ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
קונטרס אחרון · סימן ב
אות ג' בפשיטות יש לישב קו' רבינו זצוק"ל והחמד"ש ע"ד הנו"ב, בהקדם מה שהקשו התוס' ביבמות (ה א) בד"ה ואכתי דתי' הש"ס משום דהו"א עשה דמצורע עדיפא דגדול השלום דזה ניחא למ"ד מצורע אסור בתה"מ אבל למ"ד מותר בתה"מ מאי איכא למימר. לכן נראה דבאמת מאי דפריך הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אינו על גופא דקרא דעל גופא דקרא אה"נ די"ל דאתי לאוריי לנו דאסור לעבור על עשה דשילוח הקן כקו' החמד"ש, או לומר דאף בדיעבד לא יצא ידי מצוה דהוי מהב"ע כקו' רבנו זצוק"ל, אלא דכל קו' הש"ס הוא רק אלישנא דהתרצן דקאמר מהו דתימא ליתי עשה וליחי עשה דנראה מזה דס"ל דבלא קרא הי' סברא לומר דידחה עשה דמצורע לעשה דשילוח ע"ז הקשה לו דמהכ"ת נימא כך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ותי' לו דמהו דתימא דעשה של מצורע עדיפא משום גדול השלום והיינו דתרצן זה ס"ל כמ"ד אסור בתה"מ. ובזה ניחא נמי מה ששמעתי מקשים. למה נטר הש"ס בקו' זו עד לבסוף ולא הקשה לו תיכף כששני לי' ל"צ דעבר ושקלה הו"ל להקשות מאי אולמי' וכו' ולדברינו א"ש דקו' זו אינו על עיקר הקרא דגופא דקרא ניחא גם אם אין שום אלימות לעשה דמצורע, וכנ"ל. והקו' היא רק על דברי התרצן שאומר ליתי עשה ולידחי ל"ת.
וכשהופיע פעה"ק תובב"א מו"ר הגאון העצום מרן מוהר"ר יצחק ירוחם דיסקין שליט"א, קבלתי ממנו תוספת דברים מאירים ושמיחים שהסיב ג"כ דבריו לתרץ קו' התוס' הנ"ל דמאי נתרץ למ"ד מצורע מותר בתה"מ, ואמר דבאמת עיקר קו' הש"ס מאי אולמא האי עשה מהאי עשה, תמוה מאד לפ"ד הנו"ב דבעשה נגד עשה בידו לבחור בעשה שירצה א"כ נימא דבעי קרא שאסור לו לבחור בעשה דמצורע [וכקו' החמד"ש] – אך י"ל לפי מה דמבואר מדברי תוס' פסחים (נ"ט א') שכתבו להוכיח דעשה החמיר דוחה לעשה הקל אפי' אם אינו בעידנא מדאמרי' מדהו"א דדחי עשה דמצורע לעשה דשילוח הקן הגם שאינו בעידנא ועל כרחך כונתם משום דעיקר עשה דמצורע היא ההי' [וכמ"ש בפנים באות ו'] והשחיטה אינו אלא הכשר מצוה מש"ה תו אין לומר דבעי קרא דתשלח שאסור לו לבחר בעשה דמצורע, דעד כאן לא קאמר הנו"ב דבידו לבחר בעשה שירצה אלא כששניהם בזמן אחד, אבל אם אינם בזמן אחד פשיטא דאין מעבירין על המצות וצריך לקיים זו שמתחייב בראשונה, ומשו"ה בנ"ד דעשה זו דשלוח הקן באה קודם עשה דמצורע שאינה אלא אח"כ בעת ההזי' פשיטא שאסור לו לעבור עלי' לשוחטה למצורע. – אולם הנה בת"כ פ' מצורע (אות ט"ו) איתא וצוה הכהן ציווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי ר"י בר"י. ורבי אף שחיטה בכהן ע"ש. ומסתבר לפ"ז דלרבי דס"ל שחיטה בכהן ס"ל דשחיטה הוי מצוה בפ"ע משו"ה בעי כהן דוקא. ולר"י בר"י דס"ל דשחיטה בכל אדם לא חשיב השחיטה למצוה בפ"ע כ"א רק הכשר מצוה לההזי'. והנה מבואר במו"ק (ז' ב') דבדין זה אם מצורע מותר בתה"מ פליג ר"י בר"י עם רבי דר"י בר"י אומר ז' ימי ספירו וק"ו לימי חלוטו. וא"ר חייא דנתי לפני רבי לימדתנו רבנו יותם לא הי' לו לעוזי' אלא בימי חלוטו ע"ש. מעתה לפ"ז מיושב היטב קו' התוס' הנ"ל דהרי אמרנו דעיקר קו' הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הוא משום שאין עשה דמצורע בזמן אחד עם העשה דשילוח הקן, וזהו רק לר"י בר"י דס"ל ששחיטת צפורי מצורע איננה מצוה בפ"ע. אבל לרבי דס"ל שחיטה בכהן והוי מצוה בפ"ע באמת לא קשה מידי ודבעי קרא שלא יבחר במה שירצה ולא יעבור על שלוח. נמצא דכל קו' הש"ס אזלא רק לר"י בר"י, משו"ה משני דלר"י בר"י דהו"א עשה דמצורע חמיר דגדול השלום, דר"י בר"י לשיטתו דס"ל מצורע אסור בתה"מ. ולא קשה לרבי דס"ל מותר בתה"מ, דלרבי לשיטתו דס"ל שחיטה בכהן בלא"ה לק"מ כנ"ל. והדברים חריפים ומתוקים, שפתים יושק.
אות ו' תירץ רבנו זצוק"ל דבלאו הניתק לעשה שניהם מאלמין זא"ז ואפ' להריב"א ז"ל אין הל"ת נדחה בזה ובס' תועפות ראם הוסיף בזה עפ"י הקדמה מד' הריטב"א ז"ל דבשלוח הקן הל"ת אתי לקיומי' דעשה להבין היטב הדבר על בורי' הנני רואה צורך בזה להעתיק את דברי התועפת ראם שס, זה לשונו, דברי הריב"א ז"ל אינם נאמרים רק על כסוי דהלאו והעשה נפרדים ואין הלאו נאמר לקיום העשה וכו' שפיר כתב דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה משא"כ גבי שלוח הקן דהלאו אינו רק קיום העשה וא"כ תו תיכף כאשר אנו דנין על העשה שידחה ל"ת נכלל בל"ת גם קיום העשה כיון דהלאו אינו רק תיקון העשה והוי כלאו ועשה יחדיו ידבקו ותו אין עשה דוחה עשה וגם לאו עכ"ל. רק דלכאורה עודנה יש לדון דאדרבה נימא דיבוא עשה דמצורע דאלמי' משום גדול השלום, וידחה לעשה דשלוח הקן וכשאין כאן עשה אין כאן ל"ת כמו שכתב הריטב"א דאם הי' שלוח הקן מעשהז"ג היו נשים פטורות בה דהל"ת נאמר רק לקיומי דעשה ובהתרועע העשה נופל הלאו ה"נ, נימא בזה. אולם כבר כתבתי בעניי דבזה שנאמר בה ל"ת לקיים העשה נתאלם העשה דאין בכח עשה אלימי' לדחותה.
ומה דאיצטריך לי' לרבינו זצוק"ל להביא דברי התועפת ראם ולא סגי לי' במ"ש דבלאו הניתק לעשה גם להריב"א ז"ל הל"ת והעשה עקודים וקשורים זה בזה. שלכאורה זה דבר מסתבר מאד, נלענ"ד משום דאין להחליט דכל דברי הש"ס שמהדר אחר פירוקא, דקרא לא מיותר, הוא רק משום דשלוח הקן הלאו ניתק לעשה. ואם לא הי' ניתק לעשה גם בלא עבר ושקלי' אינו מיותר קרא דתשלח כקו' התוס', וא"כ מאי מקשה הש"ס שם ותו לר"י שלח מעיקרא משמע. ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל תו ליכא לאוקמי כשעבר ונטלה דהא אפי' לדבר הרשות עשה ליכא ול"ב שילוח ע"ש. והרי לר"י בלא"ה לק"מ למ"ל קרא כיון דאין זה ניתק לעשה. וא"כ תו ראוי שהעשה דמצורע ידחה להלאו וכקו' התוס'. איברא לפ"ד התועפת ראם מבואר זאת שפיר.
ובביאור דברי הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א בקדושין הנ"ל. נ"ל דס"ל דכל הוכא שיש עשה ול"ת. העשה הוא קום עשה והל"ת הוא שוא"ת. נקטינן דעיקר המצוה הוא הקום ועשה והל"ת דשוא"ת נאמר רק לקיומי' דעשה, ומה"ט היכא שהל"ת והעשה שניהם קו"ע או שניהם שוא"ת, אין אנו אומרים דהל"ת לקיומי' דעשה, כנ"ל ברור בס"ד, ויסולק בזה כמה גמגומים, ובתועפת ראם הנ"ל נראה דלא נחית לזה.
שוב ראיתי בהמקנה קדושין (ל"ד א') ע"ד התוס' ד"ה מעקה שהביא ד' הרמב"ן ז"ל הנ"ל, וכתב וז"ל. נראה כונתו כיון דהמצוה הוא בקו"ע גם הל"ת שבו אינו בא אלא לחזק העשה משא"כ בלאו דיו"ט וכיוצא בו שהוא בשוא"ת הל"ת עיקר עכ"ל. ות"ל שכיוונתי לד"ק.
ויש לעיין בזה מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו במלחמותיו (ב"מ כ"ו ב') שכתב ע"ד הבעה"מ ז"ל שפי' דמה דאמרי' נטלה ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם דל"ד השב תשיבם אלא גם בל"ת להתעלם עובר וכ' במלחמות שם דמסוגיא דקדושין דאמרי' דנשים חייבות בהשבת אבידה משום שאין זה מעשהז"ג מוכח דלא כבעה"מ דלא משכחת באבידה עשה בלא ל"ת רק בכה"ג ע"ש, והרי לדבריו בקדושין דהל"ת נאמר לקיום העשה לא מוכח מזה מידי נגד ד' הבעה"מ, וצ"ע.
אות ו' הובא שיטת הרנב"ר ז"ל דהוי בעידנא משום דמתעסק במצוה. – לכאורה הי' קשה לי מסוגיא דיבמות מה לכ"א שכן הכשר מצוה, ופירשו התוס' דקרא מיירי במחמר ולא ילפי' מזה דאין עדל"ת, הרי דהגם דמתעסק במצוה אפ"ה לא דחי משום דאין זה כ"א הכשר מצוה, ומ"ט באבידה ס"ל להר"ן ז"ל דהי' דחי לל"ת לחוד. – ונראה פשוט לענ"ד דבאבידה ממה שאמר הכתוב השב תשיבם נכלל בזה שני ענינים הגבהת האבידה, וההשבה ליד הבעלים, ונהי דהעיקר בזה ההשבה ליד הבעלים, אבל עכ"פ גם זה ניכלל בחיוב הקרא, דהרי אין מציאות לחיוב עשה דהשבה בלתי ההגבהה והטיפול בה. דאם אחר הגביהה המצוה מוטלת על המגבי' וכיון דמבואר מצוה זו בקרא הוי חלק המצוה ודחי לל"ת, משא"כ בכיבוד אב, דישנו מציאות עיקר הכיבוד אב בלעדי ההכשר, מה"ט הגם דגם ההכשר בכלל כיבוד, מ"מ לא נכלל זה במ"ע דכבוד הנזכר בקרא, ולכן אין זה רק בסוג הכשר לא בסוג חלק המצוה.
אות ז' עיקר דברי התוס' בשיטת הריב"א ז"ל דהל"ת לא נידחית רק לענין מלקות ולא מדחי לגמרי, צריכים הסבר רב, מהו זה הפירוש דמדחה לחצאין, ובעניי לא מצאתי ביאור בזה, ולי הייתי כדאי, הייתי אומר דס"ל להתוס' דנהי דל"מ העשה לדחות להל"ת היכא דאיכא עשה בהדי' מ"מ כיון דעכ"פ סוף סוף אין זאת רק מפני כח עשה דבהדי' הל"ת, נמצא דכל כח הל"ת כח עשה הוא משו"ה לא מצינן ללקות על לאו כזה דלא דמי לאוי' ללאו, דחסימה. וכסוגיא דמכות (ט"ו א') דבחסימה לאו דידי' כח לאו, ולא כח עשה. ולפי"ז יהיה' הפירוש בדברי התוס' כך, דנהי דלא דחי, היינו להל"ת משום דהעשה נותן לה אלימות, מ"מ אם עבר על אותו לאו אינו לוקה ודקדקו וכתבו אותו לאו היינו דגם הל"ת לא נדחית, ומ"מ אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דליתא דעשה דחי לה, וכוונתם דהרי העשה הי' דחי להל"ת והי' הל"ת כמאן דליתא, ורק מה דלא דחי הוא משום העשה מה"ט אין ללקות על לאו כזה והטעם דל"ד ללאו דחסימה כנ"ל – ואמנם קו' הנו"ב תסוב כך כיון דאין לו לעשות עשה משום עשה שכנגדה, נמצא דלא קיים עשה כלל והדר כח הלאו לדוכתי', וצריך ללקות עליו, וע"ז תי' הנו"ב, דמפני העשה דכנגדה ל"ה כאלו לא קיים עשה כלל דמאי אולמי' וכו', וקו' רבינו זצוק"ל הוא דכיון דמפני העשה אין הלאו נדחה יעשה הלאו כאלו לא קיים לעשה כלל, ותו הדר כח לאו והגם דהגורם לזה הוא העשה מ"מ מאי איכפת לנו בזה הא מ"מ כיון דמסלקינן את העשה הדוחה הדר הלאו לתוקפו – וע"ז אנו מוכרחים לתי' רבינו ז"ל דהתוס' ס"ל דמהב"ע אינו אלא מדרבנן נמצא דלא מסלקינן את העשה ומה דלא נדחה הל"ת הוא רק מפני כח עשה
ובענין זה יש לחקור לפענ"ד למאן דס"ל דמהב"ע אינו פוסל רק מדרבנן אבל מה"ת יצא ידי מצוה, מהו לענין מלקות אם לוקין על לאו זה או לא, דלכאורה הי' נראה כיון דעכ"פ יצא ידי מצוה לא דמי ללאו דחסימה, ונ"מ לאוכל מצה של טבל, דהנה כבר ביאר הש"א (סי' צ"ו) דאנו דלא קיי"ל כר"ש דאמר אאחע"א אפי' באיסור כולל ע"כ הטעם דאין יוצאין בטבל הוא משום מהב"ע. וכמו שנקטו רש"י והר"ן פסחים (ל"ה ב'), ואם מהב"ע רק דרבנן יש לידע אם לוקין על הלאו [ומדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ג מנדרים) מ"ש שאם עבר על הקונם וקיים המצוה לוקה, ובנדרים הוא משום מהב"ע, אין ראי', דהרמב"ם ס"ל מהבב"ע מה"ת].
ונראה לענ"ד דזה תלוי בהא דמבואר שבת (קל"ז א') פלוגתת ר"א ור"י בטעה בדבר מצוה אם חייב חטאת דר"א סבר כעכו"ם מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעבוד וכי עביד מחייב ה"נ ל"ש, ור"י התם לא טריד מצוה וכו' ע"ש היטב הסוגיא, ובפסחים (ע"ב א' ב'). וברמב"ם (פ"ב משגגות) ובכ"מ ולח"מ בארוכה. והגם דרק לענין שוגג חמרינן דפטור מחטאת, זהו משום דהא דילפינן מעכו"ם לענין שוגג ילפינן אולם לענין מלקות דילפינן מלאו דחסימה גם לענין מזיד, י"ל דהיכא דקיים מצוה ל"ד ללאו דחסימה, וצ"ע.
אות ח' בחקירת רבינו זצוק"ל, עי' בארצות החיים (סימן רג, סקב) שחקר בזה לענין היוצא בשבת בטלית זו לר"ה. ואולם תלה זאת בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בעינן לא תסיר, ושוב כתב דגם להרמב"ן ז"ל, מ"מ אין זה נוי לבגד, וא"כ ספיקתו של רבינו ז"ל לא תפשוט לפ"ד הרמב"ן ז"ל.
לכאורה היה אפ"ל עוד דל"ש לומר בזה דע"י מה שתקנו דמצהב"ע אינה מצוה, לא יוצא גם המצוה דאורייתא, דא"כ יהי' עיקר התק"ח רק למען לחייבו במלקות, כמו אם כסה ביו"ט דמה"ת קיים ח"ע דכיסוי ידיחה המלקות דל"ת ואתו רבנן למימר דאינה מצוה א"כ למאי אתו אם על לכתחלה דלא יחריש לכסות, גם מה"ת אסור, ואם לדיעבד מאי נ"מ לנו מזה דהא כבר מכוסה, ול"צ לחזור לכסות, וא"כ יהי' כל הנ"מ רק לענין מלקות, וזה לא יתכן.
אולם יש לראות, די"ל נ"מ לעניין חזר ונתגלה, דאם נחשוב זאת לכסהו הרוח יצטרך לחזור לכסות. ומצאתי בכתבי רבינו זצוק"ל שחקר כעין זה אם כסה חש"ו, וכתב דא"צ לחזור ולכסות משים דמקרא דושפך וכסה גמרי' דכל מי שישנו בשפיכה ישנו בכסוי כמו וקשרתם וכתבתם כל מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אולם בזה אם ננקוט זאת למהב"ע ולא קיים מצות כסוי כלל, הדעת נוטה דהוי ככסהו הרוח דחייב לחזור לכסות.
ויבואר לנו לפ"ז נ"מ לעניין דינא בזה"ז בין שיטות הריב"א ז"ל להחולקים, אם חזר ונתגלה במוצאי יו"ט דלשיטת הריב"א וביחוד לפ"ד הנו"ב דבדיעבד קיים מצות כסוי הדבר פשיט, דא"צ לחזור לכסות. ולשיטות החולקים יצטרך לחזור ולכסות.