ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן ד
אות א' דעשה שעבירה כרוך בעקבה ל"מ לדחות – באמת מוכח כן מקו' הש"ס השני' ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא דלפי דברי הג' רחי"נ נ"י דבעשה דאבידה ל"א מהב"ע, מ"ט לא דחי נהי דלכתחלה אין לדחות איסורא מקמי ממונא, מ"מ בדיעבד אין לו ללקות משום דלא אפשר לעשה דאבידה להתבטל, וא"כ אכתי בעי קרא דוהתעלמת למלקות. אלא ע"כ דקו' הש"ס דנהי דלא מתבטלת מ"מ לא אפשר לה לדחות הל"ת. רק דבקו' הראשונה חשב הש"ס דל"ח דאיסורא נדחה גם מפני עשה דממונא משום מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז. כמבואר לעיל (בסי' א' אות א').
כונת המח"ב, דבירושלמי שם מוקי מתני' כר"ש דאמר משל"ג פטור, וא"כ ל"ה כ"א עבירה דרבנן, וי"ל בזה. – והנה לפי האופן השני שכתב רבינו זצוק"ל בטעם דקורע בשבת חייב משום שגם המצוה, דרבנן. צ"ל דג"ז כלול בדברי החברייא שאמרו הוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י י"ח בפסח, דרק בפסח שהמצוה דאורייתא, אבל בדרבנן אה"נ דיוצא. אולם לפי האופן הא' שכתב רבינו זצוק"ל, דהטעם בקורע בשבת משום שאינו איסור גופו רק איסור דבר אחר. יש לפרש ד' הירושלמי, באופן נאות בסגנון אחר מד' המח"ב, והוא די"ל דמה שמבואר בירושלמי כך אנו אומרים הוא הכל מדברי ר' יוסי, והיינו דהחברייא בעו מ"ש קריעה בשבת ממצה גזולה, והשיב להם ר' יוסא תמן גופא עבירה, ומש"ה אפי' בגזל דרבנן הוי מהב"ע ברם הכא הוא עבר עבירה, ורק ד"א גרם לו ל"ה מבהכ"ע בזה דהקריעה אינו אלא איסור דרבנן, כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר, דהעבירה דאורייתא לא יצא יד"ח דבדאורייתא ליכא נפקותא מאיסור גופו לאיסור ד"א. אבל אם הוציא לכרמלית אה"נ דל"ה מהב"ע.
עיין במחזיק ברכה שם, שהביא בשם ס' בית מועד, שכתב דאם הביאו לולב מחוץ לתחום כשר, והוכיח זה מהא דאם עבר ולקטן כשר, ועמד ע"ז המח"ב, מד' הס' בית מועד עצמו שהביא הפר"ח דאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר א"י יד"ח ע"ש מ"ש בזה, ולענ"ד נראה לומר דאין זה סתירה דמה שפסק דאינו יוצא בהוציא מצה מיירי בהוציא בפיו דהעבירה בשעת המצוה וע"ז ליכא הוכחה מעבר ולקטן דהתם העבירה קודם המצוה. – אמנם בהא דהביא הלולב מחוץ לתחום דהעבירה קודם המצוה, אה"נ דאין זה מהב"ע, וכמבואר הראיה ע"ז מהא דאם עבר ולקטן.
אות ג' הביא חדושו של החמד"ש דאם העבירה והמצוה נעשים בזמן אחד ל"ב שתהי' עבירה גרם המצוה. באמת לא זכיתי לירד לסוף דעתו של הגאון בעל החמד"ש ז"ל דמה עלה ע"ד להקשות על קו' התוס' במצה של טבל, הא הדברים פשוטים כתי' השעה"מ דמה לנו אם הי' באפשרו לקיים המצוה גם בלא עבירה, מ"מ מה לנו מזה, השתא מיהת מצות אכילת מצה בא לו ע"י אכילת טבל. הגע בעצמך לענין גזל עצמו, האם נימא דאם הנגזל רצה לשאול לו לולב זה, והוא גזלו ל"ה מהב"ע משום דהי' מצי ליקח ממנו בשאלה. דעכ"פ השתא בא לו בגזילה וה"נ בזה. – וכן יש להבין פי' הק"ע בד' הירושלמי, דהחילוק הוא כחילוק התוס' דאכתי בקורע בשבת, עבירת הקריעה גרם מצות הקריעה. ומ"ט ל"ה מהב"ע. שוב ראיתי בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ל"א אות א') שעמד כן, וז"ל, ובש"ק וכו' ואין פרושו מספיק דזה ניחא בהא דהוציא מצה מרה"י לרה"ר דיי"ח בפסח. אבל הא דקורע בשבת יי"ח קריעה לא מתרצא כלל בהך סברא דבזה ג"כ המצוה באה ע"י העבירה כמו בכל מהב"ע עכ"ל. ואפי' למ"ש רבינו זצוק"ל דבאמת זהו מה שדחו החברייא. מ"מ קשה איך עלה כלל ע"ד התרצן לומר כזה ומאי חלוק זה מגזל.
וכן אינו מובן כלל דברי הריטב"א ז"ל שהביא רבינו זצוק"ל בסוף אות ג' מ"ש דבטבל ל"ה מהב"ע משום דעבירתה מעצמה, ואין המצוה מסייע, דכ"ז אינו מספיק להסביר את ההפרש טבל מגזל, הא אדרבה בטבל אכילת האיסור מסייע יותר להמצוה שהיא האכילה גופה. והספר שרשי הים אינו לפני.
אות ה' קו' הגאון העצום קדוש ישראל ונזרו ר' בנימין דיסקין זצ"ל. יתכן שהיתה על עיקר המיעוט דלך למעוטי גזולה. גם לפי האופן שפי' רש"י ז"ל כגון שגזל סוכה העשויה בראש העגלה, ובראש הספינה או לפי האופנים שכ' התוס' דאכתי מאי נ"מ אלהבא דבודאי אסור לו לכנוס בסוכתו של חבירו כשחבירו אינו חפץ להניחו. וממה שכבר עבר וישב בה אין נ"מ מידי דמאי יחזור ויעשה. בשלמא בלולב אתי קרא דלכם להוציא הגזול דאם נטל הגזול לשם מצוה צריך לחזור וליטול דלא יצא בהעבר כלל, אבל בסוכה מאי נ"מ בהעבר. – או די"ל דזה לא קשה כ"כ דנ"מ אם חפץ להשיב ואין הבעלים לפניו ורוצה לאכול אכילת קבע אם מותר לו לאכול בסוכה זו. ולפ"ז ה"נ בגזל קרקע, דאם קרקע נגזלת הרי זה כגזל מטלטלין, דבעת גזילתו יוצא מרשות הבעלים והוי בחזקת הגזלן, ובעי השבה, נ"מ באופן דלא מצי לקיים מ"ע דהשבה, אם יוכל לישב בסוכה זה. וא"כ על ר"א דפוסל גזל קרקע בסוכה, ג"כ לא קשיא מאי נפקע לנו אלהבא, דנ"מ כנ"ל, אך דעיקר הקו' תסוב על החכמים המכשירין משום דס"ל קרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה, דאיך מכשירין לי הא במה שישמש בהסוכה, יעבור על הלא תגזול, ימה לנו דאינה נגזלת, דאדרבה דוקא מפני שאינה נגזלת עובר בלאו בכל מה שישמש בה, דהיא תמיד ברשות הבעלים, עי' טור חו"מ מה שהביא מתשובת הרא"ש ז"ל:
וא"כ אלהבא אסור לו לישב בסוכה זו, ומלהעבר לא נפקע לנו מידי, וכן י"ל דהקו' הוא במה שאומר הש"ס שם דר"א לטעמי' דס"ל א"א יוצא בסוכה של חבירו, וא"נ קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ע"ש, דהא אי קרקע אינה נגזלת גם אם שאולה כשר אסור לו לישב.
אך דרבים טענו הא גם בסוכה הנ"מ פשוטה לענין אכילת הכזית בלילה ראשונה דצריך לאכול בסוכה, משום דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות. [ועי' שו"ע סי' תרל"ט סעיף ג' ובסעי' ה' בדברי הרמ"א ז"ל לענין אם ירדו גשמים]. ואם אכל בסוכה כזו צריך לחזור ולאכול בסוכה אחרת.
אולם המעיין במקור הדברים יראה דאין זה מספיק, דאם אמנם בתוס' ברכות (מ"ט ב') ד"ה אי בעי' מבואר כן דאם ירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, דבשביל סוכה צריך לחזור ולאכול בסוכה, הלא זה רק אם ננקוט דבכל יו"ט חייב לאכול פת, וא"כ ע"כ דהגז"ש דט"ו ט"ו אתי לענין אכילה בסוכה. אבל אם נימא דליכא חיוב פת ביו"ט אתי הגז"ש רק לחייב אכילת פת בלילה הראשונה, ונהי דכיון שהכתוב קבעו חובה, ממילא צריך סוכה דנחשיב לה כקבע, אפי' לענין כזית, וכמבואר בדברי הר"ן פ"ב דסוכה (כ"ז א') מ"מ אם עבר ואכל חוץ לסוכה א"צ לחזור ולאכול, כיון דלא בא הגז"ש לחייב הסוכה כ"א לחייב האכילה, וכן הוא שיטת התוס' בסוכה (כ"ז א) שם בד"ה אי בעי. וכן הוא שיטת הא"ז הובא בהגהת אשרי, שם סי' ט"ו ועי' בטור סי' תרל"ט ובב"י שם.
אמנם מה שכתבנו דגם במה שאומר הש"ס דלר"א א"נ קרקע א"נ סוכה שאולה היא ואיהו ס"ל דא"א יוצא בסוכתו של חבירו קשה דהא גם אם א"נ אסור לישב בה מטעם גזל כנ"ל. זה יקשה אליבא דכל השיטות. דהא ר"א עצמו ס"ל שמחת יו"ט רשות. כמבואר בפסחים (ס"ח ב') וביצה (ט"ו ב') ר' אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה, ע"ש. הרי דלדידי' ליכא חיוב פת ביו"ט. וא"כ הגז"ש דט"ו ט"ו, לא אתי כ"א לחייב אכילת פת בלילה הראשונה, אבל לא לחייב בסוכה. אך דלכאורה אכתי יש נ"מ גם לר"א דהא ר"א ס"ל די"ד סעודות חייב לאכול בסוכה ויליף לה מתשבו כעין תדורו. נמצא דהחיוב של י"ד סעודות אלו הוא בסוכה, וא"כ נ"מ אם אכל איזה סעודה בסוכה גזולה שסעודה זו אינה עולה לחשבון הי"ד סעודות. – אולם הא מבואר שם בסוגיא דר"א אמר עוד מי שלא אכל לילי יו"ט הראשון ישלים לילי יו"ט האחרון. וע"ש במהרש"א דמד' התוס' ד"ה א"ב משמע דהגירסא מי שלא אכל יו"ט ע"ש. ועי' בתוס' יו"ט. על משנה זו דגם להתוס', גרס ליל, וצ"ע דדבר המהרש"א עיקר. ועי' במחצית השקל] ופריך הש"ס והא אר"א י"ד סעודות וכו'. אמר בירא א"ר אמי חזר בו ר"א ופי' רש"י ז"ל דחזר ממה שחייב י"ד סעודות:
וליכא חיוב רק בלילה הראשונה ע"ש ונראה דזה מגז"ש וכבר נתבאר דלר"א הגז"ש רק על אכילת פת בלילה הראשונה וגם התוס' ד"ה חזר. שפירשו דלא חזר מהחיוב י"ד סעודות מ"מ כתבו דחזר ממה שהי' מצריך סוכה. וא"כ גם לשיטתם ליכא נ"מ כיון דלא בעי' סוכה א"כ מה לנו שאכל בסוכה גזולה. אך ראיתי בערוך לנר. ע"ד התוס' אלו שכתב דכונת התוס' דבאמת מצריך ר"א שיאכל הי"ד סעודות בסוכה. רק חזר ממה שהי' אומר שאם לא אכל י"ד סעודות לא יצא ידי חובת סוכה דנראה דחיוב גמור הוא ואומר עתה דאין זה כ"א לכתחלה ובדיעבד יוכל להשלים ביו"ט האחרון ע"ש. וא"כ י"ל דזה רק אם כבר עבר הז' ימים של החג. אבל אם עודנו בז' ימי החג צריך להשלים בסוכה דהוי כלתחילה, אולם מלשון שאמר ר"א מי שלא אכל ביו"ט הראשון ישלים ביו"ט האחרון נראה דלכתחלה צריך שיאכל בסוכה כעין תדורו אחת ביום ואחת בלילה, אבל אם עבר היום או הלילה אפי' אם יש לפנינו עוד כמה ימי החג מ"מ א"צ לדחוק לאכול בסוכה דוקא. ולכן אומר דגם סעודת היום ראשון יוכל להשלים ביו"ט האחרון. ולא אומר דלכתחלה ישלים בימי החג דבאמת הא גופא קמ"ל דמצד ההשלמה א"צ לאכול בסוכה דוקא. והטעם נ"ל בזה משום דבלא"ה לא יקיים התשבו כעין תדורו שהיא אחת ביום ואחת בלילה - גם בלא זה הא הערוך לנר עצמו הביא בשם השאגת ארי' (סי' ק"ב) שמפרש ד' התוס' בפשטא דר"א חזר ממה שהצריך סוכה. אך דהערל"נ תמה עליו.
לכאורה תמהני בד' הש"ס פסחים וביצה הנ"ל דקאמר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם וכ' התוס' דאין זה בחיוב רק מסברא יום שנתנה בו תורה ואמאי לא קאמר נמי הכל מודים בחג הסוכות דבעינן נמי לכם דהא ר"א מחייב לאכול י"ד סעודות בסוכה, אולם לפי מה דאמרי' דחזר בו ר"א לק"מ דלפי' רש"י ז"ל השתא לא מחייב כלל בי"ד סעודות וגם לפי' התוס' מ"מ הא מצי להשלים סעודת היום ביום אחר. והגם דהחיוב לכתחלה היא אחת ביום ואחת בלילה כלישנא דר"א במתני' מ"מ לענין לעשותו כולי לד' דוחה את הלכתחלה זה.
ובדרך פלפול י"ל במה שהעירו המפרשים על מה שאומר ר"א י"ד סעודות הא איכא ט"ו סעודות דבשבת חייב לאכול ג' סעודות, דר"א לטעמי' דיכול לעשותו כולו לה'. וא"כ ביו"ט אינו אוכל שום סעודה. וי"ל דהגם דאיהו ס"ל תשבו כעין תדורו אחת ביום. מ"מ נימא דחוץ מסעודה זו קמיירי דקרא דעצרת לד' אלוהיך מגלה דיכול לעשותו כולו לה', וא"כ נחסר סעודה אחת ובהצטרף הסעודה שלישית של שבת, החשבון מכוון
באות הנ"ל הנ"מ עפ"י ד' הרמ"א ז"ל אם אחר בא לישב בסוכה זו ל"ה גזלן משום זה נהנה וזה לא חסר יש להעיר ממה שעמדו התוס' והראשונים ז"ל בסוגיא דאוונכרי דפריך הש"ס ולקני' בשינוי מעשה דאכתי הוי זה מה"ב, ולכאורה לפ"ד הרמ"א ז"ל הנ"ל אמאי הוי זה מה"ב הא כיון דהגוים גזלו קרקע זו וכבר נתייאשו הבעלים אמאי לא נוכל לקנות מהם. הא לגבי הבעלים הוי זה נהנה וזה לא חסר. ואדרבה עוד מחויב למחול להם ע"ז, ולפ"ר לא מצאתי חלוק הגון בין הך דאוונכרי לדינו של הרמ"א ז"ל שהביא רבינו זצוק"ל, וצ"ע כעת. עפ"י כל הציורים שצייר רבינו זצוק"ל אופנים שאין איסור הגזל על ישיבתו בסוכה רק איסור הגזילה על כללות גזילתו שגוזל לחלוטין. מיושב ג"כ קושית המהרש"א ז"ל דאם נימא מהב"ע מה"ת למ"ל קרא דלך למעוטי סוכה גזולה, דלפי הנ"ל הנ"מ פשוט באופן דאין הגזל חל על ישיבתו בסוכה, דמצד מהב"ע ליכא. ואינו פסול רק משום דאינו לכם.
אות ג' הביא ראי' מיבמות דהיכא דאין עדל"ת מתבטל המצוה לכ"ע. יש לי להוסיף תבלין בראי' זו דהא כל חילא דהבעה"מ ז"ל לפסוק כמ"ד דל"א מהבב"ע. הוא משום דרב אשי דהוא בתרא מפרש אליבא דריב"נ דביו"ט שני יוצא בגזול. עי' בד' הר"ן ר"פ לולב הגזול וז"ל. ויש לרז"ה ז"ל דעת אחרת שהוא פוסק כשמואל וכו' משום דרב אשי מתני' אליבי' ע"ש. ובד' הבעה"מ שם ובמלחמות, מבואר דס"ל דרב אשי לא ס"ל מהבב"ע. והתם ביבמות קו' הש"ס הוא על רבא ואיתימא רב אשי.
ומ"מ הדבר פשוט דרק אם העבירה שעובר הוא ל"ת, בזה י"ל דאינו נכנס בסוגי מהבב"ע. אבל אם העבירה אינו רק עשה אפי' אם עובר העשה בשעת קיום המצוה. ולא נתנה לדחות שפיר שייך למהבב"ע דמסוגיא דיבמות אין לנו ראי' רק על ל"ת ולא על עשה. ומה"ט בגזל, אל מבעי' אם נימא דהעיקר מפני הלאו שעבר כבר פשיטא דזה שייך למהבב"ע. אלא אפי' אם נימא. דעובר בעשה דהשבה גם בעת שמקיים המצוה, מ"מ כיון דאינו עובר אז בל"ת נוגע זה למהבב"ע, וההסבר י"ל דרך בל"ת דבאמת ל"ת חמור מעשה. רק דגלי קרא דנדחה מפני ל"ת. מה"ט היכא דל"מ לדחות הדרינן דהל"ת חמור ולא נאמרה העשה במקום הל"ת. משא"כ בעשה נגד עשה דעכ"פ אין לומר דלא נאמרה בזה העשה. וז"פ.
אות ז' במכתב מו"מ של הלכה שהי' לי עם א' מתלמידי רבינו זצוק"ל הזכיר לי קו' החמדת שלמה (אחו"ת סי' כ"ט) שהקשה ע"ד הרמב"ן ז"ל וז"ל אך באמת ד' הרמב"ן ז"ל אינם מובנים לי דא"כ למה לא אמרי' בנותן מעות הקדש בשוגג שלא יזכה האחר וממילא לא ימעול שהרי לא יצא מרשות הקדש. ואדרבה הא בכל מקום אמרי' איסורא לא ניחא לי' למיקני וא"כ למה ימעול במוצא מעות הקדש בנתנה לבלן אע"פ שלא רחץ כדאיתא במעילה נימא אדעתא דהכי לא נתן המעות וכן השני אינו רוצה לקנות וכו'. וא"כ מכ"ש בשופר דלא נוכל לומר שלא יצא וממילא לא ימעול דס"ס הואיל וכונתו הי' להנות הוי שינוי ומעל. וא"כ ע"כ הטעם משום מה"ב וכו' וד' הרמב"ן לענ"ד צע"ג. עכ"ל. וכן כתב אלי מה שהקשה בשו"ת כתב סופר ע"ד הרמב"ן ז"ל דכי הוא כחומר ביד היוצר לאמר כמו שאנו רוצים. ואין הכ"ס לפני.
והשבתי לו דלענ"ד עומק ד' הרמב"ן ז"ל הוא כך דכל החקירה של פלוגתא במהב"ע אם הוי מצוה או לא הוא אם העבירה יכולה להוליד מצוה ואם מצוה כזו שנולדה מעבירה הוי מצוה דבזה מ"ד דהוי מצוה ס"ל כיון דבין כך ובין כך העבירה נעשתה אינו מגרע זה כחה של המצוה. משא"כ לענין חליצה בסנדל של ע"ז (דמיירי הרמב"ן ז"ל מינה) או כה"ג דאם נימא דלא יצא לא עשה כלל עבירה, נמצא דאנו באים לכלל חקירה אחרת אם מצוה יכולה להוליד עבירה. ובזה י"ל דלכ"ע לא אמרינן כן, דנהי דמצוה יכולה להיות בנה של עבירה אבל לא יכולה להיות אמה של עבירה. דלא על מנת כן ניתנו המצות להוליד עבירות, משו"ה הכא דכל העבירה תלוי רק אם נימא דעשה מצוה. נמצא דהמצוה מולידה עבירה. בכגון דא ודאי ל"ה קיום מצוה, זהו עומק ד' הרמב"ן ז"ל ושאר הראשונים, ז"ל וזו באמת מרגליות יקרה שדלינו מעומק דבריהם ז"ל, ולק"מ הערת הכ"ס, וגם ל"ק קו' החמד"ש דלא משום הטעות אמרינן הכי אלא משום שמצוה לא נתנה לברוא עבירה.
אות ט' הביא הוכחת השעה"מ מקו' התוס' דאין לחלק במהב"ע. להיכא שהעבירה בשעת המצוה לאינו בשעת המצוה, לי העני בדעת נעלם מאד ממני ד' השעה"מ נהי דהלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם אינו בשעת המצוה משום מצות לאו ליהנות ניתנו. מ"מ הא קו' התוס' הוא גם על אשירה דמשה למ"ל הטעם דכמ"ש ת"ל דהוי מה"ב. ובאשירה ישראל יש עשה דואשריהם תשרפון באש. וא"כ גם באשרה העבירה בשעת המצוה כמו בגזל דעובר על עשה דהשבה. כן באשירה עובר בעשה דואשריהם תשרפון באש. אך בד' השעה"מ י"ל קצת דעיקר הוכחתו מקו' התוס' השני' שהקשו אמאי שרינן אשירה דלאו דמשה דבזה ליכא עשה וא"כ ל"ד לגזל [ובאמת אין זה מספיק דעכ"פ הוכרחו לתירוצם מפני קו' הראשונה.] אמנם דברי החמד"ש מרפסן איגרי דהא עכ"פ התוס' שכ' בתירוצם דבאשירה אין עבירה גרם המצוה קאי גם על אשירה דמשה, דהרי קושיתם גם ע"ז, וא"כ מבואר להדיא דאף שהעבירה בשעת המצוה. דהרי עובר בהעשה, אפ"ה אם אין עבירה גרה המצוה אין זה מהב"ע, אולם גם על השעה"מ בשרשי הים שכתב דאם עתה לפונו עבירה גרם המצוה הוי מהב"ע גם אם הי' מציאות למצוה בלא עבירה יקשה לענ"ד דהרי גם באשירה המצוה באה ע"י עבירת העשה. ונהי דהי' מציאות לקיים המצוה גם בלעדי עבירת העשה. מ"מ הרי עתה לפנינו העבירה גרם המצוה, והנה לפ"ז דברי התוס' עצמם צ"ע דמאי זה טעם באשירה. דל"ה מהב"ע מ"ש זה מטבל וגזל:
אמנם לפמ"ש רבנו זצוק"ל לקמן דיש מקום לומר דמחמת עבירת העשה בשוא"ת ל"ה מהב"ע א"ש. דבאמת בגזל העיקר מחמת הלאו שעבר. וכן באשירה העיקר משום הלאו. אבל מחמת העשה בלא"ה ל"ה מהב"ע, ולכן כ' התוס' דהלאו לא גרם להמצוה. איברא דכ"ז לדרכו של השעה"מ והאמרי בינה ורבינו זצוק"ל דנקטו דמה שאינו מקיים העשה דהשבה מיקרי עבירה. אבל לולי דבריהם ז"ל, הי' נראה בפשיטות דעד כאן לא מיקרי עבירת העשה כ"א בשמבטל להעשה בידים. אבל אם אינו מבטלה ויש בידו לקיימה אחר זמן ע"י מה שמאחר את הזמן לבד לא מיקרי שעובר על עשה זו ולכל היותר נוכל לומר שלא קיימה עדיין. אבל ג"כ לא עברה. וא"כ במה שנוטל לצאת בלולב הגזול או של אשירה מצד לתא דהעשה לא נוכל לכנותו זה מהב"ע. כי הלא לא עבר על שום עשה. אלא שלא זירז לקיימה ובידו לקיים אח"כ. וע"כ מה שהוא מהב"ע הוא מצד לתא דלאו שעבר, ודברי האמרי בינה שהוכיח מגזל דהוי מהב"ע גם כשעובר בשוא"ת, באמת תמוהים, דבלולב הגזול ע"כ רק משום עבירת הלאו הוא דמשום העשה מאי עבירה היא אם אינו מהזריזין ולפ"ז יובנו ד' החמד"ש בפשוטם ומ"מ מה דס"ל לשי' ר"י בתוס' דאם קנה אינו מהב"ע הוא משום שכבר נסתלק העבירה מעל החפץ. דמה דאנו אומרים בגזל משום העשה דהשבה הוא רק דמפני זה העבירה על החפץ.
אות י"ב דמשום חיוב הדמים הוי כמו שיור בקנין. ומ"מ הוי שלו נראה דכיון דאחר שקנה ל"ב למהדר גוף החפץ הגם שיש להנגזל שעבוד על החפץ שמחויב דמים, מ"מ אינו לכל היותר רק כמו אפותקי שהיא ברשות הלוה דפשיטא דמצי להקדיש וכמפורש בכמה דוכתי ממריא דרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד הרי דההקדש חל. וא"כ מבואר ע"כ דזה מיקרי ברשותו עי' תוס' גיטין (מ. ב) ד"ה הקדש, ולפ"ז כ"ש דהוי לכם לענין לולב וקרבן. אך דמד' רש"י בפסחים (לב) משמע דס"ל דכל שיש שעבוד להמלוה אפי' אם עודנו ברשותו של הלוה, אינו יכול למכור ולהקדיש משום דכיון דעכ"פ יש להמלוה שעבוד עליהם. תו הוי זה אינו ברשותו. אולם דברי רבינו זצוק"ל סובבים על שיטת ר"ת ז"ל, ור"ת ז"ל עצמו ס"ל דכ"ז שלא הגיע ליד המלוה מיקרי ברשותו וכמפורש בספר הישר שלו (גיטין השולח אות צ"ה) ועי' במרדכי (ס"פ המוכר את הספינה) בשם ר"ת ז"ל. ועי' בדברי חיים חאה"ו (דיני כתובה סי' כ'). רק אם משכן לו קרקע כתב בספר הישר דהוי כמאן דגביא למלוה דמי ומיקרי אינו ברשותו של הלוה. וא"כ בנ"ד דקנה גוף החפץ, הרי זה כמי משכון והמשכון ביד הלוה משו"ה שפיר מקרי לכם. וגם בד' רש"י ז"ל הנ"ל לכאורה עמדתי דא"כ קדושת הגוף כיצד חל, וכאשר באמת הקשו כן התוס' גיטין הנ"ל. ומצאתי בקצוה"ח (סי' קי"ז ס"ק ב) שכ' דקדושת הגוף מצי באמת להקדיש גם אם אינו ברשותו ע"ש, וכ"כ בדברי משפט (סי' קכ"ט סק"ב) ולפ"ז הוי זה ג"כ לכם דלא גרע מקדושת הגוף דמצי להקדיש. ובלא ד' הקצוה"ח הי' אפ"ל דכונת רש"י ז"ל בפסחים הנ"ל על נכסי קרקע דכמאן דגביא למלוה דמי כמ"ש ר"ת בסה"י הנ"ל, וע"כ שפיר כתב דל"מ למכור ולהקדיש דאינו ברשותו, אבל במטלטלין גם רש"י ז"ל מודה דכ"ז שלא באו ליד המלוה הוי ברשותו של הלוה וצ"ע. וגם בלא זה אפי' אם הדין דלא מצי להקדיש. בכה"ג משום דאין זה ברשותו. מ"מ זה רק לענין הקדש אבל לענין לכם העיקר שיהי' שלו ומאי איכפת לנו אם אינו ברשותו. וראי' לזה מד' הריטב"א ז"ל דס"ל דא"ה שלו ומקרי לכם, ואפ"ה כבר כתב הקצוה"ח (בסי' ת"ה) דהגם דמקרי שלו מ"מ איני ברשותו להפקיר וכיוצא ע"ש, הרי דהגם שאינו ברשותו מ"מ כיון דממלא גדר הלכם יוצא באתרוג כזה, וז"פ.
ועפ"י כל זה איני מבין ד' הקצוה"ח סי' שנ"ג המצויין בפנים. שהביא קו' הרשב"א ז"ל (ב"ק קי"ד א') ע"ד הראב"ד ז"ל דגם אם הי' יאוש וש"ר הלוקח חייב לתן דמים להניגזל, מהך דאונכרי דקאמר ר"ה כי היכא דליהוי יאוש בידייהו וש"ר בידייהו, ואם נימא דגם אחר יאוש וש"ר חייב לתן דמים מאי אהני להו רב הונא הא עכ"פ האי אסא לא מיקרי קנין גמור יהוי כעין משכון, ופי' הקצוה"ח דמה דנקט דהו"ל כעין משכון הוא משום דלדעת כמה פוסקים אין הלוה יכול להקדישו דאינו ברשותו ע"ש, ואינו מובן דמה דס"ל דאין הלוה יכול להקדישו הוא דוקא כשהוא ברשות המלוה וכלשון הרמ"א ז"ל (יו"ד סי' רנ"ח סעיף ז') אם יש לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו אינו יכול להקדיש, הרי דנקט באופן שהמשכון ביד המלוה. אבל בנ"ד אפי' אם ננקוט כהראב"ד ז"ל דמחויב לתן דמים, מ"מ עכ"פ גוף החפץ של הלוקח רק שיש להניגזל שעבוד עליו, נמצא דהלוקח הוא הלוה והנגזל המלוה, וכשהוא ביד הלוה מצי להקדיש – ועוד אפי' אם נימא דל"מ להקדיש גם שהוא ביד הלוה מ"מ הרי זה אינו רק מפני שאינו ברשותו אבל לא מפני שאיננו שלו, וא"כ היכן מצינו דלצאת ידי מצוה צריך שיהי' ברשותו ג"כ. והרי דגדולה מזו כתב הקצוה"ח בסי' קי"ז הנ"ל דשעבוד הגוף מצי להקדיש הגם שאינו ברשותו, וגם כבר הוכחתי מד' הקצוה"ח עצמו הנ"ל דלא בעינן למצוה שיהי' ברשותו – אולם נראה ברור דהרשב"א ז"ל למד בד' הראב"ד ז"ל דבדמים בעו לאהדורי. היינו דאם הניגזל לו דמיו צריך להחזיר לו גוף החפץ דלפ"ז הוי הניגזל בגדר הלוה דהא גוף החפץ שלו והלוקח בגדר מלוה שמעכב החפץ בעד דמיו, ע"כ שפיר הקשה הרשב"א ז"ל דלא הו"ל להלוקח לצאת בו כיון דהאסא אינו אצלו רק בגדר משכון, דאין המצוה יוצא י"ח בזה, משום שאינו שלו – ועפי"ז גם מה שהקשה הקצוה"ח שם. ע"ד הרשב"א ז"ל דהא עכ"פ הגזלן עצמו בודאי חייב לתת דמים גם אם קנה בשינוי השם, ואפ"ה פריך הש"ס ולקני' ע"ש, הנה לפי הנ"ל לק"מ דקו' הרשב"א ז"ל אינו רק אם צריך להחזיר גוף החפץ דאז הוא בגדר המלוה. אבל הגזלן עצמו אחר קנינו א"צ להחזיר גוף החפץ הרי הוא בגדר הלוה שפיר הוי לכם וכנ"ל. וכן מצאתי בכתבי רבנו זצוק"ל שציין ע"ד השעה"מ פ"ה מאישות במה שחקר אם המלוה יוצא באתרוג הממושכן אצלו היכא דב"ח קונה משכון אם הוי לכם ובאמרי בינה חאו"א (דיני יו"ט סי' כ"א אות י"ג) נו"נ בזה, לעיין בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא חמישאה סי' נ"ד) שפשיט זה מדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל דמפורש יוצא מדבריו דאין המלוה יוצא במשכון.
בעיקר הערת רבנו זצוק"ל בשי' ר"ת מלשון אינו קונה שאו' עולא, כבר עמדו בזה התוס' עצמם בסכה (ט. א) ד"ה ההוא ע"ש. ולענ"ד הקצרה י"ל בזה עפ"י מה שיש להתבונן קצת בשי' ר"ת ז"ל, דהנה התוס' בב"ק הביאו מה שר"ת ז"ל הביא ראי' מהא דפריך בגיטין לעולא מההיא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם דו"ה ותני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת. ואי אמרת יאוש ל"ק כרת מאי עבידתי' והשתא בלאו ההיא דתני עלה הו"ל למפרך מגופה דאי יאוש ל"ק א"כ אין לו כח להקדיש ואמאי פטור מדו"ה הא לא דהקדש טבח ע"ש, וכ"כ בגיטין שם, ולכאורה צע"ג הא בהדיא אמרי' שם בב"ק באותו דף דפריך לרב יוסף דיאוש לא קני מהא דהגנב והגזלן הקדשן הקדש, ומתרץ אמרי התם איכא שינוי השם, הרי דגם אם יאוש לא קני מ"מ ההקדש חל, וע"כ דההקדש והקנין באין כאחד – ולכאורה אפשר לומר דס"ל לר"ת ז"ל כשיטת הבעה"א המובא ברמב"ן מלחמות פרק הגוזל ומאכיל (ד' קי"ד) דיש חלוק מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח ומה דאמרי' הקדשן הקדש הוא רק בקדשי בדה"ב דהוא שינוי גמור ע"ש. ולפ"ז א"ש ראיות ר"ת ז"ל שהביא מהא דפריך הש"ס מההיא דתני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת ולא פריך מגופה דמתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח אינו משלם דו"ה. דאם יאוש לא קני איך חל ההקדש. די"ל דגם ר"ת ז"ל ס"ל כשיטת התוס' בב"ק (ע"ו וע"ט) דע"כ דין זה קאי בהקדיש למזבח דבהקדש לבדה"ב באמת חייב דו"ה על ההקדש עצמו דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. וע"כ שפיר הקשה דלא יחול ההקדש, דלמזבח לא חל אם יאוש לא קני. אולם הרמב"ן ז"ל הנ"ל כתב להוכיח דגם בקדשי מזבח הקדשן הקדש והוא מד' הש"ס גיטין הנ"ל דפריך מהא דגנב והקדיש וכו' ותני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת. וש"מ דגנב והקדיש אינו משלם דו"ה ניחא אלמא הקדשו הקדש והתם בקדשי מזבח מדקתני עלה שחיטה בחוץ וכו' ע"ש. והנה לכאורה לענ"ד ד' הרמב"ן ז"ל ל"ע דממ"נ אם קאי הרמב"ן השתא בשיטת התוס' דההקדש לבדה"ב הויא כמכירה, א"כ ביותר הו"ל להקשות דאם נימא דדין זה דגנב והקדיש אינו משלם דו"ה מיירי לבדה"ב אמאי פטור מדו"ה ולא הו"ל להוכיח זה מדתני עלה. ואם נימא דקאי השתא בשיטת הרי"ף ז"ל דגם בקדשי בדה"ב איני כמכירה, א"כ לק"מ על הש"ס מה דפריך מההיא דתני עלה, דבלא האי ברייתא הו"מ לפרש מתני' דהקדיש לבדה"ב וכ"ד הבעה"מ דלבדה"ב חל ההקדש. וא"כ שפיר הוצרך הש"ס להביא ההיא דתני עלה דמזה מבואר דמתני' מיירי בקדשי מזבח ושפיר קשה לעולא דאמר יאוש לא קני דכרת מאי עבידתי' דהא ההקדש לא חל כלל, אמנם עכ"פ זה יקשה דאם ס"ל דקדשי בדה"ב הוא כמכירה. ע"כ דמתני' דגנב והקדיש מיירי למזבח וקתני דפטור מדו"ה אלמא דהקדש חל. אולם לפי הנ"ל מבואר דזהו באמת קו' הר"ת ז"ל להוכיח דעולא ס"ל דבכ"מ יאוש קני ומשו"ה חל ההקדש וכן מה שהקשה עוד שם הרמב"ן ז"ל הנ"ל מהא דפריך ר"י לר"ל (שם שח:) גנב והקדיש וכו' ה"ד אם נימא לפני יאוש מי מצי מקדיש. אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ואס"ד קנה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר וש"מ דאי לא קנה ניחא, הרי ההקדש חל ע"ש, הנה כבר כתב הר"ת ז"ל בספר הישר שלו בגיטין שם דלא בא ר' יוחנן להוכיח דיאוש לא קנה דבאמת ס"ל לר"ת ז"ל דר"י ס"ל יאוש קנה רק דרצה להוכיח דחיוב דו"ה הוא גם אחר יאוש. ור"ל בשלמא לדידי א"נ קנה אינו פטור מדו"ה רק מטעם שהקדיש. אבל לדידך דאחר יאוש פטור מדו"ה למ"ל הקדיש.
אולם היותר נראה שראיות ר"ת ז"ל מהא דתני עלה ולא פריך מגופה דאם יאוש לא קני איך חל ההקדש. אזלא בדרך ממ"נ, דבאמת י"ל דגם ר"ת ז"ל ס"ל כשי הר"י ז"ל דאם קנה לגמרי ק המצוה ל״ה מהב"ע דהרי א"א לקרותו בשם גזול, ואיך נלמוד מקרא דהביאותם גזול דאינו יוצא בכה"ג הא לאו גזול הוא, רק בהא פליגי ר"ת ור"י, דלהר"י הוי מהב"ע גם אם רק בעת ההקדש הי' העבירה כיון דההקדש חלק מהמצוה הוי מהבב"ע גם לענין ההקרבה, ור"ת ס"ל דאם בגוף המצוה היינו ההקרבה ליכא עבירה אין זה מהב"ע וע"כ הקשה ר"ת ז"ל דאם נימא דס"ל לעילא יאוש לא קני לפ"ז ממ"נ אם ההקדש חל והוי יאוש ושינוי השם או ש"ר נמצא דבעת ההקרבה ל"ה שים עבירה וא"כ מדוע באמת אינו מכפר הא כבר נפיק ממנו שם גזול, אלא ע"כ ס"ל לעולא דכיון דיאוש לא קני לא חל נמי הקדשו ואין זה קרבן וא"כ שפיר הו"מ הש"ס להקשות מהא דגנב והקדיש פטור מדו"ה הא ההקדש אינו חל ואמאי פטור:
הוכיח מזה ר"ת ז"ל דע"כ ס"ל לעולא דיאוש קני רק דקרא דוהבאתם גזול גזול דומיא דפסח, גלי דגם לאחר יאוש מקרי גזול, וא"כ ע"כ דלענין הקרבה אינו קונה ביאוש היינו דע"י היאוש אינו נחשב להיות שלו לענין זה, וכיון דאינו שלו ממילא אם הקדיש להקרבה באמת אינו חל ההקדש, דאם הי' חל ההקדש פשיטא דלא הי' מיקרי גזול דכבר קני ביאוש ושנוי, אמנם כל זה במקדיש דבר שחזי להקרבה דבזה ילפינן מגלוי דקרא דל"מ להקדיש אבל במקדיש דבר דלא חזיא להקרבה אפי' אם הקדיש לקרבן מ"מ חל הקדש דבאמת קני ביאוש רק מגלוי דקרא ילפינן דל"ק לא מצינו רק בדבר דחזי להקרבה ולא בדבר דלא חזי להקרבה, וזהו שכתב הש"מ בב"ק שם וז"ל ומיהו ר"ת מפרש דבהמה תמימה דחזיא להקרבה אין הקדש חל כלל לעולא, והא דלא פריך התם מפשטות הברייתא בלא חזיא להקרבה וחל עלי' הקדש עכ"ל, וכ"כ ר"ת ז"ל עצמו בספר הישר בגיטין שם וז"ל ונ"ל משום דסבר לעולא יאוש כדי בעלמא קני לבד מקרבן וכו' ומשו"ה ל"מ למיפרך ממתני' דגנב והקדיש דההוא הקדש מוקמינן לה בבעל מום דלא קיימי למזבח וכו' עכ"ל. מפורש יוצא מדבריהם ז"ל דקרבן דחזי להקרבה לא קני כלל.
מעתה לפ"ז מבואר היטב לשון אינו קונה דנקט עולא משום דבאמת לענין זה לא קני, דלא מצי להקדיש כנ"ל.
והנה ראיתי בס' אור לישרים להגאון בעה"מ ערוך השולחן ז"ל ביאור על הספר הישר. שהעיר דמה לו לר"ת לומר דהוי מוקמינן בבעל מום הא אף בתם מצי לאוקמי בהקדישו לבדה"ב ע"ש. אולם באמת לק"מ דאם הקדיש לבה"ב י"ל דס"ל לר"ת דההקדש עצמו כמכירה וחייב דו"ה אהקדש א"כ ע"כ מתני' דגנב והקדיש בהקדיש למזבח וע"כ הוכרח לומר שהקדיש בע"מ ור"ל למזבח, ואף דלמזבח לא חל הקדישו. דלא חזי למזבח חל לפחות שיצטרך פדיון. וז"פ. ועוד יש לגמגם בשאר ד' הס' אור לישרים הנ"ל ואכמ"ל.
ולא אמנע מלהעתיק פה מה שכתבתי בענינים אלו להגאון הרידב"ז זצ"ל בזה"ל בהיותי עסוק בענינים השייכים לפ' מרובה נעלם ממני דברי הירושלמי שם (הלכה ד') מאן תניתי' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה ושא"ח באחריותן פטור ר' יוסטא בי' רב מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שטבל למעשרות מתיב ריש לקיש והתנינן גנב והקדיש ואח"כ טו"מ כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר וכו' ע"ש ופי' הפ"מ דקו' הירושלמי מאן תניתי' הוא כקו' הבבלי, (ע"ו א,) דיתחייב דו"ה ע"י ההקדש עצמו ותי' הירושלמי ג"כ כס"ד דהבבלי דמני מתני' כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן, ואין ספק דהדר"ג מדשתיק מסכים לפי' הפ"מ. ואני לא אבין את זאת דלפ"ז אתינן דמה דאמרי' דהקדש אינו כמכירה הוא רק על ההקדש גופי' וא"כ כ"ש דבקדשי בדה"ב הקדש כמכירה וא"כ איך נפרנס פשיטותא דריש לקיש ממתני' דהפודה מיד הגזבר אינו קובע למעשר משום דהקדש אינו כמכירה הא מתני' בקדשי מזבח שחייב באחריותן אבל בהא דמקדיש כלכלה לבדה"ב אה"נ דהקדש כמכירה ועיי' במלחמו' פרק הגוזל ועוד זאת אשוב להתפלא על ריש לקיש דפשיט ממתני דהקדש אינו כמכירה ואינו מתחייב דו"ה אהקדש. מדלא חייב דו"ה הא לר"ל לא משכחת לה כלל חיוב דו"ה אהקדש דהא איהו ס"ל דל"מ דו"ה אחר יאוש יקודם יאוש לא חל ההקדש, וא"כ אף אם נימא דהקדש אינו כמכירה ואינו מתחייב דו"ה אהקדש מ"מ ליחייב דו"ה על הטביחה והמכירה. וכבר הקשה כן ר' יוחנן לר"ל בבלי (מח. ב) ומוקי לה ריש לקיש דהב"ע כגון שהקדישו בעלים ביד גנב. ועי' בתוס' שם בד"ה אלא. ובע"ב בד"ה ור"ל. ואדרבה י"ל דאה"נ אם הגנב הקדיש קודם יאוש מתחייב דו"ה על ההקדש עצמו והגם דקודם יאוש אינו חל ההקדש מ"מ הא ל"ב אהנו מעשיו דהא גם מכירה דהדיוט אינו מכירה ומ"מ חייבה רחמנא דהא ר"ל ס"ל דעיקר החיוב קודם יאוש ע"כ דס"ל דל"ב אהנו מעשיו וזה פשוט דמה שהקשה ר' יוחנן לר"ל מהא דגנב והקדש וטו"מ איני משלם דו"ה אימת לפני יאוש מי קדיש היינו דממ"נ אם נימא דהקדש כמכירה יתחייב דו"ה על ההקדש ואם אינו כמכירה יתחייב דו"ה על הטביחה ומכירה כיון דעכ"פ לא חל ההקדש. – ואין לפני כעת ספרי המחברים על ירושלמי לראות אם עמדו ע"ז
אות י"ד דכונת הריטב"א דבקרקע ליכא חיוב אחריות נראה משום דהא דקיי"ל בב"ק שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. פשוט הוא דזה גם באינו יכול להוציאו בדיינים, והנ"מ בין יכיל להוציאו בין א"י הוא רק לענין הקדש.
שם העיר בסוגיא דברכות דאין העבירה על החפץ. – לכאורה אם נימא דר"א שחררו על תנאי שלא יחול השיחרור רק מזמן התפלה, וקצת נראה דהו"ל לעשות כן כדי להרויח קיום העשה דלעולם בהם תעבודו. לרגעים ההם דקודם התפילה. וא"כ העבירה בשעת קיום המצוה. ולד' החמד"ש ל"ב בזה עבירה על החפץ. – אולם לענ"ד יש להקשות מסוגיא זו לשי' ר"י ז"ל הנ"ל דאם קנה קודם המצוה ל"ה מהב"ע. והא גם שם העבירה קודם להמצוה. ולדידי' אין לומר כנ"ל דהשחרור הי' על תנאי כנ"ל דהא בתוס' פסחים (נט"א) בד"ה אתי עשה הביאו בשם ר"י ז"ל שהוכיח מעובדא דר"א ששחרר עבדו. דעשה החמור דוחה עשה הקל שלא בעידנא, הרי דס"ל שלא שחררו על תנאי דאל"כ ל"ה ראי' מזה ועי' ט"א ר"ה (ל"ב ב.) ד"ה מ"ט ובאבני שוהם בחגיגה (ב. א) ד"ה כופין את רבו – וע"כ המחוור דקו' הש"ס אינו רק לכתחלה.