אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א קונטרס אחרון › סימן א

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

קונטרס אחרון · סימן א

קונטרס אחרון

אות א' ב' קושיות השעה"מ על שי' הריב"א ז"ל, יש ליישבם בפשיטות, דאדרבה היא הנותנת מפני דס"ל להש"ס כשיטת הריב"א ז"ל דבכל דוכתי נדחה הל"ת גם היכא דאיכא עשה בהדי' משו"ה מקשה למ"ל קרא דוהתעלמת לכהן והוא בביה"ק, הא אין עדל"ת ועשה, ואי לאשמועינן דהכא גם הל"ת אינו נדחה נילף מהכא לעלמא דהיכי דאיכא עשה בהדי ל"ת גם הל"ת עצמו אינו נדחה, ואין שום מקום לומר דשאני הכא דגלי קרא דוהתעלמת לגלות דבמקום כהן והוא בביה"ק אין כאן עשה כלל, דהא בהדיא אמרינן בברכות (י"ט ב') בהא דפריך על הא דאמר ר"י א"ר המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, מהא דוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם זקן ואלפ"כ, ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ופריך וליגמר מיני' ע"ש, הרי להדיא דלא אמרינן דאין כאן עשה כלל ושפיר מצינן למיגמר מינה, ועי' תו' יבמות (ה' א') ד"ה ליגמר, וה"נ מיושב ג"כ קושיתו השני' של השעה"מ מב"מ (ל"ב ב') דגם כאן כונת הש"ס להקשות דאם נימא דאתי קרא דאת שבתותי תשמורו לגלות דגם הל"ת אינו נדחה נילף מהכא לעלמא דבכ"מ כן הוא דגם הל"ת אינו נדחה אם איכא עשה בהדי'. וגם כאן אין לומר דל"מ למילף מזה דשאני הכא דכתיב אני ה' כולכם חייבים בכבודי, דהא חזינן בסוגיא דיבמות (ו' א') דמוקי בלאו דמחמר פריך הש"ס אלא מעתה הא דקי"ל עשה דוחה ל"ת ניגמר מהכא דלא דחי, ולא קאמר שאני התם דכתיב אני ה':

אות ג' עוררני ידי"נ הרב בנו של רבינו זצוק"ל, דחיוב כרת אינו על הל"ת דוקא וכמבואר מסוגיא דמכות (י"ג ב') חייבי כריתות ל"צ התראה שהרי פסח ומילה וכו' וע"ש עוד בתוס' ד"ה ר' יצחק שהקשו לר' יצחק לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנא דקרבן ל"ב אזהרה ע"ש, הרי דכרת אינו תלוי בל"ת דוקא, עכ"ד הי"ו, אולם הדבר פשוט דנהי דכרת לא תליא בל"ת ומצי לכתוב דהעושה כן יכרת. גם בלא אזהרה, אבל השתא דכתיב ל"ת יש מקום לומר דליכא חיוב כרת זולת כששניהם העשה והל"ת איתנייהו, אבל לא באופן שכבר נדחה הל"ת, ולישנא דמתני' ריש כריתות מסייע לזה, דקמדייק והפסח והמילה מצות עשה:

בדברי החתם סופר (יו"ד רנ"א) המובא בפנים, ראיתי להעתיק פה מה שהשבתי לא' מחכמי התורה והיראה פעה"ק ירושלם ת"ו. – הערתו בדברי הרשב"א ז"ל שבועות (י"ח א') בד"ה א"ל ציית, שכתב לפי פי' ר"ח ז"ל שמביא שם דקמ"ל התנא דחייבין על עשה בכל התורה כולה, והטעם משום דאיכא ל"ת לא תפרוש ע"ש, ועמד בזה מע"כ כיון דבלא הל"ת לא היינו מחייבינן כלל, א"כ מאי קאמר מעיקרא דזהו רבותא שאין כן בכה"ת. יפה העיר וכבר עמד בזה רבינו זצוק"ל בכתביו הקדושים, אולם לענ"ד הדבר פשוט דהו"א דמדכתיב אשר לא תעשינה אינו חייב רק בל"ת גרידא ולא היכא דאיכא עשה נמי, וכס"ד דרב פפא במכות (ט"ו א') לענין לאו שקדמו עשה לא ילקה משום דלא דמי לאוי' ללאו דחסימה, וע"ש ברש"י ז"ל שאין בו עשה והוא סמוך לפרשת מלקות, והגם דרבא דחי לי משום דאטו דכתיב בי' רחמנא עשה יתירא מגרע גרע, מ"מ עכ"פ הי' ס"ד לומר כן, ועי' יומא (ל"ו ב') בפלוגתת ור"ע זר"י הגלילי, לענין על מה עולה מכפרת אמר ר' ירמי' בלאו דנבילה קא מיפלגי ר"ע סבר לאו מעליא היא ור"י הגלילי סבר לאו לאו מעליא היא, וע"ש בדברי רש"י ז"ל בלאו דנבילה וכו' דכתיב עשה אחריו וכו', אין לוקין עליו דלא דמי ללאו דחסימה ע"ש, הרי דלא נפלאת היא למימר דהי' ס"ד שלא לחייב מלקות על לאו דאיכא עשה סמוך לו, וה"נ קמ"ל דהגם דאיכא עשה נמי בהדי' ל"ת אפ"ה חייבין משום הל"ת. – שוב ראיתי בשער יוסף להגאון בעל הברכי יוסף ז"ל על מס' הוריות (ח' ב') שהביא בשם השיטה מקובצת דשבועות שכתב בשם הראב"ד ז"ל וז"ל רבותא נקט נדה דאע"פ שיש בה עשה וכו' אפ"ה חייב דסד"א הואיל וכתיב אשר לא תעשינה לא יהיו ב"ד חייבין פר בהוראה אלא על ל"ת גרידא להכי נקט נדה אעפ"י שיש בה עשה עכ"ל. הרי מפרש כדברינו בס"ד. – ולפ"ז גם דברי התו"כ, דיש ריבוי לעשה שבנדה הכונה הגם דיש בה עשה בהדי' ל"ת:

ומה שכתב כ"ת נ"י בשם רב א' הי"ו, דעפ"ד הח"ס ניחא דברי התו"כ דקמ"ל דגם היכי דהל"ת נידחית מ"מ חייב קרבן וכרת על העשה שבנדה – זה אינו לענ"ד, דהא מעולם לא משכחת לה דהל"ת דנדה תהי' נדחית משום עשה. ולאיזה צורך נקט הת"כ דכל מצות ד' מרבה עשה שבנדה מפני שיש בה ל"ת, טפי הו"ל לינקוט עשה דשבת מפני שיש בה ל"ת, והוי שפיר הרבותא דגם היכי דנדחית הל"ת מפני העשה מ"מ חייב משום העשה. ובשלמא בלא ד' כ"ת ל"ק מה דנקט עשה שבנדה דוקא דלרבותא נקטי' דגם ל"ת דנדה שהוא לא תעשה הקלה שאין בה מיתה מ"מ חייב [עיין התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל ע"ד התו"כ שם], אבל לד' כ"ת דכל הריבוי אתי לחייב על העשה גם אם נדחה הל"ת טפי הו"ל להתנא לתפוס דבר השייך בי' דחי' ולא לתפוס בה דל"ש בי' מעולם דחי':

והנה בעצם איסור נדה יש לאשכוחי גוונא דדחי' כגון שנפלה לפני יבמה, ובא עלי' בנדתה, ובזה יש מקום לדון דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דנדה, וגם אם נימא דלכתחלה אסור לייבם דננקוט זאת לאפשר לקיים שניהם, מ"מ אם עבר ובא עלי' אין לחייבו משום ל"ת דנדה, דהא קיים עשה דיבום, וכסוגיא דפסחים (ע"ב ב') יבמתו נדה בעל פטור וכו' מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה ע"ש, והגם דהתוס' שם בד"ה באשתו כתבו דפריך אלישנא בתרא דפוטר בטעה בדבר מצוה אע"פ שלא עשה מצוה, מ"מ הלא התוס' ביבמות (ב' א') בד"ה ואחות אשתו והרא"ש ז"ל שם הוכיחו מסוגיא זו דאפי' בא עלי' בנדתה קני לה מדקאמר הש"ס דקעביד מצוה. [ועי' בדו"ח לרעק"א ז"ל שם] הרי דמפרשי דקעביד מצוה היינו דקיים מצוה ביבום, [ועי' בארצות החיים ה' ציצית באר"י (סי' י"ג, ס"ק א') שנסתפק בהא דאם אתה יכול לקיים שניהם אין עדל"ת, אם עבר ודחה הל"ת אם קיים מצוה וע"ש שהכריע דקיים מצוה]:

אולם הסוגיא הנ"ל תמוה מאד לענ"ד השפלה, דממ"נ אם ס"ל להש"ס דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ למ"ל הטעם דטעה בד"מ ועשה מצוה תיפוק לי' מטעם דחי', ואם ס"ל להש"ס אין עדל"ת שיב"כ, א"כ מאי מצוה קעביד והו"ל מצוה הב"ב דאינה מצוה כלל, אם לא דנימא דבשוגג ל"ה מצהב"ב וזה תמוה מאד לענ"ד:

ולכאורה יהי' מזה הוכחה עצומה לדברי הגאון בעל חמדת שלמה (או"ח סי' ל"א) תוד"ה וביותר, שחידש דביבום ליכא כלל משום מצהבב"ע, משום דביבום אפי' חרש שאינו בר מצוה כלל יכול לייבם דכך גזרה התורה להקים שם לאחיו, ע"ש, ומשו"ה לא מפטרינן לו רק משום דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה, ונכון:

אלא דקשיא לי קושיא אחרת בסוגיא זו דכדפריך הש"ס מ"ש יבמתו דקדעביד מצוה אשתו נמי קעביד מצוה מסיק הש"ס בסמוך לווסתה ופריך הש"ס אי הכי יבמתו נמי, ופרש"י דסמוך לווסתה לא רמיא מצוה עלי', דלפ"ד הפוסקים ז"ל דפרישה סמוך לוסת היא רק מדרבנן. ומה"ט היכא שחפץ לצאת בדרך חייב לפוקדה. א"כ למה לא נימא יבוא עשה דיבום לידחה איסור זה. ותו הוי טריד בדבר מצוה דהוא דלא ידע שהיא נדה הגם שידע שהוא סמוך לווסתה, דלאיסור זה, ראוי שעשה דיבום דחה לו – ובשלמא לשיטות התוס' יבמות (ה' ב') ד"ה כולה משעטנז, דמצוה שאפשר לאחרה ולעשותה בזמן מאוחר אינו דוחה קדימתה לל"ת. אפשר לומר דמה"ט אינו ראוי שעשה דיבום ידחה אפי' איסור דרבנן דהא אפשר לאחר היבום. [בדברי התו"ס הנ"ל צ"ע קצת מה שחורו והקשו ממה דיליף הש"ס עדל"ת שיב"כ מהבערת ב"כ ולא הקשו ממה דיליף הש"ס מבנין ביהמ"ק וכנראה דזה לא יתורץ בתירוצם וצ"ע]. אבל לפי שיטות הרשב"א ז"ל בשבת (כב ב) וביבמות (ו א) דכל דבר הגם שאפשר לקיימה למחר בלא דחי'. אם השתא כעת א"א לקיים בלא דחי' הוי לא אפשר לקיים שניהם. יקשה טובא מדוע ל"ה טעה בד"מ בסמוך לוסתה דהא מ"ע דיבום דוחה איסור דרבנן. והנה הריטב"א ז"ל בשבועות (ד' י"ח) הביא משם הרמב"ן ז"ל דמסיק דסמוך לווסתה חצי שעה לפני הוסת אסור מדאורייתא. לפ"ז י"ל דמה דאמר הש"ס סמוך לוסתה היינו חצי שעה לפני הוסת. אולם הא הראב"ד ז"ל ס"ל דגם בשעות הוסת מותר לפוקדה כשיוצא לדרך כמו שהביא בשמו הרשב"א ז"ל במשמרת הבית שער השני מדיני פרישה. וכן משמע ג"כ דעת הרשב"א ז"ל בשער השלישי בתורת הבית. מדלא הזכיר איסור מדאורייתא בחצי שעה סמוך לוסת. מבואר דס"ל דגם בכה"ג מותר מד"ת, והדק"ל וצ"ע:

עוד קשה לענ"ד כעין זה על הר"ש מקינון ז"ל בספר הכריתות אות קס"ג [המובא בפנים] דעשה דוחה ל"ת שיב"כ, א"כ מה יענה לסוגיא דפסחים הנ"ל שנראה דליכא בזה חולק. ומבואר דהפטור הוא משום טעה בד"מ, ולשיטתו גם בלא"ה אינו חייב משום בא על הנדה דאתי עשה ודחי ל"ת, וצ"ע גם בזה. – [אגב ראיתי לכתוב למר נ"י מה שנפלאתי זה כמה ע"ד שו"ת תורת חסד סי' נ"ה סוף אות ג' שנקט דרבא ורב אשי פליגי אם עשה דוחה ל"ת שיב"כ, ורב אשי ס"ל עשה דוחה ל"ת שיב"כ. ופלא גדול על גאון שכמותו ז"ל דבהדיא איתא בש"ס יבמות (ח' א') דרב אשי כרבא ס"ל ע"ש. ומצוה ליישב]:

ונחזור לענינינו דעכ"פ גם בעצם איסור נדה לא משכחת כלל דחי' דהא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ובפרט דאנן בפרישה באבר חי קמיירינן דעל זה קאי העשה דתהי' נדתה עליו, ולענין שיצטרך לפרוש באבר חי פשיטא דלא יצויר שום דחי' דאף אם יצטרך לעשות איזה מצוה, וצריך לזרז שלא לאחרה, אינו דוחה, שיהי' מותר לפרוש באבר חי שיציאתו הנאה לו כביאתו. דאין זה בעידנא, וא"כ טפי הו"ל להת"כ לנקוט עשה דשבת דשייך בי' דחי'. [בתוך ד' כ"ת נ"י כתוב וז"ל ולפי ד' הח"ס ניחא ויש ראי' לשיטת ריב"א ז"ל סוף חולין בעדל"ת ע"כ, הקולמוס פלטתו דמה ענין שמיטה אצל הר סיני, דגם לפי ד' כ"ת, מאי ראי' לשיטת הריב"א ז"ל בענין מלקות דאין לוקין על עשה].

אולם עיקר ד' הח"ס לענ"ד הם פשוטים מאד, דהח"ס הוכיח דע"כ היכי דאיכא עשה בהדי' ל"ת אין החיוב כרת וחטאת רק על הל"ת, אלא דגם על העשה, יש חומר זה, ומה דאמרינן דאין החייב כרת וחטאת רק על הל"ת, והכונה רק דבדבר דליכא ל"ת כלל ליכא חייב, אבל כשאיכא ל"ת אין הל"ת לבד גורם החייב רק דהעשה גורמת חיוב כמו הל"ת מדנקט התנא דמתניתין מעשה שבמקדש ועשה שבנדה חייבין עליו. ע"כ דבדבר דאיכה ל"ת ועשה אין ההכרח לומר דגם בזה החיוב רק על הל"ת, אלא דהעשה היא כ"כ חמורה כמו הל"ת, דאלת"ה איך נקט עשה חייבין על עשה שבנדה הא על עשה ליכא חיוב ואם איכא גם ל"ת בזה החיוב על הל"ת הוא, ואיך קתני מילתא בדותא חייבין על ״העשה". וכי דמשום דבעי לאשמועינן איזה רבותא יהי' איזה שיה', נקט דבר שאינו, וע"כ האמת עד לעצמו, דאם יש גם ל"ת בזה הענין, אינו מוכרח החיוב רק מצד הל"ת, ויתכן החיוב בזה בהעשה כמו בהל"ת, ומה"ט נקט שפיר לאיזה רבותא חייבין על עשה שבנדה, ומובטחני כי המעיין הישר יודה לדברי בעזה"י, ולא יתעקש בזה בכדי ואין שום התחלה לקו' ע"ד הח"ם, ומה"ט גם היכא דהל"ת נדחה מ"מ הרי החיוב גם מפני העשה. ולענ"ד נראה דגם ננקוט בטעמא דעדל"ת כדברי הליכות עולם דהוא משום תנאי הי' בל"ת שלמארה נגד עשה. י"ל גם בזה, דהשתא דהל"ת נדחה הוי כמו מ"ה ל"ת כלל בזה. אולם אם נימא דהוא רק מטעם דחי', י"ל כד' הח"ס, וכבר ביאר רבינו זצוק"ל (סי' ב' אות א'), דגם לד' ה"ע אינו מטעם הותרה, והדברים ארוכים.

אולם דברי הת"כ הנ"ל, אהני לן ליישב ד' הח"ס מקושיא אחריתי דלפ"ד הח"ס עיקר דברי הריב"א ז"ל יהי' תמוה, דנימא גם בזה דהגם שהל"ת נדחה מ"מ תחייב מלקות על העשה, דעשה שאית בה ל"ת חייב על העשה כמו על הל"ת, ואם משום דאין לחייב על עשה דלא דמי לאו דחסימה, גם לענין כרת וחטאת נימא הכי, דגמרי' מעכו"ם שנאמר תורה אחת יהי' לכם, ובעכו"ם החיוב רק משום הל"ת ולא נחייבו על העשה משום דל"ד לעכו"ם. לכאורה זה צע"ג. אולם לפ"ד התו"כ ניחא מאד דהא מרבינן מכל מצות ה' גם עשה שבנדה, הרי דלא הקפידה התורה לענין זה שיהי' דמי לעכו"ם:

עודנה יש לבאר דברי הראב"ד ז"ל בפירושו על הת"כ הובא בכתבי רבינו זצוק"ל [מתוך כתבי רבינו זצוק"ל נראה שהיחל לכתוב איזה דברים ע"ד הח"ס ולא סיימם ונמשך לעיקר דיני נדה, וע"כ לא נודע לנו כונתו בזה וחבל וכו'] כתב וז"ל:

מ"ע שבנדה פירוש הנדה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והיא מצות עשה אחר שריבה חייב מפני שיש בו ל"ת, פי' שזהו עצמו משורש ל"ת הוא בא עכ"ל. ולכאורה נראה כונתו כמ"ש רש"י ז"ל בהוריות (ח' ב') דעשה שבנדה הוא העשה דוהזהרתם לפרוש ממנה סמוך נוסתה, וזה תימא, דהא הראב"ד ז"ל ס"ל דפרישה סמוך לוסתה אינו אלא דרבנן ואפי' בשעת וסתה חייב לפוקדה כשיוצא לדרך כמו שהביא הרשב"א ז"ל בשמו בדיני הפרישה שער השני במשמרת הבית מספרו בעלי הנפש, וכבר ביאר השם הגדולים שפי' הראב"ד להת"כ הוא להראב"ד בעל השגות ובעל הנפש, הובא במבוא הספר. ולכן נראה לענ"ד דכונת הראב"ד ז"ל הוא כמ"ש בביאור על הת"כ מכונה בשם עזרת כהנים ותוספת העזרה שפי' עשה דוהזהרתם ג"כ על הפרישה באבר חי דימתין עד שימות וזהו פרישתו. [מה שסבב שם גם דעת רש"י ז"ל לזה, אינו כן, במחכ"ת, דא"כ למ"ל לרש"י ז"ל לומר סמוך לוסתה הא על הפרישה באבר חי אם נטמאה בינתים אין חילוק בין סמוך ללא סמוך וז"ב]. וקאי הראב"ד ז"ל ג"כ היכי דנטמאה בינתים דאסור לו לפרוש באבר חי וע"ז נאמר והזהרתם, וכשיטת רבי אבין בירושלמי הוריות שם. אלא דעודנה קשיא מה שפי' הראב"ד ז״ל מפני שיש בה בל"ת פי' מפני שזה עצמו משרש ל"ת הוא בא. דמה חסר לו לפרש מפני שיש בו ל"ת דלא תקרב לא תפרש. וכדמפרש בבבלי וגם בירושלמי, וחזרתי בזה בכמה צדדין ולא מצאתי ישוב לזה. ולולא דמסתיפנא הייתי אומר דהראב"ד ז"ל ס"ל דמה דאמרי' ל"ת לא תקרב לא תפרוש אינו אלא אסמכתא, ועיקר קרא שלא יבוא אל הנדה, כשכבר היא נדה ובנטמאה איכא עשה, ולשון הירושלמי מורה כן, ומ"מ חייבין על העשה לפי שעשה זו משרש ל"ת הוא דלא תבוא אל הנדה, והיינו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דאינו עשה גרידא, אלא של"ת מסבבה, והוי לה דין ל"ת. במ"ש הרמב"ם ז"ל בלשונו שם מדרך הקבלה לא ידעתי כונתו, אם כונתו דאינו אלא מד"ק, וזה לא יתכן מד' הת"כ דאתי קרא לרבות עשה זו]

ולפי ד' הראב"ד ז"ל אלו, לא יהי' הוכחה לד' הח"ס, די"ל דהכא שאני שהעשה בא מסיבת ל"ת. אולם הא שאר הראשונים ז"ל לא הזכירו זאת רק כתבו עשה ל"ת, עי' לקוטות הרמב"ן ורשב"א וריטב"א. ולדידהו מוכח כהח"ס, ע"כ ממה שהשבתי להרב הנ"ל, בעזה"י.

בעיקר דברי הגאון חתם סופר ז"ל הנ"ל, מ"ש הטעם בשכח ומל של ע"ש בשבת חייב חטאת, דהגם דהלאו נדחה מ"מ חייב מצד העשה דשבת. לפום רהיטא יש לעיין טובא כיון דהלאו נדחה למה באמת לא נימא אחר שמל מאי אולמי' עשה דשבת מעשה דמילה דמחייבינן לי' משום עשה דשבת, וכד' הנו"ב ע"ד הריב"א ז"ל.

ועפי"ז נתיישב לי דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ט מה' שבת) שכתב, היוצא בטלית וכו' ואילו היו חוטי הציצית שהיא מצוייצת כהלכתה משאוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת, שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת עכ"ל. ויש להפליא ע"ז מה יועיל אם הי' ציצית מ"ע דיש בה כרת. מ"מ הא שבת עשה ל"ת הוא, וגם צריך להבין מה משמעינן הרמב"ם ז"ל בזה. הא עכ"פ בציצית ליכא כרת, ואין לומר דהרמב"ם ז"ל משמיענו בזה דעשה שיש בו כרת דוחה לל"ת שיש בו כרת, וגם אם איכא עשה בהדה, דז"א, חדא דמנ"ל זאת ומפסח ומילה דדחי שבת ליכא למילף דמה לפסח ומילה שכן ישנן לפני הדיבור כדפריך הש"ס יבמות (ה' ב'), וגם התוס' בזבחים ול"ג ב') ד"ה לענין, לא כתבו דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה רק גבי עשה דפסח, אבל בעשה דמילה מבואר בשבת (קל"ב ב') דאינו דוחה ל"ת ועשה רק מילה בזמנה דגלי קרא דביום, או צרעת דגלי קרא בשר ערלתו, הא מילה שלא בזמנה. אפי' יו"ט אינו דוחה [אולי נדבר בזה להלן אי"ה], וגם בלא זה, הא עכ"פ ליכא עשה דיש בה כרת אלא פסח ומילה בלבד כמבואר בריש כריתות, וא"כ מאי נפקא לן במ"ש הרמב"ם ז"ל דמצות עשה שאין בה כרת, אינו דוחה שבת כאילו יש עשין דיש בהם כרת ומשמיענו דהם דוחים שבת. וכעין זה תמוה לענ"ד ד' הרשב"א ז"ל בתשובה (אלפים סי' ת"ב). וז"ל ומההיא נמי דבריש פרק אלו דברים אין להביא ראיה דא"כ בא ונאמר דכל עשה שיש בה כרת [דוחה] שבת, עכ"ל, עש"ה הענין. וזה תמוה דהא ליכא עשה שיש בה כרת רק פסח ומילה, ואפי' לד' הח"ס דעשה שיש עמה ל"ת יש כרת גם על העשה תרי פשוט דכיון דיש ל"ת עמה, א"כ היא רק שוא"ת ול"ש לומר דהיא תדחה דהדוחה הוא קום עשה כמובן וצ"ע אולי יש בזה איזה ט"ס. ואולי כונתו ז"ל דנגמר מקרא דתמיד דגם מילה שלא בזמנה תדחה שבת ויו"ט. עכ"פ הדרא לנו להבין ד' הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

וחשבתי בעניי, דאולי הרמב"ם ז"ל יסבור כשיטת הריב"א ז"ל, נמצא דמטעם דשבת עשה ל"ת, רק לכתחלה הי' אסור לצאת בציצית מצוייצת, אבל עם עבר ויצא אינו חייב חטאת וסקילה, דהא הל"ת נידחה והרמב"ם ז"ל שרצה להגדיל החידוש דגם היה ״חייב" היוצא בה כתב דציצית דאין בה כרת אינו דוחה שבת, וממילא ל"ש מאי אולמי' להיפך, דהא עשה דשבת יש בה כרת הגם דהל"ת נדחה וכד' הח"ס, וציצית אין בה כרת והוי מצהבב"ע וכד' הנו"ב. ועי' בשעה"מ פ"ג דנדרים מ"ש דמדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה' שחיטה) ליכא ראי' דפליג ע"ד הריב"א ז"ל.

אות ב' ג' ד' עיקר דברי קדשו של רבנו זצוק"ל דקו' הש"ס על קרא דשבת גם אם נימא דקרא איירי בשחיטה ובישול, יש להבין לפ"ר, הא אי איירי קרא בשחיטה ובישול בעינן קרא לאשמועינן דעדל"ת שיש בו כרת, וכמבואר בסוגיא דיבמות וכמו שהעיר המהרש"א ז"ל ביבמות שם ע"ד התוס' ד"ה שכן הכשר מצוה, והובא בפנים – אולם נראה דלק"מ דבלא המעליותא דהוקש כבודם, יקשה ממ"נ אם נוכיח דעדל"ת שיב"כ יהי' מוכח ג"כ דעשה דוחה ל"ת ועשה, דלפי פי' התוס' ביבמות שם דמוכח עדל"ת שיב"כ משום דל"א קרא לגופי'. וע"כ דאתי קרא לגלות דבעלמא דחי, א"כ מוכח ג"כ דבעלמא אתי עשה ודחי עשה ול"ת. וכל סוגיות הש"ס דיבמות קאי אחר שחידש הש"ס בב"מ, דמפני המעליותא דהוקש כבודם ראוי שידחה עשה ול"ת, מה"ט לא מוכח דעדל"ת ועשה דעשה דשבת, כמאן דליתא, אבל בס"ד דהש"ס ב"מ דלא ידע לטעם דהוקש כבודם, שפיר מקשה הש"ס דלמ"ל קרא הא עדל"ת הוא ואי דגמרינן מהכא דבעלמא עשה דחי עול"ת א"כ זה נגד מה דקיי"ל דאין עשה דוחה לתו"ע. וגם לפי מ"ש רבנו זצוק"ל אות [ח] בדעת רש"י ז"ל, דאיצטריך לגופי' משום דגם מסברא חיצונה י"ל מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז ע"ש היטב, גם זה אינו רק אחרי שידענו מעליותא דהוקש כבודם משו"ה איצטריך קרא לגופי' משום מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז, אבל בלא טעמא דהוקש כבודם ל"א קרא לגופי' ונשמע מיני' דבעלמא עשה דוחה גם לתו"ע.

ולפי כל זה דברי המהרש"א ז"ל הנ"ל צ"ע טובא, לענ"ד. והנה כבוד ידי"נ א' מתלמידי רבנו זצוק"ל, הערני עוד ע"ד המהרש"א ז"ל, דהא כל הטעם דחזר הש"ס לאוקמי בשחיטה ובישול הוא משום דאם נוקמי בלאו דמחמר יקשה נגמר מהכא דלא דחי. – והרי נתבאר בדברי התוס' ד"ה נגמר שם, ובדברי הראשונים ז"ל שם דהקו' הוא רק אחר שידעינן ממעליותא דהוקש כבודם, הא בלא ההו"כ יש לאוקמי קרא במחמר, ול"ק ניגמר מיני' משום דשבת עול"ת ולא מוכת דעדל"ת שיב"כ עכ"ד נ"י – אמנם בזה י"ל דאכתי לא מקשה הש"ס ב"מ הנ"ל מידי דאם למחמר ל"ב קרא משום דעשה ול"ת הוא נוקמי לשחיטה ובישול ולאשמועינן דעדל"ת שיב"כ. – ואגב ראיתי שיש לעורר עוד בד' המהרש"א ז"ל שם מ"ש מקודם ע"ד מהרש"ל ז"ל שכתב דקו' התוס' בד"ה שכן הכשר מצוה לפי שיטת רש"י ז"ל דלמסקנא מוקמינן קרא בשחיטה ובישול א"כ קרא בכלאים למ"ל, אינו מדברי התוס' אלא ודאי גיליון הוא, דלעיל תירצו התוס' קושיא זו, וכתב המהרש"א ז"ל דאין זה מוכרח דקו' התוס' הוא אמאי הוצרך תלמודא למילף דעדל"ת גרידא מכלאים וציצית כיון דאיכא למילף מכיבוד אב אף לפי המסקנא ע"ש. ולפ"ר יש להבין דכשתלמודא חוקר לדעת מנין דעדל"ת לא מצי למילף מקרא דכיבוד אב, דהא מצינו לאוקמי קרא בלאו דמחמר, וניגמר מיני' דאין עדל"ת, דהא כל דחיית הש"ס דלא מיירי במחמר משום דקיי"ל עדל"ת, וא"כ טרם שנדע עדל"ת, מצינן לאוקמי' במחמר, וכפי זה גם ד' המהרש"ל ז"ל צ"ע דמאי ק"ל דכבר תירצו התוס' דלא מיותר קרא דכלאים טפי הו"ל להקשות דבלא קרא דכלאים לא הי' מוכח דקרא איירי בשחיטה ובישול, ולא הי' מיושב זאת גם אם נימא דודאי גיליון הוא. – אולם הא בורכא דאם אין לנו קרא דעדל"ת גרידא הי' מוכח מקרא דכבוד אב, לכה"פ דבעלמא דחי עשה ול"ת גרידא גם אם מיירי במחמר, דלגופי' לא איצטריך דהא מסברא חיצונה ל"ת חמור מעשה ושום עשה לא תדחה לי', וע"כ דבא לאשמועינן דבעלמא דחי, ומ"מ ד' המהרש"א ז"ל אינן מורין לכונה זו, וצ"ע.

אות ד' תירץ רבנו זצוק"ל קו' התו' דס"ד דהוקש כבודם משלים ריעותא דל"ב כמו דס"ד דמשלים ריעותא דהכשר מצוה. לכאורא יש לעיין דאכתי אחר שתי' הש"ס ביבמות דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה, מדוע לא תי' מה לכאו"א דמצי למימר ל"ב. ואולי דהש"ס חדא מתרי טעמא נקט. – אלא דעדין צ"ע דאח"כ דמקשה הש"ס מבנין ביהמ"ק ודחי בלאו דמחמר וכו', שכן הכשר מצוה. פריך הש"ס הכשר מצוה תיפוק לי' מהתם. – ומאי קשה הא י"ל מכיבוד אב ל"מ למיפק, דמה לכאו"א דמצי למימר ל"ב ומנ"ל להכשר מצוה. – ונראה דהכי פירושו הכשר מצוה ת"ל מהתם וא"ת שאני כבוד אב דמצי למימר ל"ב. א"כ ליכתוב בנין ביהמ"ק ול"ב כיבוד אב וזה ניחא גם לפי המבואר מפשטות דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות שם דרק מחמר מיקרי הכשר מצוה, ולא שחוט לי בשל לי, מ"מ כיון דמקרא דבנין ביהמ"ק ניליף דמחמר אינו דוחה שבת, גם לגבי כיבוד אב, א"כ קרא דכיבוד אב ע"כ אתי לשחיטה ובשול, ומוכח דעדל"ת שיב"כ. – וכבוד ידי"נ הנ"ל העירני דלפי"ז אח"כ דמסיק הש"ס דקרא דבנין ביהמ"ק, אתי למילתא אחריתי שלא יתיירא מן המקדש וכו' יהי' הדין דמחמר דוחה שבת גם בנין ביהמ"ק דהא מכיבוד אב לא מצינן למילף דשאני כיבוד אב דמצי למימר ל"ב, ולענ"ד לא איכפת לי בזה כלל, דהא לשיטת רש"י ז"ל אתינן בסוגיא זו דמחמר דוחה שבת בין בבנין ביהמ"ק בין בכיבוד אב. [הגם דרש"י ז"ל לא ס"ל כשיטות הרשב"א ז"ל ודעימי' דהיכא דמצי למימר ל"ב, הגם דאמר בעינא, לא מצי לדחות, כמבואר בפשטות לשונו ז"ל בכתובות (מ' א') עי' היטב בש"מ שם, וגם מסוגיא דידן ביבמות דמדחה הש"ס דל"מ למימר דקרא איירי במחמר, דא"כ נגמר מהכא דל"ד, ומשו"ה חוזר הש"ס לשחיטה ובישול ולא מדחה דאה"נ קרא איירי במחמר ושאני כבוד אב דמצי למימר ל"ב, מבואר דאין זה גריעותא, ויש מקום לענ"ד לדבר בסגנון אחר ואכ"מ] א"כ לא נפלאת היא כ"כ למימר דגם לשיטות הרשב"א ז"ל ודעימי' אה"נ דלפי סוגיא זו, ליכא למילף מחמר דבנין ביהמ"ק ממחמר דכבוד אב.

אולם גם בלא זה, הנה כבר נתקשיתי לענ"ד לשיטות הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל וכן דעת הר"ח ז"ל המובא בתוס' שם בסוגיא דיבמות דרק מחמר הוי הכשר מצוה אבל שחוט לי בשל לי או בונה וסותר הוי גוף המצוה ומה דלא דחי שבת הוא דאין עדל"ת שיב"כ א"כ ביו"ט דליכא כרת, ראוי הי' שבונה וסותר ידחה יו"ט והרי סוגיא ערוכה בשבועות (ט"ו. ב') אין בנין ביהמ"ק דוחה יו"ט. וביותר נפלאתי לפי שיטות רש"י ז"ל דלמסקנא מיירי קרא בשחיטה ובישול ובנין וסתירה וכבר ביאר רבינו זצוק"ל לקמן באות ו' דמה דלא דחי שבת הוא משום דשבת היא ל"ת שיש בה סקילה וילפינן מזה דאין עדל"ת דסקילה הא כרת דחי, נמצא דהי' ראוי דעשה דבנין ביהמ"ק ידחה גם ל"ת שיש בו כרת וגם אם איכא עשה בהדי', ואיך אמרי' בסוגיא דשבועות הנ"ל דגם יו"ט לא דחי, ורש"י ז"ל פירש שם דילפי' מקרא דאת שבתות תשמרו ונראה דס"ל דיו"ט בכלל שבת וא"כ איך מפרנס סוגיא דיבמות הנ"ל. דמבואר להדיא לפי שיטת רש"י ז"ל דמחמר דבנין ביהמ"ק דוחה אפי' שבת עצמו.

וקצת חשבתי לכאורה דהא כל הטעם דעשה דבנין ביהמ"ק דוחה ועשה ל"ת משום דעשה דמורא מקדש עדיפא כמ"ש התוס' ביבמות שם ד"ה ניגמר, א"כ י"ל דזהו רק קודם שהביא הש"ס הך ברייתא דיכול יתיירא אדם מן המקדש, אמנם אחרי שהביא ברייתא זו דכל מורא מקדש אינו אלא מי שהזהיר על המקדש. ודימה הכתוב מורא מקדש לשמירת שבת, ומה דנקט מורא גבי מקדש ולא גבי שבת הוא משום דלא יעשה קפנדריא וכו' ל"ש גבי מקדש י"ל דהשתא תו לא ננקוט דיהי' מעליותא לעשה זו על אחריתי ומה"ט לא דחי יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. וכן מחמר בשבת.

אמנם בדברי הריטב"א ז"ל בסוגין בד"ה אה"נ מבואר להדיא דמחמר דבנין ביהמ"ק אסור בשבת וגמרי' מכבוד אב ולכאורה הא הריטב"א ז"ל בכתובות (מא) כתב דהנכון בדברי הש"ס שם דעשה קיל כולו האי שיכול לעקרו אינו בדין שידחה ל"ת ע"ש, וא"כ ישאר הקו' לד' הריטב"א ז"ל דהא מכיבוד אב ל"מ למילף דשאני כ"א דקיל דמצי למימר ל"ב אולם י"ל דהריטב"א ז"ל ס"ל כשיטת הרמ"ה ז"ל המובא בש"מ שם הובא בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ה' דרק התם בעשה דלו תהי' לאשה דכי אמרה ל"ב ליתא לעשה כלל. אבל כי אמר האב השתא ל"ב בשביל זה לא ביטול העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים וע"ש בשו"ת חיים שאל מ"ש להסביר זאת. ולתרץ קו' הרדב"ז ז"ל בתשובה סי' תקכ"ד, לפ"ז י"ל דגם דעת הריטב"א ז"ל כן הוא. אבל לדעת הרשב"א ז"ל מבואר מדבריו ז"ל בתשובה סי' ח"י דגם כיבוד אב הוי עשה קיל משום דמצי למתעקרי. ודמי ממש לההיא דכתובות, וצ"ל כנ"ל.

אות ה' קו' רבנו זצוק"ל מסוגיא דב"מ אסוגיא דחולין דבב"מ משמע דעשה אלימא דוחה לעשה ל"ת ובחולין משמע דגם עשה אלימא אינו דוחה רק היכא דליכא הל"ת – היא קושיא עצומה מאד, ברם אם נימא דכל קו' הש"ס בב"מ קאי רק אטומאה, וכדס"ל לכמה ראשונים ז"ל בש"מ שם הביאם רבנו זצוק"ל לקמן אות י"ב, הי' אפשר ליישב קו' זו בקל, לפמ"ש הריטב"א בקידושין בשם הרמב"ן ז"ל דמה"ט קאמר הש"ס שם דנשים חייבות בשילוח הקן משום דל"ה מעשהז"ג, ול"א משום הל"ת, משום דהל"ת לא נאמר כ"א לקיומי דעשה ע"ש. וא"כ י"ל דשאני שלוח הקן הגם דעשה דמצורע היא אלימי' מאד משום גדול השלום, מ"מ הרי גם עשה דשלוח הקן אלימי' דנאמר בה ל"ת לכתחלה רק כדי לאלמה ולחזקה ולקיימה. ולא דמי לעשה ול"ת דטומאה דאין הל"ת נאמר לקיום העשה, ומה"ט אתי עשה אלימי' ודחי לה. – אולם קו' רבנו זצוק"ל תסוב לשיטת רש"י ז"ל בסוגיא דב"מ שם והתוס' ביבמות (ה' א') דכל קו' הש"ס אאבידה קפריך נמצא דתי' הש"ס אזיל אאבידה, דמשום אלימות דעשה דכבוד אב הו"א דידחה עשה ול"ת. והרי באבידה הל"ת נאמר לקיום העשה, וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם ואפ"ה הו"א דעשה אלימי' דחי להם, וע"כ צ"ל כד' רבנו זצוק"ל דאלימות דעשה דמצורע אינו אלימות גמורה.

עתה השגתי ספר פרי יצחק ח"א מהגאון רבי יצחק בלאזער זצ"ל סי' נ"ג, [בתשובת הג' ר' נפתלי אמשטרדם שליט"א (זצ"ל)] שהביא קו' זו מסוגיא דב"מ אסוגיא דחולין על שם הגאון רי"צ בלאזער זצ"ל הנ"ל והוא נ"י (ז"ל) כתב שקו' זו יש ליישבה בפשיטות, די"ל דרק לפי הה"א הוי אמרי' דעשה חמירה כמו כבוד אב דוחה ל"ת ועשה אבל אחרי דגלי רחמנא את שבתותי תשמורו, שלא ישמע לו ממילא ילפינן בעלמא ג"כ דלא אתי עשה חמורה ודחי עשה ול"ת, וא"ש הגמ' דחולין ע"ש. – ולדעתי הקצרה אין זה נכון, דהא בהדיא אמרי' ביבמות (ו' א') דכדמוקי הש"ס קרא דאת שבתותי תשמורו בא"ל אביו לעבור על לאו דמחמר פריך אח"כ אלא מעתה הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת נגמר מהכא דלא דחי, ומסיק מה לכבוד אב שכן הכשר מצוה. וע"ש בתוס' ושאר ראשונים ז"ל, וא"כ ל"מ למילף מכבוד אב דעשה חמורה ל"ד ל"ת ועשה דשאני כבוד אב דאינו אלא הכשר מצוה. [וגם דעשה דכיבוד אב הוי עשה דל"ב] ועי' היטב בדברי רבנו זצוק"ל מה שביאר דעת רש"י ז"ל בפי' הכשר מצוה. ויבואר דגם לשי' רש"י ז"ל א"א לתרץ כתי' הרנ"א הנ"ל.

אות י', באמת בס' הכריתות עצמו כתב, וז"ל:

כללא דמילתא כל עשה דוחה ל"ת אף ל"ת שיב"כ כדאיתא ל"ת שיב"כ מנ"ל דדחי ומסיק לאו ל"ת חמור מיני' מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא עכ"ל. נראה לפ"ר דנקט דמה דאמרי' בד' ז' ולמאי דסליק אדעתין הוא מסקנת הש"ס. ועי' בס' יד מלאכי (כללי האלף אות נ"ד) שהביא בשם הרב ר' חיים מודעי ז"ל שתמה בזה, דהא מבואר מפשטות ד' הש"ס דאין זה מסקנא רק הש"ס אמר כן לפי מה דס"ד מעיקרא אבל באמת לא קימה לן כן, אלא כאוקימתי ורב שימי בר אשי דמייתי לה ו. והראי' ע"ז דשקיל וטרי הש"ס לענין עלי' למאי אתא וכן כתב הריטב"א ז"ל שם – ותי' הרב ר' חיים מודעי ז"ל עפ"י ד' התוס' שם ד"ה ומה עבודה שהקשו דנימא דיו וכו' ותירצו דאתיא טרפון דאמר היכא דמיפרק קו' ל"א דיו. לפ"ז י"ל דס"ל להר"ש ז"ל כיון דאנן ס"ל כרבנן ולרבנן לא מיתוקמא הך ברייתא אלא משום דאתא עשה ודחי ל"ת. – אולם באמת אין זה מספיק דא"כ יקשה על רבא איך ס"ל אין עדל"ת שיב"כ הא מקרא דהבערה מוכח דעדל"ת שיב"כ והא תירוצא דרב שימי ב"ר אשי דמייתי לה מק"ו אינו אלא אליבא דר"ט, ידוחק לומר דרבא ס"ל כר"ט. וכמו שהרגיש בזה בס' שי למורא סי' צ"ג שהביאו הרב חיים מודעי ז"ל שם. – וגם אין מקום לומר דרבא ס"ל דאין חילוק בין סקילה לכרת, ויליף מקרא דהבערה דאין עדל"ת שיב"כ כמו שהקשו התוס' שם בד"ה טעמא דכ"ר ל"ת, דכיון דלגופי' איצטריך ניליף מהכא דלא דחי דל"א מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז. ומה שתירצו דלא מצי למילף אלא לאו שיש בו מיתה כמו שבת דאיכא סקילה, אבל לאו שיש בו כרת גרידא התם אמרי' מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז ע"ש. י"ל דרבא ס"ל דאין חילוק מסקילה לכרת. וממ"נ אם אמרי' לענין דחי' מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא גם לאו שיש בו מיתה ראוי לדחות. ואם גלי קרא דלא דחי ע"כ דלאו כללא הוא מ"ל ח"ר מ"ל ח"ז, ממילא כמו כן הוא בכרת, דזה אינו דהדעת נוטה כיון דמצד הסברא אמרי' מ״ל ח"ר מ"ל ח"ז יותר הו"ל לקרא לגלות בלאו דכרת גרידא, והוי ידעינן ל"ת דבמיתה מכח כ"ש, אלא ע"כ דבל"ת דכרת נשאר הסברא דמ"ל ח"ר וכו'. וא"כ קשה טובא על רבא איך ס"ל אין עדל"ת שיב"כ. אלא ע"כ דפי' הקו' הוא כתי' הב' של התוס' ד"ה ומה עבודה הנ"ל. וא"כ אכתי קשיא מנ"ל לפסוק דלא כרבא, וע"כ צ"ל כדברי רבנו זצוק"ל דצ"ל דס"ל כשיטת רש"י ז"ל. וילפינן מקרא דכבוד אב דעדל"ת שיב"כ.

ויש להביא לענ"ד, לכאורה ראי' דהעיקר דקרא דלא תבערו אתא לאפוקי מק"ו, מסוגיא דסנהדרין הנ"ל (ל"ו א') דגם ביו"ט אין רציחה דוחה אותה, ולא מצינו פלוגתא בזה ואם נימא דקרא דלא תבערו אתא משום מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא והי' ראוי דמ"ע דרציחה תדחה שבת הגם דשבת עשה ול"ת הוא מ"מ עשה דכפרת ב"כ עדיפא, כמ"ש התוס', (ה' א') ד"ה ניגמר, וגלי קרא דלא דחי משום דל"ת דסקילה לא דחי. הא ל"ת דכרת דחי. א"כ ל"ת דיו"ט דגם כרת ליכא מדוע אין רציחה דוחה אותה, אולם אם נימא דקרא אתא לאפוקי מק"ו א"ש מה דגם ביו"ט אין רציחה דוחה אותה, דהגם דגם ביו"ט איכא הק"ו ומה עבודה שדוחה יו"ט רציחה דוחה אותו וכו', מ"מ הא איכא למימר שבת תוכיח דעבודה דוחה אותו ואין רציחה דוחה אותו.

אלא דלכאורה סוף סוף קשיא נהי דליכא ק"ו מ"מ מטעם דחי' יהי' מותר הבערה כביו"ט. – אולם הדבר פשוט לענ"ד דלתירוצא דרב שימי בר אשי דמטעם ק"ו אתינן עלה. לא נימא דעשה דהבערת ב"כ עדיפא ומה"ט לא דחי אפי' עול"ת גרידא, רק דלפי מה דלא ס"ד הך קו' ע"כ דעשה זו עדיפא דאל"כ למ"ל קרא, ולומר דגלי קרא דלא עדיף עשה זה אינו סברא כלל. וכמבואר מכללות הסוגיא, לעיל גבי כבוד אב דהגם דכתיב אני ה' לא אמרי' דבא הכתוב לסלק המעליותא דהוקש כבודם כ"ש בקרא דלא תבערו דמפסיק קרא בלשון לאו.

אלא דעיקר הדין דנם ביו"ט אסור רציחה לא מצאתי מבואר זאת בפוסקים ז"ל וצ"ע.

אות י"ב א"ש רבנו זצוק"ל די"ל בקו' השעה"מ משום דאפשר לאוקמי הברייתא כמ"ד לוקין על לשאב"מ פשוט הוא דמשום לא, הניתן לתשלומין ל"ש בזה דהיכא שהתעלם מאבידה ולא נטלה לא נתחייב בתשלומין כלל דהא לא הזיקו כלום ועי' בס' נר מצוה (סי' יא. אות צח) לאו שלא יתעלם מן האבידה. שכתב וז"ל:

והנה לא ראיתי לשום מונה המצוה שכתבו בהזהרה זו מלקות ונראה שאין בזה מלקות משום שניתן להשבון ע"ש. וצריך לומר בכונתו דקאי היכא שנטלה ע"מ לגוזלה דמבואר בב"מ (כו. ב) דעובר בל"ת להתעלם. ואמאי לא מנו מלקות בכה"ג דאית בי' מעשה. ותי' משום דניתן להשבון – אברא יש לעיין גם בזה דהא כ"ז שלא נתייאשו הבעלים לא ניגמר הלאו דלא תוכל להתעלם וכמ"ש הסמ"ע (סי' כ"ט ס"ק ב') הובא בדברי רבנו זצוק"ל לקמן (בסי' ה' אות ח') ואם נתייאשו שוב אינו ניתן להשבון וכדמסיק הש"ס ב"מ שם דאע"ג דאהדרינהו מתנה בעלמא יהיב לי' ואיסורא דעבד, ועבד מבואר מדברי רבותינו הראשונים ז"ל שם דעכ"פ אלאו דלא תוכל להתעלם בודאי קאי וא"כ גם ניתן להשבון ל"ה, ויש להאריך בזה, ועי' לקמן (בסי' ה') בדברי רבנו זצוק"ל ומש"ש בעניי בס"ד.

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה