אור ברסלב
ציץ הקודש חלק א ציץ הקדש › סימן לח

ציץ הקודש חלק א· רבי יהושע צבי מיכל שפירא

ציץ הקדש · סימן לח

סימן לז

אם מותר לבשל סממנים ביו"ט ומידי דאכילה ושתי' שאינו שוה לכל נפש.

א) ראיתי למורי הגאון זצ"ל באמרי בינה (דיני יו"ט סוף סי' ב') שכתב דמותר לבשל סמים המרים לרפואה אשר רוצה לשתות, ואף דל"ה שוה לכל נפש רק לחולים, והבריאים אין שותין אותו דבר המר, מ"מ כיון דהוא צורך אכילה ושתי' מותר כמ"ש החינוך פ' אמור דבמידי דאכילה ל"ב דבר השוה לכל נפש, ע"ש:

ולענ"ד השפלה נראה לדון טובא בזה דיש לחוש בזה גם משום איסור דאורייתא, לפ"ד היריאים (סי' קי"ג) הובא באמרי בינה שם, דמדכתיב אשר יאכל משמע הנאה ג"כ והיינו דכל התירא דיו"ט בין בענין אוכל נפש ושאר הנאות הכל בכלל אשר יאכל, וכיון דהוציא הכתוב בלשון אכילה הרי לא מיירי משלא כדרך אכילה, דהא מותר בכל האיסורים שלא כדרך אכילה רק בבב"ח וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה, ולרוב פוסקים ליכא איסור תורה כלל בשכלד"א, וא"כ כיון דלשון אכילה מוצא שלכד"א גם ביו"ט אם עירב דבר מר לתוך המאכל, אינו ניכלל זה בקרא דאשר יאכל, ואין בזה היתר אחר זולת דנימא דמשום דשייך באוכל נפש יהי' מותר מטעם מתוך, א"כ שוב הדרינן לכללא דבדבר שאינו שוה לכל נפש לא אמרינן מתוך:

ועי"ש באמרי בינה שהביא דברי התולדות אדם להרמב"ן ז"ל דצרכי חולים אינו מקרי שוה לכל נפש, וזה לא כמ"ש הפ"מ בשם הפ"י דמה שהוא לרפואה לא בעינן שוה לכל נפש, וגם דהמעיין בדברי הפני יהושע שבת (ל"ט, ב') ע"ד התוס' ד"ה מתירין יראה שלא כתב לרפואה רק לבריאות וזה מבואר מדברי התוס' עצמם שם ממ"ש דזיעה ביו"ט שרי מה"ת ולא אסרו רק משום גזירת בלנין הגם דלאו כולי עלמא רגילין בזה, – והנה ראיתי דרך העברה בס' מור וקציעה (סי' תקי"א) שחילק בין דבר שהוא לתענוג או לדחות הצער דלדחות הצער שרי, רק ברפואה יש לגזור משום שחיקת סממנים, וזה ל"ש בעישון הטובאק, עכ"ד לפי הרשום בזכרוני, ולפ"ז י"ל ברפואה דעכ"פ ליכא איסור תורה דהוי לדחות הצער, אמנם י"ל דשאני התם דלדחות הצער לא אסרה תורה כדי שלא יהא מצטער ביו"ט, וזה שייך רק בשתיות הטובאק שהדחי' ברורה וגם הוא מיד ביו"ט עצמו, משא"כ במידי דרפואה, והגם דעל רופא מומחה סומכין גם לחלל שבת, שאני התם דגם מפני ספק פ"נ דחינן שבת, אבל הכא דמיירי בחולה שאין בו סכנה [דביש בו סכנה לכאורה מסתברא דהותרה ביו"ט וגם היכא דאפשר ע"י נכרי מותר הישראל לעשות זאת] י"ל דלא הותר מלאכה מצד ספק וכמה פעמים הרופא בעצמו מסופק ונותן הרפואה רק לנסיון וגם היכא שידוע לו החולי ורפואתו, אולי אינו ברור לו שיועיל מיד ואינו בגדר שאינו שוה לכל נפש דזהו רק היכא שהוא תענוג לו ולא לאחרים, אבל בדבר דאפשר דגם לו לא יועיל בזה גם בלא גזה"כ דאינו שוה לכ"נ אסור:

ב) ועיקר דברי החינוך הנ"ל דבמידי דאכילה ל"ב דבר השוה לכל נפש, לכאורה י"ל דתליא בפלוגתא הראשונים ז"ל לעינן שאר הנאות הגוף השוה לכל נפש, אם התירם מגופא דקרא או דהתירם רק מטעם מתוך, דלהפוסקים ז"ל דס"ל שההיתר הוא רק מטעם מתוך, על כרחך דס"ל דפשטא דקרא דאשר יאכל לכל נפש קאי רק באוכל נפש בלבד, וא"כ מיעוטא דכל נפש לאפוקי דבר שאינו שוה לכל נפש קאי במידי דאכילה עצמם, [ועי' בשו"ת דרכי נועם (סי' כו') שרצה לדייק מדברי רש"י ז"ל ביצה (כ"ב) שבעישון פירות דגם באוכל נפש עצמו יש חילוק בין שוה לכל נפש לאינו שוה לכ"נ] וממילא בדברים שאין להם היתר רק מצד מתוך אתי מכח כ"ש שלא להתירו רק אם יהי' שוה לכל נפש, עכ"פ עיקר הקרא והמיעוט דכל נפש קאי במידי דאכילה עצמם, ומבואר שלא כדעת החינוך הנ"ל, רק להפוסקים ז"ל דס"ל דגם שאר הנאות של הגוף מותרים מצד גופא דקרא, נמצא י"ל דכל המיעוט על שאר הנאות אבל מידי דאכילה י"ל דלעולם נקרא צריך לכל נפש וממעט רק הנאה כעין מוגמר דאינו מידי דאכילה:

אכן לפמ"ש הפ"י ביצה (י"ב, א') בסוגיא דמתוך בשם המגיני שלמה דעיקר התירא דמתוך נפקא לן מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש וא"כ פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי ע"ש, אתי שפיר דינו של החינוך גם להפוסקים ז"ל דס"ל בהתירא דשאר הנאות הגוף מטעם מתוך, דגם זה נכלל בקרא, וי"ל דגם לדידהו קאי המיעוט דבעינן דבר השוה לכל נפש רק בשאר הנאות ולא במידי דאכילה, – וכעין זה נראה מדברי החינוך עצמו שכתב שם וז"ל, וכן מה שאמרו ז"ל שאין בכלל היתר אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתי' לבד אלא אף כל דבר הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהוא דבר מצוה וכו' ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום וכו' כל דברים אלו מותרין ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו עכ"ל, ובמנחת חינוך שם עמד בזה דבדבר מצוה מבואר בש"ס להדיא דההיתר משום מתוך רק בהנאת הגוף תלוי במחלוקת הראשונים אם התירו הוא משום מתוך או בכלל אוכל נפש ע"ש, אולם להנ"ל הדברים מבוארים בפשטא דגם התירא דמתוך מפורש בקרא בכלל התירא דאוכל נפש דכך הוא כונת התורה להתיר כל מלאכות השייכים לאוכל נפש, – אך דאכתי אין זה מספיק לפי דעת המפרשים ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מיו"ט הלכה ד) דרק בהוצאה והבערה אמרי' מתוך נמצא דאין התירו מבואר בקרא דאוכל נפש עצמו:

ג) והנה בשעה"מ (פ"א מיו"ט) הקשה להפוסקים דהא דמתירים ב"ה חמין לרגליו גם באינם ראויים לשתי' הוא מצד מתוך, וכן במדורה להתחמם, איך נפרש המשניות לרבה דל"ל מתוך, וגם להפוסקים דהוי בכלל הנאות הגוף מ"מ ר"פ דלא ס"ל כן בכתובות (ז', א') דהא נקט התירא דביאה ומוגמר מצד מתוך איך יפרש המשניות הללו, והשעה"מ תי' דלא דמי הנאת רחיצה ומדורה לביאה ומוגמר דברחיצה ומדורה בא לו הנאה מהחום עצמו, משא"כ בביאה ומוגמר דאין הנאה בא לו מחבורה והבערה, ובמוגמר הנאה היא מהריח ולא מעצם הבערה:

ולפענ"ד צ"ב טובא החילוק בין הנאות החום להנאות הריח הבא ע"י האש, ואי משום דזה נהנה מהחום עצמו ובריח אין הנאה מכח האש עצמו רק האש מעורר הריח, מ"מ כיון דס"ל להפוסקים הנ"ל דהנאות נפש הוי כאוכל נפש עצמו, ומפרשים לכל נפש הנאות נפש, ראוי שיהי' דומה לאוכל נפש עצמו, דכמו באוכל נפש עצמו הותר גם אם אין כח האש נשאר בתוך המאכל כגון שאוכלו קר רק גורם תקונו, ה"נ בהנאות נפש, וכן בחבורה הגם דהוא רק סילוק המונע, הא גם בשחיטה הוא רק סילוק החיות ואיסור אינו זבוח שבו, ואין לומר דכ"ז לתירוצא דרב פפא בכתובות שם אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש דלדידי' מרבינן כל ההנאות השוה לכל נפש שיהיו דומים לאו"נ ממש אבל לרב פפי דס"ל דכל ההיתר דשאר הנאות הוא מטעם מתוך, ולא דריש דבר השוה לכל נפש אה"נ דיש חילוק בין הנאה להנאה כחילוקו של השעה"מ, דא"כ מנ"ל באמת למסקנא דבא לרבות הנאה כביאה ולמעט מוגמר נימא דבא למעט רחיצת כל גופו דג"כ אינו שוה לכל נפש אבל ההנאה מהחום עצמו, וממילא גם הריבוי יבא לרבות רק הנאה כזו שהיא שוה לכל נפש, וגם ההנאה מהמלאכה עצמה, אבל ביאה שאין ההנאה מהחבורה עצמה אה"נ אסור הגם שהיא שוה לכל נפש, אלא ודאי דאין לחלק בין הנאה להנאה ומה דמותר בשוה לכל נפש מותר בכל הנאות, ומה דאסור במה שאינו שוה לכל נפש אסור בכל הנאות זולת באו"נ לפ"ד החינוך הנ"ל:

תוכן העניינים

ציץ הקודש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה