ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן מח
המקבל אתרוג מחבירו במתנה על מנת להחזיר ומקפיד הניתן שלא יתננו לאחר אם יוצא בו ביו"ט ראשון אם לא.
א) בשו"ת נחלת יעקב ח"ב למרן הגאון מליסא זצוק"ל סוכה (ל"ה ב') ובסידורו דרך החיים (בדינים פרטים בלולב אות ד'), חידש דאם מקפיד הנותן שלא יתן המקבל לאחר לא חשיב לכם, משום דאין לו להמקבל שום זכי' באתרוג זה, וראייתו מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' תשמ"ז) הובא בש"ע (א"ח סי' תרמ"ט) דהנודר הנאה מלולב של עצמו אינו יוצא בו ביום ראשון דל"ה לכם, הרי דהגם דהנאת המצוה שיוצא בלולב זה אינה מעילה בנדרו, אפ"ה כיון שאין לו זכות אחר, רק המצוה, ל"ה לכם, וכתב דאין לומר בטעמו של הרשב"א ז"ל דס"ל בכל איסור הנאה דאינו מקרי שלו דהא בחידושיו לסוכה (ל"ה א') כתב בהדיא דאיסורי הנאה הוי שלו, ועל כרחך דטעמו הוא משום דבעינן שיהי' להבעלים זכות ממון וכל שאסור בהנאה אין להבעלים זכות בזה דהא אסור לו ליהנות מזה. לפ"ז הוא הדין נמי במעמלה"ח אם אין להמקבל באתרוג זה שום זכות אחר לבד המצוה, לא חשיב לכם לצאת בו ביום ראשון, ע"ש (ודברי קדשו תמוהים מאד כמו שתמה באמרי בינה (דיני וי"ט סי' כ"א), דבודאי דעת הרשב"א ז"ל דאסורי הנאה לא מקרי שלו, וחידושי סוכה הנדפס אינו להרשב"א כ"א להריטב"א וא"כ אין ראי' לדינא מדברי הרשב"א ז"ל, דאה"נ י"ל דכל דחשיב שלו מקרי לכם אפי' בלית בי' זכות ממון, ואסה"נ שאני דל"ה שלו):
אמנם לענ"ד, המדקדק היטב בדברי הרשב"א ז"ל, יראה שדין זה מוכרח, דהנה בחידושי הרשב"א ז"ל נדרים (מ"ח ב') כתב, וז"ל, ועוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי, אם מת יירשנו, בחייו ובמותו, אם מת, לא יירשנו, ויכול ליתנן לבנו ולאחיו ולוה וב"ח באין ונפרעין ממנו וכו', ועוד קשה האיך אפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפי' נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קידש בהם את האשה אינה מקודשת, וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין דאיבעי' להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למיפשט מהא דתנן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמי לי', ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת וכו' עכ"ל, וכ"כ בתשובה (סי' תשמ"ו) לענין מודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ להחזירו דביום ראשון דבעי לכם לא יצא דכיון שמודר הימנו שאסור ליהנות מזה אינו קנוי לו כלל ואם קדש אשה אינה מקודשת ע"ש, – ולכאורה יש להתעורר טובא ע"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל, דהנה בפשטות משמע דמה דאיצטריך לי' להרשב"א ז"ל להביא ראי' דגם איסור הנאה דאוסר פירותיו על חבירו הוי כאיסור הנאה דערלה וכלאי הכרם, הוא משום דמצד הסברא הי' אפשר לומר דאיסור הנאה דקונם, קל טפי לענין זכיה, משאר איסורי הנאה, דעכ"פ יש בחפץ זה זכות לאחרים, משא"כ בערלה, וכעין מ"ש הר"ן (ר"פ כל הצלמים) דע"ז של נכרי אם מגבה לה ישראל הו"ל ע"ז של ישראל דאינה בטלה עולמית, והגם שאסור בהנאה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי לזכות בה, וכן חמץ של עכו"ם בפסח מצי ישראל לזכות בו והוי חמץ של ישראל ע"ש, והובא בשו"ת חתם סופר (או"ח סס"י ק"פ) ביתר ביאור, דכל שיש איזה מציאות שיהי' שוה מידי כגון ע"ז וחמץ דשוה אצל העכו"ם שייך בזה זכיה עש"ה, לפ"ז כ"ש באסה"נ דקונם דמותר לאחרים דשייך בזה זכיה, ולכן הוצרך הרשב"א ז"ל להוכיח דגם בקונם ליכא זכיה, – ולפום ריהטא אינו מובן, דהא ע"ז אין ראיתו מכרעת כלל, דנהי דמוכח מסוגיא דנדרים (מ"ז ב') דגם באסה"נ דקונם אם קדש אשה א"מ, מ"מ מנ"ל דליכא בהו זכיה, והש"ס דמדמי לה אסה"נ לערלה ולכלאי הכרם, בק"ו מדמי לה דמה ערלה וכה"כ דאין בהם זכות לשום אדם חליפיהן מותרין כ"ש בקונם, – והמדקדק היטב בדברי הרשב"א ז"ל יראה דהוא אינו מביא ראיה רק דגם באה"נ דנדר לא מצי לקדש אשה בזה, ולא על זה דליכא בזה זכיה, דמתחילה התחיל בשני דברים דאפי' אם נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קידש בהם את המעשה אינה מקודשת, והביא הראי' על זה, ובסוף מסיים וז"ל אלמא אוסר פירות על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמי ואין קידש בהן את האשה אינה מקודשת ע"ש, ולא סיים גם את הדבר השני דליכא בהן זכי', ובאמת הדבר תמוה מאד דמנ"ל לומר הכי בלא ראי', יהא בפשטא מוכח מהך דע"ז (מ"ב א') גזירה דילמא מגבה לה, דיש זכי' באיסורי הנאה (עכ"פ בדברים שיש זכות לאחרים) – ועוד דגם בערלה וכלאי הכרם גופי' לא הביא לנו הרשב"א ז"ל ראי' דלות בהו זכי':
אכן הענין ברור דס"ל להרשב"א ז"ל, דכל דבר שאי אפשר להשיג תועלת ושמוש ממנו, ל"ש בו שום קנין וזכי', ולא הוצרך הרשב"א ז"ל להביא ראי' רק דלא מצי לקדש בהן אשה, ולא על זה דאין לו זכי' בהן, דזה ממילא מוכח דכל, שאין לו שום תועלת מזה אין לו נמי בזה קנין וזכות, ומה"ט התחיל בשני דברים דאינו זוכה ואינה מקודשת וסיים רק בחד דאינה מקודשת, דהא בהא תליא לדעת הרשב"א ז"ל דאם אינה מקודשת הרי אין לו שום תועלת בזה אין לו נמי שום זכי' וקנין בזה, – (וביתר ביאור י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דכל הקנין שיש לאדם בשום דבר, אינו על עצם הדבר, דלד' הארץ ומלואה, רק על התועלת והשימוש של זה הדבר, ומש"ה בדבר שאין לו תועלת ושימוש אין לו כלום), – לפ"ז ה"ה במתנה ע"מ להחזיר אם לא יהי' להמקבל שום זכות שימוש טפי מאחרים אינו חשוב להיות שלו, – דלפי הנ"ל מתבאר בכל איסורי הנאה נהי דס"ל להרשב"א ז"ל דלא מקרי שלו, מ"מ לא משום דאינו שלו, נפקע גם הזכות ההשתמשות שלו, אלא בהיפך משום דאסור להשתמש וליהנות בו, נפקע הדבר ממנו שלא יהי' שלו):
ב) אלא דאכתי יש לעיין, ממ"ש בחדושי הרשב"א ז"ל. הנ"ל להקשות על ההיא עובדא דמייתי שם הש"ס נדרים (מ"ח ב') דההוא גברא הו"ל ברא דהוי שמיט כיפי דכיתנא ואסרינהו לנכסי' עלי' אמרו לי' ואי הוי בר ברך צורבא דרבנן מאי, אמר להון ליקני הדין ואי הוי בר ברי צורבא מרבנן לקני', ואמרי פומבדתא קני ע"מ להקנות הוא וכל קני ע"מ להקנות לא קני, ורב נחמן אמר קני, דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא, והקשה ע"ז הרשב"א ז"ל, וז"ל, וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא דרבנן שאם הוא לא קנאם אינו יכול להקנותם, ותירץ וז"ל ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדתאי ורב נחמן דאמר דקני ס"ל דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן עכ"ל, משמע לפום רהיטא דאליבא דר"נ גם הרשב"א ז"ל מודה דס"ל שיש ענין קנין גם בלא שום תועלת ושימוש, ועי' בשו"ע יו"ד (סי' רכ"ג סעי' ג') דקני הבן ע"מ להקנות לבן בנו, נמצא מבואר מזה דלדינא ל"ב שיהי' לו תועלת ושמוש אלא דכל שיש לו קנין בזה הוי שלו, וא"כ גם במעלה"ח אפי' אם הנותן מקפיד שלא יהי' להמקבל שום שימוש זולת המצוה, מקרי שלו לצאת בו:
אולם הנה באמת יש להבין לכאורה, מ"ט דפומבדתאי דאמרי לא קני, ומשמע מדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל דטעמייהו משום דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל ל"ש לומר שיש לו שום קנין בנכסים אלו שיהי' מצי להקנותן, ואמאי לא נימא דזה עצמו הוה למידי דהנאה, שע"י זה יזכה בנו אח"כ בנכסים אלו, ובכלל נהנה מאיסורי הנאה ודאי שאינו כיון שהוא עצמו אינו נהנה, וגם החזקת טובה לא שייך, כיון שבהכרח עושה זאת דהרי ע"מ כן זיכה לו שיתן אח"כ לבן בנו, – וצריך לומר דס"ל לפומבדתאי דכיון שכל הקנין השני אינו רק מסובב מהקנין הראשון בעינן שיהי' מציאות להקנין הראשון גם מלבד הקנין השני שהוא רק סיבה ממנו, מש"ה אם אין מציאות לחלות הקנין הראשון מצד עצמו אזי אמרינן שאין הקנין הראשון חל כלל, ומתבטל הקנין השני ממילא:
מעתה י"ל דגם לר"נ אם אין לו שום תועלת מהקנין לא חשיב קנין, אלא דרב נחמן ס"ל דזה עצמו מה שיקנה בנו אח"כ עי"ז, חשיב מידי להנאתו לחול עליו שם קנין, ואינו דומה למתנה ע"מ להחזיר באתרוג דליכא שום הנאה כלל מקנין זה כ"א הנאת המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו, וכן י"ל גם לאידך תירוצא דהרשב"א ז"ל הנ"ל שם שלא ע"י בנו הקנה הנכסים לבן בנו, כ"א ע"י אדם אחר, (וכ"כ הראב"ן ז"ל נדרים שם), דס"ל לרב נחמן דאע"ג דלאותו האדם שהקנה על ידו אינו מגיע לו שום תועלת אחר זולת זה מה שנגרר עי"ז קנין להשני, די זה עצמו להיות חשוב תועלת שיחול עליו עי"ז שם קנין, ולא דמי למעמלה"ח דהנאת המצוה לבדה לא חשיבה הנאה כנ"ל – (ונראה להכריח חילוק זה ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל דאינו יוצא בלולב של מודר הנאה משום דאינו קנוי לו, ולכאורה מ"ש זה מהא דרב נחמן לפי תירוץ הראשון דהקנה לי ע"י הבן שאסור בהנאה ואפ"ה חשיב קנין שיוכל להקנותו, וכבר עמד ע"ז באמרי בינה הנ"ל, ודוחק לומר דהרשב"א בתשובה קאי לפי תירוצו השני דמיירי שהקנין ע"י אדם אחר, ועוד דהא בשו"ע יו"ד (סי' רכ"ג) הנ"ל פסקינן דמקנה לו גם ע"י הבן שאסור בהנאה, ובשו"ע או"ח (סי' תרמ"ט) הנז' פסקינן כהרשב"א ז"ל דאין יוצאין בלולב של מודר הנאה, אלא על כרחך דזה עצמו מה שיכול להקנותן חשיב תועלת, והנאה דמצוה לא חשיב תועלת שיהי' חשוב קנין ע"י זה):
והנה הרשב"א ז"ל שם העלה מקודם דצריך לומר במתניתין דהגוזל דמה דקתני ונותן לבניו או לאחיו, קאי אמדיר כפי' הרמב"ם ז"ל דאילו הנידר כיון שאינו זוכה בהם משום שאסורין לו בהנאה איך מצי להקנותן, – ולפום רהיטא משמע דאחר כן שמתרץ הרשב"א ז"ל אליבא דרב נחמן דהקנה לו ע"י הבן ואפ"ה קני להקנותן, נצטרך לומר דחזר בו הרשב"א מ"מש בתחילה דבאסה"נ ליכא זכי' וס"ל אחר כן דרק פומבדתאי ס"ל כן ולא רב נחמן, ולרב נחמן באמת קאי מתניתין אנידר, ולכאורה זה דוחק בכונת הרשב"א ז"ל אולם להנ"ל א"ש ברווחא, דבאמת גם ר"נ ס"ל דאין זכי' באיסור הנאה אלא דס"ל דזה עצמו מה שתכלית הקנין הוא לגרור את הקנין השני הו"ל כיש לו תועלת מגוף הקנין, מש"ה לא דמי למתניתין דהגוזל, דהתם אין הקנין השני מה שנותן לבניו או לאחיו, נגרר ובא, מחמת קנין הראשון שיקנה בהן זה הבן, דהרי לאו אדעתא דהכי הורישו, ואינו קונה גם לרב נחמן, ובעינן למימר גם לדידי' דאמדיר קאי:
ג) ועוד נראה לענ"ד, דנם לרב נחמן דס"ל קני ע"מ להקנות קני, אין זה מן התורה, רק מדרבנן, דהרי כל ראיתו מקנין סודר דהוי קנין ע"מ להקנות וקני, ודעת הרדב"ז ז"ל (בתשובת החדשות סי' תק"ג) הובא בקהלת יעקב (אות רפ"ה) דקנין סודר אינו רק דרבנן, ואפי' להמבי"ט ז"ל (ח"א סי' כ"ה) דס"ל קנין סודר מן התורה, יש לצדד לענ"ד, דזהו רק היכא שמחליט הסודר, אבל קני ע"מ להקנות י"ל דאינו רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מועיל קנין כזה, ועי' בפני יהושע קידושין (כ"ו ב') בד"ה ה"ג ע"ד התוס' שם שכתב ג"כ דק"ס הוא רק קנין דרבנן מד"ק, ומש"ה אינו יוצא בלולב של מודר הנאה ביום ראשון משום דאפי' אם נימא דלא גרע קנין זה מקני ע"מ להקנות, לא הוי זה רק קנין דרבנן ואינו מועיל לצאת בו ידי חובת מצוה דאורייתא, ואפי' אם נימא דמהני קנין דרבנן לשל תורה מטעם הפקר ב"ד הפקר, מ"מ הא כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' אלף וקפ"ה) דל"א הפקר ב"ד רק היכא דמצינו בפירוש, ולענין אתרוג דלית לנו הוכחה מהש"ס דמהני הפקר ב"ד, יש לנו לומר דלא מהני קנין דרבנן, וכדמשמע פשטות דהך דלא לקני לוליבא לינוקא משום דאינו מקנה בחזרה דמבואר דלא מהני גם בהגיע לעונת הפעוטות כמבואר בפוסקים דעת הרמב"ם.
והא דמבואר מדברי הש"ס נדרים שם דמהני קני ע"מ להקנות גם לגבי נדר שהוא דאורייתא, כדמוכח מהא דפריך שם במתנת בת חורין דאמאי אסור האב ליהנות הא קני ע"מ להקנות הוא, וכמו שעמד בזה אחד מאהובי נ"י נלענ"ד דנדר שאני דיש לנו להאמיד דעתו שלא אסרו רק מנכסיו שהן שלו וברשותו בין מדאורייתא בין מדרבנן, אבל כל שיצאו מרשותו, יהי' אפי' מצד קנין דרבנן, אין זה בכלל הנדר, [וכה"ג דאמרי' בנדה במופלא הסמוך לאיש דאפי' אם הוא מה"ת מיפר נדרי אשתו ופריך וכי אתו נשואין דרבנן ועקר נדרא דאורייתא ותירץ דכל הנודרות ע"ד בעלה הן נודרות ע"ש], ומתרץ הש"ס דויתור אסור במודד הנאה מש"ה החמירו בקנין גרוע:
ומה דמבואר בסוגיא דב"מ (י"א ב') ושם בהזהב (מ"ז א') דמהני קנין סודר למעשר שני דהוי של תורה, ועי' תוס' ב"ק (ק"ד ב') בד"ה אגב. י"ל דקו' הש"ס שם דליקננהו אגב סודר היינו שיקנהו את הסודר לחלוטין, וגם יש לצדד בזה לשיטות התוס' דתרומות פירות דרבנן ושם מבואר בעומד בגורן ומחלל פירות, והא דנקט עומד בגורן רצה לומר שהי' צריך אז לפירות ואיננו בביתו אצל המעות, וכן במשנה המובא בב"מ שם (י"א ב') מיירי ג"כ ברישא מפירות:
נמצאת לפ"ז, שיש לנו מבוא גדול בעזה"י לדינו של הנחלת יעקב הנ"ל, דבעינן שיהי' לו איזה זכות בזה, מלבד המצוה, כדי שיהי' קנין של תורה:
ד) ועיין בשיטה מקובצת נדרים שם בד"ה אמרי בסה"ד שם, וז"ל, ועוד לא דמי סודרא להאי, דסודרא ע"מ להקנות השתא הוא שקונה ע"י הסודר דבר שראוי לקנותו בלא סודר, בהגבהה אם הוא מטלטלין, ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר, שהרי בעולם הם דהשתא קני להו, הילכך כיון שהן ראוים להקנות עתה, אע"ג דלא קני לי' לסודר לגמרי, מהני קנין חצאין להקנות את החפץ, אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו דליהוי קנין חצאין אינו בעולם, ואת"ל שיקנה אח"כ כשיבא בעולם דאז ראוי לקנין הדרא סודרא למרי' וכו' הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני לי' קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא ע"ש, ומתבאר לנו מדבריו דיש חילוק בין קני ע"מ להקנות גבי קנין סודר שאפשר שיקנה בקנין גמור מהני גם הקנין גרוע, משא"כ בהך דאסרינהו לנכסי' דעדיין לא הי' בן בנו בעולם ואי אפשר שיחול שום קנין, ונוטים הדברים לענ"ד כפי מה שנתבאר בעזה"י, שקנין דקני ע"מ להקנות אינו רק מדרבנן, דאילו מן התורה לא מסתבר שיהי' הפרש בין אפשר לקנות בקנין אחר או לא, אבל אם הוא מדרבנן י"ל דלא תקנו רק בדבר שאפשר לקנותו בקנין של תורה, – ובזה ידוייק היטב ד"ק של הש"מ הנ"ל דמקודם בדברי רב נחמן פי' והא סודרא דאמרה תורה וכו', ואח"כ בדרב אשי חילק בין היכא דאפשר שיחול קנין גמור, שזה מורה שהוא מדרבנן דלהנ"ל נראה דס"ל דגם אם עצם קנין סודר הוא מן התורה זהו רק היכא שדעתו להחליט את הסודר אבל בקני ע"מ להקנות ודאי אינו רק מדרבנן:
ויסולק בזה מה שהי' אפשר להעיר לכאורה לפי דברי הש"מ הנ"ל דגם למאן דס"ל קני ע"מ להקנות לא קני מודה דבמקום שיכול לקנות בקנין גמור מהני נמי קנין דקני ע"מ להקנות, לפ"ז הוא הדין במתנה ע"מ להחזיר והנותן מקפיד שלא יתן לאחר, נהי נמי דנימא דאין זה חשוב קנין מפני שאין לו תועלת ושימוש, מ"מ בכה"ג דאי בעי הוי מצי להקנותו בקנין גמור צריך שיועיל גם קנין כזה, ולא דמי לדינו של הרשב"א ז"ל בתשובה דאין יוצאין בלולב של מודר הנאה שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר, דהתם שאני דמתוך שהוא מודר הנאה ממנו לא מצי להקנות לו בשום קנין ומש"ה לא מהני קנין חצאין, משא"כ במעמלה"ח דא"ב הי' יכול לקנותו בקנין גמור, מהני גם קנין חצאין, ולכאורה זה הערה נכונה – אולם להנ"ל דכל זה אינו רק מדרבנן, לא נרויח בזה מידי דגם אם נימא דמהני קנין חצאין בכה"ג אין זה מספיק לצאת ידי חובת מצוה של תורה, – וגם בלא"ה פשטות לשון הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל שנקט ואיני קנין לו כלל לשום דבר ולא נקט שאינו ראוי לקנות, משמע דלאו משום איסור הנאה לחוד הוא דאינו יוצא בו, אלא דגם במידי דאינו אסור בהנאה אם אין לו שום תועלת לו לשום דבר ליכא ע"ז שם קנין כלל, והי' זה פשוט אצל הרשב"א ז"ל עד שלא הרגיש צורך להביא ראי' על זה, וכנ"ל:
ולפי דברי הש"ס הנ"ל, יבואר היטב לענ"ד ביאור דברי הרשב"א ז"ל נדרים הנ"ל בתירוצו השני שהקנה הנכסים לבן בנו ע"י אחר לא ע"י בנו, דבאמת גם בתירוץ זה מודה הרשב"א זל שעצם קנין זה ע"מ להקנות ל"ה הנאה שיהי' אסור בזה מטעם הנדר, אלא דס"ל בתירוץ זה דגם רב נחמן מודה לחילוק זה, דל"מ קני ע"מ להקנות רק בדבר שיכול להקנותו בקנין גמור, מש"ה אי אפשר לומר שהקנה לו ע"י בנו שהדירו בהנאה, דנהי שמותר להנות הנאה זו מ"מ כיון דאסיר לו להקנותו בקנין גמור לא מהני ג"כ קנין חצאין, משא"כ ע"י אדם אחר שלא נאסרו הנכסים עליו דיכול להקנות בקנין גמור מהני ג"כ קנין חצאין:
ה) שוב התבוננתי בדברי התוס' רי"ד ז"ל (נדרים שם אות ג') וראיתי דבלא"ה אין ללמוד מהא דקני ע"מ להקנות למתנה ע"מ להחזיר, דזה לשוני שם, ורב נחמן אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סידרא קני ע"מ להקנות הוא וכו', והרי אנו רואין שהמוכר אינו קונה את הסודר קנין גמיר שהרי אינו שלו א"כ הו"ל [כמו] שהקונה אומר לו למוכר קנה זה הסודר שלי, ולא יהי' קנין לך ממש אלא ע"מ שתקנה לי את חפצך ואפ"ה נקנה החפץ לקונה, ה"נ הכא כשאמר לו קני ע"מ להקנות, אע"פ שהוא לא קנה, הועיל להקנות לאותו פלוני וכו' והא מתנת בית חורין דקני ע"מ להקנות הוא ולא קני, פי' נהי דאיהו לא מצי לאקדישה דלא אקני לי' קנין גמור, מ"מ הרי הוא אומר לו קני בעבור אבי, ואם איתא דקני ע"מ להקנות קני, אמאי אסור, אלא לאו ש"מ דקני ע"מ להקנות לא קנה, ומש"ה אסור אביו בסעודה מפני שהוא של בנו ולא יצאה מרשותו עכ"ד, הנה מתבאר מדברי קדשו של התוס' רי"ד דבאמת קנין כזה שאין לו ממנו שים תועלת ל"ה קנין, ועל כן כתב דזה שמקנין לו ע״מ להקנות לא קנה כלל, ואפ"ה מועיל להקנות, נמצא דעל כרחם אנו מוכרחים לומר דקני ע"מ להקנות שאני, דאעפ"י שאינו מועיל לקנות מועיל להקנות, והוא כן מצד הלכה למשה מסיני או מדרבנן, עכ"פ רק בזה הוא כן, ואין ללמוד מזה למתנה ע"מ להחזיר שעיקר כונתו לקנות חפץ זה עצמו דבודאי לא מהני בקנין כזה שאין לו תועלת ממנו, – ונראה פשוט לענ"ד דזהו ג"כ כונת הרשב"א ז"ל הנ"ל בתירוצו הראשון אליבא דרב נחמן דס"ל דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לא נכנס זה בכלל איסורו ומצי להקנותן, שהענין הוא דס"ל לר"נ דאעפ"י שהוא לא קנה אין זה עיכוב לענין להקנותן, וגם בתירוצו השני שהקנה לבן בנו ע"י אחר שאינו אסור בהנאה, י"ל דמודה לעיקר סברא זו, דבע"מ להקנות שאני שאע"פ שאין לו שום תועלת מצי להקנותן רק דס"ל דנהי דחידוש הוא בקני ע"מ להקנות דקני אע"פ שאין בקנין זה תועלת, מ"מ זהו רק בדבר שאפשר שיחול קנין גמור אבל בדבר שאי אפשר שיהי' נתפס בו שום קנין, מאן לימא לן דגם בזה נתחדש דין זה דע"מ להקנות:
וכן מבואר מלשון הריטב"א ז"ל שבש"מ ב"מ (מ"ו) בד"ה דלית לי' בסה"ד שכתב דקונין בסודר מושאל וכשם שקונין אגב קרקע מושאל וטעמא דמילתא דכיון דסידר ואגב קני ע"מ להקנות הוא בכל דהוא סגי וכו' עכ"ל, מבואר מזה דגם הריטב"א ז"ל ס"ל דכך היא המדה בקני ע"מ להקנות דבכל דהוא סגי – והגם דמדברי הרמ"א ז"ל בדרכי משה חו"מ (סי' קצ"ה ס"ק י') נראה דהא דמהני בשאול משום דהוי כנותן לו ע"מ להחזיר, מלשון הריטב"א ז"ל הנ"ל לא משמע הכי מדסיים בכל דהוא סגי, ואם בעינן ע"מ להחזיר, מה כל דהוא זה:
וקצת יש לדון לפ"ז בדברי התוס' קידושין (כ"ו ב') בד"ה ה"ג בסה"ד שכתבו בדעת רש"י ז"ל דלכך לא הקנה בחליפין אחר שלא הי' שם אדם שהי' חפץ בהנאתו של קונה ליתן סודרו עבורו משום דאי בעי מקנה פסיק לי' ע"ש. דנראה מזה דס"ל לרש"י ז"ל כרב אשי דאי תפים מיתפס, ולפי דברי תוס' רי"ד ז"ל הנ"ל, י"ל דגם רש"י ז"ל פסיק כרב נחמן דאי תפיס לא מיתפם, רק כיון דחידוש הוא שנתחדש בקנין סודר, י"ל דחידוש זה רק בפני הקונה, אבל שלא בפני הקונה, בעי שיהי' שלו ממש דאי בעי' פסיק לי', – ובזהויש ליישב נמי שיטת הר' שמעי' ז"ל שהביאו התוס' שה דס"ל דאינו מועיל קנין סודר רק בפני הקונה והקשו מכמה דוכתי, ולהנ"ל י"ל דשם מיירי שהקנו לו לחלוטין:
ו) ועוד דהא עכ"פ למ"ד בנדרים שם בקנין סודר דאי תפים מיתפם, ודאי מוכח דקנין בלא זכות תועלת ושמוש איני מועיל, דמש"ה בעינן שיהי' להמקנה זכות בהסודר דאי בעי תפיס ולא מפקינן מיני', ועי' בספר לחם שלמה בקונטרס ה' קנין סידר (סי' כ"ג) שמנה הרבה דעות מגדולי רבותינו הראשונים ז"ל, הסמ"ג (סי' פ"א) בשם רבינו יעקב ז"ל, ורש"י קידושין (כ"ו ב') ור"ת ורב עמרם הובא בהג"מ (פ"ה מה' מכירה) ותלמיד הרי"ף המובא בש"מ ב"מ (מ"ו) והגאון המובא בריטב"א ב"מ (מ"ז א') והעיטור (מאמר ב') דכולהו קיימי בחדא שיטתא כרב אשי דאי תפים מקנה להסודר לא מפקינן מיני' – הן אמנם רבינו הרמ"א ז"ל בחו"מ (סי' קצ"ה סעי' ד') כתב דאין המקנה יכול לעכב את הסודר דבסתם קנין ע"מ להחזיר הוא, ע"ש, אולם באמת טעמא בעי איך פסק בפשיטות להוציא נגד גדולי הראשונים ז"ל הנ"ל, וצ"ל לענ"ד, עפ"י דברי הריטב"א ז"ד הנ"ל ב"מ (מ"ז א') בד"ה בועז בשם גאון, וז"ל וחזו בתראי דאתי לאנצויי תיקנו להן למקני בכלי שאינו של קונה דלא חציף אינש למיתפס כלי שאינו של קונה, עכ"ל, ולכאורה צריך להבין מאי הועילו בתקנה זו שיקנו בכלי של העדים או של אחרים, דהא אחרים ודאי לא ירצו ליתן סודרם שמא יתפוס המקנה וכדברי התוס' קידושין (כ"ו ב') בד"ה ה"ג הנ"ל, שלא הי' שם שום אדם שהי' חפץ ליתן סודרו שמא בעי מקנה ופסיק לה ע"ש, ועל כרחך צ"ל לענ"ד דבכלל תקנה זו שתקנו להקנות בסודר של אחרים היתה ג"כ תקנה דאי תפיס המקנה לא מיתפס, אלא דניחא להו טפי לתקן שיקנו בסודר של אחרים כדי שלא יבא לידי מריבה ונצטרך בכל פעם לעקור דין תורה אבל אה"נ אי תפיס מפקינן מיני', לפ"ז י"ל דלפי תקנה זו שאחרי חתימת התלמוד שפיר פסק הרמ"א ז"ל דעכשיו לכ"ע אי תפיס לא מתפיס – (וראיתי בדברי מרן הב"י ז"ל שם (סי' קצ"ה מחודש י"א) שכתב ליישב דעת רב עמרם ז"ל דס"ל אי בעי פסיק לסודרי', וז"ל ולא תקשי' לי' מההיא דקדושין דכיון שיכולין לקנות בסודר העדים, ואז לא מצי למפסקי' גזרינן אפי' היכא שקונה הבעל בסודרו ע"ש, ואינו מובן לפענ"ד דהא כפי הנראה מדברי הגאון הי' זה תקנה מאוחרת ואיך נתיישב עפ"י זה דברי הש"ס)
עכ"פ כיון שאין לנו הכרח מדברי הרמ"א ז"ל שהכריע כהפוסקים כרב נחמן ראוי מאד לחוש לדעת כל הני רברוותא במצוה של תורה, (ואין להקשות דאם נימא אליבא הפוסקים הנ"ל דמש"ה בסודר אי תפיס מיתפס דאם לא כן לא הי' חל שם קנין על הסודר, אכתי קשה על הרמ"א ז"ל איך אפשר לומר דאחרי חתימת התלמוד תיקנו דלא מצי למיתפס הא עי"ז מתבטל הקנין סודר לגמרי, די"ל דעתה ודאי לא יועיל קנין סודר כ"א מדרבנן):
ח) ועיין בתוס' סוכה (מ"א ב') בד"ה הילך שהקשו בכל מתנה בעמלה"ח איך מהני הא כל מתנה שאינו יכול לאקדישה לאו שמה מתנה, וכיון שצריך להחזירה הרי אין בידו להקדישה, ותירצו דבידו להקדיש עד זמן החזרה, וכ"כ בתוס' רי"ד ז"ל, – ולכאורה הדבר משולל הבנה דמה יקדיש ולאיזה תועלת יהי' הקדש, אכן אם נימא דבעינן במעלה"ח שיהי' ביד המקבל לתת לאחר ואם בעי יכול ליקח שוה פרוטה מאחר שחפץ לצאת בו, מובן חלות ההקדש: