ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא
ציץ הקדש · סימן מג
בענין יו"ט שני של גליות ושני ימים טובים של ר"ה, והקביעות בארץ ישראל:
א) לכאורה יש להתבונן בסוגיא דביצה (ד' ב') הנ"ל בפלוגתא דרב ורב אסי ובדברי רש"י ז"ל שם בד"ה והא רב אסי ובד"ה ספוקי מספקי' לי', מה דקאמרי שם ר' זירא ואביי, דלכאורה משמע מזה דגם בימי רב ורב אסי היו בקיאין בקביעא דירחא ורק משום מנהג עשו ב' ימים, ולפום רהיטא תמוה כיון דר"ה נשיאה שתיקן את החשבון שבידינו הי' בימי אביי ורבא, ואז הי' זה דשלחו מתם, משמע דמקודם זה לא היו בקיאין בקביעא דירחא. – וראיתי בס' נחל אשכול ביאור על ספר האשכול (חלק שני ה' חנוכה ופורים סי' ז' אות י') שהביא מכ"י דודו בעל ס' יד דוד ז"ל, שיש שני ענינים, סוד העיבור וחשבון של ר"ה נשיאה. סוד העיבור הוא מ"ש רש"י ז"ל בביצה שם שיודעים לכוון מתי נראית הלבנה וקידשו ב"ד את החודש. ועל סוד זה כונת הש"ס ביצה הנ"ל מה דאמרו ר' זירא ואביי דבקיאין בקביעא דירחא. וכן הא דאמרי' שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, דהוא ר"א בן פדת כדאמרינן בסנהדרין (י"ז ב') דשלחו מתם הוא ר"א, והוא היה בימי ר' יוחנן דמשמע דכבר היו אז בקיאין, היינו נמי שידעו סוד העיבור לכוון הראי' ומפני שסוד זה עמוק עמוק הוא הרבה יש לחוש דע"י גזירה ושמדא ישכחוהו וגם אם יעשו שני ימים יהי' תקנה לזה משום דאז בזמן שהשלוחין יוצאין, גם אם ישכחו לסוד העמוק הזה ידעו עכ"פ לכוון החדשים והמועדים מהחדשים הקודמים ולא יבואו לטעות יותר משני ימים, – משא"כ חשבון של ר"ה נשיאה שאינו עמוק כ"כ כמו סוד העיבור הנ"ל ואם ישכח ח"ו אפשר דאין ע"ז תקנה מה שתיקנו שני ימים. לכן יו"ט שני דזה"ז אינו מטעם שמדא. אלא מנהגא משום דשלחו מתם, ואפשר דלא שלחו מתם אלא הזהרו במנהג אבותיכם, ואביי מפרש גזירת שמדא טעם שהי' שייך בימיו על ענין סוד העיבור הנ"ל, אבל התקנה כולל כל הזמנים עכתו"ד ז"ל:
אכן בדברי הריטב"א ז"ל סוכה (מ"ג א') בד"ה ופריך, ראיתי שכתב להדיא דמה דנקט בסוגיא דביצה הנ"ל דבקיאין בקביעא דירחא, הוא לאחר זמן תקנת ר"ה נשיאה את החשבון שבידינו – ולכאורה רציתי לומר דיש מקום להשוות דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל למ"ש בכ"י בעל יד דוד הנ"ל, דמ"ש הריטב"א דהסוגיא קאי לאחר זמן ר"ה נשיאה, הוא רק קודם שחידש אח"כ מ"ש בד"ה ואפשר להרחיב עוד הביאור, דמש"ה הי' קשיא לי', דכיון דמסוגיא דסוכה דשם משמע דבימי האמוראים לא היו בקיאין בקביעא דירחא, איך קאמר בסוגיא דביצה דכבר בקיאים בזה, לכן הי' מוכרח לתרץ דסוגיא דבינה מיירי בזמן האמוראים האחרונים שהיו בזמן תקנת ר"ה נשיאה. והגם דעכ"פ יקשה ממה דאמר שם שלחו מתם ולפי סוגיא דסנהדרין דכל שלחו מתם הוא ר"א הלא הי' הרבה קודם בזמן לתקנת החשבון, י"ל דלא חש הריטב"א ז"ל לדייק בזה אחרי דבלא"ה לפי מסקנתו א"צ לזה, אבל אחר שחידש דסוגיא דסוכה מצי איירי גם לאחר שבקיאין ומה דקאמר דלא ידעינן בזה, היינו שאנו בעיקר המעשה כאלו אין אני יודעין בקביעא דירחא מפני שכך היתה תקנת ר"ה ובית דינו שינהגו כמנהג אבותיהם בכל דבר, תו אין ראי' דסוגיא דביצה הנ"ל מיירי בזמן האחרונים, וי"ל בפשט הסוגיא כמ"ש בכ"י בעל יד דוד הנ"ל – אולם אחרי כן ראיתי בדברי הרמ"א ז"ל בסוגיא דביצה דשם, דס"ל לאמת דסוגיא זו קאי על חשבון ר"ה נשיאה. [והרא"ה ז"ל הוא רבו של הריטב"א ז"ל] – אמנם בחידושי הרב המאירי ז"ל בביצה שם ראיתי שכתב לשני הפירושים, וז"ל דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא ואנו מקדשין עפ"י חשבון העיבור, ופירש רש"י ז"ל שמחשבין תולדותיהן אם נראה ביום שלשים, וא"נ בדעבדינן השתא ואפ"ה עבדינן תרי יומא אע"ג דליכא ספיקא גבן, אלמא חוק ישן הוא על הרחוקים לעשות כן ואפי' בלא ספק, הלכך קדושה אחת הן עכ"ל. (ונראה שרמז במלים קצרים לכל מ"ש בכ"י בעל יד דוד הנ"ל):
ובעיקר הקו' הנ"ל דשלחו מתם אמרינן בסנהדרין דהוא ר"א, י"ל לענ"ד עפ"י דברי הירושלמי עירובין (פ"ג ה"ט) ר' יוסי משלח וכתב להון אעפ"י שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש, ומשמע בפשוט כמו שמפרשים הפ"מ והק"ע שם דקאי על יו"ט שני, לפ"ז י"ל דהגם דבעלמא הוי שלחו מתם ר"א בן פדת, הכא הוא ר' יוסי כמו שמפורש בירושלמי ר' יוסי משלח וכתב להון, וי"ל דר' יוסי זה הי' אחרי תקנת חשבון ר"ה נשיאה. – ומבואר עוד מדברי ירושלמי אלו כמ"ש בכת"י יד דוד הנ"ל דבשעה ששלחו הזהרו במנהג אבותיכם שלחו בסתם, והגמ' היא דנקטה הטעם דאתי לאקלקולי, דהרי לפנינו בירושלמי נקט בסתם הזהרו במנהג אבותיכם:
ב) עיין בס' ברכי יוסף או"ח (סי' קכ"ד סק"ג) תוך ד"ה גם מה שכתב, שהעיר ע"ד הר"ן ז"ל המובא בב"י (סי' תקכ"ח) שהקשה על דעת הרמב"ם ז"ל, דבזה"ז אחר תקנת חשבון ר"ה לא מצי להתנות עירוב מיום א' לחבירו. דהא רבא הוא דקאמר דמתנה ואיהו הוי אחר דבקיאינן בקביעא דירחא, והעיר הב"י דמאי זה קושיא מרבא דבזמנו עוד היו מקדשין עפ"י ראי' כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מקה"ח) וכדמוכח נמי מהא דאמרי' בר"ה (כ"א) דרבא הוי רגיל דהוי יתיב בתעניתא תרי יומא זימנא חדא אישתכח כוותי'. ועי' רש"י ז"ל שם בד"ה יתיב וכו' שמא עברו ב"ד את החודש ויום אחד עשר שלנו הוא עשירי שלהם עכ"ד. – ולפענ"ד דברי הר"ן ז"ל מתבארים היטב עפ"י דברי המאירי ז"ל ביצה (ו') תוך ד"ה ואתיב מר ובד' (י"ז ב') תוך ד"ה מניח אדם. וז"ל ואף בשל גליות כתב הר"ם ז"ל דדוקא בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי' שהיו שני ימים נעשים מספק וכו', והסברא נכונה, אלא דמקשו עלה דהא רבא גופי' דהוא מרא דשמעתי' הוי לי' בזמן שהיו יודעים בקביעא דירחא כדאמר ר' זירא כותי' דרב אסי מסתברא דהאידנא דידעינן בקביעא דירחא ורבינא נמי דהו בתראי קאמר בפ"ק ליתב מר האידנא וליתני, עכ"ל, ועי' מ"ש לעיל (ו'), ולפ"ז מבואר ג"כ דברי הר"ן ז"ל הנ"ל דדבריו הם ממש כדברי הרב המאירי הנ"ל. רק דהמאירי הביא ראי' מדברי רבינא ורב אשי עצמם שהם בתראי דבתראי, והר"ן ז"ל נקט יסוד דבריו מדברי רבא דבזה ממילא כלול הכל, דמאי תימא דרבא לא ידע בקביעא דירחא כסוגיא דר"ה הנ"ל, אכתי מאי הביא רבינא ראי' ממנו דמצי להתנות, דמזה מוכרח אחת משתי אלה או דידע רבינא שדין זה אמרו רבא אחר שיסד ר"ה נשיאה את החשבון, דמאז ואילך כבר ידע בקביעא דירחא, ועובדא דר"ה הי' קודם שיסדו החשבון, או דס"ל לרבינא מצד הסברא דאין לחלק בהכי בענין התנאי ובכל אופן מותר להתנות גם למאן דבקי בקביעא דירחא, וזה רמז הר"ן ז"ל בקצרה:
ג) ויש להתבונן בענין זה בדברי הר"ן ז"ל סוכה (מ"ד ב') שכתב על מה שרצו התוס' להוכיח משני יו"ט של גליות דאעפ"י שאינו אלא מנהגא מ"מ מברכינן בי', דאין זה ראי', דאחרי ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם, הרי היא תקנה קבועה, ואע"ג דלולא שנהגו לא היו גוזרין עליהם כמו שלא גזרו על בני ארץ ישראל, זהו משום דלא סגי טעם זה לחידושי מנהג אבל מ"מ תקנה קבועה היא אחר שכבר נהגו ע"ש, ויש להרגיש קצת בזה דאיך נימא דמקודם דשלחו מתם לא היו מברכין ביו"ט שני, ואח"כ חידשו ברכה, ולפי המבואר בנחל אשכול הנ"ל שם דבמאה האחרונה של הבית שני היו עושים ב' ימים יו"ט, וכן מבואר מדברי ר"י טוב עלם ז"ל הנ"ל בסי' הקודם אות ג', דיו"ט שני ש"ג היא תקנה קדומה מימות הסנהדרין שבלשכת הגזית. נמצא דבכל משך השנים הרבות לא היו מברכין רק עד אחר כך ששלחו מתם. – וצ"ל דס"ל להר"ן ז"ל כיון דעיקר טעם הברכה ביו"ט שני הוא כי היכי דלא ליתי לזלזולי בי', כסוגיא דשבת (כ' א'), על כן באמת כ"ז שלא הי' בקיאין בקביעא דירחא ל"ה צריכין לברוכי, דבלא"ה לא יזלזלו בי', כיון דמטעם ספק מקיימין אותם, ול"ש למיחש לזילזול זולת בזמן שכבר בקיאין בקביעא דירחא ויודעים שהיום לאו יו"ט הוא, לכן אחרי כן שנעשו בקיאין בקביעא דירחא והוצרכו לשלוח מתם שלא יבטלו מנהג אבותם הוצרכו לתקן ברכות כי היכי דלא ליתי לזלזולי בי'.
ובאמת בעיקר ראיות ר"ת ז"ל בתוס' סוכה (ס"ד ב') בד"ה כאן, להוכיח מיו ט שני ש"ג דמברכינן אמנהגא, יש להבין טובא לפענ"ד, דהא י"ל דיו"ט שני שאני דלא ליתי לזלזולי בי' ונראה דס"ל לר"ת ז"ל דאם ננקוט דלא מברכינן על מנהג, על כרחך דמנהג אינו בכלל לא תסור, מה"ט גם ביו"ט שני לא שייך לברך דמה יועיל לנו אם יש טעם למנהג זה, ס"ס אם אין זה בכלל לא תסור איך מברכי' בו, והגם דאינו אומר וצונו, מ"מ הרי אומר ותתן לנו את החג הזה, או מקדש הזמנים, דאין מקום לאמר כן זולת אם שייך ע"ז לא תסור, והוי כאלו כתוב בתורה לעשות ככה:
ולפי דברי הר"ן ז"ל הנ"ל דאחרי דשלחו מתם נעשה כתקנה קבועה ומש"ה מברכי' בי', נצטרך לומר דגם ביו"ט שני של ר"ה דנוהג גם בא"י גם בזה"ז דבקיאין בקביעא דירחא, נעשה תק"ח ע"ז, שיקימו אותו מדין תקנה קבועה, דאי רק משום שלא לשנות ממה שנהגו קודם לא הי"ל לברוכי האידנא ביום ב' דר"ה:
ד) והנה ידי"נ הה"ג מוהרי"ח ז"פ שליט"א, העיר בזה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מקה"ח ה"א) דחשבון שלנו הוא חשבון אמצעי וחשבון של קבועות הראי' הוא חשבון אחר ומאוחר לזמן חשבון שלנו, והנה בר"ה (כ"ד א') מבואר במשנה שם דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים מבואר מזה דהחודש מקודש מעצמו גם בלא ב"ד, לפ"ז לכשיבנה ביהמ"ק ויקדשו עפ"י ראי' יהי' יום השני יו"ט האמיתי, מה"ט נוכל שפיר לברוכי ביום שני. גם אמר ידי"נ נ"י הנ"ל, די"ל דזהו כונת דברי הש"ס ביצה (ד' ב') דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זימנין דגזרי המלכות גזירה יאתי לאקלקולי, דהיינו לפמ"ש הרמב"ם זל (פ"ה מקה"ח הי"ג) ובספר המצות (מצוה קנ"ג) דאין אנו סומכין על החשבון שלנו לבד רק על קביעות בני א"י, לכן אימר דאתי לאקלקולי אם לא יהי' ח"ו בא"י ישוב מבנ"י מב"י. והגם דבספר המצות הנ"ל כתב דחלילה שיהי' זה כי הוא יתברך הבטיח שלא ימחה אותות האומה. מ"מ אין סומכין על הנם. ותיקנו שני ימים דיום השני הוא יום הראי' ומקודש מעצמו גם אם אין בית דין קובעין בארץ ישראל, עכ"ד נ"י:
אולם באמת פשטות דברי הרמב"ם ז"ל משמע דאם אין קביעות בא"י ח"ו מתבטלים המועדים לגמרי. כמבואר מדבריו (בפ"ה מקה"ח) הנ"ל, שכתב דקביעות בני א"י אותו הוא שיהי' ר"ח או יו"ט, משמע דבלא"ה אין כאן כלום, וכן משמע נמי מדבריו ז"ל בספר המצות הנ"ל, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שם בסה"מ שהבין כן בדברי הרמב"ם ז"ל, וזה לשונו הצ"ל, ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה שהוא מודה שאפי' בקביעות החשבון צריך שיהי' שם בארץ ב"ד וכו' בטלו המועדות היום מכמה שנים, גם מהרמב"ן ז"ל עצמו שם מבואר דדעתו ז"ל דהסכמות ב"ד עכ"פ בעינן שיסכימו שיהי' החודש מלא או חסר, ובזה קרינן בי' אשר תקראו אותם, רק על סוגיא דב"ב (קכ"א) דמועדי ה' צריכין ב"ד ומומחין, ע"ז מפרש הרמב"ן ז"ל דמיירי לענין קידוש בפה ולמצוה, או דמיירי לחשוב בהן ולהסכים בהן עכ"פ אם אין הסכמות ב"ד המועדים בטילים, ועכשיו שתיקן ר"ה נשיאה את החשבון יש כאן הסכמות ב"ד. – מבואר מזה דס"ל דמה דאמרי' במשנה דר"ה הנ"ל שכבר קדשוהו שמים הוא רק על קידוש החודש בפה, אבל הסכמות ב"ד וחשבונם מיהא צריך, וזולת זה אין כאן מועדים כלל, ומה"ט שפיר הכריח הרמב"ם ז"ל דעל כרחך גם בזמה"ז העיקר תלוי בבני א"י, דס"ל דר"ה נשיאה לא תיקן שיועיל הקה"ח שלו גם בלא קביעות בני א"י, ואם הי' תיקון לזה שיהי' ב' ימים גם בלא ב"ד, לא הי' צריך בני א"י שלא ימחה האות. באופן דלפענ"ד מבואר דס"ל להרמב"ם ז"ל דבלא בני א"י או ב"ד שנסמך בא"י לא הי' מועיל שום עצה לתיקון המועדים. – והמעיין בדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל יראה שהעמיד עיקר דבריו ז"ל על היסוד הזה של הרמב"ם ז"ל דהעיקר תלוי בבני א"י, ושהבין בדברי הרמב"ם ז"ל דגם זה הוא מטעות הקראים דאינם מודים בעיקר זה דגם בזה"ז תלוי קה"ח בבני א"י, ובסה"ד כתב הרמב"ן ז"ל, וז"ל ולפיכך הוא שבטלה הראי' אצלנו לפי שאין לנו ב"ד הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם והוא טעותם של הקראים לא כדברי הרב עכ"ל. מבואר מזה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם זה מכלל טעית הקראים שאינם יודעים שחשבון שלנו תלוי בבני א"י. ועי' היטב בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב:
ובכאן שורש גדול משרשי האמונה וכו' ואני אוסיף לך ביאור אלו הנחנו דרך משל שבני א"י ועדרו מא"י חלילה ואל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, וכו' ע"ש. ולפ"ז אם נימא דחכמוני ז"ל חששו לזה ומנאו עצה ותרופה ע"ז לתקן ב' ימים ל"ה אומר שזה מוכרח שיהי' ב"ד בא"י, ובפרט מה שהוסיף כי היא ית' הבטיח שלא ימחה האומה מכל וכל:
ועיין בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רל"ד) בד"ה היוצא מדברינו, שכתב וז"ל ומהפלא שכתב שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו. נראה מדבריו כי אלו ח"ו לא ישאר שום ישראל בא"י אפי' אם יהיו יושבים ישראל בחו"ל, מקרי כליון האומה ח"ו, אחר שאין לנו סמוכים וא"א לקבוע חדשים ולעבר. וס"ל להרמב"ם ז"ל דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשים, זה לא יועיל אלא כשעכ"פ נשארו בא"י אפי' כורמים ויוגבים, ישראל, אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמים יקבעו מועדים עפ"י חשבון הקדמונים לפי מה שרואים בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה, ועי"ז מתקדשים בכל העולם, ואי לאו לא יועיל חשבון וקידוש הקדמונים, ישבטלה כל התורה חלילה, ואין כאן אומה ישראלית ח"ו והיינו כליון האומה. אלא שהבטיחנו יוצרנו שלא יהיה זה, אשר ע"כ בשבעים שנה של גלית בבל שהי' סמוכים בחו"ל לא היינו בטוחים מהנ"ל ואדרבה היו נ"ב שנה שלא עבר אדם שם, משא"כ קלקלתינו עתה שאין לנו סמוכים הי' תקנת הארץ שבטוחה היא שישבו בה ישראל עכ"ל. ודברים קדושים אלו של מרן החתם סופר זצוק"ל, מתאימים היטב להנ"ל שאין שום תרופה למועדי ה' ולכללות ישראל אם לא יהיו קובעים חדשים בא"י. – ולפי"ז מוכרח דמה דקאמרינן שכבר קדשוהו שמים הוא רק על האמירה בפה, וכנ"ל:
ה) יש מן החכמים שאמרו, דלפי דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל דחשבוננו תלוי בבני א"י, מיושב היטב מה דלא חיישינן לשכחת התורה ח"ו בא"י דאתם אפי' שוגגין – ולפענ"ד השפלה א"צ לזה, דהרי דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות הנ"ל מפורשים כי הש"י הבטיח לנו שלא יהי' זאת שלא יהי' שם ב"ד או לכה"פ ב"ד שנסמך בארץ. – ועוד דלדבריהם דיש מקום לשכחה ח"ו בא"י, רק ההצלה הוא משום דאתם אפי' שוגגין, א"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דזה שאנו מחשבין בחו"ל הוא רק לגלות הדבר איך קבעו בא"י. איך סומכין כל זמן משך הגלות במקומות הרחוקות מאד מא"י לקבוע חדשים ומועדים עפ"י החשבון, שמא הי' בא"י איזה שכחה וטעו בחשבונם דמהני בא"י מטעם דאתם אפי' שוגגין, ודוחק לומר דעל יותר מיום א' לא חיישינן שיטעו וזה כבר מתוקן במה שעושים שני ימים. אלא על כרחך דג"ז בכלל ההבטחה שלא יגיע לעולם בא"י שכחה בדבר זה:
וגם בלא זה, הדבר מסתבר לפענ"ד, דלענין טעות בחשבון לא אמרינן כלל אתם ואפי' שוגגין, כמבואר למתבונן היטב בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מקה"ח הנ"ל, ובספר המצות הנ"ל דעתה רק על החשבון שיחשבו בני א"י סומכין, ולא על מה שיטעו – ומה דנקט בספר המצות הנ"ל אתם אפי' שוגגין ג"כ כונתו רק על זמן שהיו קובעים בראי' דאז שפיר הי' הדבר מסור בידם, משא"כ עכשיו אין הדבר מסור זולת בחשבון לבד, ואולי גם זה מכלל הלכה למשה מסיני שכתב הרמב"ם ז"ל (שם בפ"ה ה"ב) דבזמן שאין שם סנהדרין קובעין דוקא עפ"י החשבון של ר"ה נשיאה ולא זולת. – ומה דמבואר בתוס' ר"ה (כ"א א') בד"ה לוי – שעוררני ע"ז ידי"נ הרה"ג מו"ה ר' זלמן (נ"י) זצ"ל דגם על בני בבל אמרינן אתם אפי' שוגגים הגם שאין הדבר מסור להם, רק לבני א"י. י"ל לפענ"ד עפ"י המבואר מדברי הרב המאירי ז"ל ביצה (ד', ב') הנ"ל באות א', שהיו מקדשין בחו"ל עפ"י סוד העיבור לכוון מתי נראית הלבנה, מש"ה י"ל דמפני שיודעים עכ"פ לכוין ע"י חשבון ראיית הלבנה, לכן גם אם לא נמצא מכוון לפי מה שקידשו בא"י, אמרינן גם בהו אתם ואפי' שוגגין, אבל בזמן הזה דלא ידעינן בסוד העיבור, אם גם יטעו בחשבון ר"ה נשיאה, מה שם ב"ד עליהם, לומר בזה אתם ואפי' שוגגין, דדומה זה למי שאינו לא גמיר ולא סביר לענין דיני ממונות, שכתב הבעה"מ ז"ל בסנהדרין בסוגיא דשיקול הדעת דהוי כאשירה בעלמא, וה"נ י"ל דכן הוא נמי אם יקדשו החודש בלא עדי ראי' ובלי ידיעת החשבון:
ואם כנים אנו בזה, יתיישב לנו בזה, קו' הטורי אבן ר"ה שם שהקשה ע"ד התוס' הנ"ל מסוגיא דמנחות (מ' ב') דקאמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדים הכא דעשה בעלמא הוא לכ"ש, ואי הא דאתם אפי' שוגגין אכל אדם קאי ולא אב"ד דוקא א"כ ליכא כרת בטעו בחמץ בפסח ויוה"כ ואפי' תקלת איסור גרידא של תורה ליכא בזה, מש"ה סמכינן אדיסקא, משא"כ התם דאיכא מיהת איסור עשה של תורה לא סמכינן אדיסקי, ע"ש. – אולם אם נימא דהיכא דלא ידעו בחשבון ל"א אתם אפי' מוטעין, י"ל דראיות רבא הכי אזלא דהא סמכינן אדיסקי גם אם בני בבל אינם יודעים החשבון ואין קה"ח שייך להם:
שוב מצאתי בדברי הרב המאירי ז"ל ביצה (ה' א') בד"ה ומסיק רבא שהביא דעת רבינו אפרים ז"ל והרב הלוי ז"ל דגם לענין יו"ט של ר"ה חשיב ארץ ישראל כשאר יו"ט שני של גליות, דאין עושין רק יום א', ותמה המאירי ז"ל דמאחר שמודים שכל בני ארץ ישראל היו עושין שני ימים בכל שנה מספק כבני גולה, חוץ מבני ירושלים ובית הועד, מה אנו לומר שלא לעשות שני ימים מיהת בכל א"י כמנהג אבות דהא איתא לחששא דיגזרי שמדא לאיקלקולי. ותי' דשמא בא"י לא חששו לכך, דאל"כ גם בשאר הימים טובים נאמר כן, אלא דלא חששו לביטול תורה בארץ ישראל, ומ"מ סיים המאירי דמ"מ נראה לו ברור דהועיל ובזמן שהיו מקדשין עפ"י ראי' היו עושים ב' ימים, גם עתה עושים ב' ימים, עי"ש, הרי כמי שכתבנו למעלה דלא חיישינן לשכחת התורה בא"י ואפי' לדידי' דנוהגים שני ימים בא"י ביו"ט של ר"ה לאו משום חשש שכחה הוא אלא מחמת מנהג שנהגו מקודם. וכן צ"ל באמת בשיטת הרמב"ם ז"ל דמה דעושין בא"י שני ימים ביו"ט של ר"ה, הוא משום מנהג, דהרי הוא בודאי כתב שמובטחים אנו שלא יהי' שכחת התורה בא"י ואפ"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל לעשות שני ימים בר"ה בא"י. על כרחך דס"ל כנ"ל, דמצד מנהג הוא שעושין כן:
ה) ובעיקר קו' הטורי אבן הנ"ל, ע"ד התוס' ר"ה הנ"ל, י"ל עוד עפ"י דברי רש"י ז"ל במנחות שם בד"ה חמץ בפסח, וז"ל, כשהיו מעברים שנה היו שולחין אגרות לגולה לעשות ב' אדרים כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (י"א א'), מודיעין אנחני לכון וכו' עכ"ל, הרי שמפרש כונת הש"ס דפריך מהא דסמכינן אדיסקי בעיבור שנים, ולא מעיבור חדשים, והגם דלענין יוה"כ לא ראיתי היכן מבואר ששלחו אגרות, ומדברי רש"י ז"ל הנ"ל משמע דגם על יוה"כ ציין לסוגיא דסנהדרין הנ"ל, י"ל דהוא משום דע"י העיבור יש נ"מ ג"כ על יוה"כ שלאחריו שיתאחר בחודש אחד, וכיון דקאי לענין עיבור שנים, אין כ"כ קושיא דנימא דחמץ בפסח ויוה"כ שאני משום דמה"ת מהני הקידוש של בני בבל, די"ל דכ"ז בעיבור חודש, אבל עיבור שנה אינו תלוי כלל בבני בבל, וגם י"ל דבני בבל לא ניזדקקו בכלל לעבר רק בקביעות חודש תשרי ביום ל' או ל"א משום דנ"מ ליוהכ"פ, שלא יצטרכו להתענות שני ימים ויבא לידי סכנה, אבל בענין עיבור השנה סמכו על האיגרות של בני א"י, ולכן שפיר מקשה רבא מהא דסמכינן אדיסקא אף במקום כרת דחמץ ויוה"כ, די"ל שזה הי' ידוע להם דבני בבל לא הכניסו עצמם כלל בענין עיבור השנה וסמכו הכל על האיגרות ששלחו להם מארץ ישראל:
גם מה שתמה הטורי אבן שם דאם יש מציאות לקידוש החודש גם בבבל הוי כשתי תורות ח"ו. י"ל לפענ"ד דכיון דלא סמכו על זה רק ביוה"כ דאיכא חשש פיקוח נפשות ורק עד שידעו בעדות ברורה הקביעות שבארץ ישראל אין זה כשתי תורות ח"ו, ואין דנין אפשר מאי אפשר, – גם בלא זה לפי דברי הרב המאירי ז"ל הנ"ל שהיו מקדשין עפ"י חשבון סוד העיבור והיינו לידע מתי נראה הלבנה בא"י, לפי זה אינו כשתי תורות, כיון דכונתם ורצונם רק לכוון הראי' שבא"י וישתוה קה"ח שלהם עם של א"י, ואם לא ישתוו באיזה פעם כיון דעכ"פ אין זה בכונה רק בשוגג ולא אפשר, אינו נקרא זה אגודות אגודות – גם מה שתמה עוד שם בטורי אבן הנ"ל מסוגיא דב"ב (קכ"א א') דמועדי ה' צריכין ב"ד דהיינו סמוכים. לפענ"ד השפלה, הרי יש מציאות באדם גדול שנסמך בא"י יוצא לחו"ל. עי' רמב"ם (פ"א מקה"ח הלכה ח'), והגם דאם יש אדם גדול כמותו בא"י אסור לקדש חדשים, מ"מ י"ל דהיכא דלא אפשר שאני, וכנ"ל. וגם י"ל לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בספר המצות הנ"ל דמה שאמרו מועדי ה' צריכין מומחין ומועדי ה' צריכין קידוש ב"ד בפה, זהו רק למצוה, ע"ש. לפ"ז י"ל דה"נ בכל צדדי רעותית שיש למצוא בקיה"ח מב"ד של בבל, כיון דעכ"פ שם ב"ד עליהם מצד ידיעותם בסוד העיבור כנ"ל. נקטינן דכל הפרטים אינם רק למצוה ולא לעכב:
ובגוף דברי התוס' ר"ה הנ"ל, י"ל עוד לפמ"ש הריטב"א ז"ל סוכה (מ"ג א') דר"ה נשיאה קידש המועדים ע"מ כן שינהגו בחו"ל כמנהג אבותיהם לעשות שני ימים. לפ"ז יש לצדד כן קצת דב"ד שבא"י כשקידשו חודש תשרי ע"מ כן קידשו שכל זמן שלא ידעו בחו"ל בעדות ברורה זמן קה"ח שבא"י יועיל קה"ח שלהם לענין יום הכפורים. – וכעין זה השבתי על מה שנתעוררו דל"ש עתה הטעם דאתי לאקלקולי, הגם דבלא"ה אין זה קו', בכל זה אמרתי, אם לו כדבריהם כן הוא, דעתה ל"ש טעם זה, מ"מ כיון דלפ"ד הרמב"ן ז"ל תלוי כל חדשים ומועדים בקה"ח של רב הלל והוא תיקן רק ע"מ כן שיעשו בחו"ל שני ימים, נמצא שאם לא יקיימו התנאי לית כאן מועדות כלל, ומי יקדש החדשים ויקבע המועדים. ומ"ש בשו"ת ב"ר (סי' קכ"ב) וז"ל ומורי כו' אמר לי דאי יישר חילי אבטליני' דהאידנא בטל הטעם, ע"כ. לפענ"ד הכונה כגונא דאיתא בגיטין (ל"ז ב') הכי קאמר אם איישר חיל יותר מהלל, והיינו משום דבעינן שיהיה גדול בחכמה ובמנין, וה"נ בזה הכונה אם הי' יישר חילו יותר ממתקני התקנה, וזה אינו במציאות, מה"ט אין לו ביטול כלל והביא זה רק לסתור דברי מי שאמר שהוא דאורייתא. אכן ודאי דעכ"פ מצוה דרבנן הוא:
ז) יש שהעירו, דלדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל, שגם בזה"ז תלוי העיקר בקביעות בני ארץ ישראל, צריך שלוח השנה יהי' נעשה בא"י, ומא"י יודיעו לכל בני הגולה. ולענ"ד אם לדין יש תשובה, דאחרי דבזמן שאין ראי' צריך שיהי' קיה"ח עפ"י החשבון, וזהו מהלכה למשה מסיני,, ואין בני א"י יכולים ורשאים לשנות מהחשבון מאומה, די במה שגם בני הגולה יחשבו בחשבונם וידעו שבחשבון זה קידשו בא"י את החודש, וכן מורה דיוק לשון הרמב"ם ז"ל (פ"ה מקה"ח) הנ"ל, שהעיקר מפני שידוע שבני א"י מחשבין בחשבון זה, על כן מועיל זה גם לבני חו"ל – וגם אם הי' צריך הלוח מצד קיום מצות קידוש החודש, הי' ראוי שיהי' הלוח נערך מהגדולים שבארץ ישראל – גם אם הי' צריך לוח מא"י ישאר קו' הרמב"ן ז"ל בספר המצות הנ"ל, וזה לשונו, ועל השואל להקשות מזו שאמרו אין מעברין את השנה לפני ראש השנה, ר"ה ד' ו'. ואם עברוה אינה מעוברת אבל מפני הדוחק מעברין אותה מיד. ע"ש שתירץ לשיטתו, דזהו ג"כ דוחק שתתבטל הסמיכה. מעתה לשיטת הרמב"ם ז"ל דתלוי גם היום העיקר בקביעות בני א"י. ול"ש לדידי' דוחק משום ביטול הסמיכה, אם נימא דתקנת הלוח בא"י הוא קידוש החודש הי' צריך שבשנת העיבור יעברוה אחר ראש השנה, ומר"ה עד אדר יודיעו לגולה:
בכ"ז כיון דבענין זה של קביעת החדשים והמועדים, יש דבר כ"כ נפלא שהקב"ה הבטיח שלא ימחה ח"ו אותות האומה ושמחמת מצוה זו דקה"ח מובטחים אנו שיהי' תמיד ישוב ישראל בארץ ישראל, (וכדברי שו"ת ח"ס הנ"ל), ראוי לכל מי שאהבת הש"י ועמו תקועה בלבבו לעשות התעוררת בנפשו שירגיש זה בכל פעם שיצטרך לידע קביעות החדשים והמועדים. ולהתעוררות זה, מסוגל למאד שיהי' הלוח מארץ ישראל, שמתוך זה זוכרים בישוב ישראל שמה, ומכירים בזה חסדי ד' ואהבתו אלינו לעד ולנצח נצחים: