ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן י
באות ב' כתב נ"מ אם מתפיס בזה ד"א שחל על הדבר ההוא. וסברתו הוא פשוטה דאם אמרי' דחוי' הרי הנדר באמת חל רק שבא מצוה ודחי לה, וא"כ אם מתפיס בזה ד"א ואין מצוה לדחותו אסור מטעם הנדר ולענ"ד יש לדון בזה ממ"ש הגאון מנחת חנוך מצוה א' פי"ר לענין אחר שהביא מה שהקשה הכפות תמרים בתוס' יו"כ יומא בחייבי לאוין דמתייבמין מה"ת משים דעשה דיבום דוחה הלאו, והא בדידה ליכא עשה דיבום והלאו איכא גם בדידה, וא"כ בדידה ל"ש ע"ד ל"ת, ותי' המנ"ח דעיקר הענין מה שהיא מוזהרת בהלאו היא משום דאיתקש אשה לאיש וכ"מ שהוא מיזהר האשה ג"כ מוזהרת כדאיתא ביבמות (פד, ב) די לבא מה"ד להיות כנדין, אך דאצל האיש הוא רק דרך דחוי, תיתי מהי תיתי, כיון דהוא אינו מיזהר היא ג"כ אינה מוזהרת עכתו"ד ע"ש, וא"כ ה"נ י"ל בנדרים תיתי' מהי תיתי עכ"פ א"צ לקיים נדרו. מהראוי דאם מתפוס בזה ד"א שלא יחול כלל.
אך בעיקר קו' הכ"ת הנ"ל מיבום, חשבתי לפענ"ד ליישב בדרך אחר, דהנה התוס' ב"ב (י"ג. א'). וגיטין (מ"א. א') הקשו בח"ע וחב"ח דיבוא עשה דפו"ר וידחה ל"ח ותירצו שני תירוצים א' דל"ה בעידנא משום דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה, והל"ת עובר משעת העראה. ועוד דבדידה ליכא עשה דאפי' מיפקדא אפשר בכיוצא בה ע"ש, ומבואר דבתירוצם הראשון ס"ל דהכשר מצוה אינו דוחה ל"ה. ובתירוצם הב' אפשר ס"ל דדוחה גם הכשר מצוה, לפ"ז הי' אפשר לדון וכשליכא עשה בדידה מאי הוי. הא עכ"פ בלא נשים לא אפשר לקיים מנות פו"ר א"כ עכ"פ היא מקיימת הכשר מצוה ובתי' זה הננו קיימינן דגם הכשר מצוה דחי ל"ת, אולם י"ל כיון דאינה זקוקה לח"ע וב"ח זה. לא הויא הכשר מצותו של הח"ע וחב"ח זה, וע"ד שסיימו התוס' דאפי מיפקדא אפשר באחר, ובזה עדיף טפי דאם לא מפקדא והרי רק הכשר מצוה בודאי לא דחי באפשר לקיי"ש – לפ"ז י"ל דכ"ז רק לענין גו"ר אבל מצות יבום דלא אפשר לקיים מצות יבום כ"א טל ידה. הרי היא כעין הכשר מצוה למצות יבום. והכשר מצוה נמי דחי ל"ת, ומה דאמרינן בכתובות (מ. א) אי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כלל ופי' בת"י משום דאיהי לא מפקדה על עשה דלו תהי' לאשה, הגם דמ"מ היא הכשר מצוה למצוה זו התם שאני דעכ"פ אם לא תתרצית לא יהי' מצוה גם אצלו למה תחטא, והגם דנימא שאין זה גרעון אצלו לענין דחי', מ"מ לא הייא איהי הכשר מצוה במקום שבידה לסלק המצוה לגמרי.
אות ג תורף הדברים דממה דלא מצינו שיהי' חייב לשאל על נזירותו יקשה על כללא דר"ל דכ"מ שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת ותירץ דהכא שאני מפני שישנו בשאלה מה"ט גם באפשר לקיים שניהם מגלח,
והנה רבנו זצוק"ל בכתי"ק האריך עוד בזה והעיר מקו' התוס' שבועות (ג. א) ד"ה ועל. ומאי קשיא להו נימא דמשום דאינו שוה בכל הותרה דהא דוחה ל"ת ועשה, ורצה לומר דאולי ישנו בשאלה קיל טפי מאינו שוה בכל אך כתב להעיר מסוגיא דנזיר (נ"ח. א) דפריך הש"ס בהא דבעי למימר הקפת כל הראש ל"ש הקפה וכי אתא קרא להקיף ולבסוף גילח יפרוך ומי כתב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא וכו'. ומאי קושיא נימא דמשום שישנו בשאלה הותרה לגמרי, עכתוד"ק מהנצרך לנו.
ולפי שעיקר זה הוא שורש גדול בענינא דעדל"ת ראיתי לבאר קצת דבר זה כפי מה שחנני השי"ת.
בשבת (קלג. א) בשר אע"פ שיש שם בהרת וכו' אמר אביי לא נצרכה אלא אליבא דר"י וכו' ורבא אמר אפ"ת ר"ש ומודה ר"ש בפסוק רשא וכו' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' אמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו מתכון וכו' באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו קמכון ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ל וכו' דליכא אחר וע"ש, והנה רש"י ז"ל פי' שם וז"ל ואי איכא אחר שאיני חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע"ג דרבייא קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו וכו' ע"ש, נראה שמפרש הכי מאי מרייחינן בקרא דבשר דהא גם עתה דרבי' קרא אנן נעבד ע"י אחר דבאחר ליכא עקירת לאו וכיון דגם אחר הריבויא נעבד ע"י אחר רבויא למאי אתא, איברא דבאמת תמוה זאת מאד אדרבה נימא דכיון דרבי' קרא לאו מטעם דחוי' הוא כ"א מטעם הותרה ואתי' קרא דגם באיכא אחר לא נהדר לאחר, ואולי כונת רש"י דאם נימא דכאן התיר הכתוב נליף מהכא דעשה דוחה ל"ת גם באפשר לקיים שניהם וקשה מהכא לדר"ל. אולם בחידושי הר"ן ז"ל פי' באמת, בשם הרא"ה ז"ל בענין אחר. וז"ל דלדידן לא קשיא לן מדר"ל דאפשר דהכא שרי רחמנא אפי' באפשר לקיי"ש, וכו' אלא טעמא דקרא הוא דק"ל למה התירה תורה איסור זה שתעשה מלה זו ע"י אבי הבן שמתכון לקוץ בהרת בנו תעשה ע"י אחר ונמצא שניהן מתקיימין וכו' ע"ש. אולם גם זה תמוה קצת, מאי קושיא היא לידע טעם התירה בזה יותר מכל דתי התורה איברא דלכל הפרושים עיקר הסוגיא צע"ג, מ"ט קשיא לי' יותר ואי איכא אחר לעבד אחר על אביי שאומר באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין ולא קשיא לי' הכי גם על רבא דאתי קרא משום פסיק רישא אי איכא אחר לעבד אחר דהא באחר ל"ה פסיק רישא וכהא דשבת (קג. א) בעביד בארעא דחבריה, וכבר עמד ע"ז הגאון בעל פרי תואר בספרו חפץ ה' וכתב דבאמת קו' הש"ס גם על רבא, וזה דוחק אולם מצאתי בביאורי הגר"א זצוק"ל יו"ד (ס"ו ס"ק י"ג) במה שפסק בש"ע דגם אביו מותר למול בשבת ודלא כשי' ה"ר אליעזר, כתב שם רבנו הגר"א זצוק"ל וז"ל ע"ש קל"ג א. באומר לקוץ בהרת בנו וכו' פריך ואי איכא אחר אבל משום פסיק רישא לא פריך אף דלאחר ל"ה פ"ר דלא איכפת לי' וכו' ע"ש, הנה הוכיח מזה דמשום פ"ר לא מהדרינן אחרי אחר ולא ס"ל כמ"ש בחפץ ה' הנ"ל דהקו' קאי גם אפ"ר. – אבל עדיין אינו מבואר לנו הסבר הדבר מ"ש זה מזה:
לכן נלע"ד בפשיטות דגם היכא דאמרי' הותרה מ"מ זהו רק אם עצם האיסור הוא עצם המצוה שרצתה בה התורה. כל כה"ג שייך לומר שיצא גם מגדר חוי' ונכנס לכלל הותרה משום דכיון דעשי' זו נאסרה וכאן צותה התורה למצוה הרי חזינן שלכלפי המצוה לא אסרה התורה, אבל איסור הבא מצד אחר ולפי תואר עשיית המצוה כמה שהיא ל"ה בכלל האיסור מעולם, ואם יעשנה באופן שיש איסור הרי הוא עובר רק על איסור צדדי שאינו שייך כלום להמצוה, כל כה"ג ל"ש לאמר שהתורה התירה, למשל גלוח מצורע מכלל המצוה שצותה התורה לגלחו וכתבה ראשו אף לאם הוא נזיר, חזינן שרצון התורה שיהי' מגולח משו"ה אפילו א"נ הותרה מ"מ זה רק מה שנוגע לעצם הגלוח אבל איסור הבא ממקום אחר כגון אם הי' הקפת כל הראש אינו הקפה דבין אם יגלח בבת אחת בין אם יקיף ולבסוף יגלח אינו נ"מ לעצם חפץ ורצון התורה שיהי' מגולח. מדוע נימא שהותר גם איסור הקפה שלעצם מצות הגילוח לא איכפת לנו כיצד יגלח משו"ה אפי' אם נימא הותרה פריך שפיר הש"ס נזיר הנ"ל ומי כתב קרא הכי, היינו דכי רצון התורה הוא כיצד יהי' סדר הגילוח הלא העיקר שיהי' מגולח. ומדוע נתיר איסור צדדי שאין נ"מ להמצוה, בשלמא איסור נזיר שהאיסור על העצם הגילוח שפיר י"ל שהתורה התירתו לפי שרצתה התורה בהגילוח לא הקפידה בזה באיסור העומד נגד עצם הגלוח. אבל לא כן באיסור הקפה שהוא איסור צדדי וכן יבואר בזה בפשטא קו' התוס' שבועות הנ"ל דאם נימא דמותר להקיף ע"י אשה וקטן. נמצא דלעצם הגלוח ליכא נ"מ מי יגלחנו, משו"ה ל"ש בזה הותרה
והשתא לפ"ז יבואר ג"כ סוגיא דשבת הנ"ל דבאמת משום פסיק רישא ל"ה ק"ל להש"ס ואי איכא אחר לעבד אחר. משוה"ט גופא די"ל הותרה. דכיון שרצתה התורה במצות מילה לא איכפת לנו אם ע"י זה קוצץ בהרת אבל מ"מ זהו רק אם מכוין עכ"פ לשם מילה דבזה הוי העיקר עשיית מצות מילה וקציצת הבהרת הוא רק כדרך אגב, משא"כ אם מכוין לקוץ הבהרת דזה הוי גם קציצת הבהרת עיקר ל"ש לומר הותרה דהרי לא רצתה התורה בקציצת הבהרת. ולעצם מצות מילה ליכא נ"מ אם מכוין לשם קציצת הבהרת אם לא מכוין. וע"כ ס"ל להגמ' דל"ש לומר שהתורה התירה גם לכוין לשם איסור והוי כאיסור צדדי וכנ"ל – ולא מיבעי' אם מכוין לשם קציצת בהרת לחוד ולמילה אינו מכוין כלום דבזה אם נימא דמצ"כ הוא מה"ת בודאי לא יצא כלל עשה דמילה ואפשר דצריך אח"כ הטפת דם ברית (עי' מנחת חנוך מצוה ב' ד"ה הנה להסוברים) ואפי' למ"ד מצאצ"כ מ"מ במה שמכוין לקוץ בהרת הוי ככונה הפכית וא"כ פשיטא דחייב משום קציצת בהרת, אלא אפי' אם מכוין לשניהם למצות מילה וגם לקציצת בהרת, ג"כ ל"ש לומר הותרה דלא הותר רק למול ואפי' אם קוצץ עי"ז בהרת אבל לא הותר לקוץ בהרת וכנ"ל:
באות ג' הובא דברי הש"א החדשות. במה שתי' ד' התה"ד קצת יש להעיר ע"ז מדברי הרשב"א ז"ל בברכות שהקשה ג"כ כד' התוס' ותי' ג"כ משום דמה לכהן שכן אינו ש"ב ומה לנזיר שכן ישנו בשאלה והא דעת הרשב"א ז"ל בהדיא ביבמות (ה. א.) דלדינא קיי"ל דאין עשה דוחה לתו"ע הגם שאינן ש"ב. ובנדרים (ט"ז. ב') הק' ג"כ קו' החנוך דיבוא עשה וידחה ל"ת דנדרים ותי' ג"כ משום דנדרים הוי ל"ת ועשה. ובתשובותיו (ח"ג סי' שמ"ג) כתב דסוגיא דיבמות אינו אלא דרך דחוי. וא"כ איך נפרש לדידי' דהטעם משום דחי', וע"כ הוא לדעת הרשב"א דמשום כבוד הבריות הוא דדחי ורק ל"מ למילף לכלאים וכיוצא דמה לכהן שאינו ש"ב ומה לנזיר שישנו בשאלה, והדרה הקו' ע"ד התה"ד, וגם דברי הגאון רא"ב ז"ל המובא בפנים תמוהים לפ"ז דדבריו בד' הרשב"א, ומד' הרשב"א מבואר דלאו מטעם דחי' הוא.
באות ו דברי הארצות החיים ואמרי בינה לכאורה יש לה"ר לדבריהם מסוגיא דברכות גופי' דפריך הש"ס דלגמר מפסח ומילה דכבוד הבריות דוחה ולא משני דשאני פסח ומילה שאינו ש"ב דזה הי' כולל תי' גם לכהן שמטמא למ"מ. אולם יש לדחות דשאני פסח ומילה דהגם שיש להן צד קל שאינו שוה בכל מ"מ הרי לעומת זה יש להם חומר שיש בהם כרת. וגם בלא"ה צ"ל כן בד' הש"ס דהרי כלאים הוא ל"ת ול"ת חמור מעשה ומה ראי' מפו"מ לכלאים. אע"כ משום דפו"מ חמירי דאית בהן כרת.