משמע דס"ל לרש"י ז"ל דאם אינו פורע החוב הוי גזלן ועובר בלאו דגזלה, נמצא דכאן צריך לעקור ל"ת בשוא"ת. וא"כ י"ל דבזה פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דגם ל"ת עקרו בשוא"ת ורבא ס"ל דלא עקרו רק עשה והכא מטעם הפקר ב"ד.
ב) שם הנראה מדברי רבנו זצוק"ל דס"ל בדעת רש"י ז"ל דשביעית בזה"ז דרבנן – ולענ"ד יש להרחיב קצת הדיבור בזה דהנה רש"י ז"ל בגיטין שם כתב וז"ל ואע"ג דהלל בבית שני הוי, ס"ל לאביי דבב"ש הואיל ול"ה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא. ודאמרינן בערכין מני יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר עכ"ל ויש להבין טובא, חדא מאי קאמר ס"ל לאביי ולא אמר ס"ל לרבי או להלל. ועוד מאי קשיא לי' מערכין הא י"ל דסוגיא דהתם אליבא דרבנן דרבי דס"ל שביעית בזה"ז מה"ת וכסוגיא דמו"ק (ב. ב) רבא אמר אפ"ת רבנן וכתב רש"י ז"ל דקאמרי שביעית בזה"ז דאורייתא, וא"כ פשיטא דלא סברי ההיקש ליובל וגם מ"ש רש"י ז"ל עוד דבירושלמי כתוב ההיקש שמטה ליובל ובת"כ ראה דשביעית נוהג גם בזמן שאין יובל, ואומר אני שהוא מחלוקת. ג"כ תמוה דנראה מזה דאי לאו הת"כ לא ידענו שיש מחלוקת בדבר. והא מסוגיא דמו"ק מבואר דרבנן פליגי עלי' דרבי.
ונראה בהקדם דברי רש"י ז"ל שפי' בדברי רבי בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ, דלכאורה תמוה מאד מדוע לא פי' כפשוטו, דמשמט קרקע היינו יובל, וכמו שהובא דברי רבי בירושלמי, – אמנם נראה דרש"י ז"ל ס"ל דיותר מסתברא לפום תלמודא דידן דשמטת קרקע דקאמר רבי היינו חרישה וזריעה דשביעית, ולמד זאת מסוגיא דקדושין (לח ב) דפריך הש"ס שמטת כספים חובת הגוף הוא ומשני לא נצרכא אלא כדתניא, דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה, ומשמע מזה דסתמא דהש"ס נסיב לה כרבי. וזה באמת אחת מהראיות לפסוק כרבי מפני דסתמא דהש"ס נקיט כותי' וכמ"ש בשו"ת הרשב"ש י"ל הובא בדברי זצוק"ל (אות ד) אבל לרש"י ז"ל הוי קשה זאת למאד, לומר דנסיב כרבי נגד חביריו וגם הנה מקור הברייתא דרבי הוא בספרי (ראה סי' קכ"ה) [וגי' הגר"א ז"ל שם מפורש כברייתא המובא בש"ס רבי אומר וכו' וע"ש בהתורה והמצוה] ושם לא נזכר פלוגתא בזה ועל כן ס"ל לרש"י דההיקש הוא שמטת כספים לחרישה וזריעה ובאמת בעיקר ההיקש ליכא מאן דפליג וזהו לכ"ע דבזמן שאין שמטת קרקע נוהג אין שמטת כספים נוהג. אך מה שמצינו דרבנן פליגי הוא מלתא אחריתי. דהזמן שאין שמטת קרקע נוהג יתכן בשני זמנים א' במדבר דשם בודאי ל"ה נוהג שמטת קרקע והזמן השני הוא אחר חרבן הבית, דתם נימא דאחר החרבן בטלה קדושת הארץ אזי נלמד מההיקש דגם שמטת כספים אינו נוהג, אלא דזה תלוי בפלוגתא אם קדושה שלישית שלהם או אין להם, דלמ"ד קדושה שלישית אין להם א"כ לא בטלה קדושת הארץ, ממילא דגם שמיטת כספים נוהג בזה"ז דחוזר הדבר לכללו לכלל ההיקש, ומה"ט שפיר אזלא סוגית הש"ס קדושין הנ"ל דנסיב לה אליבא דרבי משום דבעיקר ההיקש אין חולק, וא"כ גם שמטת כספים לא נצטוו כ"א לאחר שנכנסו לארץ, דבמדבר בודאי לא נוהג שמטת קרקע [עי' רש"י שם] והש"ס במו"ק דפריך אלא חרישה וזריעה בשביעית מי שרי ומתרץ אביי בשביעית בזה"ז ורבי היא, והיינו דס"ל לאביי דעל כרחך אין לומר דרבי שאומר להיקש זה הוא רק כדי לידע כיצד היה במדבר אלא דגם נ"מ להלכה בזה"ז, והוא דס"ל לרבי שאחר חורבן בטלה קדושת הארץ, וא"כ נ"מ בההיקש לענין שמטת כספים בזה"ז, וכן דקדק רש"י ז"ל שם בד"ה בזמן וז"ל מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואיזה זה בזמן הזה, ע"ש, ורבא אמר אפ"ת רבנן דקאמרי שביעית בזה"ז דאורייתא והיינו המ"ד קדושה שלישית אין להם ולא בטלה קדושת הארץ וממילא גם שמיטת כספים נוהג מצד ההיקש, והדברים נכונים מאד בס"ד
ועוד י"ל לענ"ד דרש"י ז"ל הוכיח מסוגיא דקדושין הנ"ל דע"כ הפי' בדברי רבי שמטת קרקע היינו חו"ז דשביעית, דאלת"ה אלא כפי' התוס' דהיינו שמטת יובל, א"כ מאי פריך שם הש"ס, ואימא במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובמקום שאין אתה משמט הקרקע אין אתה משמט כספים, ואם שמטת קרקע היינו שמטת יובל מאי קושיא, דהא ביובל עצמו מצינו שלוח עבדים דנוהג גם בחו"ל כמבואר שם בגמ'. וגם דאם באנו לדמות שמטת כספים ליובל יותר עדיפא לנו לדמות להפרט דשלוח עבדים ביובל, דשניהם חובת הגוף, והוכיח מזה רש"י ז"ל דשמטת קרקע היינו חו"ז דשביעית, ובדברי התוס' י"ל דכיון דההיקש הוא מזה דבר השמטה שמוט משמע דאיתקש לשמטה דיובל, דשלוח עבדים אולי אינו נכנס בהשם שמטה.
ומעתה לפ"ז מתבאר היטב דברי רש"י ז"ל בסוגיון, דמ"ש ס"ל לאביי דבבית שני הואיל ול"ה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מה"ת, הוא משום דרק אביי ס"ל הכי בדברי רבי דכונתו להקיש ליובל, אבל רבא פליג עלי' ומפרש בדברי רבי כמו שמשמע מסוגיא דקדושין הנ"ל דמקיש לחו"ז בשביעית. ומ"ש דההיא דערכין דמנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ולא קאמר כרבנן דרבי משום דעד השתא לא מצאנו רבנן דפליגי על ההיקש, ואין לומר דסוגיא דהתם אליבא דרבא דלדידי' אין פי' ההיקש שמטה ליובל, דמ"מ אכתי מה יענה אביי לברייתא דהתם מנו יובלות וקדשו שמוטין, ואח"כ כתב רש"י דבירושלמי מפורש ההיקש ליובל, ובת"כ ראה דשביעית נוהג אע"פ שאין יובל, כונתו דבענין ההיקש ליובל שפיר נמצא פלוגתא בעיקר ההיקש, ומ"ש ואימר אני שהוא מחלוקת כונתו לאפוקי ממ"ש התוס' בערכין שם דיש לפרש הת"כ באופן שלא יסתור ההיקש ליובל, וי"ל דהשתא לפ"ז לא נצטרך תו למ"ש רש"י ז"ל קודם דמה דקאמר מנו יובלות לקדש שמיטין היינו מדרבנן אלא די"ל דהסוגיא כרבנן דת"כ וכמ"ש התוס' בערכין שם ורש"י ז"ל כתב זאת רק קודם שמסיים שהוא מחלוקת.
ולפי שיטת רש"י ז"ל דטעמי' דרבי משום שבטלה קדושת הארץ יש ליישב סוגית הש"ס גיטין (נ"ג, ב) דקאמר הש"ס דר"מ קנס בדרבנן שוגג אטו מזיד ובדאורייתא לא קניס ור"י ס"ל דבדאורייתא קניס ובדרבנן לא קניס ופריך הש"ס ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ר' יהודה אומר בשביעית יקיים במזיד יעקור ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור וכו' ע"ש, ולכאורה תמוה מאד דהא אם שביעית בזה"ז דרבנן אתי שפיר בין בדר"מ בין בדר"י דר"מ דקניס בדרבנן לכן בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, ור"י דקנים בדאורייתא לכן קניס בנוטע בשבת, [עין דברי רבנו זצוק"ל אות ד'] אולם לפ"ד רש"י ז"ל הנ"ל יש ליישב זאת, עפ"י המבואר מסוגית הש"ס כתובות (כה, א) ונדה (מז א) במסקנת הש"ס דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם ע"ש, נמצא דהא מאן דס"ל חלה בזה"ז דאורייתא כ"ש הוא דתרומה דאורייתא וא"כ ה"נ בשביעית כיון דלפ"ד רש"י ז"ל גם שביעית תלוי בקדושת הארץ, והנה מבואר בנדה שם עיסה שנדמעת בשאור של תרומה חייבת בחלה וכו' דברי ר"מ ור"י, ופי' רש"י ז"ל וז"ל לא אמרינן דתרומה פוטרת לה, ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא, דמדאור יתא חד בתרי בטיל וכו' ורבנן היא דאצריך א' ומאה הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה אפי' בזה"ז דקסברי ר"מ ור"י חלה בזה"ז דאורייתא עכ"ל, וא"כ שפיר מיושב סוגיא דגיטין הנ"ל דקאי בדר"מ ור"י ואינהו ודאי ס"ל דגם שביעית דאורייתא לפ"ד רש"י ז"ל:
והנה רש"י ז"ל בחולין (ו. ב) ד"ה את בית שאן וז"ל אע"ג דר"מ ורבי אחר חורבן הוו. הא קיי"ל מעשר דגן [בזה"ז] דאורייתא וירק דרבנן דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא עכ"ל. ובדף (ז'. א) שם ד"ה הרבה כרכים וז"ל אבל ירושה אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ עכ"ל. הרי כתב דקיי"ל כר' יוסי דסדר עולם דשלישית אין להם. וא"כ אתינן דשיטת רש"י ז"ל להלכה דשביעית בזה"ז דאורייתא. אך דבלא"ה דברי רש"י בחולין סותרים לדבריו בגיטין דסוגיון דהא בחולין נקט בדברי רבי דבשלישית אין להם ובסוגיון כתב בדברי רבי דבטלה קדושת הארץ וכבר עמד ע"ז הגאון ר' יוסף דובער זנ"ל בספרו חדושי בית הלוי (סימן א' אות ג') וע"ש מ"ש, בזה.
ג) ביאור בד' הסמ"ג, עי' בבית הלוי הנ"ל (אות ב' סק ו. ז. ח.) שעמד ג"כ ע"ד הסמ"ג, ובמ"ש בפנים, ניחא בפשטא:
ד) באות ג. דממ"ש ר"ת ז"ל דסוגיא דערכין אתיא כרבנן ליכא הוכחה דפוסק כרבנן עיין במ"ש לענ"ד לעיל בציון ב'.
ה) באות ד. דברי בעל העיטור – עיין מ"ש בניון ב' לישב סוגיא דגיטין (נ"ג) לפי שיטת רש"י ז"ל ובתירוצו של רבינו זצוק"ל, עיין בס' בית הלוי הנ"ל אות ו' שכתב דאין לומר כן דהא בש"ס קמתרץ בדר"י. דבאתרי' דר"י חמור שביעת הרי דקאי על זמן הזה. ע"ש, וי"ל דהפי' הוא דר"י מדבר לפי מנהג אתרי' שהי' חמור אצלם שביעית דבאתר זה בזמן שהוא מה"ת יש חילוק משוגג למזיד, מיהו עיקר ראי' הבעל העיטור ז"ל מהא דפריך בגיטין נ"ג מ"ש שבת מ"ש שביעית אינו מובן כ"כ, דהא חזינן דגם לענין פרוזבול פריך הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא משמטא ואתי הלל לעקור על ד"ת, וכן במו"ק פריך הכי, אלא דהתם מתרץ אביי דאתיא כרבי, והכא א"צ לזה דבלא"ה משני שפיר. ו) דעת הרמב"ם ז"ל בענין זה, הנני להעתיק פה מרגניתא טבא מכבוד הגאון ר' יוסף דובער זצ"ל בבית הלוי הנ"ל (אות ה) וז"ל אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י שכתב וז"ל ובזמן שיובל נוהג דין ע"ע ודין בתי ערי חומה וכו' ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכ"מ מן התורה. ובזמן שאין יובל אינו נוהג א' מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכ"מ מדבריהם, הרי כמעט מפורש דס"ל שהוא מדבריהם, ומה שדחק הכ"מ דהאי מדבריהם קאי רק על כספים לחודא ולא על שביעית לא ידעתי האיך אפ"ל כן דא"כ למה כתב בראשית דבריו דבזמן שנוהג יובל נוהג שביעית דלמה הזכיר כאן לשביעית כיון שאינו תלוי ביובל כלל עכ"ל, וע"ש עוד בשאר ד"ק
ז) הביא מס' הזכות להרמב"ן מה שדוחה דעת הראב"ד ז"ל ואסתייע משמטות קרקע לשמטת כספים מבואר דס"ל דאין שום סברא לחלק בניהם, הנה באמת הרמב"ן ז"ל בחידושיו לגיטין הביא בהדיא מדעת הראב"ד גם לענין חרישה וזריעה בשביעית דבזמן שאין יובל נוהג כלל גם חו"ז אינו נוהג וכן הביא הרשב"א ז"ל שם על שם הראב"ד ז"ל. לפ"ז מבואר דהראב"ד עצמו אינו מחלק מחו"ז לשמטת כספים דס"ל דתרוויהו איתקש ליובל. וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל שעל הרי"ף דאין חלוק בניהם, וראיתי בבית הלוי הנ"ל (אות ג) שכתב דלפי מה דסבר הראב"ד דאם אין יובל איני נוהג כלל שביעית קשה מסוגיא דערכין הנ"ל דמשני מנו יובלות לקדש שמיטין ופריך הש"ס הניחא לרבנן דאמרי שנת החמישים אינו מן המנין אלא לר' יהודא דאמר שנת החמישים עולה לכאן ולכאן למה לי' בשמיטין סגי ע"ש. ואם נאמר דאם אין יובל נוהג גם שביעית אינו נוהג גם לר' יהודא ניחא דגם לאסור שמטה מדרבנן הוצרכו לתקן יובל ועל כרחך צ"ל דבשמטת קרקע היינו חו"ז ס"ל להראב"ד ז"ל דאינו תלוי כלל ביובל וזה באמת גם בזה"ז דאורייתא, וס"ל להגמ' דמה דקאמר מנו שמיטין ויובלות היינו מדאורייתא וא"כ ע"כ מיירי בחו"ז, דשמטת כספים תלוי ביובל ואינו אלא דרבנן, וע"כ אמר דלא אתיא כר"י דלרבנן י"ל דמנו יובלות לקדש שמיטין שהם מה"ת בזמנם אבל לר"י לא צריך לזה דלחו"ז א"צ למנות יובלות, עכתוד"ק זצ"ל. ולענ"ד הרי לפנינו להדיא בדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל, שכתבו מפורש בשם הראב"ד ז"ל דגם חרישה וזריעה תלוי ביובל. ומה שהקשה מסוגיא דערכין כבר הובא בדברי רבנו זצוק"ל (אות ב) דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דפשטות הברייתא אתא כרבנן דרבי, דלדידהו שביעית אינו תלוי ביובל, וא"כ שפיר קאמר לפ"ז דברייתא לא אתיא כר"י, ואין לומר דר"י כרבי ומש"ה הוצרכו למנות יובלות משום שמיטין דאכתי סוף סוף הברייתא לא כר"י וכד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל דפשוטות הברייתא משמע דהוא מה"ת וא"כ ע"כ דאינה כרבי.