ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן יב
באות א. מה שחקר רבנו זצוק"ל לבאר סברת הראב"ד ז"ל דכשנשבע בליל פסח אינו חל שבועתו אפי' בכולל. לענ"ד הי' אפ"ל עוד בטעמו דהוא מעין מ"ש התוס' בשבועות (כ"ב א) בשם הריצב"א ז"ל דאם מזכיר בפירוש לילי פסח הגם שכולל גם שאר ימים מ"מ אין זה כולל דכיון שפירש בהדיא גם ליל פסח הוי השבועה על ליל פסח כשבועה פרטית. – וזהו דס"ל ג"כ להראב"ד ז"ל דכשנשבע על דבר כשכבר הגיע זמן חיובו דאפי' אם לא ננקוט כד' הריב"ש ז"ל בסי' שצ"ח דכונתי רק על דבר ההוא. מ"מ העיקר הוא עכ"פ על הדברים שעומד על הפרק אצא דכולל לזה עוד דברים, ומה"ט הוי כאלו הזכיר בהדיא ליל פסח דל"ח כולל.
שם הערת א' מהוגי תוה"ק. ממשנה דטומאה הותר מכללו במ"מ ולא נקט למת קרובו קודם שהזיר. – מלבד ד' רבנו זצוק"ל נראה עוד דגונא זו לא מיקרי הותר מכללן דלכתחלה אינו חל ע"ז ואם הי' מציאות גם ביוצא מן הגפן מצוה חיובית דאורייתא והגיע זמן קיומה לא הי' חל ע"ז נזירותו ושבועה אששתה שאני דשניהם דברי התלמיד כמבואר בפנים.
בעיקר החקירה במת קודם שהזיר אם חל נזירתו גם ע"ז, נראה לע"ד לה"ר דאינו חל נזירותו ע"ז. והוא מהא דמרבינן מראשי דמצורע דאף מצורע נזיר כן ומשמע דאף אם נעשה מצורע אחר שהזיר, ומנ"ל הכי, נימא דריבוי דקרא דרישא למצורע נזיר קאי רק היכא שכבר חל עליו מצות תגלחת והזיר אח"כ בנזיר דבלאו קרא הו"א דאסור לגלח דהא נזיר כולל גם תגלחת רשות וחל בכולל, לזה אשמעינן קרא דאין חל בכה"ג אבל מנ"ל לרבות גם אם הזיר קודם שנתחייב בתגלחת – אלא ודאי דע"ז לא צריך קרא דכיון שכבר הגיע זמן מצוה זו לא מצי לאפקא עצמו מזה ע"י מה שמקבל עליו אח"כ להיות נזיר.
ביסוד הדין של הראב"ד ז"ל נראה לענ"ד פשוט דכ"ז רק בשבועה דהוא איסור גברא אבל בנדרים שהוא איסור חפצא אין חילוק בין אם נדר קונם מצה עלי ערב פסח לנדר בליל פסח, דהא הטעם דנדרים חל ע"ד מצוה הוא משום שאוסר החפץ עליו ואין החפץ משועבד לעשות המצוה, וטעם זה שייך גם בליל פסח דגם בליל פסח אין החפץ משועבד לעשות מצוה:
ובזה אשכחנא פתרי למה שהביאו בשם מהריב"ל שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל דנזירות הוי איסור חפצא, ותמהו כולם דמה לו להאריך להוציא דנזירות חל על דבר מצוה מאחר דדין פשוט הוא בנזיר (ד. א) לאסור יין מצוה כיין הרשות ותו דאיך אפשר שיעלה על דעת א' לחלוק ע"ז ולומר דנזירות אינו חל היפך התלמוד, וגם דהא נזירות הוי בכ"מ כולל ובכולל חל גם בשבועה. – אולם לדברינו א"ש בעזה"י, דהן אמת דנזירות חל ע"ד מצוה. מ"מ יש לידע הטעם והשורש מדוע חל אם זהו באמת איסור גברא ומה דחייל הוא משום דנזירות תמיד בכולל. או דנזירות הוא איסור חפצא וחייל אפי' ל"ה כולל, והנ"מ מזה כגון שכבר הגיע העת והזמן של המצוה דאם נזירות הוא איסור גברא אינו חל בכה"ג לשי' הראב"ד ז"ל הנ"ל, משא"כ אם הוא איסור חפצא חייל נמי גם בכה"ג כמש"ל דבנדרים ל"ש דינו של הראב"ד ז"ל. וגם דלפמ"ש רבנו זצוק"ל בפנים דבנשבע לשתות יין אפי' אמר היום ל"ש בזה טעמי דהראב"ד ז"ל. מ"מ אכתי נ"מ למת קרובו ואח"כ הזיר דבזה מודה רבנו זצוק"ל ששייך הטעם השני דדה"ר קודמין לדה"ת, דכ"ז הוא רק אם נזירות איסור גברא אבל אם הוא איסור חפצא חל שפיר גם בכה"ג כנ"ל.
באות ג' הובא תי' נפלא ע"ד המהרש"ל בשם מרנא ורבנא הגאון קדוש ישראל מהרי"ל דיסקין זצוק"ל. אך דרבנו זצוק"ל העיר עליו מש"ס יבמות (צ. ב) דפריך מנלן ול"א דל"ח קנס דמאי איכפת לה. ולכאורה הוא תפיסה עצומה על הגאון הנ"ל זי"ע. ושמתי עיוני למצא זכות בזה. ונתיישבתי דדבריו נכונים מאד. לפי מה שביאר הגאון זי"ע בעצמו דבהך דגיטין מה שיורשה בעלה הראשון הוא שלא מן הדין וימנעו הקרובים עי"ז מלטפל בה וא"כ שפיר שייך קנס דהרי אין לה מי שיטפלו בה כ"א בעלה. ואם גם הוא לא יטמא לה, יסובב לה בלבולים שונים בקבורתה והוי לה קנס גדול. אבל בהך דיבמות שיורשה עפ"י דין כמ"ש הנ"י עצמו המובא בפנים לא ימנעו הקרובים מלטפל בה משו"ה לא יגיע לה שום היזק דאם בעלה לא יטפל בה יטפלו בה קרובים ע"כ ל"ה קנס דמה איכפת לה.
אך דלענ"ד יש לעמוד על עיקר דברי הגאון זי"ע דס"ס מדוע נימא שהבעל השני שהוא נזיר יטמא לה נהי שהקרובים נמנעים והוי מ"מ ובעלה הראשון כהן, מ"מ הרי לא גרע מאם הי' הנזיר הזה איש אחר לגמרי שלא נשאה כלל הכי נימא לנזיר אחר שיטמה לה מפני שבעלה כהן ונזיר קודם לכהן. דלענין זה אין זה דמיון למת מצוה ממש שנמצא בדרך ואין לו קוברין כלל, יטמא הוא, אבל כאן הלא איכא ישראלים שיטמאו לה. וא"כ הוא הדין הכא נהי שנשאה מ"מ כיון שנשאה באיסור ובאשתו פסולה ליכא עליו מצוה יותר מעל איש אחר מדוע יהי' מותר לטמא לה יותר מנזיר אחר וכי משום שנשאה באיסור כיפי תליא בי'?
אך אם נצדק בזה דמפני שהיא אשתו פסולה ואינו יורשה אין אין עליו שייכות יותר לטמא לה מאיש אחר היינו יכולים ליישב ד' המהרש"ל כתי' הגאון זי"ע, אך בסיגנון אחר, והענין הוא כך דמפני שהראשון כהן והשני נזיר אסור לטמא, לאפוק אם הי' בהיפך שהראשון נזיר הי' מותר לטמא אף שהוא נזיר מפני שיורשה והוי מ"מ לגבי' דהכל יאמרו מי שיורשה יטפל בה דהא ירושתו שלא מן הדין וככל הקדמות של הגאון זי"ע.