אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן מה

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן מה

סימן מד

בענין דחוי אצל מצות.

א) בתוס' הגרע"א זצוק"ל סוכה (אות כ') תמה על דברי הש"ס סוכה (ל"ג ב') על הא דאם מיעטן כשר דמוקי לה הש"ס כשמיעטן בתר דאגדי' ובעי למפשט מני' דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי – ותמה דהא רישא מיירי בעי"ט ובידו למעטן, וכל שבידו לא הוי דחוי, אפילו בנראה ונדחה, [ואפי' בקדשים שהדחוי הוא מדאו', וכן מבואר בתוס' סוכה ד"ה נקטם דגבי קדשים פשיטא לן וגבי מצוה מבעיא לן – ולענ"ד י"ל דהא מבואר שם בתוס' בסה"ד וז"ל, והא דמדמי הכא ההיא דכיסוי הדם דבידו לגלות מ"מ הי' לו לחושבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסות עכ"ל, ועי' בזבחים (ל"ד ב') בד"ה כל וז"ל וגבי כיסוי הדם דקרי לי' דחוי כשכיסהו הרוח ונתגלה כיון דאין מצוה לבטל הדחוי לא חשיב בידו ולא דמי להכא דמצוה לאוספו עכ"ל. הרי דבידו ל"מ היכא דליכא מצוה לבטל הדחוי, לפ"ז שפיר אזדי הוכחת הש"ס, דהא מדתני סתמא אם מיעטן כשר, משמע בפשטא אף דאית לי' הדס אחרינא, דאין בזה שום מצוה לבטל הדיחוי, דתו ל"מ בידו. ומ"ש התו' בריש דבריהם דבענפיו מרובין מעליו אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט, הוא משום צד השני דהא מיירי גם בלית לי' הדם אחרינא דמצוה למעטו, לזה כתבו דמשום האיסור שבו אין זה בידו. והרב הגאון הג' רש"ס [שליט"א] זצ"ל, הוסיף עוד בזה דגם בלית לי' הדס אחרינא מ"מ ליכא מצוה למעטו בעיו"ט – ולע"ד יש לפקפק בזה דהא מבואר בתוס' סוכה (מ"ו) בשם הירושלמי דבעושה סוכה לעצמו מברך לעשות סוכה. הרי דבעי"ט איכא מצוה להכין צורך מצוה המוטל עליו ביו"ט ואף דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי אין הטעם משום דלית בי' מצוה רק משום דאין בעשייתה גמר מצוה כמ"ש הרא"ש שם בסוכה, ואף דכשרה ע"י נכרי, מ"מ אין זה הוכחה להעדר המצוה – דהא במילה גם למ"ד שכשירה ע"י נכרי, אפ"ה כשמל ישראל מברך עליו:

ואין לדחות ולומר דמ"ש התו' דרק היכא דאיכא מצוה מקרי בידו לענין דחוי, זהו רק במצוה דאורייתא, משא"כ הכא דכל ההוכחה הוא מהברכה שהוא מצוה, וי"ל שהוא רק מדרבנן דהא גם במידי דרבנן בעי ברוכי. כדאיתא בשבת (כ"ג א'), – חדא דהא התוס' לא חידשו זאת מצד הסברא [ואדרבא הסברא נותנת דגם היכא דליכא מצוה כלל מקרי בידו] רק מדקרי לי' הש"ס דחוי לכסוי הדם, ומנ"ל להוסיף עוד ולחלק בין מצוה למצוה, ועוד דכיון שחידשו הטעם דבנשפך הדם ממלא כוס אחד מדם התערובות ולא הוי דחוי, משום דמצוה לאוספו, וכיון דבקדשים דפוסל דחוי מדאורייתא מקרי בידו ע"י מצוה דאורייתא, נשמע מני' דבמצוה דפסול הדחוי איננו רק מדרבנן, מהני מצוה דרבנן לבטל הפסול, ושפיר מקרי בידו:

ב) והנה בב"י (ס"ם תרמ"ו) וז"ל, וראיתי להרמב"ם והרא"ש שכתבו סתם שאם עבר וליקטם כשר ולא חילקו בין אשחור מעיו"ט לאשחור ביו"ט, ואפשר שטעמם משום דאע"ג דנראה ונדחה הוא, כל שבידו לתקן לא הוי דחוי כו', וה"נ בידו לתקן הוא כו' ומאחר דאי משכח הושענא אחריתא רשאי ללקטן לאכילה, בידו לתקן חשיב, והילכך אפי' אשחור ביו"ט משום דנראה ונדחה הוא, אם מיעטן כשר, דחוזר ונראה וכו', עכ"ל. ולפ"ז יתעורר קו' הגרע"א הנ"ל דאין לדחות דלהכי ל"מ בידו משום דבאית לי' הדס אחרינא לית בי' מצוה למעט, דלדבריו מקרי זה בידו, ואין לדחות משום דמיירי בי"ט, דס"ס מאי מצוה אית בי', וא"ל דכשרוצה לאכלן אית בי' משום שמחת יו"ט דהא אפי' בלית לי' הושענא אחרינא יצא משום דאי משכח ואם ירצה לאוכלן, דודאי ואין לכנותו בשם מצוה לבטל הדיחוי – אכן עיקר דברי הב"י צ"ב דאיך קרי לי' בידו היכא דלית לי' הושענא אחרינא משום דאי משכח הושענא אחרינא רשאי לבטל הדיחוי – דהא לכאורה מבואר בזבחים (ל"ד ב') בעיקר תירוצא דרב אשי להיפך, ע"ש ברש"י ד"ה שבידו כו', אבל ההוא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי לי' אחרינא, עכ"ל. ועיין ב"מ (ע"ד א') הכא לאו בידו, ופי' רש"י ז"ל שמא לא ימכרוהו לו. וה"נ נימא מי יימר דמשכח הדס אחרינא, – ויש לדחות דשאני גבי מצוה דקיל טפי ומהני גם בידו כי האי לבטל הדיחוי, והראי' שהביא הב"י מרב אשי הוא רק לעיקר הסברא דמחלקינן בין שהוא בידו או לא, גם י"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' סוטה (כ"ה ב) בד"ה לאו דטעמא דב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי משום שצריך דיינין ולאו בידו. ובדבר שא"צ דיינין וסגי בהדיוטות שפיר מקרי בידו, וכדמצינו שבת (מ"ו ב) דנשאלין לנדרים שהן לצורך השבת משום דסגי בהדיוטות – ומש"ה בשני שעירים לא מקרי בידו דהא איתא ביומא (פרק ו' משנה א') דצריכים שיהיו שוים בקומה ובמראה ובדמים, [ואף דאינו מעכב בדיעבד מ"מ עיקר המצוה הוא שיהיו שוים], וזה לא שכיח כ"כ דגם אם ימצא כזה מי יימר דיהבי לי' אחרינא משא"כ הושענא דמצוי, אלא דעדיין קשה על דברי הב"י הנ"ל דכיון דקרי' לי' בידו גם היכא דליכא מצוה, איך פשיט הש"ס מכסוי לעלתה בו תמרה, דהא בכסוי בידו לגלות:

ג) ועיין שם בב"ח (ס"ס תרמ"ו) שתי' דברי הראשונים שלא חילקו בין אשחור מעיו"ט לאשחיר ביו"ט, משים דדיחוי גבי מצות הוא רק מדרבנן, וכיון שהוא בעיא דלא אפשטא נקטינן להקל ככל ספיקא דרבנן, אבל בנקטם ראשו בי"ט ועלתה בו תמרה בי"ט דנראה ונדחה וחזר ונראה הוא אזלינן בה לחומרא, דמשמע דע"כ לא מבעי' לי' לר' ירמי' אלא בדחוי מעיקרא, אבל בנראה ונדחה וחזר ונראה פשיטא לי' דהוי דחוי, ואע"ג דלגבי עבר ולקטן מבעי לי' אף בנראה ונדחה, איכא למימר שאני התם דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו שתעלה תמרא מבעיא לי' אף בנראה ונדחה וכו' עכ"ל – ולכאורה מ"ש דבעיא דר' ירמי' הוא רק בדחוי מעיקרא, צ"ב, דהא פשיט לי' הש"ס מכסוי וקאמר התם דרב פפא גופי' מבעי' לי', וא"ל דפשיט מדר"פ דקאמר דאין דחוי ע"כ מיירי בדחוי מעיקרא [ומיירי שלא הי' לו שעה"כ וכיסהו הרוח תומ"י בנפילתו לארץ] דאי בנראה ונדחה פשיטא דיש דחוי, חדא מדקאמר אין דחוי אצל מצות משמע אף בנראה ונדחה. ועוד דמסתמא מיירי דומיא דרישא בכיסהו ונתגלה שהי' לו שעת חיוב ה"נ בכיסהו הרוח. וכ"כ הריטב"א שם בסוגיא להדיא בפשיטות בד"ה בעי ע"ש – וצ"ל עפ"י מ"ש דעיקר מלתא דרב אשי בזבחים, דדבר שהוא בידו מבטל הדחוי הוא רק במצוה לבטל. אכן מדריגות חלוקות יש בזה, דגם היכא שאינו מצוה מועיל קצת, דהא הטעם דפשיטא לי' בעבר ולקטן דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי משום בידו למעטן, אף דאין ממעטין בי"ט. ועל מטרת כונה זו סובבים דברי הב"ח דבכיסוי שבידו לגלות ולית בה איסורא לבטל הדחוי, הגם דמצוה לבטל הדחוי לית ביה, מ"מ מעלה יש בה, וס"ל להש"ס דנראה ונדחה היכא שהוא בידו קצת, הוא במשקל אחד לדחוי מעיקרא היכא שאיננו כלל בידו, ולהכי פשיט לי' שפי' מכסוי:

ולפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרא"ש ז"ל מקו' הקרבן נתנאל במס' מועד קטן פ' ואלו מגלחין (סי' צ"ו) דקאמר הרא"ש הטעם דבכסוי אין דחוי אצ"מ משום דבידו לגלות הדם ותמה דא"כ איך פשיט הש"ס מכסוי לנקטם ראשי, – אולם להנ"ל א"ש, דאין כונתו שהוא בידו לגמרי, שלא יהי' שום דחוי נגדו כמו דס"ל לרב אשי בקבל הכשר ונתן לפסול, רק עדיף קצת מעבר ולקטן שהוא ג"כ בידו ואית בי' איסורא, מש"ה מבעי לי' בנראה ונדחה, משא"כ בכסוי דלית בי' איסורא מ"מ בידו לגמרי אינו משום דלית בי' מצוה, מש"ה מדמי לי' לנקטם ראשו כנ"ל, וא"ל דלפ"ז גם בקטן שהגדיל תוך שלשים יהי' נוהג אבילות כיון דנקטינן בכסוי דאין דחוי ודמי לדחוי מעיקרא היכא שאינו כלל בידו, דהא בל"ז צריך להבין הא דמדמי לי' הרא"ש ז"ל לאשחור ביו"ט דהוא נראה ונדחה, ובקטן דחוי מעיקרא הוא, א"ו דשיעור דבריו כך, דמעיקרא רצה לחלק בין היכא שהאדם דחוי להיכא שהמצוה, דגם אם אין דחוי כלל גבי מצות, מ"מ באדם הדחוי מהמצוה יש דחוי, וקאמר אח"כ דהא גם במצות גופייהו פעמים יש דחוי בנראה ונדחה ועכ"פ אדם הנדחה מהמצוה, עדיף בחד דרגא, שיהי' נדחה גם בדחוי מעיקרא:

ד) אכן אכתי דברי הב"ח צ"ב מדברי הש"ס שם דקאמר דרב פפא גופא מיבעיא לי' מיפשיט פשיט לי' דאין דחוי אצל מצות ל"ש לקולא ול"ש לחומרא או דילמא ספוקי מספקא לי' ע"ש. ולדברי הב"ח קשה טובא דאמאי חייב לכסות דכיון דספיקא דרבנן לקולא הוי לי' לפוטרו מספיקא, ולומר דמצד ספק נקטינן הצד דיש דחוי, ואמאי לא הוכיח הש"ס מזה דפשיטא לי' לר"פ דאין דחוי, וי"ל דמבעי לי' אי ספוקי מספקא לי' ואפי' הכי נקט הצד דאין דחוי מפני שהוא קצת בידו, אף שהוא במשקל אחד עם דחוי מעיקרא, מ"מ זהו רק אי מפשיט פשיטא לי' אין לחלק ביניהם בעיקר הדין, משא"כ בספיקא דאין להקל גבי' ככל ספיקא דרבנן:

ובזה יתבארו דברי הרא"ש מ"ק הנ"ל שהקשה מכסוי דאין דחוי אצ"מ, ולכאורה מאי קשיא לי', נימא דהא דכמו דמבעי' לי' להש"ס באשחור ביו"ט ה"נ בכסוי ואיזו חילוק יש ביניהם. אולם להנ"ל נראה דקשי' לי' מסוגיא דחולין דנקט הש"ס דחייב לכסות משום דאין דחוי וע"כ לא מצד ספיקא מדלא נ״ט לקולא, ולהכי קאמר דהוא משום בידו ולעולם מספקא לי' כנ"ל וכמבואר הכא בש"ס סוכה.

ה) ומה שכתב רבינו זצוק"ל בספר התפארת (סוכה אית ל"ב) דלס"ד דחוי מעיקרא חמור טפי, ולא מועיל בידו לבטל הדחוי, יש לעיין בזה טובא דלפ"ז למאי דפשטינן מני' דחוי מעיקרא תו לא נשאר לנו שום ספק דכ"ש בנראה ונדחה, ורש"י שם בסוכה (ל"ג ב') בד"ה אלא, פי' בתוה"ד וז"ל, ולפשוט מינה פלגא דאיבעי וכו', ולדברי רבינו זצוק"ל נוכל לפשוט נראה ונדחה מכ"ש – וצ"ל שהתי' קאי רק לשיטות התוס' שפי' הסוגיא דסוכה גם לרב אשי עד שחידשו דבכסוי הטעם משום דלית בי' מצוה, אבל בשיטות רש"י אפ"ל דס"ל דהסוגיא לרבא קאי כמ"ש הפ"י, וכ"כ בס' ד"ת לתרץ דברי הרא"ש מ"ק, וכן י"ל בשיטות הב"י הנ"ל:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה