אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן מו

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן מו

סימן מה

אתרוג שתלאי לנוי סוכה אי שרי לברך עליו ביום א".

א) ראיתי בתשובה אחת בשם רב גדול מפורסם בדורנו שהשיב בענין זה בזה הלשון, דבר זה נוכיח מתוס' סוכה (ד' ל"ה) ד"ה אתיא לחם לחם, וז"ל בפרק כל שעה דאין יוצאין במצה של טבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ וכו' תיפוק לי' משום דבעינן משלכם וכו', ולכאורה קו' זו לק"מ דבשלמא גבי מצה חשיב שפיר לכם דאית בי' היתר אכילה, דאם אין לו מצה רק של טבל אתי עשה דאכילת מצה ודחי ל"ת דטבל, ומותר לאוכלו, ומש"ה בעינן קרא דלא תאכל עליו חמץ, אבל גבי אתרוג אפי' כי לית לי' אתרוג אלא זה, אפי' אם נימא דיבוא עשה דאתרוג וידחה ל"ת דטבל ויכול ליטול האתרוג, אכתי עכ"פ אסור לאוכלו דליכא מצות עשה באכילה וממילא לא חשיב לכם, וע"כ צריכין אנו לומר דס"ל לתוס' כיון דאינו יכול ליטול אתרוג אא"כ יש לו בו היתר אכילה חשיב כמו המצות עשה הי' לאכילה וא"כ גם הכא הי' לו לצאת באתרוג של טבל, – ויש לו להתוס' ראי' על סברא זו דאל"כ האיך יוצאין באתרוג של חבירו בי"ט א' כיון דחבירו יצא בו כבר הוקצה למצותו ואין לו בו היתר אכילה, אלא ודאי דחשיב כמו שהי' המצות עשה על האכילה, לפי"ז מקשה התוס' שפיר. לפי זה אם אין לו רק אתרוג זה מותר בודאי ליטול דמקרי שפיר היתר אכילה כמו שהוכחנו מתוס', ואפי' אם יש לו אתרוגים הרבה ג"כ מותר ליטלו דיש לו בו היתר אכילה דיכול לערבו בין כולם. וכ"ת אין מבטלין איסור לכתחילה, ה"מ מדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, וכ"ת הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטל, אבל כיון שאין לו עכשיו אתרוג אחר, א"כ ע"כ אחד מהם צריך ליטול ויש לו בו היתר אכילה כמו שהוכחנו מתוס' דחשבינן כמו שהי' עשה על אכילתו. וראי' לדבר מדמצינו גבי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול ופליגי ר' אמי ורב אסי חד אמר מפני שמכשירה וחד אמר מפני שמפסידה, ומפרש בגמרא דא"ב אם הקליפה חיצונה אינה של תרומה טהורה. וקשה על זה דהנה בזבחים ד' ע"ה איתא בגמרא דשביעית אין לוקחין בדמי תרומה מפני שממעט באכילתו, ע"ש רש"י ותוס', וא"כ ה"נ האיך מותר ליקח אתרוג של תרומה טהורה דכיון דיוצא בו אוסרו באכילה וממעט באכילתו, ואין לומר דהכא איירי כשהתנה דהא רב אסי אמר בפירוש דאפי' התנה אם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים אסור באכילה כל היום כולו והכא חד מהם הוא רב אסי, ואפי' לתוס' שתירץ שם בזבחים בתירוץ א' דגבי פסח מותר לחמוץ תרומה קודם הפסח ואין בזה משום ממעט באכילתו מפני שמשביחה היינו כשמשביחה לאכילה ע"ש, אבל הכא לא משביחה לאכילה, אלא ודאי דהכא מיירי שהי' מקודם נוי סוכה וא"כ בלאו הכי הי' אסור באכילה, וא"כ כשלוקח אותו עתה אינו ממעט באכילתו, עכ"פ מוכח מזה דאתרוג של נוי סוכה מותר לצאת בו, עד כחן לשון התשובה הנ"ל:

ב) וכל דברי תשובה זו תמוהים לענ"ד, הן עיקר הקושיא ע"ד התוס' דנימא גבי מצה של טבל עשה דוחה ל"ת, כבר עמד בזה השג"א (סי' כ"ז', וגם כבר נאמרו ע"ז ישובים רבים, עי' בתשובת הגאון ר' יהודא אסהד ז"ל הנקרא תשובת מהרי"א (או"ח סי' קנ"ב) וז"ל הקשו תוס' שפיר דל"ש בי' עשה דוחה ל"ת משום חלק ממון אחרים כהן ולוי דאית בי' וגם הוא ל"ת דמיתה ביד"ש כמו ל"ת דכרת אינו דוחה עכ"ל, [ועי' בקונטרס אחרון לס' שג"א (סי' צ"ו) מ"ש בעין זה בשם יד המלך דמשו"ה בגזל ל"ש עדל"ת דאין עליו מצוה לגזול מחבירו לקיים המצוה ע"ש], וגם במקנה קדושין (ל"ח, א') כתב דבטבל ל"ש עדל"ת משום דבטבל איכא עשה ג"כ דמבטל מ"ע דהפרשה והו"ל עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וגם ראיתי באור חדש פסחים (ל"ח א') שהעיר דעכ"פ ל"ה מצה הראויה לשבעה, וכ"כ בס' יד המלך:

ומ"ש בתשובה הנ"ל בישוב ד' התוס' הנ"ל דס"ל להתוס' דאי משום עדל"ת גם באתרוג שייך עדל"ת דהוי כאילו הי' המ"ע על האכילה, לא הבנתי כלל ענין הדברים וקשה להאמין שיצאו הדברים מפי בעל התשובה, (גם בלא זה הדברים מצד עצמם, מופרכים המה, דאיך אפשר לומר דהוי כמ"ע על האכילה, הלא אם יאכל את האתרוג לא יהי' שוב מציאות לצאת בו מ"ע דאתרוג, וא"כ אם יזדמן שאכלו, לא די שלא נדון את אכילתו לקיום מ"ע אלא שגם נאמר שעבר על ל"ת דערלה וטבל, וא"כ איך נימא דיוצא ידי מצות אתרוג בשל ערלה וטבל והוי לי' היתר אכילה משום דהוי כמ"ע על האכילה, דזה הוי סתירה מני' ובי' דאם יגיע לידי כך ויאכל אותו הרי על כרחך לא יקיים המ"ע, דכל העשה הלא היא נצמחת דוקא מצד העשה של הנטילה וכשלא יהי' תו מציאות לנטילה מהכ"ת יהי' עשה על האכילה):

ועוד דעל כרחך צריך לומר דהתוס' לא נחתי לסברא זו דגם באתרוג יש בו משום עלד"ת, משום דהוי כמ"ע על האכילה, דאל"כ מאי מקשים התוס' מאתרוג של דמאי להוכיח דבטבל אינו יוצא, הא י"ל דבטבל שאינו יוצא בו, היינו דוקא היכא שהי' יכול לתקנו מאתמול ע"י אתרוג אחר, וזה מצוי, דבכה"ג ל"ש דאתי עשה דאכילת אתרוג ודוחה לל"ת דטבל, דעשה זו שמשיג האתרוג שיהי' מצוה באכילתו, רק ע"י פשיעה בא. מפני שלא תקן מאתמול, ועשה ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת כדברי התוס' עירובין (ק' א') ד"ה מתן, וב"ש וב"ה דפליגי בדמאי הוא גם באופן שהי' יכול לתקן מאתמול דלב"ה שרי משום דעכ"פ חזי לעניים (אבל בגונא דל"ה אפשר לתקן מאתמול, אה"נ דשרי מצד עדל"ת, ובעי קרא דבל תאכל חמץ דגם בכה"ג אינו יוצא במצה של טבל), אלא על כרחך דס"ל להתוס' דבטבל ל"ש כלל עשה דוחה ל"ת, וכנ"ל:

ג) ועיין בשו"ת בשמים ראש (סי' צ"ב) בכסא דהרסנא שם שכתב דהיתר אכילה שבא רק ע"י דחי' אינו מקרי היתר אכילה, ע"ש. אולם לכאורה מקו' הירושלמי גבי חדש דיבא עשה דאכילת מצה וידחה ל"ת דחדש והובא בתוס' קידושין (ל"ח א'), מבואר בפשטא דגם היתר אכילה שבא רק ע"י דחי' הוי היתר אכילה דהא התם גבי חדש נעשה ג"כ היתר אכילה רק מחמת דחית העשה:

אולם הנה רבינו זצוק"ל בזית רענן (ח"ב סי' ז' אות י"ז) מחדש בשיטת התוס' דס"ל בטעם שאין יוצאין באתרוג של טבל משום שותפות ולא משום דאין בו היתר אכילה דעד כאן לא בעינן היתר אכילה כ"א דוקא בדבר שאין לו בו דין ממון אבל בדבר שיש לו דין ממון שהוא שלו לכל דבר לא איכפת לנו במה שאינו רשאי לאוכלו, ע"ש. וכבר עמד שם בעלי זית, דלכאורה זה תמוה מאד, דגמרא ערוכה לפנינו בסוכה שם, בהיפך, דגם מאן דבעי דין ממון, בעי היתר אכילה, דהש"ס מקשה מתרומה טמאה למאן דל"ב היתר אכילה הלא יש בה דין ממון להסיק תחת תבשילו ומסיק דהיתר אכילה לכ"ע בעינן, ושם בעלי זית מביא בשמי מה שעלה אז בשכלי הדל לתרץ עפ"י דברי הריב"א ז"ל שבת (כד, ב) בתוד"ה, לפי דמש"ה אסור להדליק בשמן של תרומה טמאה ביו"ט דנהי דיכול ליהנות בשעת ביעורן מ"מ כיון דאסור בכל הנאות, נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה, מש"ה דמי לשאר שריפת קדשים, ולהכי בתרומה שאינו שלו לכל דבר דעיקרו לשריפה קאי לקיים בו מצותו וכיון שלא נשלם בצד ממון שבו, מעכב ההיתר אכילה, משא"כ בטבל שהוא שלו לכ"ד, לא איכפת לנו בהיתר אכילה דידי'. ועתה ראיתי בתשובת הגאון ר' יהודא אסהד ז"ל הנקרא תשובת מהרי"א (או"ח סי' קנ"ב) מ"ש בשם חכם אחד דבחדש דמותר בהנאה ואינו מעכב אלא איסור אכילה מקרי לכם, והוא כדברי רבינו זצוק"ל הנ"ל, ולפי דברי הריב"א ז"ל הנ"ל יש מבוא לחידוש זה, דבמקום שנשלם הדין ממון לא איכפת לנו בהיתר אכילה דידי', ובטעם הענין י"ל עפ"י דברי התוס' סוכה שם בד"ה לפי דבלולב סגי בדין ממון לחוד, לפ"ז י"ל דהגם דאמרי' לכם לכל דרכי הנאתו גם להיתר אכילה, מ"מ במה דאפשר משוינן אתרוג ללולב דהיכא שהדין ממון הוא שלם במלואו גם אתרוג שוה ללולב בזה דסגי בדין ממון לחוד. אך דעל זה אכתי יש להעיר ממה דמבואר שם בסוגיא דסוכה הנ"ל בתרומה טהורה לא יטול ואם נטל כשר, למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה. והא תרומה טהורה יש בה ד"מ ולמה בעינן כלל היתר אכילה וכן הערני א' מאהובי, אולם לפי דברי העלי זית הנ"ל בדעת הזי"ר דבדין ממון צריך שיהי' שלו במלואו ות"ט. שאני דאין לו בה רק דמי עצים, י"ל דישראל שיוצא בהיתר אכילה של הכהן לא חשיב שלו לגמרי, דהא אסור בהנאה של כילוי מה"ת, כמ"ש במ"ל (פ"ב מה"ת הלכה י"ד), והגם דאף טבל אסור בהנאה של כילוי, מ"מ כיון דס"ס נקטינן דבחלקו הוא דיוצא וחלקו הוי ממונו לכל דבר לאחר הפרשה רק שמעורב בו חלק אחרים, הוי שפיר שלו לכל דבר, ול"ב בו היתר אכילה:

ד) עכ"פ לפ"ז י"ל שפיר כסברת הכסא דהרסנא הנ"ל דבעינן היתר אכילה בלא המצוה ובחדש שאני כיון דנשלם בצד ממון לא בעינן היתר אכילה, אך מדברי המ"א (סי' תרמ"ט) בשם הש"ג דאתרוג. שנאסר מבליעות איסור אינו יוצא בו, ומשמע דגם מדבר האסור באכילה לחוד ולא בהנאה אינו יוצא בו לדעת הש"ג, נראה מזה דלא מהני דין ממון לחוד בלא היתר אכילה, ודעת המג"א להקל רק משום ד"א גורם ולא משום דיש בו דין ממון:

ולכאורה י"ל עוד הטעם מה דבחדש לא חשיב אין בו היתר אכילה, משום דלמחר אחר יום ט"ז ניסן יהי' מותר באכילה, ואפי' לשיטת רש"י ז"ל דטבל לית בי' היתר אכילה, חדש עדיף מטבל, דעכ"פ בלא הפרשה לעולם אסור, משא"כ חדש דבזמן שאין ביהמ"ק קיים ניתר מעצמו, ואינו תלוי בהקרבה דהא באונס דאי אפשר להביא עומר ג"כ מותר, וממקומו הוא מוכרע דקאמר הש"ס בתרומה טמאה דאית בה דין ממון משום דראוי להסקה תחת תבשילו, הגם דאין שורפין קדשים ביו"ט, על כרחך דגם מה שיהי' לכם לאחר יו"ט ג"כ מקרי לכם. ובזה יתיישב ג"כ מה שהעיר בכפות תמרים סוכה (ל"ה ב') בד"ה של דמאי ע"ד הרמב"ן ז"ל דיוצאין באתרוג של טבל משום דיכול לסלק את הכהן באתרוג אחר, והק' הכפ"ת דהא אכתי אסור באכילה דאין מפרישין ביו"ט ע"ש, ולהנ"ל ניחא דמה שיכולין להפריש למחר הוי ג"כ היתר אכילה. וראיתי שם בפמ"ג (סי' תרמ"ט באשל אברהם ס"ק ד') שכתב די"ל בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל דלדבר מצוה שאין לו אחר אפשר התירו להפריש ביו"ט ומגו דא"ב מפריש יוצא ידי חובתו ע"ש. ולהנ"ל זה תמוה דהיתר אכילה בעינן שיהי' בלא המצוה:

אולם הנה בבשמים ראש הנ"ל בהגהות ר' יצחק די מולינא ז"ל כתב דבאיסור תורה לא חשיב לכם מה דחזי למחר, ול"ש לחלק בין איסור עולם לאיסור ד"א גאס לו רק בדרבנן וכסוגיא דפסחים (מח, א) דא"א מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א גרם לו ע"ש. ויש להעיר בזה דהרי לדעת הרמב"ם ז"ל דגם תרומת פירות דאוריתא וע"ש במשנה למלך, ובש"ע יו"ד (סי' של"א סעי'] ובמנחת חינוך (מצוה תק"ז), ואפ"ה קאמר הש"ס בתרומה טמאה דהוי דין ממון משום היתרא דלמחר, – וצריך לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא דרבנן משום תקלה, ומה"ת א"צ שריפה כלל, וממילא אין השריפה צורך גבוה מה"ת רק מדרבנן, נמצא שאין כאן איסור מלאכה דאורייתא כ"א מלאכה דרבנן, והדר שפיר יש חילוק בין איסור זמן לאיסור עולם, ועכ"פ בחדש דהוי דאורייתא לא חשיב יש בו היתר אכילה הגם דלמחר שרי:

ה) ומה שהקשה בתשובה הנ"ל דאיך יוצא באתרוג של חבירו כיון שכבר יצא בו, הנה מה שלא הקשה על הראשון עצמו, נראה דהיינו טעמא משום שע"י הזמנה לחוד לא נאסר, עי' באו"ח (סי' תרל"ח בדברי הרמ"א ז"ל סוף סעי' א') גבי סוכה דע"י הזמנה לחוד לא נאסר, אולם ראיתי בקונטרס נחלת אבות מהגאון בעה"מ שערי משפט ז"ל שבס"ס לוחות העדות (תוך סי' ג') וז"ל ואין לומר א"כ איך יוצאין בשום אתרוג כיון דהוקצה למצותו אסור באכילה, זה אינו דהא דאסור באכילה משום דהוקצה למצותו ויוצאין בו, עכ"ל, נראה דס"ל דהא דהוקצה למצותו אינו מבטל את ההיתר דמצוה שבו, דאם יבטל המצוה מפני ההקצאה הרי מותר ותו יוצא בו, (אך לכאורה אין טעם זה מספיק רק לגבי הבעלים ביום ראשון דאין לומר שלא יצאו ידי מצוה משום דבהמצוה נאסר באכילה דאם תבטל המצוה אינו מוקצה אבל לגבי חבירו שכבר נאסר ע"י הבעלים מאי איכא למימר):

ו) גם מה שכתב בתשובה הנ"ל דאם יש לו אתרוגים אחרים נקרא זה ג"כ היתר אכילה משום דיכול לערבו בין כולם וכי תימא אין מבטלין איסור לכתחילה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין וכ"ת הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל אבל כיון שאין לו עכשיו אתרוג אחר מותר ליטלו עכ"ד, – ובשכלי הדל יש לגמגם בזה טובא, חדא דא"כ לרוב הפוסקים ז"ל דס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן איך ממעט קרא דלכם היתר אכילה, הא לעולם יכול לבטלו ברוב היתר, וכ"ת דמיירי כשאין לו רוב היתר הא כיון דמצינו דהיתר אכילה סגי בחזי לאחרינא כמו בתרומה לישראל, ה"נ מצי לבטלה מי שיש לו רוב היתר, – אכן מצינו ברבותינו האחרונים ז"ל שיש כמה פרטים שמה"ת אין מבטלים לכ"ע כגון באיסורי הנאה דזה עצמו מה שמבטל הוי הנאה, או גם באיסור אכילה ביבש ביבש, עיין בשו"ת פני ארי' (סימן ב' דף ה' עמוד ג'), ועיין בתשובת מהרי"א ז"ל או"ח (סי' ר"א) וז"ל דכיון דשמן קודש שנטמא מצותו בשריפה כקודש באש תשרף עיין פסחים (כ"ד, א'), ודאי דאסור מדאורייתא לבטל בתערובות שלא לבטל מצות שריפה וכמ"ש המקנה קידושין נ"ו כה"ג עכ"ל, ועוד שם כתב דבאיסורי הנאה לכ"ע מה"ת אין מבטלין, [וראיתי בתשובת הגאון מוהר"י אסאד ז"ל הנ"ל מה שיש להעיר לפענ"ד השפלה, דבתשובה קכ"ד הוכיח מדברי הריב"ש ז"ל (סי' שמ"ט) המובא בב"י יו"ד (סי' ס"ד) ובהגהת רמ"א (סי' קכ"ד), וז"ל וא"כ למ"ד דס"ל אין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסורא דאורייתא ומה הועילו בההגעלה בכלי מדין יעו"ש, והרי בכלי מדין הי' ההגעלה ג"כ משום איסור הנאה וא"כ לכ"ע תקשה לי' להריב"ש ע"ש, ובתשובה הנ"ל (סי' קכ"ט) וז"ל אבל בהנאה לכ"ע לא מיתסר מדאורייתא ע"י טעמו ולא ממשו, לא מיבעי' אי ילפינן טכ"ע ממשרת דהיתר הנאה הוא אלא דאסרי' רחמנא באכילה וכו' ועיין בתשובת נב"י מה"ת (חאו"ח סי' ס"ו) דבאיסור עשה לכ"ע לאו דאורייתא וה"נ באיסור הנאה דלא לקי עליו וכו' עכ"ל, ולפי זה איך מוכח מהריב"ש ז"ל הנזכר בסי' קכ"ד דגם באיסור הנאה אין מבטלין הא כיון דלענין הנאה ל"א טכ"ע דאורייתא הוי כדבר שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם, דמותר לבטל לכתחילה בכה"ג, ואולי י"ל דהא דמותר לבטל דבר שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם הוא רק למאי דפסקינן דאין מבטלין איסור הוא מדרבנן, אבל אי הוי מה"ת י"ל דגם בכה"ג אסור]. – ועכ"פ כיון דמצינו אופנים דאסור מה"ת לבטל, י"ל דקרא ממעט היתר אכילה באפן האסור לבטל:

אכן אם נימא דזה נקרא היתר אכילה מפני שיהי' מותר אחר הביטול אמאי אינו יוצא באתרוג של תרומה טמאה להפוסקים ז"ל דס"ל תרומת פירות דרבנן, וגם דבר שיש לו עיקר מה"ת מבטלין או עכ"פ לכ"ע במקומות שהתרומה דרבנן וגם בתרומה בזה"ז לכ"ע, עיין בספר הארוך מש"ך (ס' צ"ט) ובהגהות מנחת אהרן שם:

גם בלא זה עיקר הדבר תמוה מאד לענ"ד דהא מבואר ביו"ד (סי' צ"ט סעי' ו') דגם באיסור דרבנן אינו רשאי לבטל כ"א להוסיף על התערובות כגון שנפל להיתר וליכא בו שיעור ביטול אבל לא לערב את האיסור בידים, ויותר הו"ל לבעל התשובה הנ"ל למימר דלמצוה מותר לבטל לכתחילה, עי' או"ח (סי' תרכ"ו) בט"ז (ס"ק ב') ובמ"א (סק"ג), ועי' בס' קהלת יעקב (אות א' ס"ק ט"ז), אולם גם בזה יש לדון דכיון דזה מתנאי המצוה שיהי' בו היתר. אכילה, בעינן שיהי' בו ההיתר גם בלא המצוה, וכמש"ל באות ג', ד' – וגם עי' בפמ"ג (סי' תרמ"ט בא"א ס"ק כ"ח) דאתרוג הוי דבר חשוב ולא בטל, וגם כתב דאסור לבטל כה"ג יעו"ש, ועיין בס' ביכורי יעקב (סי' תרמ"ט ס"ק מ"א וסי' תרכ"ו ס"ק ג'):

ז) גם מה שהוכיח דאיך מותר ליקח אתרוג של תרומה טהורה דכיון דיוצא בו אוסרו באכילה וממעט באכילתו כהא דזבחים (ע"ה, ב') דשביעית אין לוקחין בדמי תרומה מפני שממעט באכילתו, ואין לומר דמיירי כשהתנה, דהא רב אסי ס"ל בפירוש דגם אם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים אסור באכילה כל היום כולו, והכא חד מהם הוא רב אסי, – יש לדון טובא לענ"ד, חדא דלפי המבואר בזבחים שם (עו, א') דבתרומת תבלין דרבנן ליכא חשש זה, לפ"ז י"ל דגם באתרוג לשיטת התוס' דתרומת פירות דרבנן ליכא חשש זה, וכ"ש די"ל שלא עשו חשש זה במקום מצוה, וגם להפוסקים ז"ל דתרומת פירות מה"ת, י"ל דזה מיירי בתרומה דרבנן ובזה נקטו הטעם דמכשירה ומפסידה, – וגם דהא י"ל דהפלוגתא של מכשירה ומפסידה הוא במקום שבלא"ה ליכא כהן ולא אפשר לו להוליכנה לכהן עד אחר החג ול"ה ממעט באכילתו, וגם אם נפל לו בירושה אתרוג מאבי אמו כהן אינו מחויב כלל להשתדל שיגיע אתרוג זה ליד כהן, וכ"ש היכא דליכא כאן כהן, דהא ליכא גבי' מצות נתינה, דזהו רק בפעם ראשונה מיד אחר הפרשה ותיקון הטבל, אבל לא בכה"ג, – וגם בכלל לא מצינו דבכה"ג הוי בכלל ממעט באכילת תרומה דכי משום שאינו רוצה לאכול עכשיו נאמר שהוא ממעט באכילה ולא דמי להתם שמביאו אח"כ לבית הפסול:

ועוד דאם נימא דגם בכה"ג דנעשה מוקצה למצותו חשיב ממעט באכילתו, אין ראי' מרב אסי דאמר אם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים אסור באכילה ולא מהני תנאי ליומו, די"ל דכ"ז רק היכא דליכא איסור בהקצאתו הוי מוקצה בע"כ מדרבנן ולא מהני תנאי ליומו, אבל לא היכא דע"י הקצאתו הוי איסור, דבזה י"ל בהיפך, שלא יהי' מוקצה ולא יעבור איסור:

ח) ובעיקר הדין, עי' בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קפ"ד) שכתב דבחוה"מ שאינו אסור בטלטול שרי, לצאת בהאתרוג שתלאו לנוי סוכה, דהגם שהוקצה למצותו, מ"מ לעשות בו מצוה אחרת שרי, וא"כ אם יזדמן שלא יהי' לו מה לאכול כ"א אתרוג זה מותר לאוכלו נמצא דיש בו היתר אכילה ע"ש. ולכאורה יש להבין דמטעם זה גם ביו"ט א' יהי' מותר לצאת בו, ולא יהי' אסור בטלטול דאם יזדמן לו ביום זה שלא יהי' מה לאכול הרי יהי' מותר לאכול אתרוג זה וממילא ל"ה מוקצה וליכא איסור בטלטול, אך נראה דשאני מוקצה דטלטול בשבת ויו"ט דמה דחזי לדבר שאינו שכיח לא נפקע עי"ז שם מוקצה ממנו, עי' א"ח (סי' ש"ח סעי' כ"ט) דמה שראוי לחי' ועוף שאין מצוים צריך דוקא שיהי' ברשותו, והגם דהכא עדיף טפי דחזי לי' לעצמו, מ"מ הא כבר הכין לעצמו אכילת יו"ט ולא ניפקע שם מוקצה מפני זה, אלא דכ"ז רק במוקצה דטלטול שבת ויו"ט דהוא גדר ללאו, משא"כ במוקצה דמצוה שהיא מדרבנן משום הידור מצוה קיל מפי ונפקע שם מוקצה למידי דלא שכיח ג"כ, – ואין להקשות דא"כ יהי' כמו במוקצה דשבת דכל שחזי לדבר אחד נפקע המוקצה מכל וכל, וה"נ כיון דחזי לאכילה כשלא יהי' לו מה לאכול יופקע שם המוקצה לגמרי בחוה"מ, דכאן שאני דהוי מוקצה למצותו (ולכתחילה נתקצה לכל המצות) והקצוהו מכל התשמישים שאינם דמצוה ועומד רק לדבר של מצוה:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה