אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן מט

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן מט

סימן מח

שלום וישע רב לכבוד ידי"נ עוז הרב הגאון וכו' מוהר"ר זלמן (שליט"א) זצ"ל בהרה"ק ר"נ זצוק"ל.

א) ע"ד חקירתו המושכלת, בעצי המערכה, דבודאי פסולים לסכך גם בלא ההקדש, משום דמקבלים טומאה, כמנחות (ק' ב') והרמב"ם ז"ל (פ"ו מאיסורי מזבח הלכה ד'), מהו אם סיככו בהם, ואח"כ ישב בה, דהדין הוא דמעל ויצאו לחולין ואינם מקבלים טומאה עוד, אם יש בזה משום תעשה ולא מן העשוי אם לא, עכ"ד:

הנה לפום רהיטא לא מצאתי לה מקוה, הן אמנם דעני המערכה אעפ"י דהוי קדושת הגוף אינם כבהמה וכלי שרת דיש בהם מועל אחר מועל, וכמבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ו ממעילה הלכה ה') דחשיב הדברים דיש בהם מועל אחר מועל ולא חשיב עצי המערכה, ועי' בסוגיא דמעילה (י"ט ב') רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל ובגמ' שם אמר רבא איכא בנייהו עצים דרבי ס"ל דאם מתנדב עצים הם קרבן גמור, וע"ש בתוס' ד"ה האומר, מזה מבואר דבעצי המערכה אין בהם מועל אחר מועל ובמעילה הראשונה יצאו לחולין ועי' במרכבת המשנה שם (פ"ו ממעילה ה"ה) מ"מ הא מבואר ברמב"ם שם (פ"ו ה"ג) דאם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו משום מועל אחר מועל וא"כ ה"נ בנ"ד אכתי לא נפיק לחולין ועדיין מקבלים טומאה, – וגם ממ"נ אם בשעה שסיככו בהעצי המערכה הי' כונתו ליבשן בלא"ה הוי תעשה ולא מן העשוי כמבואר בסוכה (י"ב) במניח חבילתו על גבי סוכתו לייבשן ונמלך עלי' לסיכוך דפסולה מן התורה משום תולמ"ה דבעינן שיניח לשם צל, ואם סיככו באמת בעצי המערכה לשם צל הרי יצאו לחולין תיכף בעת הסכיכה ולא הוי מן העשוי, – ועוד דאפי' אם הי' הדין דע"י המעילה של ישיבה תחת העצים יוצאים לחולין מ"מ כל זמן שלא שילם להקדש בעדים לא גרע מגזל הדיוט דממעטינן לך למעוטי סוכה גזולה, ואדרבה נראה דאפי' אם בהדיוט הי' יוצא בכה"ג משום תקנת מריש, מ"מ בשל הקדש, י"ל דלא עשו תקנה זו:

ואם הי' מקום מציאות לחקירה זו, אם היתה המעילה ביו"ט עצמו שישב בה, נראה, דבפעם ראשונה ודאי דלא יצא, דלא מבעי' להפוסקים ז"ל דס"ל דגם היכא דאיכא הנאות הגוף אמרינן מצות לאו להנות נתנו ודאי דלא יצא בפעם ראשונה עכ"פ, דלדידהו הדברים חוזרים חלילה, דאם נימא דיצא הרי מצות לאו להנות נתנו ולא מעל ולא יצא לחולין ולא יצא ידי מצוה, ואם נימא דלא יצא הרי איכא הנאה ואיכא מעילה ושוב יצא לחולין, וכיון שכן בפעם ראשונה ודאי לא יצא, אלא אפי' להפוסקים דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות להנות נתנו ויצא לחולין ע"י הישיבה שישב בה, מ"מ כיון דאין מקום למצוה רק ע"י סברת המעילה הוי בכלל מהבב"ע דעבירה גורם המצוה כמו בגזל, והגם דאף אם לא הי' מקדיש את העצים הי' יוצא ג"כ ידי מצוה, מ"מ עתה כמו שהוא, באה המצוה בסיבת העבירה שהוציאו לחולין ול"ד לאשירה שאין מעבירה שום סיבה למצוה -, וכל החקירה אינו אלא על הישיבה בסוכה שאחרי הפעם הראשונה, אולם כבר כתבנו דבכה"ג יש מועל אחר מועל (והוי נמי תמיד מהבב"ע):

רק דיש מקום לחקור בגזבר שאינו מועיל עד שיהנה או יוציא מרשות הקדש ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל (הלכה ז') דבשוגג גם לדעתו ז"ל הדין כן, ועשה הגזבר סוכה לשם צל בעצי המערכה דכיון שהוא גזבר לא מעל עדיין ואח"כ נתנה לאחר במתנה, דאז יוצאה לחולין, אם יש בזה משום תולמ"ה או לא, ובכה"ג שהגזבר עשה כל הסוכה ונתנה לאחר ליכא בזה להמקבל משום סוכה גזולה דהוי כגזל קרקע, עי' סוכה (ל"א א) –:

ובאמת בגונא זה הי' אפשר להסתפק גם בהקדש בדק הבית כיון דבשעה שסיכך לא הי' ראוי לישב בו משום הקדש וע"י המעילה נפקע ההקדש י"ל דהוי זה תולמ"ה, והגם דזה הוי פסול מצד דבר אחר גורם לפסול, אפ"ה י"ל דחשיב כאלו המניעה מצד הסכך עצמו, וכהא דאמרינן בסוכה (ל"ג א') דאי הוי ילפינן לולב מסוכה הי' בו בהדס שענביו מרובין משום תולמ"ה הגם דגם שם מצד דבר אחר, וכמ"ש בתפארת ישראל סוכה שם, (משנה ב') דמש"ה בענביו מרובים מעליו ומעטן ביו"ט כשר ול"ה מהבב"ע משום דהסיר רק את המניעה – והגם דמ"מ יש לחלק דהתם עכ"פ הפסול בההדס עצמו אבל מה דאינו ראוי מצד הקדש הוא פסול אחר לגמרי – מ"מ יש להסתפק בזה לפמ"ש רבינו זצוק"ל בתפארת ירושלים (בהשמטות שבסוף סדר טהרות למס' מגילה אות יט) בכללא דפסול דבר אחר גורם אינו מעכב, דזהו רק אם המונע הוא ג"כ משום דבר אחר כגון חרש וחרשת ביבום שאנו דנים על היבום והמונע הוא מצד אחר שאינם ראוים לחליצה, דוקא בכה"ג אנו אומרים דאין זה מינא משום דגם בחליצה המניעה מחמת דבר אחר דפומייהו דכאיב להו, משא"כ אם בדבר זה עצמו שאנו דנין עלי' איננו ראוי כלל אזי אין נ"מ בין אם ראוי בעצמותו בין אם דבר אחר גורם לו ע"ש, לפ"ז ה"נ בתעשה ולא מן העשוי דהוא פסול מצד עצמו, שייך פסול זה גם היכא שבא מצד דבר אחר גורם, ומהא דבידו לפדותו ודאי אין זה מסיר פסול דתולמ"ה כמו בסיכך במחובר ואח"כ קצץ הענפים, דאפ"ה יש בו משום תולמ"ה, (ויש לדון דאם נימא דמצד ההקדש לא חשוב תולמ"ה דהוי כדבר אחר גורם, גם השאלה מצד קבלת טומאה, אינה שאלה, דקבלת טומאה מצד ההקדש נובע, ואם מצד ההקדש עצמו ל"ח תולמ"ה, מצד קבלת טומאה שבא מכחו לא כ"ש):

ב) ונידון דברי רש"י ז"ל סוכה (כ"ז ב') בד"ה כל האזרח דאי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל אחד, ומע"כ ידי"נ הראה דברי רש"י ז"ל בחולין (קל"ו א') בד"ה בתי כניסיות, דקאמר הש"ס מעקה כתב רחמנא כי יפול הנופל אפי' בשותפות, אלא גגך למאי אתא למעוטי בתי כניסיות ובתי מדרשות, ופי' רש"י שאין חלק לא' מהן שאף לבני עבר הים הוא ע"ש, – עיין בערוך לנר סוכה שם דרצה לומר דאם לית בו ש"פ הוי הפקר, והוכיח מזה דאינו יוצא בסוכה של הפקר, והא דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת, הוא משום דאחד זוכה בה מן ההפקר ומשאיל לאחרים ע"ש, ומובן בזה היטב דברי רש"י ז"ל חולין הנ"ל במה שכתב שאין לאחד מהן חלק בו דפשטות הלשון מורה דהוי כהפקר אלא דלפענ"ד הדבר תמוה מאד לומר דכל דבר של שותפות אם מגיע לכל אחד שוה פרוטה יהי' הפקר ובפרט אם משתתפים בסוכה כדי לצאת ידי מצוה איך יהי' כהפקר, וגם ראיתי בס' שבות יהודא פי' על המכילתא בתחילת השמטות (דף קל"ז ב') שהעיר בסוגיא דקידושין (מ"ב א') דבעי למילף שליחות מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כל הקהל כולם שוחטים והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאים בפסח אחד, ודחי דילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווה, והרי גם התם אינו מגיע לכל אחד ש"פ, ע"ש, ועכ"פ מוכח בכה"ג דאינו מגיע לכל א' ש"פ אינו כהפקר וקרי לי' שותפות, ובביאור דברי רש"י ז"ל נראה לומר עפ"י דברי התוס' בסוכה שם בד"ה כל האזרח שהקשו דגבי ציצית מרבינן שותפות וממעטינן שאולה ה"נ נימא בסוכה למעט שאולה ולרבות שותפות וכתבו דלפי' הקונטרס ניחא דע"כ יוצאין בשאולה מדמרבינן סוכה א' לכל ישראל, לפ"ז י"ל דלך באמת ממעט הכל כל מה שאינו שלו בין גזול ושותפות ושאול ולכן אם יש לנו נמי ריבויא די לרבות מה שנכלל בהכרח בהרבויא ולא יותר, ועל כן נהי דשותפות שאינו מגיע לכל א' ש"פ ל"ה הפקר ולא נפקע שם בעלים מזה, מ"מ זכות קלוש הוא הרבה משאול, ועדיף טפי לרבות שאול ולמעט שותפות:

ועיין במנחת חינוך (מצוה שכ"ה) שעמד על דברי רש"י ז"ל הנ"ל דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלנו בערבה שהיא מצוי' מאד ואיננה ש"פ [ועי' בתוס' רי"ד ז"ל סוכה (מ"א ב') דבערבה שהיא פחות מש"פ הוי לכם והובא באמרי בינה ח"א בהשמטות שבסוף הספר לדין יו"ט סי' כ"א], ונראה בזה עפ"י המבואר בתוס' סוכה (ל"ה א') בד"ה לפי, דבלולב דלית בי' היתר אכילה ממעטינן מלך דין ממון, והיינו דקרא דלך ממעט היכא שהעצם נשתנה לגריעותא, ולפ"ז בלולב שאינו מידי דאכילה נקטינן דכונת התורה בשינוי לגריעותא בצד ממון, ומה"ט באתרוג למאן דבעי דין ממון אינו יוצא באיסורי הנאה, ופי' רש"י ז"ל שאינו שוה פרוטה, היינו מצד גריעותא נגד שאר אתרוגים, אבל בדבר שלא מצד גריעותא אינו שוה פרוטה רק מפני שמצוי הרבה, לא מיעטה התורה, וכן בסוכה י"ל כן כיון דסוכה ודאי שוה פרוטה רק מפני רוב השותפות לית בה ש"פ, אזי י"ל דבגריעותא כזו אין זה נקרא לך, אבל בדבר שכל המין כך אינו ש"פ, בזה לא מיעטה התורה, דכי יעלה על הדעת שרצון התורה היא דוקא שלא לצאת במצוה רק אם יתן בעד זה דמים הרבה, וכן האם יש מקום לומר דאם בזה המקום הקמח בזול ובמקום אחר ביוקר שמחויב לילך למקום היוקר לאכול שם כזית מצה, כדי שיהי' שוה פרוטה או נימא שצריך לאכול יותר מכזית עד שיהי' שוה פרוטה, אלא ודאי כל שלא נגרע מאומה מעצם החפץ שפיר יוצא בזה:

גם יש לומר עפ"י דברי הש"ס גיטין (כ' א') שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית ודחי דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי ע"ש. וכן אמרינן בירושלמי פ"ק דקידושין ההבדל בין דבר שאינו ש"פ לאיסורי הנאה דאיסורי הנאה אינו ראוי להשלים, והגם דשם הוא תלוי בדעת האשה, י"ל דהוא הדין בקפידת התורה בדבר מצוה, דאם יכול ליקח חפץ זה להשלים עליו שיהי' בידו ש"פ מקרי לכם והיכא דלא שייך שם השלמה לא מקרי לכם, ומש"ה בכל ישראל בסוכה אחת דל"ש השלמה אינו יוצא לדעת רש"י ז"ל:

ולפי הנ"ל, מתבאר לענין חמץ שיש בו כזית אפי' אם אינו ש"פ הגם דאין בו דין ממון עובר בב"י וב"י, כיון שאין זה מצד גריעותא – והנה כבר נסתפקו בחמץ של איסורי הנאה אם עובר או לאו, וראיתי למורינו הגאון זצ"ל באמרי בינה (דיני פסח ס' ב') שהעלה דגם בחמץ של איסורי הנאה עוברים בב"י, ולהנ"ל יש להבין זאת דהא באסורי הנאה אין בו דין ממון מצד גריעותא וי"ל בזה לענ"ד עפ"י מה שהקשה בשמחת יו"ט דאמאי באתרוג תלוי בהיתר אכילה ובחמץ בפסח עוברים גם באיסורי אכילה כמבואר בפסחים (מ"ו א') בחלה שנטמאת, ובפשטא אמרתי לפענ"ד דאיסור אכילה כיון דעכ"פ מותר בהנאה לא גרע מגורם לממון דאיתרבי בחמץ להיות כממון, לפ"ז י"ל כיון דלכם הכתוב באתרוג ממעט גם היתר אכילה לכ"ע, ובחמץ על כרחך דאינו כן מדאתרבי גם גורם לממון, אין לנקוט דבר אמצעי, רק דממעט של אחרים דרשות אחרים עליו, אבל כל כמה שאינו בגדר זה עובר:

איברא דלפי הנ"ל, יש מקום לדון לענ"ד בעיקר ראיות האמרי בינה הנ"ל, מדברי הירושלמי, דגם בחמץ של איסורי הנאה עובריה דהרי חזינן למ"ד היתר אכילה בעינן דלא משמע לי' לפרש המיעוט דלך על דין ממון ומש"ה אה"נ לדידי' בחמץ דא"א למעט איסורי אכילה כנ"ל לא ממעטינן גם איסורי הנאה, הגם דאין בו דין ממון, ונקטינן המיעוט לחמץ של אחרים דרשות אחרים עליו, אבל למ"ד דין ממון נמי בעינן, י"ל דמפרש לך דגבי חמץ למעט ג"כ איסורי הנאה, וא"כ אין ראי' מדברי הירושלמי שמביא האמרי בינה הנ"ל דגם בחמץ של איסורי הנאה עוברים די"ל דהירושלמי קאי למ"ד היתר אכילה בעינן, ולא דין ממון, אבל להפוסקים כמ"ד דדין ממון נמי בעינן י"ל דממעטינן גם איסורי הנאה, וגם י"ל דהירושלמי קאי למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא דלדידי' אם נמעט בחמץ דין ממון יהי' ממועט ג"כ מע"ש וזה אי אפשר כנ"ל, דלא גרע מגורם לממון, ומש"ה ס"ל דע"כ קרא אינו ממעט רק של אחרים דרשות אחרים עליו, אבל להפוסקים דממון בעלים הוא עי' לח"מ (פ"ו מה' חו"מ), אה"נ דאינו עובר בחמץ של א"ה ומהירושלמי אין ראי' די"ל דהירושלמי קאי לר"מ, אך דזה אינו מעלה ארוכה דהלח"מ ס"ל דפסקינן ד"מ בעינן ובגבולין ממון גבוה הוא, ואם לדידי' ממעטינן גם א"ה נצטרך לומר דממעטינן מע"ש בגבולין וזה א"א דלא גרע מגורל"מ:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה