ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן נה
בקריאת המגילה בשבת, למי שנאנס ולא קרא ע"ש, וקטן שהגדיל בו ביום.
א) יש להתבונן לענ"ד בפורים שחל להיות בשבת, שמקדימין לקרות את המגילה בע"ש. ונאנס ולא קרא אם יקראנה בשבת, או לא, – דלכאורה לפי דברי הר"ן ז"ל (ריש פ"ד דר"ה) דמש"ה לא גזרו במילה בשבת לשמא יעבירנו, כמו בשופר ובלולב ומגילה, דהני שאני דהכל טרודין בהם ולא מדכר חד לחברי' משא"כ במילה, ע"ש. והובא בדברי מרן הב"י ז"ל או"ח (סי' תקפ"ח). הי' אפשר לדון דה"נ במגילה בנאנס כיון שהכל כבר יצאו בקריאתם ערב שבת, ואין הכל טרודים דמי למילה דלא גזרו גזירה דרבה – והגם דלרב יוסף במגילה (ד' ב') דאמר בטעם דאין קורין את המגילה בשבת לפי דעיניהם של עיניים נשואות למקרא מגילה, משמע דלכתחילה לא היתה התקנה של קריאת המגילה בשבת, וכ"כ הט"א שם (ה' א') בד"ה ע"ש זמנם, דלרב יוסף על כרחך צ"ל דאנשי כנה"ג תיקנו כן לכתחילה, דאלת"ה כיון דאין בזה משום סייג איך היו באים חכמים אחרונים לעקור תקנת אנכנה"ג, ע"ש, ולדידי' ודאי גם בנאנס ערב שבת. אין מקום לקריאה בשבת שכבר עבר זמנה, מ"מ הא לדינא נראה דקיי"ל כטטמא דרבה כמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מגילה הלכה י"ג), ולדידי' לכתחילה נתקנה תקנת המגילה גם בשבת. רק דאח"כ עקרוה מטעם שמא יעבירנו, – ואדרבה נראה, דבזה מתורץ בפשטא קו' הט"א הנ"ל על מה דפריך הש"ס שם מרב אדרב דקאמר שלא בזמנה בעשרה, מהא דאמר רב ערב שבת זמנם, והקשה דנימא רב כרב יוסף ס"ל, והיתה עיקר התקנה על ערב שבת, מש"ה קאמר ערב שבת זמנם, ברם להנ"ל י"ל דמשום דלא קיי"ל כרב יוסף לא ניחא לי' להש"ס לאוקמי כוותי' [ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' מגילה הי"ד) ובמ"מ ולח"מ שם. ובשו"ת מהרלנ"ח (ריש סי ל"ב) תוך ד"ה בבואי לעיר הקודש]:
ולכאורה הי' אפ"ל עוד בקו' הט"א הנ"ל דמש"ה לא מתרץ הש"ס רב כרב יוסף משום דרבה פליג ארב יוסף וקאמר משום שמא יעבירנו, וקיי"ל כל מילי דמר עביד כרב עי' שבת (כ"ב א') ובתוס' עירובין (צ"ג ב') בד"ה לא תימא, מש"ה לא מסתבר לאוקמי בגונא דרבה פליג עלי' דרב. – אכן יש לדחות קצת, לפמ"ש המ"א (סי' תרצ"ג סק"ו) דהגם דביום אחר יוצאין בקריאת המגילה של הלילה גם אם קראה מבעוד יום מפלג המנחה ואילך, אם חל ערב פורים בשבת אין קורין מבעוד יום, דאין קורין בשבת משום שמא יעבירנו [עי' לבושי שרד שם] ע"ש, וזהו רק אליבא דרבה דאלו לרב יוסף ל"ש זה בהקריאה של הלילה דהא עיקר המתנות לאביונים הוא ביום. נמצא דמטעמא דרבה יוצא חומרא לענין אם חל פורים ביום א' שלא יקראנה בשבת אחרי פלג המנחה, ובמידי דלהקל לא עביד רבה כרב, ותו הו"מ למימר דרב כרב יוסף, ועל כן יותר נראה כנ"ל דמשום דס"ל להש"ס הלכה כרבה לא בעי לאוקמי מילתא דרב דלא כרבה, ואולי זהו מקורו של הרמב"ם ז"ל הנ"ל לפסוק כטעמא דרבה:
ב) אלא די"ל דמילה שאני, דלכתחילה אין שייכות גזירה כ"א על היחיד, וביחיד לא גזרו, משא"כ במגילה, שהגזירה שייכה על הצבור מכיון שגזרו גזרו על הכל, – וכן ראיתי בספר למודי ד' (למוד קצ"ו) המובא בס' יד דוד מגילה שם (ד' ב') שנסתפק בפורים שחל במוצאי שבת אם מותר לש"ץ לסדר לעצמו את הקריאה של המגילה בשבת להתלמד אם שייך בזה גזירה דרבה, וכתב דהגם דמדברי רש"י ז"ל מגילה שם (ד' ב') בד"ה הכל חייבין שכתב דמתוך שהוא מחויב בדבר הוא בהול לצאת ידי חובה, משמע דדוקא בקריאה דחובה דבהול לצאת יש לחוש שמא יעבירנו ולא בלהתלמד, כיון דבעיקרא דמילתא מצאה הגזירה לחול, י"ל שלעולם גם ליחידין הכל היו בכלל הגזירה ולא פליג רבנן ע"ש – והגם דאח"כ מביא שם דברי רב א' שחלק ע"ז דכיון דל"ש לומר בהיל אין לנו לגזור גזירות מדעתנו והבי דלא לוסיף עלה ע"ש, מ"מ נראה דעכ"פ היכא ששייך לומר בהול כגון אם נאמר בנאנס ביום ו' דחייב לקרוא בשבת, י"ל שפיר דגם זה בכלל הגזירה:
גם יש מקום לומר לפי מה שראיתי בס' יצחק ירנן (דף ע', עמוד ד', ע"א, א', קכ"ג, ד') לחלק בין הזאה וטבילה ושופר ולולב ומגילה, משום דשופר ולולב ומגילה דהוי מצוה דמחויב בה ומוטל עליו לקיימה בהגיע הזמן לא גזרו רק היכא שרבים טרודים בה ומש"ה מילה דהיא עצמה מצוה לא גזרו ביחיד, אבל בהזאה וטבילה דאינו רק גורם למצוה גזרו גם ביחיד, ע"ש, לפ"ז יש לדון דה"נ במצוה דרבנן לא מחלקינן כלל בין הכל טרודים בה לאין הכל טרודים בה, ובכל ענין גזרו אף ביחיד. וכן ראיתי בשעה"מ (פ"ב דשופר ה"ז) שכתב לתרץ דברי הר"ן ז"ל הנ"ל ממה שהקשה גדול אחד ז"ל מסוגיא דביצה (י"ח א') דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מטבלינן משום גזירה דשמא יעבירנו והא התם אין הכל טרודין, ותי' השעה"מ בתירוצו הראשון דשאני טבילת כלים דאין בזה מצוה דאורייתא גזרו אף במקום דאין הכל טרודים ע"ש, וה"נ י"ל במגילה:
ג) ולכאורה יש עוד להסתפק בזה, דבנאנס שהוא מילתא דלא שכיח ל"ש גזירה דרבה דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, ונ"מ מזה להיכא שכל הציבור נאנסו ביום ו' ולא קראו את המגילה, דהגם דבזה תו הדר טעם הר"ן ז"ל דהכל טרודים, מ"מ יש לדון דבכה"ג דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו גזירה דרבה:
וכן צידד ידי"נ הרב הגאון וכו' ר' חיים זאננפעלד שליט"א, במי שנעשה בן י"ג בט"ו באדר שחל להיות בשבת, שבו זמן קריאת המגילה, דיש לחייבי שיקרא בשבת, והוא לפמ"ש רש"י ז"ל במגילה (ה' א') הנ"ל בד"ה ערב שבת זמנם דחכמים שאחרי כנה"ג תיקנו להקדים משום גזירה דרבה. ולפי המבואר בביצה (י"ח א') דכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט ולא גזרינן נטמא אטו נטמא ערב יו"ט [וכן הוא גם ביו"ט יו"ט חל בשבת ונטמא ביו"ט דשייך בזה עיקר הגזירה דשמא יעבירנו אפ"ה מותר לטבול הכלי] משום דטומאה ביו"ט לא שכיח לא גזרו בי' רבנן. ע"כ דברי ידי"נ הנ"ל:
אכן לענ"ד יש לפקפק קצת בזה, לפ"ד הליכות אלי (כלל תקפ"ו) הובא בשעה"מ (פ"ד מה' יו"ט הלכה י"ח) וז"ל מלתא דלא שכיח לא גזרו רבנן, דע שבזה יש חילוק דדוקא היכא דחד מילתא דשכיח וחד לא שכיח לא גזרו דליכא למיטעי, אבל היכא דתרויהו לא שכיח גזרו רבנן ע"ש. לפ"ז י"ל דמגילה בשבת (דעכ"פ בזה"ז) לא שכיח שיחול זמן קריאתה בשבת, ואפ"ה גזרו, אין לחלק בזה בין שכיח ללא שכיח, והגזירה דרבנן חל בכל ענין, ומהך דביצה הנ"ל ממה שלא העמידו דבריהם בטבילת כלים במידי דלא שכיח בלא"ה אין כ"כ ראי' דאולי משום שמחות יו"ט נגעו בה. עיין ביצה (ח' א) בתוד"ה ואני צריך ובד"ה אמר רב יהודה:
ד) וגם דבעיקר הדבר שדן ידי"נ הנ"ל במי שנעשה גדול בשבת מילתא דל"ש, ומש"ה יש לחייבו בקריאה בשבת, השבתי לו מדברי שו"ת מהרד"ך ז"ל (בית ל"ב חדר ה') בענין הסכמה שמי ששכר בית מגוי, ששום בר ישראל לא יוכל לשוכרה, כל זמן שהיא מושכרת לזה, ונסתפקו אם חל תקנה זו גם על הממושכנות ביד ישראל, מי נימא בזה כיון דמשכנתא ל"ש כ"כ כמו שכירות הו"ל מילתא דלא שכיח ולא גזרו בזה רבנן, וכתב שם דמה דאמרינן מלתא דל"ש לא גזרו רבנן זהו רק במה שגזרו והחמירו, דבזה אמרינן דבמילתא דלא שכיח אוקמא על דין תורה משום דדי לנו במה שהחמירו במלתא דשכיחא, משא"כ בדבר שאינו גזירה, שאין הענין לגדור גדר לתורה ולאו היינו חומרא אלא מלתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל, פשיטא שעל כל צד זכי' ותועלת תיקנו. – ואפי' אם נאמר דגה בנידון זה שייך גזירה, אין לומר דהוי מלתא דלא שכיח דעד כאן לא מקרילא שכיח, כ"א באופן, שיהי' הדבר פלא ולא יוכל להעלות על לב לשערו, כי הא דאמרינן בגיטין פרק מי שאחזו רב פפא ור"ה ברי' דר"י זבן שומשמא אגודא דנהר מלכא קבל עלי' כל אונסא דמתיליד ומסתכר נהר מלכא, אתו לקמי' דרבא אמר להו קאקי חיוורי משלחי גלימא דאינשא אונסא דלא שכיח הוא, וא"כ בנ"ד הוי שכיחא, שהרי כמה יהודים יש להם בתים וחצירות ממושכנים מהגוים ומוחזקים בהם ולאו היינו דבר פלא, עכתו"ד ז"ל. – מבואר מזה לענ"ד דגם שאינו שכיח כמו האופן של יסוד התקנה אפ"ה כל שאין הענין פלא מצד עצמו אין זה בכלל מה שאמרו מלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן. לפ"ז י"ל דרק בגונא דסוגיא דביצה הנ"ל דלא שכיח כלל שיטמא ביו"ט וכדברי רש"י ז"ל שם שהרי הכל מוטהרין ברגל וכ"ש שזהירין מלהטמא. והוי כדבר פלא, משא"כ במי שנעשה בן י"ג בשבת דהוא דבר הנעשה בטבע ומוכרח להיות למי שנולד בט"ו באדר.
ועוד דלפי הטעם הראשון שכתב בשו"ת רד"ך ז"ל הנ"ל דל"א מילתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן כ"א בדבר שגזרו והחמירו אבל לא בדבר שהוא לתיקון, יש לדון דעכ"פ לטעמו של רבי יוסף דאמר משום שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. דזהו משום זכות עניים ישנו לתקנה זו שלא לקרוא בשבת גם במילתא דלא שכיח כלל, וא"כ לדידי' פשיטא שאסור ליחיד לקרוא אותה בשבת, אמנם ידי"נ הה"ג ר' חיים שליט"א הנ"ל, השיב דכיון דלא שייך טעם טובה זו גבי עניים שלא יקרא בן י"ג הנ"ל בשבת, י"ל דגם לרב יוסף אין הדין משתנה. ולענ"ד ז"א, דהגם דלפי סגנון נידון הרד"ך ז"ל הנ"ל דמיירי מיני' שייך הזכות שרצו לתקן גם בהדבר זה העצמו שאינם שכיח, מ"מ מסתבר דרק בגזירה שהוא מטעם חומרא וסייג, עשו גבולי' מצומצמי', אבל בדבר שעיקר כונתם ביסוד התקנה הוא לזכות את ישראל, לא עשו בזה גבולים, וגם היכא דלא שייך הטעם לא יצא מהכלל ולא פלוג רבנן מיהו בעיקר דברי הרד"ך ז"ל הנ"ל דכל שהוא לתיקון אין נ"מ בשכיח ללא שכיח עי' במל"מ (פ"ד ממלוה הי"ד) ובאמרי בינה (ח"ב דיני דיינים סס"י ב'), ושם מצויין ס' ברית אברהם (אה"ע סי' י"ז) שנו"נ בזה:
ה) אולם מדברי הש"ס מגילה (ה. א) הנ"ל דפריך מרב אדרב דאמר מגילה שלא בזמנה בעשרה מהא דאמר פורים שחל בשבת ערב שבת זמנם והא שבת זמנם אלא לאו שלא בזמנם כזמנם מה זמנם אפי' ביחיד אף שלא בזמנה אפי' ביחיד, ולא משני דהא דקאמר רב ערב שבת זמנם היינו לאפוקי דשבת אינו זמן קריאה כלל, גם למי שנאנס ולא קרא, או למי שהגדיל בשבת, משמע לכאורה דלא נפקע לגמרי חיוב הקריאה בשבת, וכל שלא קרא ערב שבת קורא בשבת:
אכן באמת אין זה ראי' דהמעיין היטב בסוגיא זו. יראה דמתחילה ס"ד דמה דנקט ערב שבת זמנם הכונה דהקביעות דערב שבת. הוא כהקביעות דאנשי כנה"ג. (לפ"ז גם אם נימא דאתי לאפוקי שבשבת אינו זמן קריאה כלל. מוכח דל"ב עשרה, דאל"כ, ל"ה זמן דע"ש כזמן אנכנה"ג). וגם במסקנא שמתרץ דאתי לאפוקי שלא להקדים ליום הכניסה דהשתא לא מיירי רב להשוות זמן דע"ש לזמן הקבוע, רק לאשמיעינן יסוד הדין שקורין בערב שבת, ג"כ ל"ש להקשות דהו"מ לתרץ דאתי לאפוקי זמן הקריאה משבת לגמרי דכיון דעכ"פ זה דמשני דאתי לאפוקי מדרבי שאין מקדימין ליום הכניסה, מוכרח ודאי מדברי רב בלא ספק. עדיפא מוני' קמשני:
אחר זמן נדפס ש"ס ווילנא, וראיתי שם בהגהות חשק שלמה. שהביא קו' הט"א הנ"ל דנימא רב כרב יוסף ס"ל ולכתחילה לא נתקן לקרות המגילה בשבת. וכתב שם דנ"מ מזה בשכח ולא קרא את המגילה בערב שבת. או בקטן שהגדיל בפורים שחל להיות בשבת, דאם בע"ש הזמן מאנשי כנה"ג ליכא חיוב לקרוא בשבת, ואם אח"כ עקרו חכמים הקריאה בשבת משום גזירה דרבה, אפשר דצריך לקרוא בשבת, לפי טעם הר"ן שלא גזרו במילה משום שאין הכל טרודים. אך כתב שם דאולי י"ל דאפי' אם הוא מדרבנן מ"מ כיון דרבנן עקרו הקריאה מיום השבת תו אינו מוטל על יום שבת שום חיוב קריאה, ועוד דכיון דגבי מגילה גזרו חז"ל משום שמא יעבירנו חל הגזירה גם על היחיד, ולא דמי למילה דמעיקרא לא גזרו כלל ובאמת גם המקשן ידע לפרש כן בדברי רב. ואפ"ה קשיא לי', דכמו דקריאה דערב שבת חשוב בזמנה משום שכך תיקנו אנכה"ג ומצי לקוראה אז גם ביחיד, ה"נ בכפרים בקריאת כפרים המקדימין ליום הכניסה דג"כ תקנתם מאנשי כנה"ג, הו"ל להיות חשוב בזמנה, עכתו"ד הגהות חשק שלמה הנ"ל, ומ"ש שם דבזה נסתלק ג"כ מה שעמדו המפרשים על רש"י ז"ל דפי' שלא בזמנה היינו כפרים דא"כ מאי מקשה מפורים שחל בשבת. אינו מובן לענ"ד, דקו' המפרשים מבוארת בטורי אבן שם שהיא על מה שמפרש רש"י ז"ל דבזמנה שהכל קורין אותה איכא פרסומי ניסא גם מיחיד, דא"כ מפורים שחל בשבת שהכל קורין בערב שבת, ליכא ראי' להקדמת הכפרים שאין הכל קוראין אז וליכא פרסומי ניסא, ומאי נרויח במה שנימא דגם הקדמת הכפרים היא מתקנת אכנה"ג, הא ס"ס אין הכל קורין אז וליכא פרסום הנס:
ו) מיהו גם אם נימא, דאיכא גזירה דרבה בשבת גם ליחיד שלא קראה ערב שבת, אכתי יש להסתפק מהו עם עבר וקראה. קיים מצוה או לא. ואם בירך אם הוי ברכתו ברכה לבטלה. ונ"מ אם אמר הריני נזיר אם הקורא את המגילה בשבת קיים מצוה בדיעבד. וכמ"ש השיטה מקובצת הנקרא חמרא וחיי סנהדרין (ט"ו י"ב) על מה דמיבעי' לן שור סיני בכמה, דנ"מ לנודר באדם האומר הריני נזיר אם שור סיני נהרג בכ"ג:
וי"ל עוד דנ"מ להיכא שטעו וסברו שמותר לקרוא את המגילה בשבת. וכיבדו לאחד שיברך ברכת המגילה ולקרוא לפניהם המגילה ובא אחד וחטף ממנו המצוה והקדים ובירך וקרא. אם החייב החוטף לשלם עשרה זהובים. ונ"מ זו היא בין אם זה שכיבדו לו לברך כבר קרא לעצמו בין אם עדיין לא קרא לעצמו דהגם דבלא קרא לעצמו יש צד לומר שהחוטף לא הפסידו כלום דהא יכול לקרות ולברך לעצמו, מ"מ הא מבואר בש"ך חו"מ (סי' שפ"ב סס"ק ד) דגם בכה"ג צריך לשלם י' זהובים, דנהי שזה יברך אח"כ לעצמו, מ"מ כיון שיברך בינו לבינו לא יהי' לו שכר עשרה זהובים:
אלא דעל נ"מ זו יש לדון, דאם זה שכיבדו לו לקרות ולברך כבר קרא לעצמו ודאי אין החוטף ממנו חייב עשרה זהובים דהא זה דקיי"ל בכל הברכות אעפ"י שיצא מוצא הוא רק מטעם ערבות. והכא שחכמים תיקנו שלא לקרות בשבת פשיטא שנסתלק ממנו הערבות ולא מצי כלל להוציאם. ואפי' אם עדיין לא קרא לעצמו הגם דבכה"ג ששוים בחיובם הי' מצי להוציאם גם בלא ערבות מטעם מגו וגררה עי' בדברי הרא"ש ז"ל פ"ג דברכות (סס"י י"ג) מ"מ לא מסתבר שיתחייב עשרה זהובים במצוה כזו שחכמים אסרו שלא לקימה:
ז) ועיין בשו"ת פרי הארץ ח"ב (סי' י"ז) שנסתפק ביום א' דר"ה שחל להיות בשבת ועבר ותקע אז, אם יש לברך שהחיינו ביום ב', די"ל בדיעבד עביד עכ"פ מצוה. ונו"נ בזה אם אמרינן בזה אם עביד לא מהני. – ולכאורה לפמ"ש התוס' בסוכה (ג' א') בד"ה דאמר לך דכל היכא דיצא מה"ת ורבנן גזרו בזה דלא יצא, הדין דגם מצוה דאורייתא לא קיים, ה"נ בגזירה דרבה, דהו"ל למימר שלא קיים מצות שופר כלל. (וכ"ש בנ"ד במצות קריאת מגילה דאינה אלא מד"ק דמשום גזירה דרבה בעינן למימר שלא קיים מצוה כלל):
וידידי הרב ר' שמואל מווילנא (נ"י) [ז"ל]. השיב בזה דשאני התם דהתק"ח היתה על הסוכה לפסול אותה, מה"ט לא יצא, משא"כ בגזירה דרבה שהאיסור הוא על האדם מה"ט תלוי בפלוגתא דאם עביד מהני, ולפענ"ד מבואר מתוס' סוכה הנ"ל דגם בדבר שחל על גוף האדם הדין כן דגם מה"ת לא יצא, דהא כתבו כן לפרש סוגיא דברכות גבי קרא והטה כדברי ב"ש דהתקנה על גוף האדם:
אכן לפינ"ד נראה, דבכל גזירות חכמים שגזרו מצד איסור שעלול לעבור עליו, דיינו למיחשב את העובר על גזירות חכמים כאילו עבר על האיסור ההוא שחששו עליו, ומש"ה בגזירה דשמא ימשך אחר שולחנו דאם נמשך בבית אחר שולחנו לא ישב כלל בסוכה, על כן גם עתה שעבר על גזירת חכמים חשבינן לי' כאלו כבר נמשך אל הבית ולא קיים מצות סוכה כלל, משא"כ בגזירה דרבה שהחשש הוא שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דגם אם עבר והעביר ד"א ברה"ר לא הי' מפסיד את המצוה וכדברי הירושלמי שבת פ' האורג אילו הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא יד"ח בפסח. אין מקום לומר דאם עבר רק על הגזירה שלא יצא כלל והפסיד את המצוה דלא חמיר הגזירה מעצם האיסור שחששו עליו:
ולפ"ז י"ל דגם אם נימא דגם בדרבנן אי עביד לא מהני וגם היכא שהאיסור אינו רק יומא קא גרים אמרי' דלא מהני, מ"מ כל שהגזירה היא רק מצד איסור תורה כזה שגם אם הגיע הדבר שעבר עליו לא הפסיד המצוה, לא שייך לומר דהעבירה על הגזירה יהי' חמור מאם עבר על האיסור עצמו. ואם אז לא הי' מפסיד המצוה כ"ש עתה שאינו מפסיד המצוה: