אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן מ

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן מ

סימן לט

בענין הנ"ל.

א) בתוס' רע"א זצוק"ל על גליון המשניות עירובין (אות ל"ז) עמד ע"ד הש"ע או"ח (סי' תקטו) בא"י שהביא דורון לישראל ביו"ט א' דמותר לערב יום ב' בכדי שיעשו הא לפסקא דהמחבר ז"ל (סי' תצה סעי' ד') דביו"ט קיי"ל כר"י דמוקצה אסור וא"כ תו נימא מגו דאתקצאי וזה לא מקרי מחמת יום שעבר דהא אפי' הוא לילה ממש אסור בשיעור כדי שיעשו, ע"ש, – ולפענ"ד י"ל בזה בהקדם דברי רש"י ותוס' ביצה (לא, ב) הנ"ל דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרי' מגו דאתקצאי, ולכאורה יש להבין טובא, דהא מבואר בסוגיא דסוכה (מו, ב) הנ"ל טעם למה לא אמרינן באתרוג בשמיני מגו דאתקצאי, ולמה לנו לטעמים ת"ל כיון דמיום הראשון ואילך אין נטילתו רק מדרבנן והו"ל רק מוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א בכה"ג מגו דאתקצאי, ומצאתי בכסא דהרסנא (סי' קכא) שעמד בזה במאי דאסור אתרוג בשמיני לרש"י ז"ל אליבא דלוי שם משום דהוקצה למצותו ביה"ש מחמת יום שעבר ואידך דפליגי ע"ז הוא משום דלית לי' מוקצה מחמת יום שעבר והרי עיקר ענין הוקצה למצותו אינו אלא דרבנן ע"ש, וכפי מה שהקשה בכסא דהרסנא הנ"ל הקושיא אלימא טפי, דהא היסוד דמגו דאתקצאי מחמת איסור דרבנן לא אמרינן הוא לפי"ד רש"י ז"ל ממשנה דביצה שם בית ונפחת, וא"כ איך יפרש לוי המשנה, (וכן יקשה אליבא דידי' מהא דאמרי' בטבל אם עבר ותקני מתוקן):

אמנם נראה בזה לענ"ד עפ"י דברי הישועות יעקב (או"ח סי' תצ"ה ס"ק ו') הנ"ל דמש"ה ל"א מגו דאתקצאי במוקצה מחמת איסור דרבנן משום דיש לו היתר לדבר מצוה דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, לפ"ז י"ל דכ"ז שייך רק במוקצה שהוא מחמת מלאכה דרבנן, אבל במוקצה מחמת מצוה דחמור משאר מוקצה כמ"ש התוס' ביצה (ד, א) הנ"ל וברשב"א ז"ל שם ד"ה רב וז"ל וי"ל דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים ע"ש ועי' בס' עטרת פז על מס' ביצה שם שכתב הטעם בזה דמדאמרינן בביצה (ל, ב) דעצי סוכה הוי מדאורייתא לכן כל הוקצה למצוה יש לו עיקר בדאורייתא ע"ש, י"ל דמוקצה כזה לא הותר בביה"ש גם לדבר מצוה, – אי י"ל דלא הותר בביה"ש רק שבות כזה שכל איסורו אינו מצד עצמו רק מצד דבר אחר ואי אפשר לסלק הדבר ההוא כ"א ע"י מלאכה דרבנן, אבל איסור כזה שהוטל על החפץ עצמו י"ל דאיסור דרבנן כזה לא הותר בביה"ש ותו אמרינן בזה מגו דאתקצאי, ומש"ה נהי דבטבל ובית שנפחת ל"א מגו דאתקצאי זהו משום שהאיסור אינו על עצם הדבר ויכול להסתלק ע"י מלאכה דרבנן, משא"כ באתרוג שהוקצה למצותו וגם האיסור על החפץ דאינו מסתלק ע"י מלאכה דרבנן שפיר בעי טעם מדוע לא נימא מגו דאתקצאי, – ועפ"ז יתיישב עוד לפענ"ד מה שהעיר השעה"מ (פ"א מה' יו"ט הלכה כד) ע"ד התוס' ביצה הנ"ל שהקשו דאמאי לא נקט הש"ס בטעמו דרב בנולדה בזה אסורה בזה דהוא משום מגו דאתקצאי, ותמה בשעה"מ דהא איסור ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אינו רק מחמת איסור דרבנן וכשעבר ביה"ש נסתלק איסור מוקצה מן העולם ל"א בכה"ג מגו דאתקצאי ע"ש, ולהנ"ל י"ל דרק אם המוקצה הי' מסתלק בביה"ש ע"י מלאכה דרבנן דיש לו היתר משום מצוה אבל אם חל איסור על הביצה עצמה בביה"ש מצד נולד, זה לא הותר לדבר מצוה ואין זה בכלל מה שאמרו כל דבר שהוא משום שבות ל"א גזרו ביה"ש:

מעתה לפ"ז מיושב ג"כ קו' הגרע"א זצוק"ל הנ"ל, דה"ה בנכרי שהביא דורן לישראל מדבר שיש במינו במחובר, דשורש האיסור דאסרינן הפירות, נובע מצד המלאכה שעשה הנכרי עבור הישראל שהוא מצד שבות, אי אפשר שאיסור הפירות המסתעף ממלאכה זו יהי' חמור מהמלאכה עצמה, דכמו שגוף השבות מותר בביה"ש גס הפירות מותרים בביה"ש, ול"ש בזה מגו דאתקצאי, – ואפי' לדעת התוס' דהא דלא אמרינן מגו דאתקצאי במוקצה שהוא מחמת איסור דרבנן, הוא דוקא כשהמוקצה מסתלק מן העולם. ג"כ ניחא, דהריגם איסור הפירות ביו"ט ב' בכדי שיעשו שהוא כדי שלא יהנה ממלאכות יו"ט ראשון ג"כ מסתלק אחר שיעבור זמן של כדי שיעשו, והוי כטבל שמסתלק המוקצה מן העולם דל"א בזה מגו דאתקצאי גם לדעת התוספת, ולכן כיון דאיסור המוקצה מצד שהיו מחוברים בביה"ש של יו"ט א', זה האיסור אין לו שייכות ביו"ט ב', דמצד שהיו אסורים בביה"ש של יו"ט ב' זהו רק מחמת יום שעבר דל"א מגו דאתקצאי בכה"ג, ואיסור דבעי בכדי שיעשו מסתלק אח"כ מעצמו, שפיר פסק בש"ע כשיטת רש"י ז"ל דמותר ביו"ט אחר בכדי שיעשו:

ב) עוד י"ל לענ"ד בקו' הגרע"א ז"ל הנ"ל, עפ"י דברי הש"ס עירובין (ס"ח. א) ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה, ע"ש, נמצא דגם אם אומר לנכרי שיעשה מלאכה ביו"ט בשבילו הוא איסור קל משאר שבותים, א"כ כ"ש שהאיסור במוצאי יו"ט ראשון דצריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכות יו"ט שהוא קל טובא, וי"ל שתוכן האיסור הוא רק ע"ד שכתב הבית מאיר (אה"ע סי' ה') הנ"ל בסי' ל"ג. דגם המלאכה שעושה הנכרי עבור עצמו, הגם דגוי ששבת ח"מ, מ"מ רמז עבירה יש כאן לענין ברכה, והגם דבזה אינו אסור לישראל, מ"מ במה שעשה עבור ישראל חמיר טפי לאסרו לישראל שלא יהנה ממנו עד אחר כדי שיעשו דמסתלק שם עבירה מזה, עכ"פ מובן להנ"ל דיסוד האיסור בכדי שיעשו קל טובא. ובאיסור קל כזה אין בכח האיסור של ביה"ש לגרור אחריו כל היום כולו לאיסור, ומצאתי עיקר סברא זו בדברי הריטב"א ז"ל סוכה (מ"ו ב), וזה לשונו, עי"ל דהכא באתרוג כיון דמדינא למצותה איתקצאי והי' בדין שתהא מותרת לאלתר שיצא בה ואנו מחמירין לאסרה עליו כל היום, משום דזימנין דנפיק בה בין הערביים, מסתיין בחומרא זו לאסרה עליו ואפי' בין השמשות מספק היום, ולאו שנפרט בחומרא זו כאיסור הבא מן הדין לומר בו מגו עכ"ל, הרי דחילק הריטב"א ז"ל במיגו דאיתקצאי בין אם יסוד האיסור הוא מצד הדין או מצד חומרא.

גם י"ל לענ"ד עפ"י דברי המ"א (סי' תרל"ט ס"ק י"ד) דבליל ב' א"צ לאכול כזית בסוכה דבקיאין בקביעא דירחא סמכינן אהפוסקים דא"צ לאכול בסוכה כשמצטער ע"ש, וע"ש בט"ז (ס"ק,) הרי דהפוסקים ז"ל הקילו בזה"ז ביו"ט שני, וה"נ י"ל לענין מגו דאתקצאי כיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא אחר חשבון רב הלל, ל"א מגו דאתקצאי ביום ב' בשיעור דבכדי שיעשו איתקצאי לכולי יימא, והתוס' בסוכה (י' ב) הנ"ל דנקטו בשני יו"ט של גליות דהו"ל לאסור נולדה בראשון גם בשני מצד מגו דאיתקצאי אי לא דל"א מוקצה מחמת יום שעבר משום דהם קאי אדרב שהי' קודם שתיקן רב הלל נשיאה את החשבון שבידינו, – רק דאכתי יש להעיר ממה דאמרי' בביצה (ה' א) בשני יו"ט של ר"ה הא לן הא להו, ופירש רש"י ז"ל דלבני גולה כיון דלא פסקה התקנה ועשו שני ימים ביצה אסורה כבראשונה, הרי דאין להקל לבני גולה מידי מבראשונה. אכן י"ל לפענ"ד דשאני התם בשני יו"ט של ר"ה דלא מפני הספק אסרו היכא דנולדה בזה לאסור בזה, מה"ט אין הטעם ידוע להם אח"כ בהשתנות התקנה, משא"כ בדבר שהי' אסור מתחילה רק מצד ספק, הרי גלוי הטעם דמתחילה לא היו בקיאין, ואחר שתיקן רב הלל נשיאה את החשבון, נעשו בקיאין בקביעא דירחא. והגם דכתבו הפוסקים דמשום מנהג אבותינו אנו נוהגים בכל דבר כאלו היינו מסופקים, מ"מ י"ל כיון דחזינן דהמקילים בכזית בסוכה בליל ב' ס"ל, דמשום שיש צד להקל, דבלא"ה ס"ל לפוסקים דא"צ לאכול בסוכה כשמצטער, סמכינין עליהם בזה"ז, ה"נ י"ל לענין מגו דאתקצאי היכא דהוא מחמת יום שעבר בשאר דוכתי מ"מ מקילין ביו"ט ב' בזה"ז, וכ"ש לענין כדי שיעשו שהוא רק כדי שלא יהנה ממלאכות יו"ט שהאיסור קל בעצמו כנ"ל:

ובפשטא י"ל בק' הגרע"א ז"ל הנ"ל דכמו דל"א מוקצה מחמת יום שעבר ה"נ לא אמרי' מוקצה בסיבת יום שעבר, ומה"ט א"ש דברי הש"ע דהגם דאסור בליל שני בכדי שיעשו, אפ"ה לא אמרי', בזה ומה"ט דאיתקצאי משום דעיקר האיסור בא בסיבות יום שעבר, ומה"ט אין בכוחו לגלגל איסור על יום זה. ומצאתי ת"ל בדברי הריטב"א ז"ל עירובין (ל"ט, ב) תוך ד"ה ההוא טביא שכ"כ להדיא, וז"ל וא"ת וכיון שנאסר מעשה א"י לערב יו"ט שני בכדי שיעשו האיך יהי' מותר למחר נימא מגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי' יומא, י"ל שלא אמרו כן אלא כשנאסר בביה"ש של שבת או יו"ט גמור אבל יו"ט שני דחול הוא כיון שעבר ספיקו של ראשון שוב אין לאסור וזה הטעם בביצה. עוד פירשו בתוספות דליכא למימר מגו אלא באיסור שנאסר בין השמשות מפני קדושת היום הבא, אבל לא במה שנאסר מפני היום שעבר עכ"ל. הרי שכלל בדבריו קו' הגאון רע"א זצוק"ל ותירץ כדברינו הנ"ל בעזה"י.

ג) עוד חשבתי לפענ"ד בישוב קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל דאיסור דבכדי שיעשו שאני. שידוע הוא מיד בביה"ש שאחר כדי שיעשו יהי' נפסק האיסור, מש"ה י"ל דבכה"ג ל"א מגו דאיתקצאי, (והגם דעל כרחך התוספות לא ס"ל הכי דאל"כ מאי הביאו ראי' בסכוה (י' ב) מהך דלגין טבול יום דהא התם האיסור יהי' נפסק בודאי אחרי ביה"ש מ"מ עכ"פ בדעת הש"ע י"ל כן), שוב ראיתי סברא זו מבואר בבשמים ראש (סס"י ר"ל) שכתב הסברא דל"א מוקצה מחמת יום שעבר, וז"ל דהתם סתירה יש בדבר דאם אסור הוא ביום השמיני אין ביה"ש יו"ט ובבה"ש עצמו כבר הוא מוכן ועומד להיות ניתר עם יציאת ביה"ש ע"ש, ובכסא דהרסנא שם (סי' רל"א) עמד על זה, וזה לשונו, דמוקי לי' בשיטה חדשה דאין מוקצה היכא דידע בי' בודאי ועי' גבי נר שהדליקו באותו שבת וכו' עכ"ל, ואין הז"ג לעמוד על דברי הכסא דהרסנא ולהעמיק בהם, אמנם אם יקשה על חילוק זה שבודאי יהי' לו היתר מנר שהדליקו באותו שבת, י"ל לפע"ד דבלא"ה כתב הריטב"א ז"ל בסוכה (מ"ו ב) הנ"ל דיש שנתנו טעם דל"א מגו דאיתקצאי, רק בדחי' בידים, לפ"ז י"ל חילוק זה גם בסברא זו דדבר העומד להיות מותר ולא דחי' בידים, ל"א מגו דאיתקצאי, גם אם אין המוקצה מחמת יום שעבר דילמא יום הוא, כגון איסור כדי שיעשו ביו"ט ב', דאסור גם בלילה, ועי' בזה.

עוד זאת יש מקום לצדד לענ"ד. לפמ"ש הקרבן נתנאל (פ"ג דביצה סס"י ג) דמ"ש הרא"ש ז"ל דכל דלא חזי לאכילה אסור נמי לטלטל והוי מוקצה, אין זה לשיטת רש"י ז"ל, דלרש"י ז"ל נראה דאינו תלוי זה בזה, מדכתב הטעם בעכו"ם שהביא דורן ביו"ט ויש במינו במחובר דהוי מוקצה כגרוגרת וצמוקים, ולא כתב מטעם דאסור באכילה ע"ש, לפ"ז י"ל דנהי שכתב המ"א (סי' תקט"ו ס"ק ב') בדעת הש"ע דגם מליל שני ואילך אם אסור באכילה אסור נמי לטלטל ולא כדעת היש"ש (פ"ג דביצה סי' ט'), מ"מ לענין השעה דצריך להמתין בליל ב' בכדי שיעשו, יש מקום גדול בסברא לחלק, דעד כאן ל"ש לאסור בטלטול כ"א שהאיסור אכילה הוא כל היום אבל דבר דחזי לאחר שעה בו ביום יש לדון דאין כלל איסור טלטול ע"ז, ואם נכון הדבר הזה בדעת הש"ע, מיושב בפשטא קו' הגרע"א ז"ל הנ"ל, דאין לומר מגו דאיתקצאי ביום ב' מחמת השעה דבכדי שיעשו איתקצאי לכולי יומא דאיסור מוקצה באמת מסתלק מיד אחר שעבר יום ראשון כנ"ל, (ועי' במ"ב שם סי' תקט"ו סק"ו):

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה