אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן מב

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן מב

סימן מא

תשובת רבינו הגהמ"ח זצ"ל ע"ז

א) באמת דין זה יפרד לשני ראשים, א' אם בכל מקום בארץ ישראל שישבו ישראל לפנים בזמן שהי' נוהג הקידוש עפ"י ראי', הגיעו שמה השלוחין או היו מקומות שהיו ישראל דרים שמה בא"י ולא הגיעו אליהם השלוחין. – ב', את"ל דבכל מקום שהי' ישוב ישראל בא"י הגיעו אליהם השלוחין, אכתי יש להסתפק על מקומות כאלו שלא הי' אז בהן ישוב ישראל ונתיישבו עתה אחרי שנפסקה הקידוש עפ"י ראי' אם שדינן להו בתר רוב העולם ודינם כמו חו"ל וצריכים להתנהג יו"ט שני, או שדינן להו בתר רוב ארץ ישראל, ודינם כמו א"י:

והנה לענין הספק הראשון נראה בפשטא מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שכתב בהלכה ו' שמעולם לא עשו בא"י שני ימים, דבכל מקום שהיו ישראל דרים שמה הגיעו אליהן השלוחין, דאל"כ הי' גם בא"י מקומות שעשו שני ימים, וכן משמע נמי מהלכה ד' שכתב וז"ל כשהיתה סנהדרין קיימת וכו' היו בני א"י וכל המקומות שמגיעין אליהן השלוחין וכו' ושאר המקומות הרחוקות וכו' היו עושים שני ימים מספק ע"ש, ומדנקט תחילה וכל המקומות, מבואר בפשטא דשאר המקומות דקאמר הרמב"ם ז"ל קאי על אלו המקומות דמיירי תחילה דהיינו בחו"ל, וכן סיים ע"ז לפי שלא היו יודעים יום שקבעו בו בני א"י את החודש, הרי דבא"י לא הי' מקום שלא הגיעו השלוחין אליהם. וכן משמע נמי מהלכה י"א שכתב דאם המקום רחוק מירושלים י' ימים או פחות דאפשר שהשלוחין מגיעים לשם רואים אם אותו העקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראי' בכיבוש שני וכו' עושין יום א' בלבד ובסוריא וחו"ל תלוי במנהג, מבואר לפענ"ד להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל אלו דבא"י תלוי רק אם היו בה ישראל בכיבוש שני ותו אין חוששין שלא הגיעו השלוחין מחמת שעת חירום ורק בסוריא וחו"ל חוששין לזה – וכן מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א דיו"ט הלכה כ"א) שכתב על יו"ט שני דהוא מדברים שנתחדשו בגלות ואין עושין בני א"י שני ימים אלא ר"ה בלבד, הרי דפשטות לשון זה נוטה ג"כ דבא"י ליכא שני ימים, – ועל זה מוכיחן נמי ראיותיו של ידי"נ הרב הגאון ר' זלמן הנ"ל, דמדקאמר רש"י ז"ל דרק לבני גולה התקינו כן וכן במגילה דבני א"י לא עשו שני ימים, משמע דלא הי' מקום דירת ישראל בא"י שלא היו מגיעין השלוחין אליהן ונמצא דבאמת לא נתקן מעיקרא רק לבני גולה – ועי' בשו"ת מהריט"ץ (סוף סי' רי"י) לעניין עיה"ק צפת תוב"א, אם עושין בה שני יו"ט שני. מבואר ג"כ מדבריו ז"ל דהספק הוא רק אם היו ישראל דרים שם לפנים. וכן מוכח מראיתו שהביא שם דתנאים קבורים שמה, מבואר דזה לא היה כלל אצלו בכלל ספק אם הגיעו השלוחין, דכל שיתברר לנו שהי' אז ישוב ישראל יודעים אנו שהגיעו אליהם השלוחין. ובברכי יוסף או"ח (סי' תצ"ו סק"ח) ראיתי שהביא דברי מהריט"ץ ז"ל הנ"ל וכתב דהספק הוא אם הגיעו אליהם השלוחין, ולפענ"ד לא ראיתי כן בדברי מהריט"ץ ז"ל הנ"ל, וצ"ע:

ואין להקשות דאיך אפשר דבזמן הראי' היו עושין בכל א"י רק יום אחד, הא מבואר ברמב"ם ז"ל הנ"ל דבמקום שהוא רחוק מירושלים יותר על עשרה ימים עושין ב' ימים, והא מירושלים עד גבול א"י צד אחד של הישוב הי' ט"ו יום, עי' בסוגיא דב"מ (כ"ח א.) ובתוס' שם ד"ה חמשה עשר יום. די"ל דס"ל לרמב"ם ז"ל כמ"ש בש"מ שם בשם שו"ת הר"י מיגאש ז"ל וז"ל ואפשר לומר עוד שמה שאמרו ט"ו יום כדי שיגיע האחרון וכו', שהזמן הזה אינו מהלך כל היום אבל הוא כפי העיכוב בדרך עד שתזדמן חברה יחוייב שאם היו השיירות מצויות שיהי' פחות מזה וכשיהיו מצויות בלילותא וביומי שיספיק בהם ג' ימים ע"ש:

ב) אכן מה שרצה ידי"ן הרב הנ"ל להוכיח מראיותיו דגם במקום שלא הי' ישוב ישראל לפנים בזמן קידוש הראי' ונתחדש הישוב עתה ג"כ נידון כא"י. זה לא מכרעה כלל, דהרי על כרחך מ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל עיר שנתחדש במדבר א"י או ששכנו בו ישראל עתה צריכים לעשות שני ימים קאי בזמן הזה שכבר פסקו לקדש עפ"י ראי' דהוא אחרי זמן אביי ורבא [כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה מקה"ח ה"ד) דעד זמן אביי ורבא היו מקדשין עפ"י ראי'], דעד אותו הזמן אם היו בונים עיר חדש במדבר או ידורו ישראל בעיר שהיו דרים גוים כל ימי הבית לא היו עושים שני ימים כיון דבכל א"י היו מגיעים השלוחין הרי היו מגיעים גם להם. וא"כ תו לא שייך למימר על ר' יוסי דקאמר נולדה בזה אסורה דקאי בא"י ונ"מ למדבר א"י, דאז בזמן ר' יוסי שקידשו עפ"י ראי' אין זה נ"מ כלל. וכן מה שפי' רש"י ז"ל בביצה דרק בני גולה עושין יו"ט שני משום דקאי ארב ושמואל דבימיהם עדין היו מקדישין עפ"י ראי' וכן ברייתא דמגילה דקאי ג"כ עכ"פ בזמן שקידשו עפ"י רבי', ליכא נ"מ כלל לעיר חדשה או ליישוב חדש, דאם הי' מתחדש אז ישוב חדש הרי היו מגיעים אליהם השלוחין ול"ה עושין שני ימים, וכל החקירה דידן הוא רק בזה"ז אחרי שפסקו לקדש עפ"י ראי' או מה שמתחדש עתה דינו כמו חו"ל או לא:

ובדברי התוס' ביצה הנ"ל, בלא"ה כבר עמד הפ"י שם, דמאי קשיא להו אר' יוסי דהא גם בא"י עשו ראש השנה שני ימים, חוץ לתחום ירושלים, וא"כ ראוי שבכל א"י יהי' ביצה אסורה כמו בגולה דלא פסק מהם, עשיות שני ימים. אכן לפענ"ד הדבר מיושב עפ"י מ"ש הר"ן ז"ל בחידושי הרי"ף ביצה שם בסה"ד, וז"ל ואית לן למימר דבכל א"י ביצה מותרת דקא מינכר בה טעמא דשריותא עכ"ל. וי"ל דכן הוא נמי דעת התוס' דבא"י דקא מינכר טעמא דשריותא לא הו"ל לר"י לאסור הביצה. – (ועי' עוד בחידושי הרא"ה ז"ל ביצה שם הנדפס עם ס' יגל יעקב שנתעורר ג"כ להערת הר"ן והפ"י, וכתב וז"ל, אבל לבני א"י דאשתניא דינייהו דקודם חורבן עושין פעמים ב' ימים ר"ה ועכשיו אין עושין בבית הועד לעולם אלא יום א', נמצא כיון שנשתנה דינם שישתנה ג"כ איסורם, ובשאר מקומות ישראל כשעושין ב' ימים מספק הוא שלענין ר"ה א"א לעמוד עליו אלא בבית הועד לפי שחגו בן יומו וכולה א"י כבית הועד שכולה ראוי' לבית הועד וכו' עכ"ל):

ג) אולם ראיתי בספר קדושת יו"ט בענין יו"ט שני מהרב ר ישראל משה חזן נכד החקרי לב ז"ל (דף ח' ודף ט' מדפי הספר) שהביא דברי המחזור ויטרי שהביא תשובת ר' יוסף טוב עלם הגדול דשני יו"ט של ר"ה מפני שקבעום סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית הוי קדושה אחת, וז"ל ואם נפשך לומר והלא סנהדרין גדולים תיקנו לנו שני יו"ט ש"ג, ואפ"ה שתי קדושות הן, אותם לא הוקבעו אלא לגולה, ומשום ספיקא דקביעותא דירחא וכו' ובני גולה טפילין הן לא"י, ונעשה כמי שלא פשט איסורו ברוב הקהל, אבל ב' ימים עובים של ר"ה דבפני הבית נתקנו ופשט איסורן על ישראל נעשה הדבר כמו שניתנו מהר סיני וקדושה אחת הן שהם לא קבעום משום ספיקא דהא אינהו בקיאי בקביעא דירחא יוסף טוב עלם ב"ר שמואל עכ"ל,

והנה מ"ש דסנהדרין גדולים תיקנו שני יו"ט ש"ג, לכאורה הרי רב הלל האחרון תיקן זאת, וגם יש להבין התחלות הדמיון שני יו"ט ש"ג לשני ימים של ר"ה, דבשני ימים של ר"ה הטעם משום דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה דנוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ולפי מסקנות רבא בביצה שם (ה' ב') נשאר תקנת זאת גם אחרי תקנת ריב"ז, ומאי ענין זה לשני יו"ט ש"ג. וי"ל בזה לפענ"ד לפמ"ש רש"י ז"ל בביצה שם (ד', ב') בד"ה לימא קסבר רב אסי ובד"ה ספוקי מספ"ל שכתב דחכמים קבעום על הגליות לדורות ואפי' אם ירבו בהם חכמים יודעי העתים ע"ש. הרי דמבואר ג"כ דס"ל דתחילת התקנה הי' באופן זה גם אם אח"כ יהיו בקיאין בקביעא דירחא. לפ"ז י"ל דהתקנה ניתקנה בעוד שהיו עדיין סנהדרין בלשכת הגזית. רק דבפרט א' הוא באופן אחר מדברי רש"י ז"ל, דבהך צד דאמרי' שתי קדושות הן מפרש רש"י ז"ל שאינו תק"ח רק מאליהן קימום מספק. ולרבינו יוסף ט"ע ז"ל הנ"ל, נראה דס"ל דגם בצד זה נקטינן דהוי תק"ח, רק דנקטינן דכך עשאו שיהי' בגדר ספק לעולם אפי' כשיהיו בקיאין בדבר, וכעין זה מבואר בדברי הריטב"א ז"ל סוכה (מ"ג א') דאעפ"י דהשתא בקיאין בקביעא דירחא, מ"מ לא דחי יום שבת ביום ראשון, דכשקבעו הלל ובית דינו חשבון זה ע"מ כן קבעוהו שיהיו בני חו"ל נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותיהם ויהי' להם כאלו הם ספק גמור ע"ש. וה"נ י"ל דס"ל לר"י ט"ע ז"ל דמיד כן היתה התחלת התקנה של סנהדרין שיהי' מטעם ספק, וטעם של תקנה זו שלא יהי' רק בגדר ספק, הוא מפני שלא פשטה רק בגולה שהם טפילין לארץ ישראל, ולולי זאת הי' באמת ראוי שסדר התקנה תהי' שיהיו כל המועדים שוים וראוי שיהי' דינם כיו"ט של ראש השנה. ועי' שם בס' קדושת יו"ט הנ"ל שכתב לפרש סנהדרין גדולים שהכונה על אלו שהיו בימי ר"ה נשיאה, ולפענ"ד כמו שכתבתי:

גם הנה מדברי ר"י ט"ע ז"ל הנ"ל מבואר דס"ל דהתקנות שתיקנו סנהדרין בלשכת הגזית הם מה"ת מלא תסור, אבל שאר תקנות אין להם כח זה רק דאסמכינהו על לא תסור דבעיקר קרא דשופטים י"ז, קאי על הא דקמת ועלית אל המקום וכו' ועשית עפ"י הדבר וגו' מן המקום ההוא. ובספרי על פסוק זה נקט על הוראת ב"ד הגדול שבירושלים חייבים ואין חייבים על הוראת ב"ד שביבנה וכו' לא תסור וכו' זו מצות לא תעשה ע"ש. מבואר מפשטות הדברים דמה"ת המקום גורם]. ומזה מבואר ג"כ דס"ל לר"י ט"ע דגם שני יו"ט ש"ג תיקנו סנהדרין, מדהקשה מזה וחילק משום דאינו רק בא"י ואם לא הי' תקנה זו כתקנה דשני ימים של ר"ה, לא היה מקשה מזה על זה, דשני ימים של ר"ה שאני, דהי' בלשכת הגזית דמשם תורה יוצאת והוי של תורה ממש

ומ"ש ר"י ט"ע ז"ל הנ"ל, דבני גולה טפילין הן לא"י ונעשה כמי שלא פשט איסורו ברוב הקהל, אין להקשות דהא בתוס' גיטין (ל"ו ב') בד"ה אלא בסה"ד כתבו דבדבר שלא תיקנו שיתפשט ברוב הקהל וכו' גדול יכול להתיר ולא קטן ע"ש, די"ל דרק לענין זה דינו כנתפשט, אבל מ"מ חלוק הוא משני יו"ט של ר"ה ולא תיקנו דינם כקדושה אחת.

ד) ועכ"פ מדברי הר"י ט"ע ז"ל הנ"ל, משמע דבא"י אין עושין בשום מקום שני ימים גם במקום שמתחדש הישוב עתה בזה"ז, אחרי שפסק הקידוש עפ"י ראי', מדכתב שלא הוקבעו אלא לגולה וכו', ובני גולה הם טפילין לא"י ונעשה כמו שלא נתפשט ברוב הקהל, ואם גם בא"י עצמו יש במציאות שני ימים מה רצה לומר שהם טפילין כיון דבא"י יש ג"כ תיקון זה, ובזה אין לומר דכונתו רק על התחלת התקנה שהיתה עדיין בזמן הראי', ואז ל"ה בא"י שני ימים, דא"כ עתה שכבר יש במציאות דגם בא"י יהי' שני ימים כגון בישוב חדש ישתנה הדין דגם ביו"ט שני ש"ג יהי' קדושה אחת. והרי הר"י ט"ע ז"ל קאי גם על זמני שכבר הי' אחר קביעות ר"ה נשיאה, ואפ"ה לא כתב שנשתנה הדין דבזה"ז יהיו שניהם קדושה אחת. גם כיון דדבריו ז"ל סובבים על יסוד התקנה שתיקנו סנהדרין בלשכת הגזית, ונקט דלא תיקנו אלא בגולה והם טפילין, לא"י מנ"ל לחדש תקנה מה דהם לא תיקנו, ור"י ט"ע ז"ל נקט מפורש בדבריו דלא תיקנו אלא כך, וגם מה דנקט אח"כ והם טפילין לא"י קאי על מה דהתחיל מקודם דלא תיקנו זאת בא"י אלא בגולה – וכן משמע קצת לפענ"ד פשטות לשון שו"ת הרא"ש ז"ל (כלל כ"ו סי' ו') שכתב דבמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט שני ש"ג, והא דקתני בפרק ר"א דמילה, בשני יו"ט של ר"ה נימול לי"ב ה"ה ביו"ט של גליות אלא שהמשנה נישנית בא"י. ע"ש, וכיון דהוא מיירי לדינא ונקט הפרש בין א"י לחו"ל ולא הזכיר דהתנא בא"י בזמן ההוא, משמע קצת דאין חילוק רק בין א"י לחו"ל, גם בזה"ז:

גם הנה בריטב"א ז"ל סוכה (מ"ג א') הנ"ל בתוד"ה ופריך שכתב בתוך דבריו וז"ל שכך היתה תקנת הלל ובית דינו שנלך אחר הרוב וברוב חו"ל ל"ה שלוחין ולא ידעי בקביעא דירחא ומש"ה עבדינן בכל חו"ל שני ימים כמנהג אבותינו וברוב ארץ ישראל היו שלוחין מגיעין ויודעין בקביעא דירחא ועושין יום א' חוץ מר"ה וכו' לפיכך עכשיו עושין בכל ארץ ישראל כמנהג אבותיהם לעשות כל המועדות יום אחד חוץ מראש השנה עכ"ל. נמצאנו למידין דדעת הריטב"א ז"ל דגם אם הי' מקום בא"י שלא הגיעו השלוחין לא שדינן להו בתר רוב העולם אלא בתר רוב ארץ ישראל. א"כ ה"ה במקום שנתחדש עתה דלא צריכין אנו להסתפק למיזל בי' בתר רוב העולם אלא בתר רוב ארץ ישראל:

ועיין בירושלמי עירובין (פ"ג ה"ט) ר"י בא ר' חייא בשם ר' יוחנן, בני אמי וגו' מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על מה שכרמי שלי לא נטרתי, מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ. סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת ע"ש. – מזה משמע ג"כ בפשטא דבא"י ליכא שני ימים, ומשמע ג"כ כמש"ל דבא"י לא הי' מקום ישוב שלא הגיעו השלוחין אליהם. או כדברי הריטב"א ז"ל הנ"ל דבא"י הולכים אחר רוב א"י גם במקום שלא הגיעו השלוחין – וגם מבואר בפשטא מדברי הירושלמי אלו, כמו שכתב אלי ידי״נ הרב הגדול המקובל ר' אלי' סלימאן מני (הי"ו) זצ"ל מעיה"ק חברון ת"ו וכמו שמצאתי אח"כ בס' רוח חיים על ש"ע או"ח, דעפ"י הסוד, חו"ל גורם לשני ימים. והגם שלא ראיתי הדברים במקורן, מ"מ משמע בפשטא דאין כח בחו"ל לתקן מה שצריך ביו"ט רק בשני ימים ויבואר בזה מ"ש בירושלמי דאיני מקבלת שכר רק על אחת משום דאין הפעולה יותר ממה שניתקן בא"י ביום א'. והגם דבפשטות משמע דהכונה דכיון דאינו אלא מצד ספק נמצא דע"י ב' ימים אין לו רק א' שהוא ודאי, מ"מ מסתבר ג"כ הכונה כנ"ל. והנה כיון דבכל מקום שהלכה רופפת הולכין אחרי הקבלה, על כן גם בנ"ד יציבא מילתא דלא לעשות בא"י יום א'. וכמו שנתבאר עפ"י הלכה לפ"ד הריטב"א ז"ל הנ"ל ור"י ט"ע ז״ל הנ"ל:

ה) גם בדעת הרמב"ם ז"ל מ"ש עיר שנתחדשה במדבר א"י, י"ל דענין זה לבאר מהי נקרא מדבר מתבאר ממה שאמרו בפסחים (נ"א ב) א"ל רב ספרא לר' אבא כגון אנן דבקיאין בקביעא דירחא בישוב לא עבידותא מפני שינו, המחלוקת, במדבר מאי א"ל הכי אמר רב אמי בישוב אסור במדבר מותר. וראיתי בשו"ת הרדב"ז ז"ל (סי' ע"ג דפוס ליוורנו) שהביא דברי הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל, וזה לשונו. ונשאר לנו לברר דמאי דאמרינן לקמן בדרב ספרא במדבר מותר והתם גבי עובדה דרמי בר תמר, חולין (ק"ו א), אמרו חוץ לתחום אכלנהו, כולהו חדא מילתא היא, ודיוקא הכי הוא מסתמא דישוב תוך התחום ומדבר חוץ לתחום, אי נמי התם דלא נהגי אלא בפומבדיתא נקט חוץ לתחום דחוץ לתחום שאני, אבל הכא שפשט מנהג יו"ט שני בכל בבל, צריך שיהי' חוץ לתחום לכל מדינה, והיינו מדבר מן הסתם. עד כאן לריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז״ל ע"ש. ועי' במ"א (סי' תצ"ו ס"ק ז') שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דחוץ לתחום מיקרי מדבר. ועי' במלחמות שם בפסחים ר"פ, מקום שנהגו שכתב מתחילה כמו האופן הא' שכתב הריטב"א ז"ל הנ"ל ואח"כ הוסיף וז"ל והוא מנהגא דכולה בבל הוא ולא איתמר חוץ לתחום אלא בעיר אחת ובדברים המותרים ונהגו בהם איסור עכ"ד ז"ל, ולפענ"ד יש איזה חיסור לשין בדברי הרמב"ן ז"ל וכונתו כאופן השני של הריטב"א ז"ל הנ"ל. – עכ"פ מבואר מדברי הריטב"א ז"ל באופן השני דמדבר סתם נקרא חוץ לתחום לכל מדינה. וי"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן דזהו נקרא מדבר, ומש"ה לא חילק (בפ"ח מה' יו"ט הלכה כ') בין תוך התחום לחוץ לתחום, רק בין ישוב למדבר, משום דס"ל כאופן השני של הריטב"א ז״ל הנ"ל, וכנראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל, דלענין יו"ט אין חילוק בין תוך תחום לחוץ לתחום רק מה שהוא חוץ לתחום לכל מדינה דזהו מדבר סתם, ועי' עוד ביו"ד (סי' כ"ח סעיף כ"ד) אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת ע"ש – ועי' עוד בתוס' ב"מ (כ"ח א') בד"ה חמשה עשר דישוב של א"י הי' ט"ו ימים ועוד כ"ה ימים כרמים ויערים ע"ש – לפ"ז י"ל דמדבר א"י דנקט הרמב"ן ז"ל היינו שהוא חוץ לתחום כל הישוב שהוא מדבר לגמרי דאינה ראוי' אפי' לכרמים ויערים, דכיון דאין מהם שום תועלת לא"י אין למקומות אלו שייכות לא"י ודינם כמו חו"ל, וי"ל עוד דס"ל להרמב"ם ז"ל, דמה שהוא מדבר לגמרי לא נתקדש כלל בקדושת א"י [וכן יפה העירני בני נ"י ממ"ש התוס' ב"מ הנ"ל דא"י הי' ישוב לכרמים ויערים ולא נקטו מדבר משום דס"ל נמי דמדבר לא נתקדש כלל]:

ולפי"ז י"ל עוד דמ"ש עוד הרמב"ם ז"ל, או מקום ששכנו בו ישראל, עתה קאי ג"כ אמקומות שכיבשו עולי מצרים ולא כיבשו עולי בבל, כדאמרי' בחולין (ז' א') דהרבה כרכים לא כיבשו עולי בבל כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ועי' בס' תבואות הארץ (פרק א') בגבולי ותחומי הארץ שהביא דברי מור וקציעה (או"ח סי' ש"ז) ובתוה"ד שם בס' הנ"ל כתב וז"ל ומה יועיל ומה מזיק לנו אם ניכבשה הארץ אח"כ בזמן מלכי החשמנאים כיון שלא ניכבש בזמן עזרא והארץ נתקדשה דוקא בזמן ההוא ומה שנכבש אח"כ נשאר בערכה הראשון ע"ש. עכ"פ אין תימה לומר דמדבר לגמרי גם עיר ששכנו בה גוים עד עתה, שלא נתקדשו בקדושת א"י בזמן עזרא. – [ומה שטען ידי"נ הרב ר"ח נ"י דהלא היו רועים בחורשין, לפענ"ד אינו ראי' דשס קידשו, גם אפשר דמדבר לגמרי גרע מחורשין] – ואפי' אם נימא דהיינו טעמא דמדבר א״י ועיר ששכנו בה גוים עד עתה, צריכים לעשות שני ימים, הוא משום חסרון הגעת השלוחין, מ"מ י"ל דאילו הי' זה מכלל א"י עצמו לא הי' חסרון זה מגרע כלל. דכיון דבכל א"י הגיעו השלוחין כמש"ל, ע"כ כל מה שהוא בחלק הישוב נגרר אחר הישוב. משא"כ עתה מה שהוא חוץ מחלק הישוב לגמרי או זה שלא נתקדש בקדושת א"י דבזה ל"ש לומר דניגרר אחרי הישוב, תלוי העיקר בהגעת השלוחין, וכל שלא הגיעו אליהם השלוחין, עושין ב' ימים:

אך דידי"נ הרב ר"ח הנ"ל, השיב לי ע"ז, דא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל בהלכה י"א האריך לציין אם אותו המקום מא"י היו בו ישראל בשעת הראי' בכיבוש שני עושין יום א'. למה לו להאריך אח"כ בהלכה י"ב ולצייר שני אופנים מדבר א"י ועיר ששכנו בו ישראל עתה, לנקוט בקצרה דכל שלא הי' מכלל כיבוש שני עושין שני ימים, – ולפענ"ד אי משום הא לא אריא דעיר שנתחדשה במדבר ומקום שלא שכנו בו ישראל עד עתה, איצטריך לי', דאעפ"י שלא הי' מנהג להיפך אפ"ה עושין שני ימים, דשדינן להו בתר רוב העולם:

ו) ובעיקר הדבר מה דלא חששו על מניעת הגעות השלוחין בא"י עצמו, הגם דהרמב"ם ז"ל עצמו מזכיר שהי' שעת חירם בין יהודא לגליל, נלענ"ד דכיון דעכ"פ השעת חירום לא הי' לעולם, והיו זמנים שהגיעו אליהם השלוחין, אין לדמותם, למקום שלא הגיעו אליהם השלוחין בשום פעם.

אלא דעפ"ז יש להעיר, אמאי כתב הרמב"ם ז"ל בהלכה י"א הנ"ל, דחושבים מהלך עשרה ימים מירושלם, הא לפעמים קבלו עדות גם ביבנה, כר"ה (כ"ה א') כשבאו ליבנה קבלן ר"ג, לפ"ז יהי' די לעשות יום א' עד עשרה ימים מיבנה, גם אם מירושלם הוא רחוק הרבה יותר מעשרה ימים. – ואולי יש נ"מ בין אם הי' שם הקידוש בדרך מקרה או שהי' בדרך קביעות, מה"ט א"ש הקבלות עדות דיבנה שלא היתה אלא דרך מקרה לא חשיב לחשוב משם עשרה ימים. – שוב אמרו לי שגם עטרת ראשנו הגאון הקדוש מבריסק (שליט"א) זצוק"ל עמד בכעין זהע"ד הרמב"ם ז"ל מהך דקיבלן ר"ג דיבנה, ואמר בזה דבבנה קבל רק העדות אבל עיקר קידוש החדש הי' אח"כ בירושלים. ואינו מובן לי כ"כ הדברים:

ויותר נראה לפי דברי ר"י טוב עלם ז"ל הנ"ל דיו"ט שני של גליות ג"כ תקנה קדומה היא מהסנהדרין שישבו בלשכת הגזית. [והגם דהרמב"ם נקט לשון מנהג על יו"ט שני, מ"מ הא בה' ממרים (פ"ב ה"ב) נקט דב"ד הנהיגו מנהג] מה"ט הניחו הדבר כמו שהי' בשעת התקנה שהי' אז עדיין הסנהדרין בירושלים, וחשבו העשרה ימים מירושלים:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה