ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן ה
אות א' כונת רבינו זצוק"ל פשוט דאכתי תשלח למה לי דהרי אם ישלחנה תוכד"ד פשיטא דלא נוכל לומר שעבר על הלאו דהרי זה כמו שלא לקח מעולם ע"מ שלא לשולחה דבכה"ת כולה תוכד"ד כד"ד] א"כ במה ששוחטה עתה בתוכד"ד הוי כדוחה ל"ת ועשה.
ומה שחידש רבנו זצוק"ל דגם לפי שיטת רש"י ותוס' למ"ד קיימו ולא קיימו דאם לא קיים העשה תוכד"ד או אחר שבא לב"ד לוקין אותו. מ"מ אם משלח אח"כ מקיים עשה עכ"פ לכ"ע, הנה בהא דפריך שם במכות באונס שגירש דהוי לאו הניתק לעשה משום דכתיב כל ימיו דכל ימיו בעמוד והחזור קאי למ"ד קיול"ק מאי איכא למימר. דלפי פירש"י ז"ל הקו' דהא אם לא יחזרנה מיד שיבוא לב"ד ילקוהו וליכא למימר כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, לא בעי למימר דהוי כל ימיו בעמוד והחזיר קאי משום דעכ"פ ישנו להעשה גם אחר שבא לב"ד דנהי דלא מנתק מ"מ אם החזיר מקיים עשה משום דלאמת נראה דענין זה שישנו לעשה זו להחזירה גם אחר הגרושין. שפיר הוי ידעינן גם אם ל"ה כתיב רבייא דכל ימיו דהא כתיב ולו תהי' לאשה הרי עשה זו נאמרה על כל ימיו ולא אתינן לרבויא דכל ימיו רק משום דבלא רבויא זה לא הי' עשה זו מנתקת את הלאו משום דהוי לאו שקדמו עשה. דהמכוון מזה דכיון דישנו לעשה זו גם קודם עבירת הלאו א"כ הרי לא נאמרה עשה זו לנתק הלאו. ולכן הגם דמוטל לקיים העשה גם אחרי עבירת הלאו. אין זה גריעותא בכח חיוב מלקות הלאו. אלא אדרבא אמרי' משום דכתב רחמנא עשה יתירה מגרע גרע רק משום דכתיב כל ימיו לרבויא דעשה זו נאמרה נמי לנתק הלאי יכוון דלמ"ד קיול"ק לא אפשר להתאים קרא דכל ימיו על ענין הניתוק דאחר שבא לב"ד לא אפשר לנתוקי שפיר הקשה הש"ס מאי איכא למימר. וז"ב. ועי' בתמורה (ה. א.) בד' רש"י ז"ל ד"ה הא נמי לילקי ובתוד"ה מיתבי דמבואר בדבריהם ז"ל כדברנו ע"ש היטב.
ומ"ש עוד רבנו זצוק"ל דלהך פירושא דתלוי באזהרת ב"ד גם למ"ד קיול"ק הוי בגדר תנאי אם יזהירוהו ב"ד, קצת יש להעיר דלפ"ז גם למ"ד קיול"ק הוי התראת ספק אולי לא יזדמן שיזהירו לי ב"ד, אך נראה דמשום זה ל"ה ה"ס דמסתמא יזהירו לו ב"ד דגם העדים עצמם יזמינו לי לב"ד.
ברם בעיקר הדבר לכאורה מדברי רש"י ז"ל במרות ד"ה הניחא ובד"ה וריש לקיש מבואר להדיא דהלאו ניגמר תיכף כשמגרש אפי' טרם בא לב"ד. ולענ"ד הקצרה אולי גם לדעת רש"י ז"ל אם נאנס קודם שבא לב"ד חייב מלקות. וגם עוד יותר נראה בשיטתו דאפי' אם אחר שבא לב"ד ומיאן בקיום העשה אם ניזדמן שלא הלקוהו וקיים אח"כ העשה מיפטר ממלקות. ומה דתלי רש"י ז"ל בביאתו לב"ד, הענין הוא כך, דס"ל לרש"י ז"ל דאין לומר דהכל תלוי רק בנאנס דכ"ז שאפשר בקיומא אין לוקין אותו דלפ"ז מאי האי לשנא דקיימו ולא קיימו דרק אם כבר קיים בפועל מיפטר. וא"כ ההיפך מזה לא קיימו כ"ז שלא קיים. וא"כ משמע דאפי' עוד בידו לקיים לוקין אותו. והרי זה אינו, וזהו מ"ש רש"י ז"ל במ"ש בד"ה הניחא ״דהא ליכא למימר יקיים לאח"ז דא"כ ל"ק היכי דמי, לעולם יכול לומר אני מקיים" היינו דע"כ ל"ק הפירוש דכל עוד שלא קיים לוקין אותו דהרי נקט ההיפך דקיימו. וא"כ אם נימא דכללא הוא דכ"ז שיכול לקיימו אין לוקין לא משכחת ללא קיימו דנקט דפירושו ע"כ שעוד לא קיים כנ"ל. וע"כ פירש"י ז"ל דמאן דס"ל קול"ק ס"ל דהלאו ניגמר תיכף בעת עבירת הלאו ומתחייב מלקות תיכף, וכ"ש שלא קיים להעשה אנו תופסים אותו מחייבי מלקות ואין לנו לחוש שמא יקיים העשה אח"כ ויתעקר הלאו למפרע דאין לנו לחקור עתידות ודיינינן לפי מקומו ושעתו כמו דלוקין בנזיר הגם שאפשר שאח"כ ישאל על נדרו. ועי' בזית רענן ח"ש [סי' ח' אות ד'] ולפ"ז אם בא לפני ב"ד צריכים ללקות ול"ה צריכים אפי' לומר לו קיים, רק משום דהניתוק הוא עשה דמחוייבין נמי לכופו שיקימה משו"ה כ"ז שלא נאנס ובידו לקיימה הנה צריכים לומר לו קיים ותיפטר משום דכופין על מ"ע. וכשממאן לוקין אותו הגם שיתכן שאח"כ יקיימה דאין לנו לחקור עתידות כנ"ל. וממילא לפ"ז אם ניזדמן שלא לקו אותו וקיים פשיטא דניתק הלאו ולא ילקו אותו וקו' הש"ס שם במכות הניחא למ"ד בטלו ול"ב וכו' הוא כמ"ש התוס' שם בד"ה הניחא ליישב פי' רש"י ז"ל דכל ימיו משמע אפי' כשבא לב"ד דהא דרשינן מיתורא דכל ימיו דה"ק לא ישלחה שלוח דכל ימיו. א"כ כ"ז דלא נתברר שזהו שילוח לכל ימיו שלא יוכל להחזירה עוד לא ניגמר הלאו דלא ישלחה וא"כ לא נוכל ללקותו דאכתי לא נתברר חיובו בהלאו.
אך דאכתי צ"ע טובא. כיון דסוף סוף הב"ד הנם מחויבים לכופו שיקיים המ"ע. א"כ מדוע ילקי אותו הא אח"כ שיקיים המ"ע ינתק הלאו. וא"כ אין על הב"ד רק לכופו על קיים העשה.
ואולי י"ל דרק במצוה עוברת כגון סוכה ולולב יש לכופו אבל במצוה שאפשר לקיימה אח"ז. מה"ת נכופו עכשיו אחרי שיתכן שלמחר יתנחם יקיימה מאליו ובעשה דפריעת בע"ח שאני דהמלוה אינו מחויב להמתין. וכן בכ"ד דתלוי באחרים, אבל עשה דשילוח הקן או עשה דלו תהי' לאשה לא לנו לכופו שיקיימה תיכף. דמצד המ"ע יתכן לקיימה אח"ז וא"כ אם בא לב"ד דל"א להו לכופו על המ"ע והוא אומר שלא יקיים אין עליהם לחקור עתידות ולוקין אותו.
אלא דיש להעיר דלפ"ז גם בהא דלולב איני נוטל לא יהי' אפשר לכופו רק בסוף היום או באופן המבורר דאם לא יטול עכשיו לא ישיג לולב בשום אופן.
וכעין זה לענ"ד בהא דקי"ל במי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שכופין לו לגרשה, ועי' ברא"ש (פ"ו דיבמות הלכה טו) שכתב דמסתבר דאחרי שמגרשה כופין אותו בשוטים לישא אחרת דמה מועיל מה שמגרשה אם לא לישא אחרת והו"ל כמו שאמר מ"ע שמכין אותו עד שת"נ, ע"ש. ולכאורה תמוה מאד דאדרבה כיון דעכ"פ מחויבים אנו אח"כ לכופו לישא אחרת למה לנו לכופו לכתחילה שיגרש הראשונה. נכופו לכתחילה לישא אחרת ואם לא יתנו לו יגרשנה מעצמו ותרי כפי' למה לנו [ועי' בדברי רש"י ז"ל שם ביבמות (ס' ד' א) נשא אשה ושהה עמה שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה] וראיתי בהעמק שעלה מהגאון הנצי"ב ז"ל על השאלתות (פ' תולדות שאלתא י"ח) שנתעורר בזה וז"ל וקשה לי טובא א"כ למאי כופין לגרש אדכופין לגרש ולעשות גט מעושה יכפוהו לישא אחרת ואם לא יתנו כ"ז דאגידא בי' יגרש מעצמו ולא יהי' גט מעושה, וע"ש מ"ש בזה.
ולדרכנו נראה לומר דבאמת מה שדימה הרא"ש ז"ל כפי' זו לדין שאר מ"ע שמכין אותו עד שת"נ וכן מ"ש שם ברוק שהגיע לכ' שנה ולא נשא. תמוה לנו. דעד כאן לא מצינו מכין אותו עד שת"נ כ"א במצוה שזמנה עוברת. דאחרי כן לא יהי' יכול לקימה בזה שפיר שייך למימר דהוי כמו מורד ומכין אותו עד שת"נ. אבל במצוה שאין זמנה עוברת מהיכ"ת נהי' נוכל להכותי עד שת"נ.
אכן נראה דגם מע"י של פו"ר מקרי מצוה עוברת דהא קייל דגם אם קיים פו"ר מחויב עדין לעסוק בזה משום מ"ע דד"ק ולערב על תנח ידך נמצא דאחר כך יתחייב במצוה חדשה הוי שפיר עוברת. ונהי דנימא דעל מצוה דרבנן אין כופין. מ"מ הכא על מצוה דאורייתא כופין אותי. אלא דאם ל"ה אח"כ המצוה דרבנן לא היינו לכופו על דאורייתא זה משום שאין זמנה עוברת. אהני לנו הדרבנן לחשוב מצוה זו כעוברת.
והנה כבר כתב הרא"ש ז"ל שם (ביבמות פ"ו סי' ח') דמשום מצוה דלערב א"ת ידיך אינו מחויב לגרשה והגם לכתחילה אם הי' בא לישא אשה הי' מחויב לישא בת בנים אבל לגרשה אינו מחויב. ע"ש, נמצא דכך הוא המצוה דד"ק של לערב א"ת ידיך שאיננה נוהגת רק בפנוי ולא במי שיש לו אשה
נמצא אם נכופו לזה ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שישא אחרת עלי' נכופו שלא כדין דהרי על מצוה שאיננה עוברת א"א לכוף. מאי נימא דעל הזמן הבא יתחייב מחדש במצוה דלערב. הרי כ"ז שאשתו עמו אינו מחויב בלערב נמצא דהוי הכפי' שלא כדין, משא"כ אם נכוף אותו לגרשה דאז אם הננו כופין אותו על מצוה פו"ר כדין כופין אותו. דכשיהי' פנוי תהי' מצוה זו דפו"ר מצוה עוברת כנ"ל. ועל כן הננו מכניסין ענין הגירושין שיגרש את אשתו מכלל סדר הכפי' לענין מצות פו"ר
אות ב' דלשיטת רש"י ז"ל ותוס' צריך לומר דבטיל עשה קודם שמבטלה ליכא חיוב כלל. ובשאלה אם נימא דחל למפרע החיוב הוא גם קידם עכ"פ בחיוב. נלענ"ד בהסבר ד"ק. דהרי הא דביטול עשה דימו להא דאכלי' לאיסורי' והדר אכלו לתנאי'. דבאמת קודם שאוכל התנאי ליכא שום סרך חייב. וה"נ בלאו הניתק לעשה נהי דיש לו עבירה שעבר הלאו מ"מ לענין חיוב מלקות עדין לא יש שום סרך חיוב עד שמבטל לעשה (דלמ"ד בול"ב ס"ל דלהכי ניתק הכתיב הלאו לעשה לומר דלאו זה משונה הוא משאר לאוין דצריך ג"כ לעבור על העשה ויהי' לפי"ז ההסבר כך דלמ"ד קיול"ק בא הכתוב בהעשה לתן עצה איך לסלק חיוב מלקות. ולמ"ד בול"ב בא הכתיב בהעשה לומר דגם זה צריך לעבור דלתקן מלקות הלאו ל"ש לדידי' דגם אם לא מקיים אינו לוקה]. משא"כ בשואל דאם נימא דהחיוב חל למפרע והיורשים חייבין לשלם מנכסי אבוהון ע"כ דזהו רק מפני שכך קיבל עליו השואל שאם תאנס יתחייב למפרע נמצא דקיבל עליו החיוב בכח.
אות ג' דגם בעשה הבאה לנתק מכין אותו עד שיקיימה. עיי' מ"ש לעיל אות א'.
אות ד' ה' אעתיק פה מ"ש לההגה"צ מוהר"ר נפתלי זילבערבערג שליט"א בווארשא. ״הננו עוסקים כהיום בכתבי אדמו"ר זי"ע בדיני קיול"ק בול"ב. וראיתי שגם כבוד גאונו שליט"א בקונטרסו האחרון לס' מקור חיים על ה' פסח אות ו' מדבר ג"כ בענין זה מעט. ע"כ הנני מציע לפניו דברים אחדים ממה שעלו ברעיוני הדל בענין זה וכו'. האורים ותומים (סי' צ"ז סק"ז) חידש בלאו הנל"ע. דאם העשה בקו"ע אינו לוקה גם במקום דליכא העשה ומ"ש הרמב"ם (פ"א מה' תמורה) דמשו"ה לוקין על התמורה משום דציבור הממירים אין תמורתם תמורה הוא רק בתמורה שהניתוק אינו בקו"ע רק בא ממילא ע"ש היטב. ועמדתי בזה נבהל ומשתומם הא גם היכא דאיתא לעשה אם רק ביטל העשה למ"ד בול"ב או לא קיימה למ"ד קול"ק לוקין אותו א"כ איך נוכל לומר דהיכא דליתא לעשה כלל לא ילקה משום דבמקום שישנו לעשה מנתקת את הלאו וכי עדיפא זאת מהיכא דאיתא לעשה רק לא קיימה הא עכ"פ לא קיים העשה ובמה ינותק הלאו.
שוב מצאתי במנחת חינוך מצוה לא תחמוד שכבר עמד בזה. זה לשונו בקיצור והנה אחרי התבוננות ד' התומים תמוהים אצלי האיך אפ"ל כיון דהלאו ניתק בקי"ע מנתק לגמרי הא אם לא קיים להעשה חייב מלקות הרי חזינן דדוקא צריך לקיים העשה ואם אינו מקיים לוקה א"כ בעשיר דא"כ עשה כלל האיך נוכל לומר דהוי ניתק ואין לוקין ורואה הדברים ק"ו מה במקום שהעשה איתא בשעת עבירת הלאו. אם לא יתקיים לוקה מכ"ש אם בשעת עבירת הלאו ל"ה העשה כלל ואיני יכול לקיים העשה בשום פעם הוי ניתוק ואין לזה פירוש כלל עכ"ל.
לכן הייתי אומר לנפשי דכוונת מאורינו התומים ז"ל הם כך דנקטינן דהיכא שהכתוב נתק את הלאו לעשה לא איקפד הכתוב דלא ינתק רק אם יעשנה מי שמצווה על העשה אלא דכוונת הכתוב לנתק הלאו לפעולה זו דאם תעשה הפעולה והמעשה ההיא נותק הלאו וא"כ אין נ"מ מי שעושה המעשה אם מחויב בה אם אינו מחויב בה. ובלבד שתעשה, ומה"ט אמנם נכון דהיכא דביטל או לא נתקיים המעשה לוקה, וכבר חידש דבר זה המק"ח רס"י תל"א דרק בלאו דתמורה דא"א לקים העשה בציבור אין זה ניתק לעשה אבל היכא שאפשר לקים הפעולה הגם דאינו מצווה ע"ז מ"מ עצמיות המעשה מנתקת את הלאו ויעלו לפ"ז ד' התומים בקנה אחד עם ד' המק"ח.
ואולם מדברי גאוני שליטא בק"א למקו"ח הנ"ל נכאה דלמד בדברי התומים באופן אחר מד' המקו"ח וכן משמע מפנקס חד"ת של הגאון רע"א באופן שהביא כ"ג שליט"א. ואדמו"ר זי"ע בכתביו הקדושים כתב להדיא לבאר החילוק מד' התומים לד' המקו"ח דלד' התומים היכא דאינו מצווה על המעשה ל"ב כל קיום העשה. ולד' ממקו"ח בעי דוקא קיום העשה. ואני השפל בעניי לא זכיתי להלום זאת. וגם לא ידעתי מי מכריחנו לומר דד' התומים הם דברים אחרים מד' המקו"ח.
אלא דיש בזה אתקפתא אחרת לכאורה לענ"ד דאם נימא דעצמיות העשה מנתקת את הלאו גם היכא דאינו מצווה בה ולד' התומים יהי' מוכרח זאת בדעת הרמב"ם ז"ל מדבריו בחבל עשיר א"כ אמאי בב"מ (כו. ב) נטלה ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום ל"ת להתעלם ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ואסורא דעבד עבד. ופי' הרמב"ן ז"ל שגם הלאו דלא תגזול לא תיקן דהכא שנטלה ע"מ לגוזלה לא נעשה שומר על אבידה זו והוי כמונחת על הקרקע וקנו ביאוש ע"ש, וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפי"ד מה' אבידה ה"ו) דאע"ג דהחזיר לו אחר יאוש כבר עבר על כל האיסורים וכ' הש"ך (בסי ר"ט סק"א) דדעתו כד' הרמב"ן ז"ל (דלא כהלח"מ) וכן ביאר אדמו"ר זי"ע ואמאי לא תיקן הלאו דגזילה נהי דקני ביאוש ואין עליו עתה חיוב השבה מ"מ הרי עצמיות המעשה מנתק את הלאו.
איברא י"ל בזה לענ"ד דל"ד לנשים בנותר חבל עשיר דמה שהנשים שורפין הנותר או מה שמשיב ועשיר את העבוט הוא עכ"פ תואר העשה שציוותה התורה ואף אם אינן מצווין על העשה מ"מ כך רצון התורה דתואר פעולה זו מנתקת להלאו משא"כ הכא בעשה דוהשיב את הגזילה דאה קני ביאוש אין עליו חיוב עשה זו א"כ כל מה שמהדר הוא רק מתנה נמצא דאין זה תואר העשה כלל דתואר העשה להשיב גזילה ולא לתן מתנה והיכא דלא מקיים תואר העשה עכ"פ, במה תנתק הלאו. ע"כ ממ"ש להרב הג' הנ"ל.
ולפי דברי רבנו זצוק"ל בביאור ד' התומים הי' אפשר לעיין עוד מהא דאונס שגירש אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואמאי לא נימא דכיון דניתק לגבי ישראל ה"נ דניתק לגבי ישראל ה"נ דניתק לגבי כהן הא לגבי כהן ליכא חיוב לקיימה ואדרבה הרי אסור לקיים העשה.
ולכאורה רציתי לומר דהטעם בכהנים הוא דבעת שמגרש הוא מבטל להעשה בידים בעבירת הלאו דהרי העשה זו דלו תהי' לאשה היא גם קודם הגרושין ונהי דהתורה גלתה דגם אחר הלאו ישנו לעשה זו לנתק הלאו מ"מ במה שמגרשה והיא כהן הוא מבטל לעשה זו לגמרי. אולם לקושטא יש לפרוך על זה דא"כ כדשקיל וטרי הש"ס במכות שם למצוא אופן באונס שגירש מבטלו ולא מבטלו וקיימו ול"ק הא בפשוט יש אופן אם הוא כהן דע"י הגרושין מבטל להעשה בידים. וע"כ דאין זה בכלל מבטל בידים להעשה. דבעשה זו דולו תהי' לאשה יש שני פרטים הפרט הא היא קודם הגרושין. והפרט הב' הוא דאחר שגירשה חייבה התורה עשה זו לחזור ולקיימה [ובזה מנתק הלאו] וע"י הגרושין אינו מבטל רק הפרט הא' של העשה. ורק הטעם בכהנים דלוקה הוא משום דאסור לו לחזור גרושתו. משו"ה לגבי כהנים לא חייבה התורה הפרט הב' של העשה, והדרה הערה הנ"ל ע"ד התומים ז"ל לדוכתי'.
אמנם נראה דזהו קו' הש"ס תמורה (ד'. ב') והרי אונס דחד לאו וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר לאו דתניא אונס שגירש וכו' אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר. ופירשו התוס' דאמאי לא נימא דכיון שאסר הכתוב גרושה לגבייהו אינו ניתק לעשה, ולא דמי להא דאמר לעיל דתרימו הוי ניתק גם מהקדמת ביכורים דכך לי אם הקדים מעשר לתרומה כאילו הקדים תרומה לביכורים ע"ש. ונראה בפשטא דס"ל דל"א ניתק מקצתו ניתק כולו. ובהקדמה תרומה לביכורים הוי כאילו העשה כתיב בזה. וא"כ מבואר היפך ד התומים ז"ל הנ"ל.
ועל זה כיון רבנו זצוק"ל במלות קצרות דמד' ר"י ז"ל בתוס' דתמורה מבואר דלמאי דלא ניתק לא ניתק וכוונתו ז"ל להא דכהן לוקה ואינו מחזיר ולא הקשה מפשטות הדין מה דכהן לוקה משום דזהו קי' הש"ס לכן הקשה מתי' ד' הש"ס לפ"ד ר"י ז"ל בתוס' שם.
איברא דכ"ז לפי מה שפי' רבנו זצוק"ל בביאור דברי האו"ת דא"צ כלל לקיום מעשה העשה אבל לפמ"ש לענ"ד דכונת האו"ת כד' המקי"ח דבעי שיעשה עכ"פ מעשה העשה א"כ בלא"ה לא קשיא כלל מכהן דלוקה דכיון דאסר הכתוב לחזור לגרשה א"כ א"א לו לקיים וליכא מה לנתק הלאו ומה שהוסיפו התוס' בהקדים תרומה לביכורים דכך לי אם הקדים מעשר לתרומה כאילו הקדים תרומה לביכורים אין כוונתם דהוי כאילו העשה כתיב בי' רק כיון דהעשה מועיל לזה מועיל ג"כ לזה.
אות ו' אם לאו דל"ת להתעלם הוא לאו שניתק לעשה. הדבר פשוט, דאינו ניתק לעשה דהרי עיקרו של לאו זה שלא יתעלם היינו שלא ימנע מליטול אבדתו של חברו ולהשיבו ובכה"ג הרי לא נתחייב כלום להבעל אבדה, וכי משום זה שלא נטל אבידתו יתחייב לו ממון, וא"כ לא אפשר לומר דהעשה של השב תשיבם באה על זה כדי לנתק הלאו, וגם אם נטלה ע"מ לגוזלה דעובר בנטילה זו בלאו דל"ת להתעלם במעשה ונתחייב ממון לבעלים הרי אינו החיוב משום דל"ת להתעלם דהוא רק שלא יתעלם מליטול את האבידה ומה שנתחייב ממון הוא מחמת הגזילה דהלא בנטלה ע"מ להחזירה ואחר יאוש נתכון לגוזלה אינו עובר משום ל"ת להתעלם. הרי דאין החיוב דלאו זה שיטלה ויחזירנה לבעלים רק ליטלה וענין החזרה לבעלים הוא ענין העשה דהשב תשיבם שחלה עליו תיכף כשראה אותה דאלת"ה מה לנו שלא נתכון לגוזלה קודם יאוש הא עכ"פ נתחייב בל"ת זו להחזירה לבעלים ולא החזירה, אלא ע"כ כנ"ל, וכדמבואר מד' רש"י ז"ל שם דענין הל"ת הוא רק שלא יתעלם חליטלה, ועל ענין החזרה לבעלים על זה יש עשה דהשב תשיבם, וביותר יהי' מוכרח זה לפמ"ש הראב"ד ז"ל הובא בש"מ דגם אם נתכוין לגוזלה קודם יאוש איני עובר בל"ת להתעלם כיון דהכניסה לביתו ע"מ להחזירה והא דנקט אח"כ יאוש משום לאו דלא תגזול נקט הכי דאם נתכון לגוזלה לפני יאוש עובר בלא תגזול ע"ש, ועי' עוד בתוס' קידושין (ל"ד א. ד"ה מעקה) דבכה"ג שנטלה ע"מ להחזירה אי לאו דעשה דהשב תשיבם אינו מ"ע שהזמן גרמא לא הי' נשים חייבין להחזיר בכה"ג, הרי דבלאו זה לחוד לא נתחייב בחזרה וא"כ ל"ש לומר דזה ניתק לעשה, ובלא זה הלא עשה דהשב תשיבם קדמו ללאו דל"ת להתעלם, והנה בלאו דגזילה כתבו התס' מכות (י"ד ב.) ד"ה כל דל"ה קדמו ללאו משום דל"ש לקיים אלא לאחר שגזלה וכ"כ רש"י ז"ל בחולין (קמא א.) ד"ה והשיב את הגזילה ועי' בס' לימודי ה' לימוד פ"ה, אבל בעשה דהשב תשיבם דחלה עליו תיכף משעה שניטלה טרם שעובר הלאו הוי לאו שקדמו עשה אך אם הי' חייב בתשלומין על לאו זה לא איכפת לנו במה שהעשה קדם. בלאו דהרי עכ"פ אין לוקין משום דניתן לתשלומין והתוס' הנ"ל שהקשו על לאו דגזילה ולא תי' משום דניתן לתשלומין משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל דניתן לתשלומין נמי משום טעם ניתק לעשה הוא וכבר באו בזה בספרי האחרונים ז"ל ולפי"ד רש"י ז"ל בחולין הנ"ל יבואר דאיהו ג"כ אזיל בשיטת התוס' בנתן לתשלומין] אות ח' כונת המעייני החכמה הוא כך דכיון דהתנה רק על מטבע זו נמצא דחיוב העשה דוהשיב את הגזילה אינו רק על מטבע זו וא"כ עתה שאין מטבע זו אין כאן מציאות לקיום עשה זו ורק אם הי' מפסידו בידים הי' חייב לשלם לו תשלומין בעד המטבע. אבל עתה שהפסידו בדרך גרמי שפטור מתשלומין לא יתכן בזה קיום עשה דאפי' אם ישלם לו אין זה תשלומין עבור המטבע רק מתנה בעלמא יהיב לי' עי' ב"מ (כ"ו ב)
וע"ז הקשה רבנו זצוק"ל דנהי דפטור מצד מזיק מ"מ יתחייב לשלם בעד המטבע מצד העשה שמוטלת עליו לנתק להלאו כדמבואר מד' המעיני החכמה דאם הי' חייב מצד מזיק הי' שפיר הוי תשלומין וקיום עשה דוהשיב את הגזילה הגם דהתנה רק על מטבע זו מ"מ הרי יש תשלומין עבור המטבע וכאילו מכרו מטבע זו.
בדברי המעה"ח יש לעיין מד' התוס' שבועות (ד' א) מ"ש בנשבע לאכול ככר זה וזרקו לים ל"ה לאו שיש בו מעשה דהרי עכ"פ מה שלא אכל הי' בשוא"ת. והשבועה ל"ה על זה שלא יזרקנו לים וה"נ בכבש שכר שכיר שפסק עמי לית לו מטבע זו, העיקר הוא מה שסכ"ס לא שלם לו אבל בזה ששרף ל"ה כובש שכר שכיר רק גרם שאח"כ לא יהי' לו מה לשלם כדהתם בככר שזרקו לים הגם דבזה גורם שלא יאכלם מ"מ סכ"ס מה שאינו אוכל ל"ה רק שוא"ת וה"נ בזה, וצ"ע.
והנה במצא מטבע ושף אותה ואח"כ החזירה לבעלים או שלא לקחה כלל ל"ה עובר בל"ת להתעלם בידים דהרי אם החזירה השבה מעליא היא ולא יהי' זה חמור מאם הי' מונח בביתי וממילא גם כשלא לקחה כלל אין העבירה יוכל להיות מונח רק על מה שלא לקחה אבל לא מה ששף אותה דזה נכנס רק בענין מזיק וגרמי פטור, וז"פ לענ"ד.
אות ט' להקל מעט קו' רבנו זצוק"ל ע"ד המח"א אשר לכאורה הקו' חמורה מאד מדבריו דסי' ב' אדבריו דסי' ג'. נ"ל להליץ. דהדבר מסתבר דהגם דהחולקים על הראב"ד ז"ל ס"ל דגם בקרובים שהם בגדר עדות אמרי' פלגינן דיבורא מ"מ הלא זה מוסכם לכל דהבע"ד בעצמו אינו בגדר עדות כלל וכיון שכן דברי הבע"ד כמי שאינו דמי וכלשון הראב"ד ז"ל המובא בשי"ת הריב"ש ז"ל שם דהוי כמו שאומר הלוה ברבית ולא אמר למי, א"כ שפיר יש נפקותא בין האי דינא דהריב"ש ז"ל האל דקרובי המוכה דבדינא דהריב"ש ז"ל הבע"ד עצמו מעיד דמה שנוגע לעצמי הוי כלא אמר כלל א"כ לא איכפת לנו במה שהוא חד גופא משא"כ היכא דהקרובים מעידים דשפיר הוי אמירה רק דפלינן דיבורא וכיון דאמרי בחד גופא לא מפלגינן שפיר הקשה המח"א דאפי' להחולקים על הראב"ד ז"נ נימא בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
וראיתי באמרי בינה (ח"ב ה' עדות סי' ל"ח) שהקשה טובא על שיטת הריב"ש ז"ל דהא כיון דהעדים מעידים דאף אם ילך למקום שאין מכירים ויחזור אבידה מ"מ אינו חוזר לכשרותו עד שיחזור להלוה זה מה שקבל וזה נתבטל כיון דנוגע אליו, א"כ לשי' הראב"ד ז"ל נימא שוב עדות שבטלה מקצתה ב"כ, דנהי דבמה שאמר שיחזור לו אינו בגדר עדות מ"מ בחלק עדות דמגיע להמלוה דנפסל הוא כ"כ עד שלא די במה שילך למקום שאין מכירין ויחזור אבידה לבד הוי עכ"פ בגדר עדות ע"ש, דוק היטב בזה כי הוא קו' עמוקה וגדולה, וי"ל דדינא דהריב"ש ז"ל הוא באופן דהעד השני אינו מעיד למי אוזיף ממילא אינו מועיל עדותם רק לפוסלו ולהצריכי שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזור אבידה וליכא בזה משום עדות שב"מ ב"כ, וכבר כתב כן בס', מאזנים למשפט (סי' ל"ד ס"ק כ"ד) ד"ל פשר בין השיטות דאם העד השני ג"כ מעיד באותו הלואה גם הריב"ש ז"ל מודה דאם כבר עבר ושקל הרבית ל"מ עדותו אפי' לפוסלו משום דהוי נוגע בדבר דאח"כ יתבע עם הע"א את הריבית ויתחייב ש"ד ויהי' זה נשבע ונוטל והריב"ש ז"ל מיירי היכא דהעד השני אין מעיד באותה הלואה, ע"ש בנועם דבריו ז"ל.
באות הנ"ל ראי' מדברי הרמ"א ז"ל דפסקינן פ"ד גם בחד גופא, צ"ע קצת דהרי הרא"ש ז"ל והנ"י ספ"ק דמכות כתבו דדעת ר"ה גאון לפסוק כר"ל בירושלמי בכתב נכסיו לב' אעפי' שקרובים לזה כשרים לזה משום דקי"ל פ"ד בתרי גופי, ובאמת המח"א עצמו בסי' ג' כתב לדחות ד' ר"ה גאון משום טעמי' דהרמ"ה ז"ל דהוי פ"ד בחד גופא משום הנותן. וי"ל בזה.
סימן ו'.
בנוגע לחקירת רבנו זצוק"ל בסימן זה אם ההודאה הוי תיקון הלאו דגזילה. ראיתי לבאר את מה שראיתי בזה לפענ"ד בצירוף דיבוק חברים] ובתוך הדברים יבואר כמה מדברי רבנו זצוק"ל, בסי' זה.
א) הנה מלבד הנ"מ שהזכיר רבינו זצוק"ל באות ג', יש עוד נ"מ בחקירה זו, לענין הילך, אם תבעו שגזל ממנו ושני חפצים והוא מודה לו באחת, דאם נימא דע"י ההודאה נעשהה גזילה בידו פקדון הו"ל הילך. כפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרי' הוא דאיתא וכאילו מסרו לו דמי.
אולם בדין זה כבר נתעורר הנתיבות (בסי' פ"ז ס"ק א') וכתב וז"ל לכן נראה דדוקא בפקדון הוי הילך וכו' אבל גזילה וכו' ל"ה הילך דגזילה לא קאי ברשות הבעלים עד השבה לפני ב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו לפי שא"ב וכיון דלאו ברשות בעלים ל"ה הילך, ואף דבב"ק ק"ו אמרי' כיון דאודי לי' כמ"ד יהיו לי בידך דמי הא כתבו התוס' שם בד"ה דוקא כששתק והלך לו ע"ש עכ"ל. ועי' עוד בדברי הנה"מ (בסי' פ"ח, סק"ב). אכן מדברי הקצוה"ח (בסי' פ"ח) מבואר דאף בגזילה ע"י הודאתו הו"ל הילך. וכן דעת הגאון רעק"א זצ"ל (בתוספותיו למשניות שבועות אות מ"ו), הרי דעיקר חקירת רבנו צוק"ל כבר חקרו אשלי רברבי הנ"ל ודעת רע"א ז"ל מבואר דע"י ההודאה הוי כפקדון ממש, ולדעת הנה"מ לא נעשה פקדון כ"א כשהבעלים שותקים אך דאכתי לא נתבאר מדבריהם היכא דההודאה הי' שלא בפנוי, דאולי בכה"ג גם לדידהו ל"ה פקדון.
ב) אלא דלכאורה דברי הנה"מ צ"ע מאי הביא מד' התוס' שכ' דוקא בששתק והלך לו, הא התוס' לא כתבו זאת רק לענין הודה בפניו דאם שתק והלך לו גם בנשבע א"צ להוליך אחריו, אבל הש"ס מיירי באמת בהודה שלא בפניו ואפ"ה קאמר הש"ס הוי גבי' פקדון, משמע דבכל גוני ע"י ההודאה נעשה פקדון. אולם בפשטא נראה דכונת הנה"מ הוא דס"ל דכמו בהודה בפניו כתבו התוס' דמשום ששתק והלך לו הוי כהפקידו בידו ומהני גם בנשבע. ה"נ בשלא בפניו דמהני רק בשלא נשבע, מיירי עכ"פ שנתודע מהודאתו ושתק והלך לו, והחילוק בין הודה בפניו ללא הודה בפניו הוא רק בנשבע.
ונמצא לפ"ז מבואכ מד' הנה"מ דגם בהודה שלא כפניו אם שתק הוי כפקדון.
ג) איברא דע"ז יקשה טובא קו' רבנו זצוק"ל באות ג' מדברי הפוסקים ז"ל דס"ל דא"צ להודיע להבעלים, ומבואר דלא תלוי במה שהבעלים שותקים דהא גם בלא ידעו כלל מהני הודאתו דלא יצטרך לילך אחריו.
ד) ועוד דאם נימא דגם בהודה שלא בפניו נמי הוי כפקדון כאות ב'. א"כ יהיו תמוהים טובא ד' התוס', דהא כל המעליותא שחשבו בהודה בפניו וא"צ להוליך אחריו גם בנשבע הוא משום דהוי כהפקידו בידו. והרי מעליותא זו איכא גם בשהודה שלא בפניו ואפ"ה בנשבע צריך להוליך אחריו, מבואר דהגם דהוי כפקדון מ"מ אינו מועיל זאת לענין נשבע דלענין נשבע צריך השבה גמורה וא"כ מאי מרוחינן בהודה בפניו, לו יהא דהוי כהפקידו בידו הרי מ"מ איננו מועיל זאת בנשבע.
ה) לכן נראה לענ"ד דבאמת הא גופא כונת הנה"מ, דהא כתבו התוס' דבהודה בפניו ושתק והלך לו הוי כהפקידו בידו ומהני גם בנשבע. מבואר דבהודה שלא בפניו ל"ה כפקדון, דאלת"ה ל"ה צריך לילך אחריו גם בנשבע אף שהודה שלא בפניו, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דכל הטעם דאמרי' שנעשה פקדון הוא משום ששתק והלך לו וזה ל"ש רק בהודה בפניו אבל בשלא בפניו אין שתיקתו כלום, ולזה כיון הנה"מ דהתוס' כ' דרק בשתק והלך לו הוי כפקדון, והוא ממה שכתבו הטעם בהודה בפניו מהני ההודאה לפוטרו גם בנשבע משום שנעשה כהפקידו בידו' מבואר מזה דהש"ס דמיירי בלא בפניו דל"ש בזה שתק והלך לו אינו רוצה לומר דנעשה פקדון ממש רק דהכונה כמ"ש הקצוה"ח (בס' שס"ז ס"ק א') דדינו של זה כמו שהדין בפקדון דא"צ להלוך אחריו ה"נ בזה
ו) היוצא לנו מזה דמתבאר בהדיא מדברי התוס' הנ"ל דרק בהודה בפניו הוי פקדון אבל בהודה שלא בפניו לא הוי כפקדון דאם הי' נעשה פקדון הי' מועיל גם לנשבע.
ומתוך זה תמוהים לי דברי רבנו זצוק"ל באות ו' מ"ש לצדד דגם בהודה בפניו לא נעשה פקדון ממש. ע"ש. דלפ"ז הדרא לנו להבין מאי נ"מ בין הודה בפניו ללא הודה בפניו הא בשניהם לא נעשה פקדון. ומ"ש דבשלא בפניו לא מהני בנשבע – ולא דמי לשיטות הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב הטעם בנשבע משום שהבעלים מתייאשים מהם ומה"ט כשהודיע להניגזל אינם מתייאשים עוד. אכל בדברי התוס' מבואר הטעם דהוי כהפקידו בידו ואם אין הפשט דהוי כפקדון גמור מאי טעם הוא לפוטרו בנשבע יותר מבשלא בפניו. ז) ועוד נראה לענ"ד להוכיח הוכחה ברורה בדעת התוס' דהודה בפניו בודאי נעשה כפקדון גמור שהתוס' שם הקשו על גרסת הספרים דל"ג אלא ומוקי המסקנא אליבא דר"ט, דאמאי לא מוקי נמי כר"ע, ואע"ג דקניס ר"ע אפי' היכא דלא נשבע ה"מ דלא הדר ממונא למרי' אבל במתני' היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למרי' דכיון דשהודה לו בפניו מה לי תופס בידו מ"ל נתן ביד ב"ד הלכך לא יקנוס ר"ע, (וע"ש במהרש"א ז"ל שגמגם בדבריהם דמנ"ל לר"ע דמהני נתן ביד ב"ד אפי' בהודה בפניו ואפילו בלא נשבע, אכן דבריהם מבוארים היטב בש"מ שם דהני ספרים דל"ג אלא פירשו בהדיא את טעמם דלר"ע הו"ל לפחות לקונסו שיניחו ביד ב"ד הגם דידע למאן גזלי לכן מסיים התוס' דאין זה קנס דמ"ל תופס בידו ומה לו נותן ביד ב"ד. ותירצו דסברת גמ' הי' כיון דקניס ר"ע הי' צריך לקנוס בכל מקום ע"ש, ומשמו בפשטא דמ"מ לא יקונסו לו שילך אחריו למדי אלא שיחייבוה למסור ליד ב"ד. דאל"כ הו"ל לסיים בדבריהם בהדיא דאפי' ביד ב"ד לא יועיל, וכן משמע מדברי הראשונים ז"ל בש"מ הנ"ל, דיותר מזה ודאי לא קנסו לר"ע. והנה לכאורה יש להבין מ"ש התוס' דכיון שהודה בפניו לא איכפת לי' להנגזל אם תופס בידו אם תופס ביד ב"ד דמדוע לא נימא דניחא לי' להנגזל שיהי' ביד ב"ד כדי שלא יכפור בו אח"כ ויאמר החזרתיו, אולם נראה פשוט דס"ל להתוס' דנקטינן דכיון דהודה בפני הנגזל ולא תבעו ע"כ דהנגזל סומך עליו שלא יכפור בו עוד, ולכן כתבו דאין נ"מ לו אם ביד הנגזל אם ביד ב"ד. והשתא אם נימא דגם בהודה בפניו ל"ה כפקדון גמור ולא נפקע מזה שם גזילה מאי תירצו דס"ל להש"ס דמ"מ הי' צריך לקנוס להניח ביד ב"ד, דאדרבה נימא דיותר ניחא לי' להנגזל שיהי' ביד הגזלן דאם יהי' ביד ב"ד לא יהי' ע"ז חיוב אונסין ואם ביד הגזלן הרי הוא חייב באונסין כ"ז שבידו, וא"כ אדרבה כיון דלכפירה ל"ח, יותר ניחא ויותר קנס הוא שיהי' ביד הגזלן ולא יפקיע שם גזל מהחפץ, אלא ע"כ דגם הגזלן פטור מאונסין אחר שהודה – אולם למ"ש הש"ך (סי' שסז. סק"ח) דמה דמהני נתן ביד ב"ד היינו שישלחו לידו מתי שירצו. והביא כן בשם המרש"ל ז"ל ביש"ש ב"ק שם (סי' ל"ה) י"ל דס"ל להתוס' דמ"מ טפי ניחא ביד ב"ד מביד גזלן שאפשר שב"ד ישתדלו להגיע לידו ע"י איזה הזדמנות.
ח) אלא דעדיין לא נתקררה דעתי בכל זה דאם נימא דהש"ס מיירי שלא בפניו ובכה"ג ל"ה כפקדון ממש א"כ לאיזה נ"מ נקט הש"ס המשל הזה דהוי כפקדון ואם לענין עיקר הדין דא"צ להוליך אחריו כבפקדון כאות ה' אכתי מה מקרא חסר אם לא היה אומר הש"ס המשל דפקדון – ומה מרויחינן בזה הא באמת אינו כפקדון:
ט) לזאת נראה לי לומר בדרך אחר עפ"י מה שנקדים איזו הקדמות, והוא:
הנה"מ בפתיחתו לסי' ע' חידש דבדין אומר לו הרי שלך לפניך לאו דוקא בשיכול המפקיד או הנגזל ליטלו אלא גם במקום שא"י ליטלו מצי למימר לו הרי שלך לפניך והביא ראי' לזה מב"ק (מ"ה א) גבי החזירו עד שלא נגמר דינו מוחזר ומשנגמר דינו פליגי ר' יעקב ורבנן אי יכול לומר לו הש"ל ומוקי התם באתפסתי' לב"ד, וע"ש בתוס' דאפי' כשהוא ביד ב"ד מצי לומר לו הש"ל ואף שהב"ד ודאי לא יתנו השור לבעלים, ע"ש:
ונראה מדברי הנה"מ דגם אם הסיבה המעכבת להנגזל בא מחמת הגזלן מ"מ מצי לומר לו הרי שלך לפניך וכמבואר מד' רש"י ותוס' שם שכתבו הטעם באתפסתי' בידים דא"י לומר הש"ל או משום דהוי הזיקא בידים וחייב מטעם מזיק או משום דהוי היזק ניכר וא"י לומר הש"ל משמע דבלא"ה גם באתפסתי' בידים מצי לומר לו הש"ל:
י) ולענ"ד יש לדון הרבה בזה דעד כאן לא מצינו הוכחה רק גבי שומר דלא רמי עליו מצות השבה אבל בגזלן שצריך לקיים מצות השבה אם הנגזל א"י ליטלו ל"ה השבה, וראי' לזה מסוגיא דב"ק (צ"ח א') דאמרי' בזורק מטבע ש"ח לים פטור מ"ט אמר הא מונח קמך וה"מ דאדי' אדוי' אבל שקלי' בידים מגזל גזלי' השבה בעי למעבד ע"ש. הרי דגדולה מזו מצינו דהגם שע"י בר אמוראה יכול לטלו והגזלן לא עביד רק גרמא ואפ"ה לא סגי בלאו הכי וצריך למעבד השבה א"כ ק"ו וכ"ש היכא שהנגזל לא יוכל ליטלו לעולם דלא נפיק ידי חובתו בלתי שישיבו לידו:
וכן מצאתי בס' דברי חיים (דינו טו"נ ס' ז') שחלק בזה עד הנה"מ, מראיות אחריני ע"ש:
יא) אלא דכ"ז אם הסיבה מחמת הגזלן עצמו, דאזי אמרי' דל"ה השבה עד שיסיר הסיבה המעכבה להשיב הגזילה ליד הניגזל. אבל אם הסיבה מחמת הנגזל, י"ל דליכא חיוב על הגזלן להסיר הסיבה כיון דלא נסתבבה על ידו. ולפ"ז יבואר דמ"ש הפ"י המובא בדברי רבנו זצוק"ל באות ד' דהתורה לא חייבה להגזלן להפסיד משלו כלום, זהו רק כגון שהניגזל הלך ממקום שגזלו ממנו. ונסתבב חיוב ההוצאות מחמתו של הניגזל, אבל אם הגזלן הלך ממקום הניגזל שההוצאות נסתבב מחמתו של הגזלן פשיטא דלא יצא ידי השבה, עד שיחזור לעיר הנגזל וחייב להוציא הוצאות. וכמבואר מסוגיא דב"ק הנ"ל:
ב) ועיין עוד בש"ך (סי' שפ"ו ס"ק ח') שהביא דעת המהרש"ל ז"ל דאם הגזלן משלם לו שכר בר אמוראה יצא וא"צ להטפל בה יותר והש"ך חולק עליו. וכתב דאין דבריו נראין דכיון דבעי למעבד השבה אינו יוצא עד שמחזירנה למקום שנטלה – אלא שסיים שם הש"ך דמה שהביא המהרש"ל ראי' מתוס' ב"ק ק"א אינו ראי' דהתוס' לא מיירי אם קפיד בהכי משום דהתם מנחת הצמר קמי' אבל אי קפיד קפיד ע"ש, הרי דלדעת הש"ך לא מהני גם אם ישלם שכר הנטילה אלא שגם הטרחא מחויב הגזלן לטרוח שיחזיר למקום שגזל.
יג) ואתינן לפ"ז דכל מה שמסתבב מסיבתו של הגזלן תלוי בקפידתו של הניגזל דמה דקפיד קפיד.
יד) ועוד יש להקדים מ"ש המ"מ (פ' מ"ה נזקי ממון ה"ה) לענין כופר במה שפסק הרמב"ם ז"ל בשור של שני שותפין שהרג משלם כל אחד כופר שלם דהגם דבגמ' הוא אבעי' דלא איפשטא מ"מ כיון דקי"ל כופרא כפרה חייבין להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון לקולא.
טו) ומעתה נבוא לד' הש"ס דבאודי לי' הוי כפקדון בלא נשבע. די"ל בכונת הש"ס דלא מבעי' קאמר לא מבעי' אם הניגזל הלך למדי ונסתבב ההוצאות מצידו של הנגזל. דבודאי ניחא. מה שא"צ לילך אחריו בלא נשבע, אחרי דלא ממנו נסתבב זאת והוא א"צ רק להשיב למקום שגזל אבל למקום שינוס הנגזל, ומ"מ בנשבע צריך לילך אחריו דס"ס א"י להביא כפרתו כ"ז שלא הגיע הגזלה ליד הנגזל, יהי' מאיזה סיבה שיהי'. אלא דאפי' אם הגזלן הלך למקום אחר שהסיבה מחמתו. מ"מ פטור לילך אחריו דמשמע לו כן להש"ס דמתני' אתיא בכל גוני גם בהלך הגזלן א"צ לילך אחריו רק בנשבע ולא בלא נשבע לו, וע"כ קאמר דמשום דאודי ליה הוי כמ"ד יהיו לי בידך. והיינו דס"ל להש"ס דכיון ששמע הנגזל שהגזלן מידה ושתק ולא אמר מידי תלינן דלא קפיד אם יהי' עוד בידו בתור פקדון, ומש"ה פטור דמה דלא קפיד לא קפיד כד' הש"ך באות י"ב. אך דמ"מ אין זה ודאי גמור. שהנגזל מוחל ע"ז, ולכן בנשבע דבעי' כפרה לא סגי עד דמטי' לידו דלענין כפרה צריך להחמיר כד' המ"מ באות י"ד:
טז) והשתא לפ"ז מבואר ג"כ ד' התוס' מ"ש דבהודה בפניו גם בנשבע א"צ להוליך אחריו משום דהוי כהפקידו בידו, דכונתם דבהודה בפניו הוי ודאי כהפקידו בידו ולא מטעם אומדנא ולכן מהני גם בנשבע:
יז) ולפ"ז אתי שפיר מה שפי' הסמ"ע (בסי' שס"ז ס"ק ג') דברי המ"מ ז"ל דאם לא נשבע יהא בידו עד שיבואו הבעלים לעיר הגזלן ואז יודיע אותם שכו"כ גזלם ושיטלם מידו כי הוא יתן להם. ע"ש, משמע דאפי' בעיר אחת א"צ להביא ליד הנגזל, ולהנ"ל ניחא דמיירי בגונא דהש"ס דהבעלים לא קפדי ע"ז, ומש"ה א"צ לטרוח לחזור ליד הנגזל וסגי בידיעתו, ואמנם אה"נ אם קפיד לא סגי בזה וכמבואר יסוד הדבר מד' הש"ך הנ"ל:
יח) ויתיישב נמיד' הסמ"ע מש"ש בס"ק ב' וס"ק ד' דמה דאינו חייב לרדוף אחרי הבעלים גם בלא נשבע הוא מתקנת השבים, ותמה ע"ז הש"ך ס"ק ב' דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף בלא נשבע. – אולם לכל המתבאר דהטעם במודי לי' נעשה כפקדון הוא משום דכיון דשמע מהודאתו ושתק והלך לו חזינן דלא קפיד, יובן היטב ד' הסמ"ע דהסמ"ע לשיטתי' דמפרש בדעת הרמב"ם והמחבר דא"צ אפי' להודיע להנגזל, וא"כ לפ"ז נהי דאמר בש"ס דבאודי נעשה פקדון מ"מ הרי זהו רק מפני ששתק והלך לו. וא"כ היכא דלא ידע כלל שמודה הגזלן דלא שייך לומר דלא קפיד מ"ט א"צ לילך אחריו, וע"כ כתב דזהו רק מתקנת השבים:
יט) מיהו בעיקר הנ"ל דבריה״נ ה"מ, הנ"ל באות א'. ראיתי לרבו של רבנו זצוק"ל הוא הגאון קדוש ישראל בעל זית רענן ות"י בספרו תפארת ירושלם (שלהי ב"מ אות פ"א). ששדו בזה נרגא מדברי התוס' ריש ב"מ (י. א) ד"ה הקדישה שכתב דכיון דאודי הו"ל כפקדון גם אם אינו רוצה להניחו ת"י הגזלן, ע"ש ועי' עוד בת"י שבועות אות ל"ד בד"ה ובהאי:
כ) ולענ"ד הקצרה לא זכיתי להבין השגתו דהא התם לא הי' הודאה אחרת כ"א מה ששתק בעת שזה הקדיש וא"כ מה שאינו רוצה להניח בידו זה מפני שלא נתברר לו שהודה דהרי ע"ז גופא אנו דנין אם שתיקתו הוי הודאה. ואה"נ יכול להיות דאם הי' מבורר לו שמודה הי' מניח בידו. וליכא הוכחה דקפיד על השבתו דוקא, רק שא"י כלל אם הודה לו:
כא) ועוד דבעיקר ד' התוס' יש לדון דשאני התם שהנגזל תופס בו וכמו שמביא רבנו זצוק"ל באות א' בשם הגאון קדוש ישראל רמיי"ל דיסקין זצוק"ל. ונראה לענ"ד דהגם שהשני עודנו תפוס בו. מ"מ הרי ע"כ צ"ל דתפיסתו לאו כלום הוא דאל"כ איך הי' ס"ד לומר דכיון ששתק הוי כאלו מודה לו הא אדרבה מדחזינן שתופס עדיין ע"כ דאינו מודה לו, אלא ע"כ דמדשתק אמרי' שאינו תופס לשם עצמו. ובהקדיש הנגזל י"ל טעם מורווח דכיון שהקדיש הרי שוב א"צ לתנו להנגזל רק להגזבר לפ"ז י"ל דתופס עבור הגזבר – ועכ"פ כיון דע"כ מוכח דאם אמרי' שהודה אמרי' דתפיסתו אינו כ"א תפיסה בעלמא ולא לשם לזכות בה. ממילא החפץ מוחזר ביד הנגזל. – הגע בעצמך אם בא א' ואחז בשיפולי גלימא דחברי' וחברי' עודנו אחוז בה ג"כ נימא שאין הבעלים יכולים להקדיש, הרי דכ"ז שלא יצא לגמרי מרשותו הוי עודנו ברשותו כמקדם. וה"נ בזה כיון דאינו תופס לשם זכי' לא גרע מהיכא דתופס לשם זכי' רק דתפיסתו אינה מועלת, וכגוונא שציירנו – ומ"ש התוס' דהוי כפקדון ביד אחרים. אולי באמת אה"נ גם בא' תופס בטלית חבירו ולא תפסו לגמרי ממנו מה שמועיל הקדש הבעלים הוא מטעם דלא גרע מפקדון דאף שאינו ברשות הנפקד כלל, מ"מ מהני הקדישו משום דכל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' הוא דאיתא, ה"נ בזה הגם שרוצה לגזול מ"מ הרי עודנו הבעלים אחוזים בה:
ומצאתי להריטב"א ז"ל בריש ב"מ שכתב וז"ל אבל היכא דתפסי בהו תרוייהו והלה שותק חל עלי' הקדש כאלו הוא כולו ברשותו וכו' ע"ש. ומשמע גם מדבריו ז"ל דטעם שמועיל ההקדש הוא משום דהוי כולו ברשות הנגזל:
כב) אולם ביסוד החקירה ראיתי להקצוה"ח (סי' רי"א ס"ק ג') שהביא שם דבאופן שהגזלן רוצה להחזיר הגזלה אם הנגזל יכול להקדיש פליגי בזה בעה"מ והרמב"ן בר"פ שור שנגח דו"ה דדעת הבעה"מ דאם זה אינו מסרב לתן מצי להקדיש ודעת הרמב"ן דגם בכה"ג ל"מ להקדיש ע"ש:
כג) ומשמע מד' הרמב"ן ז"ל דגם אם הודה בפניו כ"ז שלא עשה השבה גמורה ל"מ הנגזל להקדיש דהא הרי"ף ז"ל מדמה שם דין זה דגזל ולא נתיאשו להא דאמר דניתבי לעניים דמשו"ה בעינן לטעמי' דיד עניים אנן משום דל"מ לתן לצדקה המעות שלא הגיעו לידו. והגם שהי' בפניו ולפ"ז יבואר דס"ל להרמב"ן דמה דאמרי' הו"ל פקדון הוא רק לענין להוציא הוצאות שאינו מחויב להוליך אחריו אחרי שהודה:
כד) ונמצא דהרמב"ן ז"ל הוא עמוד גדול לדברי רבינו זצוק"ל – וגם מדעת הבעה"מ ז"ל אינו מבואר רק בהודה בפניו. אבל בהודה שלא בפניו. י"ל כדברי רבנו זצוק"ל. ועי' תוס' רי"ד ר"פ הגוזל ומאכיל ועיין בשטמ"ק ב"ק (ע"א):
כח) וממוצא הדברים יש להמתיק היטב דברי הש"ס ב"מ שם דהוסיף באיבעי' דהקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כאמירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי או דילמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש וכו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו, ואינו מובן לאיזה צורך הוסיף הש"ס מהא דביתו ברשותו. דהלא גם בלא זה שפיר מבעי' לי', דאם לא ננקוט דהקדש כתקפה, בלא"ה לא יוכל ההקדש לחול מטעם דאינו שלו:
כו) אולם להנ"ל י"ל דאיבעי' דהש"ס אזלא עפ"י פלוגתת הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל אם הודאה דגזילה הוי כהשבה למחשבי' גבי דידי' כפקדון או לא, לפ"ז י"ל דהש"ס רוצה לחזק האיבעי' דאפי' אם בעלמא שתיקתו הוי כהודאה, מ"מ הכא שתיקתו לאו כלום הוא ואיבעי' דהש"ס הכי אזלא מי נימא דהוי כתקפה דע"י מה ששתק הוי כאלו הודה והודאה מקרי השבה גמורה ושפיר חל הקדישו, או דלמא, הודאה ל"ה השבה, וחושב זה דלו יהא שאני מודה לו, ל"ה הקדישו הקדש דנהי דע"י הודאה הוי שלו, מ"מ אכתי אינו ברשותו, ועדיין לאו הקדישו הקדש, והדר אין שתיקתו הוכחה להקדש, דאינו חושש לזה, אחרי דגם אם יודה לו בפירוש לא יהי' עדין ברשותו. ודוק כי זה נכון מאד.
באות י"א בדברי האו"ת דאם נימא יניא בידו לא נרויח כלום בהודאתו וא"צ לתקן תקנה עבור זה שלא יצטרך להשיב לכאו"א דהרי סוף סוף נשאר בידו מאי איכפת לנו אם ישאר בידו בלא הודאה. שאלני ע"ז ידי"נ בנו של רבנו זצוק"ל הרב הי"ו, מדברי התוס' ב"ק (קג. ב) בד"ה ור"ט שכתבו דלר"ט אם אינו מוצא ב"ד במקום קרוב מניחו בידו עד שמוצא ב"ד במקום קרוב ע"ש, והרי גם בזה לא מרויחינן מידי. וא"כ הי"מ חכמים לתקן שיתן ביד ב"ד דוקא ואפי' במקום רחוק. ואי משום שלא יודה הא גם עתה כשאין ב"ד סמוך לו הוא בידו. וע"כ מבואר מד' התוס' דאעפי"כ שב"כ וב"כ הוא בידו. מ"מ מרויחינן בהודאתו שעכ"פ מתחזק החוב יותר.
והשבתי לו, דבאמת דאם רוצה להודות אלא שאינו חפץ להוציא הוצאות רבות ע"ז אנו בטוחים דבעת בידו להשיב בלא הוצאות לח ימנע מלהשיב, אלא דעיקר מה שאנו חוששים הוא שלא ישאר הגזלן בגזלניתא. ולא יתוקן העבירה. ומשו"ה היכא שלא נשבע דאין לנו שום נ"מ בהודאתו אם נימא דיניח בידו. דלהוציא מרשותו לא יוציא ואשם א"צ להביא שפיר כתב התומים דלא איכפת לנו אם לא יודה. אבל ד' התוס' קאי בנשבע דמרויחינן הרבה ע"י הודאתו שמביא אשמו ומתכפר בו. שפיר צריכים לתקן שיועיל הודאתו אף אם יניח בידו. דאם נחמיר עליו שצריך לתן לב"ד אף למקום רחוק, לא יודה כשהי' הב"ד רחוק וממילא לא הי' לו כפרה, משו"ה ס"ל לר"ט דאם אינו מוצא ב"ד מניח בידו ומביא אשמו ומתכפר בו.